דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

תלמוד לומר  "בקדש הקדשים תאכלנו" [ומדבר הפסוק באכילת קדשי קדשים, שכתוב בתחלתו "לכל חטאתם ולכל אשמם"] ומשמע דהכוונה להיכל, דאם הכונה לעזרה הרי כתוב במפורש, "בחצר אהל מועד יאכלוה" [25]. ואם איתא לסברא זו דלא יהא טפל חמור מעיקר, הא למה לי קרא ללמוד אכילה בהיכל, לימא "בחצר אהל מועד יאכלוה" כתוב, ולא יהא טפל חמור מן העיקר?

ומתרצינן: בעבודה, דאדם עובד עבודת רבו במקום רבו וכך הוא דרך ארץ, אמרינן בה שלא יהא טפל חמור מן העיקר, ואם יכול לעבוד בעזרה, ודאי שיכול לעבוד בהיכל, אבל אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו, שאין זה דרך ארץ, לא שייך הקל וחומר, ולכן טעמא דכתב קרא" בקדש הקדשים יאכלנו", הא לא כתב קרא, לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן.

איתמר, בללה למנחה בשמן חוץ לחומת עזרה, רבי יוחנן אמר פסולה, ריש לקיש אמר כשרה [26].

ריש לקיש אמר כשרה, מה טעמו, דכתיב "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" והדר כתוב "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ"

- מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה דשמן ובלילה שכשרין בזר, ומדכהונה לא בעיא ביציקה ובלילה, עשיה בפנים העזרה נמי לא בעיא [27].

ורבי יוחנן אמר פסולה, מה טעמו, כיון דקדושת כלי היא, שהרי עושה הבלילה בכלי שרת [28], נהי דכהונה לא בעיא, עשיה בפנים מיהת בעיא.

תניא כותיה דרבי יוחנן: בללה זר כשרה, חוץ לחומת העזרה - פסולה.

איתמר, מנחה שחסרה אחר שנתנה בכלי קודם קמיצה, רבי יוחנן אמר, יביא מתוך ביתו כמה שנחסרה וימלאנה, ריש לקיש אמר לא יביא מתוך ביתו וימלאנה.

רבי יוחנן אמר מביא מתוך ביתו וימלאנה, מה טעמו, קמיצה קבעה לה לכל המנחה יחד שאין יכול לשנות קצת ממנה ולהביא אחר תחתיה, אבל קודם קמיצה לא נקראת מנחה ולא סובר לדרוש הפסוק "מן המנחה - פרט לשחסרה" כדלקמן.

ריש לקיש אמר לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, מה טעמו, קדושת כלי קבעה לה לכל המנחה יחד לשם מנחה, ומעתה נפסלת מדרשת הפסוק "מן המנחה" - פרט לשחסרה.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: חסר הלוג של שמן של מצורע, אם עד שלא יצק הכהן מן השמן על כפו השמאלית - ימלאנו! רואים מזה שלא אומרים דקדושת כלי, דהיינו הלוג שהוא כלי שרת קובעת אותה, תיובתא! [29]

איתמר, שיריים של מנחה שנשארו בכלי אחר שקמץ, שחסרו בין קמיצה להקטרה, רבי יוחנן אמר מקטיר קומץ עליהן - על שיריים אלו, דאין פוסל החסרון את הקומץ להקטרה, וריש לקיש אמר אין מקטיר קומץ עליהן.

ואמרינן: אליבא דרבי אליעזר כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי אליבא דרבי יהושע, דתנן, נטמאו כל שיריה של המנחה קודם הקטרת הקומץ, או נשרפו שיריה או אבדו שיריה, כמדת רבי אליעזר דאמר בזבח אף על פי שאבד הבשר זורק את הדם, אף המנחה כשרה, כמדת רבי יהושע דאמר אם אין בשר אין דם - פסולה [30], אם כן לרבי אליעזר שסובר בחסרו כל שיריה כשרה, כל שכן כאן שחסרה מקצתה שכשרה, אלא מחלוקתם לדברי רבי יהושע, מאן דפסל - כרבי יהושע, ומאן דמכשר סבר, עד כאן לא אמר רבי יהושע התם, אלא דלא אשתיירו כלל, אבל היכא דאשתייר, אפילו רבי יהושע מודה.

דתניא, רבי יהושע אומר, כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב, זורק את הדם, שהרי הזריקה באה להתיר אכילת אדם ואכילת מזבח, וכאן יש אכילה, אבל אם נשאר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, אינו זורק את הדם, כיון שאין שיעור אכילה, דאכילת אדם ואכילת מזבח לא מצטרפים, ובקרבן עולה אפילו נשאר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב - זורק את הדם, מפני שבעולה כולה כליל וגם הבשר וגם החלב אכילת מזבח הם ולכך מצטרפים להשלים השיעור, ובמנחה, אף על פי שכולה קיימת - לא יזרוק.


הערות

[25] הרמב"ם הביא דין זה שיכול לאכול בהיכל וכתב "ואין חטאת ואשם ושיירי מנחות נאכלים אלא לזכרי כהונה בעזרה אם נאכלו בהיכל נאכלו" והקשו האחרונים שהרי בסוגייתנו מבואר שדין זה הוא אף לכתחלה שכנכנסו גויים לעזרה, וברמב"ם משמע דהוא אף בלא נכנסו לעזרה, ובקרן אורה הקשה עוד שלגבי זה שבדיעבד מועיל לאכול לא צריך לזה פסוק, שהרי זה פשוט שהוא אכילה, וכל החידוש הוא רק בדיעבד. והרדב"ז כתב בדעת הרמב"ם שכל הדין הזה שאם נאכלו נאכלו הוא רק בקדשי קדשים אבל בקדשים קלים לא מועיל לאכול בהיכל כשנכנסו גויים, ובזה באר הרדב"ז דברי הרמב"ם שכתב שבשר קדשים קלים שנכנס לעזרה שהוא כשר, ולמה כתב זאת הרמב"ם רק בקדשים קלים, ומבואר מזה דקדשי קדשים ודאי שמועיל אף בהיכל, שהרי זה הדין המבואר בסוגייתנו, וכל החידוש הוא שאף בקדשים קלים שאינם נאכלים בהיכל הרי הם כשרים. והרמב"ן בפרשת קורח כתב, שאף שבדברי הגמרא מוזכר רק היכל אולם אף לקודש הקדשים הרי הוא יכול ליכנס ולאכול והיכל כולל קודש הקודשים.

[26] התוספות הקשו איך שייך לומר שבלל בחוץ פסול, הרי הדין הוא שאף אם לא בלל כלל כשר, ואם כן ודאי שאף כשבלל בחוץ הרי הוא כשר דלא מגרע במה שבלל, ותרצו התוספות, שאף שלא בלל כשר אולם בכל אופן בזה שהוא בלל בלילה פסולה הרי הוא פסול. והגרי"ז הביא בשם אחיו הגר"מ לבאר דברי התוספות, שדין זה שלא בלל כשר, מבואר בכמה מקומות שהוא מטעם שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, כגון אם שם מנחה בכלי של שישים עשרון אף דלא בלל כשר, אולם אם שם מנחה של שישים ואחד בכלי של שישים ואחד שאינה יכול ליבלל דקשה לבלול שישים ואחד אין מועיל, מטעם שזה אינו ראוי לבילה, ואם כן אף בזה לאחר שבלל אינו ראוי עתה לבילה ולכך בבלל בלילה פסולה המנחה נפסלת. אולם הגרי"ז הקשה על זה דדין זה שיהא ראוי לבילה הוא רק אם חסר בעצם השיעור של הבלילה כגון בשישים ואחד, שבזה אין הוא שעור הראוי לבילה, אולם במקום שהוא רק חסרון באפשרות בזה אין זה נקרא אינו ראוי לבילה, ואם כן אף בבלל בחוץ כיון שאין זה חסרון בשיעור אין זה נקרא אינו ראוי לבילה, והקשה בזה הגרי"ז על דברי התוספות לקמן [פט ב] שמשמע מדבריהם שאף בזה נחשב שאינו ראוי לבילה. עוד הקשו התוספות איך לריש לקיש הוא כשר בבלל בחוץ, הרי בזה שהוא מוציא לחוץ הרי הוא נפסל ביוצא ואם כן איך כשרה המנחה, והוכיחו מזה התוספות שמנחה אינה נפסלת ביוצא קודם קמיצה, ולכך כאן שהוא קודם קמיצה אין בזה פסול יוצא, והקשו מזה על שיטת רש"י בכמה מקומות שאף קודם קמיצה שייך פסול יוצא, ולדבריו תשאר הקושיה איך כשרה המנחה הרי בזה שהוא מוציאה לחוץ היא נפסלת ביוצא. ובאור שמח כתב ליישב דברי רש"י, שמה שכתוב בסוגייתנו מנחה שבללה בחוץ הכונה היא שבללה בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש, ושם פסולה הבלילה לרבי יוחנן, שכיון שדין הלשכות הוא שהם חול כמבואר בזבחים [נו ב] אם כן פסולה הבלילה לרבי יוחנן, אולם לגבי פסול יוצא אין נפסלת המנחה בלשכות אלו, אף שהם חול, כיון שמבואר שם שלגבי אכילה הם קודש, שמותר לאכול בהם קדשי קדשים, ואם כן פסול יוצא אין בזה וכמו שמוכח מזה שהיו נאפים המנחות שם אף לאחר שנתקדשו בעישרון, ולכך מבואר מה שלריש לקיש אינם נפסלים ביוצא, שהרי בזה אין פסול יוצא אף שלגבי בלילה הוא פסול.

[27] התוספות הקשו על דברי ריש לקיש כיון דכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא, דאם כן אף שחיטה תהיה כשרה בחוץ שהרי שחיטה בזר כשרה והרי לא יהיה צריך כלל לעשות בפנים לדברי ריש לקיש. ותרצו התוספות, שכיון שהקבלה הרי צריכה כהונה ואם כן דינה להיות בפנים, לכך צריך לשחוט בפנים, שהרי הקבלה היא מיד בגמר השחיטה, ולכך אף לריש לקיש שחיטה בפנים היא. ובשיטה מקובצת הקשה על דברי התוספות מדברי הגמרא בזבחים שמבואר שהשוחט בהמה בחוץ וצוארה בפנים חייב משום שחוטי חוץ, ואם נאמר שכל מה שצריך שחיטה בפנים זה רק בשביל הקבלה, אם כן באופן זה שצוארה בפנים הרי שייך בזה קבלה אף שהיא בחוץ ולמה הוא מתחייב משום שחוטי חוץ. ובקרן אורה כתב ליישב קושית התוספות שמה ששחיטה צריכה להיות בפנים משום שהיא נפסלת ביוצא ולכך לא שייך לעשות השחיטה בחוץ, אולם מנחה קודם קמיצה שאינה נפסלת ביוצא וכמו שנתבאר לעיל בזה שייך דברי ריש לקיש שכיון שכהונה לא צריך אף דין פנים לא צריך.

[28] הגירסא בגמרא היא כיון דעשייתה בכלי, ובכסף משנה [מעשה הקרבנות פרק י"ג הלכה ה'] הקשה מזה על דברי הרמב"ם שנראה מדבריו שהבלילה היתה נעשית בכלי חול, שהרי בסוגייתנו מבואר שהבלילה היתה נעשית בכלי קודש. והגר"מ תירץ דדעת הרמב"ם היא כמו הגירסא של השיטה מקובצת בסוגייתנו כיון דקדושתה בכלי שרת, דהיינו שכיון שהמנחה מתקדשת בכלי שרת לכך הבלילה פסולה בחוץ דהיא בלילה בדבר קדוש, ואם כן לא כתוב בסוגיא שהבלילה היתה בכלי שרת, לכך כתב הרמב"ם שהבלילה בכלי חול.

[29] החזון איש נסתפק האם רבי יוחנן וריש לקיש חולקים גם במנחות שאינם נקמצות כגון מנחת חביתין ומנחת נסכים שאין בהם קמיצה, האם אף בזה סובר ר"י דעד ההקטרה אין בהם קביעות, או שנאמר שבזה אין מחלוקת ובזה אף לדעת רבי יוחנן הכלי קובע, ויסוד הספק הוא על פי מה שמבואר בתוספות לעיל, שדין זה שמנחה לא נפסלת ביוצא עד הקמיצה הוא רק במנחות הנקמצות, אולם במנחות שאינם נקמצות פסולה המנחה אף קודם קמיצה, והטעם לכאורה דזה כבר נחשב קדוש ליקרב כמו דם לאחר קבלה, ואם כן אף לגבי קביעות המנחה נקבעת המנחה אף קודם קמיצה, או שצריך בפועל מעשה הקובע. והגרי"ז דן בזה, והוכיח הגרי"ז מדברי הרמב"ם [פי"ב מפסולי המוקדשין הלכה ה'] שכתב שמנחת נסכים שחסרה הרי הוא יכול למלאות בין קודם שקרב הזבח בין לאחר שקרב הזבח, ומשמע מזה דשייך למלאות מנחת נסכים שחסרה, אף דמנחת נסכים אין בה קמיצה, ופסק הרמב"ם כרבי יוחנן שקמיצה קבעה, ומוכח שמה שקמיצה קבעה הוא אף במנחות שאינם נקמצות. והתוספות הקשו איך סבר ריש לקיש שקידוש כלי קובע, וכי לא ידע ריש לקיש המשנה דחסר הלוג הוא פסול רק לאחר יציקה, וכי נעלמה ממנו משנה מפורשת. ובשפת אמת כתב ליישב קושית התוספות, שסבר ריש לקיש שכיון שדין חסר הוא דין שנלמד מפסוקים, וכמו שמבואר לקמן, אם כן בלוג שאין פסוק לפסול חסר אין בו כלל פסול חסר, ולכך הדין הוא שחסר עד שלא יצק הרי הוא ממלא אותו משום שאין בו פסול חסר, ומה שמבואר שמשיצק אין ממלא אותו הוא סברא דלאחר שנעשה היציקה לא שייך למלאות, אבל קודם כיון דאין בזה פסוק הרי הוא כשר, ולכך סבר ריש לקיש שמהדין של לוג שמן אין זה סתירה מוכחת לדינו, רק דהגמרא הקשתה דמשמע מזה דאין פסול חסר קודם קמיצה, והוסיף השפת אמת שמבואר בתורת כהנים מקור שאף בלוג יש פסול חסר, ומוכח מזה דזה כמו מנחה, ובזה אפשר לומר דלא ידע ריש לקיש שזה פסוק, ולכך סבר שהוא מסברא רק לאחר יציקה, ואין זה סתירה לעיקר דינו למנחה שחסרה קודם קמיצה, אולם הקשתה הגמרא דהוא פסול אף בלוג מדין ולא מסברא, ואם כן רואים שקמיצה קבעה לה.

[30] מבואר בסוגייתנו דנחלקו רבי אליעזר ורבי יהושוע בזבח שנאבדו הבשר והאימורין אם שייך בזה זריקה או לא, שלדעת רבי יהושוע כיון שכתוב ועשית עולותיך הבשר והדם משמע מזה שרק כשיש בשר שייך לזרוק הדם, וכל שאין בשר אין דם. ובעיקר דין זה שכל שאין בשר אין דם, כתב בזה רש"י בסוגייתנו שהטעם בזה הוא שכיון שאין בשר זריקה זו למה, ונראה מדבריו שנאמר בזה סברא שכל זריקה היא צריכה להיות מתיר וכל שאין בה היתר לא שייך בזה זריקה שזריקה היא רק כלפי הקרבן, ולכך סבר רבי יהושוע שאין בשר אין דם. והגרי"ד הקשה על זה מדברי הגמרא לקמן שמבואר שם שצריך פסוק לכל דבר שנחשב ליש בשר, וצריך ללמוד שאימורים הרי הם בכלל יש בשר, ואף באימורים עצמם צריך פסוק לחלב ויותרת הכבד, ומשמע מזה, שהדין שאין בשר אין דם הוא לא מן הטעם שזריקה זו למה, שבזה אין צריך פסוק לכל דבר, אלא שהוא דין שרק כשיש בשר יש דם וכל שאין בשר אין זריקה ולא מטעם דזריקה זו למה, אלא שהוא גזרת הכתוב, ולכך צריך פסוק מיוחד על כל דבר ודבר.

"לכל מנחתם ולכל חטאתם ואשמם וכו' בקדש הקדשים תאכלנו" (במדבר יח, ט— י), לומר שאף שמצות אכילתם בחצר אוהל מועד, יש מקרים בהם אוכלים קדשי קדשים ומנחות גם בהיכל (קודש הקדשים).

והא [והרי] לפי דברי ר' יוחנן למה לי קרא [כתוב] זה? לימא [נאמר] גם כאן: הלוא נאמר "בחצר אהל מועד יאכלוה" (ויקרא ו, ט), כלומר בעזרה, ולא יהא טפל חמור מן העיקר, אם בעזרה אוכלים — כל שכן בהיכל!

ודוחים: אין הדברים דומים, כי שחיטה היא עבודה, ואדם עובד את רבו (אדונו) לא רק בחצר, אלא גם במקום המיוחד לרבו, ולכן אמרינן [אומרים אנו] ולומדים בקל וחומר שלא יהא טפל חמור מן העיקר. אבל לגבי אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו, הרי טעמא [הטעם, דווקא] מפני דכתב קרא [שאמר הכתוב] "בקדש הקדשים תאכלנו" מותר לאכול בהיכל, הא לא כתב קרא [אבל אם לא היה אומר הכתוב] כן במפורש, לומר לא יהא טפל חמור מן העיקר לא אמרינן [אין אנו אומרים].

א איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה: מנחה שבללה בשמן חוץ לחומת עזרה, ר' יוחנן אמר: פסולה, ריש לקיש אמר: כשרה. ומסבירים את טעמיהם: ריש לקיש אמר כשרה — דכתיב [שנאמר]: "ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה" (שם ב, ב), והדר [ואחר כך] נאמר: "והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ", ודייקו חכמים כי

מקמיצה ואילך מצות כהונה, ובכך לימד הכתוב על יציקה ובלילה שכשרין בזר. ומכיון שכהונה לא בעיא [אינה צריכה] הבלילה, אף פנים נמי לא בעיא [גם כן אינה צריכה], ואפשר לעשותה חוץ לעזרה.

ור' יוחנן אמר: פסולה היא, שכיון שעשייתה בכלי שרת הוא, נהי [אם אמנם] שכהונה לא בעיא [אינה צריכה], אבל פנים מיהת בעיא [על כל פנים צריכה היא]. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: מנחה שבללה זר — כשרה, נבללה חוץ לחומת העזרה — פסולה.

ב איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: מנחה שחסרה קודם קמיצה, ר' יוחנן אמר: יביא מתוך ביתו סולת נוספת וימלאנה, ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, אלא יביא מנחה חדשה.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר מביא מתוך ביתו וימלאנה, כי הקמיצה קבעה ליה [קובעת אותה] כמנחה גמורה להיפסל, וכל עוד לא נקמצה יש לה תקנה. ואילו ריש לקיש אמר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנה, כי קדושת כלי קבעה ליה [קובעת אותה] כמנחה, משעה שנכנסה בכלי שרת ונתקדשה, ולכן אם חסרה נפסלה, ואין לה עוד תקנה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש, הרי שנינו לענין לוג שמן שמביא המצורע: חסר הלוג, אם עד שלא יצק ממנו הכהן לכפו כדי ליתן על בהונות המצורע — ימלאנו, ואין אומרים שקדושת הכלי קובעת כדי לפוסלו בחסרון! ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.

ג איתמר [נאמר]: שירים של מנחה שחסרו בין קמיצה להקטרה, שכבר קמץ את הקומץ ועדיין לא הקטיר אותו, ר' יוחנן אמר: מקטיר קומץ עליהן על השיריים, כדי להתירם באכילה, וריש לקיש אמר: אין מקטיר קומץ עליהן. ומעירים: אליבא [לפי שיטת] ר' אליעזר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה אליבא [על פי שיטתו] של ר' יהושע.

דתנן [ששנינו במשנה]: נטמאו שיריה של המנחה, או נשרפו שיריה או אבדו שיריה, כמדת (לפי שיטת) ר' אליעזר — כשרה המנחה, כמדת ר' יהושע — פסולה;

מאן דפסל [מי שפוסל, ריש לקיש] סבור בפשטות כדעת ר' יהושע, ומאן דמכשר [ומי שמכשיר, ר' יוחנן] אומר כך: עד כאן לא שמענו שאמר ר' יהושע התם [שם] שהיא פסולה אלא במקרה שלא אישתייר [נשתייר] דבר מן המנחה, שהואיל ומטרת הקומץ להתיר את השיריים, הרי אם אין שיריים — אין הקטרה, אבל היכא דאישתייר [במקום שנשתייר] חלק מן השיריים — אפילו ר' יהושע מודה ליה [לו] לר' אליעזר שהיא כשרה.

דתניא [ששנויה ברייתא] לענין זבחים, ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב — הרי זה זורק את הדם, כדי להתיר את הבשר באכילה או את החלב בהקרבה. אבל אם נשאר רק כחצי זית בשר או כחצי זית חלב — אינו זורק את הדם, שאין אכילה או הקטרה בפחות מכזית, ואין החצאים מצטרפים.

ובעולה, אפילו נשתייר ממנה כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — זורק את הדם, מפני שבעולה כולה כליל, שגם הבשר וגם החלב מוקטרים על המזבח, וביחד יש כאן הקטרה בכזית. ובמנחה, אף על פי שכולה קיימת — לא יזרוק.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“Every meal offering of theirs, and every sin offering of theirs, and every guilt offering of theirs, which they may render unto Me, shall be most holy for you and for your sons. In the Sanctuary you shall eat them” (Numbers 18:9–10). This indicates that although the mitzva is to consume offerings of the most sacred order in the courtyard, in certain instances the priests may consume these offerings inside the Sanctuary, the most holy place.

The Gemara explains its objection: But according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, why do I need this verse? Let him say here as well that as the verse states: “In the court of the Tent of Meeting they shall eat it” (Leviticus 6:9), i.e., in the Temple courtyard, it is logical that the halakha with regard to the minor area should not be more stringent than the halakha with regard to the major one, i.e., if one may consume a peace offering in the Temple courtyard then all the more so may he consume it in the Sanctuary.

The Gemara explains: Consuming an offering is not the same as slaughtering it. The slaughter of an offering is part of the sacrificial service, and it is not considered disrespectful for a person to serve his master in the place of his master, i.e., within the Sanctuary as well as in the courtyard. Therefore, we say that the halakha with regard to the minor area should not be more stringent than the halakha with regard to the major one. By contrast, with regard to the consumption of an offering, since a person may not eat in the place of his master, the only reason that it is permitted to consume an offering inside the Sanctuary is that it is written in the verse: “In a most holy place you shall eat them.” Had this not been written in the verse explicitly, we would not say that the halakha with regard to the minor area should not be more stringent than the halakha with regard to the major one.

§ It was stated: If one mixed the oil of a meal offering into it outside the wall of the Temple courtyard, Rabbi Yoḥanan says that it is disqualified, and Reish Lakish says that it is valid. Reish Lakish says: It is valid, as it is written: “And he shall pour oil upon it, and put frankincense upon it” (Leviticus 2:1), and then it is written: “And he shall bring it to Aaron’s sons the priests; and he shall remove” (Leviticus 2:2).

Reish Lakish explains: The Sages derived from here that from the removal of the handful onward the rites performed with the meal offering are solely a mitzva of the priesthood. Accordingly, the verse taught about pouring and mixing that they are valid when performed by a non-priest. And from the fact that the priesthood is not required for the mixing, it may be derived that it is also not required that its performance be inside the walls of the Temple courtyard.

And Rabbi Yoḥanan says: This meal offering is disqualified, since a meal offering’s performance is in a service vessel. Therefore, granted that the priesthood is not required, yet in any event its performance inside the Temple courtyard is required. The Gemara notes that it is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: If a meal offering was mixed by a non-priest it is valid. But if it was mixed outside the wall of the Temple courtyard it is disqualified.

§ It was stated: With regard to a meal offering that became lacking in its full measure before the removal of the handful, Rabbi Yoḥanan says that the owner shall bring additional flour from within his home and shall fill the missing part of the measure of the meal offering. Reish Lakish says: He shall not bring flour from within his home and fill it. Instead, he must bring a new meal offering.

The Gemara explains: Rabbi Yoḥanan says that he brings flour from within his home and he fills it, as the removal of the handful establishes it as a meal offering to the extent that it may become disqualified. Before the removal, one may always add flour to the meal offering. Reish Lakish says: He shall not bring flour from within his home and fill it, as the sanctity of the service vessel establishes it as a meal offering. Therefore, once the meal offering was placed in a service vessel and sanctified, it is disqualified if it becomes lacking.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Rabbi Shimon ben Lakish, Reish Lakish, from a mishna (Nega’im 14:10) discussing the log of oil brought by a leper: In a case where the log lacked a full measure, if it became lacking before the priest poured from it into his palm in order to place it on the right thumb and big toe of the leper, he shall fill it. Clearly the service vessel containing the log does not sanctify the oil to the extent that it can become disqualified. The Gemara notes: Indeed, this is a conclusive refutation of the opinion of Reish Lakish.

§ It was stated: With regard to the remainder of a meal offering that became lacking between the removal of the handful and its burning upon the altar, Rabbi Yoḥanan says that one burns the handful on account of such a remainder, and that the remainder is then permitted for consumption. And Reish Lakish says that one does not burn the handful on account of the remainder. The Gemara notes: According to the opinion of Rabbi Eliezer, everyone agrees that the handful is burned on account of the remainder. In other words, both amora’im, Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish, concur that this is the halakha according to the tanna Rabbi Eliezer. When they disagree, it is concerning the halakha according to the opinion of Rabbi Yehoshua.

The Gemara cites the dispute in question. As we learned in a mishna (26a): If, after the handful was removed, the remainder of the meal offering became ritually impure, or if the remainder of the meal offering was burned, or if the remainder of the meal offering was lost, according to the principle of Rabbi Eliezer, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling even if there is no meat that can be eaten, the meal offering is fit, and the priest burns the handful. But according to the principle of Rabbi Yehoshua, who says that with regard to an animal offering the blood is fit for sprinkling only if there is meat that can be eaten, it is unfit and the priest does not burn the handful, as the handful serves to render the remainder permitted.

The one who disqualifies the remainder of a meal offering that became lacking between the removal of the handful and its burning upon the altar, i.e., Reish Lakish, holds in accordance with the plain meaning of the opinion of Rabbi Yehoshua. And the one who deems that remainder fit, i.e., Rabbi Yoḥanan, maintains that when Rabbi Yehoshua says that the remainder is unfit, he says so only there, in a case where nothing remained from the meal offering other than the remainder. Since the handful is intended to render permitted for consumption the remainder of the meal offering, if there is no remainder at all then the handful is not burned. But in a case where there remained a portion of the remainder, Rabbi Yoḥanan maintains that even Rabbi Yehoshua concedes to Rabbi Eliezer that the handful is fit to be burned.

The Gemara cites a proof for Rabbi Yoḥanan: It is clear that this is Rabbi Yehoshua’s opinion, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehoshua says: With regard to any of the offerings that are mentioned in the Torah from which there remains either an olive-bulk of meat or an olive-bulk of fat, the halakha is that the priest sprinkles the blood of that offering and thereby permits either the remaining meat for consumption or the remaining fat for sacrifice upon the altar. But if there remains only half an olive-bulk of meat and half an olive-bulk of fat, he does not sprinkle the blood, as the consumption or burning of anything less than an olive-bulk is not significant enough to warrant the sprinkling of the blood. The volumes of the meat and the fat do not combine to form a whole olive-bulk.

The baraita continues: And in the case of a burnt offering, even if there remains only half an olive-bulk of flesh and half an olive-bulk of fat, he sprinkles the blood, because in the case of a burnt offering it is entirely consumed, i.e., as the flesh and fat are both burned upon the altar, there is in fact an olive-bulk of the offering that is designated for burning upon the altar. And with regard to a meal offering, even though it remains entirely intact, he shall not sprinkle.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קדושת כלי קבעה ליה. שלא יוכל למלאותה:

גמרא שיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה כו' ורל"א אין מקטיר קומץ עליהן. ומשמע דאף בדיעבד אם הקטיר פסולה כדאמר לקמן מאן דפסל כר"י. וק"ל ממשנה דלקמן (כג) נתערב קומצה בשיריה כו' ואם הקטיר עלתה לבעלים. והלא א"א מבלי שתשרף כ"ש מהשיריים קודם שתשלט האור בכל הקומץ ונמצא שחסרו שיריים בין קמיצה להקטרה:

תד"ה עד. ומייתי לה במס' יומא. אנכי בעניותי לא מצאתי שמה:

בקדש הקדשים וגו'. בפרשת ויקח קרח ולעיל מיניה כתיב לכל חטאתם ולכל אשמם וגו' בקדש הקדשים דמשמע היכל דאי עזרה בהדיא כתיב (ויקרא ו) בחצר אהל מועד ואם איתא דילפינן מהאי טעמא דלא יהא טפל חמור מעיקר: הא למה לי קרא. לבן בתירא לילף מאידך קרא (שם) בחצר אהל מועד יאכלוה וכל שכן היכל והאי בקדש הקדשים למה לי דכתיב רחמנא: ומשני האי דאיצטריך בקדש הקדשים לאו לאשמועינן דלא מיפסלי קדשים בכניסת היכל אלא למישרי אכילה בהיכל דלא נפקא מההוא דלא יהא טפל חמור מעיקר: דעבודה היא. דדרך ארץ היא לעבוד בפני רבו אמרי' לא יהא טפל וכו' אבל אכילה אין דרך ארץ לאכול במקום רבו לא אמרי' דכיון דעיקר הוא כ''ש דמצי אכיל בגוויה אי לא אשמעינן קרא: קמיצה קבעה לה. דכל כמה דלא קמיץ לא מיקריא מנחה ולא קרינא ביה מן המנחה פרט לשחסרה כדמפרש לקמן כל לשון קביעות דאמור במנחות כלומר זקוק זה לזה ואין אתה יכול לשנות קצת ממנו להביא אחר תחתיו לפי שהוקבעו יחד: קדושת כלי קבעה לה. בשם וקרינא בה מן המנחה פרט לכשחסרה: חסר הלוג. שמן של מצורע עד שלא יצק על כפו השמאלית ימלאנה ולא אמרי' דקבעה להו לוג שהוא כלי שרת: כ''ע לא פליגי. דמה היכא דאבדו שירים או נשרפו קמכשר ר' אליעזר לקמן להקטיר קומץ כ''ש חסרו דאיכא שיור במקצתה: כמדת ר' אליעזר. דאמר בפ' כיצד צולין (פסחים עז.) ועשית עולותיך הבשר והדם דם אע''פ שאין בשר (בשר אע''פ שאין דם): כשרה. להקטיר הקומץ דקומץ בלא שירים דומיא דדם בלא בשר: כמדת ר' יהושע. דאמר אם אין בשר אין דם אם אין דם אין בשר פסול להקטיר הקומץ: כזית בשר או כזית חלב. בפסחים נפקא לן בכיצד צולין (דף עט.) דמשום חלב נמי זריק דכתיב (ויקרא יז) וזרק הכהן את הדם וגו' והקטיר החלב אלמא חלב אע''פ שאין בשר: כחצי זית חלב אין זורק. שאין אכילת בשר ואכילת מזבח מצטרפין זריקת דם אינה אלא להתיר אימורים למזבח ובשר לאדם וכיון דאבדו שניהם זריקה למה: ובעולה. דבין בשר בין חלב כולהו למזבח סלקי מצטרפים:

רבי יוחנן אמר פסולה. אע''ג דלא בלל כשרה בלל חוץ לחומת העזרה . גרע ולא דמי לההיא דזבחים בפ' קדשי קדשים (דף סג:) דתלינן טעמא מיצה דמה בכל מקום במזבח כשרה שאם היזה ולא מיצה.. כשרה דהתם בפנים והכא בחוץ: ריש לקיש אמר כשרה. הכא משמע דאע''ג דקדושה היא לא מיפסלא ביוצא ואפילו רבי יוחנן לא פליג אלא משום דעשה הבלילה בחוץ אבל משום יוצא לא וכן משמע בפרק התכלת (לקמן דף מז.) דאמר רב ששת הני תנאי כרבי סבירא להו דאמר שחיטה מקדשא (היא) איפסילא ביוצא ובסוף שמעתא (שם מח.) קאמר הא דלא כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק להו היכא אי אבראי איפסילו להו ביוצא משמע משום דשחיטה מקדשא הוא דאיפסיל ביוצא הא לאו הכי לא דאע''ג דאית ליה תנור מקדש בפרק רבי ישמעאל (לקמן דף עב:) ומיהו יש לדחות דבאין עם הזבח שאני דהא נסכים הבאין עם הזבח לא מיפסלו בלינה אלא בשחיטת זבח כדאמר זעירי לקמן בפרק התודה (דף עט.) ואילו בפני עצמן תנן קדשו בכלי נפסלין בלינה ויש עוד ראיה מהא דתנן בפ' שני דמעילה (דף ט.) גבי מנחות ושתי הלחם קרמו בתנור הוכשרו ליפסל בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה אבל יוצא לא קתני ואע''ג דגבי עופות וזבחים הוה מצי למיתני (אגב אחרינא) לא תני אגב שתי הלחם ולחם הפנים ומנחות והא דאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לו.) גבי לישה דמנחות נהי דבזריזין ליתא במקום זריזין איתא אורחא דמילתא נקט שדרך לעשותה במקום זריזין והא דאמרינן בפרק המזבח מקדש (זבחים פח.) אין מקדשין ליקרב אבל מקדשין ליפסל היינו בטבול יום ובמחוסר כיפורים ובלינה אבל לא ביוצא ובקונטרס פי' לקמן בריש שתי מדות (דף פז:) גבי שולחן אבל מקדשין ליפסל בלינה וביוצא ובפרק המזבח מקדש (זבחים פח.) פי' בקונטרס אבל מקדשין ליפסל ביוצא אם יצא חוץ לקלעים או נגע טבול יום ולא יתכן ומה שפירש רבינו שלמה בפרק שני דזבחים (דף כ:) גבי יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים כדרך כל הקדשים שקדשו בכלי הנפסלים ביוצא אין הטעם תלוי בכך כלל (ועוד) דהא קאמר התם כיון דפריש אסוחי מסח דעתיה והא דדייק בפ' שתי הלחם (לקמן צה: ושם.) אמרת לישתן ועריכתן בחוץ אלמא מדת יבש לא נתקדשה וכן בסוף כל המנחות באות מצה (שם סג.) דדריש . ר' שמעון תנור תנור שתי פעמים שתהא אפייתן בתנור ושתהא הקדישן בתנור ופריך והתנן ר' שמעון אומר לעולם הוי רגיל לומר. שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבי פאגי לאו משום דנתקדשה הוי מיפסיל ביוצא אלא משום דדבר מכוער הוא להוציא לחוץ לאחר שנתקדשה וא''ת וכיון דבקדושת כלי לא מיפסלא ביוצא מנחת כהנים וחביתי כהן גדול דלית בה קמיצה אימא מיפסל ביוצא ושמא באותם מועיל קידוש כלי כדאמרי' (בזבחים דף מה:) שאין להם מתירין משיקדש בכלי: מקמיצה ואילך מצות כהונה. הגשה ותנופה נמי בעו כהונה שאין זר קרב אצל המזבח אלא הכא בד' עבודות שבמנחה איירי שמתחילין משעת קמיצה ומיהו בלאו הכי ניחא דליכא תנופה אלא במנחת עומר וקנאות כדתנן בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן סא.) ובמנחות קנאות אין יציקה ובלילה. דלית בה שמן ובמנחת העומר אע''ג דטעונה שמן לא כתיב בה וקמץ הכהן: ומדכהונה לא בעיא פנים נמי לא בעיא. וא''ת הרי שחיטה דלא בעיא כהונה ובעיא פנים דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה' כדדרשינן בפ' כל הפסולין (זבחים דף לב:) דבעינן שיהא בן הבקר לפנים וי''ל דשאני התם משום קבלה נמי שכן מיני דמים: חסר הלוג עד שלא יצק ימלאנו. משנה היא במס' נגעים (פי''ד מ''י) ותימה שלא היה יודע ר' שמעון בן לקיש וכה''ג [קשה] בפ' במה טומנין (שבת נ:) דפריך ממתניתין דהטומן לפת וצנונות: עד שלא יצק ימלאנו. משמע הא משיצק לא ימלאנו ותימה דלעיל (דף ה.) תניא הקדים מתן שמן למתן דם ימלאנו שמן כו' והיינו לאחר יציקה וי''ל דההיא כר' שמעון דפליג במס' נגעים (פי''ד מ''י) ומייתי לה במס'יומא שאם חסר עד שלא נתן שימלאנו ואפי' לאחר יציקה ואע''פ שכבר נתן קודם מתן דם הואיל דבפסול נעשית לא שמה מתנה ומהאי טעם אתיא נמי כתנא קמא דיציקה הנעשית בפסול לא שמה יציקה: מאן דפסיל כרבי יהושע. הא דא''ר יוסי בפ' כיצד צולין (פסחים עח. ושם) דמסתברא כי היכי דפליגי רבי אליעזר ורבי יהושע בזבחים הכי פליגי במנחות לאו דוקא לר' שמעון בן לקיש אלא כי היכי דפליגי בזבחים בלא נשתייר פליגי במנחות בחסרו שיריים וא''ת הא דקאמר התם דעיקר קראי כי כתיבי בזבחים כתיבי והא במנחות נמי איכא קראי דדריש בסמוך המנחה ויש לומר דהתם לרבי יוחנן קאמר דלדידיה ליכא קראי היכא דחסרו שירים עד כזית דמקטיר קומץ עליהם:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי
מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד