זבחים קג ע"א

דף קג - א

מתניתין:

א. כל עולה שלא זכה המזבח בבשרה, כגון שאירע בה פסול קודם זריקת הדם, ולכן לא היה לבשר העולה "שעת היתר" למזבח [כי כל עוד שלא נזרק הדם, אין מקטירין את איברי העולה על המזבח], לא זכו כהנים בעורה של עולה זו.

לפי שנאמר [ויקרא ז] "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן, לו יהיה". ודרשינן, רק "עולה" כזאת שעלתה על המזבח לאיש, עבור האיש שהביאה, יהיה עורה של עולה זו לכהן המקריב אותה. יצאה עולה שנפסלה, כיון שלא עלתה לאיש המביא אותה, שלא זכו הכהנים בעורה.

ב. עולה שנשחטה שלא לשמה אלא לשם קרבן אחר, הרי אף על פי שלא עלתה לבעלים לשם חובה, מכל מקום עורה של העולה ניתן לכהנים, הואיל וזכה המזבח בבשרה, ועלתה למביא אותה לשם נדבה.

ג. אחד עולה שהביא האיש, ואחד עולה שהביאה האשה, עורותיהן ניתנין לכהנים.

ד. עורות של קדשים קלים שייכים לבעלים. כי רק בקדשי קדשים זיכתה התורה את הכהנים בעורותיהם, ולא בקדשים קלים.

ה. עורות של קדשי קדשים, כגון חטאות ואשמות [בנוסף לעולה שכבר התבאר דין עורה], ניתנין גם הם לכהנים, והדבר נלמד מקל וחומר מעולה: ומה אם עולה, שלא זכו הכהנים בבשרה, שהרי כולה מוקטרת כליל על גבי המזבח, מכל מקום זכו הכהנים בעורה. קדשי קדשים, שזכו הכהנים בבשרה, שהרי בשרם של קדשי קדשים [מלבד עולה], נאכלים לזכרי כהונה, וכי אינו דין שיזכו הכהנים בעורה!?

ואין אפשרות לפרוך את הקל וחומר בטענה שמזבח יוכיח, ונאמר, כמו שזוכה המזבח רק בבשר העולה, ולא "זוכה" המזבח בעור העולה, שהוא ניתן לכהנים, אף אני אביא קדשי קדשים, שאף על פי שזוכים הכהנים בבשרם, לא יזכו בעורם.

כי אין זו פירכא, היות ומה למזבח, שאין לו עור בכל מקום. שבשום קרבן אין המזבח זוכה בעור, ולכן אין זו גריעותא אצלו מה שאינו "זוכה" בעור העולה. אבל הכהנים, שזוכים בעור העולה, כמו שמפורש בכתוב, קל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים.

גמרא:

תנו רבנן, נאמר לגבי דין העור, "והכהן המקריב את עולת איש". וממעטינן, פרט ל"עולת הקדש", שאין ההקדש נותן את העור של "עולת הקדש" [וכפי שיבואר להלן מהי] לכהנים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי בן רבי יהודה אומר: "עולת איש", פרט לעולת גרים, שאין עורה ניתן לכהנים. ולקמן פרכינן וכי גר, לאו "איש" הוא?

ודנה הגמרא: מאי, לאיזה עולה התכוון רבי יהודה, באומרו פרט ל"עולת הקדש"?

אמר רבי חייא בר יוסף: פרט לעולה הבאה מן המותרות של אשם. דקיימא לן שתמורת אשם, או אשם שמתו בעליו, או אשם שנתכפרו בעליו בקרבן אשם אחר, כולם אינן קרבים עוד בתור קרבן אשם, אלא דינם שיהיו רועים בעדר עד שיפול בהם מום, ואז מוכרים אותם, ובדמים שלהם קונים עולות נדבה. עולות אלו נקראות "קייץ המזבח". ואין לעולות אלו בעלים מסוימים אלא הן קרבות כקרבנות ציבור. ואין בעלי הקרבן סומכים עליהן. ואין הן נקראין "עולת איש" אלא "עולת הקדש", ולכן אין עורותיהן ניתנים לכהנים.

