זבחים קט ע"ב

וכן אם נשתייר מהם רק כזית חלב שעולה למזבח — הרי זה זורק את הדם עליהם, ויצא ידי חובת קרבנו.

ואולם אם נשאר מהם רק חצי זית בשר וחצי זית חלב — אינו זורק עליהם את הדם, משום שלא נותר מן הקרבן שיעור ראוי לא לאכילה ולא להקרבה על המזבח. ובעולה אפילו חצי זית בשר וחצי זית חלב — זורק עליה את הדם, מפני שכולה כליל וגם הבשר וגם החלב קרבים על המזבח. ומנחה אפילו כולה קיימת — לא יזרוק.

ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה, עניינה כאן], והרי אין זריקת דם במנחות? אמר רב פפא: הכוונה היא למנחת נסכים הבאה עם הזבח, שאפילו שהיא עצמה כולה קיימת, אין היא נחשבת עיקר הזבח, שיזרקו דמים בשבילה.

א משנה הקומץ של המנחה, המוקטר על המזבח, והלבונה הנקטרת עם הקומץ, והקטרת המוקטרת בכל יום על המזבח הפנימי, ומנחת כהנים העולה כולה על המזבח, ומנחת חביתין של כהן משיח (כהן גדול) הקריבה בכל יום כליל על המזבח, ומנחת נסכים הבאה עם הקרבן, ומוקטרת כולה על המזבח, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ לעזרה — חייב משום העלאה בחוץ. ר' אליעזר פוטר עד שיקריב את כולן בשלמותם, כפי שהיה מוקרב כדינו במקדש. ומכל מקום, גם לדעת ר' אליעזר, כולן שהקריב אותם תחילה בפנים ושייר מהן כזית, ולאחר מכן הקריבו את אותו כזית בחוץ — חייב, כיון שבכך היתה נשלמת הקטרה.

וכולן, כל אלה שנשנו במשנתנו, שחסרו כל שהו לפני הקטרתם, ונפסלו בכך, והקריבו אותם כך כפי שהם בחוץ — פטור.

המקריב בשר קדשים הנאכלים, ואיתם הקריב גם את האימורים שלהם, בחוץ — חייב על הקטרת האימורים, למרות שאינו חייב על הבשר.

ב גמרא שנינו במשנה שהמקטיר קטורת בשיעור כזית בחוץ חייב. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: המקטיר קטורת כזית בחוץ — חייב, אף שאין בה שיעור הקטרה הראוי למקדש, שהוא משקל פרס (חצי מנה). ואילו המקטיר פחות מכשיעור הראוי, כגון חצי פרס בפנים — פטור. ומבררים את האמור בסוף ברייתא זו.

קא סלקא דעתין [עלה על דעתנו] לפרש כך: מאי [מה פירוש] "פטור" — כוונתו: פטור זר, שמי שאינו כהן, ואסור בעבודה, אם הקטיר במקדש פחות מכשיעור — פטור על כך, משום שלא עשה עבודה כראוי. ואולם על כך יש לתהות: אמאי [מדוע]? והרי הקטרה היא, כפי ששנינו בדין הראשון בברייתא זו, שאם הקטיר כזית בחוץ חייב!

אמר ר' זירא אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מאי [מה פירוש] "פטור" האמור בברייתא? כוונתו: פטור ציבור, שאם הקטירו בכמות זו, אף שאין בה שיעור ראוי, יצאו ידי חובת הקטרה, ושוב אין צריכים להביא קטורת חדשה.

אמר ר' זירא: אי קשיא [אם קשה] לי בהסבר זה — הא קשיא [דבר זה קשה] לי, הא [זה] שאמר רב עלה [עליה]: בהא [בהלכה זו] שיוצאים ידי חובת הקטרה בפחות משיעורה המלא, אפילו ר' אליעזר, שפוטר במשנתנו על הקטרה כזו בחוץ, מודה. וקשה לי על שיטתו זו של רב, דהא [שהרי] ר' אליעזר לאו [לא] הקטרה היא קאמר [הוא אומר], ומשום כך הוא פוטר במשנתנו על הקטרה כזו בחוץ!

