זבחים קט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - א

מתניתין:

אחד קדשים כשרין ואחד קדשים פסולין, שהיה פסולן בקודש, שנפסלו בפנים העזרה [כגון בשר זבח שלן, או שיצא חוץ למחיצתו, או שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו], והקריבן בחוץ, חייב. כיון שאילו עלו בפנים הדין הוא שלא ירדו, ^[86] לכן הם נחשבים כקרבן ה"מתקבל בפנים", וחייבין על העלאתן בחוץ. ^[87] שנאמר "לעשות אותו לה'", ודרשינן, כל הנעשה לה' חייבין עליו בחוץ. וכל שאינו נעשה לה', אין חייבין עליו בחוץ.

המעלה כזית מן העולה ומן האימורים, ^[88] חצי זית מזה וחצי זית מזה, בחוץ חייב. כי העולה היא כולה כליל לה', לכן מצטרפים זה לזה.

גמרא:

תנו רבנן: נאמר לגבי העלאה בחוץ [ויקרא יז, ח] "איש איש אשר יעלה עולה".

אין לי שחייב בחוץ אלא כשמעלה עולה, מניין לרבות אימורי אשם ואימורי חטאת ואימורי שאר קדשי קדשים דהיינו כבשי עצרת ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר "זבח", לרבות את אלו.

[מניין לרבות את הדם? תלמוד לומר "או זבח"]. ^[89]

מניין לרבות ולחייב על העלאת הקומץ והלבונה של מנחת נדבה והקטורת ומנחת כהנים, שהיא מוקטרת כליל וראויה להעלאה כקומץ מנחת ישראל [אבל שיירי מנחת ישראל נאכלין ואין ראוין להעלאה בפנים ולכן אינו חייב על העלאתם], ומנחת כהן משיח, היינו עשירית האיפה שכהן גדול מביא כל יום, והמנסך שלשת לוגין יין, שזהו פחות שבנסכים, ושלשת לוגין מים, שמוקדשין לניסוך המים בחג? ^[90]

תלמוד לומר "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו", ודרשינן, כל הבא לפתח אהל מועד חייבין עליו בחוץ.

ואין לי אלא קדשים כשרים. מנין, לרבות ולחייב גם על העלאת חוץ של פסולין, שנפסלו בפנים ודינם הוא שאם עלו לא ירדו [אך אין ללמדם מ"לא יביאנו", שהרי אינם ראויים לבא לכתחילה], כגון הלן, קרבן שהלינוהו ועבר עליו לילה. והיוצא חוץ לחומה ^[91]. והטמא שנטמא, וקרבן שנשחט במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו. וקרבן שקיבלו פסולים וזרקו את דמו. והניתנין דמם למטה שנתנן למעלה. והניתנין למעלה שנתנן למטה ^[92]. והניתנין בחוץ, על מזבח החיצון, שנתנן בפנים על הפנימי. והניתנין בפנים שנתנן בחוץ. וקרבן פסח וקרבן חטאת ששחטן שלא לשמן בפנים ^[93] ונפסלו. כל אלו מניין שהמעלה מהן בחוץ אחר שנפסלו, שהוא חייב?

תלמוד לומר "לא יביאנו לעשות אותו", ודרשינן, כל המתקבל בפתח אהל מועד, חייבין עליו בחוץ. כי "לעשות אותו" משמעותו "הראוי ליעשות", אפילו אינו ראוי לבא מחוץ לפנים. וכיון שפסולים אלו אם עלו לא ירדו, והכהן נזקק להם, או להפך בהם בצינורא ^[94] או להעלותן מראש המזבח למערכה, לפיכך הם נחשבים ראויים ליעשות ^[95].

שנינו במשנה: המעלה כזית מן העולה ומאמוריה בחוץ חייב.

ודייקינן: עולה ואימוריה, אין, הרי הם מצטרפים, ומשמע כי שלמים ואימוריהן, לא, אין בשרן מצטרף לאימוריהן לכזית העלאת חוץ ^[96], והטעם לכך הוא, כי בשר שלמים אינו בר הקטרה, ואינו נכלל באיסור של "אל פתח אהל מועד לא יביאנו" ^[97].

תנינא ^[98] להא, שנינו את דברי משנתנו גם בברייתא.

דתנו רבנן: עולה ואימוריה מצטרפין לכזית להעלותן בחוץ. ומצטרפין לחייב עליהן משום פיגול, ונותר וטמא.

וסלקא דעתא שמדובר באוכל כזית בשר ואימורין מעולה שהיא פיגול או נותר, או שאכלה בטומאת הגוף. ודוקא בעולה מצטרפין.

ומקשינן: בשלמא להעלותן בחוץ, עולה דכליל, אין, מצטרפת עם אימוריה, אבל שלמים שאינן כליל, לא!

אלא לעניין פיגול, נותר וטמא, מאי טעמא לא מצטרף הבשר עם אימורין? והרי בין בבשר בין באימורים שייך דין פיגול נותר וטמא, כי כל דבר שיש לו דברים המתירין אותו, בין לאדם בין למזבח, חייבין עליו משום פיגול. וכיון שהדם מתיר את הבשר לאדם ואת האימורין למזבח למה לא יצטרפו יחד לשיעור כזית של פיגול ונותר? והא תנן [מעילה טו, א]: כל הפיגולין מצטרפין, וכל הנותרין מצטרפין. ואם כן, למה לא מצטרף בשר שלמים עם אימורין?

קשיא פיגול אפיגול! קשיא נותר אנותר!

ומתרצינן: פיגול אפיגול לא קשיא. כאן המשנה במעילה עוסקת באדם האוכל פיגול, שמצטרפין בשר ואימורין לחייב חטאת על אכילת כזית מהן, וזהו אפילו בשלמים. וכאן, מה שאמרו "עולה", אין, שלמים לא, במחשבת פיגול. מדובר באופן ששחט או זרק על מנת להקטיר חצי זית בשר עולה וחצי זית אימורין במחשבת חוץ לזמנו, שרק בעולה פיגל. אבל בשלמים, אם חישב לאכול או להקטיר חצי זית בשר וחצי זית אימורין, לא פיגל. שאין מחשבת אכילה מפגלת בנקטרין. ואין מחשבת הקטרה מפגלת בנאכלין.

נותר אנותר נמי לא קשיא.

