דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיז - א

אם כן,  נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין בשילה חוץ למחנה אחת בלבד, והוא מחנה שכינה ששניהם אסורין בו, ומחוצה לו שניהם שוין, שכך הוא הדין: טמא מת אסור במחנה שכינה ומותר במחנה לויה, וזב אסור במחנה לויה ומותר במחנה ישראל, ומכיון שהיה שם רק מחנה ישראל [מלבד מחנה שכינה], הרי נמצא ששניהם מותרים להיות במחנה אחד, וזה לא יתכן, שהרי התורה אמרה "ולא יטמאו את מחניהם", [157] ודרשינן מ"מחניהם" דמשמע שתי מחנות: תן מחנה לזה לזב, ומחנה לזה לטמא מת, שלא יהיו שניהם באותה מחנה.

אלא ודאי, היה שם מחנה לויה, ומחנה ישראל לא היה בשילה ונמצא שאין שניהם משתלחין לאותה מחנה, שהרי הטמא מת משתלח ממחנה שכינה ומותר במחנה לויה, ואילו זב משתלח גם ממחנה לויה.

אמר ליה רבא לאביי: אלא מאי אמרת מחנה ישראל לא הואי בשילה, אם כן, נמצאו זבין ומצורעין משתלחין למקום אחד! [158] כי בשילה אפילו המצורע - שדינו להיות משולח גם ממחנה ישראל - מותר בכל מקום חוץ ממחנה לויה, כיון שלא היה מחנה ישראל, ונמצא שהוא יושב באותו מקום שיושב הזב, וזה לא יתכן, שהרי התורה אמרה במצורע "בדד ישב" שלא ישב טמא אחר עמו?! [159]

אלא אמר רבא: לעולם כולהו תלתא מחנות הוו [160], בשילה. ומאי "לא היו אלא שתי מחנות" ששנינו בברייתא: לקליטה! [161] - שלא נהגה שם תורת מחנה לויה לענין שתקלוט לתוכה את ההורג נפש בשגגה.

ודייקינן: מכלל, דבמדבר הואי קלטה מחנה לויה?

ומסקינן: אין! והא תניא [בניחותא:] נאמר בהורג נפש בשוגג "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" ודרשינן מ"לך": בחייך! כאן הבטיח הקב"ה למשה שיזכה בחייו להבדיל שלש ערים למקלט.

ומתיבות "לך מקום" דרשינן: במקומך! דהיינו, המקום שלך, שהוא מחנה לויה, אף הוא יקלוט את הרוצח.

ומתיבות "אשר ינוס שמה" דרשינן: מלמד שהיו ישראל גולין במדבר! ולהיכן היו גולין? שהרי לא היו ערי מקלט במדבר, למחנה לויה, כאמור, שאף הוא קולט! - מכאן אמרו: [162] בן לוי שהיה דר בעיר מקלט, [שהרי כל ארבעים ושמונה עיר של הלויים היו ערי מקלט] שהרג בשוגג, הרי הוא גולה מפלך לפלך, מעירו לעיר מקלט אחרת, שאף "לך" דהיינו, הלויים אף על פי שכבר נמצאים הם.

ואם גלה לתוך פלכו בתוך עירו משכונה לשכונה, פלכו קולטו [163] בדיעבד.

והוינן בה: מאי קרא המלמד כי אפילו פלכו קולטו אף שלא גלה מחוץ לעירו?

ומבארינן: אמר רב אחא בריה דרב איקא: נאמר "כי בעיר מקלטו ישב" ודרשינן מיתור תיבת "מקלטו", שהיה יכול לכתוב "כי שם ישב", ובהכרח כוונת הכתוב ללמד כי גם: עיר שקלטתו כבר דהיינו שהיה דר בה קודם שהרג, אף היא קולטתו עכשיו כשיגלה משכונה לשכונה.

שנינו במשנה: באו לגלגל הותרו הבמות.

בברייתא שלפנינו יתבארו דיני הקרבנות בשעת היתר הבמות. והדין נחלק בשני סוגי במות: א. במת צבור שנקראת "במה גדולה". ב. במת יחיד שכל אחד בנה לעצמו, היכן שרצה, והיא נקראת "במה קטנה". ונחלקו התנאים, אלו מהקרבנות קרבו בבמת צבור, ואלו בבמת יחיד, ואלו שלא קרבו כלל.

תנו רבנן: כל קרבן שנידר ונידב שהביאוהו בנדר או בנדבה היה קרב בבמה קטנה [וכל שכן בבמה גדולה]. אבל קרבן שאין נידר ונידב אלא הוא קרבן חובה, בין שהוא קרבן ציבור בין שהוא קרבן יחיד אין קרב בבמה קטנה, שהרי היחיד אינו מקריב קרבנות חובותיו כלל בשעת היתר הבמות [164] אפילו בבמה גדולה, ואילו הציבור אינו מקריב קרבנותיו כלל בבמה קטנה, נמצא שקרבנות חובה אינן קרבין בבמה קטנה, אבל בבמה גדולה הוקרבו קרבנות חובה של הציבור.

קרבן מנחה וקרבנות נזירות, קריבין אף הן בבמה קטנה, כי הם נחשבים כדבר שנידר ונידב, דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: לא קרבו ליחיד אלא עולות ושלמים [165] בלבד אבל מנחה ונזירות [166] לא הקריב היחיד כלל אף בבמה גדולה, ובזה חולקין חכמים על רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: כל הקרבנות שהצבור והיחיד היו מקריבין באהל מועד שבמדבר שהיה שעת איסור במות והקריבו שם כל הקרבנות הן נדבה והן חובה היו מקריבין גם כן בבמה גדולה שבאהל מועד שבגלגל שהוא שעת היתר במות, וסובר רבי יהודה שהיחיד מקריב קרבנות חובותיו בבמה גדולה אף שלא מקריבם בבמה קטנה [167], ומשמע מדבריו שבדין זה חולק הוא על רבי מאיר וחכמים, ונמצא כי לדעתם לא הקריב היחיד חובותיו כלל אף בבמה גדולה.

שואל רבי יהודה: מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? מאחר שאמרנו ששוין הם לענין הקרבנות שהוקרבו בהם.

ומשיב: אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות אז לכל יחיד, אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות ליחיד. וגם בזמן הגלגל כשהקריב כל אדם על במתו שבראש גגו דהיינו במת יחיד, לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים בלבד ולא מנחה ונזירות, ובזה סבר כדעת חכמים לעיל, [וכן לא הקריב היחיד שם חובותיו].

וחכמים אומרים: כל הקרבנות שהצבור היו מקריבין באהל מועד שבמדבר היו מקריבין גם כן בבמה גדולה שבאהל מועד שבלגל שלגבי הציבור אמנם אין חילוק ביניהם, וכאן וכאן בין בבמה גדולה ובין בבמה קטנה לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד שהיחיד לא הקריב חובותיו אף בבמה גדולה, נמצא שלגבי היחיד לא הושוו אהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל, וכן לא הוקרבו ליחיד מנחה ונזירות לחכמים, [ודעת חכמים אלו כדעת חכמים דלעיל ולהלן יתבאר לענין מה נחלקו].


הערות

[157] התשב"ץ [ח"ג קלז] תמה איך היו הלוים מותרים בנשותיהם במדבר, והרי בעל קרי אסור במחנה לויה. ובמשך חכמה [ריש במדבר] תירץ שקדושת מחנה לויה היתה רק סביב המשכן, אך מקום אהליהם היה בחלק קרוב יותר למחנה ישראל, ונחשב רק כערי הלויים, אך לא היה בו קדושה נפרדת לאסור בה בעל קרי, וראה עוד בסמוך.

[158] במקדש דוד [א סק"ב, כ סק"ב] כתב שעשר קדושות שנמנו בריש מסכת כלים, אי אפשר שתהיה קדושה חמורה בלי קדושה קלה, ואי אפשר לקדש את העזרה קודם ירושלים, כי אין קדושת מחנה שכינה בלי קדושת מחנה ישראל. ודבריו נסתרים מסוגיין שהוצרך רבא להוכיח משילוח מצורע שיש מחנה ישראל, ולא נקט מסברא שאין מחנה שכינה בלי מחנה ישראל. וכן מבואר לעיל [סב, א תוד"ה ואחד] שקדושת הבית קיימת גם אם קדושת הארץ בטלה. וראה באוצר הספרי [להגר"מ זמבא] בענין קדושת עבר הירדן שדן בזה בהרחבה.

[159] בקרן אורה תמה שהרי בנוב וגבעון לא היו ג' מחנות ונמצא שכל הטמאים משתלחין למחנה אחד, ותירץ שרק מקום מנוחה או נחלה טעון ג' מחנות. ובעולת שלמה כתב שבגלגל לא עשו ג' מחנות, כי לא הוצרכו להם אלא בשילה שהיה בזמנו מחנה ישראל, וכיון שהיה אחר כיבוש וחילוק נהגו בו בתי ערי חומה שמשלחים מביניהם מצורעין.

[160] בקרן אורה כתב שגבול מחנה ישראל בשילה הוא "בכל הרואה" כדין אכילת קדשים שם, וכן הוכיח השפת אמת מקושית רבא שהבין כי אין מחנה ישראל כי אין לו מחיצה ונמשך בכל הרואה, והסיק שזה גבול המחנה. אך הגרי"ז [עה"ת פר' ראה] כתב שמסוגיין משמע כי אף אם לא היה מחנה ישראל בשילה היה אפשר לאכול בכל הרואה, ומוכח כי "כל הרואה" הוא חוץ למקום הקדוש בקדושת מחנה ישראל, ורק העיר שילה עצמה היתה מחנה ישראל, שהרי הירושלמי [מגילה פ"א הי"ב] דן מהו "הרואה" את העיר שילה או את המשכן, והנידון הוא אם די בראיית מחנה ישראל. וכן הוכיח מתוס' בשבועות [טו] שכתבו כי חומת שילה לא היתה קדושה כמחנה ישראל, ומשמע שתוך העיר הוא גבול מחנה ישראל בשילה. וראה עוד להלן [קיח, ב]. ולביאורו נמצא שכל הנידון בסוגיין הוא רק לגבי שילוח טמאים חוץ למחנה, אך קק"ל נאכלין גם כשאין מחנה, אולם רבינו חננאל פירש בדברי אביי: מסתברא במחנה לויה הואי "משמע מיניה דלא הוו אוכלין קק"ל אלא בשתי מחנות", ובמסקנא פירש "אלא ודאי ג' מחנות הוו לשילוח טמאים ולאכילת קדשים" ולדבריו נמצא שגם בשילה לא אכלו אלא במחנה ישראל ו"כל הרואה" בכללו.

[161] בפשטות כוונת הגמרא שבמדבר גם מחנה לויה קלט, ובשילה בטלה קליטת מחנה לויה אף שיש מחנה לויה לענין שילוח טמאים אך מחנה ישראל אינו קולט לא בשילה ולא במדבר. אולם בשפת אמת צידד ש"שני מחנות לקליטה" הן מחנה שכינה בגג המזבח, ומחנה ישראל שכולל בתוכו את ערי המקלט, ודחה, שהרי גג מזבח של שילה אינו קולט [כמבואר ברמב"ם פ"ה מרוצח]. ויתכן עוד, שבמדבר קליטת מחנה לויה היתה מפני קדושתו, וכשבאו לארץ בטל דין זה וכל ערי הלויים קולטות, ושוב אין צורך בדין "מחנה לויה" וכוונת הגמרא כי משילה ואילך לא היו אלא שתי מחנות, אך ראה במשך חכמה [שמות כא] שמחנה לויה בטל בימי שילה מפני שמכשול פסל מיכה בא על ידי לוי ונתחלל כבוד מחנה לויה ולכן לא קלטה את הרוצחים, ומשמע שגם בארץ היתה קולטת מפני קדושתה.

[162] רש"י פירש דדריש ביה נמי הכי, ושמתי לך מקום אף הלויים גולים". וביאר העולת שלמה שכוונת הברייתא כי דרשו מ"לך מקום" שגם בן לוי גולה. וכך פירש הריטב"א במכות [יב, ב]. אך בסמוך פירש"י "פלכו קולטו דומיא דמדבר", והיינו שכוונת הברייתא ללמוד ממה ש"מגלין במדבר למחנה לויה" שלוי גולה בתוך פלכו. [וכן הביא הריטב"א שם בשם רש"י]. וראה עוד בסמוך.

[163] רש"י פירש שלכתחילה גולה לאחד מערי חביריו [והיינו מפלך לפלך], ובדיעבד אם גלה בעירו משכונה לשכונה, נקלט, ובתוס' פירשו עוד, שגם לכתחילה אין צריך לצאת מעירו, אלא שאם גלה בעירו אינה יכול לצאת מתחומו ולחזור לשכונה שיצא ממנה, ואילו בעיר אחרת יכול ללכת בכולה. ומשמע כי לפירוש רש"י גם שכוונתו שיצא ממנה נחשבת בתוך התחום, וכל העיר בכלל הגלות, ולתוס' רק שכונתו שיצא ממנה היא חוץ לתחום, ואין תחומו בתוך השכינה שגלה אליה כעיר אחרת. וראה תוס' במכות [יב, ב] שכתבו "שלא יצא משכונה לשכונה" ובמנחת חנוך ביאר שתחומו בשכונה שגלה אליה, אך בערוך לנר כתב כי חוץ משכונתו נהרג ע"י גואל הדם, והיינו דוקא כשחזר לשכונה שיצא ממנה. והרמב"ם [פ"ז מרוצח ה"ה] פירש, שבן לוי גולה לעיר אחרת, אך "אם הרג חוץ מערי הלויים וברח לעירו הרי זה קולטו" ומשמע שהנידון תלוי במקום ההריגה ולא במקום ישיבת הרוצח, ולכן יכול לגלות לעירו, אך אם הורג בתוך אחת מערי הלויים, אפילו אינו דר בה צריך לברוח לאחרת. ונמצא שלביאור רש"י ותוס' גורסין ברח "בפלכו", והלימוד ממדבר שנקלט "בפלכו" אך להרמב"ם גרסינן ברח "לפלכו" והלימוד ממדבר שבן לוי גולה מעירו לעיר אחרת, ויתכן שנחלקו בגדר מחנה לויה במשכן אם יש בכולו קדושה, ואין בו חילוק בין מקום למקום ואין ללמוד ממנו אלא שבן לוי גולה בתוך פלכו, או שחלוק מקום השמירה שהוא קדוש משאר מחנה לויה שדינו כערי הלויים, [וכדברי המשך חכמה לעיל] ורק מקום קדוש קלט ובארץ בטל דין זה וכל ערי הלויים קולטות ולמדו ממדבר שלוי צריך לגלות ממחנה לויה אחד למשנהו.

[164] במקדש דוד [כ, א] ובמשך חכמה [ד, ו] העירו כי בימי נוב וגבעון לא יכלו זבות ויולדות להטהר בקרבן יחיד, ונמצא שלא אכלו נשים קרבן פסח. ובקרן אורה צידד לבאר בירושלמי מגילה [טז ע"א] שאשה לא נאמר בה "ישרות תקריבו" כי היא צריכה להקריב חובתה כשהיא יולדת. עוד העיר המקדש דוד [שם] שגם פר של יום כפור לא יכל להקרב בנוב וגבעון כי קרבן יחיד הוא, וראה במשנה למלך [פ"א מקרבן פסח ה"ג] וקרן אורה [להלן קיח, א] שדנו אם גם חובות יחיד שקבוע להם זמן לא קרבו בבמה. ונפקא מינה לעולת ראיה, ותמוה שהרי המשנה למלך [פ"ג מאבל ה"י] הביא ירושלמי [חגיגה פ"ב ה"ב] שהביאו עולת ראיה בזמן שמת דוד המלך, ואז הרי היה המשכן בגבעון, ועולת ראיה היא קרבן יחיד שקבוע לו זמן, ושמא סבר כרבי יהודה שיחיד מקריב חובתו בבמה גדולה.

[165] בעולת שלמה כתב שרבי מאיר לא הזכיר תודה, כי היא קרבה גם בתורת שלמים, ונכללת ב"שלמים". [וכדלעיל ד, א] ותמה על הרש"ש שכתב במנחות [פ, א] שאין תודה באה בנדבה אלא רק על ד' דברים שחייב להודות עליהם. ודחה טעמו, שעל אלו ד' דברים חייב להביאה, אך יכול לנדבה גם כשלא אירעו לו. וכן נקט גם הקרן אורה וראה עוד בע"ב.

[166] אף שלשון חכמים אינו מוכח שחלקו על עולה ושלמים של נזירות אלא רק על מנחה, ראה בע"ב שפשוט לגמרא שנחלקו בה בנזירות. ובקרן אורה דקדק מסוגיא בפסחים [לח, ב] ובירושלמי מגילה, שלא נחלקו בזה רבי שמעון ורבנן אלא רק אמוראים.

[167] יתכן שנחלקו אם במה גדולה טעונה היתר במות, ולפיכך סברו ת"ק ורבי מאיר שגם בה נאמר המיעוט "ישרות" תביאו ולא חובות. אך רבי יהודה סבר שרק במה קטנה טעונה היתר, ואילו גדולה דינה כמשכן ומקדש ואינה צריכה היתר ולא התמעט בה הבאת חובות יחיד. [וכבר הבאנו לעיל קיד, א נשחלקו בזה אמוראי] וזה גם הטעם שנחלקו במקור דין זה להלן אם "בעיניו" נסוב דוקא על במת יחיד לרבי יהודה [אך של ציבור היא בכלל המקדש], ואילו רבנן סברו שגם במה גדולה היא בכלל "בעיניו", וראה עוד בהמשך הסוגיא.

נמצאו איפוא גם זבין וגם טמאי מתים משתלחין חוץ למחנה אחת שהוא מחנה שכינה בלבד, ומותרים שניהם (כדינם) במחנה ישראל. ואולם הרי התורה אמרה בדין שילוח מחנות של טמאים: "אל מחוץ למחנה תשלחום ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה, ג), ובאה לשון כפולה זו לומר:

תן מחנה מיוחד לזה לשילוחם של טמאי מתים (שהם מותרים במחנה לויה ואסורים רק במחנה שכינה), ותן מחנה לזה לשילוחם של זבים (שהם מותרים במחנה ישראל ואסורים במחנה שכינה ובמחנה לויה). ואם לא היה במשכן שילה מחנה לויה, נמצאו איפוא הזבים וטמאי המתים שניהם משולחים רק ממחנה אחד, ואין הבחנה ביניהם.

אמר ליה [לו] רבא אלא מאי [מה] אתה אומר בפירוש הדברים, שמחנה ישראל לא הואי [היה] במשכן שילה? אם כן נמצאו איפוא הזבין וגם המצורעין משתלחין שניהם למקום אחד, שהוא מחוץ למחנה לויה, ואילו התורה אמרה על המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא יג, מו), ולשון זו "בדד" באה להורות שלא ישב טמא אחר עמו!

אלא יש לומר, מכח זה, כי לעולם כולהו תלתא הוו [כל שלוש המחנות היו] במשכן שילה, ומאי [ומה פירוש] מה ששנינו שבשילה "לא היו אלא שתי מחנות"? הכוונה היא לענין קליטה, שבמשכן שילה לא היה מחנה לויה קולט את הרוצח בשגגה. ותוהים: האם מכלל תירוץ זה ניתן להסיק כי במשכן שבמדבר הואי קלטה [היתה קולטת] מחנה לויה את הרוצחים?

ומשיבים: אין [אכן כן], והא תניא [והרי שנויה ברייתא] על האמור בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה: "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג), אמר הקדוש ברוך הוא למשה "ושמתי לך מקום" להשמיעו כי עוד בחייך יהיה הדבר, ואף לפני שיכנסו ישראל לארץ. ואמר לו: "לך מקום" — שזה הוא מקומך עתה, שהוא מחנה לויה. ועל אותו מקום נאמר "אשר ינוס שמה", נמצא הכתוב מלמד שמגלין את הרוצח בשגגה גם במדבר, ולהיכן גולין? למחנה לויה. ואף בלויים הדין כן, שהם גולים למחנה לויה.

מכאן אמרו חכמים: בן לוי שהרג בשגגה, וחייב הוא בגלות — גולה מפלך לפלך, כלומר, מעיר לויים אחת לעיר אחרת. ואם גלה למקום אחר בפלכו — גם פלכו קולטו.

ושואלים: מאי קרא [מהו המקרא] המלמד על כך? אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: נאמר בדין עיר מקלט לרוצח בשגגה "כי בעיר מקלטו ישב" (במדבר לה, כח) — עיר שקלטתו כבר.

א שנינו במשנתנו כי מש באו לגלגל הותרה ההקרבה בבמות יחיד. ובפרטי ענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: כל קרבן שהוא נידר ונידב (שבא בנדר או בנדבה) — היה קרב בבמה של יחיד, וכל קרבן שאין נידר ונידב אלא חובה — אין קרב בבמה של יחיד. וכיון שכך, מנחה (סתם, שהיא באה נדבה) וקרבנות נזירות, שהם בגדר נדרים, שהרי אין אדם חייב להיות נזיר — קריבין בבמה. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: לא קרבו בבמת יחיד אלא עולות ושלמים בלבד, אבל לא מנחה ונזירות.

ר' יהודה אומר: כל קרבן שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין אותו גם באהל מועד שבגלגל, ומה אם כן, ההבדל שבין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל? שבזמן אהל מועד שבמדבר לא היו במות יחיד מותרות, והיו חייבים להקריב רק במשכן, ואילו בזמן אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות. ומכל מקום גם כאשר עושה בבמתו שבראש גגו, עדיין לא היה מקריב עליה אלא עולה ושלמים.

וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר — מקריבין גם באהל מועד שבגלגל, וכאן וכאן, בין בגלגל ובין בבמת היחיד — לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד, ולא קרבנות אחרים. ר' שמעון אומר: אף צבור לא הקריבו בבמת הציבור שבגלגל כל קרבנותיהם, אלא פסחים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it would consequently be found that both zavim and those who are ritually impure from impurity imparted by a corpse are sent out of one camp, i.e., the camp of the Divine Presence, and both are permitted in the Israelite camp. But the Torah said with regard to sending the ritually impure out of the camp: “Outside the camp you shall put them; that they will not defile their camps” (Numbers 5:3).

The use of the plural “camps” indicates: Give a specific camp to this group, i.e., those who are ritually impure from impurity imparted by a corpse, who may enter the Levite camp but are forbidden to enter the camp of the Divine Presence, and give a specific camp to this group, i.e., those who are zavim, who may enter the Israelite camp but are forbidden to enter the camp of the Divine presence or the Levite camp. If there were no Levite camp in Shiloh, it would follow that both a zav and one who is ritually impure from the impurity imparted by a corpse are sent out of only one camp, and there is no distinction between them.

Rava said to him: Rather, what would you say instead? Would you say that the Israelite camp was not present in Shiloh? If so, it would be found that zavim and lepers are both sent to one place, i.e., outside the Levite camp. But the Torah said with regard to the leper: “He shall dwell alone; outside the camp shall his dwelling be” (Leviticus 13:46). The word “alone” teaches that another ritually impure person should not dwell with him.

Rather, it must be that actually, all three camps were present in Shiloh, and what is the meaning of that which was taught with regard to Shiloh: There were only two camps? It is with regard to the fact that the Levite camp did not provide refuge to one who unintentionally killed another. The Gemara asks: By inference, does this mean that in the wilderness the Levite camp did provide refuge to those who unintentionally killed others?

The Gemara replies: Yes, and so it is taught in a baraita with regard to the verse concerning the cities of refuge. The verse states: “And one who did not lie in wait…and I will appoint for you a place where he may flee” (Exodus 21:13). The phrase “I will appoint for you” teaches that God said to Moses: There will be a place that provides refuge for unintentional murderers even during your lifetime. The term “a place” means that it will be from your place, meaning the Levite camp served as the place that provided refuge in the wilderness. “Where he may flee” teaches that the Jews would exile unintentional murderers in the wilderness as well, before they entered the land. To where did they exile unintentional murderers when they were in the wilderness? They exiled them to the Levite camp, which provided refuge.

From here the Sages said: A Levite who killed unintentionally is exiled from one Levite city to another Levite city. And if he was exiled to another area within his city, he is admitted to his city, i.e., it provides him with refuge.

The Gemara asks: What is the verse from which the principle is derived that one who was already exiled to a city of refuge and who then killed another person is exiled to another area in that same city? Rav Aḥa, son of Rav Ika, says that the verse: “For in his city of refuge he shall dwell” (Numbers 35:28), indicates that he can be exiled to a city in which he was already admitted, as the verse is referring to it as his city, and he shall continue to reside there.

§ The mishna teaches that when the Jewish people arrived at Gilgal private altars were permitted. The Gemara elaborates: The Sages taught in a baraita: Any offering that was brought due to a vow, or contributed voluntarily, was sacrificed on a private altar; and any offering that is neither brought due to a vow nor contributed voluntarily, but rather is compulsory, was not sacrificed on a private altar. Therefore, a meal offering, which is generally brought voluntarily, and offerings of a nazirite, which have the status of vow offerings as no one is compelled to become a nazirite, were sacrificed upon a private altar. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Only burnt offerings and peace offerings were sacrificed upon a private altar, not meal offerings or offerings of a nazirite.

Rabbi Yehuda says: Any offering that the public or an individual could sacrifice in the Tent of Meeting in the wilderness could also be sacrificed in the Tent of Meeting in Gilgal. What, then, is the difference between the Tent of Meeting in the wilderness and the Tent of Meeting in Gilgal? During the period of the Tent of Meeting in the wilderness private altars were not permitted and offerings could be sacrificed only in the Tabernacle, while during the period of the Tent of Meeting in Gilgal private altars were permitted. But even if one desired to sacrifice an offering upon his private altar on his roof, he could still sacrifice upon it only burnt offerings and peace offerings.

And the Rabbis say: Any offering that the public could sacrifice in the Tent of Meeting in the wilderness could also be sacrificed in the Tent of Meeting in Gilgal, and here, in the Tabernacle in Gilgal, and there, upon private altars, only burnt offerings and peace offerings were sacrificed for an individual. Rabbi Shimon says: Even the public did not sacrifice every type of offering in the Tent of Meeting in Gilgal; they sacrificed only Paschal offerings

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).
נמצאו זבין וטמאי מתים משתלחין חוץ למחנה. שכינה לבדה דהא שניהם מותרין במחנה ישראל כדאמרי' בפסחים בפ' אלו דברים (דף סז.): מחניהם. שני מחנות משמע אחת לכל זב ואחת לכל טמא נפש אלא ודאי הואי מחנה לויה ומשתלחין טמאי מתים ממחנה שכינה ומותרין במחנה לויה וזבין ובעלי קריין משתלחין חוץ למחנה לויה: אלא מאי מחנה ישראל לא הואי. ומשיצא חוץ למחנה לויה שוב אין שם קבע מחנה והרי הוא כשדה בעלמא ומותרין מצורעין לישב שם הצריכין להשתלח ממחנה ישראל וישבו עכשיו עם הזבין: א''כ נמצאו זבין ומצורעים. חוץ למחנה לויה בלבד: אלא כולהו הוו. ודקתני לא היו אלא שתי מחנות לענין קליטה הוא דנסתלקה תורת מחנה לויה מלקלוט את ההורגים שוגג: ושמתי לך מקום בחייך. רמז לו הקב''ה למשה במתן תורה שיזכה למצוה זו כדכתיב (דברים ד) אז יבדיל משה שלש ערים בסוף ארבעים שנה: לך מקום. המקום שלך דהיינו מחנה לויה אף הוא נקלט: מכאן אמרו בן לוי. שהיה דר בערי מקלט שכל ארבעים ושמנה עיירות של לוים ערי מקלט היו כדאמרי' במס' מכות (דף יד.) ואם הרג בשוגג גולה לאחד מערי חביריו דדריש ביה נמי הכי ושמתי לך מקום אף הלוים גולים: ואם גלה בפלכו. עצמו כגון משכונה לשכונה: פלכו קולטו. דומיא דמדבר שהיה מחנה לויה קולטת: כל הנידר והנידב קרב בבמה. קטנה דאילו בבמה גדולה ע''כ קרבו חובת צבור דכתיב ויעשו את הפסח בגלגל אלא בקטנה ואמר דקרבי נדרים ונדבות ולא חובות ובתורת כהנים תני לה בהדיא לר' מאיר: מנחות ונזירות. נידר ונידב הוא וקרבי: כל שאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה. כדיליף טעמיה לקמיה שאין יחיד מקריב חובה בשעת היתר הבמות ואפילו בגדולה וצבור בקטנה לא מקרבי כו' אישתכח דאין חובות קריבין בקטנה ואי קשיא לר' מאיר א''כ יחיד לא עשה פסחו בגלגל וקרא כתיב ויעשו את הפסח (במדבר ט) פסח קרבן צבור קרי ליה דאתי בכנופיא במס' יומא (דף נא.) והכי נמי בדר''ש קתני אף צבור לא הקריבו אלא פסחיהם אלמא קרבן צבור קרי ליה לקמן יליף טעמא דכולהו: לא קרבי כו'. לאפוקי מנחות ונזירות דלא קרבי בבמה קטנה: כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר. דהיינו כל הקרבנות כולן נדרים ונדבות וחובות (שקבוע להם זמן) מקריבין באהל מועד שבגלגל דהיא במה גדולה והשתא פליג אדר''מ ואדרבנן דמדקתני כל שהצבור כו' לאשמועינן דאין חילוק באהל מועד שבמדבר לאהל מועד שבגלגל מכלל דשמעינהו לר''מ ורבנן דאמרי יש חילוק ומה חילוקו שאין יחיד מקריב בו חובות וטעמייהו נמי שמעינן לקמן דאפי' בבמה גדולה לא קרבי ליחיד אלא נדרים ונדבות ולר' מאיר מנחות ונזירות בכלל: במות מותרות. במות יחיד: ובמתו שבראש הגג. היא במת יחיד: אלא עולה ושלמים. ולא מנחות ונזירות: וכאן וכאן. במת צבור ובמת יחיד לא קרבו בהן ליחיד אלא עולות ושלמים ולקמן פריך היינו תנא קמא דהא חכמים דלעיל נמי הכי אמרי: ר' שמעון פליג אכולהו דכולהו סבירא להו דאין חילוק לצבור בין מדבר לגלגל בבמה גדולה ורבי שמעון אומר אף צבור עצמם לא הקריבו בגדולה יותר מיחיד בקטנה: אלא פסחים כו'. אבל לא פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא קרבו להם בגלגל:
בשעת סילוק המסעות אין נפסלין אלא מוליכן עמו ובמקום חנייתן אוכלין במחנה כך פירש בקונטרס ונראה דאף שעת הליכתם שרי כיון דאמרי' לעיל (דף סא.) אע''פ שנסע אהל מועד הוא ודוקא לקדשים קלים אע''פ שנסע אהל מועד הוא אבל קדשי קדשים דבעי מחיצה כיון דנסתלקו מסעות אין מחנה שכינה קיים ולחם הפנים ושאר קדשי קדשים מיפסלי ביוצא כדמוכח במנחות בפ' שתי הלחם (דף צה.) ולעיל בפ' קדשי קדשים (דף ס:) דאמר בשני מקומות קדשים נאכלין ומוקי לה בקדשי קדשים ולאחר שיפרקו לוים את המשכן היינו כל זמן שלא נסע מכל וכל דעדיין המזבח וקלעי החצר במקומן וא''ת בריש שתי הלחם (מנחות דף צה.) דפליגי בלחם הפנים אם נפסל במסעות ומפרש דבמסודר כ''ע לא פליגי דלא מיפסיל כי פליגי במסולק מאן דאמר אינו נפסל כדדרשינן דאע''פ שנסע אהל מועד הוא ואידך ההוא לדגלים הוא דאתא פי' להודיע איזה דגל יסע תחלה והשתא אמאי לא משני דאתא לקדשים קלים ולקדשי קדשים קודם סילוק הקלעים: והתורה אמרה בדד ישב. שלא יהו טמאים אחרים יושבים עמו אע''ג דהך סוגיא לר''ש והך דרשא לר' יהודה דלר''ש דריש ליה מקרא אחרינא בפסחים בריש אלו דברים (דף סו.) ניחא ליה להש''ס לאתויי דרשא הפשוטה והקצרה: פלכו קלטתו. כף דגושה בנחמיה כמו נסך נסכו: עיר שקלטתו כבר. עיקר קרא ברוצח שהרג בעיר מקלטו ותרוייהו תנינהו במכות פ''ב (דף יב:) הרג באותה העיר גולה משכונה לשכונה ולוי גולה מעיר לעיר ושמא היינו לכתחלה דבן לוי גולה מעיר לעיר אבל דיעבד הא אמרי' דאם גולה לתוך פלכו פלכו קולטו ומפלך לפלך היינו מעיר לעיר ואם גולה לתוך פלכו כגון משכונה לשכונה וכן משמע פי' הקונטרס אי נמי גם לכתחלה אין זקוק לצאת מן העיר והא דגולה לעיר אחרת כדי להלך כולה ובתחומה דאי בעירו משכונה לשכונה אם חזר לשכונתו כיצא חוץ לתחום: כל הנידר ונידב קרב בבמה. אפי' מנחות ונזירות קרב בבמה קטנה כדמפרש ושאין נידר ונידב אין קרב בבמה קטנה דאילו צבור אין מקריבין בקטנה וחובות דיחיד אפי' בגדולה לא קרבי בשעת היתר הבמות לר' מאיר כדמוכח מלתא דר' יהודה כדפי' בקונטרס דמדקאמר ר' יהודה כל שהצבור ויחיד מקריבין כו' מכלל דשמעינהו לר' מאיר ורבנן שיש חילוק וזהו חלוקו שאין יחיד מקריב חובות בגלגל אפי' בבמה גדולה דר' מאיר ורבנן דרשי לא תעשו בגלגל ככל אשר אנחנו עושים פה היום חובות ואפי' בבמה גדולה אלא איש הישר בעיניו יעשה ישרות דהיינו נדבות ר' יהודה סבר דכי כתיב הישר אבעיניו קאי דהיא במת יחיד: רבי שמעון אומר אף צבור לא הקריבו כו'. פי' בקונטרס ר''ש פליג אכולהו דכולהו סבירא להו דאין חילוק לצבור בין מדבר לגלגל בבמה גדולה ור''ש אומר אף צבור עצמן לא הקריבו בגדולה יותר מיחיד בקטנה אלא פסחים כו'
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד