זבחים קו ע"א

אף כאן בפר ושעיר הנשרפים למזרחה של ירושלים.

ושואלים: אלא לדעת רבנן [חכמים] שאינם למדים גזירה שווה זו לפרה אדומה, היכא שריף להו [היכן, באיזה מקום חוץ לירושלים שורפים אותם]? ומשיבים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: היכן נשרפין פרים ושעירים הנשרפים? לצפון ירושלים חוץ לשלש מחנות. ר' יוסי הגלילי אומר: אבית (על בית) הדשן נשרפין במקום בו שופכים את דשן המזבח חוץ לירושלים.

אמר רבא: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [שחולק עליו] על ר' יוסי הגלילי? ר' אליעזר בן יעקב היא, דתניא [ששנויה ברייתא] בענין פרים הנשרפים: "על שפך הדשן ישרף" (ויקרא ד, יב) — שיהא שם דשן, לומר שיקדים לשם דשן לפני ששורף שם את הפר, שיהא זה בית הדשן. ר' אליעזר בן יעקב אומר: שיהא מקומו משופך (משופע) שיהא שם מדרון שהדשן נשפך בו.

אמר ליה [לו] אביי: דילמא [שמא] רק בדין אם צריך שיהא מקומו משופך פליגי [חלוקים] ר' יוסי הגלילי ור' אליעזר בן יעקב, אבל גם ר' אליעזר בן יעקב מודה שצריך שיהיה שם דשן קודם!

א וכענין ששנינו במשנתנו, שלדעת ר' שמעון אין העוסקים בנשרפים מטמאים בגדים עד שיוצת האור ברובו, תנו רבנן [שנו חכמים]: השורף מטמא בגדים, ולא המצית את האור מטמא בגדים, ולא המסדר את המערכה של העצים, כדי לשרוף עליה את הבהמות הללו, מטמא בגדים. ואיזהו השורף? המסייע בשעת שריפה עצמה.

יכול אף משנעשו אפר מטמא בגדים? תלמוד לומר לגבי פר ושעיר של יום הכיפורים: "והשורף אתם יכבס בגדיו" (ויקרא טז, כח), להדגיש: אותם כשהם בשלימותם מטמאין בגדים, ומשנעשין אפר אין הם מטמאין בגדים. ר' שמעון אומר שכך יש לדייק: אותם מטמאין בגדים, אבל אם ניתך הבשר שוב אין מטמאין בגדים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם]? הרי לכאורה אומרים הם אותו דבר! אמר רבא: איכא בינייהו דשוייה חרוכא [יש ביניהם הבדל במקרה שעשה אותו את הבשר חרוך], ועדיין לא נעשה אפר, שלדעת התנא הראשון עדיין מטמאים, ולדעת ר' שמעון שוב אינם מטמאים.

א משנה השוחט קדשים חוץ לעזרה, והמעלה קדשים לקרבן בחוץ (לעזרה) — חייב על השחיטה כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן חטאת אם עשה זאת בשוגג, וכן חייב על ההעלאה, שכן כל אחת היא עבירה לעצמה.

ר' יוסי הגלילי אומר: אם שחט את הקרבן בפנים המקדש, כהלכתו, וחזר והעלה אותו בחוץ — הריהו חייב על ההעלאה. ואולם אם שחט בחוץ והעלה בחוץ — הריהו פטור על ההעלאה, שהרי לא העלה בחוץ אלא דבר פסול, שכן כבר נפסל הקרבן בשחיטתו בחוץ, ואין חייבים אלא על העלאה של דבר הראוי להתקבל בפנים. אמרו לו חכמים בתשובה לכך: לשיטתך, אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ יהיה פטור על ההעלאה, כיון שבשעה שהוציאו אל מחוץ לעזרה פסלו בכך, והריהו איפוא מעלה קרבן פסול. אלא כשם שעל הנשחט בפנים חייב — גם על הנשחט בחוץ חייב.

ועוד נחלקו חכמים אלו בבעיה דומה במקצת: אדם הטמא שאכל בשר קודש, בין שאכל קדש טמא, בין קדש טהור — חייב כרת אם עשה זאת במזיד, וקרבן עולה ויורד אם עשה זאת בשוגג. ואילו ר' יוסי הגלילי אומר: אדם טמא שאכל בשר קודש טהור — חייב. ואולם אדם טמא שאכל בשר קדש טמא — פטור, כיון שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו חכמים החולקים עליו: לשיטתך, אף טמא שאכל את הטהור יהיה פטור, שהרי כיון שנגע בו בבשר הקודש טמאוהו בכך, ונמצא שאוכל דבר טמא.

ואדם טהור שאכל בשר קודש טמא — הרי זה פטור מכרת ומקרבן עולה ויורד, שכן אינו חייב כרת אלא על אכילת קדשים בטומאת הגוף, ועל אכילה של קדשים טמאים עובר בלאו שאין בו כרת.

ב גמרא שנינו במשנתנו שחייב אדם בנפרד, גם על שחיטת קדשים בחוץ וגם על העלאתם בחוץ, ומבררים מה המקור להלכות אלו: בשלמא [נניח] העלה קדשים בחוץ שחייב על כך, שכן כתיב [כתוב] עונש בדבר אם עשה כן, וכתיב [וכתובה] אזהרה מצות לא תעשה, עונש — דכתיב [שנאמר]: "איש איש מבית ישראל וכו' אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אהל מועד לא (הביאו) [יביאנו] לעשות אותו לה', ונכרת האיש ההוא מעמיו" (ויקרא יז, ח—ט). אזהרה — דכתיב [שנאמר]: "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), וכי הא [וכמו כלל זה] שאמר ר' אבין אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר בתורה הלשון "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא לשון לא תעשה.

אלא שחיטה, בשלמא [נניח] עונש — דכתיב [שנאמר]: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו... ונכרת האיש ההוא מקרב עמו". אלא אזהרה מנלן [מנין לנו]? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] בהמשך אותה פרשה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא יז, ז).

ושואלים על כך: והרי האי מיבעי ליה [מקרא זה נחוץ לו] להלכה זו שאמר ר' אלעזר, שכך אמר: מנין לזובח בהמה לעבודה זרה הקרויה מרקוליס שהוא חייב על כך, אף שאין דרך עבודתה של עבודה זרה זו בזביחה? דכתיב [שנאמר]: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם", אם כתוב זה אינו ענין לעבודה זרה שעושה אותה כדרכה כלומר, שדרך פולחנה הרגיל הוא בזביחה, דכתיב [שהרי כבר נאמר]: "השמר לך... ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל), ומכאן כבר למדנו דין זה, תנהו ענין לשלא כדרכה, כלומר, לשוחט לעבודה זרה שאין דרך עבודתה בזביחה, אלא בצורה אחרת!

אמר רבה: קרי ביה [קרא בו במקרא זה] "ולא יזבחו", וקרי ביה [וקרא בו] "ולא עוד", הרי כאן שני לימודים, האחד לענין איסור שחיטת קדשים בחוץ, והאחד לענין איסור זביחה לעבודה זרה.

וחוזרים ושואלים: אכתי מיבעי ליה לכדתניא [עדיין נצרך לו מקרא זה לכמו ששנויה בברייתא]: עד כאן בחלק הראשון של פרשת שחוטי חוץ, שנאמר בו: "איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' " (ויקרא יז, ג—ד), הוא מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות לאחר שהוקם המשכן, והקריבן בשעת איסור הבמות,

so too here, the bull and goat of Yom Kippur are burned east of Jerusalem.

But according to the Rabbis, then, where outside Jerusalem do they burn them? The Gemara responds: As it is taught in a baraita: Where are the bulls and goats burned? They are burned north of Jerusalem, outside of the three camps. Rabbi Yosei HaGelili says: They are burned on the place of the ashes, where the ashes from the altar were poured.

Rava said: Who is the tanna who disagrees with Rabbi Yosei HaGelili? It is Rabbi Eliezer ben Yaakov, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to bulls that are burned: “Where the ashes are poured out [shefekh hadeshen] shall it be burned” (Leviticus 4:12). This teaches that ashes must be there already when the bulls are burned. Rabbi Eliezer ben Yaakov says: This verse teaches that its place should slope [meshupakh] downward so that ashes from the burning will slide downhill.

Abaye said to Rava: Perhaps they disagree only about whether the place must slope, but Rabbi Eliezer ben Yaakov agrees that it must be the place where the ashes from the altar were deposited.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to the bull and goat of Yom Kippur: “And he who burns them shall wash his garments” (Leviticus 16:28). This teaches that only the one who burns them renders his garments impure, but the one who kindles the fire does not render his garments impure, and the one who sets up the arrangement of wood does not render his garments impure. And who is considered the one who burns? One who assists at the actual time of burning.

One might have thought that this priest renders his garments impure even after the bull and goat become ash. Therefore, the verse states: “And he who burns them” (Leviticus 16:28), teaching that they, the whole bull and goat, render garments impure, but they do not render garments impure once they become ash. Rabbi Shimon says: The word “them” teaches that they render garments impure, but once the flesh is incinerated they do not render garments impure.

The Gemara asks: What is the difference between the opinion of the first tanna and the opinion of Rabbi Shimon? Rava said: The difference between them is when he turned it into a charred mass, and the form of the animal has become distorted, but has not actually become ash. The first tanna holds that at this stage the offering still transmits impurity, whereas Rabbi Shimon holds that it does not.

MISHNA: One who slaughters an offering outside the Temple courtyard and one who offers it up outside the Temple courtyard is liable for the slaughter and liable for the offering up, as each act involves an independent prohibition. If done intentionally, he is liable to receive excision from the World-to-Come [karet] for each act, and if done unwittingly, he is liable to bring a sin offering for each act.

Rabbi Yosei HaGelili says: If he slaughtered an offering inside the courtyard and then offered it up outside the courtyard, he is liable. But if he slaughtered it outside, thereby rendering it unfit, and then he offered it up outside, he is exempt for the offering up, as he offered up only an item that is unfit, and one is liable only for offering up an item that is fit to be offered up inside the Temple. The Rabbis said to him: According to your reasoning, even in a case where he slaughters it inside and offers it up outside, he should be exempt, since the moment that he took it outside the courtyard, he thereby rendered it unfit. Yet, in such a case, he is certainly liable for offering it up. So too, one who slaughters an offering outside and then offers it up outside is liable.

One who is ritually impure who ate sacrificial food, whether it was ritually impure sacrificial food or ritually pure sacrificial food, is liable to receive karet if he did so intentionally and to bring a sliding-scale offering if he did so unwittingly. Rabbi Yosei HaGelili says: An impure person who ate pure sacrificial food is liable. But an impure person who ate impure sacrificial food is exempt, as he merely ate an impure item, and the prohibition against eating sacrificial food while one is impure applies only to pure sacrificial food. The Rabbis said to him: According to your logic, this halakha would apply even in a case of an impure person who ate what had been pure sacrificial food, because once he touched it, he thereby rendered it ritually impure. Yet, in such a case, he is certainly liable for eating it. So too, an impure person who ate impure sacrificial food is liable.

And a pure person who ate impure sacrificial food is exempt, as one is liable for eating sacrificial food in impurity only due to the impurity of one’s body, but not due to the impurity of the food.

GEMARA: The mishna teaches that if one both slaughters and offers up an offering outside the Temple courtyard, he is liable for each act, as they are independent prohibitions. The Gemara asks: Granted that one is liable for the offering up, as the punishment for this act is written in the Torah and the prohibition concerning this act is also written in the Torah. The punishment is as it is written: “Any man…that offers up a burnt offering or sacrifice, and will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord, and that man shall be cut off from his people” (Leviticus 17:8–9). The prohibition is as it is written: “Take heed to yourself lest you offer up your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13). And this is in accordance with that which Rabbi Avin says that Rabbi Elazar says: Wherever it is stated in the Torah: Observe, or: Lest, or: Do not, it is nothing other than a prohibition. Accordingly, the verse in Deuteronomy is understood as issuing a prohibition.

But for the slaughtering, why is one liable? Granted that the punishment is stated in the Torah, as it is written: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord, before the Tabernacle of the Lord…that man shall be cut off from among his people” (Leviticus 17:3–4). But from where do we derive its prohibition? One is liable only in a case where the Torah specifies both the prohibition and the punishment. The Gemara answers: The verse states in the continuation of that passage: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim after whom they go astray” (Leviticus 17:7).

The Gemara questions the use of this verse as a source: But this verse is necessary for the purpose of expounding in accordance with the statement of Rabbi Elazar, as he says: From where is it derived with regard to one who slaughters an animal as an offering to Mercury, a pagan deity, that he is liable even though this is not the established manner in which that deity is worshipped? As it is written: “And they shall not slaughter anymore their offerings to the se’irim.” If the verse is not needed to teach the matter of worshipping a deity in accordance with its established manner, as it is already taught that one is liable for this, as it is written: “Take heed to yourself…lest you inquire after their gods, saying: How do these nations serve their gods, so too will I do likewise” (Deuteronomy 12:30), then apply it to the matter of worshipping a deity in a way that is not in accordance with its established manner.

Rabba said: Both halakhot can be derived from the same verse. Read into the verse as though it stops after the phrase: “And they shall not slaughter” (Leviticus 17:7), and relates to the prohibition against slaughtering outside the Temple courtyard, which was mentioned in the previous verses. And also read into the verse as relating to the verse’s continuation: And not anymore their offerings to the se’irim, which serves as the source for the prohibition against sacrificing offerings to false deities.

The Gemara challenges: But the verse is still necessary for the purpose of expounding that which is taught in a baraita: The verse states: “Any man…that slaughters it outside the camp, and he did not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice an offering to the Lord” (Leviticus 17:3–4). Until this point, the verse is speaking about sacrificial animals that one consecrated during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect, i.e., after the Tabernacle was erected, and then he also sacrificed them during a period when the prohibition against sacrificing on private altars was in effect.