כאן במשנה במעילה ששנינו מצטרפין, באוכל נותר סתם, והיינו אפילו בשלמים. וכאן, מה שאמרו "עולה" אין, שלמים לא, מדובר בשניתותרו, שאבדו או נשרפו הבשר והאימורין עד שלא נזרק הדם, ונשתייר חצי זית מזה וחצי זית מזה. ולכן רק בעולה חייב משום נותר, כיון שכולה כליל, ויכול לזרוק עליהם את הדם, כי הם מצטרפין לאכילת מזבח.

אבל שלמים, אין חצי זית מבשרן וחצי זית מאימוריהן מצטרפין להתחייב עליהן משום נותר, כי אי אפשר לזרוק עליהם את הדם. שהרי אין בשר כזית בשר לאכילת אדם, וגם אין כזית אימורין לאכילת מזבח, ולכן, אפילו אם זרק אין חייבין עליהן משום נותר וטמא. שהרי אמרו לעיל

[מה, ב] רק בשר הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה, ומגזירה שוה למדו שכך הוא גם בנותר.

ומני בעל הברייתא? רבי יהושע היא!

הערות

^[86] בזרע אברהם [כג, כו] הקשה, הרי גם פסולים שבמזבח החיצון דינם לירד, מזבח הפנימי מקדשן [כדלעיל כז, ב], ויחשבו משום כך כראויין לפתח אהל מועד ויתחייב עליהן בחוץ. ובשטמ"ק [לעיל שם אות ג] כתב שהמזבח הפנימי מקדש דוקא קמצים שלא קידשו בכלי, אך אינו מקדש פסולין שעלו עליו לענין שלא ירדו עי"ש.

^[87] תוס' לעיל [נט, ב] כתבו שרק על העלאה חייב בקדשים הראויין לפנים שדינם "לא ירדו" אך אינו חייב על שחיטתן, אולם אח"כ [סא, א ד"ה קודם] כתבו שכל הזבחים שנשחטו קודם פתיחת דלתות היכל פסולין, שאילו פסול זה נאמר דוקא בשלמים, היה חייב על שחיטת שלמים בחוץ כי היה נחשב פסולו בקדש, ומבואר שגם בשחיטה חייב על פסולין שלא ירדו, וכן הוכיחו [יב, א ד"ה יום] ממה ששנינו להלן [קיב, ב] שמחוסר זמן ששחטו בחוץ פטור שבהכרח אף אם עלה ירד, ומשמע שאילו לא ירד חייב גם על שחיטה. וכן מפורש בתוס' יומא [סג, ב ד"ה שלמים]. וכבר הראה שם הגרעק"א שלכאורה דין זה מפורש בבכורות [טז, א] שחייב על שחיטת בעל מום בחוץ משום שאם עלה לא ירד.

^[88] במקדש דוד [ה, ג] ובחידושי הגרי"ז [הל' מעה"ק] הוכיחו שאין דין הקטרת אימורין בעולה, אלא הקטרתה כליל היא מדין הקטרת בשר [עי"ש מקורותיהם] [וכן מוכח מדברי רש"י צ ב ד"ה שכן, אך מדבריו בדף ב א ד"ה כשרים לא משמע כן]. ולדבריהם מוכח שהגירסא במשנה היא "ומן האימורין", דהיינו, שמצטרפת העולה עם אימורי קרבן אחר לאיסור העלאה בחוץ, כי אילו הגירסא כמובא ברש"י "ומאימוריה", דהיינו, של העולה, הרי כולה הקטרת בשר, ואין זה צריך לצירוף. ואכן דעת רש"י במעילה [טו א ד"ה למעילה] ובכריתות [טז א ד"ה ה'] שמצטרפין שני קרבנות לשיעור העלאה בחוץ. אך הקרן אורה בסוגיין הוכיח מדברי תוס' שלא מצטרפין. וראה עוד להלן.

^[89] הוספת השטמ"ק [אות ג] והם דברי רבי עקיבא לעיל [קז א] שלמד מריבוי "או" לחייב את הזורק. וכבר ביארנו שם שהריבוי נצרך דוקא במוקטרי חוץ, כי במוקטרי פנים חייב על הזריקה כי כל גמר עבודה התרבה מהעלאה [לקמן קטו, ב] ורק אם נשחט בחוץ שאין בו דיני עבודה צריך קרא לחייבו כעושה חלק מהקרבת קרבן, עי"ש.

^[90] תוס' לעיל [קח א] כתבו שברייתא זו כרבי יהודה, שהרי לא ריבתה בסמוך את הפסולין של נשפך הדם ונשחטה בלילה משום שלדעת רבי יהודה פסולין אלו אף אם עלו ירדו. [ואמנם להלן קיא ב אמרו שאם שחט בחוץ בלילה חייב, וכן פסק הרמב"ם פי"ח ממעה"ק הי"ז]. ובתוספת קדושה תמה שלדעת רבי יהודה בחג היה מנסך בלוג ולא בשלשה [סוכה מט, ב] ולכן כתב שהתנא בברייתא סובר כרבי יהודה בפסולין אלו אך בניסוך המים חולק עמו. אמנם יתכן שגם רבי יהודה מודה לעצם המיעוט של שלם ולא חסר אלא שנקט שהוא בלוג.

^[91] החפץ חיים [בביאורו לתו"כ אחרי פ"י ה"ג] העיר שהרי בכל העלאת חוץ נפסל הקרבן ביוצא [וכבר דנו בטעם חיובי המשנה לעיל ובגמרא קח, א] ולמה הוצרך הכתוב לרבות "יוצא"? וביאר, שבכל העלאת חוץ מדובר באופן שהוציא בתחילה את הדם מבפנים לחוץ בכדי לזורקו, וכיון שהיה ראוי מתחילה להזרק בפנים חייבתו תורה בחוץ, והריבוי נצרך לאופן שיצא הדם לחוץ ונפסל, ורק אז נטלו לזרקו בחוץ, וקמשמע לן שגם באופן זה חייב. ובתוס' לעיל [קח, א] כתבו שחייב על זריקת דם שיצא אפילו לדעת רבי יהודה ש"יצא הדם ירד", כיון שכל פסולו משום יוצא אינו פוטר על עבודת חוץ, [והגר"ח כתב שגם לרבי יהודה רק לגבי הקרבן נחשב כנשפך הדם, אך בדם עצמו חלה זריקה] ונמצא שיוצא אינו כשאר פסולין שחייב עליהן רק משום שהם ראויים לקודש ש"לא ירדו" ומסתבר שלא נכתב אלא אגב שאר הפסולין. והגרי"ד סולוביציק ביאר שהריבוי נצרך באופן שיצאו כל האימורין קודם זריקת דמים ונמצא שהדם פסול לזריקה משום שאין בשר, ולכך צריך ריבוי על יוצא ולחייב עליו מצד שהאימורין ראויין למזבח שאם עלו לא ירדו והיינו אפילו לרבי יהודה שאומר ביצא הדם ירד, וכן מבואר בחזו"א [יט, כז].

