דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יא - א

שנינו במשנה: קמץ ועלה בידו צרור או גרגר מלח  או קורט לבונה, פסול.

ותמהינן: כל הני - למה לי?

ומשנינן: צריכא. דאי תנא צרור בלבד, היינו חושבים דווקא זה משום דלאו בת הקרבה היא לכן פסלה משום שחסר בשיעור הקומץ את מקום הצרור, אבל מלח [1],דבת הקרבה היא, שלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו, אימא תתכשר.

ואי תנא מלח, היינו חושבים דוקא זה פוסל משום דלא איקבע בהדי מנחה מעיקרא, אלא רק על המזבח מולח. אבל לבונה, דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא, שמביאה על המנחה, אימא תתכשר, קא משמע לן שלא.

שנינו במשנה: מפני שאמרו הקומץ החסר או היתר פסול.

ותמהינן: מאי איריא שזה שעלה בידו צרור וכו' פסול משום חסר ויתר, תיפוק ליה משום חציצה, שהרי הצרור חוצץ בין ידו לקמח [או אפשר לפרש, חציצה בין קמח לקמח ונראה כשני חצאי קמצים, רש"י], וחציצה פוסלת בקדשים?

ומשנינן: אמר רבי ירמיה, מן הצד מדובר. דהיינו שהצרור אצל הגודל או הקמיצה בצד הקמח, שעכשיו לא חוצץ הצרור בין ידו לקמח [ולא בין קמח לקמח], אבל חסרון יש.

אמר ליה אביי לרבא: כיצד קומצין?

אמר ליה: כדקמצי אינשי - דהיינו בכל האצבעות. והניחה עתה הגמרא שהוא קומץ ממש בכל האצבעות, שהקמח בין כל אצבעותיו.

איתיביה ממה ששנינו לענין חמשת אצבעות האדם. זו זרת - אצבע קטנה - למידת החשן שארכה זרת. זו קמיצה - אצבע שליד הזרת - שממנה מתחיל הקומץ. זו אמה - שממנה מודדין מידת אמה. זו אצבע - שאותה טובל הכהן בדם. זו גודל - לדין בוהן דמצורע.

ומוכח שאינו קומץ בכל אצבעות, אלא מתחיל רק מהאצבע הנקראת "קמיצה"?

ומשנינו: זה שאמרנו שקומץ כפי שאנשים קומצים - בכל האצבעות, להשוות [2] אמרנו. שאם קמץ ויצא הקמח מצד האצבעות לצד הגודל או הזרת, מוחקו באצבעות אלו ומשווהו, שצריך שלא יהא הקומץ גדוש.

והשתא מבארינן: היכי עביד לקמיצה, שאמרנו שמתחיל לקמוץ מאצבע קמיצה?

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, חופה מכופף שלש אצבעותיו, עד שמגיע על פס ידו - וקומץ.

תניא נמי הכי, כתוב "מלא קמצו", יכול מבורץ - גדוש, תלמוד לומר "בקומצו", אי בקומצו, יכול שיקמוץ בראשי אצבעותיו ולא יגיע עד פס ידו, תלמוד לומר "מלא קמצו", הא כיצד, חופה שלש אצבעותיו על פס ידו, וקומץ.

במחבת ובמרחשת, שלאחר שהן אפויין פותתן לפירורים ואז קומץ, והפתיתים גסים, וכשקומץ הם יוצאים ובולטים חוץ לג' אצבעות שקומץ בהן, הרי הוא מוחק בגודלו מלמעלה, ובאצבעו קטנה מלמטה, כי להשוות הקומץ, וזו היא עבודה [3] קשה שבמקדש, שצריך להשוות שלא יהא חסר ולא יתר על הקומץ.

ותמהינן: וכי זו בלבד עבודה קשה, ותו לא!? והרי יש מליקה, והרי יש חפינה של הקטרת, שנאמר עליהן במקום אחר שזוהי עבודה קשה?

ומתרצינן: אלא, אמור, זו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש. אמר רב פפא: פשיטא לי, מלא קמצו - כדקמצי אינשי, דהיינו שמכניס ידו פשוטה כשהזרת כלפי מטה, ודוחק ידו בקמח, עד שנכנס הקמח בתוך ידו, וקומץ.

בעי רב פפא, קמץ בראשי אצבעותיו, דהיינו שהכניס ראשי אצבעותיו לקמח כשפס [כף] ידו כלפי הקמח, וקמץ מלא קמצו עד פס ידו - מהו?

קמץ מן הצדדין, דהיינו שהניח גב ידו לתוך הקמח, והוליכה על פני הקמח עד שנכנס הקמח לתוך ידו מצידיה - מהו?

קמץ מלמטה למעלה, דהיינו שתחב ראשי אצבעותיו בקמח, כאשר גב ידו כנגד הקמח וקמץ כלפי מעלה מהו?

ומסקינן: תיקו.

אמר רב פפא: פשיטא לי, "מלא חפניו" שכתוב בקטורת של יום הכפורים, היינו כדחפני אינשי, שמכניסין צידי ידיהם וחופנים.

חפן בראשי אצבעותיו כמו לעיל בקומץ מהו? מן הצדדין מהו? ממטה למעלה מהו? חפן בזו ובזו - בכל יד בנפרד, ואחר כך קרבן זו אצל זו - מהו?

ומסקינן: תיקו.

בעי רב פפא: דבקיה - הדביקו - לקומץ בדפני [4] דמנא, כשמקדשו בכלי, מאי?

תוך כלי בעינן, והאיכא, שהרי הקומץ בתוכו של הכלי, או דלמא הנחה בתוכו בעינן, וליכא, שהרי מודבק בדפנו ואינו מונח בו?

ומסקינן: תיקו.

בעי בר בר רב אשי: הפכיה למנא, ודבקיה לקומץ בארעיתא [5] בקרקעיתו דמנא, וכגון שיש לכלי בית קיבול גם מאחוריו, והניחו באותו בית קיבול, מאי?

הנחה בתוכו בעינן, והאיכא, או דלמא כתיקנו בעינן, וליכא, שכשמניחו בצידו ההפוך אינו מונח כתקנו.

ומסקינן: תיקו.

מתניתין:

ריבה שמנה של המנחה, שנתן בה יותר מלוג, או חיסר שמנה, או חיסר לבונתה, ששיעורה מלא הקומץ - פסולה.

גמרא:

והוינן בה: היכי דמי ריבה שמנה?

אמר רבי אלעזר: כגון שהפריש לה שני לוגין [6] שמן, ויערבן עמה, שנראית כשתי מנחות.

ומקשינן: ולוקמה כגון דעריב בה מעט שמן דחולין, ואו שמן דחברתה, דהיינו מנחה אחרת?

וכי תימא שמן [7] דחולין ושמן דחברתה לא פסל, אלא מעתה, מנחת חוטא [8] דפסל אם נתן בה שמן, שכתוב "לא ישים עליה שמן" ואמרנו לקמן [נט ב] שאם שם בה שמן פסל - היכי משכחת לה? הרי אי שמן דידה, הא לית לה שמן כלל, ואינו יכול "להוסיף" עליו, אי מוסיף שמן דחולין, ושמן דחברתה, הא אמרת, לא פסל?

ומתרצינן: ורבי אלעזר, "לא מבעיא" קאמר.

לא מבעיא אם הוסיף בה שמן דחולין ודחברתה, [9] דודאי פסיל, אבל הפריש לה שני לוגין, הואיל והאי לוג חזי ליה, והאי לוג חזי ליה, אימא לא ליפסיל, קא משמע לן שההוספה פוסלת.

ותמהינן: ומנא ליה לרבי אלעזר הא? אולי דווקא שמן של חולין ושל חברתה פוסל?

ואמרינן: אמר רבא: מתניתין קשיתיה. מאי איריא דתני "ריבה שמנה" [שמשמע שהופרש כולה לשמה], ליתני "ריבה לה שמן"? אלא, בהכרח, הא קא משמע לן, דאף על גב דהפריש לה שני לוגין - שהן שמנה של המנחה - פסול.

שנינו במשנתינו: חיסר לבונתה.

תנו רבנן, חסרה הלבונה ועמדה על קורט אחד, פסולה. ואם עמדה על שני קרטין [10],כשרה, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר, עמדה על קורט אחד כשרה, פחות מכאן, פסולה.


הערות

[1] השפת אמת מקשה, מה הגמרא מחלקת שאם היה כתוב צרור לא הייתי יודע שמלח פוסל את הקומץ מפני שמלח ראוי להקרבה. וקשה, הרי היו מולחים את הקומץ אחר הקמיצה, ובשעת הקמיצה אין דין לתת עליו מלח, א"כ מלח זה אין בו דין הקרבה, ומה הסברא שלא יפסול את הקומץ. ותירץ על פי דברי הרע"ב שיש במנחה שתי נתינות מלח, אחת על כל המנחה לפני הקמיצה והשניה על הקומץ אחר הקמיצה, וא"כ זוהי כוונת הגמרא שיש דין למלוח את המנחה, ואף שעל מלח זה אין דין הקרבה על המזבח, מכל מקום מכיון שאם שכח ולא מלח את הקומץ אחר הקמיצה, היה צריך להיות פסול, וכשר רק מחמת שכבר יש בו מלח משעה ששמו מלח על כל המנחה, ולכן כיון שמלח זה מכשיר הקומץ היתה סברא שלא יפסול. עוד הקשה השפת אמת הרי מדאורייתא לגבי טבילה, חציצה פוסלת רק ברוב הגוף ומקפיד עליה, אבל חציצה במיעוט הגוף אף שמקפיד על כך או ברוב הגוף ואינו מקפיד, מדאורייתא אין זה פוסל את הטבילה, וא"כ בקורט לבונה וגרגיר מלח לכאורה הרי זו חציצה במיעוטו, ומתרץ שזה דין מיוחד בטבילה, אבל בשאר חציצות גם מיעוט מעכב.

[2] בספר שלמי יוסף מביא שאלה איך מועיל למחוק את הקומץ אחרי הקמיצה, הרי בשעת קמיצה הוא היה 'יתר' ופסול. ומתרץ ע"פ המבואר בחזון איש ובגרי"ז שהמחיקה צריכה להעשות, לדעת החזו"א לפני שהופך את ידו כלפי מעלה. ולדעת הגרי"ז לפני שמוציא את ידו מן הכלי. ומוכח מדבריהם שגמר הקמיצה היא בהפיכת היד או בהוצאה מן הכלי. ולכן אע"פ שבשעת הקמיצה היה הקומץ יתר, אבל היות שבשעת גמר מלאכתו - הפיכת היד או הוצאת היד מהכלי - היה כשיעור - כשר.

[3] הרמב"ם משמיט בחיבורו את הגמרא שקמיצה זו מהעבודות הקשות שבבית המקדש. וכמו כן כותב הרמב"ם שקמיצה היא שפושט ידו ולא כתב שרק שלש אצבעות. ותירץ הכסף משנה שהרמב"ם למד פשט בגמרא שרב פפא שאמר 'קמיצה כדקמצי אינשי' חולק וסובר שזה בכל היד וממילא אין זו עבודה קשה. והקשה הקרן אורה, אדרבה, אם כן, הרי זו עבודה עוד יותר קשה, שאם קמץ בכל היד, במה ימחק את הצדדים. ומתרץ המנחת אברהם שרק לרבא שהקמיצה היתה בשלש אצבעות, התפקיד של שתי האצבעות הנותרות היה למחוק ולא יכול למחוק ע"י כהן אחר ואם כן, זו עבודה קשה, אולם לרב פפא שקומץ בכל היד, אם כן, המחיקה נעשית ע"י כהן אחר או אפילו ביד שמאל, אולם הזבח תודה מתקשה מאד בדברי הכסף משנה, ודוחה ראייתו שרב פפא חולק, ומבאר מפני מה הוצרך רב פפא לומר 'קמיצה כדקמצי אינשי' זה היה בתור פתיחה להמשך דבריו שמסתפק בקמץ בראשי אצבעותיו ומוכיח שלשון זה אינו מחייב שהקמיצה נעשית בכל החמש אצבעות שהרי הגמרא ביומא דף מ"ז אומרת 'מלא קומצו כדקמצי אינשי הא כיצד חופה ג' אצבעותיו, הרי שמלשון זה אין להוכיח.

[4] מקשים האחרונים, מה מסתפקת הגמרא בקומץ שהדביקו בדפן הכלי, הרי מבואר בזבחים דף כ"ה שכלי מקדש באוירו. וא"כ כל אויר הכלי מקדש ולא רק הקרקעית. ותירץ בחידושי רבינו מאיר שמחה והדבר אברהם שרק דם שנשפך ממילא ויגיע מאליו מהאויר לקרקעית הכלי, הוא מתקדש באויר, אבל הקומץ שנמצא בתוך ידו ואיננו נופל ממילא, איננו מתקדש באויר. ובספר פירות תאינה תירץ, שכל זמן שהקומץ ביד הכהן, אם כן, ידו חוצצת בין הקומץ לאויר וכשמדביקו בדופן, ג"כ אינו מוקף אויר מכל הכיוונים ואינו מתקדש מדין אויר כלי. ולכן צריך לדון האם נחשב הנחה בכלי.

[5] רש"י לומד בספק הגמרא 'דבקיה לקומץ בארעיתיה' שמדובר שהפך את הכלי, ושם הקומץ לקדשו בתחתית הכלי מבחוץ, ומדובר שיש שם איזה בית קיבול. ואילו השיטה מקובצת מפרש שהפך את הכלי והדביק את הקומץ מתוכו. והספק אם כזו הנחה נחשבת הנחה לקדשו או שנחשב שעדיין לא נמצא בתוך כלי. וכתב המשנת רבי אהרן שמחלוקתם כאן היא כמחלוקתם במסכת שבת דף ט"ז גבי כלי חרס שנטמא מגבו שרש"י מפרש שם שנגע בתחתיתו מבחוץ ויש שם כעין בית קיבול, ולכן נחשב שנגע בתוך כלי חרס היות שיש שם אפשרות להניח דברים. ותוספות שם חולק, וסובר שאין זה נחשב תוך. ולכן תוספות לשיטתו שמבחוץ אין לו דין כלי, אין אפשרות לפרש שהגמרא כאן מסתפקת שיועיל קידוש קומץ שם. ולכן מפרש שהדביקו מתוכו.

[6] רש"י בדיבור המתחיל ב' לוגין, מפרש אבל בלוג ומחצה קא סלקא דעתך דלא מיפסלא. ומשמע שלמסקנא אף בזה פסול כמו שמן חולין, אולם הרמב"ם פי"א מהלכות פסולי המוקדשים פוסק ששמן של מנחה אחרת או שמן חולין פוסל בכל שהוא, ובריבה שמנה כשר עד שני לוג. ומבאר טעמו הלקוטי הלכות, שכל זמן שמוסיף פחות מלוג שהיא שיעור שמן למנחות, נחשב שהפריש למנחה זו כמות שמן גדולה מהרגיל, ומצטרף לשיעור השמן המחוייב ואין כאן משהו זר, זה הופך להיות חלק מן המנחה, ורק אם הוסיף כמות של לוג שלם זה כבר נחשב למשהו אחר ופוסל, מה שאין כן בשמן של חולין או של מנחה אחרת, זה דבר זר, ופוסל בכל שהוא.

[7] מבואר בסוגיא שבתחילה סברה הגמרא שרק שמן של המנחה עצמה פוסל ורק אם הפריש שתי לוגין נפסלת המנחה. וקשה, איך חלה ההפרשתו ואיך התקדש השמן המיותר, הרי הכמות הנוספת אינה מתקדשת וכפי שמבואר בתוספות ד"ה כגון [הראשון] ואם כן השמן המיותר הרי הוא חולין וחולין לא פוסל לפי ההוה אמינא. ותירץ המנחת אריאל לפי המבואר בתוספות פסחים דף צז ב דיבור המתחיל הפריש, שמקשה, מדוע בהפריש שתי חטאות לאחריות השניה רועה, והרי התברר שלא היה צורך בה, ולא התקדשה. ומתרץ התוספות שכך נאמרה ההלכה שאם הפריש לאחריות - רועה. ומשמע בתוספות שחל בה קדושה בכל אופן לאחריות, וזו כוונת התוספות בסוגייתינו שמדובר שהפריש לאחריות, וזה כבר נחשב לשמן של המנחה, ופוסל בשני לוגין [לפי ההוה אמינא].

[8] שאילת הגמרא גבי מנחת חוטא ששמן לא יפסול כיון שאין לה שמן של עצמה קשה, אפילו אם נאמר שלא תפסל המנחה מחמת שריבה שמנה, אבל תפסל מצד ששם בה שמן, ובמנחת חוטא אסור לשים שמן בכלל. ותירץ המנחת אריאל לפי המבואר לקמן דף נט ב ברש"י שאם הוסיף למנחת חוטא קצת שמן אחרי הקמיצה כשירה לדעת ריש לקיש, מפני שעדיין נחשבת המנחה ל"חריבה". וקשה, הרי לדעת ריש לקיש כל האיסור ש"לא ישים עליה שמן" נאמר קודם קמיצה, ואם כן לאחר קמיצה יכול להוסיף הרבה שמן, אולם ההסבר ששני איסורים יש במנחת חוטא, אחד, לא ישים עליה שמן, והשני שצריכה להיות חריבה, ולכן אף שאחר קמיצה אין את האיסור של לא ישים עליה שמן, אולם מצד דין חריבה אסור לתת בה שמן. ולכן מפרש רש"י שאם שם רק קצת שמן עדיין נחשבת חריבה, מה שאין כן קודם קמיצה, אז אסור אפילו קצת שמן מחמת האיסור של "לא ישים עליה שמן". ולפי זה מובנת סוגייתינו, שכיון שהגמרא סברה שהאיסור של לא ישים עליה שמן שייך רק אם מוסיף שמן שלה, ובמנחת חוטא אין שמן שלה, אם כן נשאר לנו רק האיסור של "חריבה". ובזה מבואר ברש"י שאם שם קצת שמן עדיין נחשבת חריבה.

[9] הקרן אורה מקשה, מדוע בשמן פוסלת תוספת של כל שהוא לדעת רש"י לפי מסקנת הסוגיא, ואילו לגבי לבונה מבואר בעמוד ב' שרק אם הפריש שתי קומצי לבונה פסול, ובפחות מכך כשירה. ותירץ שמכיון שבלבונה הדין שאם הפריש קומץ למנחה ונאבד רובו ונשאר קורט אחד - כשירה. מוכח מזה ששיעור קומץ בלבונה לא מעכב. וגם חסר כשר, לכן גם תוספת אינה פוסלת עד שיפריש שתי קמצים, אולם שמן שאם חסר כל שהוא המנחה פסולה, לכן גם בהוסיף כל שהוא המנחה פסולה. ובהגהות לשיטה מקובצת מתרץ היות שבקומץ אין את הפסול של הוסיף לבונה ממקום אחר, מחולין או ממנחה אחרת, לכן תוספת כל שהוא לא פוסלת, ורק אם הפריש שתי קמצים שזו כמות שמתאימה לשני מנחות פסל. וכן דעת הקרן אורה שבלבונה אין את הפסול של 'ריבה לבונתה ממקום אחר' מפני שמונח על המנחה ואינו מעורב בתוכה, מה שאין כן שמן שמתערב בתוכה, ולכן פוסל בכל שהוא. ומחדש לפי זה שדוקא אם הפריש שתי קמצים למנחה וכל קומץ בנפרד, אבל אם הפריש קומץ אחד גדול כשתים אינו פוסל, וכן הוכיח המקדש דוד מהירושלמי, ועיין הערה. ובחידושי הרשב"א תירץ שמכיון שאין לקומץ שיעור מוגדר ותלוי בגודל יד הכהן העובד ויש כהן שידו גדולה ויש שידו קטנה, ולכן אף שתלוי בכהן שעשה את הקמיצה בפעל, אולם כל זמן שאין הקומץ כפליים, מתקדש יחד עם המנחה, ורק אם הוסיף שיעור שלם נוסף, זה נחשב לתוספת ואינו מ תקדש.

[10] לדעת הרמב"ם שליקוט לבונה נחשב מתיר כמו הקמיצה, הסתפק המקדש דוד לפי מה שפוסקים שרק שתי קורטים מעכבים, האם רק שתי הקורטים הראשונים שליקט נחשבים למתיר, או גם הקורטים האחרים. וספק זה תלוי במחלוקת הגר"ח והחזון איש, שנחלקו מה הדין אם הקטיר רק שני קורטים מהלבונה ואת שאר הלבונה לא הקטיר, דעת הגר"ח שנחשב שהיתה הקטרה והמנחה כשירה. ודעת החזון איש שכל זמן שיש לפניו לבונה חייב ללקט את כולה, ואם ליקט רק חלק והקטירם, לא הותרה המנחה, ואפילו אם אחר כך נאבדו הקורטים האחרים, המנחה פסולה היות שבשעת הליקוט וההקטרה היו עדיין עוד קורטים. ואם כן לדברי החזון איש אין מקום לספיקו של המקדש דוד, וודאי שצריך ללקט כולו. ורק לדעת הגר"ח יש להסתפק מה הדין בפיגל בקורט השלישי והרביעי.

או קורט לבונה — פסול, מפני שהקומץ חסר. ושואלים: כל הני [אלה] למה לי? הלוא די היה להביא דוגמה אחת!

ומשיבים: צריכא [צריך הדבר] להיאמר, דאי תנא [שאילו היה שונה] רק צרור של עפר הייתי אומר שהוא מחסר ממידת הקומץ משום דלאו בת הקרבה היא [שאינו ראוי להקרבה], אבל מלח דבת הקרבה היא [שהוא ראוי להקרבה], שהרי נותן מלח על הקומץ קודם שמקטיר אותו — אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], שאינו ממעט ממידת הקומץ,

ואי תנא [ואם היה שונה] מלח, הייתי אומר: המלח ממעט מפני דלא איקבע בהדי [שלא נקבע עם] המנחה מעיקרא [מתחילה], שהרי אינו מולח אלא הקומץ בלבד, אבל לבונה דאיקבע בהדי [שנקבעה יחד] עם המנחה מעיקרא [מתחילה], שקודם שקומץ נותן עליה לבונה, אימא תתכשר [אמור שתהא כשרה], ולא תמעט ממידת הקומץ, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל אופן פסול.

א שנינו במשנה כי אם כשקמץ עלה בידו צרור וכו' פסול מפני שאמרו: הקומץ החסר או היתר — פסול. ושואלים: מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] משום חסר ויתר? ותיפוק ליה [ושיצא לו] משום חציצה, שהרי הצרור חוצץ בין ידו לבין הקומץ! אמר ר' ירמיה: יש מקרים בהם הצרור אינו נמצא בין ידו לקומץ, אלא מן הצד, כך שאינו חוצץ, ומכל מקום הריהו ממעט בשיעור הקומץ.

ב אמר ליה [לו] אביי לרבא: כיצד קומצין? כיצד בדיוק עושים את מעשה הקמיצה? אמר ליה [לו]: כדקמצי אינשי [כמו שקומצים אנשים] שמקפלים את כל האצבעות על כף היד. איתיביה [הקשה לו] אביי, הרי כך אומרים על האצבעות: זו האצבע הקטנה, משמשת למידת הזרת שבתורה (שמות כח, טז), שהיא מקצה הזרת עד קצה הבהן. זו הסמוכה לה משמשת לקמיצה, שממנה מתחילה הקמיצה, שמקפל את שלוש האצבעות האמצעיות על כף היד.

זו השלישית משמשת למידת האמה, מקצה אצבע זו ועד המרפק. זו הרביעית היא האצבע האמורה בתורה, שבה מזים מדם החטאת ועוד. זו החמישית היא הגודל (בוהן) של המצורע, שנותנים עליה מדם האשם והשמן (ויקרא יד, יז). הרי שאין משתמשים בכל האצבעות לקמיצה!

ומתרצים: אינו משתמש בזרת אלא כדי להשוות. כלומר, קומץ מתחילה מלא היד כדי שלא יהא חסר, ואחר כך מוחק באצבע קטנה מלמטה ובגודל מלמעלה.

ועוד שאלו: היכי עביד [כיצד עושה] את הקמיצה? אמר רב זוטרא בר טוביה, אמר רב: כשמכניס ידו למנחה חופה שלש אצבעותיו האמצעיות עד שמגיע בקצה האצבעות על פס (כף) ידו וכך קומץ.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: נאמר "וקמץ משם מלא קמצו" (שם ב, ב) — יכול מבורץ, כלומר, גדוש, שיוצא החוצה? תלמוד לומר: "והרים ממנו בקמצו" (שם ו, ח) כלומר, רק מה שנכנס בתוך הקומץ ולא יותר.

אי [אם] בקמצו, יכול בראשי אצבעותיו בלבד, שמקפל את ראשי אצבעותיו, ומה שבתוכן הוא הקומץ? תלמוד לומר: "מלא קמצו", צריך להיות מלא ולא רק לקמוץ בו משהו, הא כיצד הוא עושה? חופה שלש אצבעותיו לכל אורכן על פס (כף) ידו וכך קומץ, ו

במנחת מחבת ובמנחת מרחשת, שהן נקמצות לאחר אפייה ויש בהן פתיתים גדולים — מוחק את מה שיצא החוצה בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה. וזו היא עבודה קשה שבמקדש, שצריך למחוק בדיוק מה שיוצא ולא לשייר דבר, וגם שלא יחסר דבר מתוך הקומץ.

ושואלים: זהו זוהי עבודה קשה ותו לא [ואין יותר]? והאיכא [והרי יש] מליקה של קרבן העוף, והאיכא [והרי יש] חפינה של הקטורת על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים, שעל שתיהן נאמר שהן עבודות קשות שבמקדש! אלא הכוונה היא שזו היא אחת מעבודות קשות שבמקדש.

אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי, שמלא קמצו הוא כדקמצי אינשי [כמו שקומצים אנשים], שמכניס את ידו לסולת כשצידי אצבעותיו כלפי מטה. אבל בעי [שאל] רב פפא: אם קמץ בראשי אצבעותיו, כלומר, אם היה פס ידו כלפי מטה, והכניס את ראשי אצבעותיו לסולת וכך קמץ, מאי [מה] יהא הדין?

וכן מן הצדדין, אם הוליך את גב ידו על הסולת עד שנכנסה הסולת לתוכה מן הצד, מאי [מה] יהא הדין? וכן ממטה למעלה, אם היה גב ידו כלפי מטה והכניס את ראשי אצבעותיו לסולת וכך קמץ, מאי [מה] יהא הדין? האם קמיצה כשרה היא או לא? לשאלות אלו לא נמצאה תשובה ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

כיוצא בזה אמר רב פפא: פשיטא [פשוט] לי, ש"מלא חפניו" של חפינת הקטורת על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים (ויקרא טז, יב) הוא כדחפני אינשי [כמו שחופנים אנשים], שמכניס את שתי ידיו כשצידי האצבעות כלפי מטה, וכך מעלה את הקטורת כששתי ידיו מחוברות כעין כלי. אבל בעי [שאל] רב פפא: אם חפן בראשי אצבעותיו שהכניס את ראשי אצבעותיו לקטורת וכך חפן, מהו? חפן מן הצדדין, שהוליך גב ידו על הקטורת, ונכנסה הקטורת מן הצד, מהו? חפן ביד זו וביד זו, ולאחר שהגביהן קרבן זו אצל זו, מהו? שאלות אלו לא נמצאה להן תשובה ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] רב פפא: אם כשרצה לקדש את הקומץ בכלי שרת דבקיה [הדביק] את הקומץ בדפניה דמנא [בדופן הכלי] מתוכו, ולא הניחו בקרקעיתו, מאי [מה] דינו? האם קידוש בתוך הכלי בעינן [צריכים אנו], והאיכא [והרי יש כאן], או דלמא [שמא] הנחה בתוכו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] מר בר רב אשי: אם הפכיה למנא [הפך את הכלי], ודבקיה [והדביק] את הקומץ בארעיתא דמנא [בתחתית הכלי] שיש שם בית קיבול, מאי [מה] הדין? האם הנחה בתוכו של הכלי בעינן [צריכים אנו] והאיכא [והרי יש כאן], שהרי יש תוך לתחתית הכלי, או דלמא [שמא] כלי כתיקנו בעינן [צריכים אנו] וליכא [ואין כאן]? אף שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג משנה כיצד הוא עושה בקמיצה? פושט את אצבעותיו לאורכן על פס (כף) ידו. אם ריבה שמנה של המנחה יותר מן הראוי לה, או חסר שמנה, או חיסר לבונתה — הרי זו פסולה.

ד גמרא ומבררים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] ריבה שמנה? אמר ר' אליעזר: כגון שהפריש לה שני לוגין שמן לעשרון סולת, במקום לוג אחד. ומקשים: ולוקמה [ושיעמיד אותה] כגון דעריב [שעירב] בה שמן של חולין או שמן של חבירתה (מנחה אחרת)!

וכי תימא [ואם תאמר] ששמן של חולין ושמן של חבירתה לא פסל [אינו פוסל], מתקיף לה [מקשה על כך] רב זוטרא בר טוביה: אלא מעתה אם תאמר כך, מנחת חוטא דפסל [שפוסל] בה שמן (להלן מנחות נט,ב) היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה]?

אי דידה [אם שמן שלה] — הא לית [הרי אין] לה, שהרי אין במנחת חוטא שמן כלל, אי [אם] של חולין ושל חבירתה — הא אמרת [הרי אומר אתה] לא פסל [שאינו פוסל]! ואי אמרת דאפריש לה [ואם תאמר שהפריש עבורה] שמן, והוא פוסל למרות שלא עשה כדין, והרי כיון דלית [שאין] לה שמן כלל — חולין נינהו [הם], ואינו נחשב משלה!

ומסבירים, ור' אליעזר שאמר: כגון שהפריש לה שני לוגים, בסגנון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה הוא אומר], וכך יש להבין את דבריו: לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שאם הוסיף לה של חולין ושל חבירתה דפסיל [שהוא פוסל] בוודאי את המנחה, אבל הפריש לה שני לוגין, הואיל ומתחילה האי חזי ליה והאי חזי ליה [זה ראוי לה וזה ראוי לה] אימא לא ליפסיל [אמור שלא יפסול], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת פוסל.

ושואלים: ומנא ליה [ומנין לו] לר' אליעזר הא [הלכה זו]? אמר רבא: מתניתין קשיתיה [המשנה היתה קשה לו], מאי איריא [מה שייך, מה הטעם] דתני [שהוא שונה] ריבה שמנה, כלומר, השמן שלה? ליתני [שישנה]: ריבה לה שמן! אלא הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], דאף על גב [שאף על פי] שהפריש לה מתחילה שני לוגין — אף זה פוסל.

ה שנינו במשנה: חיסר לבונתה פסול. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אם חסרה הלבונה ועמדה על קורט (גוש קטן) אחד בלבד — פסולה, אם עמדה על שני קרטין — כשרה, דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אם עמדה על קורט אחד — כשרה עדיין, פחות מכאן מקורט אחד — פסולה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or a pinch of frankincense emerged in his hand, the meal offering is unfit, as the handful lacks a full measure on account of these items. The Gemara asks: Why do I need all these examples? Any one of them would convey the fact that the handful must contain a full measure.

The Gemara explains: All of the cases are necessary. Because if the mishna had taught only the example of a stone, it might have been thought that only a stone diminishes the measure of the handful, because it is not fit for sacrifice. But with regard to salt, which is fit for sacrifice, as the priest places salt on the handful before burning it upon the altar, one might say that the handful should be fit, as the salt should not subtract from the handful’s measure.

And if the mishna had taught only the example of salt, it might have been thought that the salt diminishes the handful’s measure as it was not initially fixed together with the entire meal offering. The reason is that the priest salts the handful alone. But with regard to the frankincense, which was initially fixed together with the entire meal offering, i.e., it is placed upon the meal offering before the priest removes a handful from it, one might say that the handful should be fit and the frankincense should not diminish from the handful’s measure. Therefore, the mishna teaches us that in any of these instances the meal offering is unfit.

§ The mishna teaches that if a stone, or a grain of salt, or a pinch of frankincense emerged in the priest’s hand together with the handful, the meal offering is unfit due to the fact that the Sages said: The handful that is lacking or that is outsized is unfit. The Gemara asks: Why does the tanna explain that the offering is not valid specifically because it is lacking or outsized? But let the tanna derive that such a handful is not valid due to the fact that there is an interposition between the priest’s hand and the handful. Rabbi Yirmeya says: Since there are certain instances where these items do not interpose between one’s hand and the handful, e.g., when they are located on the side of the handful, the mishna teaches that they disqualify the handful due to the fact that they reduce its measure.

§ Abaye said to Rava: How do the priests properly remove the handful from a meal offering? Rava said to him: They remove it as people normally remove handfuls, by folding all of their fingers over the palm of the hand. Abaye raised an objection to Rava from a baraita discussing the mitzva function of each of the fingers: This small finger is for measuring a span (see Exodus 28:16), i.e., the distance between the thumb and the little finger. This fourth finger is used for removal of a handful from the meal offering, i.e., the measurement of a handful begins from this finger, as the priest removes a handful by folding the middle three fingers over his palm.

Furthermore, this middle finger is used for measuring a cubit, the distance from the elbow to the tip of the middle finger. This forefinger, next to the thumb, is the finger used to sprinkle the blood of offerings on the altar. And finally, this thumb is the one on which the blood and oil is placed during the purification ritual of a leper (see Leviticus 14:17). Evidently, the little finger is not used in the removal of a handful.

The Gemara responds: The little finger is used only for the purposes of leveling the handful, that is to say, the priest first removes a handful with a full hand, i.e., all of his fingers, so that it should not be lacking in measure, and then he wipes away the protruding flour with his little finger from the bottom, and with his thumb from the top.

The Gemara asks: How is the removal of the handful performed? Rav Zutra bar Toviyya says that Rav says: When the priest places his hand in the meal offering, he bends his middle three fingers until the tips of his fingers reach over the palm of his hand, and he then removes the handful.

The Gemara notes that this is also taught in a baraita. From the verse that states: “And he shall remove from there his handful” (Leviticus 2:2), one might have thought that the handful should be overflowing. Therefore, another verse states: “And he shall take up from it with his handful [bekumtzo]” (Leviticus 6:8). The prefix that means “with” can also mean: In, indicating that the proper measure of a handful is that which is contained within one’s fingers alone.

The baraita continues: If the measurement of a handful is determined by the term “with his handful,” one might have thought that the priest removes a handful with his fingertips, i.e., that a handful consists of that which the priest removes by folding his fingers onto themselves. Therefore, the verse states: “His handful,” indicating that the handful must be full and not merely that which is contained within his fingers. How so? He scoops by closing his three fingers over the palm of his hand, and in this way takes a handful from the flour of the meal offering.

The baraita continues: In the case of a pan meal offering and that of a deep-pan meal offering, when the flour was fried before being scooped and was therefore hard, the priest wipes away with his thumb any flour that was overflowing above his handful, and with his little finger he wipes away the flour that was pushing out below. And this precise taking of the handful of a meal offering is the most difficult sacrificial rite in the Temple, as the priest must wipe away any protruding elements without removing any flour from the handful itself.

The Gemara asks: This one is the hardest sacrificial rite, and no other? But isn’t there pinching the nape of the neck of a bird offering, which is also considered extremely difficult to perform, and isn’t there the scooping of the handful of incense by the High Priest on Yom Kippur, another rite that is extremely difficult to perform? Rather, the baraita means that this taking of the handful of a meal offering is one of the most difficult sacrificial rites in the Temple.

Rav Pappa said: It is obvious to me that the term “his handful” means that the removal of the handful from a meal offering should be performed ab initio in the manner that people usually remove a handful, with their fingertips angled to the side. Rav Pappa raises a dilemma: What is the halakha if the priest removed a handful with his fingertips, i.e., if he placed his hand horizontally over the meal offering and filled his palm with flour by closing his fingers to his palm? Does this disqualify the taking of the handful or not?

Similarly, if the priest took a handful from the sides, by passing the back of his hand back and forth over the flour in the vessel so that the flour collected in his palm by way of the side of his palm, what is the halakha? Furthermore, if he took the handful with the back of his hand placed downward in the vessel, and with his fingers he collected the flour upward into his palm, what is the halakha? Are the handfuls removed in this manner fit for sacrifice? The Gemara states: These dilemmas shall standunresolved.

Rav Pappa said: It is obvious to me that when the Torah states: “His handful” (Leviticus 16:12), in the context of the scooping of handfuls of incense by the High Priest on Yom Kippur, it means in the manner that people usually scoop a handful, by placing the backs of their hands into the vessel and bringing their hands together. Rav Pappa raises a dilemma: What is the halakha if the High Priest scooped a handful with his fingertips? What is the halakha if he took a handful from the sides? What is the halakha if he scooped a handful with this hand and with that hand separately and then brought them together? The Gemara states: These dilemmas shall stand unresolved.

Rav Pappa raises yet another dilemma: If the priest took the handful from the vessel containing the meal offering and stuck the handful onto the side of the second vessel in order to sanctify it, i.e., the handful was not placed directly into the vessel, what is the halakha? Do we require that the handful be inside the vessel, and that is the case here? Or perhaps we require that the handful be placed properly inside the vessel, and that is not the case in this instance. No answer is found, and the Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Mar bar Rav Ashi raises a similar dilemma: If the priest overturned the vessel and stuck the handful to the underside of the vessel, in a case where there was an indentation on the underside, what is the halakha? Do we require that the handful be placed inside the vessel, and that requirement is fulfilled here, as the handful is within the indentation? Or perhaps we require that it be placed properly in the vessel, and that is not the case here. The Gemara states: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: How does the priest perform the removal of a handful? He extends his fingers onto the palm of his hand. If one increased its oil, decreased its oil, or decreased its frankincense, beyond the appropriate measures, the meal offering is unfit.

GEMARA: What are the circumstances of a case where the meal offering is disqualified due to the fact that one increased its oil? Rabbi Eliezer says: The circumstances are a case where he separated two log of oil for the meal offering instead of one log, and mixed them into a tenth of an ephah of flour. The Gemara raises a difficulty: And let Rabbi Eliezer interpret the mishna as referring to a case where he mixed non-sacred oil or the oil of another meal offering into the meal offering.

And if you would say that non-sacred oil and the oil of another meal offering do not disqualify a meal offering, Rav Zutra bar Toviyya objects to this claim: If that is so, then with regard to the meal offering of a sinner, of which it is stated (59b) that oil disqualifies it, how can you find the circumstances where it is in fact disqualified?

Rav Zutra bar Toviyya elaborates: If you suggest that he mixed its own oil into the flour, such a case does not exist, as the meal offering of a sinner does not have any oil. If he mixed non-sacred oil or that of another meal offering into the flour, the meal offering should not be disqualified, as you said that such oil does not disqualify a meal offering. And if you would say that he designated oil for his meal offering and mixed it into the flour despite the Torah prohibition against mixing oil into it, I say that since the meal offering of a sinner does not have oil at all, any oil that he separates and mixes into it is considered non-sacred, and you have already said that non-sacred oil does not disqualify a meal offering.

The Gemara responds: In fact, non-sacred oil and the oil of another meal offering do disqualify a meal offering, and Rabbi Eliezer is speaking utilizing the style of: It is not necessary, as follows: It is not necessary to say that non-sacred oil and the oil of another meal offering disqualify a meal offering. But in a case where one separated two log for his meal offering, since this first log is fit for the meal offering, and that second log is also fit for it, one might say that even when he mixes both log into the meal offering, it should not disqualify the meal offering. Therefore, Rabbi Eliezer teaches us that the meal offering is disqualified in this case as well.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Eliezer derive this conclusion? Rava said: The terminology of the mishna posed a difficulty for him, as one can ask: Why does the tanna specifically teach that the meal offering is disqualified if he increased its oil, which indicates that he increased it with oil belonging to the offering itself? Let the mishna teach simply: He increased the oil. Rather, this is what the mishna teaches us: That even though he initially separated two log of oil for the meal offering, its own oil disqualifies the offering when there is too much.

§ The mishna teaches that if one decreased its frankincense beyond its appropriate measure, the meal offering is unfit. Concerning this, the Sages taught in a baraita: If one decreased its frankincense to the point that the amount stood at only one pinch, it is disqualified, but if the decreased amount stood at two pinches, it is fit; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: If the decreased amount stood at one pinch, it is fit; less than that, it is disqualified.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

היכי עביד. אמתני' קאי דקא תני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ, ל"ה:

יכול מבורץ. פי' גדוש כמו שפירש רש"י במתני' ת"ל בקומצו דבקומצו משמע בקצת קומצו ולא כל קומצו דאם היה ממלא כל קומצו שיהא מבורץ עד שיהא קמח בין ראשי אצבעותיו לפס ידו אז היה כל קומצו מלא ודא"כ היה עושה היה לו לומר והרים ממנו קומצו ומדקאמר בקומץ משמע בקרב קומצו ירים ממנו ולא בכל קומצו דמה שאדם יכול ליקח בין אצבעותיו לפס ידו נקרא קומצו:

אי בקומצו יכול בראשי אצבעותיו. פי' בראשי אצבעותיו שלא יגיע עד פס ידו. ל"ה. ר"ל שיכוף ראשי אצבעותיו לבד על תחילת כף ידו ולא יקח מן הקמח כי אם מעט מה שיחזיקו ראשי אצבעותיו עד תחילת כף ידו דכיון דאמרת דבקומצו משמע קצת מקומצו א"כ נאמר אפילו מעט מקומצו דהיינו מה שמחזיקין ראשי אצבעותיו לבד ת"ל מלא קומצו הא כיצד ר"ל דמאחר שרבה הכתוב מלא קומצו מפני שאמר בקומצו יש לנו ליקח דרך שוה לקיים שני המקראות שלא יהא כל קומצו מלא דהיינו כל מה שאדם יכול לקמוץ וגם שלא יהיה חסר ממלא קומץ והיינו דחופה ג' אצבעותיו:

גמרא במחבת ובמרחשת מוחק כו'. עמש"כ ביומא (מז ב) בס"ד. ועתוי"ט ולשונו אינו מדוייק. דפתח ואע"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה. משמע דמנחת סלת ניחא ליה אע"פ שהיא ג"כ בלולה נופל בה שפיר לשון קמח. וסיים דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בה שמן כו'. ועי' לקמן (נד) תד"ה ת"ש:

רש"י ד"ה מאי איריא. א"נ כו' כגון באמצע הקומץ כו' ונראה כשני חצאי קמצים. מכאן נראה תשובה להסופרים הנוהגים לחתוך העור של בית תפילין של ראש בקצותיו ואומרים דכיון שמחובר באמצעו נקרא עדיין עור אחד עי' לקמן (לד ב). ורואה אני שהדברים ק"ו. ועי' ט"ז או"ח סי' ל"ב סק"ז. ועי' תשו' שמן רוקח ח"ב סי' א':

גמרא א"ר אלעזר. כצ"ל בל"י וכן לקמן:

רש"י ד"ה ב' לוגין. דנראית כשתי מנחות. כצ"ל צ"ק:

גמרא זו היא אחת מעבודות קשות. עיין לקמן דף נד ע"א תוספות ד"ה אין לך:

(יא א) הפכיה למנא ודבקיה לקומץ בארעיתא וכו'.—פירש"י דחוק, והעיקר כ"ש בשמ"ק בשם רש"י כ"י דהפך הכלי בפיה למטה והדביק הקומץ בשולי הכלי מבפנים מפני שהסולת לחה מן השמן יכול להדביקה בשולי הכלי. וע"ז שפיר נופל לשון "דבקיה", וכן "דבקיה לקומץ בדפניה דמנא" בבעיא דרב פפא שלמעלה.

והנה בעיות אלו לפי' רש"י עניינן בקידוש הקומץ בכלי. אבל הרמב"ם כתב (הל' פסולי המוקדשין פי"א הכ"ה): "הדביק הקומץ לדופן הכלי וקמץ או שהפך הכלי על ידו וקמץ מתוכו ופיו למטה וכו'". הרי שפירש בעיות אלה לענין קמיצה מכלי שבה המנחה. אבל מפשטות לשון התלמוד נראה כפי' רש"י.

או קורט לבונה פסול. מפני שהקומץ חסר כדי מקום הקורט וא''ת כיצד קומץ והלא לבונה על המנחה היא דכתיב (ויקרא ו) כל הלבונה אשר על המנחה תשובה לדבר כשקומץ מסלק הלבונה כולה לצד אחד וקומץ הסולת מאמצע הכלי: מלח בת הקרבה היא. דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו כדפרישית דהכי אמר בפ''ג (לקמן כ.) יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת''ל על כל קרבנך קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח ואי קשיא ולישמעינן לבונה וכל שכן צרור ומלח תריץ אי תנא לבונה ברישא הכי נמי דלא מיבעיא ליה למיתני צרור ומלח אלא הואיל ונקט צרור ברישא תנא לבונה ומלח: מאי איריא משום קומץ חסר תיפוק ליה דצרור פסול משום חציצה. דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסלת בקדשים כדמפ' בזבחים (דף כד.) אי נמי חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קמצים: מן הצד. למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור אבל חסרון איכא: כדקמצי אינשי. משמע בכל האצבעות: זרת. אצבע קטנה ממנה מתחיל הזרת ונ''מ למדת חשן זרת ארכה: זו קמיצה. ממנה מתחיל הקומץ מאותו אצבע שאצל הקטנה: זו אמה. ממנה מודדין כל אמות הבנין והכלים לפי שהיא ארוכה מכולן ושתי אמות היו בשושן הבירה שתי מקלות שהן אמה ובהן מודדין אמות הבנין ואותן מקלות נמדדו באותו אצבע שהוא ארוך: זו אצבע. לטבל הכהן אצבעו בדם: זו גודל. לבהונות דמצורע אלמא קמיצה בקומץ ולא זרת: ומשני כי אמרינן דכולהו אצבעות בעינן לקמיצה: להשוות. דאם יוצא קמח למטה מן הקומץ מוחקו ומשויהו באצבע קטנה שלא יהא מבורץ וכן מלמעלה בגודל: היכי עביד. אמתני' מהדר דקתני זו קמיצה דממנה מתחיל הקומץ: ת''ל בקומצו. והרים ממנו בקומצו (ויקרא ו): בראשי אצבעותיו. מעט שלא יגיע עד פס ידו: במחבת ומרחשת. דמעשיהן אפויין דאמר לקמן בפרק אלו מנחות נקמצות (דף עה:) דלאחר שהן אפויין פותתן וקומץ הלכך אי אפשר לפותתן דקות כל כך וכשהוא קומץ יוצאות חוץ למקומו הלכך מוחק בגודלו מלמעלה ובאצבעו קטנה מלמטה: וזו היא עבודה קשה שבמקדש. שבקושי גדול הוא משוה שלא יהא לא חסר ולא יותר: מליקה. אמרינן בפ' קדשי קדשים (זבחים סד:) זו היא עבודה קשה: ובחפינה. נמי אמרי' בפ' הוציאו לו במסכת יומא (דף מט:) אוחז את הבזך בראשי אצבעותיו ומעלה בגודלו כו' וזו היא עבודה קשה: כדקמצי אינשי. מכניס צידי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו: בראשי אצבעותיו. שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ מלא קומצו עד פס ידו כתקנו מהו: מן הצדדין. שנתן גב ידו על הקמח והוליך ידו עד שנכנס הקמח דרך צידו לתוך ידו ל''א מן הצדדין מצדי הכלי שלא קמץ באמצע הכלי: מלמטה למעלה. שהכניס אצבעותיו בקמח וגב היד כנגד הקמח וקומץ: מלא חפניו. דיום הכיפורים קטרת סמים דקה: כדחפני אינשי. שמכניסין צידי ידיהם וחופנים: מן הצדדים. שהכניס קטרת בחפניו דרך בין גודל לאצבע ל''א מן הצדדים של כלי: דבקיה לקומץ. בשעת קידושו לכלי בדפנו דמנא מבפנים: בארעיתא דמנא. כגון שהיה לכלי בית קיבול מאחוריו כמו שיש בקערות: מתני' ריבה שמנה. דדינה לוג כדאמר בפ' שתי מדות (לקמן פח.) מהאי קרא למנחה ולוג שמן: חיסר שמנה. פסולה כדאמרן לעיל (ט:) משמנה שאם חיסר כל שהוא פסול: חיסר לבונתה. דשיעור לבונה מלא הקומץ בפ' הרי עלי עשרון (לקמן קו:) מפרש לה בג''ש נאמר הרמה כו' ואי קשיא ליתני ריבה לבונתה הא מפרש לה בגמ': גמ' שהפריש לה. לשם מנחה זו (הפריש לה): ב' לוגין. ועירבו עמה דנראית כשתי הלחם אבל בלוג ומחצה קס''ד דלא מיפסלא: ולוקמה כגון דעריב בה. פורתא שמן דחול או שמן דחבירתה: דפסיל בה שמן. דאמר בפרק כל המנחות (לקמן נט:) לא ישים עליה שמן ואם שם פסול: אי דידה. שהפרישו לשמה: הא לית לה. וכיון דלא חזי לה לא מקדיש שמן שמופרש לה: והאי חזי לה. כלומר זיל לגביה דהאי חזי ליה וזיל לגביה דהאי חזי ליה: ומנא ליה לרבי אליעזר הא. דאפילו הפרישן לשמן פסול אם עירבו עמה: שמנה. משמע דהופרש לשמה:

וזו היא עבודה קשה שבמקדש. למ''ד בפרק אלו מנחות (לקמן עה:) שמחזירן לסולתן אינה קשה יותר ממנחת סולת אלא סבר לה כמ''ד שהיה מחלקה לשנים ושנים לארבעה: והא איכא חפינה. כשהיה נכנס לפני ולפנים ולא כשהיה חופן בלשכת בית אבטינס ועבודה קשה היא מאד כדמוכח ביומא (דף מט:): מלמטה למעלה. פירש בקונטרס שהכניס ראשי אצבעותיו בקמח וגבי ידו כנגד הקמח וקמץ ואין זה כראשי אצבעותיו דלעיל דהתם פס ידו כנגד הקמח ומכניס ראשי אצבעותיו וקומץ מלא קומצו עד פס ידו והשתא לפי' הקונטרס קורא ראשי אצבעותיו למטה וכן מפרש ר''ת במסכת שבת (דף צד:) גבי ציצין הפורשין למעלה פירוש לצד פיסת היד ומביא ראיה מהא דאמר בפ' כל היד (נדה יג.) מן העטרה ולמעלה דלצד הגוף קורא למעלה ואינה ראייה כל כך דלגבי מילה שהיא תלוייה שייך לקרות ראש המילה למטה אבל אצבעות שאדם זוקף אצבעותיו למעלה שייך לקרות למעלה ראשי האצבעות ומלמטה למעלה יש לפרש שמכניס ידו בקמח דרך פס היד עד שמגיע לראשי אצבעותיו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד