זבחים קיח ע"א

ור' יהודה הסבור שבבמה גדולה גם יחיד מקריב קרבנות חובה, אמר לך [יכול לומר לך]: כי כתיב [כאשר נאמר] "הישר" שרק קרבנות הבאים בנדר ונדבה ("ישרות") מקריב היחיד, הרי על "בעיניו" הוא דכתיב [שנאמר], כלומר, במקום שישר בעיניו להקריב, בבמת יחיד שהוא בונה לעצמו, אבל בבמה גדולה — אפילו חובות נמי ליקרוב [גם כן יקרבו].

ושואלים: אלא גם אם תדייק כך, מכל מקום הא כתיב [הרי נאמר] במקרא זה "איש", לאו למימרא [האם לא בא לומר] שלגבי איש (יחיד) דווקא קרבנות שהם בגדר ישרות הוא דליקרוב [שיקרבו], הא [אבל] מכאן נדייק שקרבנות חובות — לא ליקרוב [יקרבו]? ומשיבים: כי כתיב [כאשר נאמר] "איש" בכתוב זה, הריהו בא להכשיר את הזר (מי שאינו כהן) בעבודה בבמה קטנה.

ושואלים: והרי זר כשר לעבודה בבמה קטנה, מהכתוב "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" (ויקרא יז, ו) נפקא [יוצא, נלמד], שרק במזבח ה' שבמשכן (שהיה בבמה הגדולה) יש חובה שיעשה כהן את עבודות ההקרבה, ואילו בבמה קטנה כשר לכך אף זר!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] מהפסוק "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' " אמנם יש ללמוד כי אין צורך בכהן לעבודה בבמת יחיד, ואולם ליבעי [שיצטרכו] לשם כך קדוש בכורות, שיפרישו אותם לשם כך, כדרך שהיתה העבודה מעיקרא [מתחילה], קודם שהוקם המשכן. לכך בא הכתוב "איש הישר בעיניו יעשה" וקא משמע לן [משמיע לנו] שכל איש עושה את קרבנותיו בבמת יחיד.

א ועוד בבירור שיטת חכמים החולקים על ר' יהודה, שואלים: שיטת חכמים היינו [זוהי] אף שיטת תנא קמא [התנא הראשון, חכמים הנזכרים בתחילת הברייתא], שאמרו שיחידים לא הקריבו אף בבמה גדולה אלא עולות ושלמים, ומה איפוא ההבדל ביניהם?

אמר רב פפא: בשאלה האם קרבו נסכים במדבר עם קרבנות העולה והשלמים איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלשיטת חכמים שבתחילת הברייתא לא קרבו נסכים במדבר, וגם לא בארץ ישראל בתקופת המשכן שבגלגל, עד שהוקם המקדש בשילה. ואילו לשיטת חכמים שבסוף הברייתא, קרבו נסכים במדבר, וגם בזמן הגלגל.

ב ועוד בבירור השיטות ששנינו בברייתא. אמר מר [החכם בברייתא], ר' שמעון אומר: אף ציבור לא הקריבו באהל מועד שבגלגל אלא פסחים וחובות שקבוע להן זמן. ומסבירים: מאי טעמיה [מה טעמו, מה המקור בתורה] לשיטה זו של ר' שמעון? דכתיב [שנאמר]: "ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל (ראה יהושע ה, י), ויש לדון בכתוב זה: מה בא להשמיענו שעשו את הפסח בגלגל?

פשיטא [פשוט] הדבר שכך עשו, שהרי זו חובה המוטלת עליהם, כמו כל קרבן אחר! אלא הא קא משמע לן [פסוק זה משמיע לנו], שאף שאר קרבנות שהקריבו בגלגל, קרבנות חובות כעין פסח, שקבוע להן זמן, הוא דקרב [שהקריבו], הא לאו [אבל שאר קרבנות חובה, שאינן] כעין פסח — לא קרב [הקריבו]. ושואלים: ואידך [והאחרים], חכמים החולקים על ר' שמעון, וסבורים שציבור הקריבו בגלגל אף שאר קרבנות, מה עושים הם בפסוק זה?

ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] ללמדנו אותה הלכה שאמר ר' יוחנן, שכך אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' בנאה: בן ישראל שהוא ערל ונטמא בטומאת מת, הריהו מקבל הזאה ממי פרה אדומה ביום הרביעי וביום השביעי לטהרתו, בכדי להיטהר מטומאה זו, למרות שהוא ערל. והראיה היא מכך שישראל שעשו את הפסח בגלגל כשהם טהורים מטומאת מת, לא יכולים היו לעשותו בטהרה אלא אם היזו עליהם עוד כשהיו ערלים.

ג ובענין פסחים וחובות שקבוע להם זמן, שהוזכרו בדברי ר' שמעון, מסופר: תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב אדא בר אהבה ברייתא זו: אין הבדל בין במה גדולה כגון זו שבגלגל לבמה קטנה שמקריב בה היחיד, אלא פסח וחובות הקבוע להן זמן, שמקריבים בבמה גדולה ואין מקריבים בבמה קטנה. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: יחיד קרבנות חובות שקבוע להן זמן מנא ליה [מנין לו]? שהרי אין קרבנות כאלו, ואין צורך להשמיענו שאינם קרבים בבמה קטנה!

אמר ליה [לו] חוזר המשניות: אם כן, האם אסמייה [אמחוק אותו] מגרסת משנתי, ולא אשנה אלא פסח? אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה: אינך צריך לכך, תתרגם מתניתך [הסבר את משנתך] בעולת חובה, והיא עולת הראיה שצריך כל יחיד להביא ברגלים, והיא אינה קריבה בבמת יחיד, דאיכא [שלעומתה יש] עולת נדבה, שהיא קריבה בבמת יחיד. ודווקא בעולה של יחיד עוסקת ברייתא זו, דאי [שאם] תאמר שחטאת יחיד הוא, וכי חובות של חטאת דקביע ליה [שקבוע להם] זמן מי איכא [האם בכלל יש] ליחיד?

ומקשים: ולוקמה [ושיעמיד אותה] הברייתא הזו במנחת חובה של יחיד שקבוע לה זמן, דהא איכא [שהרי יש] מנחת חביתין שכן הכהן הגדול צריך להקריב בכל יום, והיא קריבה בבמה גדולה ולא בבמה קטנה! ומשיבים: קא סבר [סבור הוא] רב אדא בר אהבה שבכלל אין מנחה בבמה, שלא הביאו מנחה כלל אף בבמה גדולה .

ד שנינו במשנתנו כי כשבאו ישראל לשילה נאסרו הבמות, ולא היתה במשכן שילה תקרה, אלא קירות של אבנים ויריעות פרוסות עליהן מלמעלה. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כתוב אחד המתאר את משכן שילה אומר כשהביאה חנה את שמואל: "ותבאהו בית ה' שילה" (שמואל א א, כד), ואילו כתוב אחד אומר: "ויטש משכן שילה אהל שכן באדם" (תהלים עח, ס), וכתיב [ונאמר]: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהלים עח, סז), אם כן מצד אחד נראה שמשכן שילה היה בית, ובפסוק אחר נראה שהיה זה אוהל,

הא [הרי] כיצד תתיישב סתירה זו? כפי שנאמר במשנתנו: לא היתה שם תקרה, אלא רק אבנים מלמטן (ומשום כך נקרא בית), ויריעות מלמעלן (ומשום כך נקרא אוהל). והיא (תקופת משכן שילה) היתה זו המכונה בתורה "מנוחה" ("כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", דברים יב, ט).

ה ועוד שנינו במשנתנו כי בתקופת משכן שילה קדשי קדשים היו נאכלים לפנים מן הקלעים, ואילו קדשים קלים ומעשר שני היו נאכלים בכל מקום הרואה את שילה. ומבררים הלכה זו שבאכילת קדשים קלים ומעשר שני: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' אושעיא: שכך אמר קרא [הכתוב] באיסור הקרבה בחוץ "השמר לך פן תעלה עלתיך בכל מקום אשר תראה" (דברים יב, יג), ויש לדייק בכתוב: בכל מקום אשר תראה אי (אין) אתה מעלה, אבל אתה אוכל את הקרבנות בכל מקום שאתה רואה.