ופרכינן: הניחא מיעוט זה של עולה הבאה מן המותרות, למאן דאמר [רבנן, החולקים על רבי אלעזר] הסוברים במסכת תמורה כי "מותרות" קרבן אשם לנדבת ציבור אזלי, דהיינו, לקייץ המזבח, להקריבן אותן עולות נדבה של ציבור על המזבח כאשר המזבח שומם מהקטרת קרבנות אחרים, שפיר התמעט עור המותרות מליתנן לכהן, כי אין המותרות נחשבין עולת איש, אלא קרבנות צבור.

אלא למאן דאמר [רבי אלעזר] הסובר במסכת תמורה ד"מותרות" לנדבת יחיד אזלי, שבעליו של האשם הוא עצמו מביא את העולה בדמי האשם, והוא סומך עליה, והוא הנקרא "בעל הקרבן", מאי איכא למימר? הלא לפיו אי אפשר למעט מותרות אשם מ"עולת איש", כי לפיו שפיר יש למותרות בעלים, ושפיר נקראים המותרות "עולת איש"!?

ומתרצת הגמרא: כדאמר רבא, כמו שביאר רבא את דברי הכתוב בתמיד של שחר, "וערך עליה העולה", שבא הכתוב הזה ללמד שלא יהיה שום קרבן קרב בבקר קודם שהקריבו את התמיד של שחר, כי משמעות "העולה" בה"א הידיעה, היא, שעולת התמיד של שחר היא תהא עולה ראשונה בסדר קרבנות היום, ולא יקדימנה קרבן אחר. הכא נמי, בנידון דידן, נאמר "עור העולה אשר הקריב לכהן", ומשמע עולה ראשונה, שהופרשה מתחילה לשם קרבן עולה, אז ניתן עורה לכהנים. ולא עולה שבאה ממותר אשם, שאין היא נחשבת "עולה ראשונה", הילכך אין עורה ניתן לכהנים.

רבי אייבו אמר בשם רבי ינאי: זה שממעטינן פרט ל"עולת הקדש", היינו פרט למתפיס עולה לבדק הבית, שהקדיש את קרבן העולה שלו לבדק הבית, שאין עורה ניתן לכהנים.

ולא מיבעיא למאן דאמר במסכת תמורה שעולה אשר התפיסוה לקדשי בדק הבית תפסי בה קדושת בדק הבית מדאורייתא, ואסור לשחוט את העולה הזאת עד שתפדה מבדק הבית, שודאי אין עורה שייך לכהנים אם נשחטה עד שלא נפדית, כי לאו עולת איש היא אלא עולת הקדש.

אלא אפילו למאן דאמר דלא תפסי, שלא נתפסת בעולה קדושת בדק הבית מדין דאורייתא אלא רק מדרבנן בעלמא, הרי הני מילי בשר קרבן העולה, שעליו לא חלה עליו קדושת בדק הבית מדאורייתא, כי אין קדושת בדק הבית חלה על קדושת העולה, כיון שהבשר עולה למזבח, ואינו שלו להקדישו בקדושת בדק הבית. אבל עור הקרבן, שלאו ממון מזבח הוא, שהרי העור אינו קרב על גבי המזבח והכהנים עדיין לא זכו בו, תפיס קדושת בדק הבית עליו מדאורייתא, ולא קרינן לגבי העור הזה "עולת איש", אלא עולת הקדש. ^[1]

וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדעת רבי חייא בר יוסף, ש"פרט לעולת הקדש" היינו פרט לעולה הבאה מן המותרות.

אמר ליה הקשה רב המנונא לרב נחמן: הרי בהכרח, כמאן אמרת את דבריך "פרט לעולה הבאה מן המותרות"? - כרבי יהודה, שאמר לקמן, שאין עורה לכהנים!

והרי תיקשי, הא הדר ביה, הרי חזר בו רבי יהודה מדבריו, וסבירא ליה שעורה כן ניתן לכהנים, וכמו שמוכח מהא דתניא:

במקדש היו י"ג "שופרות" [תיבות העשויות בצורת שופר, שפיהן צר, ומתרחב בהמשך], ולתוך התיבות הללו היו נותנים כסף, ועל כל אחת מהן היה כתוב למה כסף מיועד.

מתוך שלשה עשרה השופרות, היו מיועדים שבעה שופרות לדברים מיוחדים, ^[2] ואילו ששה השופרות הנותרים, ^[3] שימשו לנדבה, לעולה הבאה מן המותרות, שאין הכהנים זכאין בעורה, אלא ההקדש מוכר את העור, ומביא בדמיו עולה לקיץ המזבח, דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה לרבי יהודה, ואמרי לה, יש אומרים, שרבי שמעון הוא זה שאמר לרבי יהודה: אם כן, לדבריך, שאין הכהנים זכאים בעורה אלא ההקדש זוכה בה, ביטלת את מדרשו של יהוידע הכהן.

דתנן במסכת שקלים: זה מדרש דרש יהוידע הכהן

נאמר בפרשת אשם תלוי, "אשם הוא. אשם אשם לה'". ולכאורה יש סתירה בין תחילת הפסוק להמשכו. כי בתחילת הפסוק נאמר "אשם הוא", ומשמע שדין אשם תלוי הוא כדין אשם ודאי. ואשם ניתן לכהן, כמו שנאמר "כחטאת כאשם, תורה אחת להם". ואילו בסוף הפסוק נאמר, "אשם לה'", ומשמע שאשם תלוי כולו הוא לה', כדין עולה, ולא כדין אשם ודאי, שבשרו שייך לכהן.

אלא בהכרח, צריך לומר שכונת הכתוב היא לומר, כל שבא משום חטאת, דהיינו, מעות שנתותרו ממה שהפריש אדם לקרבן חטאת, וכל שבא משום אשם, דהיינו, מעות פדיון של אשמות שהולכים לרעיה, כגון אשם שמתו בעליו או נתכפרו בעליו בקרבן אחר, שהם רועים בעדר עד שיפול בהן מום, ואז פודין אותן במעות -

בכל המעות הללו, ילקח בהן עולות, וינהגו בעולות כך:

הבשר של העולה, יקרב כולו כליל לשם, כדין עולה, וזהו שנאמר "אשם לה'", שכולו לה'.

ואילו עורה של העולה, ינתן לכהנים. וזהו שנאמר "אשם הוא", שאשם ניתן לכהנים. ^[4]

ומוכיח רב המנונא מכך שרבי יהודה לא השיב דבר לשואליו, שרבי יהודה חזר בו, וסבר שגם בעולה הבאה מן המותרות ניתן עורה לכהנים!

אמר ליה רב נחמן לרב המנונא: אלא מר, במאי מוקים לה, במה הוא מעמיד את זה ששנינו לעיל "פרט לעולת הקדש"?

אמר ליה רב המנונא: מוקמינא, אני מעמיד את זה ששנינו "פרט לעולת הקדש", במקדיש את נכסיו, וכדרבי יהושע.

דתנן במשנה במסכת שקלים [ד ז]:

המקדיש נכסיו לבדק הבית, והיו בהן בהמות הראויות להקרב לגבי מזבח, והיו בבהמות הללו זכרים ונקבות.

רבי אליעזר אומר: הבהמות שהן זכרים - ימכרו לצרכי עולות. ימכרם גזבר ההקדש למי שצריך להקריב עולה. וחייב הגזבר למכרם דוקא לצרכי עולות, כי אף על פי שהקדישן המקדיש לבדק הבית, קיימא לן ש"כל הראוי למזבח, אינו יוצא מידי מזבח לעולם".

ואילו הבהמות שהן נקבות - ימכרו לצרכי שלמים, למי שצריך להקריב קרבן שלמים דוקא [לפי שאין עולה באה מן הנקבה].

ודמיהן, הדמים שיקבל הקדש בדק הבית עבור מכירת הזכרים והנקבות, עם שאר הנכסים שהקדיש המקדיש, יפלו לבדק הבית.

רבי יהושע אומר: זכרים - הם עצמם יקרבו עולות, לשם המקדיש אותן, כי דעתו של המקדיש, על אף שהקדיש סתם, ולא אמר שמקדיש לקרבן עולה, היתה להקריב למזבח את הראוי לו.

ונקבות - לא יקרבו הן עצמן שלמים, כי דעת המקדיש להקדיש דבר שכולו עולה לה', ואילו שלמים אינם כליל למזבח, ולכן, ימכרו הנקבות לצורכי שלמים, ויביא בדמיהן עולות, שכולן כליל לה', ולכך התכון המקדיש. ושאר נכסים יפלו לבדק הבית.

ועל אותם זכרים, שאמר רבי יהושע שהם קרבים עולות, אמר רבי יהודה לעיל, "עולת איש, פרט לעולת הקדש", שבעולות אלו אין העור ניתן לכהנים, כיון שדעת הבעלים היתה להקדיש לעולה רק את הבשר המוקטר לה', ולא את העור, שהוא אינו מוקטר לה', ולכן כוונתו של המקדיש היתה שהעור ישאר לבדק הבית, ולא ינתן לכהנים כדין עור העולה.

ומוסיפה הגמרא ואומרת: ואפילו לרבי יהושע, דאמר "אדם חולק הקדישו", שהרי מבואר במשנה זו כי לפי רבי יהושע, אף על גב שהקדיש המקדיש את כל נכסיו בסתמא לבדק הבית, ולא פירט שאת הבהמות הוא מקדיש לצורך עולות ואת שאר הנכסים הוא מקדיש לבדק הבית, בכל זאת אמרינן שדעתו היא שהראוי למזבח יהיה קרב למזבח, ושאינו ראוי למזבח הוא לבדק הבית. ואם כן, היה מקום לומר שלפי רבי יהושע, על אף שהקדיש בסתמא, כוונתו היתה לחלק את הקדשו הסתמי, ולהקדיש את הזכרים הקרבים לעולות על גבי המזבח כדין עולה גמור, ואין כונתו כלל להקדישם לבדק הבית, אפילו לא את עורותיהם, אלא כל כוונתו שיהיו קדושות בקדושת מזבח לעולות, ולא תחול עליהם כלל קדושת בדק הבית כלל, ויהיה דינן כשאר עולות, שעורותיהן לכהנים -

בכל זאת, גם לדבריו יש לומר, הני מילי דסבירא ליה לרבי יהושע שאדם חולק הקדישו, רק לגבי בשר, שהראוי למזבח קרב למזבח, ולא הקדישו לבדק הבית. אבל עור, שניתן לכהנים, מודה בו רבי יהושע שכונתו היא שבעור תפיס, תיתפס בו קדושת בדק הבית כשאר נכסיו, ולא ינתן העור לכהנים.

שנינו לעיל: רבי יוסי ברבי יהודה אומר, "עולת איש", פרט לעולת גרים.

אמר ליה רב סימאי בר חילקאי לרבינא: אטו, וכי גר, לאו "איש", הוא? ומדוע הוא מתמעט מעולת איש!?

אמר ליה, זה שאנו ממעטים פרט לעולת גר, היינו פרט לגר שמת ואין לו יורשים. שאז, כיון שאין יורשים לקרבן עולה שהקדיש הגר הזה, היא מתמעטת מעולת איש, שלא ינתן עורה לכהנים.

תנו רבנן: "עולת איש", אין לי אלא עולת איש, שעורה ניתן לכהנים.

עולת נשים ועבדים, מנין שגם עורה ניתן לכהנים? תלמוד לומר "מקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן, לו יהיה". שהיה הכתוב יכול לומר "העור אשר הקריב, לכהן, לו יהיה". אלא ייתר הכתוב לומר "עור העולה", ריבה בזה הכתוב עולת נשים ועבדים.

וממשיכה ומבארת הברייתא, אם כן, מה תלמוד לומר "עולת איש"? כיון ש"איש" אינו בדוקא, שהרי אפילו עולת נשים ועבדים התרבתה?

אלא, מלמד הכתוב כי רק עולה שעלתה לאיש ניתן עורה לכהנים. פרט לעולה שנשחטה במחשבת פיגול, על מנת לזרוק דמה או להקטירה חוץ לזמנה, שהקרבן הזה הוא פיגול. וכן אם נשחטה העולה במחשבה לזרוק דמה או להקטירה חוץ למקומה, שהקרבן פסול. שלא יהו הכהנים זכאין בעורה.

יכול שאני ממעט עולה שנשחטה שלא לשמה, שאף על פי שהיא כשרה, בכל זאת,

במשנה עולה שנשחטה שלא לשמה כו' עורה לכהנים. בפי' הרמב"ם ומה שאמר שעלתה לאיש כו' ר"ל עלתה לגבי המזבח. ודוחק דהא קרא קאמר עולת איש. וכן המשנה אומרת שעלתה לאיש. ול"נ לפרש דעלתה לאיש לשם נדבה כדאיתא בריש מכלתין. וע"ד דאמרי' בערכין פ"ח מ"ז כמה אדם רוצה ליתן כו' להעלותו עולה שאינו רשאי:

שם ואחד עולת האשה כו'. בפי' הרמב"ם ומה שאמר איש פרט לעולת הקדש כו'. תימה וכי סני ליה דרשה דמתניתין עולה שעלתה לאיש וכ"ה בברייתא לקמן בסה"ע. ואולי דהרמב"ם דינא הוא דאתי לאשמעינן ותרתי שמעת מיניה:

תד"ה אלא. וי"ל דל"ש ליה כו'. ק"ל דהא מתניתין נמי היא בפ"ו דשקלים מ"ה וששה לנדבה כו' דברי ר"י. ואפי' את"ל דלא קאי רק על פירושא דקינין כו'. מ"מ משמע דל"פ על הא דששה לנדבה. ולעד"נ דדברי ר"י בברייתא שלפנינו (ר"ל הראשונה) הוא ט"ס דכ"מ מהא דקאמר רב המנונא לקמן כמאן כר"י. ופרש"י לקמן מייתי לה דאמר כו'. משמע דכאן ל"ג ליה:

ת"ר עולת איש וכו' גרים נשים ועבדים מנין וכו'. ראיתי להרב ברכת הזבח שכתב וז"ל הרמב"ם גריס כותי במקום גר וכתב הכ"מ דכן עיקר דלגירסא דידן קשה מאי קמ"ל דמהיכא תיסק אדעתין לפלוגי בין גר לישראל ושרי ליה מאריה דאשתמטיתיה הא דקאמר כאן אטו גר לאו איש הוא א"ל פרט לגר שמת ואין לו יורשין וא"כ טובא אשמועינן דלא כר' יוסי וכו' עכ"ל ושמעתי מאחד מהגדולים שחתר לישב בעד מרן דמוכרח דכפי גירסתנו דמרבה גרים לא קאי אגר שמת ואין לו יורש אלא על גרים דעלמא ואייתי מתניתא בידיה בריתא דת"כ וכך היא שנויה עולת איש פרט לעולת הקדש ר"י בר יהודה אומר אף עולת הגר עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת גרים נשים ועבדים מנין ת"ל עור העולה ריבה א"כ למה נאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש פרט לנשחטה חוץ למקומה. ומשמע דהך סיפא דבריתא הלזו דמרבה לעולת גרים נשים ועבדים אתיא כר"ע דר"י בר יהודה לא מעיט אלא גר שמת כדאוקמה בתלמודין והדר מרבה ת"כ אליבא דכ"ע גרים נשים ועבדים ונמצאו דברי מרן קיימין דמיירי בריבויא דמרבינן לגרים ועל זה הקשה לגירסתינו דמהיכא ס"ד משום דהני גרים הם גרים דעלמא דמרבינן להו ומאי דקאמר הש"ס קאי אמיעוטא דגרים ואדרבא מהש"ס מסתייעא מילתיה דרב מרן דפריך ברישא על מיעוט גרים דמעיט ר"י בר יהודה ולא פריך אהא בריתא דמרבה גרים וליכא לשנויי כדשניין דהך בריתא אתיא ככ"ע ומוכרח דהני גרים דעלמא. וזה הכרח הרמב"ם לדחות גירסתנו ולקיים אותה גרסא דגריס כותים במקום גרים וכן נראה מהרב קרבן אהרן דף ך' פרשת צו שכתב וז"ל ת"ל העולה וכו' לרבות עולת נשים ועבדים דלא נטעה במה שאמר איש למעוטי נשים ועבדים וזה כי אחר שאמר איש אמר העולה וכו' א"כ למה נאמר איש דמשמע עולת איש ולא עולת אשה. ואי ק"ל הא מאיש מיעטנו עולת המקדיש נכסיו ולר' יוסי בר יהודה עולת הגר ולמה נבקש עוד למה נאמר עולת האיש י"ל למה מיעט אלו בשם איש דהוצרך לומר עור העולה כדי שלא נטעה לומר איש ולא אשה ולזה אמר אם כן למה נאמר איש למעט הקדש וגר דהול"ל תיבה אחרת למעטם כדי שלא נטעה בזה אלא הוצרך לומר איש לומר שצריך שתהיה עולה של האיש המקריב אותה שיצא בה י"ח פרט וכו' עכ"ל הרי מבואר מדברי הרב קרבן אהרן דבריתא זו אתיא גם לר"י בר יהודה וא"כ לגירסתנו דגרסיגן גרים מוכרח שהם גרים דעלמא ושפיר קאמר מרן. ע"כ דבריו של גדול הנזכר:
ואני בעניי אומר דהאי בריתא דמרבינן גרים נשים ועבדים לא אתיא כר' יוסי בר יהודה כדמוכח מהרב קרבן אהרן ואזיל בשיטתו הרב זית רענן דף ל"ו סוף ע"ג וכאשר חשב הגדול הנזכר. דהרי בתוספתא דקרבנות פי"א שנינו ר' יוסי בר' יהודה מוסיף אף של גרים עבדים ונשים שנאמר עולת איש פרט לאלו אמרו לו והלא כבר כתיב עור העולה אשר הקריב לכהן לו תהיה א"כ למה נאמר עולת איש עולה שעלתה לאיש וכו' ע"כ הרי מבואר בתוספתא דר' יוסי בר יהודה מעיט הני תלתא כחדא גרים נשים ועבדים ורבנן פליגי עליה ומעתה בריתא דת"כ הנזכר דמרבה להו אתיא כרבנן ומרבה מאי דמעיט ר"י בר יהודה. וכיון דתלמודין השמיענו כזאת דר"י בר יהודה מאי דמעיט אינו אלא גר שמת א"כ מאי דמרבו רבנן הוא לאפוקי ר"י בר יהודה וגרים היינו שמתו ויורש אין להם ושפיר קאמר הרב בה"ז ודו"ק:

תוס' ד"ה אין לי אלא עולת איש וכו'. והקשה הרב חיים וכו' עמ"ש התוס' ריש פרק שבועת העדות ופרק החובל ועמ"ש בעניותי לעיל פרק החובל בס"ד:

(קג א) פרט לגר שמת ואין לו יורשים.—יש לעיין לדעת ר' יוסי בר' יהודה מה עושים בעור קרבנו של גר זה.

מתני' כל שלא זכה המזבח בבשרה. כגון שאירע בה פסול קודם זריקה דלא היתה לה שעת היתר למזבח: עורה לכהנים. מקראי איתרבאי בברייתא בגמרא: ואחד עולת האשה. דאיתרבאי נמי מקרא: עורות קדשי קדשים. חטאות ואשמות לכהנים כדמפרש טעמא ואזיל: אין המזבח מוכיח. כלומר ואין לך לומר מזבח יוכיח שזכה בבשר העולה ולא זכה בעורה ואף אתה אל תתמה בקדשי קדשים שאע''פ שזכו כהנים בבשרן לא יזכו בעורן אין זו הוכחה שאין למזבח עור בכל מקום אבל לכהנים מצינו שזכו בעור העולה וקל וחומר שיזכו בעורות קדשי קדשים: גמ' פרט לעולת הקדש. לקמיה מפרש לה: פרט לעולת גרים. לקמיה פריך אטו גר לאו איש הוא: מן המותרות. דכל אשמות של רעייה כגון תמורת אשם ואשם שמתו בעליו ושכיפרו בעליו באחר דקיימא לן ירעו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה והוא עולת קיץ המזבח דלאו עולת איש הוא אלא נדבת צבור היא ונסכיה משל צבור ואין בעליו סומך עליה ואינו שוחטה כדתנן בתמורה (דף כ:): הניחא כו'. פלוגתא דרבי אליעזר ורבנן היא בתמורה (שם): לנדבת צבור. לקיץ המזבח: לנדבת יחיד. בעליו של אשם שניתותר הוא עצמו מביא עולה בדמיו והוא סומך עליה ושוחטה ונסכיה קריבין משלו: כדאמר רבא. (יומא דף לד.) גבי וערך עליה העולה דילפינן מינה מנין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת''ל וערך עליה העולה וגו' ואמרינן מאי תלמודא ואמר רבא העולה משמע העולה ראשונה האמורה בסדר קרבנות היום הכא נמי עור העולה כתיב העולה ראשונה שהופרשה מתחילה לשם עולה ולא הבאה ממותר אשם וממותר חטאת ולקמיה פריך והא קי''ל עורה לכהנים ממדרש יהוידע הכהן: פרט למתפיס עולתו לבדק הבית. שאין עורה לכהנים: ולא מיבעיא וכו'. בפ' בתרא דתמורה (דף לב:) דקאמר עולא המתפיס עולה לבדק הבית אין בה אלא עיכוב גיזברים בלבד ומותבינן לעולא המתפיס עולה לבדק הבית אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני עולא האי דמצריך ליה פדיה מדרבנן מכלל מאן דמותיב בעי למימר דאורייתא ולענין עורה לא מיבעיא למ''ד מדאורייתא תפסה בה קדושת בדק הבית דאין עורה לכהנים אם שחטה עד שלא נפדית דלאו עולת איש הוא אלא עולת הקדש: אלא אפי' למ''ד. מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא לא הני מילי דמדאורייתא לא בשר דשל מזבח הוא ואין קדושה חלה עליו שאינו שלו על פיו אבל עור דלאו ממון מזבח הוא וכהנים אכתי לא זכו ביה תפוס: כמאן כרבי יהודה. לקמן מייתי לה דאמר אין עורה לכהנים: הא הדר ביה. דקאמרי ליה אם כן בטלת מדרשו של יהוידע הכהן ולא אהדר להו מידי: ששה לנדבה. בי''ג שופרות שהיו במקדש קמיירי דכתוב עליהן תקלין חדתין [ותקלין עתיקין] קינין וגוזלי עולה עצים ולבונה וזהב לכפרת וששה לנדבה ומפרש מאי ניהו ששה לנדבה: ה''ג ששה לנדבה לעולה הבאה מן המותרות שאין הכהנים זכאין בעורה: אשם לה'. אי אפשר אשם לה' שכבר נאמר אשם לכהן כחטאת כאשם תורה אחת להם וגו' הא כיצד כל דבר הבא ממותר חטאת כגון מפריש מעות לחטאתו וניתותר מהן וממותר אשמות כגון הנך דאזלי לראייה דקיימא לן (תמורה דף יח.) כל שבחטאת מתה באשם רועה: ילקח בהן כו'. נמצאו שני כתובים מקויימין אשם לה' בשר לעולה ואשם לכהן העור והיינו דכתיב כסף אשם וכסף חטאות לא יובא וגו': אלא מר במאי מוקי לה. להא דתני לעיל פרט לעולת הקדש: וכרבי יהושע. דאמר זכרים עצמן יקרבו עולות והך עולת הקדש היא וכדמסיים ואזיל דכי א''ר יהושע דחייל שם מזבח עלייהו מעיקרא אמאי דחזי למזבח קאמר אבל בעור מודה דחייל עלה קדושת בדק הבית: המקדיש נכסיו. לבדק הבית: הראויות למזבח. תמימים: זכרים ימכרו לצרכי עולות כו'. דקי''ל בתמורה (דף לג:) המתפיס תמימים לבדק הבית כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם: זכרים עצמן יקרבו עולות. לשם אותו האיש דקסבר אדם חולק הקדישו ואע''ג דמקדיש סתמא דעתיה הוה להקריב למזבח הראוי לו: ונקבות ימכרו כו'. אבל הן עצמן לא יקרבו שלמים עד שימכרו דכיון דמקדיש סתמא הכל הקדיש הראוי למזבח דומיא דבדק הבית שכולו קדוש הלכך לדמי עולה אקדשינהו ובהך עולה דרבי יהושע זכרים הקריבים עולות קא''ר יהודה לעיל פרט לעולת הקדש: ואפי' לרבי יהושע. כלומר ואע''ג דאמר ר' יהושע אדם חולק הקדישו הראוי למזבח למזבח ושאינו ראוי למזבח יהא לבדק הבית לא שיהו כשאר קדשי מזבח שעורותיהן לכהנים דמודה הוא שהעור נתפס לבדק הבית כשאר נכסים שלו: ואין לו יורשין. דאין לה בעלים: ה''ג עולת איש אין לי אלא עולת איש עולת נשים ועבדים מנין ת''ל כו': העולה. קרא יתירא הוא דלא איצטריך למכתב אלא העור לכהן אלא לרבות בא: הואיל ולא עלתה לבעלים. ואף על פי שהיא כשרה

הניחא למ''ד מותרות לנדבת ציבור אזלי. תימה לדידיה מ''ש דממעט מותרות טפי מעולת תמיד וי''ל דסברא הוא למעוטי טפי מותרות משום דהיו מעיקרא לאיש: אלא למ''ד לנדבת יחיד מאי איכא למימר. תימה מאי קשיא ליה הא רבי יהודה דממעט הכא עולת הקדש הוא דקאמר בסמוך לנדבת ציבור אזלי דקתני ששה לנדבה ואי לנדבת יחיד לא היה משימה בשופר דקרבן יחיד בעי סמיכה וי''ל דלא שמיע ליה ההיא ברייתא תדע דאי שמיע ליה הא הדר ביה רבי יהודה ממדרשו של יהוידע: לא מיבעיא למ''ד קדשי בדק הבית תפסי מדאורייתא. תימה לדידיה אמאי איצטריך קרא הכא דאם שחט קודם פדייה אין עורה לכהנים פשיטא דקדשי בדק הבית היו בכלל העמדה והערכה: אין לי אלא עולת איש גרים נשים ועבדים מנין. משמע מחד קרא הוה ממעטינן נשים ועבדים ודין הוא דהא ילפינן מהדדי בג''ש דלה לה מאשה והקשה הר''ר חיים דבפרק החובל (ב''ק דף פח.) מצריך תרי קראי גבי עדות חד למעוטי נשים וחד למעוטי עבדים וי''ל דגבי מצות הוא דילפינן מהדדי בג''ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות שהרי משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכא דגלי גלי: