זבחים קיח ע"ב

בתיאור מהלך גבול נחלתם של בני יוסף (שם שכנה שילה): "ונסב הגבול מזרחה (ולו) תאנת שלה" (יהושע טז, ו), כלומר במקום הסמוך לשילה, ולמה נקרא על שם שילה? משום שהיה זה מקום שכל הרואה אותו את מקדש שילה משם לאחר חורבנו, הריהו מתאנח ("תאנת") עליו על אכילת קדשים קלים שלו שבטלה, שהיתה מותרת עד מקום זה.

ר' אבהו אמר רמז אחר בכתוב, אמר קרא [הכתוב] בברכת יעקב ליוסף: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב) — עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו בנסיון עם אשת פוטיפר, תזכה ותאכל קדשים קלים בשילה (שבנחלת יוסף) כמלא עיניה.

ר' יוסי בר' חנינא אמר: רמז אחר לדבר, ממה שנאמר בברכת משה ליוסף: "ורצון שכני סנה" (דברים לג, טז) — עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל בין השנואין, כלומר, גם בנחלת השבטים האחרים ששנאו אותו (כנאמר בבראשית פרק לז), שכן קדשי משכן שילה נאכלים אף בנחלת שאר השבטים, בכל מקום הרואה.

א ועוד בהלכה זו של אכילת קדשים קלים בכל הרואה בתקופת משכן שילה, תנא [שנה החכם]: "רואה" זה שאמרו במשנתנו, כוונתו שרואה כולו, ולא שיהא דבר המפסיק בינו לבינו. אמר ליה [לו] ר' שמעון בן אליקום לר' אלעזר: אסברא [אסביר] לך למה הכוונה — כגון בי כנישתא [בית הכנסת] של מעון שהיה סמוך לעיר טבריה, וניתן היה לראותו משם. אמר רב פפא: "רואה" שאמרו לא בדווקא שיהא רואה כולו את כל משכן שילה, אלא אף אם הוא רואה מקצתו די בכך לאכול שם קדשים קלים.

ועוד בהגדרת מקום הרואה, בעי [שאל] רב פפא: אם היה במקום כזה שבהיותו עומד שם ורואה את שילה, וכאשר הוא יושב שם ואינו רואה את שילה, מאי [מה] יהיה הדין? האם נקרא הוא "רואה" או לא? וכמו כן בעי [שאל] ר' ירמיה: מקום כזה, שכאשר אדם עומד בו על גבי הנחל על שפתו ואז הוא רואה את שילה, ואולם כאשר הוא (יושב) בתוך הנחל ואז אינו רואה, מאי [מה] הדין? שתי השאלות הללו לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ב כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם רבי, בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה שכינה אלא בחלק (בנחלת) שבט בנימין. שכך נאמר לבנימין בברכת משה: "ידיד ה' ישכון לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), לומר: שכל חפיפות (השראת שכינה) בישראל לא יהו אלא בחלקו של בנימין.

ובענין זה נמסר, כי אזיל [כאשר הלך] אביי ללמוד תורה לפני רב יוסף אמרה לשמועה זו קמיה [לפני] רב יוסף, אמר רב יוסף על כך: חד ברא הוה ליה [בן אחד היה לו] לכייליל אביו של אביי, ולא מיתקן [ואינו מתוקן], כלומר, כיצד ניתן לומר דבר כזה? והכתיב [והרי נאמר] אודות משכן שילה : "ויטש משכן שילה" (תהלים עח, ס), וכתיב [ונאמר] בהמשך: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהלים עח, סז), משמע שמשכן שילה היה בנחלת יוסף ולא בנחלת בנימין!

אמר רב אדא: מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו לרב יוסף] ממקרא זה? דלמא [שמא] היה המשכן גם בנחלת בנימין וגם בנחלת יוסף, השכינה היתה בחלק בנימין, ואילו הסנהדרי גדולה שצריכה לשבת סמוך למקום השכינה, היתה בחלק יוסף. מדמצינו [כמו שמצאנו] בבית עולמים (בבית המקדש), שהיתה השכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה!

אמר ליה [לו] בתשובה: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם, בבית המקדש בירושלים] מיקרבן [קרובות] היו נחלות בנימין ויהודה גבי הדדי [זו לזו], ולכן יכולה להיות חלוקה שכזו, שבית המקדש בנחלת שבט אחד והסנהדרין בנחלת שבט אחר, ואילו הכא [כאן, בשילה] מי מקרבן [האם הן קרובות], שילה ונחלת בנימין? ומשיבים: הכא נמי מקרבן [כאן גם כן יש לומר שהן קרובות], כי כשם שאמר ר' חמא בר' חנינא: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, שגם המזבח כולו יהיה בתחום נחלתו.

הכא נמי [כאן גם כן] במשכן שילה, יש לומר כי רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, שחיברה את שילה לנחלת בנימין. ובתחום אותה רצועה, שנחשבה כחלק מנחלת בנימין, עמד חלק ממשכן שילה. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] בתיאור גבול נחלת בני יוסף: "ונסב הגבול מזרחה תאנת שלה" (יהושע טז, ו), שלפי הסבר זה יש לפרשו שהיה שבט בנימין מתאונן ("תאנת") על שאין כל תחום משכן שילה בתחומו.

ומעירים: מחלוקת זו שבין האמוראים בתחום איזה שבט היה שרוי משכן שילה, הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים] בענין זה, שכן שנינו: מה שנאמר בברכת משה לבנימין: "חפף עליו" — זה מקדש ראשון, "כל היום" — זה מקדש שני, "ובין כתפיו שכן" — אלו ימות המשיח, ואילו

רבי אומר: "חופף עליו" — זה העולם הזה, "כל היום" — אלו ימות המשיח, "ובין כתפיו שכן" — זה העולם הבא. הרי שלדעת חכמים שרתה שכינה בתחום שבט בנימין החל מבית ראשון והלאה, ולא בתקופת משכן שילה, שאז היתה בנחלת יוסף. ואילו לדעת רבי שרתה השכינה בנחלת בנימין בכל ימי העולם הזה, ובכלל זה גם בשילה.

ג ובענין אורך התקופות השונות שהוזכרו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: ימי אהל מועד שבמדבר היו ארבעים שנה חסר אחת. ימי אהל מועד שהיה בגלגל — ארבע עשרה שנה, שהן שבע שנים שכבשו בהן בני ישראל את הארץ, ושבע שנים שחלקו בהן אותה לשבטים. ימי אהל מועד שבנוב וגבעון עד שהוקם המקדש בירושלים — חמשים ושבע שנים. והואיל והמקדש הוקם ארבע מאות ושמונים שנה ליציאת מצרים (מלכים א ו, א), נמצא כי נשתיירו לתקופת המשכן בשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת.

ומעתה דנים בברייתא זו: מה שנאמר ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת, מנלן [מנין לנו]? שכן אמר מר [החכם] בברייתא: בשנה ראשונה ליציאת בני ישראל ממצרים עשה משה את המשכן, בשנה שניה הוקם המשכן ושלח משה מרגלים, וכתוצאה מחטא המרגלים היו בני ישראל במדבר ארבעים שנה. הרי שימי המשכן במדבר היו ארבעים שנה חסר אחת.

ומה ששנינו בברייתא כי ימי אהל מועד שבגלגל היתה ארבע עשרה שנה, שהן שבע שכבשו ושבע שחלקו, מנלן [מנין לנו]? דקאמר [שכן אמר] כלב בן יפונה ליהושע בתום תקופת הכיבוש, לפני חלוקת הארץ: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשב אותו דבר כאשר עם לבבי" (יהושע יד, ז), וכתיב [ונאמר] בהמשך אותו מקרא : "ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמנים שנה" (יהושע יד, י).

כי עבריה [כאשר עברו] בני ישראל את הירדן בר [בן] כמה הוי [היה] כלב? בר שבעין ותמני [בן שבעים ושמונה], שהרי המרגלים נשלחו בשנה השניה לצאתם ממצרים, ובשנה הארבעים עברו את הירדן. וקאמר [ואמר] בזמן שהגיעו לחלוקת הארץ כי הוא בן חמש ושמונים שנה, הרי שבע שנים שכבשו.

ושואלים: ושבע שנים שחלקו מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברה היא: מכיון שהיו שבע שנים שכבשו, שבע נמי [גם כן] שחלקו.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מדלא משכחת לה [מכיון שאינך מוצא] הסבר לתאריך אותו מציין הנביא יחזקאל: "בראש השנה בעשור לחודש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר" (יחזקאל מ, א), שממנו עולה כי שנה זאת היתה שנת היובל, אלא רק אם נאמר שזמן כיבוש וחלוקת הארץ יחד היה ארבע עשרה שנים, ומתום תקופה זו החלו למנות שנות שמיטה ויובל.

ד ועוד נאמר בברייתא שמשך תקופת אהל מועד שבנוב וגבעון היתה חמשים ושבע שנים. ומבררים: מנא לן [מנין לנו]? דכתיב [שכן נאמר] בתיאור מות עלי הכהן כאשר בישרו לו על נפילת הארון בידי הפלישתים : "ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות" (שמואל א ד, יח),

ותנא [ושנה החכם]: כשמת עלי הכהן חרבה שילה, ובאו ישראל לנוב ושם הוקם המשכן. ובאותה שעה החל שמואל להנהיג את העם במקומו. כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב על ידי שאול (שמואל א כב, יט) ובאו לגבעון, ושם היה המשכן (ראה דברי הימים א טז, לט).

וכשאנו באים לבדוק כמה שנים עברו מאז נפל הארון ביד פלשתים (וחרבה שילה), הרי כתיב [נאמר]: "ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים (מזמן שהחזירוהו פלשתים, שבעה חדשים לאחר ששבוהו) וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' "(דברי הימים א ז, ב), הרי שהיה הארון בקרית יערים עשרים שנה, עד שהעלהו דוד לירושלים.

ויש לדון במנין השנים הללו, הני [אלה] עשרים שנה כיצד מונים אותם? עשר שנה שמלך שמואל בעצמו (לבדו), ממות עלי ועד שהמליך את שאול. ושנה שמלך שמואל ושאול, כלומר, שמלך שאול בחייו של שמואל. ושתים שמלך שאול בלבד לאחר שנפטר שמואל. ועל שלש עשרה שנים אלה יש להוסיף עוד את שבע השנים שמלך דוד בחברון, לפני שנות מלכותו בירושלים,

“And the border turned about eastward to Taanath Shiloh” (Joshua 16:6), a place adjacent to Shiloh. Why did it bear the name of Taanath Shiloh? It is because it was the place from which whoever saw the Tabernacle in Shiloh after its destruction would moan [mitane’aḥ] for it with regard to the consumption of sacrificial animals from offerings of lesser sanctity that had been previously permitted there, but was now no longer permitted.

Rabbi Abbahu says that a different biblical allusion may be found in what the verse states in the context of Jacob’s blessing to Joseph: “Joseph is a fruitful vine, a fruitful vine by a fountain [ayin]” (Genesis 49:22). The Gemara interprets the word fountain homiletically: An eye [ayin] that did not wish to partake or derive benefit from something that was not his, i.e., the wife of Potiphar, shall merit to have offerings of lesser sanctity consumed in Shiloh, in Joseph’s portion of Eretz Yisrael, to the fullest extent of its eyes, i.e., from wherever Shiloh can be seen.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, says that another allusion may be found in the context of Moses’ blessing to Joseph: “And the good will of Him Who dwelt in the bush [seneh]” (Deuteronomy 33:16). The Gemara interprets the word “seneh” homiletically: An eye that did not wish to derive benefit from something that was not his shall merit to have offerings of lesser sanctity consumed among the haters [senu’in]. In other words, offerings of lesser sanctity may be consumed in any place that overlooks Shiloh, even in the portions of the other tribes, who are described by the Torah as hating Joseph (see Genesis, chapter 37).

§ With regard to the halakha that during the period of Shiloh offerings of lesser sanctity could be eaten in any place that overlooks Shiloh, it was taught: The term: Overlooks, that was stated in the mishna, means that one sees it in its entirety, and there is nothing that obstructs between the seer and the surrounding area. Rabbi Shimon ben Elyakum said to Rabbi Elazar: I shall explain this type of seeing to you: For example, the synagogue of Maon, which was adjacent to the city of Tiberias, and from where Tiberias could be seen. Rav Pappa said that the term: Overlooks, that was stated does not mean that one must see the Tabernacle in Shiloh in its entirety, but rather even if one sees it partially, offerings of lesser sanctity may be consumed there.

With regard to the definition of overlooking, Rav Pappa raises a dilemma: If one is in a place where he stands and sees Shiloh, but if he sits he does not see Shiloh, what is the halakha? Is this considered overlooking? Likewise, Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one is in a place where he can stand upon the bank of the stream and see Shiloh, but if he is in the stream he does not see Shiloh, what is the halakha? No resolution is found for either of these questions, and the Gemara concludes: These dilemmas shall stand unresolved.

§ When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said that Rabbi Yehuda HaNasi said: The Divine Presence rested upon the Jewish people in three places: In Shiloh, and Nov and Gibeon, and the Eternal House, and in all of those the Divine Presence rested only in the portion of the tribe of Benjamin, as it is stated in Moses’ blessing to Benjamin: “The beloved of the Lord shall dwell in safety by Him; He covers him all the day and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12), meaning: All coverings, i.e., times of resting of the Divine Presence upon the Jewish people, shall be only in the portion of Benjamin.

The Gemara relates that when Abaye went to study Torah with Rav Yosef, he said the statement of Rav Dimi before Rav Yosef. Rav Yosef said in response: Kaylil, Abaye’s father, had one son, and he is not proper. But isn’t it written with regard to the Tabernacle in Shiloh: “And He forsook the Tabernacle of Shiloh” (Psalms 78:60); and it is written: “Moreover He abhorred the tent of Joseph, and chose not the tribe of Ephraim” (Psalms 78:67)? These verses indicate that the Tabernacle in Shiloh was in the portion of Joseph, not of Benjamin.

Rav Adda said: What is Rav Yosef’s difficulty from that verse? Perhaps the Tabernacle was in both the portion of Benjamin and that of Joseph. The Divine Presence was in the portion of Benjamin, and the Great Sanhedrin, which sits adjacent to the location of the Divine Presence, was in the portion of Joseph. This is similar to what we found in the case of the Eternal House, where the Divine Presence was in the portion of Benjamin and the Sanhedrin was in the portion of Judah.

Rav Yosef said to him in response: How can these cases be compared? There, in the Temple in Jerusalem, the portions of Benjamin and Judah were close to each other, and a division in which the Temple was located in the portion of one tribe while the Sanhedrin was located in the portion of another was possible. Here, with regard to Shiloh, are Shiloh and the portion of Benjamin close to each other? The Gemara replies: Here too they are close, as Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: A strip of land protruded from the portion of Judah and entered into the portion of Benjamin, and the altar in the Temple was built on that strip. And the tribe of Benjamin the righteous would agonize over it every day, desiring to take it into its portion, due to its unique sanctity.

Here too, with regard to the Tabernacle in Shiloh, a strip of land protruded from the portion of Joseph and entered into the portion of Benjamin, which connected Shiloh to the portion of Benjamin, and it was upon that strip, which had the status of Benjamin’s portion, that the Tabernacle stood. And that is what it means concerning that which is written with regard to the boundary of Joseph: “And the border turned about eastward to Taanath Shiloh” (Joshua 16:6), which in this context, is interpreted as meaning that the tribe of Benjamin would bemoan the fact that the Tabernacle in Shiloh was not located entirely in its portion.

The Gemara notes that the dispute between the amora’im with regard to the tribe in which the Tabernacle in Shiloh was located is like a dispute between tanna’im, as it is taught with regard to Moses’ blessing to Benjamin: “He covers him”; this is a reference to the First Temple. “All the day”; this is a reference to the Second Temple. “And He dwells between his shoulders”; this is a reference to the messianic era.

Rabbi Yehuda HaNasi says: “He covers him”; this is a reference to this world. “All the day”; this is a reference to the messianic era. “And He dwells between his shoulders”; this is a reference to the World-to-Come. According to the opinion of the Rabbis, the Divine Presence dwelled in the portion of Benjamin from the first Temple period and onward, but not during the period of the Tabernacle in Shiloh, when it was in the portion of Joseph. However, according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the entire period that the Divine Presence dwelled in this world, including the period of Shiloh, it did so in the portion of Benjamin.

§ With regard to the duration of the different periods mentioned in the mishna, the Sages taught: The days of the Tent of Meeting in the wilderness were forty years, less one year. The days of the Tent of Meeting that were in Gilgal were fourteen years: Seven years during which the Jews conquered the land and seven years during which they divided the land among the tribes. The days of the Tent of Meeting that were in Nov and Gibeon were fifty-seven years, until the Temple in Jerusalem was constructed. Since the Temple was constructed 480 years after the Exodus from Egypt (see I Kings 6:1), it follows that there remain for the period of the Tabernacle in Shiloh 370 years less one.

The Gemara asks: From where do we derive that the days of the Tent of Meeting that were in the wilderness were forty years less one? As the Master said in a baraita: In the first year after the Exodus from Egypt, Moses constructed the Tabernacle; in the second year the Tabernacle was erected, and Moses sent spies. Because of the sin of the spies, the Jewish people remained in the wilderness for forty years. It follows that the Tabernacle in the wilderness stood for thirty-nine years.

From where do we derive that the Tabernacle remained in Gilgal for fourteen years, seven years during which the Jews conquered the land and seven years during which they divided it? As Caleb, son of Jephunneh, said to Joshua at the conclusion of the period of conquest before the land was divided: “Forty years old was I when Moses, the servant of the Lord, sent me from Kadesh Barnea to spy out the land; and I brought him back word as it was in my heart” (Joshua 14:7), and it is written: “And now, I am this day eighty and five years old” (Joshua 14:10).

When the Jewish people crossed the Jordan, how old was Caleb? He was seventy-eight years old: The spies were sent by Moses in the second year after the Exodus from Egypt, and in the fortieth year they crossed the Jordan. And at the time of the division of the Land, he said that he was eighty-five years old. This indicates that it was seven years during which the Jews conquered the land.

The Gemara asks: And from where do we derive that there were seven years during which they divided the land? If you wish, say: Since it was a period of seven years in which they conquered the land, it was presumably also a period of seven years in which they divided the land.

And if you wish, say instead: Because otherwise, you do not find any plausible explanation for the date mentioned by the prophet Ezekiel in the verse: “In the beginning of the year, on the tenth day of the month, in the fourteenth year after that the city was smitten” (Ezekiel 40:1). This indicates that it was a Jubilee Year, unless capturing and dividing the land took a total of fourteen years, after which point they began to calculate Sabbatical and Jubilee Years.

§ The baraita stated that the period of the Tent of Meeting that was in Nov and Gibeon was fifty-seven years. The Gemara asks: From where do we derive this? As it is written in the description of the death of Eli the High Priest, upon being informed that the Ark was captured by the Philistines: “And it came to pass, when he made mention of the Ark of God, that he fell from off his seat backward by the side of the gate, and his neck broke, and he died” (I Samuel 4:18).

And a tanna taught: When Eli the priest died, Shiloh was destroyed and the Jews arrived at Nov, where they erected the Tabernacle. At that time, Samuel began to lead the people. When Samuel from Rama died, Nov was destroyed by Saul (see I Samuel 22:19) and they arrived at Gibeon, where the Tabernacle remained (see I Chronicles 16:39).

The Gemara determines the number of years from when the Ark was captured by the Philistines and Shiloh was destroyed: And it is written: “And it came to pass, from the day that the Ark abode in Kiriath Jearim that the time was long; for it was twenty years; and all the house of Israel yearned after the Lord” (I Samuel 7:2). The Ark was returned by the Philistines to Kiriath Jearim seven months after it was captured, and it remained there for twenty years, until David brought it to Jerusalem.

The Gemara explains that these twenty years are calculated as follows: Ten years that Samuel reigned alone, from the death of Eli until the coronation of Saul, and one year that Samuel and Saul reigned, i.e., Saul reigned for one year during the lifetime of Samuel, and two years that Saul reigned alone after the death of Samuel. And in addition to these thirteen years, there were the seven years of David’s reign in Hebron, before the years of his reign in Jerusalem.