מנחות ה ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ה - א

דאמר מר, גילח הנזיר בסוף נזירותו על קרבן אחד משלשתן - ואפילו גילח על קרבן חטאת, יצא, והוכשר לשתות יין, ואם כן ההכשר שלהם אינו יחידי ומסוים, ולכן באים לאחר מיתה. ^[19]

מיתיבי: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות המצורע כדינו, הרי זה עולה לגבי מזבח וטעון האשם מצורע נסכים כדינו, מכיון שהוא קרבן כשר, רק שלא עלה לבעליו המצורע לשם חובה להכשירו לבוא במחנה [ולאכול בקדשים] ולכן צריך אשם אחר להכשירו!? ^[20]

ומסקינן: תיובתא דרב שאמר לעיל שאשם מצורע ששחטו שלא לשמו פסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר וכאן מבואר שהקרבן כשר. - תיובתא!

רבי שמעון בן לקיש חולק על רב ואמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, ולא כרב שאמר פסולה, ושיריה אינן נאכלין, שהרי הם בכלל איסור חדש שלא הותר עדיין עד שתביא מנחת העומר אחרת ותתירנה, ככל תבואה חדשה שמותרת על ידי מנחת העומר.

ומקשינן: מקרב היכי קרבה מנחת העומר שקמצה שלא לשמה, איך היא קריבה, והרי כתוב "ממשקה ישראל", ומפסוק זה שנאמר ביחזקאל, אנו לומדים שצריך להביא קרבנות דווקא מן המותר לישראל, ודבר שאינו מותר לישראל מאיזה איסור, הוא גם לא ראוי להקרבה למזבח, והרי מנחה זו שלא הועילה קמיצתה להכשיר, הרי היא עדיין אסורה משום איסור חדש לישראל, ואם כן אינה ראויה אף לגבוה?

ומתרצינן: אמר רב אדא בר אהבה, קסבר ריש לקיש, אין פסול מחוסר זמן - שהביא קרבן שעדיין לא הגיע זמנו - לבו ביום, שאם באותו היום יהיה זמנו, הרי אם הביא מוקדם יותר באותו יום, אינו נחשב למחוסר זמן, ואם כן גם במנחת העומר, כיון שבהמשך היום יהיה היתר לאיסור אכילת חדש על ידי המנחה האחרת שיביא, הרי גם המנחה הזאת נחשבת כדבר המותר לישראל וכשרה. ^[21] מתיב רב אדא בריה דרבי יצחק: תנינא, יש בקרבנות העופות דינים שאין במנחות ויש במנחות דינים שאין בעופות.

יש בעופות שאין במנחות, שהעופות באין בנדבת שנים, שאפשר להביא בשותפות נדבת עוף, ומחוסרי כפרה דהיינו זב וזבה יולדת ומצורע מביאים עופות להכשירם בקדשים, והותרו העופות מכלל איסורן שנאסרו להדיוט - בקודש, שהרי הדיוט מותר באכילת עופות חולין דווקא על ידי שחיטה ולא על ידי מליקה. אבל בקודש הותרו על ידי מליקה, מה שאין כן במנחות, אין את הדינים הללו, שאין באות בשותפות משום שנאמר בהן "נפש" ומשמע דווקא אחת, ואין באות במחוסרי כפרה, ואין בהן היתר בקודש יותר מבהדיוט.

ויש במנחות שאין בעופות, שהמנחות טעונות הבאה בכלי דווקא, ^[22] וטעונות תנופה והגשה בקרן מערבית דרומית של מזבח, וישנן בציבור - מנחת העומר שבאה על ידי ציבור - כביחיד, מה שאין כן בעופות, אין את הדינים הללו, שאינן טעונין כלי שהרי מליקתן בציפורן, ולא נאמר בהן תנופה והגשה, ואין באין בציבור, שכתוב בהם "קרבנו", ולומדים מזה שדווקא יחיד מביא עוף ולא ציבור.

ואם איתא להא דאמר רבי שמעון בן לקיש שמנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה, נמצא שאחד מהחילוקים שאמרנו שיש בעוף שהותרו מכלל איסורן בקודש גם במנחות נמי משכחת לה דהותרו מכלל איסורן בקודש, ומאי ניהו, מנחת העומר, שהרי אסורה עדיין התבואה החדשה להדיוט וכבר הותרה לגבוה? ^[23]

ומתרצינן: כיון שאמרנו דאין מחוסר זמן לבו ביום, לאו איסורא הוא, נחשב הדבר כאילו כבר קרבה המנחה האחרת והותר איסור חדש, ואין זה מכלל איסורן.

מתיב רב ששת, שנינו בברייתא: מצורע, שדינו לתת דם ואחר כך שמן על בהונותיו, אם הקדים מתן שמן למתן דם, ימלאנו ללוג שמן ויחזור ויתן מתן שמן אחר מתן דם כדינו, ואם הקדים את מתן בהונות למתן שבע שמזה באצבעו שבע פעמים מול פתח ההיכל, ימלאנו ללוג שמן ויזה ממנו מול פתח ההיכל, ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן ז'. ^[24]

ואי אמרת אין מחוסר זמן לבו ביום, ונחשב כאילו כבר באה המנחה המתרת את החדש, אמאי צריכים כאן במצורע שיחזור ויתן שמן על הבהונות, נאמר שמכיון שיכול להזות כנגד פתח ההיכל עוד באותו היום, אין חסרון בהקדמת מתן השמן לבהונות לפני הזאת שבע, שהרי אין מחוסר זמן לדבר שיכול להתקן באותו היום, ונחשב לנו התיקון כאילו כבר נעשה, ואם כן נאמר שמכיון שנתן את השמן על הבהונות - מאי דעבד עבד, ומדוע שיצטרך לחזור וליתן עליהם לאחר ההזאה כנגד פתח ההיכל!?

ומשני: אמר רב פפא, שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הוייה, דאמר הכתוב "זאת תהיה תורת המצורע", "תהיה" משמע בהויתה תהא דהיינו כסדרן דווקא.

מתיב רב פפא, אשם מצורע קודם לחטאת, ואם הקדים מצורע קרבן חטאתו לאשמו, לא אומרים שיהא אדם אחר ממרס בדמה של החטאת כדי שלא יקרוש עד שבינתיים יביא את האשם, ויזה מדמו ואחר כך יתן מדם החטאת כסדרן, אלא מניחין את החטאת עד למחר כדי שתעובר צורתה, שיעבור מראה לחלוחית בשר ממנה ותפסל בלינה, ואז תצא לבית השריפה ^[25] [אבל כל זמן שלא נפסלה בלינה אינה נשרפת אלא כשהפסול הוא בגופה], ואם כן מצאנו שיש מחוסר זמן לבו ביום, דאי לאו הכי אמאי נפסלת, הרי ראויה החטאת לבו ביום?

ותמהינן: מאי קא מותיב רב פפא, והא רב פפא עצמו הוא דאמר על קושיא דלעיל "שאני הלכות מצורע דכתיבא בהו הויה" וצריכים להעשות דווקא כסדרן, ואם כן אף כאן צריך דווקא כסדרן?

ואמרינן: אלא רב פפא הכי קא קשיא ליה, אימא הני מילי שאמרנו שדין מצורע כסדרן כי נאמרה בו הויה היינו בעבודה דווקא, שבעבודה נאמר הפסוק. אבל שחיטה הא לאו עבודה היא שהרי כשרה אפילו בזר, ובה לא נכתב הויה שיהא דווקא כסדרן, ^[26] ואם כן חזרה הקושיא למקומה - ואי אין מחוסר זמן לבו ביום, יהא אחר ממרס בדמה ^[27] ולהקריב אשם והדר לקריב חטאת?

אלא אמר רב פפא, היינו טעמא דריש לקיש דאמר "מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה" והרי לכאורה אינו מן המותר לישראל שהרי חדש אסור עדיין, דקסבר, האיר מזרח האיר יום ט"ז בניסן, מתיר את החדש אפילו לא קרבה עדיין מנחת העומר, כי עצם היום מתירה וכדרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהו, אפילו בזמן שבית המקדש קיים ומביאין מנחת העומר,

הערות

^[19] הראשונים בקידושין נחלקו בדין חטאת קודמת לעולה, האם זה רק דין לכתחילה אבל בדיעבד כשרה העולה, או שזה לעיכובא. ושיטת הריטב"א שם שזה לעיכובא [מלבד מצורע]. והאבי עזרי הקשה [מעשה הקרבנות יד] והרי נזיר שגילח על אחד משלשתן יצא, והיינו אפילו על עולה ושלמים, והרי להריטב"א זה קודם החטאת וצריך להפסל. [וראה במנחת אברהם שכתב ליישב, שדין חטאת קודמת בנזיר הוא שונה משאר מחוסרי כפרה והוא רק דין קדימה].

^[20] הגרי"ז בכתביו חוקר, אם לא נתן את דם האשם על הבהונות שמביא אשם אחר להכשירו, האם האשם הראשון אינו עולה כלל לחובת המצורע כי חסר בו מתן בהונות, והאשם הנוסף שהוא מביא לאחר מכן הוא גם עולה לחובת אשם, או שהאשם הראשון מועיל לו לחובת אשמו כיון שנשחט לשמו כדין, אך ניתנה לו האפשרות להביא אשם נוסף כדי לקיים בו מצוות מתן בהונות, וזה אף על פי שאין אשם בא בתורת נדבה.

^[21] החזון איש מבאר, שאמנם כעת קודם לעומר עדיין יש איסור להדיוט, והטעם שאין מחוסר זמן לבו ביום אינו מתיר איסורי אכילה, אך בכל אופן אין כאן חסרון של משקה ישראל, כי הכלל של משקה ישראל אינו אומר שדבר שלא ראוי לאכילה לישראל הוא גם לא ראוי להקטרה, אלא ההגדרה היא שדבר שאסור להדיוט, הוא פסול להקרבה בגלל שיש בו עצמו פסול, ולגבי פסול שייך לומר שאין מחוסר זמן לבו ביום, אבל לגבי איסור אכילה, כל רגע שעדיין לא הותרה האכילה האיסור עומד עד לזמן שיתירו אותו, ולא שייך לומר שאין מחוסר זמן לבו ביום להתירו קודם לכן, כי האיסור נמצא בפועל, אבל פסול, כיון שעומד היום להדחות מותר.

^[22] רש"י כתב שעופות אינם טעונות כלי כי מליקתן בציפורן. והקשה הגרי"מ פינשטיין זצ"ל, הרי גם קמיצת המנחה היא ביד ולא בכלי. ותירץ, שהדין הוא לקמוץ מתוך כלי שרת, ודבר זה הוא חלק מגוף מעשה הקמיצה, ונחשב טעון כלי. ועוד תירץ, שלאחר הקמיצה יש דין ליתן את הקומץ בכלי וכמו שנאמר להלן [ו ב] "לא גמרה עבודתה עד דעביד לה מתן כלי", וגם דין זה גורם לקמיצה להקרא טעונת כלי. וראה בשיטה מקובצת [אות כ] שמעמיד דברי הגמרא דבעי כלי, בזה שנותן את הקומץ בכלי, ועל ידי זה הוי כעבודת קבלת הדם. [ולדברי הגרי"מ זה אפילו חלק מהקמיצה].

^[23] קושית הגמרא היא לריש לקיש, והגרי"ז בכתביו הקשה, שאף אם נסבור שהשירים מותרין, יהיה מוכח שמצאנו מנחות שהותרו מכלל איסורן בקודש. ואם כן הקושיא אינה דווקא לריש לקיש.

^[24] המקדש דוד [יב ו] חוקר האם מתן בהונות נקרא עבודה, או שאין זה עבודה אלא רק מעשה טהרת מצורע.

^[25] מבואר כאן שאי אפשר להקריב את החטאת כל זמן שלא קרב האשם, והקשה המקדש דוד [יב ב] שבפשטות הסוגיא בזבחים נראה שדין הקדימה של האשם לחטאת הוא לחשיבות בלבד, וכמו לענין תדיר ושאינו תדיר, אבל לא כדי לעכב.

^[26] הראשונים כתבו טעמים שונים מדוע שחיטה אינה עבודה. שיטת רש"י [זבחים יד ב], כיון ששחיטה כשירה אף בפסולין, היא אינה עבודה. התוספות כתבו, שאינה עבודה משום שמותר לעמוד בחוץ ולשחוט בהושטת ידו לפנים, ואם זה היה שירות, זה היה צריך להעשות לפני ה'. וכן אם נתלה באויר ושחט שחיטתו כשירה, ובשאר עבודות הקרבן פסולה, דאין דרך שירות בכך. הר"י מאורלינש ורש"י בכת"י [זבחים סח ב] פירשו, דלאו עבודה היא כיון שגם חולין צריכים שחיטה, ולא רק קדשים, ומוכח שהציווי לשחוט אינו מטעם עבודה. וכתב הבית הלוי [ב כג] שאף לשיטת ר"י דאורלינש וודאי שיש מצוה בשחיטת קדשים מהתורה, אלא רק שאין זה עבודת קרבן כמו זריקה וקבלה. והשפת אמת הקשה לשיטת הר"י דאורלינש, דאף שיש שחיטה בחולין, הרי מתעסק בקדשים פסול, ובחולין כשר, ואם כן יתכן שבקדשים שחיטה עבודה היא.

^[27] בכתבי הגרי"ז הקשה שהרי מבואר שבחטאות החיצונות כשר גם דם קרוש, ומדוע אומרת הגמרא שצריך שאחר יהא ממרס בדם. והגר"ח תירץ, שאמנם בכל סוגי החטאות יש דין של טבילת אצבע, אבל יש חילוק בין חטאות הפנימיות לחיצוניות, שבפנימיות כתוב "וטבל", ולמדנו שיש דין בדם שיהיה ראוי לטבילה והזאה, ולכן אם יקרש הדם הוא נעשה דחוי ונפסל. אבל בחטאות החיצונות אין דין "וטבל" אלא "ולקח", כלומר שיעשה בפועל טבילה, ואף אם קרש הדם ואחר כך נעשה לנוזל בחזרה, הוא אינו דחוי וכשר להזאה. ולכן גם כאן נאמר שיהא אחר ממרס הדם, והיינו רק כדי שיהיה ראוי להזאה.

דאמר מר [שאמר החכם]: גילח על אחת משלשתן (חטאת, או עולה, או שלמים) — יצא, משמע שאין ההכשר תלוי בקרבן מסויים.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: אשם מצורע שנשחט שלא לשמו, או שלא ניתן מדמו על גבי בהונות — הרי זה עולה לגבי מזבח, וטעון נסכים כדין אשם מצורע, ומכל מקום צריך אשם אחר להכשירו את המצורע. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב, שאמר שקרבן כזה פסול לגמרי, מאחר שבא להכשיר ולא הכשיר.

א ביחס למה שנאמר בשם רב, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה פסולה, מוסיפים: ור' שמעון בן לקיש אמר: מנחת העומר שקמצה שלא לשמה — כשירה, ומקטיר את קומצה, ואולם שיריה אין נאכלין לכהנים, משום איסור "חדש", עד שתביא מנחת העומר אחרת באותו יום ותתירנה.

ושואלים: וכיון ששיריה אין נאכלין עד שתביא מנחת העומר אחרת, הקומץ של מנחה זו עצמה מקרב היכי [ליקרב כיצד היא] קרבה? הלא נאמר: "ממשקה ישראל למנחה ולעולה ולשלמים" (יחזקאל מה, טו), לומר שאין מקריבים קרבן לגבוה אלא מן המותר לישראל, ולפני הקרבת העומר התבואה אינה מותרת לישראל!

אמר רב אדא בר אהבה, קסבר [סבור] ריש לקיש: אין בקרבנות מחוסר זמן לבו ביום, אלא, הואיל ובו ביום יהיה החדש מותר, הריהי כשרה להקרבה כבר עכשיו.

על הסבר זה מתיב [מקשה] רב אדא בריה [בנו] של רב יצחק ממה ששנינו בברייתא: יש בעופות שאין במנחות, יש במנחות שאין בעופות. ומפרטים: יש בעופות שאין במנחות — שהעופות באין בנדבת שנים, ששני אנשים יכולים להתנדב בשותפות קרבן מן העוף, אבל לגבי מנחות "נפש" כתיבא [נאמר] בהן ("ונפש כי תקריב מנחה", ויקרא ב, א), לומר שרק אדם יחיד ("נפש") מביא מנחה.

ועוד, שמחוסרי כפרה, שהם זב וזבה יולדת ומצורע, הצריכים להביא קרבן לגמר כפרתם — מביאים קרבן מן העוף, אבל אין בקרבנם מנחה.

וכן הותרו העופות מכלל איסורן בקודש, שמליקה בעוף חולין עושה אותו נבילה האסורה באכילה, ובקדשים היא מכשירה את העוף להקרבה ולאכילה. מה שאין כן במנחות, שאין במנחה דבר שאסור בחולין והותר איסורו בקודש.

ויש במנחות מה שאין בעופות — שהמנחות טעונות כלי לעבודתן, שצריך לתת את המנחה בכלי שרת, ויש בהן שצריכות תנופה והגשה לקרן המזבח, וישנן בציבור כביחיד, שכמו שיש מנחות של יחיד כך יש מנחות של ציבור (העומר, שתי הלחם ולחם הפנים), מה שאין כן בעופות, שאין בעבודתם כלי שרת, ואין בהם תנופה או הגשה, ואין קרבן ציבור מן העוף.

ואם איתא [יש, נכון הדבר] שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשרה מיד להקטרה, הרי במנחות נמי משכחת לה [גם כן מוצא אתה אותה] שהותרו מכלל איסורן בקודש, ומאי ניהו [ומה הן]? מנחת העומר שנקמצה שלא לשמה, שלמרות שהתבואה החדשה נאסרה להדיוט עד שתקרב מנחת העומר, מנחה זו מותרת בהקרבה!

ודוחים: כיון שאין מחוסר זמן לבו ביום, לאו איסורא [לא איסור] הוא שהותר, אלא מתחילתה כשרה היא, כאילו כבר קרבה מנחת העומר האחרת.

ועוד מתיב [מקשה] רב ששת ממה ששנינו בענין טהרת המצורע: הקדים מתן שמן על בהונות המצורע למתן דם האשם על הבהונות, שלא כפי שאמרה התורה (ויקרא יד, יד— יז) — ימלאנו את לוג השמן ויחזור ויתן שמן על בהונות המצורע אחר מתן דם. הקדים מתן בהונות מן השמן למתן שבע הזאות השמן לפני ה' — ימלאנו שמן ויחזור ויתן מתן בהונות אחר מתן שבע.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] אין מחוסר זמן לבו ביום, אמאי [מדוע] אם שינה את הסדר יחזור ויתן? מאי דעבד עבד [מה שעשה עשה], שהרי כבר מתחילת היום היה ראוי להעשות!