^[92] תוס' לעיל [כו ב ד"ה אמר. כז, ב ד"ה לאו] כתבו שלדעת רבי יהודה הניתנין למטה שנתנן למעלה נחשב כזריקה במקומו. וכתב האור שמח [פ"ב מפסוהמ"ק ה"י ד"ה הרי] שלדבריהם נמצא מוכח מהברייתא כאן [שהיא לדעת רבי יהודה, וכדלעיל] שזריקה שלא במקומו אפילו אם נחשבת כבמקומו, אינה מועילה להקטרת האימורין לכתחילה. כשם שאין הבשר מותר לאכילה. שהרי לולי הריבוי לא היה חייב על הקטרת האימורין בחוץ, אף שלרבי יהודה זריקת דמן שלא במקומו כבמקומו דמי. וראה שפת אמת לעיל [כז, ב] וחזו"א [ז, א, ליקוטים א, יא] ומשנת רבי אהרן [יב, ח] שדנו בזה.

^[93] תוס' לעיל [נט, ב] הסתפקו בפסח וחטאת ששחטן שלא לשמן בחוץ חייב, והיינו על עצם השחיטה, אך פשיטא שאם העלן אחר כך חייב על ההעלאה כמבואר בברייתא כאן. וכבר הבאנו לעיל שדעת תוס' בשאר דוכתי שגם בשחיטה חייב אם מתקבל בפנים לענין שלא ירדו.

^[94] המשנה למלך [פ"ג מפסוהמ"ק ה"ו] והגרעק"א [שם] כתבו שגם לדעת רבי יהודה שנשחטה בלילה ונשפך דמה אף אם עלו ירדו, מכל מקום אם משלה בהם האור לא ירדו, וכמשמעות דברי תוס' להלן [קיט ב ד"ה בעי]. ובטהרת הקודש הביא ראיה מסוגיין שאף במשילת האור ירדו, שהרי אילו מועילה להם משילת האור למה לא כללה הברייתא פסולין אלו בין הדברים ש"ראויין להעשות" והלא אם משלה בהם האור צריך הכהן להפך בהם בצינורא, כפירש"י [עי"ש שדחה ההוכחה מתוס' להלן]. ויש לדחות ראייתו לפי ביאור הגר"ח [פ"ג מפסוהמ"ק ה"ח הובא לעיל כ"פ], שמשילת האור אינה כמו עליה למזבח שמפקיעה את הפסול מהקרבן, אלא אין מורידין את הפסולין שנעשו לחמו של מזבח, ואין בהם שם מוקטרין עד שיעשו קודם לחמו של מזבח, ונמצא שאינם ככל הפסולין שכבר עתה נחשבים מתקבל בפנים אם יקדשם מזבח. והחזו"א [יט, לז] כתב שכוונת תוס' לקמן [לגבי ק"ק ששחטין בדרום] שאמנם לא נעשו לחמו של מזבח ולא חל עליהם דין הקטרה ואין צריך להקטירם, אבל ההקטרה מתקיימת בהם ואין בה איסור ולפיכך אין צריך להורידן מהמזבח. ולביאורו נמצא שכוונת רש"י שאין חיוב בחוץ אלא כשצריך לעשות בהם מעשה להקטירן, אך פסולין שרק אפשר לקיים בהם הקטרה אינם נחשבים כמתקבל בפנים, וראה הערה הבאה.

^[95] כך פירש"י, ומשמע מדבריו כי אף שעדיין לא עלה על המערכה, כיון שעלו על המזבח ודינם לעשות בהם מעשה הקטרה נחשב כמתקבל בפנים, אך היינו דוקא כשצריך לעשות בהם מעשה, אך מה שמתקיימת בהן הקטרה אינו מחשיבם כראויים להעשות, וכנ"ל, וכבר הבאנו שהחזו"א [יט, י] כתב שאין חיוב על זריקת דם פסול בחוץ, [למאן דאמר שאם עלה ירד] כי אף שקלטיה מזבח [תוס' פז, א ד"ה כלי] אינו נחשב כ"ראוי לפתח אהל מועד", ומפרש"י כאן מוכח שגם "אינו להעשות", כי אין חיוב לזורקו. [ואף לדעת הגר"ח שדם הנפסל ביוצא מתקיימת בו זריקה, כיון שלגבי הקרבן נחשב כנשפך, אין חיוב לזורקו, ואף כשיעלה למזבח לא יחשב כמתקבל בפנים. ונמצא שלדעת רש"י אי אפשר ליישב כהגר"ח שדם שיצא חייבין על זריקתו בחוץ משום שחלה בו זריקה]. אולם הרמב"ם בפיה"מ [ופי"ט ממעה"ק ה"ז] גרס בדרשת הגמרא "לעשות אותו לה"', וביאר שכל הנעשה לה' חייבין עליו בחוץ וגם פסולין אלו התחילו ליעשות לה', וכן ביאר הלחם משנה עי"ש. וראה באבן האזל [שם הי"ד ופ"ח ה"ג] שנקט כי לדבריו יתחייב בחוץ גם על פסולים שאם עלו ירדו, ואף דם שיצא לרבי יהודה יתחייב עליו כי הקרבן נשחט בפנים ונעשה לה', ולפיכך דקדק וכתב שכל פסולין אלו נשרפין, וכוונתו לומר כי טעם המשנה "שהיה פסולן בקדש" אינו משום שפסולין אלו אם עלו לא ירדו, אלא משום שנעשו לה' ודינם בשריפה ולא בקבורה [כמבואר בפסחים פב ב] והיינו שהשחיטה היתה בהכשר, ופסולין שדינם בשריפה חייבין עליהן בחוץ. ומרן הגרא"מ שך זצ"ל [במכתב שבסוף אבן האזל קדשים ב] תמה על ביאור הרמב"ם מהסוגיא בבכורות טז, א שהחיוב על שחיטת בעל מום בחוץ הוא רק באופן שדינו שאם עלה לא ירד, וכתב לו הגרא"ז, שהברייתות כאן ובבכורות חולקות בטעם החיוב, והביא משו"ת בית אפרים שלדעת רבי עקיבא חייב גם בשוחט בעם מום בדוקין שבעין, וטעמו כהרמב"ם וכסוגיין משום לעשות לה'.

^[96] הרדב"ז [פי"ט ממעה"ק ה"י] כתב שאימורי שלמים אין מצטרפין עם בשרם אך הם מצטרפין עם בשר העולה שחייב על הקטרתו בחוץ. וכבר הבאנו במשנה שנחלקו הראשונים האם יש צירוף משני קרבנות לחיוב קרבן בחוץ. [והיינו משתי עולות, ולא מעולה ושלמים]. וצדדי המחלוקת בזה לכאורה תלויים בגדר השיעור באיסור זה, שאם השיעור הוא במעשה ההקטרה הרי אין חילוק אם הקטיר מקרבן אחד או שנים, אך אילו השיעור הוא בקרבן המוקטר [כמו שמצינו שצריך שיהא שלם] הרי אי אפשר לצרף כזית משני קרבנות. ובאופן נוסף יתכן לבאר, שנחלקו האם החיוב על שחיטת חוץ הוא משום שעשה כהקטרת פנים, ובפנים לא מצטרפין שני קרבנות לריצוי אחד, או שהחיוב הוא בעצם הקטרת חוץ ואינו תלוי בהקטרת פנים [לענין שיעור] ולכן חייב גם על כזית משני קרבנות. ותוס' [ד"ה עולה] כתבו שאי אפשר לפרש שהנידון על צירוף לגבי העלאה בחוץ שהרי במשנה מדובר גם לגבי נסכים, ואף שחייב עליהם בפני עצמן בחוץ אינם מצטרפין לשיעור, והאחרונים דנו האם כוונתם ששני קרבנות אין מצטרפין או משום ששתי עבודות הן. אכן אם החיוב הוא על "מעשה ההקטרה" ולא על "עבודה" מובן למה מצטרפות שתי עבודות אף אם השיעור הוא בקרבן המוקטר, מצטרפין שני קרבנות וכמש"כ בליקוטי הלכות שהתנא במשנתנו סובר שהשיעור בכזית ולא באבר שלם, ושיעור זה יכול להצטרף גם משני קרבנות, כי החיוב רק על הכזית המוקטר ולא על כל ה"קרבן".

^[97] בטהרת הקודש תמה שהרי להלן [קטו, ב] תנו רבנן: "עולה" מה עולה שהיא ראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה, ולמה צריך לטעם שאינו מתקבל בפנים, אמנם להיפך אין להקשות למה צריך לדרשה של "עולה" כי צריך לפוטרו באופן שאותו חלק שהעלה אינו ראוי לפתח אהל מועד אך הקרבן כולו ראוי. ובספר זבח יעקב כתב ליישב, שלהלן מדובר בקדשים קלים ששחטן בחוץ, וחיובן מצד הקרבת קרבן בחוץ [ולא מצד "עבודה" בחוץ כמוקטרי פנים] ולולי המיעוט מ"עולה" היה חייב עליהן משום שהאימורים שהם חלק מהקרבן ראויין לפנים, ובמוקטרי חוץ אין החיוב על החלק המוקטר אלא על ה"קרבן". אולם הגדר של קרבן המתקבל בפנים שייך רק במוקטרי פנים שחיובן על מעשה העבודה בחוץ, וצריך שיהא החלק שעושה בו העלאה ראוי לפנים, ולפיכך המעלה בחוץ בשר שלמים שנשחטו בפנים פטור כי אינו ראוי להקרבה משום שעומד לאכילה. וראה ישוב נוסף בספר דביר הקודש.

^[98] בפנים מאירות הקשה למה הוצרכה הגמרא להקדים ולדייק שמשנתנו סוברת כברייתא זו, והרי הקושיא להלן מהמשנה במעילה תקשה גם בלי הדיוק ממשנתנו. וביאר, שלולי ההוכחה ממשנתנו, היה ניתן לומר שלא הזכירה הברייתא "עולה" אלא לגבי העלאת חוץ, אך בפיגול גם שלמים מצטרפין, ואף שכבר שנינו במעילה בין צירוף לפיגול שבה הברייתא לשנותו איידי צירוף להעלאת חוץ, אך קושית הגמרא היא כי כיון שכבר מצינו במשנה גם דין צירוף להעלאת עולה למה הוצרכה הברייתא לשנותו, ובהכרח שהחידוש הוא בצירוף לפיגול שאין שלמים מצטרפין, [ואדרבא צירוף להעלאה שנינו רק אטו צירוף לפיגול] ורק משום כך קשה מהמשנה במעילה ששלמים מצטרפין לפיגול. ובפשטות כוונת הגמרא להוכיח שכוונת הברייתא ל"עולה" דוקא, כמו שמצינו במשנה, או כפרש"י בחגיגה [ב, ב] שברייתא לאו סמכא היא, ואין להקשות מ סיפא כאשר גם הרישא לא ניחא, ורק אחר שיש סיוע לדין הרישא ממשנה, קשיא מסיפא.

א משנה אחד קדשים כשרין, ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקודש תוך כדי עבודה במקדש, והקריבן בחוץ לעזרה — חייב עליהם משום הקרבה בחוץ.

המעלה (המקריב) שיעור כזית מן בשר העולה ומן האימורין (החלבים) בחוץ — חייב, אף שלא היה בבשר עצמו כשיעור זית.

ב גמרא שנינו במשנתנו שחייבים על העלאתם בחוץ בין של קדשים כשרים ובין של קדשים שנפסלו בקודש. ובמקורה של הלכה זו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת העלאה בחוץ "אשר יעלה עלה או זבח. ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו לה'" (ויקרא יז, ח—ט). ומסבירים מה בא ללמד כל חלק מן הכתוב: "עולה" — אין לי שדין זה נוהג אלא בקרבן עולה, שקרב כולו על המזבח, מנין לרבות אימורי אשם ואימורי חטאת ואימורי קדשי קדשים ואימורי קדשים קלים, שמוקטרים אף הם על המזבח, שאם העלה אותם בחוץ שהוא חייב? תלמוד לומר: "זבח", כל שאר הזבחים.

מנין לרבות גם שאר דברים הקרבים על המזבח: הקומץ המנחה, והלבונה (הנקטרת עם הקומץ), והקטורת המוקטרת בכל יום על המזבח הפנימי, ומנחת כהנים ומנחת חביתין של כהן משיח (כהן גדול) הקריבה בכל יום, ששתיהן עולות כליל על המזבח, וכן המנסך בחוץ שלשת לוגין יין (שהוא המועט מכל הנסכים שמנסכים על המזבח), ושלשת לוגין מים שמנסכים על המזבח בחג הסוכות, מנין שחייבים על כל אלה אם העלם בחוץ? תלמוד לומר: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו" (ויקרא יז, ח—ט), ללמדנו שכל הבא לפתח אהל מועד להיות מוקרב על המזבח — חייבין עליו על העלאתו בחוץ.

