דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

מיפגלי שיריים, הכא בפיגל בירך ימין דחשיב בהו בזביחה גופה, דהיינו בבשר עצמו לא כל שכן שתתפגל ירך שמאל?!

אלא אמר רבי יוחנן: מה שאמר רב הונא בדעת רבי יוסי שאם פיגל בירך ימין לא נתפגלה ירך שמאל זה אינו, שהרי ראינו שאף על פי שאם חישב בדם בלבד נתפגל הבשר. והיינו טעמא דרבי יוסי שאמר במשנתנו ששתי החלות הנן שני גופים ואם פיגל בזו לא פיגל בזו, ובמשנה אחרת אמר "עד שיפגל בשתיהן בכזית" שמשמע שהם גוף אחד ומצטרפות: כי הכתוב עשאן לשתי החלות [25] גוף אחד באומרו "שתים שני עשרונים", דהיינו שתים ולא אחת, ודין זה מעכב שהרי נאמר בו "תהיינה" וכל הויה הינה לעיכוב הויה. ומאידך אותו הכתוב עצמו עשאן שני גופין, ש"שתים" משמע - כל אחת בפני עצמה!

גוף אחד - דמעכבי אהדדי! כלומר שמעכבות הן זו את זו,

שני גופין - דאמר רחמנא הא לחודא עבידא והא לחודה עבידא, שלישתה ואפייתה של כל חלה תיעשה בפני עצמה.

ולכן, אם ערבינהו במחשבתו, ואמר על מנת לאכול כזית משתיהן, מתערבין ומצטרפין, משום דהכתוב עשאן גוף אחד. ואם פלגינהו במחשבתו ואמר על מנת לאכול מאחת מהן, מיפלגי ואין חברתה פיגול, דהכתוב עשאן שני גופין.

בעי רבי יוחנן: פיגל באחד המינים שבלחמי תודה הבאים מארבעה מינים, שלושה מיני מצה: חלות רקיקין ורבוכה, ומין אחד חמץ, מהו שיתפגלו המינים האחרים? האם אף בזה חולקים רבי יוסי ורבנן וסובר רבי יוסי שמאחר ואינם מאותו המין אין מין זה מתפגל מחמת המחשבה במין זה, או שמא בזה מודה רבי יוסי [26] שמאחר וזבח אחד מתיר את כל ארבעת המינים, הרי הם כדבר אחד וחל הפיגול בכולם!? [27]

ועוד הסתפק לדעת רבי שמעון הסובר שמנחת מאפה באה משני מינים חמש חלות וחמשה רקיקין: פיגל במין אחד שבמנחת מאפה [28] מהו שיתפגל אף המין השני? האם אף בזה חולק רבי יוסי משום שהם שני מינים, או שמא מודה הוא בזה שחל הפיגול בשניהם, כיון שקמיצת מנחה זו נעשית משני המינים כאחד!?

ופושטת הגמרא: תנא ליה רב תחליפא בר מערבא: וכן אתה אומר בלחמי תודה, וכן אתה אומר במנחת מאפה שאף באלו נחלקו.

תנו רבנן: בשעת שחיטה חישב לאכול חצי זית ובשעת זריקה חישב לאכול חצי זית, הרי זה פיגול, מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין.

ואומרת הגמרא: איכא דאמרי, דווקא שחיטה וזריקה דתרוויהו מתירין שהשחיטה מקדשת את הדם, [29] וכפי המבואר לקמן [טז ב] "הבא לקדש כבא להתיר דמי", והזריקה מתרת את הבשר - אין, מצטרפין, אבל אם חישב על חצי זית בעת הקבלה וחצי זית בעת ההולכה לא מצטרפות שתי המחשבות, משום שעבודות אלו אינן מתירות. [30]

ואיכא דאמרי, הנך שחיטה וזריקה דמרחקן מהדדי, שהרי יש ביניהם קבלה והולכה - מצטרפין, וכל שכן הני - קבלה והולכה שמצטרפות בהן המחשבות, משום דמקרבן שנעשות זו בסמוך לזו. [31]

ומקשינן: איני? וכי עבודות מצטרפות לפיגול? והא תני לוי, ארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול, שחיטה וזריקה קבלה והולכה!

ומתרצינן: אמר רבא, לא קשיא, הא ששנינו אין מצטרפין, רבי היא, והא שאמרנו לעיל שמצטרפין לדעת רבנן היא.

דתניא, השוחט את הכבש של עצרת על מנת לאכול חצי זית מחלה זו של שתי הלחם, וכן חישב בעת שחיטת כבש חבירו לאכול חצי זית מחלה זו, רבי אומר, אומר אני שזה כשר ואינו פיגול, הרי שסובר הוא אין העבודות מצטרפות לפיגול.

אמר ליה אביי: אימר דשמעת ליה לרבי שאין העבודות מצטרפות - באופן שחישב בעת עבודת חצי מתיר דהיינו שחיטת כבש אחד, ומחשבתו היתה על חצי אכילה דהיינו חצי זית, אבל באופן שחישב בעת כולו מתיר כגון שחיטה שמתירה לבד את הדם או זריקה שמתרת לבד הבשר, והיתה מחשבתו על חצי אכילה, מי שמעת ליה לרבי שיאמר אף בזה שאם חישב בעבודה זו על חצי זית ובזו על חצי זית שאין מצטרפין?

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי: ואי אית ליה לרבי שכולו מתיר וחצי אכילה מצטרפין לפיגול, אם כן היה לו לגזור על חצי מתיר וחצי אכילה שיצטרפו לפיגול גזירה אטו [משום] כולו מתיר וחצי אכילה המצטרפים מעיקר הדין ויש בהם כרת. ומדוע היה לו לגזור? דהא רבי יוסי גזר גזירה בפיגול ורבנן גם כן גזרי.

והיכן מצינו שגזרו? רבי יוסי גזר, דתנן, הקומץ על מנת להקטיר לבונתה למחר, רבי יוסי אומר פסול ואין בו כרת וחכמים אומרים פיגול וחייבין עליה כרת, וראינו אם כן בדברי רבי יוסי כי אף על פי שלא נעשה פיגול מחמת מחשבתו זו מכל מקום נפסל, והיינו שגזר בזה רבי יוסי שיפסל גזירה משום דבר שיש בו פיגול.

ורבנן נמי מצינו שגזרי, דתנן: פיגל בקומץ ולא בלבונה או בלבונה ולא בקומץ, רבי מאיר אומר פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים, אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר דהיינו הקומץ והלבונה, משמע בדברי חכמים כי דווקא כרת אין בזה משום שאינו פיגול, אבל מכל מקום נפסלה המנחה ואין לאוכלה, והיינו מחמת גזירה משום פיגול.

אמר ליה אביי: הכי השתא, בשלמא התם שחישב בעת הקמיצה על הקטרת הלבונה גזר רבי יוסי שיפסל הקומץ דלבונה גזירה אטו קומץ דמנחה שקמצו על מנת להקטירו למחר, שמאחר ומודה בזה רבי יוסי שהוא פיגול, משום כך גזר הוא פסול אף בזה שאינו פיגול כיון שדומים הם זה לזה.

וכמו כן רבנן נמי גזרי באופן שפיגל בקומץ ולא בלבונה, גזירה אטו קומץ דמנחת חוטא הבאה בלא לבונה ובה הקומץ הנו מתיר שלם. וכן בפיגל בלבונה בלא קומץ גזרו רבנן שיפסל, גזירה אטו לבונה של לחם הפנים הבאה בבזיכין אשר רק היא נקטרת והרי היא מתיר שלם ואם חישב בה וודאי חל הפיגול. וכמו כן כבש נמי שאמרו רבנן במשנה לקמן שאם שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר הרי זה פסול אף על פי שאינו פיגול, היינו משום גזירה אטו מקום שחישב גם בעת שחיטת כבש חבירו, שכיון ששחט שניהם במחשבת פיגול, ודאי חל הפיגול שהרי פיגל בכל המתיר. וכן בזך האמור שם במשנה שאם הקטיר אחד מן הבזיכין על מנת לאכול את שני הסדרים למחר הרי זה פסול אף על פי שאינו פיגול, היינו משום גזירה אטו בזך חבירו, שאם פיגל בשני הבזיכין ודאי חל הפיגול.

אלא הכא, באופן שחישב בעת עבודת חצי מתיר על חצי אכילה, מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא אשר דינו פיגול דמשום כך ליקום ולגזור אף בזה גזירה משום מקום אחר? ומאחר ולא מצינו פיגול באופן כזה אין טעם לגזור בזה.

ואמרינן: הכא נמי מסתברא דטעמא דרבנן משום הכי הוא, שיש לגזור פסול בדבר הדומה לפיגול, דקתני סיפא של אותה משנה בה נחלקו רבי מאיר ורבנן, שאף על פי שסוברים פיגל בקומץ ולא בלבונה אין בו פיגול מכל מקום מודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן לבונה שאם פיגל בקומץ, שחל הפיגול וחייבין עליה כרת, מפני שבמנחות אלו הקומץ הוא המתיר לבדו.

ולכאורה יש לתמוה, הא למה לי למתנא כלל, והרי הוא פשיטא! וכי מי איכא מתיר אחרינא במנחות אלו שמשום כך הייתי סובר שלא יחול הפיגול במחשבת הקמיצה לבדה?

אלא לאו, הא קא משמע לן סיפא זו: דטעמא של חכמים במה דקומץ של מנחת נדבה שחישב בעת הקטרתו בלבד ולא חישב בעת הקטרת הלבונה שהוא פסול, הוא משום דאיכא קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה אשר בזה מודים חכמים לרבי מאיר שהוא פיגול, ולכן יש לגזור על מנחת נדבה שיש בה לבונה ולפוסלה מחמת המחשבה בעת הקטרת קומץ לבדו, גזירה משום מחשב בעת הקטרת קומץ של מנחת חוטא שהיא פיגול.

מתניתין:

נטמאת אחת מן החלות של שתי הלחם או אחד מן שני הסדרים של שש שש חלות של לחם הפנים, רבי יהודה אומר, שניהם דהיינו ששתי החלות או שני הסדרים יצאו לבית השריפה, [32] לפי שאין קרבן ציבור חלוק, אלא קרבן אחד הוא, ואם נפסל חציו של הקרבן - נפסל כולו.

וחכמים אומרים, רק הטמא בטומאתו הוא, ופסול, והטהור יאכל.

גמרא:

אמר רבי אלעזר: מחלוקת חכמים ורבי יהודה הינה באופן שנטמאה החלה לפני זריקה דהיינו זריקת הדם של כבשי עצרת, ובלחם הפנים - באופן שנטמא הסדר קודם הקטרת הבזיכין, אבל אם נטמאו לאחר זריקה שזריקת הדם נעשתה בהכשר, דברי הכל הטמא בטומאתו, והטהור יאכל.

ומקשינן: ובאופן זה שנטמאו לפני זריקה, במאי פליגי?

ומבארת הגמרא: אמר רב פפא, באם ציץ מרצה על טומאת אכילות דהיינו טומאה שנגעה בדבר הנאכל לכהנים - קמיפלגי.


הערות

[25] ולענין שני הסדרים, כתבו התוס' [ד"ה הכתוב] שנלמדים הם משתי הלחם.

[26] רש"י העמיד את הספק בדעת רבי יוסי. וכתב השפת אמת, דוחק הוא לומר שיהיה הספק שלא לדעה הנפסקת להלכה. והוכיח מדברי הרמב"ם [פסולי המוקדשין, יז מה] שהעתיק דין זה שאם פיגל באחת מן החלות שתיהן מפוגלות, והיינו כחכמים, והוסיף, כי כן הוא בלחמי תודה ומאפה תנור. הרי שלדעת חכמים יש חידוש בלחמי תודה ומאפה תנור יותר מבשתי הלחם, והיינו משום ספק הגמרא בסוגייתנו שהסתפקה בזה לדעת חכמים. וביאר השפת אמת, כי טעמם של חכמים בזה שנתפגלו כולן הוא משום שהכתוב עשאן גוף אחד, ולכך הסתפקה הגמרא האם לחמי תודה ומנחת מאפה חשובים אף הם כגוף אחד.

[27] רש"י פירש הספק שמחמת שהם שני מינים יתכן שאין מפגלים זה את זה. וכן לקמן בספק הגמרא לגבי מנחת מאפה פירש רש"י שהיינו לדעת רבי שמעון הסובר שהיא באה משני מינים. ומבואר בדבריו שאף לדעת רבי יוסי, אם פיגל באותו המין בלחם אחד חל הפיגול בכל הלחם שממין זה. ולכאורה קשה, במה שונה מין אחד בלחמי תודה משתי הלחם ושני הסדרים שאף הם מין אחד, וסובר בזה רבי יוסי שאין האחד מתפגל מחמת חבירו! ? וכתב הקרן אורה, כי מאחר ולשתי הלחם יש שני זבחים ולשני הסדרים יש שני בזיכים משום כך אין האחד מתפגל מחמת חברו ומה שאין כן בלחמי תודה. אולם הקשה על פירוש רש"י שהעמיד הספק של מנחת מאפה לדעת רבי שמעון, אם כן היה לה לגמרא לומר זאת בפירוש! ? ומשום כך כתב להעמיד את ספיקות הגמרא לענין אותו המין שבלחמי תודה ומנחת מאפה, וכך הסתפקה הגמרא: האם מאחר ונעשות חלות חלות משום כך סובר רבי יוסי שאין האחת מתפגלת מחמת חבירתה, או שמא דווקא בשתי הלחם אשר עשאן הכתוב כשני גופים סובר הוא דין זה, ומה שאין כן באלו שדין חילוק אפייתן לא נאמר בהן בפירוש, אלא למדנו זאת מדרשה.

[28] לעיל הובאו דברי הקרן אורה שהעמיד הספק באותו המין. ולכאורה קשה, אם כן מדוע לא הסתפקה הגמרא אלא במנחת מאפה ולא בשאר המנחות הבאות אף הן עשר חלות! ? וביאר בכתבי הגרי"ז, כי אף על פי שבאות הן עשר חלות, אבל מכל מקום אין שם חלות חלוק בזה, ואין זה מעיקר דין המנחה אלא דין צדדי, ומשום כך כולן חשובות כאחד. אבל מנחת מאפה שדינן נאמר בתורה "חלות ורקיקין" הרי שחילוק החלות בה הנו מעיקר הדין ולכך הסתפקה הגמרא אם מודה משום כך חולק בזה רבי יוסי או לא. אולם הקשה, כי מאחר ובדיעבד אף בחלה אחת כשרה המנחה ואין חילוק החלות מעכב, מדוע נאמר שחשובות כשני גופים?

[29] כן פירש רש"י. הקשה בכתבי הגרי"ז, הלא אין השחיטה מקדשת את הדם, אלא קבלתו בכלי מקדשתו! ? [ובתוס' [ד"ה שחיטה] הקשו, והרי "אף" הקבלה מקדשת את הדם]. ותירץ, כי מאחר והשחיטה מקדשת את כל הזבח, ועיקר הזבח הוא הדם המכפר, משום כך נקט רש"י שמקדשת את הדם. ובקהלות יעקב [סימן י] תירץ, כי אמנם אף הקבלה מקדשת את הדם, אבל לענין "מתיר" אין חשוב אלא עבודה בדבר אחד המתירה דבר אחר, והיינו שהשחיטה שהיא עבודה בזבח מתירה את הדם, אבל דבר הנעשה בגוף הדבר אין עליו שם "מתיר", ולכך אין הקבלה חשובה מתיר כיון שאינה מקדשת דבר אחר אלא ענינה הוא בקדוש גוף הדם המתקבל בה.

[30] הקשה בכתבי הגרי"ז, מאחר והקבלה בכלי מקדשת את הדם, אם כן הרי היא כשחיטה החשובה מתיר מחמת היותה מקדשת, שהבא לקדש כבא להתיר וכפי שביאר רש"י לעיל לגבי שחיטה! ? ותירץ על פי מה שכתבנו לעיל שהשחיטה מקדשת את כל הזבח, ומשום כך חשובה מתיר כיון שהיא מתירה בקרבן עצמו, ומה שאין כן קבלה בכלי אינה מקדשת כי אם את הדם, ואין היא חשובה מתיר בקרבן. אולם הקשה, לדברי התוס' [ד"ה שחיטה] שביארו את קדוש השחיטה שחשובה מתיר דהיינו מחמת שהסכין מקדש את הדם, ואם כן אף הקבלה יש לה להיחשב מתיר מחמת היותה מקדשת אף היא את הדם! ? ותירץ, אף על פי שהקבלה מקדשת את הדם, מכל מקום אין כאן תוספת קדושה בדם, שהרי מעשה קבלה נדרש אף במקום שאינו מקדש את הדם וכגון בבמה ובפרה אדומה, והיינו, שקדושת הדם באה על ידי הסכין, והקבלה אף היא מקדשת אולם אינה מוסיפה קדושה.

[31] הסתפק הזבח תודה, מה הדין במחשב חצי זית בעת השחיטה וחצי זית בעת ההולכה, או חישב חצי זית בעת הקבלה וחצי זית בעת הזריקה, שלכאורה לדעת כולם אין זה פיגול, כיון שבכל אחד מאלו יש עבודה אחת שאינה "מתיר", ואף רחוקות הן זו מזו.

[32] טעמו של רבי יהודה [למסקנת הסוגיא לקמן] הוא, שאין קרבן ציבור חלוק ומאחר ונפסל חציו של הקרבן, נפסל כולו. והעיר בכתבי הגרי"ז, כי לפי זה נמצא, שהחלה הטמאה אשר פסולה בגופה יש לה להישרף מיד, ואילו החלה הטהורה, שאין פסולה בגופה, לפי שאינו בא לה אלא מחמת שאין קרבן ציבור חלוק, הרי שאין היא נשרפת מיד, אלא טעונה עיבור צורה, ונשרפת רק לאחר שיעבור זמנה ותיפסל בלינה! ? ותירץ, כי מאחר ולחם הפנים בא בשבת ושתי הלחם ביום טוב, הרי שאף החצי הטמא אינו נשרף כי אם ביום המחרת, שהרי אין שורפים קדשים ביום טוב ולא בלילה, ובעת שריפת הטמא כבר נפסל הטהור משום לינה, ויוצאים שניהם יחד לבית השריפה.

מיפגלי [נעשו פיגול], הכא דחשיב בהו [כאן, בירך של ימין ושל שמאל, שמחשב בהם] בזביחה גופה [עצמה] על מנת לאכול אחת מהן למחר, לא כל שכן שתתפגל השניה?

אלא אמר רבי יוחנן: לדעת ר' יוסי, אם פיגל בירך ימין נתפגלה גם ירך שמאל, שגוף אחד הן, וכפי שהוכחנו. וכן דעתו ביחס לשתי הלחם, כפי ששנינו בברייתא, שאם חישב על כזית משתיהן הרי זה מצטרף. ומה שהוא שונה במשנה שאם פיגל באחת מהן לא נתפגלה חבירתה, ומכאן משמע שלדעתו שני גופים הן — היינו טעמא [זהו טעמו] של ר' יוסי: הכתוב עשאן את שתי הלחם גוף אחד, והכתוב עשאן גם שני גופין, עשאן גוף אחד — דמעכבי אהדדי [שמעכבות זה את זה], ואין אחת כשרה בלא השניה, עשאן שני גופין — דאמר רחמנא [שאמרה התורה] הא לחודה עבידא והא לחודה עבידא [זו לעצמה נעשית וזו לעצמה נעשית] שצריך ללוש ולערוך כל אחת בפני עצמה.

ומשום כך, אם ערבינהו [עירב אותן] במחשבתו, שחישב על מנת לאכול כזית משתיהן — הריהן מתערבין, ופיגל, שהרי הכתוב עשאן גוף אחד, ואם פלגינהו — מיפלגי [חילק אותן, שחישב רק באחת מהן — הרי הן מתחלקות], ולא פיגל בחבירתה, שהרי הכתוב עשאן שני גופין.

בעי [שאל] ר' יוחנן שאלה זו: אם פיגל באחד מן המינים של לחמי תודה, מהו, האם פיגל גם בשאר? וכן אם פיגל באחד משני המינים של מנחת מאפה, חלות או רקיקים, מהו, האם פיגל במין השני? תנא ליה [שנה לו] רב תחליפא ממערבא ברייתא ששנינו בה: וכן אתה אומר בלחמי תודה, וכן אתה אומר במנחת מאפה, משמע שדין אחד להם.

א ועוד בענין צירוף לפיגול תנו רבנן [שנו חכמים]: אם בשעת שחיטה של קרבן חישב לאכול חצי זית מבשרו למחר, ובשעת זריקה של הדם חישב לאכול חצי זית למחר — הרי זה פיגול, מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין למחשבת פיגול.

ונחלקו בענין זה אמוראים, איכא דאמרי [יש שאומרים]: דוקא שחיטה וזריקה, דתרווייהו [ששתיהן] מתירין את הקרבן — אין [כן] מצטרפות לפגל, אבל קבלה של הדם בכלי שרת והולכה שלו למזבח, שאינן מתירות בעצמן, אלא הן עבודות של הכנה — לא. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] להיפך: הנך דמרחקן [אלה, שחיטה וזריקה, שרחוקות] זו מזו, מצטרפות כשחישב בשתיהן, וכל שכן הני דמקרבן [אלה, קבלה והולכה, שקרובות זו לזו] מצטרפות, שהיה בכך רצף של מחשבה.

ועל מה ששנינו בברייתא ששחיטה וזריקה מצטרפות, שואלים: איני [כן הוא]? והא תני [והרי שנה] לוי בברייתא שלו: ארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול, שחיטה וזריקה, קבלה והולכה! אמר רבא, לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] של לוי, ששנינו בה שאינן מצטרפות — הריהי כשיטת רבי, הא [זו] שמצטרפות — כשיטת רבנן [חכמים].

דתניא [ששנויה ברייתא] בענין שני כבשי עצרת ושתי הלחם: השוחט את הכבש על מנת לאכול חצי זית מחלה זו למחר, וכן שחט את חבירו במחשבה לאכול חצי זית מחלה זו השניה למחר, רבי אומר: אומר אני שזה כשר, ומכאן שלדעתו אין המחשבה בשני מתירים מצטרפת לפגל, אם חישב בכל פעם בחצי אכילה.

אמר ליה [לו] אביי: אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את רבי שאומר שאין מחשבה מצטרפת לפגל — כשחישב בכל פעם בחצי מתיר (כבש אחד מתוך שנים) וחצי אכילה (חצי כזית), אבל בשחיטה וזריקה, שמחשב בכל פעם בכולו מתיר [במתיר כולו] וחצי אכילה, מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] שהוא אומר שאינו פיגול?

אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן לאביי: ואי אית ליה [ואם, כדבריך, יש לו] לרבי כלומר, סבור הוא שאם חישב בכולו מתיר וחצי אכילה הרי זה פיגול, מדוע כששחט כל כבש על מנת לאכול כחצי זית מחלה אחרת הרי זה כשר לגמרי? לגזור [שיגזור] במקרה זה חצי מתיר וחצי אכילה ויאמר שהוא פסול, גזירה אטו [משום] כולו מתיר וחצי אכילה שהוא פיגול וחייבים עליו כרת, דהא [שהרי] מצאנו כי ר' יוסי גזר [גוזר] כן בכגון זה, ורבנן גזרי [וכן חכמים גוזרים]!

ומפרטים: ר' יוסי גזר [גוזר], כפי דתנן [ששנינו במשנה]: הקומץ את המנחה על מנת להקטיר את הקומץ למחר — הרי זה פיגול (לדעת הכל), על מנת להקטיר לבונתה למחר, ר' יוסי אומר: פסול הוא ואין בו כרת, וחכמים אומרים: פיגול הוא וחייבין עליה כרת. משמע שר' יוסי פוסל בדבר שאינו פיגול (מחשב להקטיר לבונתה למחר) גזירה משום מחשב להקטיר קומצה למחר, שהוא פיגול.

ורבנן נמי גזרי [וחכמים גם כן גוזרים] בדומה לזה, דתנן [ששנינו במשנה]: פיגל בשעת הקטרת הקומץ ולא בשעת הקטרת לבונה, או בשעת הקטרת לבונה ולא בקומץ — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. וממה שאמרו "אין בו כרת" ולא אמרו "כשר" משמע שהוא פסול, גזירה משום פיגול בכל המתיר!

אמר ליה [לו] אביי: הכי השתא [כך אתה משווה]? בשלמא התם [נניח שם] אפשר לומר שגזר [גוזר] ר' יוסי במחשב על קומץ של לבונה אטו [משום] מחשב על קומץ של מנחה, שהוא דומה לו.

וכן רבנן גזרי [חכמים גוזרים] במחשב בשעת הקטרת קומץ בלבד, גזירה אטו [משום] מחשב בשעת הקטרת קומץ של מנחת חוטא שאין בה לבונה, שאם חישב בו פיגל, מפני שחישב בכל המתיר. וכן הם גוזרים במחשב בהקטרת לבונה בלבד, גזירה אטו [משום] לבונה הבאה בבזיכין של לחם הפנים, שאין בה קומץ, ואם חישב בה פיגל, מפני שחישב בכל המתיר.

וכן כבשים נמי [גם כן] שאמרו חכמים (להלן מנחות טז,א) כי השוחט אחד מכבשי עצרת על מנת לאכול שתי החלות למחר אין בו כרת, אבל הוא פסול — גוזרים הם בשחיטת כבש אחד גזירה אטו [משום] כבש חבירו, שאם יפגל גם בו נמצא מפגל בכל המתיר.

וכיוצא בזה, לגבי בזך, שאם הקטיר אחד מן הבזיכים של לחם הפנים על מנת לאכול שני סדרים למחר, אומרים הם שהוא פסול, גזירה אטו [משום] הקטרה של בזך חבירו, שאם יפגל גם בו נמצא מפגל בכל המתיר.

אלא הכא [כאן] בשוחט כל אחד מכבשי העצרת על מנת לאכול חצי כזית מחלה אחרת, מי איכא [האם יש] חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא [בכלל] שהוא פיגול, דליקום וליגזר [שיקום רבי ויגזור] בזה, ויאמר שהוא פסול?

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] דטעמא דרבנן משום הכי הוא [שטעמם של חכמים משום כך הוא], שהם פוסלים במפגל בקומץ ולא בלבונה, משום שיש דבר כמותו שהוא פיגול, ומנין? דקתני סיפא [שהוא שונה בסופה] של אותה משנה: מודים חכמים לר' מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות, שאם פיגל בקומץ — שפיגול וחייבין עליה כרת, שהקומץ הוא המתיר.

ויש לשאול: הא [דבר זה] למה לי למיתנא [לשנות אותו] כלל? פשיטא [פשוט] הדבר שהוא פיגול, מי איכא מתיר אחרינא [האם יש שם מתיר אחר] מלבד הקומץ? אלא לאו הא קא משמע לן [האם לא דבר זה משמיע לנו], דטעמא [שהטעם] שבקומץ של מנחה רגילה הרי זה פסול — משום דאיכא [שיש] קומץ של מנחת חוטא דדמי ליה [שדומה לו], שהוא פיגול.

ב משנה נטמאת אחת מן החלות של שתי הלחם שבחג השבועות, או אחד מן הסדרים של לחם הפנים — ר' יהודה אומר: שניהם, שתי החלות או שני הסדרים, יצאו לבית השריפה, כדין קדשים שנפסלו, לפי שאין קרבן ציבור חלוק, ואם נפסל חלקו — פסול כולו. וחכמים אומרים: לא כן, אלא הטמא נשאר בטומאתו ויצא לבית השריפה, והטהור יאכל.

ג גמרא אמר ר' אלעזר: מחלוקת ר' יהודה וחכמים היא כשנטמאת אחת מן החלות לפני זריקה של דם הכבשים, המתירים את שתי הלחם, ונחלקו האם הועילה זריקת הדם להתיר את החלה הטהורה שנותרה. אבל אם נטמאה אחת מן החלות לאחר זריקה, לאחר שכבר הותרו החלות באכילה — דברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

ושואלים: וכשנטמאת אחת מן החלות לפני זריקה, במאי פליגי [במה, באיזה עיקרון הם חלוקים]? אמר רב פפא: ביחס לציץ שבראש הכהן הגדול, המרצה על טומאת הקדשים, ובשאלה האם הוא מרצה על אכילות קא מיפלגי [הם חלוקים], כלומר, האם הוא מרצה רק על טומאת הדברים הקרבים על המזבח, או גם על טומאת הדברים הנאכלים לכהנים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and yet Rabbi Yosei said that the remainder is rendered piggul; then here, where he has intent to partake of the right thigh the next day, which is part of the offering itself, is it not all the more so that both thighs should become piggul?

Rather, Rabbi Yoḥanan said: Rabbi Yosei holds that intent of piggul with regard to one thigh renders the other thigh piggul as well, as they are of one body. Similarly, with regard to two loaves, Rabbi Yosei is of the opinion that if one intends to consume an amount equal to an olive-bulk from both loaves, both loaves are rendered piggul. And as for his statement that intent of piggul with regard to one loaf does not render the other loaf piggul, this is the reasoning of Rabbi Yosei: The verse renders the two loaves one body, and the verse also renders them two bodies. The verse renders them one body in the sense that they preclude one another, i.e., neither loaf is valid without the other. The verse also renders them two bodies, as the Merciful One states: This loaf is prepared alone and that is prepared alone, i.e., the kneading and arrangement of each loaf must be performed separately.

Therefore, if the priest mixed them together by intending to consume an olive-bulk from both of them, then they are mixed and they are both piggul, as the verse renders them one body. But if he separated them by having intent with regard to only one loaf, in that case they are separated and only that loaf is piggul, as the verse renders them two bodies.

Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: If one had intent of piggul with regard to one type of loaf from the loaves of a thanks offering, what is the halakha concerning the remaining types of loaves, i.e., are they rendered piggul as well? Similarly, if one had intent of piggul with regard to either the loaves or the wafers of baked meal offerings, what is the halakha with regard to the remaining type? Rav Taḥlifa from the West, i.e., Eretz Yisrael, taught him a baraita that states: And likewise you say with regard to the bread of a thanks offering, and likewise you say with regard to a baked meal offering, that the halakha is a matter of dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis.

§ The Sages taught in a baraita: If at the time of the slaughter of an offering one had intent to consume half an olive-bulk of its meat the next day, and at the time of the sprinkling of the blood he had intent to consume half of another olive-bulk of meat the next day, the offering is piggul, as intentions that occur during the slaughter and sprinkling combine to render an offering piggul.

There is a dispute between amora’im with regard to the halakha of this baraita: Some say that in the case of intentions that occur specifically during the slaughter and sprinkling, as both of them are permitting factors of the offering, yes, the intentions combine. But intentions that occur during the collection of the blood in a service vessel and the conveying of the blood to the altar do not combine, as neither rite is a permitting factor. And some say that if intentions during those rites that are distant from one another, i.e., the slaughter and sprinkling, combine, all the more so intentions during these rites that are close to one another, i.e., collection and conveying, certainly combine.

The Gemara asks: Is that so, i.e., that intentions during the slaughter and sprinkling combine? But Levi teaches in a baraita: Intentions that occur during the four sacrificial rites do not combine to render an offering piggul, and those rites are: Slaughter and sprinkling, collection and conveying. Rava said: It is not difficult; this statement of Levi is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, whereas that baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis.

As it is taught in a baraita with regard to the two loaves and two lambs sacrificed on Shavuot: With regard to one who slaughters one of the lambs brought as peace offerings on Shavuot with the intent to consume half an olive-bulk from this loaf the next day, and similarly, he slaughtered the other lamb with the intent to consume half an olive-bulk from that second loaf the next day, Rabbi Yehuda HaNasi says: I say that this offering is valid. Clearly, Rabbi Yehuda HaNasi holds that intentions that occur during the performance of two permitting factors do not combine to render an offering piggul.

Abaye said to Rava: You can say that you have heard that Rabbi Yehuda HaNasi holds that intentions do not combine to render an offering piggul when each intention is concerning half a permitting factor and half a measure of consumption, i.e., one lamb and half an olive-bulk. But in a case where one had intentions during the performance of an entire permitting factor, i.e., during the slaughter and sprinkling, and concerning half a measure of consumption, did you hear him say that such intentions do not combine?

Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye: But if Rabbi Yehuda HaNasi is of the opinion that intentions during the performance of an entire permitting factor and concerning half a measure of consumption combine to render an offering piggul, why does he rule that when one slaughters each lamb with the intent to consume half an olive-bulk from one loaf the next day the offering is entirely valid? Let him decree that intentions during half a permitting factor and concerning half a measure of consumption disqualify an offering, due to the fact that intentions during an entire permitting factor and concerning half a measure of consumption render the offering piggul, as one finds in similar instances that Rabbi Yosei decreed and the Rabbis decreed in this manner.

Rava bar Rav Ḥanan elaborates: Rabbi Yosei decreed in such a case, as we learned in a mishna (13a): With regard to one who removes a handful from the meal offering with the intent to burn its handful on the next day, everyone agrees that the meal offering is piggul. But if his intent was to burn its frankincense on the next day, Rabbi Yosei says: The meal offering is unfit, but partaking of it does not include liability to receive karet. And the Rabbis say: It is a case of piggul and one is liable to receive karet for partaking of the meal offering. Since one is not liable to receive karet, Rabbi Yosei evidently disqualifies the meal offering as a rabbinic decree due to concern over a case where his intention was to burn the handful the next day.

And the Rabbis decreed as well, as we learned in a mishna (16a): If one had intent of piggul during the burning of the handful but not during the burning of the frankincense, or if he had such intent during the burning of the frankincense but not during the burning of the handful, Rabbi Meir says: The meal offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, and the Rabbis say: There is no liability to receive karet for its consumption unless he has intent of piggul during the burning of the entire permitting factor, i.e., both the handful and the frankincense. Since the Rabbis state that there is no liability to receive karet, but they do not rule that the offering is valid, evidently they maintain that the offering is disqualified by rabbinic law, due to concern over a case of piggul intent during the burning of the entire permitting factor.

Abaye said to Rava bar Rav Ḥanan: How can these cases be compared? Granted there, Rabbi Yosei decreed that the offering is disqualified in a case of intent involving the handful of frankincense due to the concern of intent involving the handful of the meal offering, as the two cases are similar.

Similarly, the Rabbis decreed that the offering is disqualified in a case of intent involving the handful due to a similar case of intent concerning the handful of the meal offering of a sinner. There is no frankincense in the case of a meal offering of a sinner, and consequently the priest’s intent with regard to the handful alone renders the offering piggul, as it is the sole permitting factor. And the Rabbis also decreed in a case of intent with regard to the frankincense due to a similar case of intent concerning the frankincense that comes in the bowls that accompany the shewbread. Here there is no handful, and consequently intent with regard to the frankincense alone renders the shewbread piggul.

In the case of the two lambs that accompany the two loaves brought on Shavuot as well (16a), the Rabbis rule that if one slaughters one of the lambs with the intent to consume both loaves the next day the offering is disqualified, but one is not liable to receive karet for partaking of it. This is a rabbinic decree in a case of intent during the slaughter of one lamb due to the other lamb, as were one to slaughter both lambs with intent of piggul, the loaves would be rendered piggul, since his intent occurred during the slaughter of the entire permitting factor.

Similarly, when one burns a single bowl of frankincense from those that accompany the shewbread with the intent to consume both arrangements of shewbread the next day, the Rabbis disqualify the shewbread by rabbinic decree due to the other bowl, i.e., due to the concern over piggul intent during the burning of both bowls, as this intent involves the burning of the entire permitting factor.

Abaye concludes: But here, in the case of the baraita where one slaughtered each of the two lambs with the intent to consume half an olive-bulk from a different loaf, is there another instance in general where intent during the performance of a rite concerning half a permitting factor and with regard to half a measure of consumption renders an offering piggul, that Rabbi Yehuda HaNasi will arise and decree that the lambs in this instance are disqualified?

The Gemara notes: So too, it is reasonable that the reasoning of the Rabbis is due to that explanation, i.e., they disqualified the offerings in the aforementioned cases due to the fact that in similar instances the offering is piggul. This is evident from the fact that it is taught in the latter clause of the mishna (16a): The Rabbis concede to Rabbi Meir in the case of the meal offering of a sinner and the meal offering of jealousy that if one had intent of piggul during the burning of the handful, the meal offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, as the handful is the sole permitting factor.

The Gemara explains this proof: Why do I need the mishna to teach this last statement at all? Isn’t it obvious that these meal offerings are piggul, as is there another permitting factor aside from the handful? Rather, is it not correct to say that this is what the mishna teaches us, that the reason that the Rabbis disqualified a standard meal offering when only the handful was removed with the intent of piggul is because there is the case of the handful of the meal offering of a sinner, which is similar to it and is rendered piggul due to intent involving the handful alone?

MISHNA: If one of the two loaves of Shavuot or one of the two arrangements of the shewbread became ritually impure, Rabbi Yehuda says: Both must be taken to the place of burning like any other disqualified offering, as no communal offering is divided. That is, it is either fit in its entirety or unfit in its entirety. And the Rabbis say: The impure one remains in its state of impurity and the pure one shall be eaten.

GEMARA: Rabbi Elazar says: The dispute between Rabbi Yehuda and the Rabbis applies only to a case where one loaf became ritually impure before the sprinkling of the blood of the lambs, as this is the act that renders the loaves permitted for consumption. Accordingly, they disagree whether the sprinkling is effective in permitting the remaining pure loaf for consumption. But in a case where one loaf was rendered impure after the sprinkling, meaning that both loaves were initially permitted for consumption, everyone agrees that the impure one remains in its state of impurity and the pure one shall be eaten.

The Gemara asks: And in the case where the loaves become impure before the sprinkling of the blood, with regard to what principle do they disagree? Rav Pappa said: They disagree with regard to the frontplate of the High Priest, i.e., whether it effects acceptance only for the impurity of items sacrificed on the altar, or even for the impurity of items that would normally be consumed by the priests.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כשעת שחיטה וכו', אסתם זבח קאי, שחיטה וזריקה מתירין נינהו דשחיטה מקדשא לדם כדאמר בשלהי פרקין (די"ז) ואמר התם הבא לקדש כבא להתיר דמי וזריקה מתרת הבשר, ל"ה:
וקשיא כיון דאמרי' בשחיטה דמתרת הדם וזריקה דמתרת הבשר מצטרפין שני החצאין שחשב בהם בכזית לפגל כמו כן לר' דאמר השוחט כבש לאכול חצי זית מחלה זו כו' דבשר אמאי לא מצטרפי' שני החצאי' שחשב בשני המתירין לפגל כמו הכא דהא המתירין דהכא חלוקין כדפרישי' ממתירין דכבשי' משום דשני מתירין דהכא מה שמתיר זה אינו מתיר זה לפי שזה מתיר הדם וזה בא להתיר הבשר א"כ באין להתיר שני דרכים חלוקים והכבשים שניהן באין להתיר דבר אחד שבאין להתיר החלות ואם מצטרפין חצאי שיעור כזית שחשב בשני מתירין חלוקין שבאין להתיר שני דברים חלוקין כ"ש שיש להם להצטרף בשני מתירין שבאין להתיר דבר אחד לבד, וכ"ת דשאני התם מפני שחשב בשני דברים חלוקים משום דשני החלות חלוקות בהו הא משמע דכחד גופא חשיב להו מדאמרי' דכזית משניהן מצטרפי או דאם פגל בחלה אחת בשני המתירין דנתפגלה חברתה:
וי"ל דמשום הכי קאמר בתר הכי הא ר' והא רבנן והך דהכא פליגא אדר'. ומ"מ אכתי דלא אמרי' דפליגא עלה דר' נוכל לישב ולומר דר' מודה בה משום דיש לחלק ביניהם ולומר דשתי החלות שני גופין חשיב להו כי פלגינהו לחצאין דאמ' חצי מזו וחצי מזו ונמצא דלא חשיב החצאין כגוף אחד אבל הכא שני החצאין מגוף אחד מן הבשר מצטרפי אך בתר הכי קאמר סברא אחרת דבהא מודה ר' דמצטרפי משום דהכא כל המתיר אך הכבש הוי חצי מתיר ולפי מאי דלא מחלק לומר דמודה ר' הכא דמצטרפי משום דחדא גופא היא והחלות תרי גופי משמע דחלות חדא גופא חשיב להו:
ומ"מ יש להקשות דכיון דחשב בשעת שחיטה בבשר והשחיטה באה להתיר הדם א"כ חשב במתיר בדבר שאינו מתירו כי אם בדבר אחר שאינו בא להתירו ואם יתפגל כשחשב בו מאחר שאינו בא להתירו הרי אין מחשבתו כלום דמחשב לאכול בשר למחר בעסק דבר שאינו מתירו אין המחשבה כלום. וצ"ל דגם השחיטה מתרת הבשר דאע"פי דאמרי' דבאה להתיר הדם מ"מ מאחר דאין הבשר ניתרת כי אם על ידי הדם הרי כבאה להתיר הבשר דמיא מפני שגורמת להתיר הדם המתיר הבשר א"כ מתרת נמי הבשר חשבינן לה ולכך משפגל בבשר מפגלא:

קבלה והולכה לא, פי' קבלה והולכה דלאו מתירין נינהו לא מצטרפי דקבלה אינה מתרת דאינה אלא צורך זריקה, ל"ה:
וקשיא דא"כ דלאו מתירין נינהו היכי מפגלי. וי"ל דאף על גב דלאו מתירין נינהו מכל מקום גרם להתיר נינהו שהם צורך זריקה וכמתירין דמו אבל מ"מ כיון דלאו מתירין גמורין נינהו לא מצטרפי מ"מ (גלי קרא דמפגלי בהו) מפגלי בהו דהא גלי קרא דכתי' אם האכל יאכל בדברים המביאין לידי אכילה דמביאין לידי פגול, אבל מ"מ כיון דלא מתירין נינהו לא מצטרפי:

ואי אית לי' לרבי כולו מתיר וחצי אכילה מצטרפין לפיגול ליגזר חצי מתיר וחצי אכילה דליפסל אטו כולו מתיר וחצי אכילה דכרת הוא, ל"ה. ר"ל דמשום חומרא דכרת אית לן למיגזר הא אטו הא לפסול לאכול בחצי מתיר וחצי אכילה אע"פי שאין לחייבו כרת מאחר דאינו פגול ואין בו איסור אלא מטעם גזירה מ"מ לגזור לפסלו דהא חזינן לר' יוסי ורבנן גזרו כמו כן לפסלו:

כבש אטו כבש חבירו, פי' מאי דאמור רבנן דמתני' שחט א' מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר דקאמרי רבנן דאין בו כרת הא פסול מיהא הוי, איכא למימר דגזרי חד כבש אטו כבש חבירו שלא ישחוט שניהם במחשבה דהתם פגל בכל המתיר וכן בבזיכין כולהו הני גזירות משום דאיכא בעלמא דדמי להו והוי פגול, אבל הכא בחצי מתיר וחצי אכילה דרבי מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא פגל דליגזור הכא אטו התם, ל"ה:
וקשיא דמאי הוה דעתיה דרבא דמקשה לאביי ואי אית ליה כולו מתיר וחצי אכילה ד פגל לגזור חצי מתיר וחצי אכילה אטו כוליה מתיר וחצי אכילה א"כ דבא לומר דלגזור אף ללא דמי לי' ליקשי ליה אפי' כי נימא דלית ליה לר' כוליה מתיר וחצי אכילה דפגל ומ"מ לגזור בחצי מתיר וחצי אכילה אטו כולי' מתיר וכולה אכילה כיון דאתא למימר דגזר אטו מילתא דלא דמי ליה:
וי"ל דלפי דעתו דאין לגזור אטו דלא דמי ליה כלל משום דזה הוי חצאין בין במתיר בין באכילה וזה הוי שלם בין במתיר בין באכילה הילכך לא קשיא ליה דלגזור כיון דבין הכא בין התם חצי אכילה. הוא אבל למגזר חצי אכילה אטו חצי אכילה ואע"ג דהתם איכא כוליה מתיר והכא ליכא אלא חצי מתיר מ"מ כיון דבין הכא בין התם ליכא אלא חצי אכילה הוה ס"ד דלגזור הא אטו הא מדחצי אכילה בחצי אכילה מיחלף, ואפי' הכי דחי ליה דלית לן למגזר אלא בדמי ליה ואי הוה משכחינן בעלמא חצי מתיר וחצי אכילה דפגל אה"נ דהוי ליה למגזר הא אטו הא דדמי ליה אבל כיון דלא משכח דפגל בא' בכל המתיר וחצי אכילה לית לן למגזר חצי אכילה אטו חצי אכילה כיון דהתם פגל בכל מתיר והכא בחצי מתיר לא מיחלפי אהדדי:
ויש להקשות מאי היה דעתו כי מייתי דר' יוסי גזר ורבנן גזרי אי ס"ד דר' יוסי גזר הקטרת קומץ לבונה אטו קומץ מנחה ורבנן קומץ כגרי דא אטו קומץ דמנחת חוטא ולבונה אטו לבונה הבאה בבזיכין והוה מייתי דמיון מינייהו דכמו כן לגזור ר' חצי אכילה וחצי מתיר אטו חצי אכילה וכוליה מתיר הא לא הוה ראיה משום דהנך הוה דמו והני לא דמו כדדחי ליה ואי הוה ס"ד דרבנן גזרי פגל בהקטרת קומץ או לבונה אטו הקטרת קומץ ולבונה תרוייהו ודגזרי דמי גם ללא דמי א"כ ליקשי דגם חצי אכילה וחצי מתיר לגזור אטו כוליה אכילה וכוליה מתיר כיון דגזרינן אטו לא דמי הכא נגזור:
וי"ל דנוכל לומר או הא או הא דאפשר דס"ד דהגזירה דגזרי רבנן הוי קומץ אטו קומץ דמנחת חוטא ולבונה אטו לבונה דבזיכין והוה ס"ד דכמו כן לגזור הכא חצי אכילה אטו חצי אכילה ואף דלא דמי כולי האי כי התם כיון דדמו קצת דדמו בחצי אכילה ס"ד דלגזור כי התם והיינו מאי דדחי ליה דאין לדמותם דהתם דמו לגמרי אבל הכא לא דמו כי אם במקצת:
וגם נוכל לומר דס"ד דגזירה הויא דגזרי הקטרת קומץ או לבונה אטו הקטרת שניהם הילכך מדמה להו גזירת חצי אכילה וחצי מתיר אטו חצי אכילה וכוליה מתיר דכי היכי דהתם לא דמי לגמרי וגזר כמו כן הכא דלא דמו לגזור:
וא"ת א"כ חצי אכילה וחצי מתיר לגזור אטו כולה אכילה וכוליה מתיר כי היכי דגזרינן התם למידי דלא דמי ליה כלל:
י"ל דלא הוה חשיב ליה לא דמי כלל אלא חשב ליה דמי קצת ולא לגמרי ומדמה להו לגזור חצי אכילה וחצי מתיר אטו חצי אכילה דדמו קצת דהיינו בחצי אכילה ולא דמו לגמרי דחלוקין בכוליה מתיר וחצי וכמו כן התם (נהי נמי דהכא) חצי הקטרה (והתם) [אטו] כולה הקטרה (מ"מ) כיון דאיכא בתרוויהו חצי הקטרה שוה הוו דמו קצת אלא דלא דמו לגמרי במאי (דא"כ תהא) [דהא] הקטרה שלמה והכא חצי הקטרה (בהקטרה שלמה על חצי הקטרה חצי הקטרה אחרת) ודמי מאי דחלוקין בהכי למאי דחלוקין חצי אכילה וחצי מתיר וחצי אכילה וכוליה מתיר (בחצי אכילה וחצי וכוליה מתיר על חצי אכילה וחצי מתיר וחצי מתיר יותר חצי מתיר אחר) לכך הוה מדמה להו:
וכן נראה דהוה מדמה להו מדדחי ליה התם גזר קומץ אטו דמנחת חוטא ולבונה אטו בזיכין משמ' דלא הוה ס"ד דהגזירה הכי הואי אלא דהיתה הגזירה הקטרת חד מינייהו אטו הקטרת תרוייהו וגזירה דר' יוסי דגזר לבונה אטו קומץ דהוי דמי לגמרי אגב גררא מייתי לה דמאותו דמיון לא היה מביא ראייתו כי אם ממאי דגזרי רבנן כדפי':
ועוד יש להקשות מכבש אטו כבש חבירו שפירשו רש"י שלא ישחוט שניהם במחשבה דהתם פגל בכל המתיר א"כ גזר פגל בחצי מתיר אטו פגל בכל המתיר ולא דמו להדדי א"כ כמו כן נגזור חצי מתיר דחצי אכילה אטו כוליה מתיר דעם חצי אכילה, וגם כיון דחשיב ליה דמי א"כ גם הקטרת קומץ או לבונה דרבנן לא היה צריך לומר דגזר אטו קומץ דמנחת חוטא ולבונה דבזיכין אלא דגזר הקטרת דחד מנייהו אטו הקטרת דתרווייהו דהיינו פגל בחצי מתיר אטו פגל בכל המתיר כמו הכא דגזרו פגל בחצי מתיר דהיינו באחד מן הכבשים אטו פגל בשניהם דהוא כוליה מתיר:
וי"ל דאה"נ דלא אתי לומר דלהכי גזר בהו משום דדמי חצי מתיר לכוליה מתיר אלא דבא לומר דאפי' כבש וכבש ובזך ובזך מתדמו לגזור הא אטו הא טפי מחצי אכילה וחצי מתיר וחצי אכילה וכוליה מתיר משום דנהי דגזרינן התם חצי מתיר אטו כוליה היינו משום דהאכילה שלמה שהרי לא חשב בחצי כי אם בכל החלות ובכל הלחם דבזיכי' וכיון דהפגול באכילה שלמה מצי גזרי חצי מתיר אטו כולי' מתיר אבל הכא דליכא רק חצי אכילה ואין ראוי לקבוע פגול אפי' אם באנו לומר דפגל בחצי אכילה היכא דאיכא כוליה מתיר אין לנו לגזור לפסול חצי אכילה וחצי מתיר אטו חצי אכילה וכוליה מתיר הואיל דחצאי אכילה נינהו וה"ה דגבי קומץ ולבונה היה יכול לומר נמי האי סברא אלא כל כמה דיכול לדמותם ולומר דדמו אהדדי מדמה להו ולכך קאמר דגזר קומץ דמנחת נדבה אטו דחוטא דהוי מתדמו דגזר חד קומץ אטו חד קומץ וכן נמי לא קאמר דגזר הקטרת קומץ דלבונה אטו הקטרת קומץ דמנחה אלא אטו לבונה דבזיכין משום דדמו טפי קומץ דלבונה אטו לבונה דנימא דמחלפי טפי מדלגזור קומץ דלבונה אטו קומץ דמנחה דלא דמו כל כך משום דלאו חדא מינא נינהו:

גמרא הנ"מ דטעמא דרבנן מש"ה הוא כו'. כה"ג ביבמות (קט):

שם אר"א מחלוקת לפני זריקה כו' ולפני זריקה במאי פליגי אר"פ כו'. ובמסקנא נדחו דבריו אלא טעמא דר"י שאין ק"צ חלוק. לכאורה משמע דממילא גם דברי ר"א נדחו ופליגי אפי' לאחר זריקה. ולא כן דעת הרמב"ם בפי' (ואחריו הרע"ב) שהביא הא דר"א וגם מסקנת ריו"ח בטעמו דר"י. ודעתו רחבה מדעתי:

תוס' ד"ה הכתוב וכו' מלתא ממלתא. לעיל דף ח ע"א:

מיפגלי. בשר: הכא. פיגל בירך ימין דחשיב בבשר גופיה: כ''ש. דמיפגלא אף של שמאל: לאיפגולי מאי. כלומר מי יתפגל במחשבה זו שיהיו חייבין כרת באכילתו: אלא א''ר יוחנן. ליתא לרב הונא ואם פיגל בימין פיגל בשמאל דהא חזינן אפי' לא חישב אלא בדם נתפגל בשר וגבי חלות ה''ט דרבי יוסי דאמר במתניתין דתרי גופי נינהו ואם פיגל בזו לא נתפגלה זו ולעיל קתני בשתיהן בכזית דמשמע מדמצטרפות דחד גופא נינהו: הכתוב עשאן גוף אחד והכתוב עשאן ב' גופין. הכתוב עשאן גוף אחד דמעכבי אהדדי דאין זו כשרה בלא זו דכתיב (ויקרא כג) שתים שני עשרונים דמשמע שתים ולא אחת וכתיב (שם) סלת תהיינה וכל הוייה עיכובא ואותו כתוב עצמו עשאן שני גופין מדכתיב שתים דמשמע דכל אחת לישתה ועריכתה בפני עצמה הלכך ערבינהו דאמר כזית בין שתיהן מתערבין ומצטרפין דהכתוב עשאן גוף אחד: פלגינהו. דאמר ע''מ לאכול מן האחת ולא עירב חבירתה עמה: מפלגי. ואין חבירתה פיגול דהרי הכתוב עשאן שני גופים יש לשונות אחרים בהלכה זו אבל זו עיקר: פיגל בלחמי תודה. שהן ארבעה מינים ופיגל באחד מן המינים מי פליגי רבי יוסי ורבנן בהא אם נתפגלו האחרים או לא מי אמרינן כיון דזבח אחד מתירן כחד דמיין או דלמא כיון דלאו חד מינא הוא פליג רבי יוסי: במנחת מאפה. שיש בה שני מינין ה' חלות וה' רקיקין כדאמר בפרק התודה (לקמן דף נז) ואליבא דר''ש קנסיב להו מהו מי אמר הואיל וקומץ אחד לשניהם לא פליג רבי יוסי ואם פיגל בחלות נתפגלו רקיקין או דלמא כיון דשני מינין פליג: וכן אתה אומר. דהכא נמי פליג: בשעת שחיטה כו'. אסתם זבח קאי שחיטה וזריקה מתירין נינהו שחיטה קדשה לדם כדאמר בשילהי פירקין (דף טז:) ואמר התם הבא לקדש כבא להתיר דמי וזריקה מתרת הבשר: קבלה והולכה. דלאו מתירין נינהו לא מצטרפין דקבלה אינה מתרת דאינה אלא לצורך זריקה: שחיטה וזריקה מרחקי אהדדי ומצטרפין וכ''ש קבלה והולכה דמקרבן: אין מצטרפין. שתים מהן ביחד אם חישב בזו על חצי זית ובזו על חצי זית: הא רבי הא רבנן. הא דתני אין מצטרפות רבי היא: חצי מתיר וחצי אכילה. כגון כבש הוי חצי מתיר ולא חישב עליו אלא בחצי אכילה: כולו מתיר וחצי אכילה. כגון שחיטה דכולו מתיר בדם וזריקה דכולו מתיר בבשר: מי שמעת ליה. דאם חישב בזו בחצי זית ובזו בחצי זית דאין מצטרפין: ואי אית ליה לרבי כולו מתיר וחצי אכילה. מצטרפין לפיגול: ליגזר חצי מתיר וחצי אכילה. דליפסול אטו כולו מתיר וחצי אכילה דכרת הוא: דהא רבי יוסי גזר. במתני' (לעיל דף יג.) בהקומץ את המנחה ע''מ להקטיר לבונתה למחר ואמר פסול ואע''ג דאין בו פיגול דגזר ליה אטו פיגול: ורבנן. נמי במתניתין דקתני פיגל בהקטרת קומץ ע''מ לאכול שיריים למחר ולא פיגל בהקטרת לבונה: ר''מ אומר פיגול. הן השיריים דאית ליה מפגלין בשעת עבודת חצי מתיר: וחכ''א אין בו כרת כו'. כרת הוא דליכא אבל פסול הוא מלאכול דגזרינן אטו כרת ורבי אומר לעיל (עמוד א) בהדיא כשר: קומץ דלבונה אטו הקטרת קומץ דמנחה. דדמו להדדי ובקומץ ע''מ להקטיר קומצה למחר מודה רבי יוסי דפיגול הוא: ורבנן נמי דגזרי. דתפסול מנחה במחשב בשיריים בשעת הקטרת קומץ: דמנחת חוטא. דהתם עבודה שלימה היא ומפגלת: לבונה. נמי מחשב אשירים בשעת הקטרת לבונה דה''ט דפסלי רבנן למנחה גזרה אטו מחשב בהקטרת לבונה בבזיכין דהתם פיגול גמור הוא שאין הקטרה אלא היא: כבש. דאמרי רבנן במתני' שחט אחד מן הכבשים לאכול ב' חלות למחר או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר דקאמרי רבנן אין בו כרת הא פסול איכא דגזרי חד כבש אטו כבש חבירו שלא ישחוט שניהם במחשבה דהתם פיגל בכל המתיר וכן בבזיכין כולהו הנך גזירות דאיכא בעלמא דדמי להו הוי פיגול: אבל הכא. בחצי מתיר וחצי אכילה דרבי מי איכא חצי מתיר וחצי אכילה בעלמא פיגול דנגזור הכא אטו התם: מש''ה הוא. דמשכחי פיגול דדמי להו: דקתני סיפא. דמתני' דפיגל בקומץ ולא בלבונה מודים חכמים כו' שאם חישב בקומץ או בהקטרת קומץ פיגל בשירים: הא קא משמע לן. דטעמא דפסלי רבנן במחשב בשעת הקטרת קומץ דמנחת נדבה משום הכי הוא דאיכא דמנחת חוטא דדמי ליה שהם מודים שהוא פיגול: מתני' שאין קרבן ציבור חלוק. הכי מסקנא דגמרא תלמוד ערוך בפיו של רבי יהודה ששנאה מרבותיו שאין קרבן ציבור חלוק ואם נפסל חצי נפסל כולו: גמ' לפני זריקה. נטמאת אחת מן החלות של עצרת ובלחם הפנים לפני הקטרת בזיכין: אבל לאחר זריקה. דזריקה מעלייתא הוא (הואי) דברי הכל כו':

הכתוב עשאן גוף אחד. דכתיב (ויקרא כג) תביאו לחם תנופה והכתוב עשאן שני גופין דכתיב (שם) שתים שני עשרונים וסדרים דלחם הפנים ילפינן משתי הלחם אפי' למאן דלא יליף מלתא ממלתא דהכא דמו אהדדי טפי: פיגל בלחמי תודה מהו. הוא הדין דהוה מצי למבעי ברקיקי נזיר שיש שני מינין: שחיטה וזריקה תרווייהו מתירין הן. פירש בקונטרס שהשחיטה מקדשת את הדם ואמרינן בסוף פירקין דבא לקדש כבא להתיר דמי וא''ת קבלה נמי מקדשת את הדם בכלי שרת לאו פירכא היא דדם סכין מקדשא ליה כדאמרינן בסוף פירקין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד