דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

מתניתין:

פיגל בקומץ - שבשעת הקטרת הקומץ חשב על מנת לאכול את השיריים למחר, ולא בלבונה. או פיגל בלבונה ולא בקומץ

רבי מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת, שסובר רבי מאיר מפגלין בחצי מתיר. וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר. אבל כאן הרי פיגל רק בחצי המתיר, לפי שהקומץ והלבונה, שניהם יחד מתירין את המנחה.

ומודים חכמים לרבי מאיר במנחת חוטא ומנחת קנאות שאין בהן לבונה, שאם פיגל בקומץ, שהוא פיגול, וחייבין עליו כרת, לפי שהקומץ הוא המתיר, לבדו.

וכן אם, שחט אחד מן הכבשים של עצרת, במחשבה לאכול ב' חלות של שתי הלחם למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין הבאים עם לחם הפנים במחשבה לאכול ב' סדרים של לחם למחר:

רבי מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים, אין בו פיגול עד שיפגל בכל המתיר. וכבש אחד, וכן בזך אחד, הם רק חצי מתיר של הלחם.

שחט אחד מן הכבשים של עצרת במחשבה לאכול ממנו למחר, הרי הוא פיגול [1] אף לחכמים, משום שרק לגבי התרת הלחם נחשב כבש אחד חצי מתיר, אבל לגבי עצמו, הוא מתיר שלם. וחבירו - הכבש השני שלא חישב בו - כשר. ואם שחטו על מנת לאכול מחבירו למחר - שניהם כשרים [שאין מתיר מפגל את המתיר, כפי שאמרנו בדף יג ב].

גמרא:

אמר רב: מחלוקת של רבי מאיר ורבנן היא כשנתן את הקומץ בשתיקה, שלא חישב בו מחשבת פיגול, ורק את הלבונה נתן במחשבה של פיגול.

אבל אם נתן את הקומץ במחשבה של פיגול, ואת הלבונה נתן אחר כך בשתיקה, דברי הכל פיגול הוא. לפי שכל העושה, על דעת ראשונה [2] הוא עושה, ולכן, גם את הקטרת הלבונה הוא עשה על דעת מחשבת פיגול, ונמצא שפיגל בכל המתיר.

ושמואל אמר, עדיין היא מחלוקת [3], גם באופן הזה.

יתיב רבא, וקאמר לה להא שמעתא של רב.

איתיביה רב אחא בר רב הונא לרבא ממה ששנינו: במה דברים אמורים שמחשבת עבודת הקומץ מפגלת, בקמיצה, ובמתן כלי, ובהילוך, [4], [5] שעבודות אלו אינן נעשות בלבונה, ולכן המחשבה בהן היא פיגול בכל המתיר, ולא בחצי מתיר.

אבל אם בא לו עם הקומץ והלבונה להקטרה, נתן על המזבח את הקומץ בשתיקה, ואת הלבונה במחשבה של פיגול. או שנתן את הקומץ במחשבה, ואת הלבונה בשתיקה, רבי מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, וכאן, שחישב רק באחד מהם, הרי הוא חצי מתיר.

ומדייק רב אחא: קתני מיהת, "נתן את הקומץ במחשבה, ואחר כך את הלבונה בשתיקה", ובכל זאת פליגי, ואין אנחנו אומרים כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה!

ודחינן: אימא בלשון זו, "נתן את הקומץ במחשבה, וכבר נתן את הלבונה בשתיקה", מעיקרא.

ופרכינן: שתי תשובות בדבר לדחות תירוץ זה:

חדא, דאם כן, שקודם עשה בשתיקה ואחר כך עשה במחשבה, היינו קמייתא, "נתן את הקומץ בשתיקה, ואת הלבונה במחשבה".

ועוד, התניא בפירוש "אחר כך" את הלבונה בשתיקה?

אלא מתרצינן: תרגמא רב חנינא, כאן מדובר בשתי דעות, שכהן אחד הקטיר הקומץ במחשבה, ואחר כך הקטיר חבירו את הלבונה בשתיקה, ולא שייך לומר שעל דעת ראשונה עושה.

תא שמע: במה דברים אמורים שאם נתן מתנה אחת מדמים הניתנים על המזבח במחשבת פיגול - פיגל, בדמים הניתנים על מזבח החיצון. כיון שאף אם נתן רק מתנה אחת כיפר, אם כן, נמצא שפיגל בכל המתיר.

אבל, דמים הניתנים על מזבח הפנימי, כגון מ"ג הזאות של יום הכפורים [6],וי"א של פר כהן משוח, וי"א של פר העלם דבר של ציבור [עיין ברש"י שמביא פירוט ההזאות], אם פיגל בין בראשונה, שמזה בין הבדים, בין בשניה, שמזה על הפרוכת, ובין בשלישית, שמזה על מזבח הזהב -

רבי מאיר אומר: פיגול, וחייבין עליו כרת. שסובר מפגלין בחצי מתיר.

וחכמים אומרים, אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר [7]. ואם לא פיגל בכולן, אין זה פיגול.

ומדייקת הגמרא: קתני מיהא, פיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, ופליגי. ואין אנחנו אומרים שאם פיגל בראשונה, הרי בשניה ושלישית על דעת הראשונה הוא עושה!

וכי תימא שמא תאמר, כי הכי נמי מדובר בשתי דעות [8].

[שמא תשאל איך יתכן כזה דבר? והרי כל ההזאות של יום הכפורים אינן אלא על ידי כהן גדול!? אפשר לתרץ ולהעמיד באופן שהזה כהן גדול הזאות ראשונות, ומת, או אירע לו קרי ונטמא, ושימש אחר במקומו בהזאות שניות, שבאופן זה אין לומר על דעת ראשונה הוא עושה].

הניחא למאן דאמר, זה שכתוב "בזאת יבא אהרן אל הקדש, בפר" - ואפילו בדמו של פר, שאם שחט כהן גדול את הפר, ואחר כך אירע בכהן גדול פסול, יבא כהן גדול אחר ויעבוד בדמו, ואין צריך לשחוט פר אחר, ולפי דעה זו אפשר להעמיד בשתי דעות, כלומר שני כהנים גדולים, שיכול כהן אחד לשחוט ולזרוק זריקה ראשונה, וכהן אחר יזרוק זריקה שניה ואין צריך לשחוט פר אחר.

אלא, למאן דאמר "בפר" דווקא, ולא בדמו [9] של פר, מאי איכא למימר? שהרי לדעתו אי אפשר שכהן אחד יזרוק זריקה ראשונה וכהן אחר זריקה שניה, אלא צריך השני לשחוט שוב פר, ולזרוק את כל הזריקות מהתחלה?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן, כגון שפיגל בזריקה ראשונה, ושתק בשניה, ופיגל בשלישית. שבאופן הזה אי אפשר לומר שאת השניה ששתק בה עשה על דעת הראשונה, משום דאמרינן, אי סלקא דעתך "כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה", מיהדר פיגולי בשלישית, למה לי!? הרי היה לו לסמוך על מה שפירש בראשונה, כמו שבשניה סמך על הראשונה. אלא בהכרח שלא עשה על דעת ראשונה.

מתקיף לה רב אשי: מידי, וכי שתק בשניה קתני?

אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן, כגון שפיגל בראשונה ובשניה, ועדיין הוא חצי מתיר משום שבשלישית לא פיגל, דאמרינן שודאי לא עשה את השלישית על דעת הראשונות, אי סלקא דעתך כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה, מיהדר פיגולי בשניה למה לי? היה לו לעשותה בשתיקה ולסמוך על דעת הראשונה אלא בהכרח שאדם זה לא סומך על דעתו הראשונה ולכן פירש בשניה, וממילא בשלישית שלא פירש, לא היתה כוונתו לעשות על דעת ראשונה ולא פיגל!

הערות

[1] הקרן אורה והשפת אמת מקשים, מדוע שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר פיגול, והרי שני כבשי עצרת מעכבים זה את זה, ואם כן כל אחד הוא חצי מתיר, ומתרצים שכל אחד כלפי עצמו הוא מתיר שלם, ורק תנאי צדדי יש בו שצריך שיקרב עמו הכבש השני. והסתפק המנחת חינוך באופן זה שהכבש התפגל מה דין הלחם, ומצדד שהלחם לא מתפגל, שכלפי הלחם הכבש הוא חצי מתיר. והטהרת הקדש כתב שבזה גם רבנן יודו שמתוך שהתפגל הכבש התפגל הלחם, שהלחם טפל לכבש. והנזר הקודש חולק, וסובר שמכיון שהלחם מתקדש בשחיטת הכבשים, אם כן כל זמן שלא שחט הכבש השני, עדיין לא התקדש הלחם, ואין שייך לומר בו פיגול, אולם אם שחט את הכבש הראשון בכשרות ובשני פיגל, בזה יש לדון שיתפגל הלחם על ידי כבש אחד.

[2] הקשה השפת אמת לראשונים שסוברים שפיגול צריך לומר מפורש בפה שעושה על מנת להקטיר חוץ לזמנו, אם כן מה עוזר לנו שעל דעת ראשונה הוא עושה, הלא לא הוציא בפיו, ומתרץ שאם נאמר על דעת ראשונה, נחשב שיש כאן המשך המחשבה הקודמת, וכיון שהוציאה בפה נחשב שגם עכשיו מוציא בפה.

[3] הקשה רבי עקיבא איגר מדוע כאן נחלקו רב ושמואל אם כל העושה על דעת ראשונה עושה, ואילו בתחילת מסכת זבחים פשוט לגמרא שעושה על דעת ראשונה. ותירץ הגרי"ז ששם לגבי מחשבת לשמה מספיק לומר שהמעשה נעשה לשם זה, ולכן הכלל שהעושה עושה על דעת ראשונה מספיק לברר שהמעשה נעשה לשם זה, אולם בפיגול אין זה מספיק שעושה על דעת שיאכל חוץ לזמנו, אלא צריך שיחשוב בפועל מחשבת פיגול, ועל זה נחלקו האם 'על דעת ראשונה עושה' נחשב כמחשבה בפועל או רק לרצון כללי, ובזה מיישב קושיית הקרן אורה שהקשה בכל מפגל בחצי מתיר, נאמר שאת המשך העבודה עושה על דעת ראשונה, ואם כן זו מחשבה בכל המתיר, ומתורץ לפי זה שכאן לא מספיק כוונה בלבד, אלא צריך מחשבה גמורה שרוצה וחושב עכשיו לפגל הקרבן, וכיון שהמחשבה שחשב בחצי מתיר אינה 'נתפסת' ואין לה תוקף של מחשבה, אם כן אי אפשר להעבירה לחצי השני של המתיר, ורק אם יש מחשבה מושלמת שייך לדון שעוברת גם לעבודה האחרת מכח הכלל 'על דעת ראשונה עושה'.

[4] מבואר בגמרא שהקטרת הקומץ איננו מתיר של הלבונה. והקשה בחידושי הגרז"ס הרי מבואר לעיל דף י"ג ע"א שדעת רבנן שהקומץ על מנת להקטיר הלבונה מחר הרי זה פיגול, כלומר שקומץ הינו המתיר של הלבונה, ומדוע כאן מבואר שאיננו מתיר. ומתרץ שמכאן הוכחה לשיטת תוספות בזבחים דף מ"ג ע"א דבור המתחיל ובלבונה, שכתבו שאינו רשאי להקטיר הלבונה קודם שקומץ הקומץ. ולכן קמיצת הקומץ נחשבת מתיר ללבונה מה שאין כן הקטרת הקומץ אינה מתירה את המנחה. וכן הביא רבי עקיבא איגר ראיה זו מסוגייתנו לתוספות במסכת זבחים.

[5] הילוך דמתן כלי. והקשה הטהרת הקדש הרי כל עבודות מנחה שמפגלות למדנו מקרבנות בהמה, ובזבח אין הולכה לצורך קידוש כלי שהדם יוצא מהבהמה לתוך הכלי, ואם כן מנין לנו לחדש במנחה עבודה שלא מצאנו בזבח. ובאמת כך כתוב במשנה למלך פי"ג מהלכות פסולי המוקדשים ה"ו שהילוך קומץ לקדשו בכלי אינו מן העבודות המפגלות, אולם הדבר קשה מאד שהרי בסוגיא מבואר להיפך.

[6] הרמב"ם פוסק כרבי יוסי שאין מפגלים מעבודות הנעשות בפנים במחשבה על עבודות הנעשות בחוץ, ואם כן קשה איך יכול לפגל בפרים הפנימיים, הרי הקטרת האימורין נעשית בחוץ. ותירץ הקרן אורה שחשב בשעת הזאה ראשונה שיעשה את ההזאה השניה מחר, ואם כן זו מחשבה מפנים לפנים. ובהערות המנחת חינוך על הרמב"ם תירץ שמדובר שאת טבילת האצבע בכלי לצורך ההזאה עשה בחוץ וחשב על האימורים, ואם כן זו מחשבה בחוץ על חוץ. והקשה על תירוצו המנחת מרדכי שהרי הרמב"ם פסק שצריך לפגל בכל ההזאות, ואם כן אף שבהזאה הראשונה תירץ המנחת חינוך שטבל אצבעו בחוץ, אבל אחר כך שנכנס להזות, אם כן את שאר המחשבות חשב בפנים, ואין לתרץ שטבל בחוץ ונכנס והזה פעם אחת ושוב יצא וטבל והזה וכן הלאה, דאם כן שנכנס כבר לתוכו, אם חוזר ויוצא החוצה הדם נפסל בפסול "יוצא". ותירץ השפת אמת שחשב בכל ההזאות לשפוך שיירי הדם למחרת על המזבח הפנימי, ואם כן זו מחשבה מפנים לפנים, ובזה מודה רבי יוסי, ואף שאין מזבח הפנימי המקום שאמור לשפוך עליו השיריים, אולם מכיון שגם במזבח הפנימי נאמר הדין שכל הפסולים אם עלו לא ירדו, נחשב מקום שראוי לעבודה, וממילא התפגל הקרבן, וביד בנימין תירץ שחישב בשעה שטובל אצבעו בדם לעשות ההזאה למחר. ואם כן כל התירוצים האלו סוברים בדעת רבי יוסי שאף שאין מפגלין מפנים לחוץ, מפנים לפנים מפגלים, החשק שלמה מתרץ שמכיון שטבילת האצבע בדם כשירה בחוץ, נחשבת לעבודת חוץ אפילו אם עשאה בפנים, ואם חשב בשעת הטבילה על מנת להקטיר האימורים למחר נחשב שחשב מחוץ על חוץ.

[7] מבואר בסוגיא שכל ה-מ"ג הזאות של הפר והשעיר נחשבים לחצי מתיר. והקשה השלמי יוסף הרי כל סדרת הזאות, בין הבדים, הפרכת, מזבח הזהב, כשירה בפר אחר, ואם כן מדוע זה נחשב חצי מתיר, הרי סידרה זו הכשירה את הפר הזה, ומתרץ שמתיר נחשב שפועל את כל הפעולה שהיה צריך לפעול, ולכן אף שביחס לפר זה הרי הם מתיר שלם, מכל מקום ביחס לעבודת יום כיפור זה חלק מהעבודה ונחשב לחצי מתיר, ועיין עוד בחידושי הגרי"ז למסכת זבחים דף ל"א ע"ב.

[8] האור שמח מקשה על הגמרא שמעמידה בשתי דעות שמת כהן אחד ונכנס כהן אחר במקומו, והרי הכהן הזה צריך "חינוך" להיות כהן גדול, כלומר כדי שיחול עליו דין כהן גדול צריך להמשח בשמן המשחה [וזה לא היה בבית שני] או לעבוד עבודת כהן גדול וזה עצמו עושה אותו כהן גדול, וכאן שעבד עבודה מפוגלת אם כן מתברר שלא עבד עבודת כהן גדול בכשרות, ואם כן נשאר כהן הדיוט, ועדיין נשארת קושיית הגמרא שלא קרב המתיר כמצוותו. ותירץ החזון איש שמדובר לעתיד לבא, ויתקדש בשמן המשחה, ועוד תירוץ שמדובר ששנה שעברה נטמא הכהן גדול ביום כפור ונכנס כהן אחר במקומו, ואחר יום כפור הדין שאינו חוזר להיות כהן הדיוט, וכשמת הכהן גדול ביום כפור זה, נכנס זה במקומו, ואינו צריך 'חינוך' שכבר התקדש שנה שעברה, ובזה מיישב קושיית הגבורות שמונים מדוע הגמרא מעמידה במת הכהן גדול, נעמיד שנטמא, ומבואר בתוספות ישנים במסכת יומא דף מ"ט ע"ב שאם נטמא הכהן הגדול ונכנס אחר במקומו, אינו צריך להביא פר אחר, וממשיך בפר של הכהן שנטמא מפני שנחשב שלוחו, ואם כן מצאנו מקרה של שתי דעות בקרבן אחד. והגבורות שמונים מתרץ שמכיון שנחשב שלוחו של הראשון, אם כן עושה על דעתו, ואין זה נחשב לשתי דעות. והחזון איש מתרץ כפי שכתבנו קודם, שאי אפשר להעמיד בנטמא, מפני שהדין שבנטמא הכהן גדול, נכנס במקומו הסגן, והוא עדיין לא כהן גדול, וחוזרת קושיית האור שמח במה יתקדש הרי עבד עבודה פסולה, לכן צריך להעמיד דוקא במת, ואז הדין שנכנס כהן גדול שעבר ולא הסגן והוא כבר מקודש, האחיעזר מתרץ קושיית הגבורות שמונים שהסוגיא שלנו סוברת כדעת רבי יהודה שהיה בעזרה רק כן אחד להניח עליו את המזרק עם הדם, והיות שהיו שני מזרקים, אחד של הפר ואחד של השעיר, אם נעמיד שמדובר שהכהן נטמא, בהכרח שנטמא אתו גם מזרק אחד של דם, אולם הוא דוחה תירוצו שהרי טומאה הותרה בציבור.

[9] רבי עקיבא איגר מקשה אחר שהגמרא מעמידה שמדובר בארבעה פרים. אם כן גם למאן דאמר 'ולא בדמו של פר' שייך שיהיה שתי דעות באופן זה שהביאו שתי כהנים ארבעה פרים. ותירץ הגרי"ז שלפי מאן דאמר זה, אם נפסל פר אחד ומביא כהן אחר פר אחר צריך להתחיל את כל העבודה מ"בין הבדים".

א משנה פיגל בקומץ ולא בלבונה, שחישב על אכילת השיריים למחר בשעת הקטרת הקומץ ולא בשעת הקטרת הלבונה, או שחישב בשעת הקטרת לבונה ולא בשעת הקטרת הקומץ, ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, והמתיר של המנחה הוא הקומץ והלבונה גם יחד.

ומודים חכמים לר' מאיר במנחת חוטא ובמנחת קנאות, שאין בהן לבונה, שאם פיגל בקומץ — שהוא פיגול וחייבין עליו כרת, מפני שבמקרה זה הקומץ לבדו הוא המתיר.

אם שחט אחד מן הכבשים של שתי הלחם בשבועות על מנת לאכול את שתי החלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין של לחם הפנים על מנת לאכול את שני הסדרים של הלחם למחר — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ושני הכבשים יחד מתירים את שתי הלחם, וכן שני הבזיכים יחד הם מתירי לחם הפנים.

שחט אחד מן הכבשים של שתי הלחם על מנת לאכול ממנו למחר — הוא פיגול, שהוא המתיר של עצמו, וחבירו כשר. ואם חישב לאכול מחבירו למחר — שניהם כשרים, שאין מתיר מפגל מתיר אחר.

ב גמרא אמר רב: מחלוקת זו, כשפיגל בקומץ ולא בלבונה או להיפך, האם הוא פיגול, היא כגון שנתן את הקומץ על המערכה להקטירו בשתיקה בסתם, ואחר כך נתן את הלבונה במחשבה לאכול את השיריים למחר, שבוודאי חישב רק באחד מהם.

אבל אם נתן הקומץ במחשבה לאכול את השיריים למחר, ואת הלבונה בשתיקה — דברי הכל פיגול, וגם לדעת חכמים, והסברה היא: שכל העושה — על דעת ראשונה הוא עושה. ושמואל אמר: עדיין הוא מחלוקת כלומר, אף בזו חלוקים חכמים.

מסופר, יתיב [יושב היה] רבא וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את השמועה הזו] בשם רב. איתיביה [הקשה לו] רב אחא בר רב הונא לרבא ממה ששנינו: במה דברים אמורים שהקומץ לבדו מפגל את המנחה — כשחישב מחשבת חוץ לזמנו בשעת קמיצה ובמתן כלי ובהילוך, אבל אם מש

בא לו להקטרה, נתן את הקומץ על גבי אש המערכה בשתיקה, ואת הלבונה נתן במחשבה חוץ לזמנו, או אם נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה — ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

קתני מיהא [הריהו שונה על כל פנים]: נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה, ובכל זאת פליגי [חלוקים חכמים], ואין אומרים שהעושה על דעת ראשונה עושה. והרי זו קושיה על דברי רב!

השיב לו רבא: אימא [אמור] והסבר את הלשון כך: נתן את הקומץ במחשבה וכבר נתן את הלבונה בשתיקה מעיקרא [מתחילה]. וטוענים, שתי תשובות בדבר, כדי לדחות הסבר זה: חדא [אחת], שלפי הסבר זה נמצא דהיינו קמייתא [שזו היא ההלכה הראשונה] שנאמרה כבר: נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה! ועוד, התניא [הרי שנויה ברייתא] אחרת ששנו בה במפורש: ואחר כך הקטיר את הלבונה!

תרגמא [הסביר, תירץ אותה] רב חנינא את הברייתא לפי שיטת רב: מדובר כאן בשתי דיעות כלומר, בשני כהנים, שאחד הקטיר את הקומץ במחשבת חוץ לזמנו, והשני את הלבונה. שהואיל ואין מחשבתו של אחד קשורה בזה של חבירו — אין לומר שהמקטיר את הלבונה בשתיקה על דעת ראשונה עושה.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו בברייתא ביחס לפיגול בזריקת דם הזבח: במה דברים אמורים שאם חישב מחשבת חוץ לזמנו במתנת הדם הראשונה, שהוא פיגול — בדמים הניתנין על מזבח החיצון, כגון עולה, שמתנה אחת מתירה את הקרבן, והשאר אינו מעכב.

אבל דמים הניתנין על מזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלש הזאות של פר ושעיר של יום הכיפורים, או אחת עשרה הזאות של פר כהן משוח, וכן אחת עשרה של פר העלם דבר של ציבור, שאם חיסר הזאה אחת נפסל הקרבן, אם פיגל בין בהזאה הראשונה בין בשניה ובין בשלישית, במקרה זה ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, וכיון שכל ההזאות כולן הן המתיר, אין פיגול עד שיחשב בכל אחת מהן.

קתני מיהא [שונה הוא על כל פנים]: פיגל בין בראשונה בין בשניה ובין בשלישית, ופליגי [וחלוקים] חכמים על ר' מאיר במקרה שפיגל בראשונה, ואין אומרים שהזאה שניה נמשכת אחר מחשבתו הראשונה!

וכי תימא [ואם תאמר], הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בשתי דעות, שהיו שני כהנים גדולים שעשו את ההזאה, וכגון שנפסל הכהן הגדול והחליפו כהן אחר, ומשום כך אין לומר שהשני עושה על דעת הראשון — הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: "בזאת יבוא אהרן אל הקדש בפר" וכו' (ויקרא טז, ג), "בפר" — ואפילו בדמו של פר כלומר, שיכול כהן גדול להמשיך ולהזות את שאר ההזיות מדמו של פר שהביאו כהן אחר מתחילה, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: "בפר" ולא בדמו של פר, ויש צורך להביא פר אחר ולהתחיל את ההזיות מחדש, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלוא אין אפשרות של שתי דעות בעבודת קרבן אחד!

אמר רבא: לדעת רב, יש לתרץ את הברייתא באופן אחר: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שפיגל הכהן הגדול במחשבה בהזאה בראשונה, ושתק בהזאה שניה, ופיגל בשלישית, דאמרינן [שאנו אומרים]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שגם כאן יש להניח שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אם כן מיהדר פיגולי [לחזור ולפגל] בפעם השלישית במפורש למה לי? אלא יש להניח שבמקרה זה לא התכוון לעשות את ההזאה השניה על דעת הזאה ראשונה, ולפיכך סבורים חכמים שאינו פיגול, מפני שלא פיגל בכל המתיר.

מתקיף לה [מקשה על כך] על תירוץ זה רב אשי: מידי [כלום] שתק בשניה קתני [הוא שונה שם]? אלא אמר רב אשי: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? כגון שפיגל גם בראשונה וגם בשניה וגם בשלישית, שחזר ואמר בכל פעם שהוא עושה כן במחשבת חוץ לזמנו, ואת ההמשך עשה בשתיקה, דאמרינן [שאומרים אנו]: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] שגם במקרה זה כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, אם כן מיהדר פגולי [לחזור ולפגל] בה במפורש בשניה ובשלישית למה לי?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: With regard to the burning of the handful of a meal offering and the frankincense, both of which render the meal offering permitted for consumption: If the priest had an intention that can render the offering piggul during the burning of the handful but not during the burning of the frankincense, or during the burning of the frankincense but not during the burning of the handful, i.e., he burned one of them with the intention to eat the remainder of the offering beyond its designated time, Rabbi Meir says: The offering is piggul and one who eats it is liable to receive karet for its consumption. And the Rabbis say: There is no liability to receive karet in this case unless he renders the offering piggul during the sacrifice of the entire permitting factor, i.e., the burning of both the handful and the frankincense.

And the Rabbis concede to Rabbi Meir in the case of a meal offering of a sinner and in the case of a meal offering of jealousy of a sota that if one had intent of piggul during the burning of the handful, that the meal offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, as here the handful is the sole permitting factor.

If one slaughtered one of the two lambs sacrificed with the two loaves on Shavuot with the intent to partake of the two loaves the next day, or if one burned one of the bowls of frankincense with the intent to partake of two arrangements of shewbread the next day, Rabbi Meir says: The meal offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, and the Rabbis say: There is no liability to receive karet unless he has intent of piggul during the sacrifice of the entire permitting factor.

If one slaughtered one of the lambs with the intent to partake of it the next day, that lamb is piggul and the other is a fit offering. If he slaughtered one lamb with the intent to partake of the other the next day, both lambs are fit offerings, as one permitting factor does not render another permitting factor piggul.

GEMARA: Rav says: The dispute between Rabbi Meir and the Rabbis with regard to a case where one has intent of piggul by either the handful or the frankincense applies only, for instance, when he placed the handful upon the altar in silence, i.e., without specific intent, and thereafter placed the frankincense with intent to partake of the remainder the next day. In such a case, it is evident that his intent relates only to the frankincense.

But if he placed the handful with the intent to partake of the remainder the next day and then placed the frankincense in silence, all agree that the meal offering is piggul, as anyone who performs the rites in such a manner performs them in accordance with his initial intent. And Shmuel says: Even in such a case, there is still a dispute between the Rabbis and Rabbi Meir.

Rava sat and stated this halakha in accordance with the opinion of Rav. Rav Aḥa bar Rav Huna raised an objection to Rava from a baraita: In what case is this statement, that intent of piggul concerning only the handful renders the meal offering piggul, said? It is stated in a case where one had such intent during the removal of the handful, or during the placement of the handful in a service vessel, or during the conveying of the vessel to the altar. Since these rites are not performed with the frankincense, during these stages the handful is the only relevant permitting factor.

The baraita continues: But once the priest comes to perform the burning of the handful, then if he placed the handful on the fire of the altar in silence and he placed the frankincense with intent of piggul, or if he placed the handful with intent and the frankincense in silence, Rabbi Meir says: It is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, and the Rabbis say: There is no liability to receive karet unless he has intent of piggul during the sacrifice of the entire permitting factor.

Rav Aḥa bar Rav Huna explains his objection: In any event, the baraita teaches a case where he placed the handful with intent and the frankincense in silence, and yet the Rabbis disagree with Rabbi Meir and they do not say that one performs the rite of the frankincense with one’s initial intent.

Rava answered: Say that this is what the baraita means: If he placed the handful with intent, and he had already placed the frankincense in silence from the outset, then Rabbi Meir and the Rabbis disagree. The Gemara rejects this statement: There are two possible refutations of this statement. One is that if Rava’s answer is accepted, then this case is identical to the first case of the baraita, which already taught that there is a dispute if the initial permitting factor was sacrificed in silence. And furthermore, isn’t it taught explicitly in another baraita: After placing the handful he burned the frankincense.

Rabbi Ḥanina interpreted this baraita in accordance with the opinion of Rav: This baraita is referring to a case of two intentions, i.e., there were two priests, the first one of whom burned the handful with intent of piggul, and the second burned the frankincense in silence. Since the intent of one priest is entirely independent of the other, it cannot be said that the second priest burns the frankincense in accordance with the intent of the first priest.

The Gemara continues: Come and hear a proof for the opinion of Shmuel from a baraita that addresses piggul during the sprinkling of the blood. In what case is this statement, that the offering is rendered piggul even when he intends only while performing the first placement to eat it beyond its designated time, said? It is rendered piggul in the case of blood that is placed on the external altar, where one placement renders the offering permitted.

But with regard to the blood placed inside, in the Holy of Holies, on the Curtain, and on the inner altar, for example, the forty-three presentations of the blood of the bull and goat of Yom Kippur, and the eleven presentations of the blood of the bull for an unwitting sin of the anointed priest, and the eleven presentations of the blood of the bull for an unwitting communal sin, if the priest had an intention that can render the offering piggul, whether in the first set of presentations, whether in the second set, or whether in the third set, i.e., in any of the requisite sets of presentations, e.g., in the case of the Yom Kippur bull in the Holy of Holies, on the Curtain, and on the inner altar, Rabbi Meir says: The offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption. And the Rabbis say: There is no liability to receive karet unless he had an intention that can render the offering piggul during the performance of the entire permitting factor.

The Gemara explains the proof: In any event, this baraita teaches: If the priest had an intention that can render the offering piggul, whether in the first set of presentations, whether in the second set, or whether in the third set; and Rabbi Meir and the Rabbis disagree in this case as well. Evidently, the Rabbis are not of the opinion that anyone who performs a rite performs it in accordance with his initial intent.

And if you would say that here too, the baraita is referring to a case of two intentions, e.g., one High Priest performed the initial presentation and was thereafter disqualified from performing the other presentations, and a second priest replaced him and performed the remaining presentations, there is still a difficulty: This works out well according to the one who says that the verse: “With this shall Aaron come into the sacred place: With a young bull” (Leviticus 16:3), indicates that a High Priest may enter the Sanctuary even with the blood of a bull, i.e., he may continue the presentations with the blood of the offerings slaughtered by another High Priest. But according to the one who says that the verse indicates that a High Priest may enter “with a young bull,” but not with the blood of a bull, i.e., a replacement High Priest must slaughter another bull and begin the presentations again, what can be said? If so, it is impossible for these presentations to be performed by two priests.

Rava said: According to Rav, here, in the baraita, we are dealing with a case where the High Priest had intent of piggul during the first set of presentations and was silent during the second set, and again had intent of piggul during the third set. In such a case, we say: If it enters your mind to say that anyone who performs a rite performs it in accordance with his initial intention, then why do I need the High Priest to repeat his intent of piggul during the third set? The fact that he repeats his intention during the third set indicates that he did not perform the second set in accordance with his initial intent. Accordingly, the Rabbis hold that the offering is not piggul, as he did not have intent of piggul during the presentation of the entire permitting factor.

Rav Ashi objects to this explanation: Does the baraita teach that the High Priest was silent? Rather, Rav Ashi said: Here we are dealing with a case where he had explicit intent of piggul during the first, second, and third presentations, and was silent during the subsequent presentations. In such a case, we say: If it enters your mind to say that anyone who performs a rite performs it in accordance with his initial intention, why do I need the High Priest to repeat his intent of piggul during the second and third presentations?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חדא דהיינו קמייתא. פי' דמה לי קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה ומה לי לבונה בשתיקה וקומץ במחשבה, הא כיון דתנא דקומץ בשתיקה ולבונה במחשבה לר' מאיר פגל כ"ש דיש לנו לומר בלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה דקומץ עיקר טפי דפיגול ואם משום דתנן דלא פגל כיון דחצי מתיר הוא דאין לחלק בין קומץ ללבונה אע"ג דקומץ עיקר כמו כן יש לנו לומר מנחה היא טפי מלבונה, אבל אילא נימא וכבר כו' אלא דנתני לה כדמתניא נתן הקומץ בשתיקה והלבונה במחשבה ליכא לאקשויי היינו קמייתא דמה לי קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה ומה לי קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה הא והא בחצי מתיר פגל משום דתנא קתני חדא לרבותא דר' מאיר וחדא לרבותא דרבנן דתנא דקומץ בשתיקה ולבונה במחשבה לרבותא דר' מאיר דאע"ג דליכא למימר בה על דעת ראשונה עשה אפי' הכי פגל משום דאית ליה מפגלין בחצי מתיר ותנא קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה להודיעך כח דרבנן דאע"ג דאיכא למימר על דעת ראשונה עושה אפי' הכי לא פגל עד שיפגל בכל המתיר. ומאי דנקט קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ולא נקטה בלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה ולבונה במחשבה וקומץ בשתיקה חדא משום דאית ליה למנקט קומץ ראשון לפי שהיה נקטר קודם לבונה הילכך יש לו לקחת קומץ הראשון בין תהיה השתיקה ראשונה בין תהיה המחשבה ראשונה, ועוד טעם אחר דכיון דתנא השתיקה ראשונה לרבותא דר' מאיר והמחשבה ראשונה לרבותא דרבנן הוי טפי רבותא לר' מאיר כשהשתיקה ראשונה הויא בקומץ מדלהוי בלבונה דהוי רבותא טפי דאע"ג דלא חשב כי אם בלבונה שאינה עיקר כמו קומץ וחשב בה באחרונה דבה פגל וכ"ש אם חשב בקומץ, וג"כ קומץ במחשבה הויא רבותא טפי לרבנן מלבונה בראשונה במחשבה דאע"ג דהוי קומץ שהוא עיקר טפי במחשבה בראשונה ואפילו הכי לא פגל ולא אמרי' אף בהכי דעל דעת ראשונה עושה וכ"ש בלבונה בראשונה במחשבה דלא אמרי' בקומץ הכא דעל דעת הראשונה עושה הילכך נקט קומץ ראשון בין במחשבה בין בשתיקה ולא נקט לבונה מטעמא דפרי':
ועוד התניא אח"כ, ר"ל בברייתא אחרינא דהא בהך ברייתא לא קתני ואח"כ, ואי הוה תני בה ואחר כך לא היה מגיה לומר ואימא וכבר. שהרי לפי מאי דמתניא נתן הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה והוה פריך דפשטה משמע ואת הלבונה בשתיקה אחר שנתן הקומץ במחשבה היה יכול לתרץ לו דאינו ר"ל והלבונה בשתיקה אחר שנתן הקומץ במחשבה אלא ר"ל וכבר נתן הלבונה בשתיקה שהרי בברייתא לא הזכיר מתי נתן הלבונה בשתיקה ואע"ג דמשמע טפי דר"ל אחר הקומץ הנזכר מ"מ אינו רחוק כל כך שיאמר והלבונה בשתיקה קודם באיזה זמן שראוי לאפגולי בה, אבל אם היה בברייתא ואח"כ, לא היה יכול לתרץ כן אם לא שיגיה הברייתא ולא היה לו לומר אימא וכבר נתן, אלא היה לו לומר תני וכבר דר"ל שיגיהנה, אבל אימא וכבר אינו מגיה הברייתא אלא שאומר אתה מפרש והלבונה בשתיקה שנשנה בברייתא ר"ל אחר הקומץ שנתן במחשבה, לא תימא הכי ר"ל אחר הקומץ אלא אימא וכבר, דתפרשנו וכבר:
ועוד אי הוה תנא בה ואח"כ והוה משני ליה אימא וכבר מה הוה פריך ליה ועוד הא תנא ואח"כ והלא הוא רואה שהוא מגיה אותה ומיד יקשה לו והא קתני ואח"כ דמשמע כאלו לא ידע שנשנית ואח"כ והלא היה יודע ששנוי בה ואח"כ אלא שהיה מגיה אותה ואי הוה פריך ליה דאין לו להגיה הוה ליה למימר הכי הפוכי ברייתא לא מפכינן אלא צ"ל כדפריש' דמברייתא אחריתי דתני בה ואח"כ פריך:

תרגמא רב חנינא בשתי דעות, פי' הא' הקטיר קומץ במחשבה ואח"כ הקטיר חבירו לבונה בשתיקה דמשום הכי פליגי רבנן דליכא למימר על דעת ראשונ' עושה, ל"ה:
וקשיא דלמאי קתני לה הא תינח אי בחד גברא מיירי דנקטה לרבותא דרבנן כדפרישית לעיל דקאמר דאע"ג דהקומץ דהוי עיקר הוי במחשבה בראשונה לא אמרי' בלבונה דאתיא בתרה בשתיקה דעל דעת ראשונה הוא עושה, אלא כיון דהוי בתרי גברי למאי קתני אי לר' מאיר הא מדאית לית דבלבונה במחשבה פגל כ"ש בקומץ ואי לרבנן כמו כן מדקאמרי דבלבונה דהוי חצי מתיר לא פגל כמו כן יש לנו לומר בקומץ כדחזינן כי פריך חדא דהיינו קמייתא דהוה פריך דלא הוה צריך למתני קומץ במחשבה באחרונה לרבנן דלא פגל דהוה ילפינן ליה מלבונה באחרונה דלא פגל דאין לחלק בין קומץ ללבונה כיון דכל חד מינייהו אינו מתיר שלם, וצ"ל דהשתא דמשני ליה בשתי דעות לית ליה הך סברא דלעיל אלא סברי דאצטריך למתני קומץ במחשבה לאשמועינן רבותא לרבנן דאפי' הכי לא פגל דלא הוי ילפינן קומץ מלבונה דה"א דדוקא בלבונה דאינה עיקר כמו קומץ קאמרי דלא פגל בחצי מתיר אבל בקומץ פגל, ולכך אצטריך לאשמועינן דאף בקומץ דהוי עיקר טפי קאמרי רבנן דחצי מתיר הוא:
וגם נוכל לומר דגם כי פריך לעיל היינו קמייתא דהוה מצי לשנויי ליה נמי הכי ולומר דמשום רבותא דקומץ נקט לה לאשמועי' דגם כי פגל בקומץ לא פגל כדפרישי' אלא דסמיך אקושיא דועוד והא אח"כ קתני דועוד ר"ל אפי' תרצה לומר דלאו היינו קמייתא משום דאתא לאשמועינן דרבנן דסברי דגם כי פגל בקומץ לא פגל מ"מ איכא קושיא אחריתי דהא תנא אח"כ. וא"ת א"כ דבעינן למימר האי דתנא הלבונה בשתיקה והקומץ במחשבה לא קשה ליה מידי ולומ' היינו קמייתא מאחר דאצטריך לאשמועינן רבותא לרבנן דאפ"ה לא פגל אם כן אמאי נקטיה תנא לקומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ובשני דעות כי היכי דלא להוי שייך ביה על דעת ראשונה לינקוט בחד גברא ובלבונה בשתיקה וקומץ במחשבה דכמו כן ליכא ביה על דעת ראשונה ואשמועינן דאף בכה"ג דפגל בקומץ נמי חשבי ליה חצי מתיר ולא פגל כמו השתא, וצ"ל דלכך נקט קומץ במחשבה ולבונה בשתיקה ובשני דעות ולא לבונה בשתיקה וקומץ במחשבה ובחד גברא משום דבעי לעולם למינקט הקטרת קומץ ראשונה שהרי היה נקטר קודם ללבונה הילכך נקט קומץ ראשון בין בשתיקה בין במחשבה:
וג"כ ניחא מהאי טעמא דלא לקשי לן מאחר דאוקי קומץ במחשבה לבונה בשתיקה דהכא בשני דעות אמאי לא נקט נמי ברישא לבונה במחשבה וקומץ בשתיקה ושתהא המחשבה ראשונה בין בקומץ בין בלבונה ותרוייהו ליהוי בשני דעות רישא כמו סיפא אלא משום הכי לא נקט לבונה ראשון ובשני דעות משום דאית ליה למינקט הקטרת קומץ ראשונה:
ועוד יש טעם אחר דאי נקט ברישא לבונה במחשבה וקומץ בשתיקה וכן בסיפא קומץ במחשבה ולבונה בשחיקה לא הוה מוקמינן להו בשני דעות אלא בחד גברא ודנימא דבתרוייהו אע"ג דהמחשבה ראשונה לא אמרי' דעל דעת ראשונה עושה הילכך נקט קומץ בשתיקה ולבונה במחשבה דגלי לן דלכך נקט קומץ בשתיקה ושהשתיקה ראשונה משום דאי הואי המחשבה ראשונה לא הוי פליגי רבנן אלא הוו מודו דפגל משום דעל דעת ראשונה הוא עושה וגלי לן דאמרי' על דעת ראשונה הוא עושה ולכך מוקמי' קומץ במחשבה בשני דעות:
בד"א פי' דבמתנה אחת פיגל בדמים הניתנין על מזבח החיצון. מ"ג של יום הכיפורים, פי' ח' הזאות דבין הבדים אחת למעלה ושבע למטה בפר וח' דשעיר הוי י"ו, וכנגדן בהיכל הוי ל"ב, וד' דקרנות, וז' על טהרו של אותו מזבח כשהדם הפר ודם השעיר מעורבין יחד הוי מ"ג. י"א דפר כהן משיח, הם ז' הזאות דפרוכת וד' דמזבח הזהב וכן בפר העלם דבר. פגל בראשונה, פי' בין הבדים בין בשניה על הפרוכת בין בשלישית על מזבח הזהב, ל"ה. ואאחת עשרה של פר כ"מ ופר העלם דבר לא שייך לומר שלישית כי אם פגל בין בראשונה בין בשניה שהרי אין שלישית, ושלישית משום מ"ג של יום הכיפורים נקט ליה:

אלא אמר רב אשי כגון שפגל בראשונה ובשניה, ושתק בשלישית דאכתי איכא חצי מתיר, ל"ה. ר"ל דלכך קאמרי רבנן דלא פגל אע"ג דעל דעת הראשונה עושה משום דנראה דלאו על דעת הראשונה עושה מדהדר פגל בשניה וכיון דנשארה שלישית דלא פגל בה א"כ לא פגל בכולה דאכתי נשאר שלישית דלא פגל בה דהוי חצי מתיר:

(טז סע"א) אלא למ"ד בפר ולא בדמו של פר מאי איכא למימר.—אין הקושיא מובנת, דאפי' לדידיה אפשר דפיגל בראשונה ומת ושמש אחר בפר אחר על הפרוכת ועל המזבח בשתיקה. והכרח לומר דהשני צריך להתחיל מתחילה בין הבדים. וצ"ע.

מתירו לבהונות. כדכתיב (ויקרא יד) על דם האשם דכל זמן שלא נתן מן הדם מעכב השמן כדאמרי' בפ''ק (לעיל ה.): מתני' פיגל בקומץ. בהקטרת קומץ חישב על השירים: עד שיפגל בכל המתיר. והקטרת אחד מהן חצי מתיר הוא דאיכא נמי הקטרת חבירו: גמ' שנתן הקומץ כו'. כלומר הקטרה ראשונה הקטיר בשתיקה ושניה במחשבה אבל חישב בראשונה ושתק בשניה פיגול לדברי הכל: להא שמעתא. דרב: בד''א. דמחשבת עבודה הקומץ מפגל בברייתא דמנחות: בקמיצה כו'. דבהנך ג' עבודות אין דומה להן בלבונה הילכך כולו מתיר הוא הולכה מפרש בגמ' לקמן בשמעתין דהא איכא בלבונה: קתני מיהא כו' ופליגי. ותיובתא דרב: בשתי דעות. דאחד הקטיר קומץ במחשבה ואח''כ הקטיר חבירו לבונה בשתיקה דמשו''ה פליגי רבנן דליכא למימר על דעת ראשונה עשה: בד''א. דבמתנה אחת פיגל בדמים הניתנין כו' בברייתא דזבחים (דף מב.): מ''ג דיום הכיפורים. ח' הזאות דפר בין הבדים אחת למעלה ושבע למטה וח' דשעיר הרי ט''ז וכנגדו בהיכל כדאמרי' במס' יומא (דף נג:) הרי ל''ב וד' קרנות המזבח הפנימי הרי ל''ו וז' על טהרו של אותו מזבח כשהדם הפר והשעיר מעורבין ביחד הרי מ''ג: י''א של פר כהן משיח. ז' הזאות על הפרוכת וד' מתנות דמזבח כדכתיב בויקרא וכן פר העלם דבר: בראשונה. בין הבדים בשניה על הפרוכת בג' על מזבח הזהב: וחייבים עליו כרת. האוכל מבשר הפר: ופליגי. אפי' פיגל בראשונה פליגי רבנן אלמא לא אמרי' שניה ושלישית על דעת ראשונה עושה: בשתי דעות. שמת כהן גדול או אירע לו קרי לאחר הזאות דבין הבדים ושמש אחר תחתיו והזה בהיכל דליכא למימר על דעת ראשונה עושה: הניחא למ''ד. במס' יומא בפ' הוציאו לו (ד' מט:): פר ואפי' דמו של פר. [שנאמר] בזאת יבא אהרן [וגו'] בפר ואפי' בדמו של פר שאם שחטו הראשון ואירע בו פסול יבא אהרן בדמו אל הקדש וא''צ להביא ולשחוט פר אחר לדידיה הוה [מצי] לאוקמיה בב' דעות: אלא למ''ד ולא בדמו של פר. לא מצי לאוקומי בשתי דיעות: אלא אמר רב אשי כגון שפיגל בראשונה ובשניה. ושתק בשלישית דאכתי הוה חצי מתיר:

אחר שהיה (זבח) זבוח באותה שעה וגם משום דלב ב''ד מתנה עליהן כמו שמעמידה בסוף הא לאו הכי לא קרבי דמשקדשו בכלי הוקבעו אפי' קודם שחיטה והא דקרבי עם הזבח אחר הזבוח באותה שעה היינו משום דלב ב''ד מתנה כדמפרש התם ולפי מה שסובר השתא לית ליה דאמרינן הכא לר''מ דשחיטה קובעת ולא כלי קובעת עוד יש לפרש ההיא התם דהתודה אפי' כרבנן דכי פליגי רבי מאיר ורבנן בשחיטת פיגול דבפגול מיירי ברישא וקאי אמתניתין דהזבח מפגל את הנסכים וקסבר רבי מאיר דהוקבעו בשחיטת פיגול כלחמי תודה דתנן בפ' התודה (לקמן ד' עח:) שחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו קדש הלחם אבל שחיטה כשרה קובעת אפי' לרבנן ולזעירי דאמר נסכים מתקדשים בשחיטה היינו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ופריך ממתני' דזבח פסול דאלמא שחיטה פסולה מקדשא וקשיא לרבנן ואפי' רבי מאיר לא אמר אלא בפיגול במתנות ולא בשאר פסולי שחיטה ודווקא דאיכא זבח אחר משום תנאי ב''ד הא ליכא זבח אחר לא ומיהו קשה לפירוש זה דא''כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליהם משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגל בשאר עבודות: הוקבעו בשחיטה. כרבי דאמר שני דברים המתירים מעלין זה בלא זה ולר' אלעזר בר' שמעון דאמר אין מעלין הוה ליה למינקט שחיטה וזריקה או שנתקבל הדם בכוס ונשפך וכאבוה דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי כדקאמרינן בפרק התודה (לקמן דף עט:) ופלוגתייהו בפ' התכלת (לקמן דף מז.) ובסוף ר' ישמעאל לקמן (דף עב:): חדא דהיינו קמייתא. פי' דנתן את הקומץ בשתיקה כו' לכך שוות זה כזה ובפ' בית שמאי (זבחים מב:) מביא ברייתא זו איפכא דקתני ברישא נתן את הקומץ במחשבה: בין בראשונה בין בשניה בין בשלישית. ראשונה כל הזאות דבין הבדים שניה דפרוכת שלישית דמזבח הזהב כך פי' בקונטרס וכן מוכח בסמוך כל דבין הבדים חשיב חדא דקאמר דחשיב בפנים פוסל כי מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי ובחצי הזאות דפנים קא מודי ר' מאיר דלא הוי פיגול מידי דהוה חצי קומץ דלא הוי פיגול כדאמר בסוף פ' שני דזבחים (דף ל.) דבעינן קומץ שלם דקאמר הרי קמיצה דכי לחצות דמי ופליגי וצ''ע בההיא דלקמן דהקטיר שומשום לאכול שומשום עד שכלה הקומץ: קתני מיהא פיגל בראשון וכו' ופליגי. הוי מצי לשנויי שפי' בהדיא שאינו עושה על דעת ראשונה: כגון שפיגל בראשונה ובשניה ובשלישית. בפ' ב''ש (זבחים דף מב. ושם) פי' בקונטרס וברביעית לא פיגל וקשה דרביעית מאן דכר שמה ובכאן פירש בקונטרס שפיגל בראשונה ובשניה ושתק בשלישית ואם תאמר א''כ קשיא מידי שתק קתני כדאקשינן לעיל ושמא לעיל דשתק באמצעית הוה ליה לפרושי טפי כיון דראשונה ושלישית במחשבה ושניה בשתיקה ולהאי פי' חשיב כל הזאות דמזבח הזהב באחת שבע דטיהרו וד' דקרנות וכן משמע בפרק הוציאו לו (יומא דף סא.) דתניא וכפר את הקדש זה לפני ולפנים ואת אהל מועד זה היכל ואת המזבח כמשמעו משמע דחשיב מזבח כפרה אחת עוד קאמר התם מכאן אמרו כו' עד גמר מתנות שבהיכל ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל במתנות המזבח נתן מקצת מתנות המזבח ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בתחילה אבל לא קתני גמר ד' קרנות ונשפך הדם יביא אחר ויתחיל בטהרו דכולהו חשיבי כאחת וקשה דלקמן קאמר (ג''כ) משכחת לה בד' פרים וד' שעירים פירוש חד אהזאות דבין הבדים וחד אהזאות דפרוכת וחד אהזאות דקרנות וחד אטיהרו אלמא לא חשיבי כחד הזאות דקרנות ודטיהרו ושמא סבירא ליה שיריים מעכבין הוי חד בשביל שיריים ולפי זה נוכל לגרוס כאן שפיגל בראשונה ובשניה ושלישית וכן כתוב בספר רבינו גרשם ובפרק בית שמאי (זבחים דף מב.) וחשיב חצי מתיר משום דאיכא עדיין שיריים דמעכבי ואם תאמר הא בעל כרחיה האי תנא סבר שיריים לא מעכבי מדלא חשיב אלא מ''ג דההוא דסבר שיריים מעכבי חשיב חדא טפי כדמוכח בסמוך ויש לומר דאף על גב דשיריים מעכבי לא חשיב האי תנא אלא הזאות:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד