זבחים קיז ע"א

נמצאו איפוא גם זבין וגם טמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת שהוא מחנה שכינה בלבד, ומותרים שניהם (כדינם) במחנה ישראל. ואולם הרי התורה אמרה בדין שילוח מחנות של טמאים: "אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), ובאה לשון כפולה זו לומר:

תן מחנה מיוחד לזה לשילוחם של טמאי מתים (שהם מותרים במחנה לויה ואסורים רק במחנה שכינה), ותן מחנה לזה לשילוחם של זבים (שהם מותרים במחנה ישראל ואסורים במחנה שכינה ובמחנה לויה). ואם לא היה במשכן שילה מחנה לויה, נמצאו איפוא הזבים וטמאי המתים שניהם משולחים רק ממחנה אחד, ואין הבחנה ביניהם.

אמר ליה [לו] רבא אלא מאי [מה] אתה אומר בפירוש הדברים, שמחנה ישראל לא הואי [היה] במשכן שילה? אם כן נמצאו איפוא הזבין וגם המצורעין משתלחין שניהם למקום אחד, שהוא מחוץ למחנה לויה, ואילו התורה אמרה על המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), ולשון זו "בדד" באה להורות שלא ישב טמא אחר עמו!

אלא יש לומר, מכח זה, כי לעולם כולהו תלתא הוו [כל שלוש המחנות היו] במשכן שילה, ומאי [ומה פירוש] מה ששנינו שבשילה "לא היו אלא שתי מחנות"? הכוונה היא לענין קליטה, שבמשכן שילה לא היה מחנה לויה קולט את הרוצח בשגגה. ותוהים: האם מכלל תירוץ זה ניתן להסיק כי במשכן שבמדבר הואי קלטה [היתה קולטת] מחנה לויה את הרוצחים?

ומשיבים: אין [אכן כן], והא תניא [והרי שנויה ברייתא] על האמור בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה: "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג), אמר הקדוש ברוך הוא למשה "ושמתי לך מקום" להשמיעו כי עוד בחייך יהיה הדבר, ואף לפני שיכנסו ישראל לארץ. ואמר לו: "לך מקום" — שזה הוא מקומך עתה, שהוא מחנה לויה. ועל אותו מקום נאמר "אשר ינוס שמה", נמצא הכתוב מלמד שמגלין את הרוצח בשגגה גם במדבר, ולהיכן גולין? למחנה לויה. ואף בלויים הדין כן, שהם גולים למחנה לויה.

מכאן אמרו חכמים: בן לוי שהרג בשגגה, וחייב הוא בגלות — גולה מפלך לפלך, כלומר, מעיר לויים אחת לעיר אחרת. ואם גלה למקום אחר בפלכו — גם פלכו קולטו.

ושואלים: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: נאמר בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה "כי בעיר מקלטו ישב" (במדבר לה, כח) — עיר שקלטתו כבר.

א שנינו במשנתנו כי מש באו לגלגל הותרה ההקרבה בבמות יחיד. ובפרטי ענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כל קרבן שהוא נידר ונידב (שבא בנדר או בנדבה) — היה קרב בבמה של יחיד, וכל קרבן שאין נידר ונידב אלא חובה — אין קרב בבמה של יחיד. וכיון שכך, מנחה (סתם, שהיא באה נדבה) וקרבנות נזירות, שהם בגדר נדרים, שהרי אין אדם חייב להיות נזיר — קריבין בבמה. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא קרבו בבמת יחיד אלא עולות ושלמים בלבד, אבל לא מנחה ונזירות.

ר' יהודה אומר: כל קרבן שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין אותו גם באהל מועד שבגלגל, ומה אם כן, ההבדל שבין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? שבזמן אהל מועד שבמדבר לא היו במות יחיד מותרות, והיו חייבים להקריב רק במשכן, ואילו בזמן אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ומכל מקום גם כאשר עושה בבמתו שבראש גגו, עדיין לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים.

וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין גם באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן, בין בגלגל ובין בבמת היחיד — לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד, ולא קרבנות אחרים. ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמת הציבור שבגלגל כל קרבנותיהם, אלא פסחים

it would consequently be found that both zavim and those who are ritually impure from impurity imparted by a corpse are sent out of one camp, i.e., the camp of the Divine Presence, and both are permitted in the Israelite camp. But the Torah said with regard to sending the ritually impure out of the camp: “Outside the camp you shall put them; that they will not defile their camps” (Numbers 5:3).

The use of the plural “camps” indicates: Give a specific camp to this group, i.e., those who are ritually impure from impurity imparted by a corpse, who may enter the Levite camp but are forbidden to enter the camp of the Divine Presence, and give a specific camp to this group, i.e., those who are zavim, who may enter the Israelite camp but are forbidden to enter the camp of the Divine presence or the Levite camp. If there were no Levite camp in Shiloh, it would follow that both a zav and one who is ritually impure from the impurity imparted by a corpse are sent out of only one camp, and there is no distinction between them.

Rava said to him: Rather, what would you say instead? Would you say that the Israelite camp was not present in Shiloh? If so, it would be found that zavim and lepers are both sent to one place, i.e., outside the Levite camp. But the Torah said with regard to the leper: “He shall dwell alone; outside the camp shall his dwelling be” (Leviticus 13:46). The word “alone” teaches that another ritually impure person should not dwell with him.

Rather, it must be that actually, all three camps were present in Shiloh, and what is the meaning of that which was taught with regard to Shiloh: There were only two camps? It is with regard to the fact that the Levite camp did not provide refuge to one who unintentionally killed another. The Gemara asks: By inference, does this mean that in the wilderness the Levite camp did provide refuge to those who unintentionally killed others?

The Gemara replies: Yes, and so it is taught in a baraita with regard to the verse concerning the cities of refuge. The verse states: “And one who did not lie in wait…and I will appoint for you a place where he may flee” (Exodus 21:13). The phrase “I will appoint for you” teaches that God said to Moses: There will be a place that provides refuge for unintentional murderers even during your lifetime. The term “a place” means that it will be from your place, meaning the Levite camp served as the place that provided refuge in the wilderness. “Where he may flee” teaches that the Jews would exile unintentional murderers in the wilderness as well, before they entered the land. To where did they exile unintentional murderers when they were in the wilderness? They exiled them to the Levite camp, which provided refuge.

From here the Sages said: A Levite who killed unintentionally is exiled from one Levite city to another Levite city. And if he was exiled to another area within his city, he is admitted to his city, i.e., it provides him with refuge.

The Gemara asks: What is the verse from which the principle is derived that one who was already exiled to a city of refuge and who then killed another person is exiled to another area in that same city? Rav Aḥa, son of Rav Ika, says that the verse: “For in his city of refuge he shall dwell” (Numbers 35:28), indicates that he can be exiled to a city in which he was already admitted, as the verse is referring to it as his city, and he shall continue to reside there.

§ The mishna teaches that when the Jewish people arrived at Gilgal private altars were permitted. The Gemara elaborates: The Sages taught in a baraita: Any offering that was brought due to a vow, or contributed voluntarily, was sacrificed on a private altar; and any offering that is neither brought due to a vow nor contributed voluntarily, but rather is compulsory, was not sacrificed on a private altar. Therefore, a meal offering, which is generally brought voluntarily, and offerings of a nazirite, which have the status of vow offerings as no one is compelled to become a nazirite, were sacrificed upon a private altar. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Only burnt offerings and peace offerings were sacrificed upon a private altar, not meal offerings or offerings of a nazirite.

Rabbi Yehuda says: Any offering that the public or an individual could sacrifice in the Tent of Meeting in the wilderness could also be sacrificed in the Tent of Meeting in Gilgal. What, then, is the difference between the Tent of Meeting in the wilderness and the Tent of Meeting in Gilgal? During the period of the Tent of Meeting in the wilderness private altars were not permitted and offerings could be sacrificed only in the Tabernacle, while during the period of the Tent of Meeting in Gilgal private altars were permitted. But even if one desired to sacrifice an offering upon his private altar on his roof, he could still sacrifice upon it only burnt offerings and peace offerings.

And the Rabbis say: Any offering that the public could sacrifice in the Tent of Meeting in the wilderness could also be sacrificed in the Tent of Meeting in Gilgal, and here, in the Tabernacle in Gilgal, and there, upon private altars, only burnt offerings and peace offerings were sacrificed for an individual. Rabbi Shimon says: Even the public did not sacrifice every type of offering in the Tent of Meeting in Gilgal; they sacrificed only Paschal offerings