וממשיכים לברר, ואין לי שחייבים אלא על העלאה בחוץ קדשים כשרים שכן הם ראויים להיות מוקרבים על המזבח, מנין לרבות גם קדשים פסולין שהיה פסולם בקודש,

כגון הלן כל הלילה מחוץ למזבח, והיוצא חוץ לעזרה, והטמא, ושנשחט במחשבה להקריבו או לאוכלו חוץ לזמנו וכן במחשבת חוץ למקומו, ושקבלו פסולין לעבודה וזרקו את דמו, וכן הקרבנות שדמיהם ניתנין למטה (מחוט הסיקרא שבמזבח) שנתנן למעלה, והניתנין למעלה שנתנן למטה, והניתנין בחוץ במזבח החיצון שנתנן בפנים בהיכל, והניתנין בפנים שנתנן בחוץ, ופסח וחטאת שנתנן את דמם שלא לשמן,

מנין שעל כל אלה חייבים על העלאתם בחוץ, אף שהם פסולים? תלמוד לומר: "לא יביאנו לעשות" (ויקרא יז, ח—ט), לומר: כל המתקבל ונעשה בפתח אהל מועד, אפילו בדיעבד — חייבין עליו בחוץ. וכל פסולים אלה, אם עלו על המזבח לא ירדו.

ג שנינו במשנתנו שהמעלה כזית מן בשר העולה ומן האימורים בחוץ חייב. ונדייק מכאן: עולה ואימוריה — אין [כן], מצטרפים לשיעור כזית לחייב על העלאה בחוץ. אבל בשר שלמים ואימוריהן — לא, מפני שאין בשר השלמים ראוי ליקרב על המזבח, שהרי הוא נאכל.

ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנתנו את זו ששנו חכמים בברייתא]: עולה ואימוריה מצטרפין לשיעור כזית לחייב משום העלותן בחוץ, ולחייב עליהן משום אכילת פיגול, ומשום אכילת נותר וטמא. ואם כן יש לדייק גם בברייתא, שדווקא בעולה הדין כן ולא בשלמים.

ושואלים: בשלמא [נניח] לגבי העלאת חוץ, מובן הדבר: עולה שהיא קריבה כליל על המזבח — אין [כן] מצטרפים הבשר והאימורים, שלמים — לא מצטרף הבשר לאימורים, שהרי אינו קרב על המזבח. אלא לענין אכילת פיגול ונותר וטמא מאי טעמא [מה הטעם] אין מצטרפים בשר שלמים ואימוריהם?

והא תנן [והרי שנינו במשנה במסכת מעילה]: כל הפגולין (הדברים שנאסרו משום פיגול) מצטרפין לשיעור כזית, לחייב את האוכל מהם, וכן כל הנותרין מצטרפין. ואם כן, קשיא [קשה] מדין פיגול השנוי במשנה זו על דין פיגול השנוי בברייתא, וכן קשיא [קשה] מדין נותר על דין נותר!

ומשיבים: מפיגול על פיגול לא קשיא [קשה], שכן כאן שבשר השלמים והאימורים מצטרפים, מדובר באכילת פיגול, שכבר התפגל הקרבן במחשבת חוץ לזמנו. ואילו כאן שאינם מצטרפים, מדובר במחשבת פיגול, שמחשבה להקטיר פחות מכזית אימורים לאחר זמנו, ולאכול פחות מכזית בשר לאחר זמנו — אינה מצטרפת לאסור את הקרבן משום פיגול.

וכן גם הסתירה מדין נותר על דין נותר לא קשיא [קשה]: כאן ששנינו שכל הנותרים מצטרפים, מדובר באכילת נותר ממש, כאן בברייתא שדייקנו בה שדווקא בעולה הבשר והאימורים מצטרפים לכזית, אבל לא בשלמים, מדובר במקרה שאבד או נשרף הקרבן, וניתותרו חצי כזית מן האימורים וחצי כזית מן הבשר עד שלא נזרק הדם, ולגבי השאלה האם ניתן לזרוק את הדם על אותו כזית.

ומני [ושיטת מי היא ברייתא זו]? שיטת ר' יהושע היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה, חוץ מקרבן עולה, שאבדו או שנטמאו ונשתייר בהן כזית בשר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to both fit sacrificial animals, and unfit sacrificial animals whose disqualification occurred in sanctity, i.e., in the course of the Temple service, and one sacrificed them outside the Temple courtyard, he is liable.

One who offers up outside the courtyard an olive-bulk made up of the flesh of a burnt offering and of its sacrificial portions is liable.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to offering up outside the courtyard: “That offers up a burnt offering or sacrifice, and he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord” (Leviticus 17:8–9). From the term “burnt offering” I have derived only that one is liable for offering up a burnt offering, which is burned entirely on the altar. From where do I derive to include that one is liable for offering up outside the courtyard the sacrificial portions of a guilt offering, the sacrificial portions of a sin offering, the sacrificial portions of offerings of the most sacred order, or the sacrificial portions of offerings of lesser sanctity? The verse states: “Sacrifice,” which includes the sacrificial portions of all other offerings that are to be burned on the altar.

From where is it derived to include that one is liable for offering up outside the courtyard the handful taken from a meal offering; the frankincense that was to be offered with it; the incense, which was offered each day in the Sanctuary; the meal offering of priests; the meal offering of the anointed priest, i.e., the High Priest, which he offered daily; and to include as liable one who pours as a libation three log of wine, which is the volume of the smallest wine libation used in the Temple; or one who pours as a libation three log of water that was consecrated to be used as a libation during the festival of Sukkot? The verse states: “And he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:9), which indicates that with regard to any offering that is fit to be brought to the entrance of the Tent of Meeting to be offered there upon the altar, one is liable for offering it up outside the courtyard.

I have derived only that one is liable for offering up fit offerings; from where do I derive to also include liability for unfit offerings whose disqualification occurred in sanctity?

For example: Sacrificial meat that was left overnight, or an offering that went outside the courtyard, or an offering that is impure, or an offering that was slaughtered with intent to consume it beyond its designated time or outside its designated area, or an offering that an unfit person collected and sprinkled its blood, or if one placed the blood that is to be placed above the red line encircling the altar below it, or if one placed the blood that is to be placed below the red line above it, or if one placed the blood that is to be placed inside the Sanctuary outside on the external altar, or if one placed the blood that is to be placed outside the Sanctuary inside it, or a Paschal offering or sin offering whose blood was placed not for their sake?