ומקשים: אימא [אמור] כך את דיוק הכתוב: בכל מקום שאתה רואה אי אתה מעלה קרבנות על המזבח, אבל אתה זובח בכל מקום שתראה, ותהא שחיטתם מותרת בכל הרואה!

אמר ר' ינאי: אין לומר כן, שכן אמר קרא [הכתוב] בפסוק שלאחריו: "כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך" (דברים יב, יד), ללמד שבמקום בו מעלים את הקרבנות, בו נעשות כל עבודות ההקרבה, ורק אכילת קדשים קלים מותרת במקום הרואה.

ר' אבדימי בר חסא אמר מקור אחר לכך שקדשים קלים נאכלים בכל הרואה, שכך אמר קרא [הכתוב]

And Rabbi Yehuda, who holds that an individual may also sacrifice compulsory offerings on a great public altar, could have said to you that when the phrase “whatsoever is fitting” is written, indicating that individuals may sacrifice only vow offerings and gift offerings, it is with regard to “in his own eyes” that it is written. In other words, it is referring to a location that is fitting in his eyes for sacrifice, i.e., a private altar. But on a great public altar, even compulsory offerings may be sacrificed.

The Gemara asks: But even if that derivation is correct, isn’t “man” written in that verse? Isn’t that to say that with regard to “a man,” i.e., an individual, only offerings that one deems fitting to sacrifice may be sacrificed, but compulsory offerings may not be sacrificed? The Gemara replies: When “man” is written in this verse, it is to qualify a non-priest to perform the sacrificial service on a private altar.

The Gemara challenges: But the fact that a non-priest is qualified to perform the sacrificial service on a private altar is derived from the verse: “And the priest shall dash the blood against the altar of the Lord at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:6). The verse indicates that service at a great public altar may be performed only by a priest, from which it is inferred that the service on a private altar may be performed by a non-priest as well.

The Gemara replies: Lest you say that whereas that verse indicates it is not required that the service on a private altar be performed by a priest, nevertheless consecration of the firstborn is required for this purpose, as was the case initially, i.e., before the Tabernacle was constructed. Perhaps the only non-priests who may perform the service on private altars are the firstborn sons. Therefore, the verse states: “Every man whatsoever is fitting in his own eyes,” which teaches us that with regard to private altars, each person may sacrifice his own offerings.

§ The Gemara clarifies the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yehuda, by questioning: But the statement of the Rabbis is identical to the statement of the first tanna, i.e., the Rabbis cited at the beginning of the baraita, who say that on a private altar an individual sacrificed only burnt offerings and peace offerings. What is the difference between the first tanna and the Rabbis?

Rav Pappa said: The difference between them is whether libations were offered in the wilderness along with burnt offerings and peace offerings. According to the opinion of the first tanna, libations were not offered in the wilderness, nor were they offered in Eretz Yisrael during the period of Gilgal. According to the Rabbis in the latter section of the baraita, libations were offered in the wilderness and in Gilgal.

§ The Master said in the baraita: Rabbi Shimon says that even the public did not sacrifice all offerings in the Tent of Meeting in Gilgal; they sacrificed only Paschal offerings and compulsory public offerings that have a set time. The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? As it is written: “And the children of Israel encamped in Gilgal; and they kept the Passover on the fourteenth day of the month at evening in the plains of Jericho” (Joshua 5:10).

The Gemara asks: Isn’t it obvious that they brought the Paschal offering? The Paschal offering is compulsory. Rather, this verse teaches us that in Gilgal, only compulsory offerings similar to the Paschal offering, i.e., that have a set time, were sacrificed, but offerings that are not similar to the Paschal offering were not sacrificed. The Gemara asks: And how does the other tanna, i.e., the Rabbis who disagree with Rabbi Shimon and hold that during the period of Gilgal other offerings were sacrificed by the public, interpret the verse?

The Gemara responds: It is necessary for the halakha that was taught by Rabbi Yoḥanan. As Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Bena’a: If an uncircumcised Jew contracted ritual impurity from a corpse, he may receive sprinkling of the water containing the ashes of the red heifer on the third and seventh days of his purification, despite the fact that he is uncircumcised. In the time of Joshua, the Jewish people became circumcised after they were purified from impurity imparted by a corpse.

§ With regard to the Paschal offering and compulsory public offerings that have a set time mentioned by Rabbi Shimon, the Gemara relates that a tanna taught a baraita in the presence of Rav Adda bar Ahava: The difference between a great public altar, e.g., the altar in Gilgal, and a small private altar is only that the Paschal offering and compulsory offerings that have a set time may be sacrificed upon a great public altar, but not upon a private altar. Rav Adda bar Ahava said to him: From where would an individual sacrifice compulsory offerings that have a set time? There is no such offering brought by an individual. It was therefore unnecessary for the tanna to state that this type of offering is not sacrificed on a private altar.

The tanna said to him: If so, shall I remove it from the text of the mishna, and teach only: Paschal offerings? Rav Adda bar Ahava said to him: That is not necessary; interpret your mishna as referring to a compulsory burnt offering, i.e., the burnt offering of appearance brought on the pilgrimage Festivals by every individual, which is not sacrificed on a private altar, as there is, conversely, a voluntary burnt offering that may be sacrificed on a private altar. This baraita must be discussing a burnt offering brought by an individual, as if it is referring to a sin offering brought by an individual, are there compulsory sin offerings that have a set time?

The Gemara asks: And let him establish the baraita as referring to the compulsory meal offering of an individual, which has a set time, as there is the griddle-cake offering that the High Priest was obligated to sacrifice every day and that may be sacrificed only upon a great public altar, not upon a private altar. The Gemara replies: Rav Adda bar Ahava holds that there is no meal offering sacrificed upon an altar outside the Temple, even a great public altar.

§ The mishna teaches that when they arrived at Shiloh, private altars were prohibited. There was no roof of wood or stone in the Tabernacle in Shiloh; there was only a building of stone below, and the curtains of the roof of the Tabernacle were spread above it. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: One verse states, with regard to Hannah bringing Samuel to the Tabernacle: “And she brought him to the house of the Lord in Shiloh” (I Samuel 1:24), and one verse states: “And He forsook the Tabernacle of Shiloh, the tent that He had made to dwell among men” (Psalms 78:60). And in addition, it is written: “Moreover he abhorred the tent of Joseph and chose not the tribe of Ephraim” (Psalms 78:67).

One verse describes the Tabernacle in Shiloh as a house, while the other describes it as a tent. How can these texts be reconciled? As the mishna states: There was no roof of wood or stone there; rather, there was stone below, and it was therefore described as a house, and the curtains of the Tabernacle were spread above it, and it was therefore described as a tent. And the period that the Tabernacle was in Shiloh was characterized in the Torah as “rest” in the verse: “For you have not as yet come to the rest and to the inheritance, which the Lord your God has given you” (Deuteronomy 12:9).

§ The mishna teaches that during the period of Shiloh, offerings of the most sacred order were eaten within the curtains, and offerings of lesser sanctity and second tithe were eaten in any place that overlooks Shiloh. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Oshaya said: As in the context of the prohibition against sacrificing outside the Tabernacle, the verse states: “Take heed to yourself that you do not offer your burnt offerings in every place that you see” (Deuteronomy 12:13), from which it may be inferred: You may not offer up in every place that you see, but you may eat the offerings in every place that you see.

The Gemara challenges: Say instead the following inference: You may not offer up offerings upon an altar in every place that you see, but you may slaughter offerings in every place that you see. It would therefore be permitted to slaughter offerings in any place that overlooks Shiloh.

Rabbi Yannai said that the subsequent verse states: “But in the place that the Lord shall choose in one of your tribes, there you shall offer your burnt offerings, and there you shall do all that I command you” (Deuteronomy 12:14). This verse teaches that all of the sacrificial service is performed in the place that the offering is burned, and only the consumption of offerings of lesser sanctity is permitted in any place that overlooks Shiloh.

Rabbi Avdimi bar Ḥasa said that when describing the boundaries of the portions of Eretz Yisrael of the children of Joseph, wherein Shiloh was located, the verse states: