זבחים קיט ע"ב

שילה, ו"נחלה" זו ירושלים, אי נמי [או גם כן] איפכא [היפך] הדברים, כלומר, ש"מנוחה" זו ירושלים ו"נחלה" זו שילה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] בכתוב זה בשתי לשונות נפרדות "אל המנוחה" "ואל הנחלה". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל]: שזו וזו הכוונה היא לשילה, או לשיטת ר' שמעון בן יוחאי שזו וזו הכוונה לירושלים, אם כן "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה והנחלה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' שמעון בן יוחאי]: שזו וזו הן כינויים לשילה, אפשר להסביר כך את הכינויים הללו: "מנוחה" — שנחו בתקופת שילה מהכיבוש שבימי יהושע. "נחלה" — דפלגו התם [שחלקו שם] לשבטים את נחלות ארץ ישראל, דכתיב [שכן נאמר]: "ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה' "(יהושע יח, י: "וישלך להם יהושע גורל בשילה לפני ה' ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקותם").

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל]: שזו וזו הריהן כינויים לירושלים, בשלמא [נניח] "נחלה" הריהי כינוי לירושלים — משום שהיא נחלת עולמים, אלא "מנוחה" — מאי [מה איזו] מנוחה היתה במקדש בירושלים? ומשיבים: מנוחת ארון, דכתיב [שכן נאמר]: "ויהי כנוח הארון", שבכתובים נקרא המקדש שבירושלים מקום מנוחה לארון.

ושואלים עוד, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' שמעון בן יוחאי]: שזו וזו הריהן כינויים לירושלים, ומכאן שהבמות מותרות כל עוד לא הוקם המקדש בירושלים, אבל בזמן משכן שילה הוה שריא [היו מותרות] במות — היינו דכתיב [זהו שנאמר] בתקופת שילה, לגבי מנוח אבי שמשון: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' "(שופטים יג, יט), שהקריב בבמת יחיד, ולא בשילה.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל] שזו וזו הריהן כינויים למשכן שילה, ובמות הוה אסירן [היו אסורות] בתקופת משכן שילה, מאי [מה פירוש] "ויקח מנוח"? והרי אסור היה לו להקריב קרבן מחוץ למשכן! ומשיבים: הוראת שעה היתה זו להתיר הקרבה זו.

ומעירים כי בענין שיטות התנאים בפירוש "מנוחה" ו"נחלה" שבכתוב זה, תנא דבי [שנה חכם בית המדרש] של ר' ישמעאל גירסה אחרת, שהיא כדעת ר' שמעון בן יוחי, שאמר: זו וזו ירושלים. וסימניך כדי לזכור את הענין: משכי גברא לגברי [משך איש את האנשים], כלומר, ר' שמעון בן יוחאי שהוא יחיד, משך בדעתו את חכמי בית מדרשו של ר' ישמעאל שהם רבים.

א שנינו במשנתנו כי כל הקדשים שהקדישם בזמן היתר במות, והקריבם בחוץ בשעת איסור במות — עבר בכך על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, ואין חייב על כך כרת. ודבר זה למדנו מדיוק הכתובים בפרשת שחוטי חוץ. ובענין זה אמר רב כהנא: לא שנו שאין חייב כרת, אלא בשחיטה של אלו בחוץ, אבל בהעלאה — כרת נמי מיחייב [גם כן חייב],

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן מיד לאחר הפסוקים מהם למדנו דין זה של קרבן שהקדיש בשעת היתר במות, אמר קרא [הכתוב] עונש כרת על העלאה בחוץ, ופתח במלים: "ואלהם תאמר" (ויקרא יז, ח), ומשמע הדברים: על הדינים הסמוכין, שהוזכרו קודם לכן תאמר, שאף שאין עונש כרת בשחיטתם, יש עונש כרת בהעלאתם בבמה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה: מי כתיב [האם נאמר] "ועליהם תאמר" הקרבנות שהוזכרו בפסוק הסמוך? והלוא "אלהם" כתיב [נאמר], ו"אליהם" גם כן קרינן [קוראים אנו], ומשמע אל האמורים בראש הפרשה ("דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ויקרא יז, ב)!

ומוסיפים: תניא [שנויה ברייתא] מפורשת שלא כדברי רב כהנא: ארבעה כללות היה ר' שמעון אומר בקדשים: קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, ושחט והעלה בשעת איסור הבמות בחוץ — הרי הן באיסור עשה ולא תעשה, ויש בהן עונש כרת. הקדישן בשעת היתר הבמות, ושחט והעלה בשעת איסור הבמות — הרי הן בעשה ולא תעשה, אבל אין בהן כרת.

הקדישן בשעת איסור הבמות, ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות — הרי הן בעשה, ואין בהן בלא תעשה.

הקדישן בשעת היתר הבמות, ושחט והעלה בשעת היתר הבמות — הריהו פטור מכלום. הרי איפוא נשנה במפורש שאין הבדל בין דין שחיטה ודין העלאה בבמות, ובשתיהם פטור מכרת אם הקדיש את הקדשים בשעת היתר הבמות ושחט או העלה אותם בשעת איסור הבמות. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב כהנא שהבדיל בין שחיטה והעלאה! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

ב שנינו במשנתנו: ואלו קדשים [וכו']. והמשנה הולכת ומפרטת רשימה של דברים שנהגו דווקא בבמת ציבור, שם היה המשכן, ולא בבמת יחיד. ומעתה מבררים מהיכן למדנו כי דברים אלה נוהגים דווקא שם: סמיכה של הבעלים על ראש הקרבן — דכתיב [שכן נאמר]: "אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. וסמך ידו..."(ויקרא א, ג—ד).

שחיטת צפון בקדשי קדשים — דכתיב [שכן נאמר]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' "(ויקרא א, יא). דין מתנות סביב על ארבעת צידי המזבח, בקרבן עולה ועוד — דכתיב [שכן נאמר]: "וזרקו את הדם על המזבח סביב (סביב) אשר פתח אהל מועד" (ויקרא א, ה).

תנופה בקרבנות הטעונים הנפה — דכתיב [שכן נאמר]: "והניף הכהן לפני ה' "(ראה ויקרא יד, יב: "ולקח הכהן... והניף אותם תנופה לפני ה' "). הגשה של המנחות לקרן המזבח קודם קמיצה — דכתיב [שכן נאמר]: "והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח).

ובענין זה של מנחה, שנינו במשנה: ר' יהודה אומר: אין כלל מנחה בבמה, ואף לא בבמה גדולה (במשכן גלגל, נוב וגבעון). ועל כך אמר רב ששת: לדברי האומר יש מנחה בבמה, יש גם קרבן עופות בבמה. ואילו לדברי האומר שאין מנחה בבמה, אין גם עופות בבמה.

וטעם הדבר, שכן נאמר בענין הקרבנות שהוקרבו בשעת היתר הבמות: "זבחים" ("וזבחו זבחי שלמים" ויקרא יז, ה), והלשון "זבחים" יש בה הדגשה: "זבחים" — ולא מנחות, "זבחים" — ולא עופות, להורות שלא הותרו אלה אף בבמה גדולה. ושבים לפרט את ההבדלים הנזכרים במשנתנו שבין במת יחיד לבמת ציבור.

וכהן צריך דווקא בבמת — דכתיב [שכן נאמר]: "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" (ויקרא יז, ו). בגדי שרת נצרכים דווקא בבמת ציבור — שכן נאמר בהם: "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש" (שמות כח, מג).

וכלי שרת — שנאמר בהם: "ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב). ומה ששנינו שדווקא בבמת ציבור צריכה ההקרבה להיות לריח ניחוח, שאין להעלות על המזבח איברים שנצלו תחילה מחוץ למערכה שעל המזבח — דכתיב [שכן נאמר] בפרשת איסור הקרבה בחוץ: "והקטיר החלב לריח ניחח לה' "(ויקרא יז, ו).

ומה ששנינו שדווקא בבמת ציבור יש מחיצה בדמים, שחוצים את גובה המזבח על ידי חוט הסיקרא, חציו לדמים הניתנים למעלה (דם חטאת), וחציו לדמים הניתנים למטה (דם עולה), טעם הדבר — דכתיב [שכן נאמר]: "והיתה הרשת עד חצי המזבח" (שמות כז, ה), בה"א הידיעה — דווקא המזבח שבמשכן. חובת ריחוץ ידים ורגלים קודם עבודה לא היתה אלא בבמת ציבור — דכתיב [שכן נאמר] בדין זה: "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו" (שמות מ, לב).

ג ובדין חיצוי בדמים ושאר דינים שלא נהגו בבמת יחיד אלא בבמת ציבור, אמר רמי בר חמא: לא שנו שאין חיצוי אלא בקדשי במה קטנה שהקדישום והקריבום בבמה קטנה, אבל בקדשי במה קטנה שהקדישם דקרבינהו [שהקריב אותם] בבמה גדולה (במת ציבור) — יש חיצוי.

מותיב [מקשה] רבה ממה ששנינו בברייתא: תנופת חזה ושוק של שלמים, וכן תרומת לחמי תודה, נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה, ומשמע — אפילו הקריבם בבמה גדולה! ודוחים: אימא [אמור] כך את גירסת הדברים: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה (ואפילו בקדשי במה קטנה) ואין נוהגין בבמה קטנה.

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך אמר רמי בר חמא: לא שנו שיש חיצוי בדמים, אלא בקדשי במה גדולה והקריבן בבמה גדולה, אבל בקדשי במה קטנה, אף על גב דקרבינהו [אף על פי שהקריב אותם] בבמה גדולה — אין חיצוי.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] ממה ששנינו בברייתא: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה?

ומשיבים: אין להביא ראיה מכאן, שכן אימא [אמור] שכך יש להסביר: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה (ואפילו בקדשי במה קטנה) ואין נוהגין בבמה קטנה. ומעירים, ופליגא [וחלוקה] לשון זו של רמי בר חמא על שיטת ר' אלעזר, שכך אמר ר' אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה בפנים לתחום הבמה הגדולה — קלטוה מחיצות לכל דבר ולכל הדינים.

ובענין זה, בעי [שאל] ר' זירא: עולת במת יחיד

a reference to Shiloh, and with regard to “inheritance,” this is a reference to Jerusalem, or the reverse, i.e., that “rest” is a reference to Jerusalem and “inheritance” is a reference to Shiloh, this is as it is written: “To the rest and to the inheritance [el hamenuḥa ve’el hanaḥala],” utilizing two different phrases. But according to the one, i.e., the school of Rabbi Yishmael, who says that this and that are both references to Shiloh, or according to the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai that both this and that are references to Jerusalem, the verse should have stated: For you have not as yet come to the rest and inheritance [menuḥa naḥala]. The Gemara concedes that this is difficult.

The Gemara comments: Granted, according to the one, i.e., Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says this and that are references to Shiloh, each of the designations may be explained: It is called “rest” because during the period of Shiloh they rested from the conquest in the time of Joshua, and it is called “inheritance” because they divided the portions of land among the tribes there, as it is written: “And Joshua divided the land for them, and he cast a lot for them in Shiloh according to the Lord” (Joshua 18:10).

But according to the one, i.e., the school of Rabbi Yishmael, who says this and that are references to Jerusalem, granted that “inheritance” is a reference to Jerusalem, since it is an eternal inheritance. But with regard to “rest,” what rest was there in the Temple in Jerusalem? The Gemara answers: The rest of the Ark, as it is written: And when the ark rested. In other words, verses occasionally refer to the Temple in Jerusalem as the resting place of the Ark.

The Gemara comments: Granted, according to the one, i.e., Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that this and that are references to Jerusalem, and consequently private altars were forbidden only following the establishment of the Temple in Jerusalem, but during the period of the Tabernacle in Shiloh private altars were permitted, this is as it is written: “So Manoah took the kid with the meal offering, and offered them upon the rock to the Lord” (Judges 13:19), i.e., he sacrificed them upon a private altar and not in Shiloh.

But according to the one, i.e., the school of Rabbi Yishmael, who says that this and that are references to Shiloh, and private altars were forbidden during this period, what is the meaning of: “So Manoah took,” as it was forbidden to sacrifice offerings outside the Temple? The Gemara answers: Permitting this sacrifice was a provisional edict issued in exigent circumstances.

The Gemara notes that with regard to the disagreement between the tanna’im over the interpretation of the words “rest” and “inheritance,” there is another version of that which the school of Rabbi Yishmael taught, which is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Yoḥai, who says that this and that are references to Jerusalem. And your mnemonic to remember this is: The man pulled the men, meaning: Rabbi Shimon ben Yoḥai, who is an individual, pulled, i.e., convinced, the members of the school of Rabbi Yishmael to adopt his opinion.

§ The mishna teaches that with regard to all offerings that one consecrated during a period of the permitting of private altars and sacrificed outside their designated area during a period of prohibition of private altars, one is in violation of a positive mitzva and a prohibition, but he is not liable to receive karet for sacrificing them. With regard to this, Rav Kahana says: They taught that only with regard to slaughter of these animals outside the designated area is one not liable to receive karet. But with regard to offering up, one would also be liable to receive karet.

What is the reason for this? It is that immediately following the Torah’s description of an offering that was consecrated during a period of the permitting of private altars the verse states the penalty for sacrificing outside the designated area: “And to them [va’alehem] you shall say” (Leviticus 17:8). The term “alehem,” to them, the first letter of which is the letter aleph, is phonetically similar to the term: Alehem, about them, the first letter of which is the letter ayin. Therefore, the verse can be understood to mean: About that which is written in the adjacent passage you shall say. The preceding passage discusses offerings that were slaughtered outside the Temple, so although there is no penalty of karet for their slaughter, one is liable for karet for sacrificing them upon a private altar.

Rabba objects to this: Is it written: And about them you shall say? “To them” is written, and we read it as “to them.” The verse means that the command should be relayed to Aaron, his sons, and the Jewish people, who are mentioned in the beginning of the passage.

And additionally, it is taught in a baraita: Rabbi Shimon would say four principles with regard to sacrificial animals: With regard to offerings that one consecrated during a period of prohibition of private altars, and slaughtered and offered up outside their designated area during a period of prohibition of private altars, for these one is in violation of a positive mitzva and a prohibition, and they carry the punishment of karet. With regard to one who consecrated them during a period of the permitting of private altars, and slaughtered and offered them up during a period of prohibition of private altars, for these one is in violation of a positive mitzva and a prohibition, but they do not carry the punishment of karet.

With regard to one who consecrated them during a period of prohibition of private altars, and slaughtered and offered them up outside their designated area during a period of the permitting of private altars, for these one is in violation of a positive mitzva, but one has not violated a prohibition with regard to them.

With regard to one who consecrated them during a period of the permitting of private altars, and slaughtered and offered them up during a period of the permitting of private altars, he is exempt from all violations. The baraita states explicitly that there is no distinction between slaughtering and offering up on a private altar: In both cases, one who consecrated the offering during a period of the permitting of private altars and slaughtered or offered it up during a period of prohibition of private altars is exempt from the punishment of karet. The Gemara concludes: The refutation of the opinion of Rav Kahana, who distinguished between slaughter and offering up, is a conclusive refutation.

§ The mishna teaches: And these are the consecrated items, and lists components of the sacrificial service that were performed only on a great public altar, i.e., in the Tabernacle, and not on a private altar. The Gemara clarifies the source of each ritual on the list: The source for the halakha concerning placing hands on the head of an offering is as it is written: “If his offering be a burnt offering…he shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting, that he may be accepted before the Lord. And he shall lay his hand upon the head of the burnt offering” (Leviticus 1:3–4).

The source for the halakha concerning slaughtering offerings of the most sacred order in the north is as it is written: “And he shall slaughter it on the side of the altar northward before the Lord” (Leviticus 1:11). The source for the halakha concerning placement of the blood of a burnt offering around, i.e., on all four sides of, the altar, is as it is written: “And Aaron’s sons, the priests, shall…sprinkle the blood roundabout against the altar that is at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 1:5).

The source for the halakha concerning waving of those offerings that require waving is as it is written: “And the priest shall take one of the lambs, and offer it for a guilt offering, and the log of oil, and wave them for a wave offering before the Lord” (Leviticus 14:12). The source for the halakha concerning bringing meal offerings to the corner of the altar before the removal of the handful is as it is written: “And he shall bring it to the altar” (Leviticus 2:8). The definite article before the word “altar” indicates that this applies only to the altar in the Tabernacle, and not on a private altar.

§ With regard to the question of whether a meal offering was sacrificed upon an altar outside the Temple, the mishna teaches that Rabbi Yehuda says: There is no meal offering sacrificed on an altar outside the Temple, even a great public altar, e.g., the Tabernacle in Gilgal, Nov, and Gibeon. Rav Sheshet says: According to the statement of the one who says there is a meal offering sacrificed on an altar outside the Temple, there are also bird offerings sacrificed on an altar outside the Temple. According to the statement of the one who says there is no meal offering sacrificed on an altar outside the Temple, there are also no bird offerings sacrificed on an altar outside the Temple.

The reason for this is that the Torah is referring to offerings that were sacrificed during the period of the permitting of private altars as: Slaughtered offerings [zevaḥim], in the verse: “And sacrifice them for sacrifices of [vezaveḥu zivḥei] peace offerings” (Leviticus 17:5), from which it may be inferred: Slaughtered offerings but not meal offerings; slaughtered offerings but not bird offerings, i.e., neither meal offerings nor bird offerings were sacrificed on an altar outside the Temple, including a great public altar.

The Gemara continues detailing the distinctions between great public altars and small private altars: And a priest is required only at a public altar, as it is written: “And the priest shall sprinkle the blood against the altar of the Lord at the entrance of the Tent of Meeting” (Leviticus 17:6). Priestly service vestments are required only at a public altar, as it is written: “And they shall be upon Aaron, and upon his sons when they go into the Tent of Meeting or when they come near to the altar to minister in the sacred place” (Exodus 28:43).

And with regard to service vessels, it is written: “And they shall take all the service vessels wherewith they serve in the sacred place” (Numbers 4:12). With regard to a pleasing aroma, i.e., that limbs that had previously been roasted off the altar should not be placed upon the altar, it is required only on a public altar, as it is written: “And the priest shall sprinkle the blood against the altar of the Lord at the entrance of the Tent of Meeting, and the priest shall make the fat smoke for an aroma pleasing to the Lord” (Leviticus 17:6).

A partition for the blood, i.e., the red line that divides the altar, as the blood of some offerings, e.g., a sin offering, was sprinkled above the line, and the blood of other offerings, e.g., a burnt offering, was sprinkled below the line, was required only on a public altar, as it is written: “And the net may reach halfway up the altar” (Exodus 27:5). The definite article before the word “altar” indicates that this applied only to the altar in the Tabernacle. With regard to the requirement for washing of hands and feet before the service, it is required only on a public altar, as it is written: “When they went into the Tent of Meeting and when they came near to the altar, they shall wash” (Exodus 40:32).

§ Concerning the halakha requiring a partition for the blood, and other halakhot that did not apply to a private altar but did apply to a great public altar, Rami bar Ḥama said: The Sages taught that there is no requirement for a partition only with regard to consecrated sacrificial items to be used on a small private altar, and which one sacrificed upon a small private altar. But in the case of consecrated sacrificial items to be used on a small private altar that were sacrificed upon a great public altar, there is a partition.

Rabba raised an objection from a baraita: The halakha of waving the breast and the thigh of a peace offering and the teruma of the loaves of a thanks offering applies with regard to sacrificial items of a great public altar and does not apply with regard to sacrificial items of a small private altar, even if they were sacrificed upon a great public altar. The Gemara responds: Say that the text of the baraita should be the following: The halakha of waving the breast and thigh and the teruma of the loaves of a thanks offering applies to a great public altar, even with regard to a sacrificial item of a small private altar, but does not apply to a small private altar.

Some say that Rami bar Ḥama said: The Sages taught that there is a requirement for a partition only with regard to sacrificial items of a great public altar that were sacrificed upon a great public altar. But in the case of sacrificial items of a small private altar, even though they were sacrificed upon a great public altar, there is no partition.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports the opinion of Rami bar Ḥama: Waving of the breast and thigh of a peace offering and the teruma of the loaves of a thanks offering applies to sacrificial items of a great public altar, and does not apply to sacrificial items of a small private altar.

The Gemara responds: No proof may be brought from here, as I will say that it means the halakha of waving the breast and thigh and the teruma of the loaves of a thanks offering applies to a great public altar, even with regard to the sacrificial items of a private altar, and does not apply to a small private altar. The Gemara notes: And this latter version of Rami bar Ḥama’s statement disagrees with the opinion of Rabbi Elazar, as Rabbi Elazar says: A burnt offering of a private altar that one brought inside, i.e., into the area of a great public altar, is absorbed, i.e., sanctified, by the partitions for all matters.

With regard to the previous matter, Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to a burnt offering of a private altar