דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - א

ומעתה, הא תו המשנה לעיל והדיוק ממשנתנו - למה לי?

אי נאמר שבא דיוק זה להשמיענו: לאכול דבר שדרכו לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול דאין מצטרפין, דבר זה מרישא של המשנה שמעת מינה, שהרי לעיל אמרה המשנה לדין פיגול במחשב על דבר שדרכו לאכול דווקא.

ואי תאמר שדין מחשבת הקטרה ואכילה שאינן מצטרפות האמור במשנתנו, לא בא בכדי לדייק ממנו דין אחר אלא בא להשמיענו עצם דין זה של לאכול ולהקטיר, שאין מצטרפות מחשבות הקטרה ואכילה, אף זה מדיוקא דרישא שמעת מינה, שהרי דייקנו ברישא שצריך שתהיינה מחשבות אכילה והקטרה בדבר העומד לכך, ואם חישב לאכול חצי זית שיריים וחצי זית קומץ למחר אין זו מחשבת פיגול, וכיון שכן פשוט הוא שלא תצטרפנה מחשבות אכילה והקטרה דהשתא, מה לאכול חצי זית שיריים ולאכול דבר שאין דרכו לאכול דהיינו חצי זית קומץ, שבשתיהן חישב מחשבת אכילה אמרת לא מצטרף, לאכול חצי זית שיריים ולהקטיר חצי זית קומץ שחלוקות המחשבות גם בעשייתן מיבעיא שאינן מצטרפות!?

ומתרצינן: אין, לאכול ולהקטיר אצטריכא ליה למשנה להשמיענו שאינן מצטרפות שתי מחשבות אלו, ואין לך ללמוד זאת מדין מחשבה בדבר הראוי לכך. כי סלקא דעתך אמינא, דווקא התם ברישא, שחישב לאכול חצי זית שיריים וחצי זית קומץ, הוא שאמרנו שאין מצטרף, כיון דלא כי אורחיה קמחשב בחצי זית קומץ שהרי אין דרכו לאכול וחישב עליו לאכול, אבל הכא בסיפא, דבהאי חצי זית של שיריים שחישב עליו לאכילה כי אורחיה קמחשב, ובהאי חצי זית של קומץ שחישב עליו להקטיר כי אורחיה קמחשב, אימא לצטרף, קא משמע לן סיפא שאין מצטרף.

הדרן עלך פרק כל המנחות

פרק שני - הקומץ את המנחה

מתניתין:

הקומץ את המנחה, [1] וחשב בעת הקמיצה על מנת לאכול שירייה, או להקטיר קומצה, למחר, מודה רבי יוסי - החולק בהמשך המשנה לענין מחשב על הקטרת לבונה - בזה, שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת.

אבל, אם קמץ על מנת להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר, פסול, ואין בו כרת.

וחכמים אומרים, פיגול, וחייבין עליו כרת. [2]

אמרו לו חכמים לרבי יוסי: מה שינה [במה שונה] זה, הלבונה, מן הזבח, שאם שחט זבח בהמה [3] על מנת להקטיר אימוריו למחר, הרי זה פיגול, ואם כן הוא הדין להקטרת לבונה של מנחה שהיא כהקטרת אימורים, ומדוע לא מועילה מחשבת הקטרת לבונה שחישבה בעת הקמיצה [שהיא כשחיטה]!?

אמר להם: אין הם דומים, שהזבח דמו ובשרו ואימוריו אחד, ולבונה אינה מן המנחה. ויבואר חילוק זה בגמרא.

גמרא:

ודנה הגמרא: למה לי למתנא ברישא "מודה רבי יוסי בזו"? מדוע היה מקום לחשוב שהוא חולק בזה?

ומתרצינן: משום דקא בעי למתנא סיפא: להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת. ואם כן, מהו דתימא, טעמא דרבי יוסי בזה, הוא משום דקסבר אין מפגלין בחצי מתיר, ואם חישב מחשבת פיגול על עבודת חצי מתיר אין זה פיגול, וכיון שהקטרת הקומץ והקטרת הלבונה שניהם ביחד מתירין את השיריים, נמצא, שהקטרת הלבונה הינה עבודת "חצי מתיר", ולכן אם חישב להקטיר לבונתה למחר אין זה פיגול, [4] ואם נאמר כן, נמצא שאפילו רישא נמי לא יהא פיגול, שהרי הקטרת הקומץ אף היא עבודת חצי מתיר,

הערות

[1] מפשטות המשנה משמע, שעבודת הקמיצה חשובה "מתיר" שלם, ואילו ליקוט הלבונה מן המנחה אינו חלק מעבודת הקמיצה, ולכך, אם חישב מחשבת פיגול בעת הקמיצה לבדה, נתפגלה המנחה. כי אם ליקוט הלבונה היה חשוב כחלק מעבודת הקמיצה, נמצא שהקמיצה לבדה אינה אלא "חצי מתיר", ופיגול אינו חל אלא באופן שחישב בעת עבודת כל המתיר ולא בחציו. וכן מבואר בתוס' [ד"ה קמ"ל] שהקמיצה מן המנחה חשובה עבודה שלמה, כיון שאין כיוצא בה בלבונה [שאינה נקמצת]. אולם, דעת הרמב"ם [פסולי המוקדשין, טז ז] שאין המחשבה בעת הקמיצה לבדה מפגלת אלא אם כן חישבה גם בעת ליקוט הלבונה, כי אין פיגול חל אלא אם חישב בכל המתיר, שהוא הקומץ עם הלבונה. ולשיטתו צריך להעמיד המשנה באופן שחישב בעת הקמיצה וליקוט הלבונה. אלא שבזבח תודה דחה פירוש זה, שהרי דעת רבי יוסי בסיפא שאם חישב בעת הקמיצה על מנת להקטיר הלבונה חוץ לזמנה אין זה פיגול, וטעמו מבואר בגמרא משום שאין מתיר מפגל את המתיר, והיינו, שהמחשבה בעת הקמיצה אשר היא מתרת השיריים אינה מועילה לפגל את הלבונה שאינה ניתרת על ידה והיא מתיר בפני עצמו. ומעתה, לדברינו שהמשנה עוסקת באופן שחישב גם בעת ליקוט הלבונה [מדוע לא יחול הפיגול מחמת מחשבתו זו, הרי ליקוט הלבונה וודאי חשובה עבודת מתיר ביחס להקטרתה שהיא המתרת את הלבונה בהקטרה, אלא] בהכרח יש לומר, כי הטעם שלא די במחשבתו זו בכדי לפגל הוא משום שאין כאן מחשבה אלא בחצי מתיר, שהרי אין ליקוט הלבונה מועיל לבדו ללא הקמיצה. ואם כן מדוע מודה רבי יוסי ברישא שהוא פיגול מחמת מחשבתו בעת הקמיצה הלא אין זו מחשבה אלא בחצי מתיר, שהרי אין הקמיצה מועילה לבדה ללא ליקוט הלבונה! ? ולכך כתב, כי לדעת הרמב"ם יש לומר שדברי המשנה בדעת רבי יוסי המודה לחכמים ברישא, היינו לפי רבי מאיר הסובר "מפגלין בחצי מתיר", אבל לדעת חכמים החולקים על רבי מאיר אין המחשבה בעת הקמיצה מפגלת.

[2] דעת רב חסדא לקמן [יז א] אין הקטרה מפגלת הקטרה, והיינו שאם חישב בעת הקטרת הקומץ על מנת להקטיר הלבונה חוץ לזמנה אין זה פיגול, וכן נפסק להלכה. והטעם בזה הוא משום שכל אחד מהם הנו מתיר בפני עצמו. והקשה הרעק"א בזבחים [מג א], והלא מפורש במשנתנו שהמחשבה בעת הקמיצה מפגלת את הקטרת הלבונה, ומה החילוק בין זה לבין הקטרת הקומץ? ותירץ, מאחר ודין המנחה שיקמוץ ממנה תחילה, הרי שהקומץ הנו מתיר גם את הקטרת הלבונה, ומה שאין כן לענין הקטרה שאינו צריך להקטיר הקומץ תחילה ורשאי להקטיר קודם את הלבונה, ומשום כך אין הקטרת הקומץ חשובה "מתיר" להקטרת הלבונה. ולדבריו נמצא, שהמחשבה בעת עבודות הקומץ על הקטרת הלבונה אינה מפגלת אלא בעבודות המעכבות את הקטרת הלבונה דהיינו קמיצה ומתן כלי, אבל אם חישב כן בעת הולכת הקומץ למזבח, אשר לכאורה הולכה זו אינה מעכבת את הקטרת הלבונה, הרי זה כמחשב מהקטרת קומץ להקטרת לבונה ואינו פיגול. וכן מבואר בדברי החזון איש [כב יא] שכתב, כי דעה זו שאין הקטרה מפגלת הקטרה סוברת שלא אמרו חכמים במשנתנו אלא על מחשבה בעת הקמיצה ומתן כלי, שכל זמן שלא קידש את הקומץ אי אפשר להקטיר את הלבונה, אבל בשעת הקטרת הקומץ, שכבר אפשר להקטיר את הלבונה קודם להקטרת הקומץ, אין הקטרה מפגלת הקטרה [והולכה כהקטרה]. ובשיטה מקובצת שם [אות ה] כתב לחלק בין הקטרה לקמיצה, שדווקא מחשב בעת הקמיצה להקטיר לבונתה חוץ לזמנה הרי זה פיגול משום שקודם קמיצה היו הקומץ והלבונה בכלי אחד, ומה שאין כן במחשב בעת הקטרת הקומץ שאינם כבר בכלי אחד. ולדבריו יש לעיין באופן שחישב בעת מתן כלי, שמאחר וכבר אינם בכלי אחד לכאורה לא תועיל מחשבתו בזה לפגל.

[3] כן פירש רש"י את קושיית רבנן ששאלו לרבי יוסי ממפגל באימורים בעת שחיטת הזבח. אולם השיטה מקובצת [אות ד] העמיד את קושייתם ממפגל על אימורים בעת זריקת הדם. וביאר בכתבי הגרי"ז, כי זה פשוט שהשחיטה חשובה "מתיר" של האימורים, שהרי אף האימורים צריכים לשחיטה בכדי להקטירם, ואם כן כאשר חישב בעת השחיטה על הקטרת האימורים, הרי זה מפגל באותו המתיר, ולא כמחשב מ"מתיר" ל"מתיר" אחר, שהרי השחיטה חשובה גם כ"עבודת האימורים". ומה שאין כן מחשב בעת עבודת הקמיצה על הקטרת הלבונה שאין הקומץ חשוב "מתיר" של הלבונה. ולא הוקשה לרבנן אלא ממחשב בעת זריקת הדם, משום שהזריקה הינה עבודה בפני עצמה ואינה חשובה כעבודת האימורים. והשיב על כך רבי יוסי, כי מאחר והקטרת האימורים ניתרת על ידי זריקת הדם, משום כך אף הזריקה חשובה כ"עבודת האימורים" ולכך מפגלת בה המחשבה על הקטרת האימורים. ובעיקר פירושו של השיטה מקובצת ביאר הגרי"ז, כי סובר הוא שהקטרת האימורים חשובה "מתיר" של הבשר באכילה, וזהו שאמרו חכמים: במה שונה המחשבה בעת הקמיצה על הקטרת לבונה מהמחשבה בעת זריקת הדם על הקטרת האימורים, הרי זריקה והקטרה אף הן חשובות כשתי מתירים, שהדם מתיר לאימורים והאימורים מתירים לבשר, ואף על פי כן מועילה המחשבה בזו על זו, ואם כן הוא הדין לקומץ ולבונה! ? והשיב רבי יוסי, כי מאחר והדם חשוב "מתיר" לאימורים, נמצא זה מחשב על האימורים בעת עבודת המתיר שלהם, ומה שאין כן בקומץ ולבונה. ובדעת רש"י ביאר, על פי המבואר לקמן [טז ב] שהשחיטה חשובה "מתיר" במה שמקדשת את הדם. ולכך אמרו חכמים כי כשם שניתן לפגל את ה"מתיר" של הקטרת אימורים על ידי המחשבה בעת ה"מתיר" של השחיטה, הוא הדין לקומץ ולבונה שהם שני מתירים. ואף על פי שעבודת השחיטה מקדשת את כל הקרבן מכל מקום מה שחשובה היא עבודה לענין שיתפגל הזבח על ידה הוא במה שהשחיטה מקדשת את הדם.

[4] הקשה בכתבי הגרי"ז, הרי ענין המחשבה שמפגלת אינו במה שמחשב על דבר שהוא "מתיר" לעשותו שלא כדינו, אלא ענינו הוא במה שמחשב על אכילת מזבח שלא כדינה, ואם כן מדוע לא תועיל המחשבה על חצי מתיר, הלא מכל מקום חישב על אכילת מזבח! ? וכתב ליישב על פי מה שחידש הגר"ח, שענין המחשבה על זריקת הדם שמפגלת אין זה מטעם אכילת מזבח, אלא משום שחישב על עבודת הזריקה שלא כדינה. ומשום כך דם הניתן בכמה הזיות באופן שכולן מעכבות אין די במחשבה על הזאה אחת אלא צריך שיחשב על ההזאות כולן. ולפי זה סברה הגמרא כי מאחר ודין הקטרת הקומץ והלבונה ענינו כזריקת דם הזבח, הרי שדין הפיגול בהם אף הוא אינו מטעם מחשבה על אכילת מזבח, אלא מטעם מחשבה על עבודת זריקה, וכיון שכן לא חל הפיגול אלא אם חישב בכל המתיר דהיינו הקומץ והלבונה. ומה שבאמת מועילה המחשבה אף על הקומץ לבדו או על מקצתו ביאר הגר"ח, כי מאחר ובהקטרת קומץ מתקיים גם דין הקטרה כהקטרת אימורים, ובזה ענין הפיגול הוא מחמת המחשבה על אכילת מזבח, משום כך כל שחישב על הקטרה בשיעור אכילת מזבח הרי זה פיגול.

להסברו של אביי, משנתנו ששנינו בה שאין אכילה והקטרה מצטרפים, הא תו [זו עוד] למה לי? אי [אם] בשביל לדייק: אבל אם חישב לאכול כחצי זית למחר ושוב חישב לאכול כחצי זית למחר מדבר ש(אין) דרכו לאכול קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שמצטרף וחייבים על כך משום פיגול — הלוא מרישא דסיפא שמעת מינה [מתחילתו של סוף המשנה הקודמת שומע אתה], דקתני [שהוא שונה] שם: כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר — פסול, ונדייק: הא [אבל] לאכול כחצי זית למחר וכחצי זית למחר — פיגול!

אי [אם] תאמר שלענין לאכול ולהקטיר כלומר, את הדין דהיא גופא [של עצמה] קא משמע לן [משמיעה לנו המשנה], שמחשבות אכילה והקטרה אינן מצטרפות — הלוא מדיוקא דרישא שמעת מינה [מהדיוק של ההתחלה של המשנה הקודמת, אתה שומע דבר זה], ששנינו בה: לאכול דבר שדרכו לאכול הרי זה פיגול, ומכאן יש לדייק: אבל לאכול דבר שאין דרכו לאכול — אין חייבים על כך משום פיגול.

דהשתא [שעכשיו, שהרי] מה אם כשחישב לאכול דבר שדרכו לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול — אמרת [אומר אתה] שלא מצטרף, למרות שבשתיהן חישב על אכילה, אם חישב לאכול ולהקטיר מיבעיא [נצרכה לומר] שאין מצטרף?

ומשיבים: אין [כן], גם אם שנינו מתחילה שלאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול אינו מצטרף, עדיין לאכול ולהקטיר איצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: התם [שם] כשמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול הוא שאינו מצטרף, משום דלא כי אורחיה קמחשב [שלא כדרכו הוא מחשב], שהוא מחשב על דבר שאין דרכו בכך,

אבל הכא [כאן], שמחשב לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, דבהאי כי אורחיה קמחשב [שבזה כדרכו מחשב] ובהאי כי אורחיה קא מחשב [ובזה הוא כדרכו מחשב] אימא לצטרף [אמור שיצטרפו], אף על פי שכל אחד מהם הוא כחצי זית, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאינם מצטרפים.

א משנה הקומץ את המנחה על מנת לאכול שיריה או להקטיר קומצה למחר — מודה ר' יוסי בזה שהוא פיגול וחייבין עליו כרת. אבל אם קמץ את המנחה על מנת להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר: פסול הוא, אבל אין בו כרת, וחכמים אומרים: פיגול וחייבין עליו כרת.

אמרו לו חכמים לר' יוסי: מה שינה במה שונה דבר זה מן הזבח, שאם שחטו על מנת להקריב אימוריו (החלקים המוקטרים) על המזבח למחר הרי זה פיגול? אמר להן: יש הבדל, שהזבח דמו ובשרו ואימוריו דבר אחד הם, ולכן כשמחשב על כל אחד מהם הרי הוא מפגל, והלבונה אינה מן המנחה.

ב גמרא ושואלים על סגנון המשנה: למה לי למיתנא [לשנות]: מודה ר' יוסי בזו? די היה לשנות: הקומץ את המנחה לאכול שייריה או להקטיר קומצה למחר — פיגול וחייבים עליו כרת!

ומשיבים, משום דקא בעי למיתנא סיפא [שהוא רוצה לשנות בסופה של המשנה]: להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר: פסול ואין בו כרת.

מהו דתימא [שתאמר]: טעמא [טעמו] של ר' יוסי שאומר כן הוא משום דקסבר [שהוא סבור]: אין מפגלין בחצי מתיר, אם חישב להקטיר חצי מתיר חוץ לזמנו אינו עושה פיגול, והרי המתיר של המנחה הוא גם הקומץ וגם הלבונה, ואם כן אפילו רישא נמי [בתחילת המשנה גם כן], שמחשב בזמן הקמיצה על הקטרת הקומץ למחר — אינו עושה פיגול, הואיל ואינו מחשב גם על הלבונה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

According to Abaye, why do I also need this mishna here? If you will suggest that this mishna is necessary, as one can infer from it that if one intended to partake of half an olive-bulk the next day and then intended to partake of another half an olive-bulk the next day, both from an item whose typical manner is such that one partakes of it, the mishna teaches us that they join together in order to render the offering piggul, this suggestion can be rejected: But you already learn the halakha in this case from the first clause of the latter clause of the previous mishna, as it teaches: Half an olive-bulk outside and half an olive-bulk the next day, the offering is unfit. One can infer from this that if his intent was to consume half an olive-bulk the next day and half an olive-bulk the next day, it is piggul.

If you suggest that the mishna is necessary for a case where one intended to consume and to burn, i.e., that the mishna teaches us the matter itself, that intent to consume does not join together with intent to burn, this too cannot be. The reason is that from the inference of the first clause of the mishna you can already learn the halakha in this case, as it teaches: If one intended to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it, the offering is rendered piggul. This indicates that if his intent was to consume an item whose typical manner is such that one does not consume it, the offering is not rendered piggul.

The Gemara explains how the halakha that intent to consume and burn do not combine can be inferred from the mishna: Now consider, if when one intended to partake of an item whose typical manner is such that one partakes of it and to partake of an item whose typical manner is such that one does not partake of it, you say that his intentions do not join together, despite the fact that both of his intentions referred to consumption, is it necessary for the mishna to teach that intentions to consume and to burn do not join together?

The Gemara responds: Yes; although the mishna teaches the halakha of a case where one intended to consume an item typically consumed and to consume an item typically not consumed, it was necessary for the mishna to teach the halakha of a case where one intended to eat and to burn. As it might enter your mind to say that there, where one’s intentions referred solely to consumption, the halakha is that his intentions do not join together, as he intended to act not in accordance with its typical manner, since he intended to consume that which is not meant to be consumed.

The Gemara continues: But here, where his intent was to consume half an olive-bulk and to burn half an olive-bulk, where with regard to this half he intends in accordance with its typical manner, and with regard to this half he intends in accordance with its typical manner, one might say that they should join together, despite the fact that each intention concerns only half an olive-bulk. Therefore, the mishna teaches us that such intentions do not join together, and the mishna can be explained even in accordance with the opinion of the Rabbis.

MISHNA: In the case of a priest who removes a handful from the meal offering with the intent to partake of its remainder or to burn its handful on the next day, Rabbi Yosei concedes in this instance that it is a case of piggul and he is liable to receive karet for partaking of it. But if the priest’s intent was to burn its frankincense the next day, Rabbi Yosei says: The meal offering is unfit but partaking of it does not include liability to receive karet. And the Rabbis say: It is a case of piggul and he is liable to receive karet for partaking of the meal offering.

The Rabbis said to Rabbi Yosei: In what manner does this differ from an animal offering, where if one slaughtered it with the intent to sacrifice the portions consumed on the altar the next day, it is piggul? Rabbi Yosei said to the Rabbis: There is a difference, as in the case of an animal offering, its blood, and its flesh, and its portions consumed on the altar are all one entity. Consequently, intent with regard to any one of them renders the entire offering piggul. But the frankincense is not part of the meal offering.

GEMARA: The Gemara questions the terminology of the mishna: Why do I need the tanna to teach that Rabbi Yosei concedes in this instance? Let the tanna simply state: If one removes the handful from a meal offering with the intent to partake of its remainder or to burn the handful on the next day, Rabbi Yosei says that the offering is piggul and one is liable to receive karet for partaking of the remainder.

The Gemara responds: It was necessary for the tanna to teach that Rabbi Yosei concedes, because he wants to teach the latter clause of the mishna, that if his intent was to burn its frankincense the next day, Rabbi Yosei says that the meal offering is unfit, but partaking of it does not include liability to receive karet.

The Gemara elaborates: The reason the tanna links the two cases of the mishna is lest you say that the reason that Rabbi Yosei does not render the meal offering piggul is because he holds that one cannot render an offering piggul with intent that concerns only half of its permitting factors. And consequently, since the burning of the handful and the frankincense render the remainder of a meal offering permitted for consumption, then even in the first clause of the mishna, where one intends to burn the handful the next day, Rabbi Yosei should hold that the offering is not rendered piggul, as the intent does not refer to the frankincense as well.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבי יוסי אומר פסול. בגמרא מפר' טעמא, ל"ה. גמרא, מהו דתימא דטעמא דר' יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר, פי' שאם חשב לעבוד למחר חצי מתיר לא פגל והך לבונה חצי מתיר הוא דבין קומץ בין לבונה מתירין השירים ואפי' רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר הוא ופליג ר' יוסי קמ"ל דבהא מודה דטעמא לאו משום הכי אלא משום טעמא דמפרש לקמן דאין מתיר מפגל את המתיר. ל"ה:

אין מפגלין בחצי מתיר. פי' אין הקרבן מתפגל כשחושב מחשבת פגול בחצי מתיר דהיינו כשחושב להקטיר למחר הלבונה וה"ה נמי לקומץ מפני דשניהם מתירין השירים ויצטרך לחשוב בשניהם ואם חשב באחד מהם לא פגל:
וקשיא מאי שנא מחלב ודם דשניהם מתירין הבשר ותנן לזרוק דמו למחר פגל אע"ג דלא פגל באמורין ולא פליג ר' יוסי. וי"ל דהאמורין אינן מתירין הבשר שהרי אם לא הוקטרו אמורין כשר ושחשב בזריקת הדם חושב בעבודת' ולכך פגל וכשחשב באמורין נמי פגל לא הוי מטעם שחשב במתיר אלא דמפני שחשב בדבר הניתר והוי כחושב בבשר שהוא דבר הניתר דפגל משום דהאמורין נתרין על ידי זריקת דם לגבוה כמו הבשר ולכך לא בעי שיחשב מהם כי אם בכזית כמו בשר או בשירי מנחה ולא בעינן שיחשב בכולן כ"א בכזית שיש בו שיעור אכילה, וה"ה לבונה אם היתה נתרת ולא מתיר דיפגל בכזית ממנה וכ"ש בכולה, אלא טעמא דכי חשב בה לא פגל משום דהיא מתרת שהרי הקטרת לבונה מעכבת דאפי' חסר לבונתה תנן בפרקין דלעיל דאם חסר לבונתה פסולה וכיון דמתיר הוא כמו הקומץ הילכך בשחשב בה לבד ולא בקומץ הרי חשב בה בחצי מתיר והוה אמינא דטעמא דר' יוסי דלא פגל הוי משום דאין מפגלין בחצי מתיר אם לא שיפגל בכולו:
וקשיא דאיך נימא דכי חשב בחצי מתיר דלא פגל עד שיחשב בכולו הלא לזרוק מקצת תנן דפגל דהיינו בקצת המתיר אע"פ שלא חשב בכולו כדתנן לזרוק דמו למחר או מקצת למחר דפגל ולא פליג ר' יוסי:
וי"ל דודאי כשאין שם כי אם מתיר אחד כמו גבי דם ופגל בקצתו עבדינן כאלו חשב בכולו דקצת ממנו ככולו דמי מאחר דבמה שפגל הוי ממין מה שנשאר שלא פגל בו אבל כשהמתיר הוי משני מינין כגון הכא דקומץ ולבונה לא חשבינן להו בחצי במתיר דחשב באחד מהם דהיינו בקצת המתיר כאלו חשב בכולו מאחר דמה שלא חשב אינו ממין מה שחשב בו:
עוד יש להקשות איך נימא דאי לא תנא מודה ר' יוסי בזה דפגול וחייבין עליו כרת דה"א דפליג ואיך נוכל לומר דפליג ברישא ותנא דמתני' פלגינהו בקומץ ולבונה, דכי פרכינן למה ליה למיתני רבי יוסי ר"ל דהכי איבעי ליה למיתני הקומץ המנחה לאכול שיריה ולהקטיר קומצה למחר פגול וחייבין עליו כרת להקטיר לבונתה למחר רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת ואי הוה תני הכי הוי משמע דדוקא להקטיר לבונתה פליג ולא בקומצה דתנא ביה וחייבין עליו כרת דמשמע לכ"ע ודלא פליג בה ר' יוסי כמו בלבונה דמתיר לה באפי נפשה ואי הוה פליג ר' יוסי בקומץ כמו בלבונה הכי אבעי ליה למתני הקומץ המנחה לאכול שיריה למחר פגול וחייבין עליו כרת להקטיר קומצה למחר או להקטיר לבונתה ר' יוסי אומר פסול ואין בו כרת וחכמים אומרים פגול וחייבין וכו' ומדלא תני הכי משמע דלא פליג ברישא:
ונ"ל דר"ל דה"א דמאי דנקט להקטיר לבונתה ר' יוסי אומר פסול ואין בו כרת ולא נקטיה גבי להקטיר קומצה אע"ג לפי מאי דר"י אמר דטעמיה משום דאין מפגלין בחצי מתיר דאין לחלק בין להקטיר קומצה ובין להקטיר לבונתה אפ"ה לא נקטיה כי אם גבי לבונתה משום דר' יוסי לדבריהם דרבנן קאמר להו דפסול ואין בו כרת ואמר להו לדידי אפי' בלהקטיר קומצה אמרינן דפסול משום דחצי מתיר חשבינן ליה ואע"פ שעיקר היתר שעשה ההקטרה הויא מן הקומץ שהוא היה נקטר ראשון אפ"ה חצי מתיר חשבינן ליה הואיל והקטרת לבונה מעכבת, אלא לדידכו דאמריתו בלהקטיר קומצה דפגל אודו לי בהא דלהקטיר לבונתה דלא פגל משום דבלהקטיר קומצה כיון דהוא עיקר ההקטרה תוכלו לומר דכמתיר שלם דמי אבל לבונתה שאינו עיקר המתיר כחצי מתיר דמי אודו ליה מיהא דלא פגל דהא אין מפגלין בחצי מתיר, וקאמרי ליה מה שינה זה מן הזבח דהוי מדמי רבנן לבונה לאמורין דגם האמורין היו נקטרין כמו הקטרת לבונם ומפגלין בהם כמו כן בלבונה מפגלין, וקאמר להו ר' יוסי דאמורין מן הזבח אבל לבונה אינה מן הזבח, דר"ל דאמורין לאו חצי מתיר הוא אלא דבר הניתר אבל לבונה מתיר הוא והוי חצי מתיר ואין מפגלין בחצי מתיר, ובתר הכי נפרשהו מה ר"ל מה שינה זה מן הזבח לפי מאי דפרשי' דר' יוסי משום דאין מפגלין בחצי מתיר:

למה לי אי למידק מינה הא לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול. כגון לאכול חצי זית שירים ולאכול חצי זית קומץ דמצטרפין: הא מרישא שמעת מינה. דלא מצטרפין דקתני רישא דבר שדרכו לאכול אין שאין דרכו לאכול לא: אי לאכול ולהקטיר. כלומר דהיא גופיה אתא לאשמועינן דאין אכילה והקטרה מצטרפין: הא מדוקיא דרישא שמעת מינה. מדדייקינן מרישא דבר שאין דרכו לאכול אם חישב לאכול חצי זית שירים וחצי זית קומץ למחר לא הויא מחשבה כל שכן דלאכול חצי זית שירים ולהקטיר חצי זית קומץ דאין מצטרפין: דהשתא ומה אכילות לא מצטרפות. הואיל וחדא חצי אכילה הויא בקומץ אכילה והקטרה מיבעיא דאין מצטרפין: איצטריך. לאשמועינן דאין אכילה והקטרה מצטרפין: דסד''א התם. היכא דחישב לאכול חצי זית שירים וחצי זית קומץ לא מצטרפין משום דלאו בכי אורחיה חישב בקומץ אבל לאכול ולהקטיר דבשיריים כי אורחיה חישב אימא לצטרף קא משמע לן:
[דקדוק שפירש ה''ר שמואל ואביו ה''ר מאיר זלהה]:
וקיימא לן דאותן שירים אסורין באכילה. ואי הוו מותרים הוי קומץ מפגל ואי הוו פסולים לגמרי כגון דנטמאו או חישב עליהם לאכלן חוץ למקומן תו לא מצי למידק בעיא בפיגול דהא לא קרב המתיר כמצותו אבל היכא דחסרי מי אמרינן הואיל ואיתנהו קצת לא חשיב פסול וכמו שקרב מתיר כמצותו דמי ויכול לקובעו בפיגול בהקטרת קומץ שאם חישב בשעת הקטרה לאכול שיריים למחר אית בהו פיגול בשיריים או דלמא הואיל ואבודין באכילה הוי כמחשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול: ולאפקועינהו מידי מעילה. דאילו קדשי קדשים מועלין בכל הזבח קודם זריקה אבל משנזרק הדם אימורים לגבוה והבשר לכהנים ואין מעילה אלא באימורין שהן חלק המזבח והבשר אין בו מעילה וגבי מנחה נמי קודם הקטרה יש מעילה אפי' בשירים ולאחר הקטרה אין מעילה בשירים כדתנן בפרק חטאת העוף (מעילה דף ט.) המנחות מועלין בהן משהוקדשו קרב הקומץ חייבין עליהם משום פיגול ונותר וטמא ואין מועלים בשירים וקא מיבעיא להו מהו דתיהוי הך הקטרה דומה לשאר הקטרות למפקע שירים מידי מעילה: אפי' לר' עקיבא דאמר זריקה מועלת. דתנן (שם דף ו:) בשר קדשי קדשים וכו' ר''ע אומר אין מועלין בו וחייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא דזריקת דם מועלת ליה לקבוע בפיגול ולהוציאתו מידי מעילה אע''פ שאינה מתירתו באכילה: מחמת דבר אחר. שיצאו דבאימורין גופייהו ליכא שום פסול: אפי' לר' אליעזר. דפליג אדרבי עקיבא: מנא אמינא לה דתנן הקומץ כו' זה הכלל כו' עד פיגול וחייבים עליו כרת. דאם חישב באחת מן העבודות להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר או לאכול שיריה למחר או כזית משיריה למחר פיגול וחייבין עליו כרת ותני ר' חייא במתניתיה הקומץ את המנחה לאכול שיריה למחר פיגול אבל לאכול כזית משיריה למחר פיגול לא קתני מ''ט לא תני כזית משיריה דהא אכתי לא חסרו שירים עד לאחר קמיצה דאי חסרו קודם קמיצה הויא לה מנחה פסולה ואינה נקמצת כלל ומאי טעמא לא תני או כזית משיריה למחר: לאו כגון דאיתרמי מילתא דחסרו שיריים אחר קמיצה. וקמו להו אכזית וכיון דבמתן כלי ובהילוך והקטרה לא מיתני או כזית משיריה למחר דהא כבר חסרו להו ולא הוי מצי למיתני הריני מוליך או מקטיר לאכול שיריה למחר או כזית משיריה למחר דהא שירים וכזית משירים חדא מילתא היא ולא איתרמי ליה כזית דהא חסרו להו אחר קמיצה וקמו להו אכזית הלכך בקמיצה נמי לא תני או כזית הכי גרסינן בקמיצה נמי לא תני או כזית ול''ג בשיריה: הא מני ר' אליעזר היא וכו'. ה''ג וכיון דבקומץ לא מתני ליה או כזית בשירים נמי לא תני או כזית כלומר כיון דלא מצי למיתני להקטיר קומצה למחר או כזית מקומצה למחר דמחשבה דכזית קומץ לאו כלום הוא ולא מפגלין הלכך בשירים נמי לא תני או כזית באחת מכל ד' העבודות ולא משום דאיסור שירים דהא לא מיירי רבי חייא באיסור שירים והוה ליה למיתנא בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך ובהקטרה על מנת לאכול שיריה למחר או כזית משיריה למחר אלא משום דלא מיתני ליה גבי קומץ או כזית מקומצו למחר הלכך בשירים נמי לא תני או כזית: אמר ליה אביי. הא דלא תני רבי חייא או כזית לאו כדאמרת כגון דחסרו שירים אלא שירים איתנהו בעינייהו והאי דלא קתני כזית רבי חייא בשירים משום דסבר כר''א דאמר עד שיקריב את כולו הכא נמי כשחישב אכזית לא הוי פיגול עד שיהא מחשב אכוליה קומץ וכיון דבקומץ לא מיתני ליה או כזית בשירים נמי לא תני ולעולם לא חסרו השירים ומשום הכי תנא סיפא פיגול וחייבין עליו כרת הואיל ולא חסרו השירים אבל היכא דחסרו אימא לך דלא מהניא להו הקטרה למיקבעינהו בפיגול: ור' אליעזר אומר עד שיקריב את כולו. דהואיל וכולו כליל בעינן שיהא הכל קרב הכא נמי סבר לא הוי פיגול עד שיהא מחשב להקטיר כל הקומץ דאי אמר הריני קומץ ע''מ להקטיר כזית מן הקומץ או ע''מ לאכול כזית משיריה למחר לא הוי פיגול: אי ר' אליעזר הוא. הך ברייתא דר' חייא אמאי קתני בה להקטיר קומצה למחר פיגול: היא. דכתיב במילואים אשה הוא דמשמע שלם: הנך דאיכא גוואי. דלא יצאו והכי נמי הני דלא נטמאו כשירות דמהניא להו זריקה שבדם הזבח (דמלואים): מאן שמעת ליה דאמר זריקה מועלת ליוצא. דהוי כזבח מעלייא לכל עניינים דמה שנשתייר לפנים כשר לאכול ונוהג בו נמי פיגול דקתני הכא הנך דאיכא גוואי כשרות דזריקה מהניא ליוצא: וקאמר נפרסה לא. דהיינו חסרו שירים אלמא כרב הונא דאמר כי חסרו שירים אפילו ר''ע מודה דלא מהניא הקטרה לא להתיר ולא למיקבע בפיגול וכ''ש רבי אליעזר: ע''א הוא בלחם הפנים כתיב אבל לרבנן לא אתיא הכי משום דקאמר מאן שמעת ליה דאמר זריקה מועלת ליוצא וכו' ובלחם הפנים ליכא זריקת דם: מי קתני בהדיא הא יצאת הנך דאיכא גוואי כשרות למידק דר''ע היא: אבל יצאת לא אמרינן הנך דאיכא גוואי כשרות אלא כולן פסולות ור' אליעזר הוא ובדין הוא דאיבעי ליה למיתני יצאת ולא נפרס והא דקתני נפרס וכו' ולעולם לאו כרב הונא אלא כדרבא דאמר הקטרה מהניא נמי לחיסרון ואליבא דר''ע לחוד: עד כאן הדקדוק שפירש ה''ר שמואל ואביו ה''ר מאיר:

הקומץ רבי יוסי אומר כו'. טעמא מפרש בגמ': מה שינה זה מן הזבח. ששוחטו ע''מ להקטיר אימוריו למחר פיגול: אינה מן . המנחה. מפרש בגמ': גמ' אין מפגלין בחצי מתיר. שאם חישב לעבוד למחר עבודת חצי מתיר הוא דפליג ר' יוסי:

מתני' הקומץ את המנחה. לעיל בסוף פרק קמא (דף יב.) דייק מדרבי חייא דלא תני או כזית דלא מצי למידק מהכא דהכא לא איצטריך למיתני או כזית כיון דתנא בפ' קמא: קמ''ל דבהאי מודה. והא דבעי למימר בסמוך דר' יוסי דלא כר''מ דאמר מפגלין בחצי מתיר לא דמי דהכא קומץ המנחה חשיב עבודה שלמה כיון שאין כיוצא בה בלבונה כדמוכח בכוליה פירקין לקמן וכך פירש בקונטרס בסמוך:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד