מנחות יב ע"ב

"או כזית" על אכילת השירים ("על מנת לאכול כזית משייריה למחר"), וטעם הדבר, מפני שעל הקטרת הקומץ השנויה עימה לא ניתן לומר "או להקטיר כזית מקומצה למחר — פיגול", שהרי אם חסר הקומץ המנחה פסולה, ואין מחשבה כזו עושה פיגול — לפיכך בקמיצה נמי [גם כן], כלומר, כשהוא שונה מתחילה: "הקומץ את המנחה... לאכול שירים" לא תני [אינו שונה] ר' חייא "או לאכול כזית משייריה", אף שמצד האמת יכול היה לשנות כן; וקתני סיפא [והוא שונה בסוף], שאם הקטיר את הקומץ על מנת לאכול את השיריים לאחר זמנם — הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, אלמא מהניא להו [מכאן שמועילה להם] הקטרה לשיריים שחסרו לקובעם בפיגול!

אמר ליה [לו] אביי: לא, מכאן אין להוכיח שמדובר בשיריים שחסרו, ויש להסביר כי הא מני [ברייתא זו ששונה ר' חייא כשיטת מי היא]? שיטת ר' אלעזר היא, דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ, והלבונה, והקטרת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים, שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ מחוץ למקדש — הרי זה חייב משום איסור הקרבה בחוץ, ור' אלעזר פוטר עד שיקריב את כולו, ולא רק כזית ממנו.

וכיון שבהקטרת קמיצה (קומץ) לא מתני ליה [אינו יכול לשנות] את הלשון "או להקטיר כזית מקומצה בחוץ", משום שלדעת ר' אלעזר, שאין חייבים על הקטרה כזו בחוץ — גם אין במחשבה לעשות זאת משום פיגול, לכן בשירים נמי לא מתני ליה [גם כן אינו יכול לשנות] "או כזית".

ושואלים: אי [אם] ברייתא זו דעת ר' אלעזר היא, האי [זה] שהוא שונה בה "להקטיר קומצה בחוץ", הרי "להקטיר קומצה ולבונתה בחוץ" מיבעי ליה [צריך הוא] לשנות! דתנן [שהרי שנינו במשנה]: הקומץ והלבונה שהקריב את אחד מהן בחוץ — חייב משום הקרבה בחוץ, ור' אלעזר פוטר עד שיקריב את שניהם!

ודוחים: לא נצרכא [הוצרכה] הברייתא לשיטה זו אלא לקומץ של מנחת חוטא, ששם אין לבונה אלא רק קומץ, והוא המתיר היחיד, וממילא חייב על הקרבת הקומץ בפני עצמו בחוץ, וגם מחשבה לעשות כן למחר עושה פיגול.

ושואלים: ואיכפל תנא לאשמועינן [וכי טרח התנא להשמיע לנו] הלכה שנוגעת רק לקומץ של מנחת חוטא? ומשיבים: אין [כן]. וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם האמורא ר' אלעזר בן פדת: מה שנאמר במשנה זו "על מנת להקריב קומצה בחוץ" — קומץ של מנחת חוטא הוא, ושיטת ר' אלעזר היא.

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [לא כלום הוא מה שאמרתי], שהקטרה מועילה לשיריים שחסרו, לקבוע אותם בפיגול ולהוציאם מידי מעילה. דתניא [ששנויה ברייתא], נאמר בלחם הפנים: "קדש קדשים הוא" (ויקרא כד, ט), לומר: הוא בשלמותו, שאם נפרסה אחת מהן מחלות לחם הפנים, ונחסרה בכך — חלותיה כולן פסולות לגמרי, ואין הקטרת הבזיכים מועילה בהן כלל.

ונדייק: הא [אבל] אם לא נפרסה אחת מהן, אלא יצאת (יצאה) — הני דאיכא גוואי [אלה שישנן בפנים] כשרות. ומעתה, מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא ששמעת אותו שאומר]: זריקה מועלת ליוצא מחוץ לעזרה, להוציאו מידי מעילה ולחייב עליו משום פיגול — דעת ר' עקיבא היא, וקאמר [והוא אומר] בברייתא זו שאם נפרסה אחת מן החלות לא מועילה להן ההקטרה. והוא הדין למנחה שחסרו שייריה, שלא תועיל להם ההקטרה.

אמר ליה [לו] אביי: כיצד אתה מוכיח מכאן? מי קתני [האם התנא שונה במפורש] הא [אבל] אם יצאת אחת מהן האחרות כשרות, שאתה מסיק מסקנה זו? דלמא [שמא] יש לדייק באופן אחר: הא [אבל] אם נטמאת אחת מהן — הנך [אלה, השאר] הן כשרות,

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום שמרצה ציץ שבראש הכהן הגדול על הטומאה, אבל אם יצאת אחת מהן — לא, והכל נפסל, כמו שהוא הדין כשנפרסה אחת מהן. וברייתא זו שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: אין זריקה מועלת ליוצא. ולדרך זו,

בדין הוא דאיבעי ליה למיתני נמי [שצריך לשנות גם כן] יצאת אחת מהן כולן פסולות, והאי דקתני [וזה שהוא שונה] נפרסה — הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], שאפילו נפרסה, דאיתיה [שעדיין היא נמצאת] בפנים — לא מהניא ליה [מועילה לו] הקטרה. אבל לשיטת ר' עקיבא שאמר: זריקה מועלת ליוצא — אפילו חסרון נמי מהניא ליה [גם כן מועילה לו] הקטרה.

א משנה אם עשה אחת מעבודות המנחה על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולהקטיר כחצי זית מן הקומץ למחר — כשר, מפני שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

ב גמרא ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית למחר — אין זה מצטרף, וכשר, הא [אבל] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מן השיריים ולאכול כחצי זית מדבר שאין דרכו לאכול, כלומר, מן הקומץ — הרי זה מצטרף לכזית לפסול.

ומראים סתירה, והקתני רישא [והרי הוא שונה בהתחלה, במשנה הקודמת]: אם חישב על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ לזמנו — הרי זה פיגול, ונדייק: דווקא אם חישב לאכול דבר שדרכו לאכול — אין [כן], אבל אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול — לא, אין מחשבה זו פוסלת, וממילא אין לומר שתצטרף. ואם כן, מאן תנא [מיהו התנא] של משנתנו?

אמר ר' ירמיה: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מאכילת אדם לאכילת מזבח ומאכילת מזבח לאכילת אדם, שאם חישב על מנת להקטיר למחר מן השיריים המיועדים לכהנים, או לאכול מן הקומץ המיועד למזבח — הרי זה פוסל,

דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ את המנחה על מנת לאכול דבר שאין דרכו לאכול או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר — הרי זה כשר, ור' אליעזר פוסל.

אביי אמר: אפילו תימא [תאמר] ששיטת רבנן [חכמים] היא משנתנו, לא תימא [אל תאמר] ותדייק: הא [אבל] אם חישב על מנת לאכול כחצי זית מדבר שדרכו לאכול ולאכול כחצי זית דבר שאין דרכו לאכול מצטרף לפסול, אלא אימא [אמור] ותדייק כך: הא [אבל] חישב על מנת לאכול כחצי זית למחר ולאכול כחצי זית בחוץ מדבר שדרכו לאכול הרי זה מצטרף לפסול.

ומקשים: ומאי קא משמע לן [ומה משמיע לנו התנא בכך]? הא בהדיא קתני לה [הרי במפורש הוא שונה אותה] במשנה הקודמת: לאכול כזית בחוץ וכזית למחר, או כזית למחר וכזית בחוץ, כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ — בכל אלה פסול ואין בו כרת, ואם כן

Or an olive-bulk, in the case of one’s intent with regard to the consumption of the remainder, because the remainder is already the size of an olive-bulk. Therefore, in the case of the removal of the handful as well, i.e., when he teaches: One who removes a handful to partake of its remainder, Rabbi Ḥiyya did not teach: Or to consume an olive-bulk of its remainder, despite the fact that he could have done so in that clause. Rava concludes his proof: And yet the latter clause teaches that if one burned the handful with the intent to consume the remainder after its designated time, the offering is piggul and one is liable to receive karet on account of it. Evidently, burning is effective in rendering a lacking remainder as piggul.

Abaye said to Rava: No, one cannot prove from here that the mishna is discussing the case of a remainder that became lacking. The reason for this is: In accordance with whose opinion is this mishna of Rabbi Ḥiyya? It is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, as we learned in a mishna (Zevaḥim 109b): With regard to the handful of flour, and the frankincense, and the incense, and the meal offering of priests (see Leviticus 6:16), and the meal offering of the anointed priest (see Leviticus 6:12–15), and the meal offering that accompanies the libations brought with animal offerings (see Numbers 15:1–16), where one sacrificed an olive-bulk from one of them outside the Temple courtyard, he is liable for sacrificing outside the courtyard. And Rabbi Elazar exempts one from liability until he sacrifices them in their entirety rather than just an olive-bulk from them.

Abaye concludes: Since with regard to the burning of the handful he could not teach: Or burn an olive-bulk of its handful outside the Temple, as according to Rabbi Elazar one is not liable for burning anything less than the full handful and therefore intent to burn only an olive-bulk does not render the offering piggul, with regard to the remainder as well, he did not teach: Or an olive-bulk.

The Gemara asks: If the mishna of Rabbi Ḥiyya is really in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, then this statement: To burn its handful outside the Temple courtyard, should have been phrased: To burn its handful and its frankincense outside the Temple courtyard, as we learned in a mishna (Zevaḥim 110a): With regard to the handful and the frankincense, in a case where one sacrificed only one of them outside the Temple courtyard, he is liable. Rabbi Eliezer exempts from liability one who burns only one of them until he sacrifices both of them together.

The Gemara responds: The mishna of Rabbi Ḥiyya is necessary only for the handful of the meal offering of a sinner, which has no frankincense. Since only the burning of the handful permits the remainder of the sinner’s meal offering for consumption, one’s intent to burn it the next day renders the offering piggul. With regard to this meal offering, one is not liable for burning anything less than the full handful, according to Rabbi Elazar, and therefore it does not teach: Or an olive-bulk.

The Gemara asks: And did the tanna go to all that trouble [ve’ikhpal] just to teach us a halakha that is applicable only in the case of the handful of the meal offering of a sinner? The Gemara responds: Yes, he did. And similarly, when Rav Dimi came to Babylonia from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Elazar ben Pedat said: When the mishna discusses an instance where one has intent to sacrifice the handful of a meal offering outside, it is referring to the handful of the meal offering of a sinner, and it is in accordance with the opinion of Rabbi Elazar.

Rava then said: That which I said, that the burning of the handful with the intent to consume the remainder the next day is effective in rendering even a remainder that became lacking in measure as piggul and to remove it from being subject to misuse of consecrated property is nothing, as it is taught in a baraita: The verse states with regard to the shewbread: “It is most holy” (Leviticus 24:9). The restrictive term “it” teaches that the shewbread must remain whole, so that if one of the loaves of the shewbread broke and consequently became lacking in measure, then all of its loaves are disqualified, and the burning of the bowls of frankincense do not render them permitted for consumption.

Rava continues: It can be inferred from the baraita that if the loaves remained whole but one of them left the Temple, those that are inside the Temple are still fit. And whom have you heard who says: The sprinkling of the blood is effective in rendering piggul an item that left the Temple? It is Rabbi Akiva. And yet he says in this baraita that if one of the loaves broke, the burning of the frankincense is not effective for them. Similarly, with regard to the remainder of a meal offering that became lacking in measure, even Rabbi Akiva agrees that the burning of the handful is ineffective in rendering it piggul.

Abaye said to Rava: How can you cite a proof from this baraita? Is it taught in this baraita: But if a loaf of shewbread left, those loaves that remain inside are fit? Perhaps all of the loaves are disqualified if even one of them left, and one should infer a different halakha from the baraita, that if one of the loaves became ritually impure, these that remain pure are fit.

Abaye explains: What is the reason for such a distinction? The reason is that the frontplate of the High Priest effects acceptance for ritually impure offerings. But in a case where a loaf of shewbread left, the frontplate does not effect acceptance, and therefore all of the loaves are disqualified, as in a case where one loaf breaks. And if so, the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says that sprinkling is not effective with regard to an item that left the Temple courtyard.

Abaye continues: And by right the baraita should have also taught that if one of the loaves of shewbread left, all the loaves are disqualified. And as for the fact that it teaches the halakha specifically with regard to a loaf that broke, this is what the baraita teaches us: That even if the loaf broke, in which case the loaf is still inside the Temple, burning is not effective with regard to it. But according to Rabbi Akiva, who says that sprinkling is effective with regard to an item that left the Temple, even in the case of a lacking measure, burning is effective with regard to it.

MISHNA: If one’s intent was to partake of half an olive-bulk of the remainder and to burn half an olive-bulk of it not at the appropriate time or not in the appropriate area, the offering is fit, because eating and burning do not join together.

GEMARA: The Gemara infers from the mishna: The reason that the two halves of an olive-bulk do not join together is because his intent was to partake of half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk, which indicates that if his intent was to partake of half an olive-bulk of the remainder and to partake of half an olive-bulk of an item whose typical manner is such that one does not consume it, i.e., the handful, then the halves do join together to the amount of an olive-bulk and disqualify the offering.

The Gemara notes an apparent contradiction: But the first clause teaches, in the earlier mishna: If one’s intent was to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, or to burn an item whose typical manner is such that one burns it on the altar, beyond its designated time, the offering is piggul. One can infer from this mishna that if his intent was to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, yes, such intent disqualifies an offering. But if his intent was to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, this intent does not disqualify the offering, and likewise such intent does not join together with another to this end. If so, who is the tanna who taught the latter clause?

Rabbi Yirmeya said: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer, who says that one can have improper intent from the consumption performed by a person to the consumption performed by the altar, and from the consumption performed by the altar to the consumption performed by a person. In other words, if one’s intent was to burn the remainder the next day or to consume the handful the next day, such intent disqualifies an offering even though the remainder is intended for consumption by the priests and the handful is intended for burning upon the altar.

The Gemara cites the relevant ruling of Rabbi Eliezer. As we learned in a mishna (17a): In the case of one who removes a handful from the meal offering with the intent to consume after its designated time an item whose typical manner is such that one does not consume it, i.e., the handful, or to burn beyond its designated time an item whose typical manner is such that one does not burn it on the altar, i.e., the remainder of the meal offering, the meal offering is fit. And Rabbi Eliezer deems it unfit, although it is not piggul and consuming it is not punishable by karet.

Abaye said: You may even say that the mishna here is in accordance with the opinion of the Rabbis. And do not say that one should infer from the mishna that if his intent was to partake of half an olive-bulk of an item whose typical manner is such that one consumes it and to partake of half an olive-bulk of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, the offering is disqualified. Rather, say that if his intent was to partake of half an olive-bulk on the next day and to partake of half an olive-bulk outside the Temple, and each of these halves is from an item whose typical manner is such that one partakes of it, then the halves are joined together and disqualify the offering.

The Gemara asks: And what is this teaching us? The previous mishna already teaches that principle explicitly: If one performed one of these rites with the intent to partake of an olive-bulk outside its designated area and an olive-bulk the next day, or an olive-bulk the next day and an olive-bulk outside its designated area, or half an olive-bulk outside its designated area and half an olive-bulk the next day, or half an olive-bulk the next day and half an olive-bulk outside its designated area, the offering is unfit but there is no liability for karet.