דף קיז - ב
רבי שמעון חולק הוא על כולם בכך שהם סוברים שהצבור הקריב בבמה גדולה כל קרבנותיו ואילו הוא אומר: אף הצבור לא הקריבו בבמה גדולה אלא פסחים וחובות הקבוע להן זמן דהיינו תמידין ומוספין [168], אבל חובות שאין קבוע להן זמן כגון פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא הקריבו הצבור בשעת איסור הבמות [169].
והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר שאמר כי כל קרבן שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה, ואילו קרבנות נזיר קרבים.
ומבארינן: דאמר קרא "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו", וכך פירושו: אמר להן משה לישראל: כי עייליתו לארץ ישראל, ותהיו מותרין להקריב כל יחיד בבמה בהיות המשכן בגלגל, ושם "לא תעשון", לא תקריבו כל יחיד קרבנות החובה שלו כפי שאנו מקריבים היום במשכן שבמדבר, אלא "איש הישר בעיניו". דהיינו "איש", היחידים, ישרות תקריבו שם, דהיינו קרבנות נדר ונדבה שאינם חובה על האדם אלא "ישרו" בעיניו להתנדב. אבל קרבנות חובות, לא תקריבו היחידים עד שתבאו לשילה. ולא חילק הכתוב בין במה גדולה לקטנה, ובשניהם לא הקריב היחיד חובותיו.
וזה טעמו של רבי מאיר שאין קרב בבמה קטנה דבר שאינו נידר ונידב, שהרי היחיד לא הקריב אז כלל חובות, ואילו הצבור אין מקריב קרבנותיו כלל בבמה קטנה אלא בבמה גדולה, כמו ששנינו במשנתנו "קרבנות צבור קרבין במשכן".
אולם מנחות ונזירות סובר רבי מאיר שקרבין בבמה קטנה, הואיל וישרות נינהו, שהמנחה באה על ידי נדר או נדבה, וקרבנות נזירות אף שהן חובה עליו להביאם במלאת ימי נזירותו, מכל מקום נחשבים "ישרות", שהרי את עצם הנזירות קיבל עליו בנדר.
ורבנן, שנחלקו על רבי מאיר וסברו שאין היחיד מקריב בבמה אלא עולות ושלמים בלבד ולא מנחות ונזירות, טעמם הוא: מנחות לא קרבו, כי אין מנחה בבמה לא בגדולה ולא בקטנה. [170] וממקרא הוא נלמד, שנאמר לגבי היתר הקרבה בבמות "זבחים", ודרשו רבנן: זבחים ולא מנחות [171].
נזירות לא קרבו בבמה לרבנן, כי חובות נינהו. שהרי הנזיר לא נודר את קרבנותיו, ובנדרו רק אסר עצמו בנדר מיין ותגלחת, וממילא נתחייב להביא הקרבנות במלאת ימי נזירותו, וחובות לא קרבו בבמה ליחיד [172].
אמר שמואל: מחלוקת רבי מאיר ורבנן בנזירות אם הוי חובה או נדר היא דוקא בחטאת ואשם שמביא הנזיר, אבל בעולות ושלמים של הנזיר דברי הכל "ישרות" נינהו, וקרבי. כי היות ומצינו אופן שקרבנות אלו באין בנדר ונדבה אפילו שלא היה נזיר, לפיכך גם נזיר נחשב כאילו הוא נדר אותם.
מותיב רבה: שנינו בברייתא, חזה ושוק המורם לכהן מקרבן שלמים, ותרומת לחמי תודה, ארבע החלות המורמות לכהן מתוך ארבעים החלות הבאות עם התודה [173], נוהגין בבמה גדולה ליתנם לכהן מקרבנות שהקריבו שם. ואין נוהגין בבמה קטנה. כי נאמר בהם "להניף תנופה לה'", ודרשינן "לה'" ולא בבמה [174].
ומדייק רבה: ואילו הזרוע בשלה המורמת מאיל הנזיר, שיירה, ולא הזכירה הברייתא שהרמה זו אינה נוהגת בבמה קטנה. ומה טעם לחלק בינה לשאר המורמות? בהכרח, שאיל נזיר אינו קרב כלל בבמה, אף על פי שהוא קרבן שלמים.
ומסיים רבה קושייתו: אי אמרת בשלמא בעולה ושלמים פליגי רבי מאיר ורבנן, ולרבנן לא קרבו בבמה אפילו עולה ושלמים של נזירות, אפשר לומר כי ברייתא זו הסוברת שלא קרב איל נזיר בבמה, הא מני, רבנן היא.
אלא, אי אמרת בחטאת ואשם פליגי, ועולה ושלמים לכולי עלמא הקריב הנזיר בבמה, הא מני? לפי מי שיירה הברייתא דין הזרוע הבשלה המורם מאיל הנזיר? שהרי איל הנזיר קרב הוא בבמה לכולי עלמא.
ומתרצינן: אלא, אי אתמר, הכי אתמר: אמר שמואל: מחלוקת רבי מאיר ורבנן בעולה ושלמים שמקריב הנזיר, אבל בחטאת ואשם של הנזיר, דברי הכל חובות נינהו. שהרי לעולם אין באין בנדר ונדבה [175], ועל כן לא קרבי בבמה, ונמצא כי הברייתא שיירה לזרוע בשלה כרבנן, משום שלא קרב איל נזיר כלל בבמה [176].
אמר מר: וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר, מקריבין באהל מועד שבגלגל. וכאן וכאן לא קרבו ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד.
והוינן בה: מאי טעמייהו דרבנן שהצבור מקריבין כל קרבנותיהם בבמה גדולה, ואילו היחיד אינו מקריב חובותיו אף בבמה גדולה?
ומבארינן: אמר קרא בשעת היתר הבמות [177] "איש הישר בעיניו יעשה", ודרשינן: דוקא "איש" דהיינו היחיד, ישרות הוא דליקרוב, חובות לא ליקרוב. אבל צבור, אפילו חובות נמי ליקריב [וכן משמע ש"איש" לא יקריב חובות כלל, לא בבמה קטנה ולא בגדולה].
הערות
[168] בזרע אברהם [ו סק"א] כתב כי מה שמצינו ביומא [נא, א] שפסח נקרא קרבן יחיד ונחשב כשל ציבור: כיון שבא בכינופיא היינו רק כשכל יחיד מביא בפני עצמו לקיים חיוב אכילת פסח אך בגלגל לא הקריב כל יחיד קרבן פסח לעצמו, אלא כל הציבור הקריבו קרבן פסח אחד, כי יחיד לא מביא בבמה אפילו קרבן חובה שקבוע לו זמן, אלא שיש בקרבן פסח גם חובת הציבור להביא קרבן, וחיוב זה יוצאים בפסח אחד לכל ישראל, [וכשכל יחיד מביא נחשב כקרבן ציבור ואין צריך להביא עוד אחד לכולם]. וראה מקראי קודש פסח [ח"א ב] שדן בדבריו.
[169] תוס' [ד"ה בע"א ר"ש] כתבו שלמסקנא לרבי שמעון לא הקריבו הציבור חטאת, ואפילו שעירי יום הכפורים שקבוע להן זמן. [ונמצא שאינו בא למעט אלא עולות חובה שאין קבוע להן זמן, והן עולה שמביאין הציבור על שגגתן בעבודה זרה. וכן דקדק הקרן אורה מירושלמי]. והר"ש בביאורו לתו"כ [אחרי פ"ז, א] כתב ש"לחוקת עולם" האמורה בקרבנות יום הכפורים באה למעט שאין להקריבם בבמה. ובספר כלי חמדה [ק"ו מיד ולדורות סוף במדבר] ביאר כוונתו כדברי המשנה למלך [פ"א מקר"פ ה"ג] שפר ואיל של כהן גדול הן חובת יחיד ואין קרבין אפילו בבמה גדולה, וכיון שסדר העבודה מעכב ביום כפור, נמצא שבטל דין הקרבת כל הקרבנות של יום כפור בבמה. וכן צידד המקדש דוד [כ, א, אך בסי' כו, א כתב שבאופן שאין חיוב להקריב את הפר אינו מעכב את השעיר, ונמצא שאם החסרון בבמה נחשב שאין חיוב להקריב, אין סדר היום בטל]. אולם יש לדחות שסתם ספרא [- תו"כ] רבי יהודה היא, ולשיטתו יחיד מקריב חובות בבמה. וגם מדברי תוס' הנ"ל מבואר שרק לדעת רבי שמעון אין מקריבין שעירי יום כפור, אך לדעת חכמים שנחלקו עליו, מקריבין, ונחלקו אם הטעם שאי אפשר להקריב חובות בבמה גדולה הוא מפני שאינה ראויה להם, ולכן סבר רבי שמעון שגם ציבור לא מקריבין, אך חכמים סברו שהחסרון הוא בחיוב הבאת הקרבן, שאינו חל על היחיד בזמן הבמות, וסברו שפר ואיל של יוה"כ אף שהם קרבנות יחיד שמכפרין לכהן גדול, יש בהם גם חובת ציבור מצד סדר יוה"כ וקרבין בבמה [ולכן היה הוה אמינא ביומא נא, ב וחולין כב, א שיביאנו מתרומת הלשכה] ועיין בשאלת הכהנים תורה [מנחות מד, ודברי הר"ש טעונים ביאור].
[170] כך נקטו תוס' [ד"ה ורבנן, ולהלן קיט, ב ד"ה אין], ומוכח מדבריהם כי גם ההקרבה בבמה גדולה טעונה היתר הקרבה בבמה, ואין לה דין הקרבת פנים, ולכן גם בה לא הותרה הקרבת מנחה. [והיינו דוקא ליחיד כמו שהוסיפו תוס' בלשון הגמרא אך מנחת ציבור ודאי קריבה, וראה בסמוך]. והוסיפו תוס' שאין סברא לומר שדין זה תלוי במחלוקת רבי יהודה ורבנן, ומסתבר שגם לרבי יהודה לא קרבו מנחות אפילו בבמת ציבור. אך החזו"א [קמא מא, טו] צידד שלרבי יהודה כיון שיחיד מקריב חובותיו בבמה גדולה, מוכח שדינה כהקרבת פנים [ולא נגרע דינה כשהותרו במות יחיד] ומביאין בה גם מנחות, אך לרבנן שנגרע דין במה גדולה בשעת היתר הבמות, שאין היחיד מביא בה חובותיו, נמצא שגם ההקטרה בבמה גדולה היא מדין הקטרת במות ולכן אין מביאין בה מנחה.
[171] בתורת כהנים [אמור פר' יג ספי"ח] דרשינן על האמור בלחם הפנים "חק עולם" "לבית עולמים", וביאר הר"ש שבא למעט שאינו נוהג בבמה כי אין מנחה בבמה. [ועי"ש פר' י לגבי מנחת העומר וצ"ע]. ותמה הגרי"ז [עה"ת ס"פ אמור] שהרי לחם הפנים לא גרע ממנחת ציבור שודאי היא קריבה בבמת ציבור, ואילו המיעוט על במת ציבור, הרי אין קרבן ציבור קרב בה, ואין צורך לטעם שאין קריבה בבמה. [וכן תמהו מהמבואר בשמואל א, כא, ב שלחם הפנים קרב בזמן דוד דהיינו בבמות, וכתב החזו"א [ליקוטים ו, א] שאמנם לא קיימו בו מצוות מנחה, אך יש בו דין נוסף שיהיה לחם על השלחן והיינו שמיעוט התו"כ רק על דין מנחה]. ולענין מנחת חובה דן המשנה למלך [פ"א מקר"פ ה"ג] אם היא קרבה בבמה. וראה בקרן אורה שתמה איך נחנכו הכהנים בשעת היתר הבמות, והרי אי אפשר להביא מנחה, ואם מנחת חובה באה בבמה ניחא, אכן מדברי הר"ש הנ"ל מבואר שגם מנחת חובה אינה קרבה בבמה. עוד דן המשנה למלך אם מנחת צבור קריבה בבמה, ומדברי הר"ש נראה שגם היא אינה קריבה, כי לחם הפנים הוא של ציבור. וראה בטורי אבן [ר"ה ז'] ובקונטרס אחרון שם שדנו אם גם מנחת העומר בכלל זה, [וראה קרן אורה והגהות רד"ל להלן קיח, א]. ופירוש כתר כהונה לספרי במדבר אות רנז שדנו בזה.
[172] רש"י נקט שקרבנות נזירות נחשבות חובה, כיון שלא נדבם בפיו, אלא חל חיובם עליו ממילא מפני נזירותו. והיא מחלוקת ראשונים גדולה [ראה תוס' בנזיר כד, א ד"ה דתניא, יא, א ד"ה דהוי, וברמב"ם פ"א מנדרים ה"י וראה קובץ שיעורים ביצה דף כ]. ובתוס' הקשו למאן דאמר שקרבנות נזירות הן חוב, ה איך הקריב אבשלום קרבנות נזירותו בזמן היתר הבמות. ובקרן אורה [נזיר ח, ב] יישב לפי דעת הרא"ש שנזיר עולם מגלח רק כל שנה רק אם רוצה בכך, ונמצא שקרבנותיו תלויים ברצונו וכנידר ונידב. ובספר תורת הנזיר [להגר"י הוטנר, פ"ג הי"ב] תמה עליו ממשנתנו, שהרי לדבריו גם חטאתל הנזיר קריבה בבמה באופן זה ובמשנה פירש"י שאין חטאת קרבה בבמה. ולכן ביאר שאבשלום נדר שיגלח על הרבה עולות ושלמים, וקיימא לן שבאופן זה מגלח על אחד מהן ומשלים [ראה כס"מ פ"ח מנזירות ה"ה] ונחשב דבר הנידב כי לא חייבתו תורה בכולן. אמנם באור שמח [פ"ב משחיטה ה"כ] הביא מספר האשכול [ח"ג שחיטת חולין, יד] שבין עולה ובין חטאת בנזיר נחשבים כדבר הנדור, וראה טור יו"ד ה ובש"ך [שם סק"ה] ובשמלה חדשה [שם ס"ז] שנקטו כן בפשטות, ועיין בלב אריה [חולין מא, ב] שביאר מפני מה נקטה הגמרא עולה דוקא.
[173] במשך חכמה [שמות יח, יב] דקדק מלשון הברייתא שרק תרומת לחמה אין בבמה, ומשום שאין תנופה בבמה [וכמבואר בסמוך], אך עצם קרבן תודה יש בבמה. וראה בע"א שהבאנו נידון האחרונים בזה. והחזו"א [ליקוטים ו, ב] הוכיח מכאן כי לחמי תודה אינם בכלל "מנחות", שהרי הגמרא מצדדת להעמיד ברייתא זו כרבנן אף שהם אמרו כי אין מנחה קריבה בבמה, ובכל זאת רק לחמי תודה קרבין אף בקטנה ורק תרומתם אינה קריבה. ובלשון הברייתא יש לדון אם בטלה עצם ההרמה בבמה קטנה, או שרק אינה נתנת לכהן, אך בתוספתא שנינו "חזה ודוק לבעלים בבמה קטנה, ומשמע שמרימים אותן אלא שאין ניתנים לכהן. וראה כתבי הגרי"ז להלן [קיט, ב].
[174] בתוס' [ד"ה ואין] כתבו כי אף שמצינו במשנה שמנחה ישנה בבמה ורק אין בה תנופה והגשה, שונה דין חזה ושוק שעיקרו לתנופה, ואם בטל דין תנופה בטל דין חזה ושוק. אך בשפת אמת ביאר שאינם טעונים תנופה כי אינה "לפני ה"', ואין צריך ליתנם לכהן כי אין כהן בבמה קטנה, ואין בחזה ושוק דין נוסף, ואין צורך לומר שבטל דין חזה ושוק. [ומשמע מדבריו שאין דין תנופת חו"ש תלוי בדין נתינתם לכהן, שהרי אף שאין כאן צריך מיעוט לתנופה]. וראה עוד במקור ברוך [ח"א טו] ובמשך חכמה שמות [כט, לב].
[175] בספר תורת הנזיר [שם] ביאר כי אף שגם החטאת באה מחמת קבלתו נזירות, ריצוי החטאת מופקע הוא מכלל ישרות, וראה שם שהרחיב לברר אם קרבן שהוא מתיר יכול להיות בכלל "ישרות". והראה שהירושלמי ובבלי נחלקו אם דין זה תלוי במחלוקת לגבי נזיר שגילח על אחת משלשת הקרבנות אם יצא או לא, שאם לא יצא הרי כל אחד מהקרבנות הוא מתיר ואינו בא בבמה. אמנם ממה שנקט שמואל כי מחלוקת רבי מאיר ורבנן דוקא בעולות ושלמים של נזירות, ולא בכל עולה ושלמים של חובה, משמע שנחלקו במחלוקת התנאים בנזיר [יח, ב] אם עולת נזיר היא דורון ונחשבת ישרות, או שהיא באה לכפרה ואינה כעולת נדבה אלא כחטאת, [וראה תוס' נזיר כד, א ד"ה והעולה, ובחי' הגרי"ז הל' נזירות אם נחלקו בכל נזיר או רק בנזיר טמא]. ולכן דקדק מלשון חכמים "לא קרבו אלא עולה ושלמים בלבד" שנחלקו על קרבנות נזירות כי הן חובה, אך בשאר עולות חובה ושלמים לא מצינו מחלוקת זו. ולפי המובא לעיל שיכול הנזיר לנדור שיגלח על הרבה עולות ושלמים [ומקור לזה בספרי נשא לח, וראה רמב"ן במדבר ו, כא] הרי נמצא שיש אופן שעולותיו ושלמיו נידרין ונידבין מה שאין כן בחטאתו. ועיין עוד בפנים מאירות.
[176] לביאור הקרן אורה בנזיר [הובא לעיל] שקרבנות נזיר עולם נחשבים כנידר ונידב, עדיין יקשה למה לא הזכירה הברייתא זרוע בשלה של קרבן זה. ואמנם בזרע אברהם [יב] נקט כי קרבן חובה שיש המביאים אותו רשות [כגון נשים בפסח למאן דאמר שרשות היא אצלן] אינו נחשב כקרבן רשות, אלא שיש רשות ליכנס לכלל חוב, ה ואם כן גם קרבן נזיר עולם אף שתלוי בדעתו נחשב כקרבן חובה.
[177] ב"תורה אור" צוין המקור לפסוק בשופטים [יז] העוסק בפסל מיכה, ואף ששם מדובר במעשה איסור, כוונת הכתוב שהעם לא מחו במיכה כי לא הרגישו במעשיו, כיון שכל אחד הקטיר על גגו כרצונו, וכיון שנקט הנביא לשון "הישר" משמע שהכוונה לדבר הנידר והנידב. אכן בגליון הגמ' מובא המקור מחומש דברים [יב, ח] ששם נאמר "איש כל הישר בעיניו", וכן הביא שם רש"י מהספרי שדרש כן, וכן גירסת היראים [שס], והמלבי"ם [על אתר], וכבר העירו שהמלבי"ם בפר' ויקרא [אות צג] נקט אתל הפס' משופטים, וראה מש"כ על כך בספר אור הישר.
וחובות הקבוע להם זמן אבל פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים לא קרבו להם בגלגל עכ''ל ובחנם הזכיר פר העלם דבר ושעירי עבודת כוכבים שהן חטאות שאין קבוע להם זמן דאפי' חטאות הקבוע להם זמן כגון שעירי הרגלים לא קרבו לר''ש כדמסיק לקמן תתרגם מתני' בעולה. (הג''ה וא''כ ביוה''כ לא קרבו צבור באהל מועד' בנוב וגבעון לא פרים ולא שעירים כי אם תמידים והא דאמרי' בתוספתא ר' יהודה אומר אבשלום נזיר היה שנאמר ויאמר אבשלום אלכה נא ואשלם נדרי אשר נדרתי בחברון כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור והאי קרא בהיותם בגבעון כתיב ומפרש פ''ב דתמורה (דף יד:) שהקריבם בחברון בבמת יחיד דאי הלך בחברון להביא כבשים טובים ולהקריבם בבמה גדולה א''כ מחברון מיבעי ליה והשתא לר' יהודה אי נזירות נידר ונידב הוא אתי שפיר שהקריבן בבמת יחיד בחברון ואי נזירות חובה הוי א''כ הקריבן בגבעון באהל מועד שהיה שם דלר' יהודה יחיד נמי מצי מקריב חובות בבמה גדולה אף בשעת היתר הבמות ולא דייק בין מחברון ובחברון אבל רבנן דאמרי נזירות חובה הוא ולא קרב יחיד חובות אף בבמת צבור בנוב וגבעון א''כ אבשלום לא נזיר היה והא קרא דאלכה ואשובה ואשלם נדרי מיירי בנדרים ונדבות. הג''ה): רבי שמעון אומר אף צבור לא הקריבו כו'. לכאורה ר''ש אדרבנן דלעיל מיניה קאי ואינהו סברי כרבנן קמאי דמנחות ונזירות לא קרבו בבמה דליכא בינייהו אלא נסכים כדמפרש לקמיה ש''מ דלר''ש נמי לא קרבו דהא אפי' בצבור ממעט יותר משאר תנאים ותימה דבפ''ק דמגילה (דף ט:) [במתני' דקתני] אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים זה הכלל כל הנידר ונידב קרב כו' ומפרש בגמ' כעין פסחים דהיינו חובות הקבוע להם זמן אבל שאין קבוע להם זמן הכא והכא לא קרב ומוקי לה כר''ש אלמא ר''ש תני האי כללא א''כ מנחות ונזירות קרבי לר''ש וכדאמרינן הכא לר''מ דתני האי כללא ואי הוה גרסי' במגילה זה הכלל נידר ונידב בלא כל הוה ניחא ליה דכל דר''מ אתי לרבויי מנחות ונזירות ועוד יש לומר דהא דפשיטא ליה לר''מ דמנחות ונזירות ישרות משום דתניא בת''כ בפרשת אחרי מות מה שלמים מיוחדין שהן נידר ונידב קריבין בבמה אף כל נידר ונידב קרב בבמה אף המנחות והנזירות דברי ר''מ וקצת תימה אי אההיא סמיך דלא מייתי לה ועוד לר''ש דמגילה מי נפקא מנחה מכלל נידר ונידב ונראה ליישב מתניתין דהכי קאמר דאין חילוק בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים כל הנידר ונידב הקרב בבמה גדולה קרב בקטנה וכל שאין נידר ונידב שאין קרב בגדולה אין קרב בקטנה ולא נחת אלא לפרש מה ששוותה הגדולה והקטנה אבל יש נידר ונידב שאין קרב לא בזו ולא בזו כגון מנחות ונזירות אבל לנידר ונידב דר''מ אין לפרש דלא איירי במנחות ונזירות דשפיר מישתמע מלישנא דנידב ועוד דקתני לה בהדיא בת''כ וכן נראה ודאי לפרש דאההיא דתורת כהנים סמיך אע''ג דלא מייתי לה דבתמורה מייתי לה בפ''ב (דף יד:) דאמרי' התם אמר ליה אביי ולימא מר שלמי פסח דאי שלמי נזיר נידר ונידב הוא דהא תניא זה הכלל כל הנידר ונידב קרב בבמת יחיד וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמת יחיד ותניא המנחות ונזירות קריבות בבמת יחיד דברי ר''מ משמע דמההיא דייק ולא מלישנא ומאן דלא חשיב התם נזירות נידר ונידב קמשני סמי מכאן נזירות: ורבנן מנחות אין מנחה בבמה ליחיד. בין בבמה גדולה בין בבמה קטנה קאמר כדתניא אינך רבנן כאן וכאן לא קרבו (נסכים) ליחיד אלא עולה ושלמים בלבד ואמרי' דנסכים איכא בינייהו ותו לא וה''ה דעופות נמי לא קרבו לרבנן כדאמרי' בסוף פירקין (דף קיט.) לדברי האומר אין מנחה בבמה אין עופות בבמה מ''ט זבחים ולא עופות זבחים ולא מנחות דאוקימנא ההוא קרא לעיל בריש השוחט (דף קו:) בקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות ותימה דבסוף פירקין (קיג.) תנן ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה והכא קא''ר יהודה כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל והרי מנחות ועופות דבגלגל כאן וכאן לא קרבו ולא מיסתבר למימר דנהי דלרבנן כאן וכאן לא קרבו לר' יהודה קרבו בבמה לצבור דמהיכי תיתי הך דרשא למר ולמר ועוד א''כ לקמן דפריך חכמים היינו תנא קמא ומשני קרבו נסכים במדבר איכא בינייהו לימא דמנחה קריבה בבמת צבור איכא בינייהו דלרבנן קדמאי קרבה ולבתראי לא קרבה: מחלוקת בחטאת ואשם. בחטאת ואשם של נזירות איירי: ואין נוהגין בבמה קטנה. פי' בקונטרס דכתיב בהו להניף תנופה לה' וא''ת הרי מנחה לת''ק דר' יהודה דמתני' דאיתא בבמה קטנה ואין תנופה והגשה בה וא''כ הנך נמי ליהוי בבמה ולא ליבעי תנופה ויש לומר דהני חזה ושוק ותרומת לחמי תודה עיקר מצותן בתנופה הלכך בטלה תנופה בטלי אינהו אבל מנחה עיקר מצותה קמיצה והקטרה: מחלוקת בעולה (ואשם) [ושלמים]. של נזירות קאמר ותימה דמאן דאמר לא קרבו ואפי' בבמה גדולה היכי משני קרא דאבשלום דכתיב (שמואל ב טו) ואשלם נדרי דליכא למימר בשאר נדרים דבפרק שני דתמורה (דף יד:) משמע דאיירי בקרבן נזירות: