זבחים ק ע"ב

א רבא אמר תירוץ אחר לסתירה שבין דברי ר' שמעון בברייתא, שאונן אינו מקריב פסחו ואוכלו, לבין המשנה במסכת פסחים, שאונן טובל ואוכל את פסחו לערב: אידי ואידי [זו וזו] עוסקות במקרה שמת עליו מת אחר חצות יום ארבעה עשר בניסן, לאחר שכבר נתחייב בהקרבת הפסח, ולא קשיא [ואין זה קשה], משום שכאן בברייתא, מדובר שמת עליו מתו קודם ששחטו וזרקו עליו את דם הפסח, ומעתה אינו רשאי להקריבו. ואילו כאן במשנה במסכת פסחים, מדובר שמת עליו מתו לאחר שכבר שחטו וזרקו עליו, ולכן אוכל את פסחו בערב, שהרי אנינות לילה אינה מן התורה.

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנה לרבא: לאחר שכבר שחטו וזרקו את דמו, מדוע אוכל הוא מן הפסח? והרי מה דהוה הוה [שהיה היה] ובאנינותו הוא, מדברי חכמים! אמר ליה [לו] רבינא, שישב גם הוא לפני רבא: אכילת פסחים מעכבא [מעכבת] את מצוות קרבן הפסח, שאם לא יאכל הריהו מבטל את עיקר מצות הפסח, ולכן לא אסרו חכמים על האונן לאוכלו בלילה, כמו שאסרו בשאר קדשים, ודבר זה למדים מדברי רבה בר רב הונא, כאשר יבואר להלן. אמר ליה [לו] רבא לרב אדא בר מתנה: ציית מאי דקאמר [הקשב, קבל, מה שאומר] לך רבך רבינא. כלומר, הסברו זה של רבינא נכון הוא.

ב כיון שהוזכרו דברי רבה בר רב הונא, שואלים: מאי [מהי] אותה הלכה של רבה בר רב הונא שממנה הסקנו שאכילת הפסח מעכבת? דתניא [ששנויה ברייתא]: יום שמועה היום בו שומע אדם שמת לו מת, ולא ידע על כך בשעה שמת וקברוהו, הרי דינו כיום קבורה לענין מצות אבילות שבעה, שאסור ברחיצה ובנעילת הסנדל, שבעה ימים החל מיום זה, ושלשים יום, שאסור לכבס בהם בגדיו. ואילו לענין אכילת פסחים הרי דינו של יום שמועה כיום ליקוט עצמות אביו ואמו, כדי לקוברם (לאחר שנתעכל בשרם באדמה), שאמרו חכמים במשנה (פסחים צב,א), שטובל ואוכל קדשים בערב. ומוסיפה הברייתא: אחד זה ואחד זה, הריהו טובל ואוכל בקדשים לערב.

ותוהים: והרי הא גופא קשיא [ברייתא זו עצמה קשה מתוכה], שכן בתחילה אמרת [אומר אתה]: יום שמועה כיום קבורה למצות שבעה ושלשים, ולאכילת פסחים דינו כיום ליקוט עצמות, שטובל ואוכל בערב. מכלל הדברים אתה למד שביום קבורה (למרות שאינו יום מיתה) — אפילו לערב שלאחריו נמי לא אכיל [גם כן אינו אוכל] את פסחו, וכל שכן שאר קדשים. והדר תני [ואחר כך שנה]: אחד זה ואחד זה, ומשמע — אחד יום קבורה ואחד יום ליקוט עצמות — טובל ואוכל בקדשים לערב!

בתירוץ סתירה זו אמר רב חסדא: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בברייתא, האם ליל קבורה מותר באכילת קדשים (כאשר יבואר להלן).

רבה בר רב הונא אמר, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן ששנינו: "אחד זה ואחד זה טובל ואוכל קדשים בערב", מדובר ששמע שמועה על מתו סמוך לשקיעת החמה, כלומר, בעוד יום, וכן שליקטו לו עצמות סמוך לשקיעת החמה, וכן שמת לו מת וקברו סמוך לשקיעת החמה. וכאן, שדייקנו כי רק אם שמע שמועה על מתו או ליקט עצמות אוכל מפסחו בערב, אבל הקובר את מתו אינו אוכל — מדובר שהיה הדבר לאחר שקיעת החמה, כלומר, בליל חמישה עשר בניסן. שאין זה מוצאי יום הקבורה, אלא יום הקבורה עצמו.

ותוהים על הסבר זה: אם מדובר לאחר שקיעת החמה, הרי כששמע שמועה על מתו וכבר נשחט הקרבן ונזרק דמו — מאי דהוה הוה [מה שהיה היה], ומדוע התירו לו לאכול את פסחו (בניגוד לשאר קדשים)? אלא שמע מינה [למד מכאן]: אכילת פסחים מעכבא [מעכבת], ומחמת שיש בה חומרה יתירה לא העמידו בה חכמים דבריהם, לגזור אנינות.

ועוד בתירוץ סתירה זו שבברייתא רב אשי אמר: מאי [מה פירוש] "אחד זה ואחד זה" ששנינו בסוף הברייתא? לא אחד יום קבורה ואחד יום ליקוט עצמות. אלא הכי קאמר [כך אמר]: אחד יום שמועה ואחד יום ליקוט עצמות — טובל ואוכל בקדשים לערב. אבל ביום קבורה אינו אוכל מפסחו בערב, וכל שכן שאר קדשים, וכפי שדייקנו מתחילת הברייתא.

ומעירים: והא [והסבר זה] שאמר רב אשי, בדותא [דבר שאינו נכון] היא, שהרי מכדי עלה קאי [כיון שהתנא עליה עומד], בדין יום שמועה ויום ליקוט עצמות, אם כן, לא היה צריך לומר "אחד זה ואחד זה", אלא "זה וזה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]. אלא שמע מינה בדותא היא [למד מכאן שדבר שאינו נכון הוא].

ג ושבים אל דברי רב חסדא שאמר כי אכילת קדשים בליל יום קבורה במחלוקת תנאים היא שנויה. ומסבירים: ומאי תנאי [ומה היא מחלוקת התנאים] בזה? דתניא [ששנויה ברייתא]: עד מתי מתאונן עליו? כלומר, עד מתי הוא נחשב לאונן על מתו, ואסור באכילת קדשים? כל היום. רבי אומר: כל זמן שלא נקבר עדיין מתו.

ונברר ברייתא זו: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] ביום מיתה, יש לשאול על דעת התנא הראשון, שאמר שכל היום הוא אונן ולא מעבר לכך — מי איכא דלית ליה [האם יש תנא שאין לו, שאינו סבור] שיום מיתה דתפיס [שתופס גורר אחריו] גם את לילו על כל פנים מדרבנן [מדברי סופרים]?

ותו [ועוד] לפירוש זה, מה שרבי אומר: כל זמן שלא נקבר, ויש לדייק בדבריו: הא [אבל] אם כבר קברו אישתרי ליה [הותר לו] אף ביום המיתה עצמו, יש לתמוה: ומי איכא דלית ליה [והאם יש מי שאין לו שאינו סבור] כהלכה הנלמדת מהפסוק "ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" (עמוס ח, י), שאנינות נמשכת כל יום המיתה כולו, ואף לאחר שנקבר המת?

אמר רב ששת: התנא שבברייתא, שאמר: עד מתי מתאונן עליו — על יום קבורה שאינו יום המיתה קאי [עומד, מתייחס], ובכך נחלקו, האם הוא אונן רק עד הקבורה, כדברי רבי, או עד סוף היום, כדברי התנא הראשון.

מתקיף [מקשה] על כך רב יוסף, אלא הא דקתני [זו ששנינו]: השומע על מתו הרי הוא כמלקט עצמות, ודינו שטובל ואוכל בקדשים לערב, ומכלל הדברים אתה למד שיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל [גם כן אינו אוכל], הא מני [זו כשיטת מי היא]? שהרי אין היא כשיטת רבי ולא כשיטת החולקים עליו! אלא תריץ [תרץ, יישב את הברייתא] ואמור כך: עד מתי מתאוננין עליו? כל אותו היום של קבורה וגם לילו, שאף בו נאסר באכילת קדשים. רבי אומר: אין אנינות בלילה אלא כל זמן שלא נקבר, אבל נקבר — מתאוננים עליו כל אותו היום, אך בלא לילו.

אמרוה לשמועה זו של רב יוסף קמיה [לפני] ר' ירמיה, אמר בתמיהה: גברא רבה [אדם גדול] כרב יוסף לימא הכי [יאמר כך]?! לימא [האם נאמר] שדברי רבי הם לקולא [להקל] ביחס לדעת חכמים המחמירה? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: עד מתי מתאונן עליו? כל זמן שאינו נקבר, אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד. הרי שרבי הוא המחמיר, וחכמים הם המקילים!

אלא תריץ הכי [תרץ, יישב כך את הברייתא]: עד מתי הוא מתאונן עליו? כל אותו היום של קבורה, בלא לילו. רבי אומר: מתאונן עליו כל זמן שלא נקבר אפילו לאחר עשרה ימים, ואם נקבר כלומר, כל יום שנקבר בו — תופס את לילו. והיא מחלוקת התנאים אליה התייחס רב חסדא.

מסופר, אמרוה לשמועה זו קמיה [לפני] רבא. אמר: מדקאמר [מכיון שאמר] רבי: יום קבורה, שאנינות שבו מדברי חכמים, תופס לילו מדרבנן [מדברי סופרים], מכלל הדברים יש להסיק שהוא סבור שיום מיתה שהוא מדברי תורה, הריהו תופס לילו מדאורייתא [מן התורה], שהרי בוודאי לא החמירו חכמים בדבריהם יותר מדין תורה.

ועל כך יש לתמוה: והאם אכן סבר רבי שאנינות לילה דאורייתא [מן התורה] היא? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על חילופי הדברים שהיו בין משה ואהרון בסוף ימי המילואים, שמתו בניו באותו יום, ואמר אהרן: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה' ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה" (ויקרא י, יט). והמלה "היום" באה להדגיש: אני — היום אסור באכילת החטאת, ואילו בלילה מותר באכילה. ואולם לדורות — בין ביום ובין בלילה אסור באכילת קדשים, אלו דברי ר' יהודה. ואילו רבי אומר: אנינות לילה גם לדורות אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים!

ומשיבים: לעולם צריך לפרש שגם לדעת רבי, אנינות ליל יום מיתה דרבנן [מדברי סופרים] היא, ומן התורה, יום מיתה אינו תופס את לילו.

Rava said there is a different resolution to the contradiction between the statements of Rabbi Shimon. Both this baraita and that baraita are discussing cases where the relative died after midday on the fourteenth of Nisan, and still it is not difficult. Here, his relative died before the priests would have slaughtered the Paschal offering and sprinkled its blood on his account, and he may not send the offering. There, the relative died after the priests slaughtered the Paschal offering and sprinkled its blood on his account. Since acute mourning at night is by rabbinic law, it is suspended to allow him to consume an offering that was already sacrificed.

Rav Adda bar Mattana said to Rava: In a case where one’s relative died after the priests slaughtered the Paschal offering and sprinkled its blood, why should he be permitted to partake of the Paschal offering? What was, was, and although the offering was sacrificed, isn’t he still an acute mourner by rabbinic law? Ravina said to Rav Adda bar Mattana: Partaking of the Paschal offering is indispensable for the mitzva, as is seen from that which Rabba bar Rav Huna taught, as the Gemara will explain. Therefore, the Sages did not prohibit the acute mourner from partaking of the Paschal offering as they do for other offerings, for which consumption of the meat is dispensable. Rava said to Rav Adda bar Mattana: Listen to what your master, Ravina, told you, as his explanation is correct.

What is the statement of Rabba bar Rav Huna that teaches that partaking of the Paschal offering is indispensable? As it is taught in a baraita: The day that a person receives tidings that his relative died is considered as if it were the day of burial with regard to the mitzva of the seven-day mourning period, when he may not bathe or wear shoes, and with regard to the thirty-day period when he may not wear ironed garments. And with regard to partaking of the Paschal offering, the day he receives the tidings is like the day of the gathering of the bones of the deceased after the flesh decomposed (see Pesaḥim 92a). In both this and that case, he immerses and partakes of sacrificial meat in the evening.

The Gemara challenges: This baraita itself is difficult. At first you say: The day of tidings is considered as if it were the day of burial for the mitzva of the seven-day and thirty-day mourning periods; and with regard to partaking of the Paschal offering, it is like the day of the gathering of bones, when one may immerse and partake of sacrificial meat in the evening. By inference, one concludes that on the day of burial, he may not partake of the Paschal offering even in the evening, and all the more so other sacrificial meat. And then it is taught: In both this and that case, i.e., on both the day of burial and the day of the gathering of bones, he immerses and partakes of sacrificial meat in the evening.

Rav Ḥisda said: Whether it is permitted to partake of sacrificial meat the night after the day of burial is a dispute between tanna’im, as the Gemara will explain.

Rabba bar Rav Huna said: This is not difficult. Here, in the latter clause, where the baraita teaches that on both the day of burial and the day of the gathering of bones he immerses and partakes of sacrificial meat in the evening, it is referring to a case where he heard tidings of his dead relative just before sunset, and likewise a case where they gathered the bones for him just before sunset, and likewise a case where his relative died and he buried him just before sunset. But there, in the first clause, from which it is inferred that he may not consume any sacrificial meat the night after the day of burial, the burial occurred after sunset, i.e., on the night of the fifteenth of Nisan itself.

The Gemara objects: If so, why not say that even if he gathered bones after sunset, then what was, was? Why did the Sages permit him to partake of the Paschal offering, as opposed to other sacrificial meat? Rather, learn from this baraita that partaking of the Paschal offering is indispensable to fulfilling the obligation, and due to the severity of the mitzva, the Sages suspended their decree prohibiting one from partaking of it.

Rav Ashi said there is another resolution to this question: What is meant by the latter clause in the baraita: In both this and that case? It does not mean both the day of burial and the day of the gathering of bones. Rather, this is what the baraita is saying: Both on the day of tidings and on the day of the gathering of bones, the mourner immerses and partakes of sacrificial meat in the evening. But after the day of burial, he may not partake of the Paschal offering, and all the more so of other sacrificial meat, as indicated in the first clause in the baraita.

The Gemara notes: And this resolution of Rav Ashi is a mistake, since the tanna is already discussing those two cases and equating them. According to Rav Ashi’s resolution, it is extraneous to say: In both this and that case; the tanna should have simply said: In this and that case. Rather, learn from the language of the baraita that Rav Ashi’s resolution is a mistake.

The Gemara returns to discuss Rav Ḥisda’s resolution: And what is the dispute between tanna’im with regard to the night following the day of burial? As it is taught in a baraita: Until when does a person mourn acutely for his relative, such that he is prohibited to partake of sacrificial meat? The entire day. Rabbi Yehuda HaNasi says: As long as his relative has not been buried.

The Gemara asks: What are we dealing with? If we say we are dealing with the day of death, is there a tanna who does not hold that the day of death takes hold of its following night, at least by rabbinic law? In accordance with whose opinion is the statement of the first tanna, who says that the acute mourning is only during the day, and not at night?

And furthermore, if we are dealing with the day of death, then when Rabbi Yehuda HaNasi says: As long as his relative has not been buried, it indicates that consequently, once he has buried him, it becomes permitted for him to partake of sacrificial meat, even on the day of death itself. But is there a tanna who does not hold that acute mourning extends for the entire day of death, even after burial? The verse states: “And I will turn your feasts into mourning, and all your songs into lamentation; and I will bring up sackcloth upon all loins, and baldness upon every head; and I will make it as the mourning for an only son, and the end thereof as a bitter day” (Amos 8:10).

Rav Sheshet said: The tanna of this baraita is discussing the day of burial when it is not the day of death. The tanna’im disagree whether the acute mourning lasts only until the burial, or until the end of the day of burial.

Rav Yosef objects to this: But there is that which is taught in a baraita: One who hears tidings of his dead relative is considered as one who gathers his relative’s bones, in that he may immerse and partake of sacrificial meat in the evening. By inference, on the day of burial he may not partake even in the evening. In accordance with whose opinion is this? This is the opinion of neither the first tanna nor Rabbi Yehuda HaNasi. Rather, one must answer that the baraita means: Until when does a person mourn acutely for his relative? That entire day of burial and its following night. Rabbi Yehuda HaNasi says: He continues into the night only as long as his relative has not been buried; but once he is buried, the acute mourning lasts only for the rest of the day, without its night.

The Sages said this statement of Rav Yosef before Rabbi Yirmeya. Rabbi Yirmeya said in surprise: Would a great man like Rav Yosef say this? Would he say that the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is the more lenient of the two? But isn’t it taught in a baraita: Until when does a person mourn acutely for his relative? As long as his relative has not been buried, even if he remains unburied from now until ten days from now. This is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Sages say: He mourns acutely for his relative only on that same day. The opinion of Rabbi Yehuda HaNasi is more stringent than that of the Sages.

Rather, answer like this: Until when does a person mourn acutely for his relative? That entire day of burial, without its night. Rabbi Yehuda HaNasi says: The acute mourning continues as long as his relative has not been buried, even for ten days, and once he is buried, that day takes hold of its night. This is the dispute to which Rav Ḥisda referred.

The Sages said this statement before Rava. Rava said: Since Rabbi Yehuda HaNasi says that the day of burial, when acute mourning is by rabbinic law, takes hold of its night by rabbinic law, by inference, he must hold that the day of death, when acute mourning is by Torah law, takes hold of its night by Torah law. The Sages would not be more stringent with their ordinance than the parallel law of the Torah.

The Gemara objects: And does Rabbi Yehuda HaNasi hold that acute mourning at night is by Torah law? But isn’t it taught in a baraita: On the last day of the inauguration of the Tabernacle, after two of Aaron’s sons died, Aaron said to Moses: “Behold, today…there have befallen me such things as these; and if I had consumed the sin offering today, would it have been good in the eyes of the Lord?” (Leviticus 10:19). The word “today” teaches that Aaron is saying: I am prohibited from partaking today but permitted to partake at night; but for future generations, an acute mourner is prohibited from partaking of sacrificial meat whether during the day or at night. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yehuda HaNasi says: For future generations, acute mourning at night is not by Torah law, but rather by rabbinic law.

The Gemara answers: Actually, Rabbi Yehuda HaNasi holds that acute mourning on the night after death is by rabbinic law, not Torah law.