אמר רב פפא: שאני [שונים] הלכות מצורע, דכתיבא בהו [שנאמרה בהם] לשון הוייה, שאמר הכתוב: "זאת תהיה תורת המצורע" (שם), "תהיה" — בהוייתה תהא, ואסור לשנות מן הסדר.

ועוד מתיב [מקשה] על כך רב פפא ממה ששנינו: הקדים שחיטת חטאתו של מצורע לאשמו, שלא כראוי (ראה שם יג— יט) — לא יהיה אחר ממרס בדמה של החטאת שלא יקרש, עד שישחט האשם ויזה מדמו, ואחר כן יזה דם החטאת. אלא תעובר צורתה של החטאת, יניחנה עד למחר עד שתיפסל, ותצא לבית השריפה. ואם אין מחוסר זמן לבו ביום, מדוע לא נראה את החטאת כאילו נשחטה לאחר האשם?

ותמהים: אמאי קא מותיב [מדוע מקשה] רב פפא? והא [והרי] רב פפא הוא שאמר: שאני [שונים] הלכות מצורע דכתיבא בהו [שנאמר בהם] הוייה, ולפיכך שינוי הסדר פוסל בהם! אלא יש לומר כי רב פפא הכי קא קשיא ליה [כך היה קשה לו]: אימא [אמור] כי הני מילי [דברים אלה] שהסדר מעכב בהלכות מצורע, אמורים דווקא בעבודה, אבל שחיטה לאו עבודה היא, שאינה מעיקר עבודת הקרבן. ולפיכך, אי [אם] אין מחוסר זמן לבו ביום — יהא אחר ממרס בדמה של החטאת, ולקריב [ושיקריב] את האשם שישחטנו ויזה מדמו, והדר ליקרב [ואחר כך יקריב] את החטאת!

אלא אמר רב פפא: היינו טעמא [זהו הטעם] של ריש לקיש, שמנחת העומר שנקמצה שלא לשמה כשירה להקרבה — לא מפני שאין מחוסר זמן לבו ביום, אלא מפני דקסבר [שהוא סבור] כי האיר מזרח, כלומר, בוקרו של יום ששה עשר בניסן, מתיר את התבואה החדשה, גם בלא הקרבת מנחת העומר, שכן ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אפילו בזמן שבית המקדש קיים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as the Master said about the nazirite (Nazir 45a): And if he shaved after the sacrifice of any one of the three of them, i.e., after sacrificing his sin offering, burnt offering, or peace offering, he has fulfilled his obligation after the fact, i.e., he has successfully completed his term of naziriteship. Accordingly, there is no specific offering that renders him fit.

The Gemara raises an objection from a baraita: With regard to the guilt offering of a leper that was slaughtered not for its own sake, or if none of its blood was placed on the leper’s right thumb and big toe, this guilt offering is offered up upon the altar and it requires libations, in accordance with the halakha of the guilt offering of a leper. But the leper must nevertheless bring another guilt offering to render him fit to partake of offerings. This baraita is a conclusive refutation of the statement of Rav, who said that the guilt offering of a leper that was slaughtered not for its own sake is entirely disqualified because it did not render the leper fit.

§ The Gemara returns to its discussion concerning the omer meal offering. And Rabbi Shimon ben Lakish says, with regard to an omer meal offering from which a priest removed a handful not for its own sake, that it is valid and the handful is burned on the altar. But its remainder may not be consumed by the priests until a priest brings another omer meal offering on the same day and thereby permits the first offering for consumption, as the prohibition against consuming the new crop remains in effect.

The Gemara asks: But if its remainder may not be consumed by the priests until they bring another omer meal offering, how can the handful removed from this omer meal offering be sacrificed upon the altar? Before the omer meal offering is sacrificed, the new crop is forbidden for consumption, and the verse states: “From the well-watered pastures of Israel; for a meal offering, and for a burnt offering, and for peace offerings” (Ezekiel 45:15), from which it is derived that one may sacrifice only from that which is permitted to the Jewish people.

Rav Adda bar Ahava said in response: Reish Lakish holds that an offering is not considered one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day. Accordingly, since the new crop will be permitted for consumption on the same day that this handful was removed from the omer meal offering, it is already considered fit to be sacrificed upon the altar.

Rav Adda, son of Rav Yitzḥak, raises an objection to Rav Adda bar Ahava’s explanation from a baraita: There is a halakha that applies to birds that does not apply to meal offerings, and there is a halakha that applies to meal offerings that does not apply to birds. The baraita elaborates: There is a halakha that applies to birds that does not apply to meal offerings, as birds may be brought as a gift offering on behalf of two people, i.e., two people may take a vow to bring a single bird offering jointly. But with regard to meal offerings it is written: “And when one brings a meal offering” (Leviticus 2:1), indicating that only individuals may vow to bring a meal offering.

The baraita continues: And another halakha that applies to birds but not meal offerings involves one who has not yet brought his atonement offering, i.e., a man who experienced a gonorrhea-like discharge [zav], or woman who experienced a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava], or a woman after childbirth, or a leper, all of whom must bring an offering to complete their atonement process. They bring a bird offering, not a meal offering.

And furthermore, with regard to birds, their general prohibition was permitted when they are consecrated, i.e., killing a non-sacred bird by pinching the nape of its neck renders it a carcass, whose consumption is prohibited, and yet pinching the nape of a bird offering enables it to be sacrificed upon the altar and permits it for consumption, which is not so with regard to meal offerings, i.e., there is no prohibition that applies to the non-consecrated ingredients of a meal offering that does not apply to actual meal offerings as well.

The baraita continues: And there is a halakha that applies to meal offerings that does not apply to birds. As meal offerings require placement in a service vessel, and they require waving and bringing, i.e., they must be brought to the corner of the altar prior to removal of the handful. And lastly, there are meal offerings of the community just as there are meal offerings of individuals, e.g., the omer meal offering is a communal meal offering, which is not so with regard to birds. Bird offerings do not require the use of service vessels, they do not require waving or bringing, and there are no communal bird offerings.

Rav Adda, son of Rav Yitzḥak, explains his objection: And if it is so that a handful that was removed from an omer meal offering not for its own sake is fit for burning upon the altar, then with regard to meal offerings as well, you find that their general prohibition was permitted when they are consecrated. And what is this meal offering that was permitted? It is the omer meal offering from which a handful was removed not for its own sake, as although the new crop remains prohibited to the Jewish people until another omer meal offering is brought, the handful of this meal offering may be sacrificed upon the altar.

The Gemara answers: Since an offering is not considered one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day, the sacrificing of that handful is not a prohibition that was permitted. Instead, it was initially fit for sacrifice upon the altar, as though another omer meal offering had already been brought to permit it.

Rav Sheshet raises an objection from a baraita that discusses the ritual purification of a leper: If the priest performed the placement of oil on the leper’s right thumb and big toe before the placement of blood from the leper’s guilt offering on the leper’s right thumb and big toe, i.e., his actions were in the opposite order from those prescribed in the Torah (see Leviticus 14:14–17), he fills the vessel that holds a log of oil and he then puts oil on the leper’s right thumb and big toe again after the placement of blood. If the priest performed the placement of oil on the leper’s right thumb and big toe before the placement of seven sprinklings of oil before the Lord, he fills the vessel that holds a log of oil and he again puts oil on the leper’s right thumb and big toe after the placement of seven sprinklings.

Rav Sheshet explains his objection: And if you say that an offering is not considered as one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day, then why should the priest place the oil on the leper’s right thumb and big toe again? What he performed, he already performed, i.e., since the oil was going to be placed on the leper’s right thumb and big toe on that day, the placement should be valid even when done out of order.

Rav Pappa said in response: The halakhot of a leper are different, as it is written concerning them an expression of being, as the verse states: “This shall be the law of the leper” (Leviticus 14:2). The term “shall be” indicates that it shall be as it is, i.e., the purification process of a leper must be performed in accordance with the precise order prescribed in the Torah.

Rav Pappa raises an objection from a baraita: If the priest performed the slaughter of a leper’s sin offering before the slaughter of his guilt offering, i.e., the priest’s actions were in the opposite order from those prescribed in the Torah (see Leviticus 14:13–19), there should not be another priest stirring the blood of the leper’s sin offering to prevent it from congealing in order that his guilt offering may be slaughtered and its blood sprinkled before the blood of his sin offering. Rather, the sin offering is left until its form decays, i.e., until the next morning, at which point it is definitively disqualified due to remaining in the Temple overnight and can be taken out to the place designated for burning. The objection is as follows: If an offering that is to be brought on that day is not considered one whose time has not yet arrived, why must this sin offering be left to decay? It should be considered as though it was slaughtered after the guilt offering.

The Gemara asks: Why does Rav Pappa raise this objection? But isn’t it Rav Pappa himself who said: The halakhot of a leper are different, as it is written concerning them an expression of being, which indicates that the order of slaughter of a leper’s offerings must be preserved? Rather, this is what is difficult to Rav Pappa from the baraita: You can say that this statement, the halakha that the order is indispensable to the purification process of a leper, applies only to a sacrificial rite, whereas the act of slaughter is not considered a rite. And if an offering is not considered one whose time has not yet arrived if it is to be brought on that day, then another priest should be stirring the blood of the leper’s sin offering to prevent it from congealing, and a priest should sacrifice the guilt offering and present its blood in the meantime, and afterward he should sacrifice the sin offering.

Rather, Rav Pappa said: This is the reason of Reish Lakish, who said that the handful of an omer meal offering that was removed not for its own sake is valid and may be burned upon the altar: It is that he holds that the illumination of the eastern horizon on the morning of the sixteenth of Nisan permits the new crop to the Jewish people even before the omer meal offering is sacrificed, as Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: Even when the Temple is standing,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מן המותר לישראל, פי' מן המותר לישראל ולא מן האיסור ל"ה, בשלמא כל מנחת העומר שעדין בשעת הקרבתה לא הותר חדש לא קשיא משום דנימא דבשעת הקטרת קומץ בא לה התר חדש לה ולעלמא נמי דהתר שלה והתר דעלמא באין כאחד וכי האי סברא אשכחן בעלמא בגטו וידו באין כאחד אבל הכא קשיא דאפי' לאחר הקטרת קומץ זה נוהג איסור חדש עד שיבוא עומר אחר ויתירנה:

אין מחוסר זמן לבו ביום, פי' הואיל והיום תהא מותרת לישראל לאחר שתקרב מנחת העומר אחרת לאו מחוסרת זמן היא לגבוה, ל"ה. ר"ל ונהי דלישראל אסורין השתא, מ"מ לגבי גבוה מותר לישראל קרינן בה כיון שבאותו יום תהא מותרת, ומ"מ קשיא והלא אין אסורה מפני מחוסר זמן כמו שפירש"י שתהיה מותרת לאחר שתקרב האחרת שהרי שמא לא תקרב השניה או שמא תעשה כמותה שלא לשמה:
וי"ל דגם בזה תלוי הענין בזמן שהרי אם לא תקרב היום ולמחר לא יקריבנה בעבור זה לא יאסר החדש דאפי' השתא דלא אסיק אדעתיה האיר המזרח מתיר מ"מ סוף יום י"ו מתיר א"כ בזמן בלא העומר תליא מלתא ומאי דנקט רש"י הואיל והיום תהא מותרת ר"ל דאפי' לאלתר קודם סוף יום י"ו תשתרי, ומ"מ אין מחוסר זמן לבו ביום דבתר הכי ר"ל בתר עבודה ואיכ"ל (דאיידי) דנקט לי' הכא נקט לקמן דכל דכן הוא.
ואם איתא דעדין החדש אסור מנחת העומר נמי אשתכח דקרב לגבוה מה שאסור להדיוט, ל"ה.
וקשיא דמי דמי התם התירן מכללן בקדש אף להדיוט דהא אכלי כהנים מליקה אבל הכא לא התיר מכללן כי אם הקומץ הנקטר לבד אך לא השירים דקאמ' רשב"ל דאין נאכלין עד שיבא מנחת העומר אחרת ויתירנה ואימא דלא חשיב התר מכלל איסורן בקדש מה שמותר לגבוה שהרי לא נאסר חדש לגבוה מעולם ואי משום ממשקה ישראל הא לא שייך ביה דכיון שהכתוב מתירו לא היה בכלל איסור לעולם וגלי לן קרא דלא היה בכלל ממשקה ישראל לעולם אלא כולה נאסרה לכהנים וכשהותרה לגבוה לא יצאה מכללה:
וע"ק דמי דמי התם לכתחלה הכא דיעבד דלכתחלה לא שרי לעשותה שלא לשמה:
ונ"ל דקרי הותר מכלל איסורן בקדש לגבי שירים עצמם דאכלי כהנים דליכא מנחת עומר אחרת ויתירם דאי לא משתרו השירים בשעת הקטרת קומץ באכילה תו לא משתרו בהקרבת עומר שני שהרי השירים משתרו בשעת הקטרת קומץ שלהם ובשעת הקטרה עדיין לא יצאת לשעת ראוית התר ואין לומר שהקטרת הקומץ מתיר איסור חדש דמנחה אך לא איסור חדש שהרי אינו מתיר הקדושה אם לא מפני שתראה לאכילה ואינה ראויה לאכילה עדיין ולכשתתראה כבר נקטר הקומץ ואין מי יתיר איסור חדש אלא צריך לומר דכמותרת דמיא גם לגבי איסור חדש אף לגבי להתיר השירים באכילה משום דאין מחוסר זמן לבו ביום מ"מ בעינן שימתין עד הקרבת העומר שני לכתחלה והוי נמי התר קומץ ראשון לשירים התר לשירים מהמקטיר הקומץ עתה ואינו ממתין להקטירו עד שיקרב עומר שני שמע מינה דלכתחלה נמי שרי מכלל איסורן בחדש:
כיון דאין מחוסר זמן לבו ביום לאו איסורא הוא, פי' דכמאן דקריבה מנחת העומר האחרת דמי, ל"ה:
וקשיא איך תקרב מנחת עומר אחרת לבו ביום וקצירתה הויא בלילה א"כ צריך להמתין עד לאחר שיקצרו בלילה מנחה אחרת:
וי"ל דממה שנקצר בליל י"ו לא היה כולו נקרב במנחת עומר הראשון שהרי היו קוצרין ג' סאין לפחות ולא היו כולן כלים בעשרון שהיו מוציאין ממנו לעומר הילכך אם נפסל עומר ראשון יכולין עדיין ליקח מן השאר, ועוד אפי' אם כלו כל הג' סאין יכולין לקצור עוד עומר אחר ביום שהרי מאי דבעינן שתהא קצירת' בלילה היינו דוקא בליל י"ו אבל משנכנס י"ו אין צריך לקצור בלילה שהרי אפי' בלא עומר קאמר דהאיר המזרח מתיר, ונהי דלא אסיק אדעתיה עד בתר הכי דטעמא דרשב"ל משום האיר המזרח מתיר מ"מ לגבי דמותר לקצור אותה ביום הוה ידע דמתיר:

שחיטה לאו עבודה היא, ואי אין מחוסר זמן לבו ביום אמאי לא יהא ממרס:
וקשיא לי דאפי' כי נימא דיש מחוסר זמן לבו ביום ליקשי הך קושיא דלית לן למפסל משום שחיטה שהקדים כיון דשחיטה לאו עבודה היא:
וי"ל דמאי דקאמר לאו עבודה היא היינו דוקא לגבי דנימא דהויה דכתיב במצורע לא קאי לשחיטה אי אין מחוסר זמן לבו ביום לפוסלה משום הויה אבל מ"מ אי מחוסר זמן לבו ביום ליפסול משום ששנה הסדר אע"ג דלאו עבודה מפני שהוא מחק הקרבן ודוחק:
וע"ק לי מאי פריך דאי אין מחוסר זמן לבו ביום דיהא אחד ממרס, משום דלא אפסיל משום השחיטה דאהא לא כתיב ההוייה הא איכא למימר דנהי דלא אפסיל משום שחיטה דלא קיימא ליה ההוייה מ"מ אפסיל משום הקבלה דהויתו מהעבודות דקאי עלה הוייה דתהיה:
ונ"ל דבחדא קושיא מתרצא אידך משום דאי נימא דיש מחוסר זמן לבו ביום אית לן למימר דליפסול משום דנהי דלא אפסיל משום שחיטה דלאו עבודה היא מ"מ מפסיל משום הקבלה דנהי דאפשר לעשות שחיטה בלא קבלה והא לאו עבודה היא מ"מ לא הותרה שחיטה לעשותה קודם אלא שאנו אומרים שאם עשאה לא נפסול הקרבן בכך מאחר דלאו עבודה היא הילכך איכא למימר דנהי דלא נפסול משום שחיטה דמ"מ נפסול משום קבלה, אבל מ"מ כי נימא דאין מחוסר זמן לבו ביום ואין הפסול אלא משום דכתיב ביה הוייה אבל אי לא משום הוייה נשרי להקדים לכתחלה משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וההוייה לא קיימא לשחיטה דלאו עבודה היא א"כ שחיטה במקומה עומדת דשרי להקדימה וכיון דאי אפשר לשחיטה בלא קבלה, אית לן למימר דכי היכי דמשתריא שחיטה, דהכי נמי משתריא קבלה ודלא קיימא הויה לקבלה מאחר דלא קיימא לשחיטה:

טעמא דרשב"ל האיר המזרח מתיר:
וקשיא דאי נימא דשלא לשמן כלשמן דמי איך יאמר רב דבאה להתיר ולא התירה והלא כיון דכלשמן דמי א"כ בהתיר נעשית אלא ודאי אי אפשר לומר דכלשמן דמי שהרי בשאר זבחים אמרי' דלא עלו א"כ לא כלשמן דמו וכמו כן בהך מנחה אי אפשר לעשותה כאלו נעשית לשמה וא"כ אין לומר דאם לא טעמא דבאה להתיר ולא התירה דהוה שרי לה רב כאלו נעשית לשמה וא"כ הק"ל דמאי אצטריך לטעם דבאה להתיר ולא התירה אלא לימא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום ולא ממשקה ישראל היא, אלא נראה לפרש דמאי דקאמר רב משום דבאה להתיר ולא התירה היינו נמי טעמא משום דיש מחוסר זמן לבו ביום שהרי בין לרב בין לריש לקיש אין לדמות מנחת העומר שקמצה שלא לשמה לשאר זבחים שעשאן שלא לשמן דכשרין אלא שלא עלו והוו נדבה שהרי יכולין לעשות נדבה וכשרין אבל זאת שבאה להתיר חדש ומפני שנעשית שלא לשמה אינה יכולה להתירו איך תוכל ליעשות נדבה חדא דאין נדבה כיוצא בה ועוד אפי' תעשה נדבה הרי היא מדבר אסור לישראל כיון דלא הותר החדש ובעינן ממשקה ישראל ואינה יכולה להיות כשרה כיון שמדבר אסור אלא צריך לומר דמאי דריש לקיש הוה מכשיר לה כי הוה אמרי' דסבר דאין מחוסר זמן לבו ביום הוי משום דקסבר דכיון דאמרי' בכל הזבחים והמנחות שנעשו שלא לשמן דכשרות דהאי נמי הוי בכלל כלן וכשרה וכיון דכשרה היא צ"ל שתתיר, שאם לא תתיר כלום אינה יכולה להעשות נדבה כדפי' אלא קסבר דמאחר דדינה להיות כשירה בשאר זבחים דתתיר שיריים שלה גם מאיסור חדש כדפרש"י דהכי הוה סבר ריש לקיש:
ומ"מ מקשה דבעינן ממשקה ישראל דכיון דאינה מתרת כל החדש שבעולם כמו מנחת עומר כשרה דלא הוי משקה ישראל ויש להאסר לגמרי ולכך קאמר דאין מחוסר זמן וקרינא ביה משקה ישראל ותתיר עצמה הילכך רב דסבר דיש מחוסר זמן ולא קרינא ביה משקה ישראל דסבר דלהכי לא תתיר עצמה כלום והיינו מאי דקאמר הואיל ובאה להתיר ולא התירה דר"ל דלא התירה כלום ולא התירה אפי' לעצמה:

תוס' ד"ה שחיטה כו' דבשום מקום. נ"ב בשחיטת פרו פלוגתא היא. שוב ראיתי להלן בדבור הסמוך מייתי ליה תוס'. ועמ"ש במש"ל פ"ב דיומא מ"ג ובשו"ע ח"ב סקי"ב סא"ב:

ד"ה אלא וכו' פסח ששחטו בארבעה עשר "שחרית" בין כצ"ל:

גמ' תיובתא דרב. ע' לקמן דף מח ע"ב תוס' ד"ה כבשי:

שם ימלאנו שמן. ע' לקמן דף ט ע"א תוס' ד"ה עד שלא:

ומכשירו להתחיל נזירות טהרה: ליום אחד. כחומר שלמי נזיר כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף נד.): ואין טעונים לחם. דבעינן ונתן על כפי הנזיר וליכא: קבוע. דאין שם שום ד''א מכשיר הבעלים אלא הוא: על אחת משלשתן. אפילו על חטאת דכתיב ואחר ישתה הנזיר יין ואמרינן בנזיר אחר מעשה יחידי ויליף התם שפיר בפ' ג' מינין (דף מו.): וטעון נסכים. כדין אשם מצורע בפ' ב' מדות (לקמן דף צ:): להכשירו. למצורע בהקהל: תיובתא דרב. דאמר לעיל דפסול הואיל ובא להכשיר ולא הכשיר: ושיריה אין נאכלין. משום איסור חדש: ממשקה ישראל. פסוק הוא ביחזקאל בקרבנות: מן המותר. למשקה ישראל יביאו נסכים ולא מן האסור: אין מחוסר זמן לבו ביום. הואיל והיום תהא מותרת לישראל אחר שתקרב מנחת העומר אחרת ולא מחוסרת זמן היא לגבוה: עופות באין בנדבת שנים. בפרק המנחות והנסכים (לקמן דף קד:) רבי אומר לכל נדריהם ונדבותם אשר יקריבו הכל באין בשותפות חוץ מן המנחה מפני שנאמר בה נפש: ומחוסרי כפרה. כולן מביאין עופות להכשירן בקדשים זב וזבה ויולדת ומצורע: והותרו לקדש מכלל איסורן. להדיוט דמליקה אסורה בחולין וכשרה בקדשים: מנחות טעונות כלי. בפ' שתי הלחם (לקמן דף צו.) עופות אין טעונין כלי שהרי מליקתן בציפורן: והגשה. בפ' כל המנחות באות מצה (שם דף ס.). הגשה מגישה בקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן בפ' הקומץ רבה (לקמן דף יט:): מנחת העומר ישנה בציבור עופות אין באין בציבור בת''כ גבי נדבת העוף קרבנו (והקריב) היחיד מביא עוף ולא הציבור: ואם איתא. דעדיין חדש אסור מנחת העומר נמי אישתכח דקרבה לגבוה מה שאסור להדיוט: לאו איסורא הוא. דכמאן דקרבה מנחת העומר האחרת דמי: מתן שמן. דמצורע מתן דם צריך להקדים כמו שאמור בענין על מקום דם האשם יתן השמן: ימלאנו. ללוג: למתן שבע. והזה מן השמן באצבעו שבע פעמים וגו': לא יהא אחר ממרס בדם. שלא יקרוש כשיזה מדם האשם: תעובר צורתה. תניחנה עד למחר ותיפסל בלינה ותעובר מראה ליחלוחית בשר הימנה משום בזיון קדשים דכל זמן שלא נפסלו בלינה אין נשרפין אלא א''כ פסולו בגופו אלמא מדקתני תצא לבית השריפה יש מחוסר זמן לבו ביום: ה''מ דכתיבא הוייה. בעבודה אבל שחיטה לאו עבודה היא דהא כשרה בזר: אלא טעמא דר''ל. דאמר קומצה נקטר דקסבר

גילח על אחד משלשתן יצא. ואפי' לרבנן דלא שרו לשתות ביין עד שיביא חטאתו בפ' ג' מינין (נזיר דף מו.): תיובתא. הוה מצי למימר רב תנא הוא ופליג כדקאמר בכמה דוכתי: שהמנחות טעונות כלי. וא''ת אדרבה זו היא קולא לגבי עופות דבעו מליקה בעצמו של כהן וי''ל דבקדושה איירי שצריך לקדשו בכלי שרת מה שאין כן בעופות: ואם איתא במנחות נמי משכחת לה. פי' ואם איתא שתהא כשרה: ואי אין מחוסר זמן לבו ביום אמאי יחזור ויתן. לבסוף מסקינן דיש מחוסר זמן לבו ביום ותימה דביומא בפ' הוציאו לו (דף ס:) מצריך חוקה שלא ישנה את הסדר והיכא דלא כתיבא חוקה לא חיישינן אם משנה וי''ל דדוקא בהדי מצורע חשיב מחוסר זמן במה שעדיין לא הגיע זמן טהרתן אבל סדר עבודת יוה''כ דלכפרה לא חשיב מחוסר זמן: שחיטה לאו עבודה היא. פי' הקונטרס מדאכשרה רחמנא בזר וא''א לומר כן דאהכשר זר גופיה מייתי לה לקמן בפירקין (דף ו:) ובספ''ק דזבחים (דף יד:) ומיהו יש ליישב פירושו דכיון דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה לאו עבודה היא ולא דמי לשמאל דיש מקום שצריך ימין ולהכי פריך עלה [בזבחים] מפרה והרב רבי יצחק מאורלינ''ש מפרש לאו עבודה היא לפי ששווה בחולין ובקדשים אם כן לא מטעם עבודה צוה המקום שחיטה ונראה לפרש דלאו עבודה היא מדאכשרינן בפ''ב דזבחים (דף כו.) עמד בדרום והושיט ידו בצפון ושחט בקדשי קדשים ובמקבל פסול דדרשינן אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל בצפון ובשלמים מכשירין עמד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט ואם קיבל קבלתו פסולה דדרשינן בפ' כל הפסולים (זבחים דף לב:) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה' אבל אם קיבל קבלתו פסולה משום דכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' ש''מ מדאכשרה רחמנא עמד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט מכלל דשחיטה לאו שירות היא ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ''ב (דף כו.) דנתלה ושחט שחיטתו כשירה שחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך אלמא שחיטה לאו עבודה היא דאי עבודה היא לא היה מכשיר לה רחמנא בכה''ג דהא נתלה וקיבל אמר דקבלתו פסולה משום דאין שירות בכך ומיהו מדפריך לקמן (דף ו:) ובפ''ק דזבחים (ד' יד:) ובפ' חטאת העוף (שם ד' סח:) מפרה דאמר רב שחיטת פרה בזר פסולה משמע קצת כפירוש הקונטרס ומיהו גם לפי מה שפירש יש ליישבו אבל קשיא דא''כ לשמעון התימני דבעי בפרק כל הפסולין (שם דף לב:) שיהו ידיו של השוחט לפנים מן הנשחט הויא שחיטה עבודה: שחיטה לאו עבודה היא. לא מצי לשנויי דר''ש בן לקיש סבר דעבודה היא דבזה לא מצינו שום מחלוקת דאע''ג דפריך לקמן משחיטת פרה בזר ומשני דקדשי בדק הבית היא ומשמע דאי קדשי מזבח היא הוה דייקי מינה דעבודה היא ובפ' טרף בקלפי (יומא דף מב.) איכא למ''ד דשחיטת פרו בזר פסולה ופרו קדשי מזבח הוא אין זה דיוק דמ''מ כיון דאשכחן שחיטת פרה בזר פסולה אע''ג דקדשי בדק הבית היא א''כ מה שפסלה הכתוב גבי פרה לאו משום דהוי עבודה דהא בפרה אין שחיטה עבודה דפסלה כדמפרש מידי דהוה אמראות נגעים דבעי כהונה תדע דהא בזבחים (דף יד:) אמרי רבה ורב יוסף הולכה בזר מחלוקת ר''ש ורבנן ומסקינן התם לר''ש שחיטה לאו עבודה היא ושאני פרה דקדשי בדק הבית היא ולקמן בהקומץ רבה (דף יט.) משמע דלר''ש שחיטת פרו בזר פסולה דקאמרינן מדגלי רחמנא גבי פרו של אהרן ושחט (אהרן) את פר החטאת אשר לו מכלל דבעלמא לא בעינן בעלים ומיהו קשיא מהא דאמרינן בפרק טרף בקלפי (יומא דף מב.) מ''ש פרה דכתיב בה אלעזר וחוקה פרו נמי הכתיב וכו' ומשני שאני פרה דקדשי בדק הבית היא וכיון דמפרה ידעינן פרו א''כ מאי קא משני וקל לתרץ דה''ק שאני התם בפרה שהיא קדשי בדק הבית ולא שייך בה עבודה א''כ יש להעמיד אלעזר וחוקה אשחיטה כמו אשאר דברים שבה אבל פרו שהוא קדשי מזבח אין סברא להעמיד אהרן וחוקה אלא אעבודה שבו ולא אשחיטה דלאו עבודה היא: שחיטה לאו עבודה היא. תימה הא איכא קבלה דעבודה היא ודילמא משום קבלה הוא דקאמר שלא יהא אחר ממרס בדמה משום דכתיב בה הוייה וי''ל דהוייה לא קאמר אלא אמידי דכתיב באותה פרשה: אלא א''ר פפא ה''ט דרשב''ל. משמע הכא דסבר רב פפא יש מחוסר זמן לבו ביום ותימה דבפ''ק דזבחים (דף יב ושם) גבי הא דפסיל בן בתירא פסח ששחטו בי''ד בין לשמו בין שלא לשמו מסיק רב פפא דאי אפרשיה שחרית או בלילה לאו דחוי מעיקרו הוא דאין מחוסר זמן לבו ביום וי''ל דאין לדמות הפרשה להך דהכא דאטו בההיא דשמעתין מי לא מודה רב פפא במצורע שיכול להפריש החטאת קודם שיקריב האשם דדוקא קתני הקדים חטאתו לאשמו ששחטו קודם האשם כדקתני לא יהא אחר ממרס בדמה וההיא דיומא פ' שני שעירים (ד' סב:) גבי שעירי יה''כ ששחטן בחוץ שהגריל עליהן דמסיק עלה דאין מחוסר זמן לבו ביום וליכא מאן דפליג אין לדמות כמו כן כאן דלגבי שחוטי חוץ חשיב ראוי לפתח אהל מועד כיון דחזי בו ביום:

דף ה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד