זבחים קיד ע"ב

מילקי נמי לילקי [שילקה גם כן] על כך, כעל כל איסור לאו בתורה שיש בו מעשה. אלמה [מפני מה] אמר ר' זירא בדינו של השוחט מחוסר זמן בפנים, שאין לוקים על כך משום האיסור הכללי של פסולי ההקרבה "לא ירצה" ( ויקרא כב, כג), לפי שהכתוב נתקו לכלל איסור עשה "מיום השמיני והלאה ירצה" (יקרא כב, כז) שעליו אין לוקים? והרי עדיין קיים לאו זה של "לא תעשון"!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שאמר ר' זירא, הינם רק לשיטת רבנן [חכמים] החולקים על ר' שמעון במשנתנו, והם סבורים שאין ללמוד מ"לא תעשון" מצוות לא תעשה על שחיטת מחוסר זמן. ואולם לר' שמעון הכי נמי [אכן כך הוא גם כן הדין], שלוקים על שחיטת מחוסר זמן בפנים המקדש.

רב נחמן בר יצחק אמר: דברי ר' זירא הינם אף לשיטת ר' שמעון, שאף הוא סבור שאין לוקים על שחיטת מחוסר זמן במקדש. ואין ללמוד מאיסור לאו שנאמר על תקופת המשכן בגלגל, משום שפנים המשכן בגלגל לגבי (ביחס) לתקופת המשכן בשילה כחוץ דמי [נחשב], ומה שנאסר ב"לא תעשון" הריהו איפוא הקרבה של מחוסר זמן בחוץ, ולא הקרבה של מחוסר זמן בפנים.

רבה אמר: טעמיה [טעמו, מקור שיטתו] של ר' שמעון אינו מ"לא תעשון", כפי שלמד ריש לקיש, אלא ממקרא אחר, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: מנין לזובח את קרבן הפסח שלו בבמת יחיד בשעת איסור הבמות, שהוא עובר על כך באיסור לא תעשה? תלמוד לומר: "לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך... כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח..."(דברים טז, ה — ו).

יכול אף בשעת היתר הבמות כן הוא הדין, שאסור לזבוח את הפסח בבמת יחיד? תלמוד לומר: "באחד שעריך", לומר: לא אמרתי לך שהדבר אסור אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד למקדש להביא קרבנותיהם, אבל בזמן שאין מקום מיוחד שכל ישראל חייבים להביא בו את קרבנותיהם, אינו עובר בלא תעשה אם שחט את הפסח בבמת יחיד.

ומעתה נדון בדברים אלה: אימת [מתי] היתה שחיטה זו של קרבן הפסח, שהוא עובר עליה ב"לא תעשה" בבמת יחיד בשעת איסור במות? אי נימא [אם נאמר] שהיה זה אחר חצות היום של י"ד בניסן, שהוא הזמן הראוי להקרבת הפסח במקדש — לא רק שעבר על לא תעשה, אלא אף כרת נמי מחייב [גם כן הוא מתחייב], ככל השוחט בחוץ קדשים הראויים להיקרב במקדש! אלא לאו [האם לא] מדובר שהקריב את הפסח בבמת יחיד ביום י"ד בניסן קודם חצות, כשהוא מחוסר זמן. ומכאן שעוברים על כך באיסור לא תעשה!

ודוחים את דברי רבה: לעולם אפשר לומר ששחיטה זו של הפסח בבמת יחיד נעשתה בזמנה, לאחר חצות יום י"ד בניסן, ובשעת היתר הבמות קאי [עומד, מדבר] (בתקופת המשכן בגלגל ובנוב ובגבעון) ובא מקרא זה ללמדנו שאף שהותרה הקרבת נדרים ונדבות בבמת יחיד, את קרבן הפסח נאסר להקריב מחוץ לבמה הגדולה.

ומקשים: והא [והרי] "בשעת איסור הבמות" קאמר [הוא אומר בברייתא]! ומשיבים: כך כוונת הדברים, בתקופה שיש איסור במה לו לענין קרבן זה של פסח, אבל יש בה היתר במה לחבירו לקרבן אחר, של נדרים ונדבות.

א שנינו במשנתנו שהמקריב בחוץ מחוסר זמן בבעליו אינו חייב על כך, ובפרטי ענין זה נמנו הזב, והזבה, והיולדת, שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ בתוך ימי ספירת טהרתם. ושואלים: והני [וכי אלה] בני (חייבי) אשמות נינהו [הם]? אמר זעירי: תני [שנה, בגירסת משנתנו] "מצורע" בהדייהו [יחד איתם, עם זב וזבה ויולדת], ומצורע בטהרתו מביא גם אשם.

עוד שנינו במשנתנו שאם הקריבו מחוסרי הזמן את עולותיהן ושלמיהן בחוץ — חייבים על כך. ושוב שואלים: והני [וכי אלה] בני שלמים נינהו [הם]? אמר רב ששת: תני [שנה, בגירסת משנתנו]: "נזיר" יחד עם אלו המנויים בה, והרי נזיר מביא שלמים בסוף נזירותו. ומעירים: את גירסת זעירי במשנתנו ("מצורע") קבעוה תנאי [התנאים, שוני המשנה] בנוסח המשנה שהיו חוזרים ושונים. ואילו את גירסת רב ששת במשנתנו ("נזיר") לא קבעוה תנאי [התנאים] בלימודם.

ב שנינו במשנתנו שמי שלא מלאו ימי טהרתו, כגון מצורע, השוחט בחוץ את אשמו — הריהו פטור על כך, משום שאינו ראוי ליקרב באותה שעה. ובדין זה, אמר ר' חלקיה (דבי [מחכמי בית המדרש]) של רב טובי: לא שנו אלא ששחט את האשם בחוץ לשמו (לשם אשם), אבל אם שחט את האשם בחוץ שלא לשמו, אלא לשם קרבן אחר — חייב משום הקרבה בחוץ, הואיל וראוי להיות מוקרב שלא לשמו בפנים (במקדש), שהרי אשם שנשחט שלא לשמו כשר להקרבה (לעיל זבחים ב,א).

ומקשים על כך: אי הכי [אם כך] הוא, אפילו אם שחט את האשם לשמו נמי ניחייב [גם כן יתחייב] משום הקרבה בחוץ, הואיל וראוי (יכול היה) לשוחטו לשלא לשמו בפנים! ומשיבים: כדי שייחשב האשם שנשחט בחוץ בגדר "ראוי לפנים", בעי [צריך] הוא תחילה עקירה של שמו (שיכוון במפורש לשמו של קרבן אחר). אבל כל עוד לא נעקר שם אשם ממנו, אין הוא נחשב "ראוי לפנים".

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הונא על דברי רב חלקיה, שאשם מחוסר זמן ראוי לפנים כששחטו שלא לשמו: וכי יש לך דבר שאינו כשר כשהוא נעשה לשמו, וכשר כשהוא נעשה שלא לשמו? ומשיבים: ולא? וכי אין דבר כזה? והרי

should also receive lashes for sacrificing it, just as one would for violating other Torah prohibitions. Why did Rabbi Zeira say elsewhere that one who slaughters, inside the Temple courtyard, an offering whose time has not yet arrived does not receive lashes for having violated the prohibition of: “It shall not be accepted” (Leviticus 22:23), which is the general prohibition against sacrificing animals that are not fit to be sacrificed. Rabbi Zeira explains that he does not receive lashes because the verse has transmuted the negative precept into a prohibition that is stated as a positive mitzva, in the verse: “But from the eighth day forward it may be accepted” (Leviticus 22:27). There is no punishment of lashes for violating such a prohibition. Rabbi Yirmeya is asking that one should still receive lashes for having violated the prohibition of: “You shall not do.”

The Gemara responds: That statement of Rabbi Zeira applies only according to the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Shimon in the mishna and hold that the verse that states: “You shall not do,” does not indicate that one who slaughters an animal whose time has not yet arrived is in violation of a prohibition. But according to the opinion of Rabbi Shimon, one would indeed receive lashes for slaughtering an animal whose time has not yet arrived inside the Temple.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rabbi Zeira’s statement is even in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who also holds that one would not receive lashes for slaughtering inside the Temple courtyard an offering whose time has not yet arrived. A prohibition cannot be derived from the prohibition stated with regard to the Tabernacle in Gilgal, since inside the Tabernacle in Gilgal, in relation to the Tabernacle in Shiloh, is considered like outside, and the prohibition: “You shall not do,” pertains only to sacrificing an offering whose time has not yet arrived outside the Temple courtyard.

Rabba said: The reason of Rabbi Shimon is not based upon: “You shall not do,” as Reish Lakish claims, but upon another verse. As it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: From where is it derived that one who slaughters his Paschal offering on a private altar at a time when it is prohibited to sacrifice offerings on private altars violates a prohibition? The verse states: “You may not sacrifice the Paschal offering within any of your gates; but at the place that the Lord your God shall choose to cause His name to dwell in, there you shall sacrifice the Paschal offering” (Deuteronomy 16:5–6).

One might have thought that even at a time when it is permitted to sacrifice offerings on private altars this is so. Therefore, the verse states: “Within any [be’aḥad] of your gates,” which indicates that I said this prohibition to you only when all of the Jewish people enter the Temple through one [eḥad] gate in order to sacrifice their offerings. When there is no permanent communal altar, it is permitted to slaughter the Paschal offering on a private altar.

Rabba analyzes the baraita: When was this Paschal offering, for which one violates a prohibition for slaughtering it during a time when it is forbidden to sacrifice on private altars, slaughtered? If we say that it was after midday on the fourteenth of Nisan, which is the proper time for sacrificing the Paschal offering in the Temple, then one who sacrifices it then violates not only a prohibition, he should also be deemed liable to receive karet as well, as would anyone who slaughters a fit offering outside the Temple courtyard. Rather, is it not discussing one who slaughtered the Paschal offering on a private altar on the fourteenth of Nisan before midday, when its time had not yet arrived?

The Gemara rejects Rabba’s explanation: Actually, the Paschal offering may have been sacrificed on a private altar after midday of the fourteenth of Nisan, and it is referring to a time when it is permitted to sacrifice on private altars, i.e., the periods of Gilgal, Nov, and Gibeon. The verse teaches that although it was permitted to sacrifice voluntary vow offerings and gift offerings on a private altar, the Paschal offering may be sacrificed only on a great public altar.

The Gemara asks: But doesn’t the baraita state: At a time when it is prohibited to sacrifice offerings on private altars? The Gemara responds: The baraita means that it is prohibited for one to sacrifice the Paschal offering on a private altar, but it is permitted to use a private altar for another offering, i.e., a voluntary vow offering or gift offering.

§ The mishna teaches that with regard to an offering whose time has not yet arrived because it is premature for its owner, one who sacrifices it outside the Temple courtyard is exempt. This category includes a zav, a zava, and a woman after childbirth, any of whom sacrificed a sin offering or guilt offering outside the Temple courtyard during the days that they are counting toward purification. The Gemara asks: And are these individuals subject to the obligation to bring guilt offerings? Ze’eiri said: The text of the mishna should teach: Leper, together with the zav, zava, and woman after childbirth. A leper brings a guilt offering as part of his purification process.

The mishna also teaches that if those whose time has not yet arrived sacrifice their burnt offerings or their peace offerings outside the Temple courtyard, they are liable. The Gemara asks: And are these individuals subject to the obligation to bring peace offerings? Rav Sheshet said: Teach the case of a Nazirite as part of the list in the mishna. A nazirite brings a peace offering at the conclusion of his term of naziriteship. The Gemara notes that the addition of Ze’eiri to the text of the mishna, i.e., the case of a leper, was fixed by the tanna’im in the version of the mishna that they would teach, while the addition of Rav Sheshet, i.e., the case of a nazirite, was not fixed by the tanna’im in the mishna that they would teach.

§ The mishna teaches that if one whose days of purification are not complete, e.g., a leper, slaughters his guilt offering outside the courtyard, he is exempt, since the offering is not fit for sacrifice at that time. With regard to this, Rabbi Ḥilkiya, a Sage from the school of Rav Tovi, says: They taught this only with regard to one who slaughters a guilt offering outside the Temple courtyard for its own sake. But if he slaughtered it outside the Temple courtyard not for its own sake but for the sake of a different offering, he is liable for having sacrificed outside the courtyard. This is because it was fit to be sacrificed not for its own sake inside the Temple courtyard, as a guilt offering that was slaughtered not for its own sake is fit for sacrifice (see 2a).

The Gemara asks: If so, one who slaughtered the guilt offering for its own sake should also be liable for having slaughtered it outside the Temple courtyard, since it was fit to be slaughtered not for its sake inside the Temple courtyard. The Gemara answers: In order for a guilt offering that was slaughtered outside the Temple courtyard to be considered fit to be sacrificed inside it, it first requires uprooting of its status, i.e., the one who slaughters it should intend explicitly that it be a different sacrifice. If its status as a guilt offering has not been uprooted, it is not considered fit to be sacrificed inside.

Rav Huna objects to Rabbi Ḥilkiya’s statement that a guilt offering whose time has not yet arrived is fit to be sacrificed inside if it is slaughtered not for its own sake: And is there anything that is not fit if its action is performed for its own sake, but is fit if its action is performed not for its sake? The Gemara replies: And is there not? But there is