אמר רבה בתשובה לשאלת ר' זירא: בהקטרה שנעשית בהיכל על מזבח הזהב פעמיים בכל יום, דכולי עלמא לא פליגי [הכל, חכמים ור' אליעזר, אינם חלוקים] שגם אם הקטיר כזית הריהי הקטרה, ויוצאים בה ידי חובה בפנים, וחייבים עליה בחוץ. שכן שיעור פרס אינו מדין תורה אלא מדברי חכמים. ובהקטרה זו עוסקת הברייתא.

כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים ור' אליעזר במשנתנו, האם מתחייבים על הקטרה בחוץ בכזית, הרי זה בהקטרה שנעשית בפנים (בקודש הקודשים) ביום הכיפורים, ובכך נחלקו: דמר סבר [שחכם זה, ר' אליעזר, סבור] כי מה שנאמר בענין זה "ולקח... ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת" (ויקרא טז, יב), כוונתו שתהא ההקטרה בשיעור זה דוקא, ולא בפחות ממנו. ולכן אינו חייב בפחות מכך על הקטרת חוץ. ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבורים] כי "מלא חפניו" הריהו לאו [לא] דוקא, ואין שיעור זה מעכב את הקטורת.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: איך אפשר לומר שלדעת חכמים "מלא חפניו" לאו דווקא? והא כי קא כתיבא [והרי כאשר נאמרה] "חקה" בסדר עבודת יום הכיפורים (ויקרא טז, לד), אף בהקטרה שבפנים הוא דכתיב [שנאמר], וכל מקום שנאמר בתורה "חוקה" הוא מעכב!

אלא אמר אביי: בהקטרה בפנים כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאם הקטיר פחות משיעור "מלא חפניו" שאין זו הקטרה.

כי פליגי [כאשר נחלקו] חכמים ור' אליעזר במשנתנו, הרי זה בהקטרה של קטורת הפנים כשעשאה בחוץ, מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: ילפינן [למדים אנו] לענין זה את דינה של קטורת פנים (של יום הכיפורים) מדינה של קטורת חוץ (שבהיכל). וכשם שהמקטיר את קטורת ההיכל בחוץ חייב אף בכזית, כך המקטיר את קטורת הפנים בחוץ חייב בכזית. ואילו מר סבר [חכם זה ר' אליעזר סבור]: לא ילפינן [אין אנו למדים] דין קטורת פנים מקטורת היכל, לענין שיעור העלאה בחוץ.

אמר רבא בסתירת הסברו של אביי: השתא [עכשיו, הרי] לענין העלאה בחוץ, אפילו את דינה של עבודת חוץ מדינה של עבודת חוץ אחרת לא ילפי רבנן [אין חכמים למדים], וכי את דינה של עבודת פנים מדינה של עבודת חוץ מיבעי [האם נצרך] לומר שלא ילמדו?

ומבררים: מה היא, מהו אותו ענין לימוד עבודת חוץ מעבודת חוץ שהתייחס אליו רבא? דתניא [ששנויה ברייתא]: יכול המעלה מחוץ לעזרה פחות מכזית קומץ וכן פחות מכזית אימורין, או המנסך בחוץ פחות משלשת לוגין יין או פחות משלשה לוגין מים בחג הסוכות יהא חייב? תלמוד לומר בדין העלאה בחוץ: "ואל פתח אהל מועד לא יביאנו לעשות אותו" (ויקרא יז, ט), דווקא על השלם הוא חייב, ואינו חייב על החסר.

והא [והרי] פחות משלשת לוגין, שפטור אם ניסך בהם בחוץ, דאית בהו [שיש בהם] שיעור של כמה זיתים, ובכל זאת לא ילפי רבנן [אין למדים חכמים] חוץ מחוץ, לחייב על ניסוך היין בחוץ בכזית, כדרך שחייבים בקרבנות אחרים הנעשים במזבח החיצון. ובודאי שאין ללמוד דין עבודת פנים מדין עבודת חוץ!

אלא אמר רבא תשובה אחרת לשאלת ר' זירא: מה שאמר רב שעל הקטרת חצי פרס בפנים פטור הציבור מלהקריב שוב, אף לשיטת ר' אליעזר, הרי זה משום שגם לדעתו שיעור הקטרה הריהו בכזית (בין לצאת ידי חובה, ובין להתחייב על הקטרה של כזית בחוץ). ומה שנחלקו ר' אליעזר וחכמים במשנתנו האם מתחייב על הקטרת הקטורת בחוץ כאשר היא חסרה, הרי זה כגון דקבעינהו [שקבע אותם, הניחם] הכהן את שני חצאי פרס, כלומר, את כל הקטורת הראויה להקטרה,

or from which there remains only an olive-bulk of sacrificial portions, e.g., fat to be burned on the altar, one still sprinkles the blood of the offering on the altar and one thereby fulfills his obligation.

But if all that remains is half an olive-bulk of meat and half an olive-bulk of fat, one may not sprinkle the blood, as since the meat and the sacrificial portions are used differently, the former being eaten and the latter being burned on the altar, they cannot combine to form the minimum requirement of an olive-bulk. This applies only to offerings whose meat is eaten. But for a burnt offering, even if all that remains is half an olive-bulk of flesh and half an olive-bulk of fat, one sprinkles the blood, because since the offering is consumed upon the altar in its entirety, all of its parts combine together. And with regard to a meal offering, even if all of it still exists, one does not sprinkle the blood. It is apparent that Rabbi Yehoshua’s opinion in this baraita is the one expressed in the baraita.

The Gemara clarifies the final clause of the baraita: What is the relevance of a meal offering to the sprinkling of blood? In a meal offering there is no blood at all. Rav Pappa said: The baraita is referring to a meal offering brought with the libations that accompany an animal offering. If the entire body of the offering was destroyed but the meal offering that accompanied it remains, one might have thought that it would be sufficient to allow for the sprinkling of the blood. The baraita teaches that this is incorrect.

MISHNA: With regard to the handful of a meal offering, the frankincense, the incense, the meal offering of priests, the meal offering of the anointed priest, and the meal offering brought with the libations that accompany animal offerings, in a case where one sacrificed even an olive-bulk from any one of these, which should be sacrificed on the altar, outside the Temple, he is liable, as the burning of an olive-bulk is considered a proper burning. Rabbi Eliezer deems him exempt unless he sacrifices the whole of any one of these items outside the Temple. But Rabbi Eliezer concedes that with regard to any of them that one sacrificed inside the courtyard but left over an olive-bulk from them and then sacrificed that olive-bulk outside the courtyard, he is liable.

And with regard to any of these offerings that were lacking any amount, if one sacrifices it outside the courtyard, he is exempt.

One who sacrifices sacrificial meat, which is eaten, and sacrificial portions, i.e., those that are to be burned on the altar, outside the courtyard, is liable for the sacrifice of the sacrificial portions. But he is not liable for sacrificing the meat.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: Each morning and afternoon, a peras, i.e., half a maneh, of incense must be burned in the Sanctuary. Nevertheless, one who burns only an olive-bulk of incense outside the courtyard is liable. If one burns half a peras inside the Temple, he is exempt.

The Gemara addresses the latter clause of the baraita: It enters our mind to explain: What is meant by: He is exempt? It means that a non-priest, for whom it is prohibited to perform the sacrificial rites in the Temple, is exempt if he burns incense inside the Temple. The Gemara rejects this: Why should he be exempt; this is an act of sacrificial burning? Even though he burned less than a peras, it is apparent from the first clause of the baraita that burning even an olive-bulk is considered an act of sacrificial burning.

Rabbi Zeira said that Rav Ḥisda said that Rav Yirmeya, son of Abba, said that Rav said: What is meant by: He is exempt? It means that if a priest burns half a peras inside the Temple, the community is thereby exempt from its obligation to burn incense despite the fact that less than the required amount was burned.

Rabbi Zeira said: If there is something difficult for me with regard to this baraita, this is difficult for me: That which Rav said concerning this baraita: With regard to this halakha, that if a priest burns less than a peras of incense the community fulfills its obligation, even Rabbi Eliezer concedes. Rabbi Zeira explains: This is difficult for me as Rabbi Eliezer rules in the mishna that one who burns an olive-bulk of incense outside is exempt. Effectively, he is saying that burning less than the required amount is not an act of sacrificial burning. How then can he hold that the community fulfills its obligation by the burning of less than a peras?

Rabba said: With regard to the burning of incense designated to be burned in the Sanctuary upon the golden altar, everyone, i.e., the Rabbis and Rabbi Eliezer, agrees that the Torah does not specify the amount to be burned; the requirement to burn a peras is rabbinic. Accordingly, the obligation is fulfilled even if only an olive-bulk of incense is burned there, as the baraita states, and one who burns an olive-bulk of that incense outside the Temple is liable.

When they disagree in the mishna, it is with regard to the burning of incense in the inner sanctum, i.e., in the Holy of Holies, on Yom Kippur. Concerning that obligation, the verse states: “And he shall take…his handful of sweet incense, beaten small, and bring it within the Curtain” (Leviticus 16:12). As one Sage, Rabbi Eliezer, holds that “his handful” indicates that specifically that measure must be burned in order to fulfill the obligation. Accordingly, he also holds that one who burns only an olive-bulk of that incense outside the courtyard is exempt. And the other Sage, the Rabbis who disagree with Rabbi Eliezer, holds that “his handful” does not indicate that specifically that measure must be burned, and the obligation can be fulfilled even with a lesser amount. Accordingly, they also hold that one who burns even an olive-bulk of that incense outside the courtyard is liable.

Abaye said to Rabba: But when the term “statute” is written with regard to the Yom Kippur Temple service (see Leviticus 16:29), it is also written with regard to the burning of incense in the inner sanctum. The term “statute” stated with regard to a rite indicates that it is valid only if performed precisely in accordance with all the details mentioned in the Torah concerning it. Accordingly, the term “his handful” must be specific.

Rather, Abaye said: With regard to the burning of incense in the inner sanctum, i.e., in the Holy of Holies, on Yom Kippur, everyone agrees that the obligation is only fulfilled if a handful of incense is burned. Also, everyone agrees with regard to burning incense in the Sanctuary that the obligation is fulfilled even with an olive-bulk, as the baraita states, and one who burns an olive-bulk of incense outside the Temple is liable.

When they disagree in the mishna, it is with regard to the burning of incense of the Holy of Holies outside the Temple courtyard. One Sage, the Rabbis, holds that we derive the measure for liability for incense of the inner sanctum from incense of the outer sanctum, i.e., the Sanctuary. Just as for the latter one is liable for an olive-bulk, so too, for the former one is liable for an olive-bulk. And the other Sage, Rabbi Eliezer, holds that we do not derive one from the other. Rather, since the obligation inside the Holy of Holies is fulfilled only with a handful of incense, one is liable for burning that incense outside the Temple only if he burns that amount.

Rava said in rejection of Abaye’s understanding: Now, if the Rabbis do not derive the measure for liability for offering up outside the Temple courtyard, with regard to other rites performed in the outer sanctum, from incense of the outer sanctum, is it necessary to question whether they would derive the measure for liability for incense of the inner sanctum from incense of the outer sanctum? Certainly, they would not.

The Gemara asks: What is the rite that Rava is referring to in his response to Abaye? It is as it is taught in a baraita: One might have thought that one who offers up outside the courtyard less than an olive-bulk of the handful taken from a meal offering or less than an olive-bulk of the sacrificial portions, or who pours as a libation outside the courtyard less than three log of wine or who pours as a libation on Sukkot less than three log of water, that he would be liable. To counter this, the verse states: “And he will not bring it to the entrance of the Tent of Meeting, to sacrifice it” (Leviticus 17:9). The term “to sacrifice it” indicates that one is liable for the sacrifice of a complete offering outside the courtyard but one is not liable for the sacrifice of an incomplete offering outside.

The Gemara explains Rava’s inference: But the baraita states that for a libation of less than three log outside the courtyard one is exempt despite the fact that the libation still contains a few olive-bulks. And it is apparent then, that the Rabbis do not derive the measure for liability for the rite of libation that should be performed in the outer sanctum from incense that should be burned in the outer sanctum. Certainly then, they would not derive the measure for liability for incense of the inner sanctum from incense of the outer sanctum.

Rather, Rava said to resolve Rabbi Zeira’s difficulty: Rabbi Eliezer and the Rabbis agree with regard to the incense of the Sanctuary, that the Torah does not specify an amount to be burned, and the community fulfills its obligation even if only an olive-bulk is burned, as is taught in the baraita. When they disagree in the mishna, it is in a case where, for example, one designated two half-peras portions of incense, in accordance with the rabbinic requirement to burn one peras,