Since the disqualification of these offerings occurred in sanctity, if they were to be, albeit unlawfully, placed upon the altar, the altar would render them acceptable such that they should not be removed from upon it. From where is it derived to also include liability for these unfit offerings? The verse states: “And he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it to the Lord,” which indicates that with regard to any item that is rendered acceptable upon the altar at the entrance of the Tent of Meeting, even if it should not have been brought there ab initio, one is liable for offering it up outside the courtyard.

§ The mishna teaches: One who offers up outside the courtyard an olive-bulk made up of the flesh of a burnt offering and of its sacrificial portions is liable. The Gemara infers: The mishna states that for an olive-bulk combined of the flesh of a burnt offering and of its sacrificial portions, yes, one is liable. By inference, for an olive-bulk combined of the meat of a peace offering and of its sacrificial portions, one is not liable, because its meat is eaten, not burned on the altar.

We learn in the mishna that which the Sages taught explicitly in a baraita (Tosefta, Me’ila 1:28): The flesh of a burnt offering and its sacrificial portions combine to form the minimum measure, of an olive-bulk, to render one liable for offering them up outside the courtyard, and to render one liable for eating them due to piggul, i.e., if the sacrificial rites were performed with the intent of sacrificing the offering after its designated time; notar, i.e., if its flesh remained after the period in which it was permitted to sacrifice it; or for eating them while he was ritually impure. This baraita, too, states that only the flesh and sacrificial portions of a burnt offering combine. This indicates that the meat and sacrificial portions of a peace offering do not combine.

The Gemara asks: Granted, with regard to offering up outside the courtyard, it is logical that for a burnt offering, which is entirely consumed upon the altar, that yes, everything will combine, and that for peace offerings, whose meat is not burned on the altar, the meat and sacrificial portions will not combine. But with regard to liability for piggul, notar, and eating while ritually impure, what is the reason that the baraita differentiates between a burnt offering and a peace offering?

The Gemara compounds its questions: And didn’t we learn in a mishna (Me’ila 15a): Anything that is piggul combines together, and anything that is notar combines together, to form the measure of an olive-bulk to render one liable? The mishna indicates that this halakha applies to all types of offerings. Accordingly, the Gemara notes: The ruling about piggul in the baraita is difficult, as it is contradicted by the ruling about piggul in the mishna, and the ruling about notar in the baraita is difficult, as it is contradicted by the ruling about notar in the mishna.

The Gemara resolves the difficulties: That the ruling about piggul in the baraita is contradicted by the ruling about piggul in the mishna is not difficult. Here, in the mishna, the ruling that they combine concerns liability for eating piggul, whereas there, in the baraita, the ruling that only the parts of a burnt offering combine concerns piggul intention. An offering is rendered piggul only if one intends to eat an olive-bulk of it after the designated time for eating it or to sacrifice an olive-bulk of it after the designated time for sacrificing it. The baraita rules that for a burnt offering, if one has such intention for both half an olive-bulk of its meat and half an olive-bulk of its sacrificial portions, that is sufficient for the entire offering to be rendered piggul. For a peace offering, the offering is rendered piggul only if one has such intention about an olive-bulk comprised only of meat or only of sacrificial portions.

The Gemara resolves the second difficulty: That the ruling about notar in the baraita is contradicted by the ruling about notar in the mishna is not difficult. Here, in the mishna, the ruling that they combine concerns liability for eating notar, whereas there, in the baraita, the ruling that only the parts of a burnt offering combine concerns a case in which only an olive-bulk combined of both the flesh and the sacrificial portions remained from the offering, the rest having been destroyed, before its blood was sprinkled. Blood may not be sprinkled unless an olive-bulk of the offering remains. And if the blood is not sprinkled, the offering will never be rendered notar. The baraita rules that in the case of a burnt offering, the different parts of it combine to form an olive-bulk to permit the sprinkling of the blood. This does not apply to a peace offering, for which an olive-bulk of only meat or of only sacrificial portions must remain in order to permit the sprinkling of the blood.

The Gemara asks: And whose opinion is expressed by the baraita? It is the opinion of Rabbi Yehoshua, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehoshua says: With regard to all the offerings that are mentioned in the Torah from which there remains only an olive-bulk of meat, the rest having been destroyed or rendered impure,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תד"ה עולה. אע"ג כו' ומשקין ברביעית כו' אבל דרך אכילה כו'. עי' מש"כ ע"ד דהכא ביבמות (קיד ב):

(קט א תוספות) ד"ה עולה וכו' והא דחלב ויין מצטרפין אע"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית וכו'.—מכאן יוצא שדעת התוס', דשיעור שתיית יין של פיגול הוא ברביעית; וכעין זה בתוס' נזיר לח א ד"ה אמר דשיעור שתיית יין של ערלה וכלאי הכרם ג"כ ברביעית^*ועי' מ"׳ש ע"ז בהגהות הרש"ש יבמות קיד ב.. אבל לא כן דעת הרמב"ם, שכתב (הל' מאכלות אסורות רפי"ד): "כל איסורי מאכלות שבתורה שיעורן בכזית", ולהלן (ה"ח): "האוכל כשעורה או כחרדל מאחד מכל מאכלות האסורים וכו' עד שהשלים כזית וכו' וכן השותה רביעית של סתם יינם וכו' או שהמחה את החמץ בפסח או את החלב וגמעו מעט מעט או ששתה מן הדם מעט מעט אם שהא מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין". וברור הוא שדעת הרמב"ם בגמיעת החמץ וחלב ודם דשיעורן כזית, ורק סתם יינם שיעורו ברביעית. והטעם שכל איסור שהזהירה עליו תורה בלשון אכילה שיעורו בין באכילה ובין בשתייה כזית, וכמו שביאר הרמב"ם שם רפ"ו לענין דם וברפ"ז לענין חלב וברפ"ט לענין שתיית החלב מבשר בחלב, שכולם בכזית. וכ"כ הרמב"ם בהל' תרומות פ"ו ה"ב: "כשם שאכילה כזית כך שתייה כזית". ובלי ספק שלהרמב"ם שתיית יין של ערלה וכלאי הכרם ג"כ שיעורן כזית, וכדמשמע בהל' מאכלות אסורות פ"י הכ"ב. ובהל' מעשה הקרבנות רפי"א כתב: "כל האוכל כזית מבשר העולה וכו' לוקה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור וכו' וחלבה ובשרה וסלתה ושמנה ויין של נסכיה חמשתן מצטרפין לכזית". הנה סתם דבריו, וברור שלא עלה על דעתו לומר, דמיירי דוקא בשרה פתו כיין, וכמו שנדחקו התוס' כאן לפי שיטתן. ורק סתם יינם דוקא - שיעורו ברביעית לדעת הרמב"ם (עי' הל' מאכלות אסורות רפי"א), משום דאיסורו יוצא מהא דכתיב "ישתו יין נסיכם" (דב' לב לח), וגם כי איסורו אינו אלא מדברי סופרים ואינו לוקה אלא מכת מרדות^*ומ"מ פלא בעינינו: מה צורך לנו בשיעור צירוף לענין מכת מרדות? והרי מבואר שם פי"ד ה"ב, דעל כל שהוא פחות מכשיעור לוקה מכת מרדות. וצ"ל דבאיסור מד"ס אינו לוקה מכת מרדות בפחות מכשיעור..

ודע שבתוספתא כריתות פ"ב ה"ב תני לענין חלב: "אחד האוכל ואחד הממחה ושותה ואחד הסך. אכל וחזר ואכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה ראשונה ועד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין. וכו' כשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית. אכילה ושתייה אין מצטרפין". ובאותו לשון עצמו תני בתוספתא תרומות פ"ז ה"ג לענין זר שאכל תרומה ובתוספתא פסחים פ"א הי"ב לענין אכילת חמץ בפסח ובתוספתא יומא פ"ד ה"ג לענין אכילה ביוה"כ (ע"ש). ונראה דהא דאיתא לפנינו בתוספתא לענין חלב "ואחד הסך" יש למוחקו, ונשתרבב ע"י הסופרים מתוספתא תרומות^*עי' תוס' נדה לב א ד"ה וכשמן וכו' דדוקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא ואסור מדרבנן, אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב שריא.; וכן הא דאיתא בתוספתא יומא "כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית" אין לו ענין שם ונשתרבב משאר המקומות; וכמו כן הא דאיתא בתוספתא כריתות לענין חלב ובתרומות לענין תרומה ובפסחים לענין חמץ ד"אכילה ושתייה אין מצטרפין" נשתרבב^*ובענין זה של שרבוב הארכתי בתמורה כח ב (ע"ש). מיומא שם, דאילו בחלב ותרומה וחמץ ברור הוא שמצטרפין, דהרי שיעורן שוה, דכשם שאכילה בכזית כך שתייה בכזית. ותניא נמי בתוס' כריתות שם: "המחה את החלב וגמעו הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית ה"ז חייב וכו' אכל כחצי זית ושתה כחצי זית ממין אחד ה"ז חייב", והרי מבואר דגם שתייה כזית ושאכילה ושתייה מצטרפין. וכן מוכח בירושלמי מע"ש פ"ב ה"א [נג ע"ב], מהא דאמרינן התם: "דלכן דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף" (וע"ש במראה הפנים). וכבר נתבאר למעלה, שגם הרמב"ם הביא דין שתייה כזית, והוא מן התוספתא הנ"ל. אלא שראיתי להרמב"ם בהל' מעשר שני פ"ב ה"ה שכתב: "כל האוכל כזית מע"ש או ששתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלים לוקה שנאמר לא תוכל לאכול וכו'". ודבריו אלה נפלאים מאד בעינינו, דהא גם במע"ש חוץ לחומה הוציא הכתוב אזהרתו בלשון אכילה. ולמה חילק הרמב"ם בשיעורו בין אכילה לשתייה? וכי מה בין איסור תרומה לזר לאיסור מע"ש לאוכלו חוץ לחומה? כי לא נמצא שום מקור לחלק ביניהם.

וכן הא דאיתא בתוספתא לענין חלב ותרומה וחמץ "שתה וחזר ושתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתייה ראשונה עד סוף שתייה אחרונה כדי שתיית רביעית מצטרפין" - מלת "רביעית" נשתרבבה מיומא לענין יוה"כ, דשיעורו מלא לוגמיו, אבל באלה דשיעורן כזית מצטרפין כדי אכילת פרס. וראה פלא כי להראב"ד (הל' תרומות פ"י ה"ב) היה הנוסח בפסחים "אכילת פרס".

מתני' ואחד קדשים פסולין שהיה פסולן בקדש. הואיל ובפנים אם עלו לא ירדו מתקבל בפנים קרינא ביה וחייבין עליהן בחוץ כדיליף בגמ': המעלה כזית מן העולה ומאימוריה. חצי זית מזה וחצי זית מזה חייב דכולה כליל: גמ' ואימורי קדשי קדשים. כבשי עצרת: הלבונה. של מנחת נדבה: ומנחת כהנים. שהיא כליל וראויה להעלאה כקומץ מנחת ישראל אבל שירי מנחת ישראל אינו חייב על העלאתם: מנחת כהן משיח. עשירית האיפה שהוא מביא בכל יום: ושלשת לוגין יין. שהוא פחות שבנסכים: ושלשת לוגין מים. בחג קאמר ובמוקדשין לחג שאין העלאת חוץ נוהגת בחולין: מנין לרבות פסולין. הנך דאם עלו לא ירדו דלא מתרבו מלא יביאנו דהא אינם ראויין להביא לכתחילה: ת''ל לעשות. משמע הראויין לעשות אפילו אינו ראוי לבא מחוץ לפנים והני נמי כיון דאם עלו לא ירדו וכהן נזקק להפך בהם בצינורא או להעלותן מראש המזבח למערכה ראויין ליעשות קרינא ביה: שלמים לא. אין בשרן מצטרף עם אימוריהן לכזית העלאת חוץ משום דבשר שלמים לאו בר הקטרה הוא ולא קרינא ביה אל פתח אהל מועד לא יביאנו: ולחייב עליהן משום פיגול ונותר וטמא. קא ס''ד באוכל כזית בשר ואימורין מעולת פיגול או נותר או בטומאת הגוף אכלו: מאי טעמא. לא מצטרף נמי בשר שלמים עם אימוריו לפיגול ונותר וטמא הא בין בבשר בין באימורין שייך פיגול נותר וטמא כדאמר בפ' בית שמאי (לעיל דף מג.) דכל שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח חייבין עליו משום פיגול והרי הדם מתיר את הבשר לאדם ואת האימורין למזבח ותנן נמי התם דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול כגון הקומץ והלבונה והקטרת שאין להם מתירין אלא הם עצמן מתירין חייבין עליהן משום נותר ומשום טמא וכל שכן אימורין שהפיגול נוהג בהן ומקראי ילפינן להו: כל הפיגולין מצטרפין. משנה היא במעילה: כאן בפיגול כאן במחשבת פיגול. הא דקתני מצטרפין באוכל פיגול קאמר ולהתחייב חטאת והא דקתני עולה אין שלמים לא במחשבת פיגול שאם שחט או זרק על מנת להקטיר חצי זית בשר עולה וחצי זית מאימורין חוץ לזמנו פיגל אבל בשלמים חישב לאכול או להקטיר חצי זית בשר וחצי זית אימורין לא פיגל שאין מחשבת אכילה בנקטרין ואין מחשבת הקטרה בנאכלין: כאן בנותר כאן בשניתותרו עד שלא נזרק הדם. הא דקתני מצטרפין באוכל נותר קאמר והא דקתני עולה אין שלמים לא בשניתותרו מאיבוד ושריפה כגון אבדו הבשר והאימורין קודם זריקה ונשתייר חצי זית מזה וחצי זית מזה בעולה דכולה כליל הויא זריקת דם זריקה דהא איכא אכילת מזבח וכר' יהושע דאמר בפרק טבול יום (לעיל דף קד.) אם אין בשר אין דם וכיון דזריקה היא חייבין עליו משום נותר אם ניתותרו ואכל ממנו כדאמרן (לעיל דף מה:) דברים שאין חייבין עליהם משום פיגול חייבין משום נותר כגון קומץ שהוא אכילת מזבח כעולה וכל שכן דברים שחייבין עליהן משום פיגול כגון בשר עולה אבל שלמים אין חצי זית מבשרן וחצי זית מאימוריהן מצטרפין להיות שיור לזרוק עליהם את הדם דלא אכילת אדם איכא ולא אכילת מזבח איכא וכיון דלא הויא זריקה אם זרק אין חייבין עליהן משום נותר וטמא דקי''ל (מנחות דף כה:) כל הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה ובפ' ב''ש (לעיל דף מה:) אתי נותר חילול חילול מטומאה ובמס' מעילה (דף ו:) לענין יוצא אמרינן לר''א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא אין חייבין עליו משום נותר וטמא: כל הזבחים. בר מעולה: אין זורק את הדם. דאית ליה לר' יהושע אם אין בשר אין דם מועשית עולותיך הבשר והדם ובזבחים כתיב (דברים יב) ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל הזקיקן הכתוב זה לזה:

לא ומוקי לה בניתותרו וכר' יהושע וקצת תימה קומץ ולבונה אמאי לא מיחייב עלייהו בחוץ כשחסרו נהי דמיפסלי לכתחילה מ''מ מתקבלין הם בפנים דאם עלו לא ירדו דהוה ליה פסולו בקדש כשחסר בין קמיצה להקטרה ולמאן דחשיב במנחות פ' קמא (דף ט:) חסרון כבעל מום ניחא וי''ל דאפילו תמצא לומר דאם עלה לא ירד מ''מ סברא הוא למעוטיה מדכתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר כיון דלכתחילה לא יעלה וצריך לדקדק אי מהדרינן פוקעין דידהו ובפרק המזבח מקדש (לעיל דף פג:) איכא כמה קראי לרבן גמליאל מהיא העולה על מוקדה ולאידך מאשר תאכל האש ועוד דדרשינן לעיל (דף פו.) ועשית עולותיך הבשר והדם עיכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עיכולי גידין ועצמות משמע הא בשר דומיא דגידים ועצמות מהדרינן אפילו במקצת ותימה אי פליג עליה רבי יוסי: ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח. הא דפלגינהו משום דמנחת כהנים באה עשרון ומנחת כהן משיח חצי עשרון ותימה דלא תני מנחת נסכים: עולה ואימורין מצטרפין לכזית להעלותן בחוץ ולחייב עליהם משום פיגול נותר וטמא. במסכת מעילה פרק קדשי מזבח (דף טו:) תנן חמשה דברים בעולה מצטרפין זה עם זה הבשר והחלב והסלת והיין והשמן וששה בתודה דאיכא לחם ותימה לענין מאי קאמר אי לענין מעילה הא תנא ליה רישא (שם.) קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה כו' ועוד דתודה אין בה מעילה כי אם לאחר זריקה באימורין אבל בלחם לא ואי (לא יתחייב) בחוץ הא לא תני בשמעתין אלא עולה ואימורין אבל חמשה דברים לא דאף על גב דמיחייבי בחוץ כדדריש לעיל מקרא הני מילי בפני עצמן אבל איצטרופי לא ועוד דלא מיחייב בחוץ אלחם שבתודה ועוד חלב ויין היאך מצטרפין והא אין שיעורן שוה שזה בכזית וזה בשלשה לוגין ואי לענין לזרוק עליהן הדם הא אמר ובמנחה אפילו כולה קיימת לא יזרוק ואי לענין מחשבת פיגול אין אכילה והקטרה מצטרפין ונראה דמיירי לענין אכילה דמיחייב האוכל משום פיגול נותר וטמא ואי מרישא דקתני קדשי מזבח מצטרפין הוה אמינא במין אחד קמ''ל אפילו בכמה מינין ועוד תנינהו למעוטי דאין דם חייבין עליו משום פיגול ועוד אשמעינן דחל פיגול אהנך דברים חמשה וששה וצריך לומר דאתיא כר''מ דתנן לעיל בפרק ב''ש (דף מג:) [ואלו] דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול מנחת נסכים והנסכים הבאין בפני עצמן דברי ר''מ וחכ''א אף הבאים עם הבהמה ובהקומץ זוטא (מנחות דף טו:) תנן נמי הזבח מפגל את הנסכים משקדש בכלי דברי ר''מ והא דחלב ויין מצטרפין אע''ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה''מ בשתיה אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו בכזית וקצת תימה מאי איריא דנקט חמשה דברים בעולה הא בשלמים נמי מצטרפין לחייב משום פיגול ויש לומר דנקט עולה משום דאיירי נמי במעילה אף על גב דבתודה לא איירי במעילה: כל הפיגולין מצטרפין. תימה דלא מייתי מרישא דקתני (מעילה דף טו.) קדשי מזבח מצטרפין לפיגול ויש לומר דהוה מוקמינן לה בעולה דהא תני נמי מעילה אבל הך משמע טפי: וכל הנותרות מצטרפין. תימה דלא תני כל הטומאות מצטרפין ויש לומר דהוה משמע אפילו שרץ ונבלה ובשר המת והנהו לא מצטרפין כדתנן התם (דף יז:):

דף קט - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד