מנחות טז ע"ב

ומקשים: גם הסבר זה אינו עומד, והא [והרי] "בין בראשונה בין בשניה" קתני [הוא שונה], משמע שגם אם חישב בכל אחת מהן פיגל, ולא רק בשלושתן יחד! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

א ודנים בברייתא זו לגופה. אמר מר [החכם] בברייתא: פיגל בהזאות של פר ושעיר יום הכיפורים, בין בהזאה ראשונה, בין בשניה ובין בשלישית, ר' מאיר אומר: פגול הוא וחייבין עליו כרת. ושואלים: מכדי [הרי] כרת לא מיחייב [אינו חייב] על אכילת פיגול עד שיקרבו כל המתירין,

דאמר מר [החכם]: נאמר בפיגול "לא ירצה" (ויקרא ז, יח) — ללמד שכהרצאת כשר, כדרך שמרצה קרבן כשר שנאמר בו "ירצה" (שם כב, כז) — כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר אינה מרצה עד שיקרבו כל המתירין כראוי, אף הרצאת פסול אינה עושה פיגול עד שיקרבו כל המתירין כראוי (חוץ ממחשבת הפיגול עצמה).

והאי [וזה], הדם של הפר והשעיר של יום הכיפורים, כיון דחשיב [שחישב] בה מחשבת חוץ לזמנו כשהיזה ממנו בפנים בקדש הקדשים — הרי פסליה [פסלו], אם כן, כי מדי [כאשר מזה] אחר כך בהיכל — מיא בעלמא הוא דקא מדי [מים בלבד הוא שהוא מזה], ולא דם הראוי להזאה, ונמצא שלא קרבו כל המתירים כראוי, וכיצד הוא נעשה פיגול?

אמר רבה: משכחת לה [מוצא אתה אותה] בארבעה פרים וארבעה שעירים, שלאחר שפיגל בהזאות שבפנים נשפך הדם, והוצרך להביא פר ושעיר אחרים ולהזות מדמם על הפרוכת, ופיגל בהם. ושוב נשפך הדם, והביא פר ושעיר להזאות על קרנות מזבח הזהב, ופיגל בהם. ונשפך הדם, והוצרך להביא עוד פר ושעיר להזאות על גגו של מזבח הזהב.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בפר אחד ושעיר אחד, והדם שנותר נפסל, על כל פנים לפגולי מרצי [לענין פיגול הוא מרצה] כאילו השלים את כל העבודה כראוי.

עוד שנינו בברייתא שסך כל ההזאות ביום הכיפורים היה ארבעים ושלש מתנות. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ארבעים ושבע מתנות היו שם! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה ארבעים ושלוש, הרי היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלאחר שהיזה בפנים ועל הפרוכת מערבין את דם הפר והשעיר לצורך הזאה על ארבע קרנות של מזבח הזהב, והא [וזו] ששנינו בה ארבעים ושבע, היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שאין מערבין, אלא מזים מכל אחד בנפרד, ונמצא שיש ארבע הזאות נוספות.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת: ארבעים ושמונה הזאות! ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו ארבעים ושמונה, היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר]: שירים של דם הפר והשעיר, שצריך לתת על יסוד מזבח החיצון, מעכבין את העבודה, ואם כן יש עוד מתנת דם — שפיכת השיריים, הא [זו] ששנינו ארבעים ושבע היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שירים לא מעכבין, ויש רק ארבעים ושבע.

ב ביחס למה ששנו חכמים במשנתנו, שאם פיגל בחצי מתיר, וכגון שחישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול את השיריים למחר, ולא חישב גם בשעת הקטרת הלבונה — אין זה פיגול, איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם פיגל בשעת הולכה של הקומץ למזבח לשם הקטרה, ולא פיגל בשעת הולכת הלבונה, מהו הדין?

אמר ר' יוחנן: הולכה של הקומץ דינה כקמיצה של הקומץ, שאם חישב בה פיגל, מפני שהיא נחשבת כמתיר שלם (שהרי אין קמיצה בלבונה). וריש לקיש אמר: הולכה של הקומץ דינה כהקטרה של הקומץ, שאין מפגלים בה כשלעצמה, כיון שיש גם הקטרה של הלבונה.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש נחשב הדבר כמפגל בחצי מתיר, שהרי איכא נמי [יש גם כן] הולכה של הלבונה, אלא לשיטת ר' יוחנן מאי טעמא [מה הטעם] שפיגל בהולכת הקומץ? והרי לא פיגל בכל ההולכה!

אמר רבא, קסבר [סבור] ר' יוחנן: כל עבודה כגון הולכה, שאינה מתרת כשלעצמה את הקרבן, אם עשאה אפילו באחד מן המתירים (כגון בקומץ ולא בלבונה) עבודה חשובה היא לפגל עליה בפני עצמה, ואין זה כמפגל בחצי מתיר, שהרי אינה מתיר.

אמר ליה [לו] אביי: הרי שחיטת אחד מן הכבשים של שתי הלחם בעצרת, שהשחיטה עבודה שאינה מתירתה לא את הקרבת האימורים, ולא את אכילת הבשר ושתי הלחם, שהרי זריקת הדם היא המתירה אותם, ופליגי [ובכל זאת חלוקים בה] חכמים, וסבורים שהיא נחשבת חצי מתיר ואינה מפגלת כשלעצמה,

דתנן [ששנינו במשנה]: שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר, ר' מאיר אומר: פגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר!

אמר ליה [לו] רבא: מי סברת [האם סבור אתה] שלחם כבר בתנור נעשה קדוש, ולא הוצרך אלא לזריקת הדם כדי להתירו? לא, שחיטת כבשים מקדשא ליה [מקדשת אותו] את הלחם, והבא לקדש, כגון שחיטת הכבשים — כבא להתיר דמי [נחשב], ושחיטת כבש אחד נחשבת איפוא כחצי מתיר, ולכן אינה מפגלת לעצמה.

עוד מתיב [מקשה] רב שימי בר אשי ממה ששנינו בענין שחיטת קרבן הפסח, אחרים אומרים: כששחט אחד מן הסימנים (קנה או ושט) במחשבה ראויה, ואחד במחשבת פסול, אם הקדים מחשבה שיאכלו ממנו מולים למחשבה שיאכלו ממנו ערלים (שהיא פוסלת) — הרי הוא כשר, אם הקדים ערלים למולים — פסול;

וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שתנא קמא ואחרים בעבודת חצי מתיר פליגי [חלוקים הם], האם היא פוסלת. והרי שחיטה זו לא באה לקדש דבר, ובכל זאת נחשבת שחיטת אחד הסימנים לחצי מתיר! אמר ליה [לו] רבא: אין זו קושיה, מי סברת [האם סבור אתה] שדם כבר בצואר בהמה קדוש? לא, דם — הסכין מקדשא ליה [מקדשת אותו], והבא לקדש כבא להתיר דמי [נחשב], ונמצא ששחיטת סימן אחד היא כחצי מתיר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: במה דברים אמורים שאם פיגל בקומץ ולא בלבונה הרי זה פיגול — בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך;

מאי לאו [האם אין] הכוונה להילוך שמוליך את הקומץ להקטרה? הרי שמפגלים בהולכת הקומץ לבדה, שלא כדברי ריש לקיש! ודוחים: לא, הכוונה להילוך של מתן כלי שמוליך את הקומץ כדי לקדשו בכלי שרת, והוא עבודה שלימה, שאין מתן כלי בעבודת הלבונה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מדוע הוא שונה בסדר העבודות: "במתן כלי ובהילוך", שמשמע שההילוך נעשה לאחר הנתינה בכלי, לצורך הקטרה? והלוא בהילוך ובמתן כלי מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], תני הכי [שנה כך], תקן את נוסח הדברים: בהילוך ובמתן כלי.

ועוד מקשים: לפי דבריך, שהולכה של הקומץ לשם הקטרה דינה כהקטרה, ואין מפגלים עד שיפגל גם בלבונה, הרי מה ששנינו בהמשך: בא לו להקטרה אינו פיגול עד שיפגל גם בלבונה — בא לו להולכה ולהקטרה מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כיון שהולכה זו צורך של הקטרה היא, קרי לה [קורא לה] הקטרה כלומר, זהו חלק מעבודת ההקטרה.

וחוזרים ומקשים: אלא מה ששנינו שם: נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה וכו' — הוליך את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] גם כן! ומעירים: אכן, דבר זה קשיא [קשה].

ג ועוד בענייני פיגול למחצה: אם הקטיר כשיעור שומשום מן הקומץ ומן הלבונה במחשבה לאכול כדי שומשום מן השיריים שלא בזמנו, וכך הקטיר את הקומץ והלבונה מעט מעט במחשבה זו עד שכלה קומץ כולו — רב חסדא ורב המנונא ורב ששת נחלקו בזה, חד [אחד מהם] אמר: אם עשה כן הרי זה פיגול, וחד [ואחד מהם] אמר: פסול הוא, וחד [ואחד מהם] אמר: כשר הוא.

ומציעים, לימא [האם נאמר] כך: מאן דאמר [מי שאומר] שהוא פיגול סבור כר' מאיר, שמפגלים גם בעבודת מקצת המתיר, וכגון במשנתנו שחישב בהקטרת הקומץ בלבד לאכול את השיריים למחר, ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא פסול סבור כרבנן [כחכמים], האומרים במשנתנו שאם פיגל בחצי מתיר אינו פיגול, אבל הוא פסול. ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא כשר סבור כרבי שאמר (לעיל מנחות יד,א) שהשוחט כל כבש מכבשי עצרת כדי לאכול חצי כזית מחלה אחרת הרי זה כשר, שאין חצאיה מצטרפים לשיעור פיגול?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא [שמא] עד כאן לא קאמר [אומר] ר' מאיר התם [שם] שמפגלים בעבודת חצי מתיר, אלא כשחישב בשיעורו השלם של אכילה למחר, אבל הכא [כאן] שלא חישב בשיעורו, אלא בכל פעם שהקטיר חישב לאכול כדי שומשום — לא! ועוד, שמא

עד כאן לא קא אמרי רבנן התם [לא אומרים חכמים שם] שאין מפגלים בחצי מתיר, אלא במקרה שלא חישב ביה בכוליה [בו בכל] עבודת המתיר, אלא רק בשעת הקטרת הקומץ, אבל הכא דחישב ביה בכוליה מתיר [כאן שחישב בו במתיר כולו], בשעת הקטרת הקומץ והלבונה, אף שחישב בכל פעם בהקטרת כמות קטנה — הכי נמי דפגיל [כך גם כן יש לומר שפיגל]!

ועוד, שמא עד כאן לא קא אמר [לא אומר] רבי התם [שם] שהוא כשר כשחישב על חצי כזית מכל חלה, אלא במקרה דלא הדר מלייה [שלא חזר ומילא אותו] במחשבתו את שיעור האכילה לכזית מאותה עבודה עצמה, שהרי בעבודת כל כבש חישב רק על כחצי זית, אבל הכא דהדר מלייה [כאן שחזר ומילא אותו] את שיעור האכילה מאותה עבודה עצמה, שבסיכומו של דבר חישב בהקטרה על אכילה בשיעור המחייב — הכי נמי דפסיל [כך גם כן יש לומר שפוסל]!

אלא צריך להסביר את המחלוקת באופן אחר: מאן דאמר [מי שאומר] שהמקטיר כדי שומשום כדי לאכול כדי שומשום הרי זה פיגול — לדברי הכל הוא פיגול, וכן מאן דאמר [מי שאומר] פסול — דברי הכל הוא פסול, וכן מאן דאמר [מי שאומר] כשר — לדברי הכל הוא כשר.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהוא פיגול לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: דרך אכילה בכך מעט מעט, וגם דרך הקטרה בכך. ומאן דאמר [ומי שאומר] פסול לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: אין דרך אכילה בכך במעט מעט, ולכן אין במחשבה לאכול באופן זה משום פיגול, ואולם גם אין דרך הקטרה בכך, והואי לה [והרי היא] איפוא כמנחה שלא הוקטרה כראוי, ולא הותרה לכהנים, ולכן היא פסולה. ומאן דאמר [ומי שאומר] כשר לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: דרך הקטרה בכך, והקטרה ראויה היא, ואולם אין דרך אכילה בכך, ולכן אין זו מחשבת פיגול.

אמרי [אמרו]

The Gemara raises a difficulty against Rav Ashi’s interpretation: But the baraita teaches: Whether during the first presentation or whether during the second, which indicates that the Rabbis disagree with Rabbi Meir even with regard to a case where the priest had intent of piggul during any one of the presentations. The Gemara notes: Indeed, this poses a difficulty.

§ The Gemara returns to the discussion of the baraita itself. The Master said above: If the priest had intent of piggul, whether in the first set of presentations, whether in the second set, or whether in the third set, Rabbi Meir says: The offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, despite the fact that he performed the rest of the rite silently. The Gemara asks: Now consider, one is not liable to receive karet unless all the permitting factors of the offering have been sacrificed, i.e., if the whole service is completed, including the presentation of the blood.

The Gemara provides the source for this claim. As the Master said that the verse states with regard to piggul: “It shall not be accepted” (Leviticus 7:18), which indicates that the acceptance of a disqualified offering is like the acceptance of a valid offering, of which the verse states: “It shall be accepted” (Leviticus 22:27), and just as there is no acceptance of a valid offering unless all its permitting factors have been sacrificed, so too there is no lack of acceptance of a disqualified offering, i.e., it is not rendered piggul, unless all its permitting factors have been sacrificed. That is to say, in the absence of one of its permitting factors it does not become piggul.

Accordingly, the Gemara challenges: And with regard to this case, of the blood of the bull and goat brought on Yom Kippur, since he had intent of piggul with regard to it when he was presenting the blood inside the Holy of Holies, he has disqualified it. If so, when he sprinkles the blood again later in the Sanctuary, on the Curtain and the inner altar, it is as though he is merely sprinkling water, and not the blood of the offering. Consequently, the permitting factors of the offering have not been sacrificed, and therefore the offering should not be rendered piggul.

Rabba said: You find it possible in a case where there were four bulls and four goats, i.e., in a case where after the High Priest presented the blood inside the Holy of Holies with piggul intent, the remaining blood spilled. Consequently, he was required to bring another bull and goat in order to present their blood on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies. During that presentation he had intent of piggul, after which the remaining blood spilled, requiring him to bring another bull and goat in order to present their blood on the corners of the golden altar. He again had intent of piggul during that presentation, and then the blood spilled, which meant he had to bring yet another bull and goat in order to present their blood upon the golden altar itself.

Rava said: You may even say that the baraita is referring to a case of only one bull and one goat, and the remaining blood was in fact disqualified. Nevertheless, with regard to rendering an offering piggul, the presentations performed with the disqualified blood effect acceptance, as though the entire permitting factor was performed in its proper manner. In other words, even though the High Priest sprinkled the blood inside the Holy of Holies with improper intent, and thereby disqualified the offering, nevertheless, since he completed the service he is considered as having sacrificed all the permitting factors with regard to piggul.

§ The baraita mentioned that there are forty-three presentations of the blood of the bull and the goat sacrificed on Yom Kippur. The Gemara asks: But isn’t it taught otherwise in a different baraita, which states that there are forty-seven presentations of that blood? The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that there are forty-three presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the High Priest mixes the blood of the bull and the goat before placing it on the corners of the inner altar, rather than placing the blood of each one separately. And that statement, that there are forty-seven presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the High Priest does not mix the two types of blood before placing them on the corners, but sprinkles four times from the blood of the bull and another four times from the blood of the goat, and only afterward mixes the blood of the two animals for placement on the top of the altar.

The Gemara raises another difficulty: But isn’t it taught in yet another baraita that there are forty-eight presentations? The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that there are forty-eight presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the pouring of the remainder of the blood on the base of the external altar is indispensable, and therefore this act is added to the total. That statement, that there are only forty-seven presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the pouring of the remainder of the blood is not indispensable.

§ The mishna teaches: If one had intent of piggul during the sacrifice of only part of the permitting factors, e.g., during the burning of the handful but not during the burning of the frankincense, the Rabbis rule that the offering is not piggul. Concerning this, a dilemma was raised before the Sages: If one had intent of piggul during the conveying of the handful to the altar but not during the conveying of the frankincense, what is the halakha?

Rabbi Yoḥanan says: The halakha with regard to conveying the handful is like that of the removing of the handful. Just as intent of piggul with regard to removing only the handful renders the offering piggul, as it is the sole permitting factor with which the rite of removal is performed, the same applies to conveying the handful. And Reish Lakish says: The conveying of the handful is like its burning. Just as intent of piggul is required during the burning of both the handful and the frankincense for the offering to be rendered piggul, as both of them are burned on the altar, the same halakha applies to conveying.

The Gemara asks: Granted, one can understand the ruling of Reish Lakish, as the conveying of the handful is only part of the permitting factors, since there is also the conveying of the frankincense. But as for the ruling of Rabbi Yoḥanan, what is the reason that intent of piggul during the conveying of only the handful renders the offering piggul? After all, he has not had intent of piggul during the conveying of all of the permitting factors.

Rava said: Rabbi Yoḥanan holds that if one performed any sacrificial rite that does not permit the offering, e.g., conveying, even if he performed it with only one of the permitting factors, such as with the handful and not with the frankincense, it is considered a significant rite with regard to rendering the offering piggul on account of it, by itself. It is not comparable to a case of intent of piggul during the sacrifice of only part of the permitting factors, as this rite of conveying does not render the offering permitted.

Abaye said to Rava: But what about the slaughter of one of the lambs brought with the two loaves on Shavuot, which is a rite that does not permit the offering, as neither the sacrifice of its portions designated for burning upon the altar nor the consumption of the meat of the offering and the two loaves is permitted by this slaughter, and yet the Rabbis disagree with Rabbi Meir in this case?

As we learned in the mishna: If one slaughtered one of the two lambs with the intent to partake of two loaves the next day, or if one burned one of the bowls of frankincense with the intent to partake of two arrangements of shewbread the next day, Rabbi Meir says: The meal offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, and the Rabbis say: There is no liability to receive karet unless he has intent of piggul during the sacrifice of the entire permitting factor. Although the slaughter of one of the lambs is a rite that does not render an offering permitted, nevertheless the Rabbis maintain that it is not considered a significant rite with regard to rendering the offering piggul by itself.

Rava said to Abaye: Do you maintain that the two loaves of bread are already sanctified from when they are in the oven, and require only the sprinkling of the blood to render them permitted for consumption? In fact, the slaughter of the lambs sanctifies the loaves, and an act that comes to sanctify is considered like that which comes to permit. Since the slaughter of the two lambs sanctifies the loaves, the slaughter of each lamb is considered half a permitting factor; the slaughter of each lamb independently cannot render the loaves piggul.

Rav Shimi bar Ashi raises an objection from a baraita that discusses the slaughter of the Paschal offering. The first tanna rules that if one slaughtering the Paschal offering intended for it to be consumed by both disqualified individuals, e.g., uncircumcised males, and fit individuals, e.g., circumcised males, the offering is not disqualified. Aḥerim say: In a case where one slaughtered a Paschal offering and severed one of the two organs of ritual slaughter with a disqualifying intention, and severed the other organ with a valid intention, then if one’s intent with regard to circumcised males preceded the intent with regard to the uncircumcised males, the offering is valid. But if the intent with regard to the uncircumcised males preceded the intent with regard to the circumcised males, it is disqualified.

Rav Shimi bar Ashi continues: And we maintain that the first tanna and Aḥerim disagree with regard to whether the sacrifice of half a permitting factor with disqualifying intent disqualifies the entire offering. In this case, although this slaughter does not sanctify anything, the severing of one of the organs is considered half of a permitting factor. Rava said to Rav Shimi bar Ashi: Do you maintain that the blood is already sanctified while inside the neck of the animal? In fact, the knife sanctifies the blood, and that which comes to sanctify is considered like that which comes to permit. Consequently, the slaughter of the animal is a permitting factor, and the severing of one of its organs is half a permitting factor.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: In what case is this statement, that intent of piggul with regard to only the handful renders the meal offering piggul, said? It is said in a case where one had such intent during the removal of the handful, or during the placement of the handful in a service vessel, or during the conveying.

The Gemara clarifies the proof: What, is it not correct to say that the baraita is referring to the conveying of the handful for burning upon the altar, in which case it is teaching that intent of piggul with regard to the handful during its conveying renders the offering piggul? The Gemara responds: No; the baraita is referring to the conveying of the handful before its placement into the service vessel that sanctifies it. Since the frankincense is not placed into a vessel, in this case the conveying of the handful alone is considered the performance of the entire rite.

The Gemara asks: If so, why does the baraita state: During the placement of the handful in a vessel or during the conveying? This indicates that it is referring to an act of conveying that occurs after the placement. It should have stated: During the conveying or during the placement of the handful in a vessel. The Gemara responds: This is not difficult, as one should emend the baraita and teach it in that order, i.e., with the conveying before the placement.

The Gemara raises another objection from the next clause of the same baraita: Once he comes to perform the burning of the handful, there is no liability to receive karet unless he has intent of piggul during the sacrifice of the frankincense as well. The Gemara asks: According to Reish Lakish, the baraita should have stated: Once he comes to perform the conveying and to perform the burning. Reish Lakish maintains that the conveying mentioned previously in the baraita occurs earlier, before its placement into a service vessel, which means that there is another act of conveying. The Gemara responds: This is not difficult; since this conveying is for the purpose of burning, it is called burning in the baraita.

The Gemara further challenges: But the baraita also states: If he placed the handful on the altar in silence, and he placed the frankincense with intent of piggul. According to Reish Lakish, it should have also stated: If he carried the handful in silence, and the frankincense with intent of piggul, as according to Reish Lakish it is the act of conveying that he is performing at this stage. The Gemara responds: Indeed, this is a difficulty.

§ The Gemara continues its discussion of piggul intent that occurred during the sacrifice of part of a permitting factor. If one burned an amount the size of a sesame seed of the handful and frankincense with the intent to consume an amount the size of a sesame seed from the remainder the next day, and he repeated the same action with the accompanying intent until he burned the entire measure of the handful and frankincense, the halakha in this case is a matter of dispute between Rav Ḥisda, Rav Hamnuna, and Rav Sheshet. One says that the entire meal offering is piggul, and one says that the offering is disqualified but is not piggul, and one says that the offering remains fit.

The Gemara suggests: Let us say that the one who says that the meal offering is piggul holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that one renders an offering piggul on account of piggul intent during the sacrifice of even part of its permitting factors. And the one who says that the offering is disqualified holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that such intent disqualifies an offering but does not render it piggul. And finally, the one who says that the offering is fit holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says (14a) that if one slaughters each of the two lambs brought on Shavuot with the two loaves, each time intending to consume half an olive-bulk from a different loaf the next day, the offering is fit, as the halves do not combine to render the offering piggul.

The Gemara rejects this suggestion: From where is this conclusion drawn? Perhaps Rabbi Meir states that one renders an offering piggul on account of piggul intent during the sacrifice of part of the permitting factors only there, where he had intent with regard to its entire measure. But here, where he did not have intent with regard to its entire measure, but instead had a series of intentions with regard to a measure equivalent to a sesame seed, it is possible that Rabbi Meir does not render the offering piggul.

And furthermore, perhaps the Rabbis state that one does not render an offering piggul unless he has piggul intent during the sacrifice of the entire permitting factor only there, where he did not have intent concerning it during the entire permitting factor, but only during the burning of the handful. But here, where he had intent during the entire permitting factor, i.e., during the burning of both the handful and the frankincense, he has indeed rendered the offering piggul, despite the fact that each intention referred only to a small portion of the entire measure.

And perhaps Rabbi Yehuda HaNasi states that the offering is valid if one had intent of piggul with regard to half an olive-bulk from each loaf only there, where he did not subsequently complete his intention with regard to a full measure from the same sacrificial rite, as he had piggul intent with regard to half an olive-bulk during the slaughter of each lamb independently. But here, where he subsequently completed his intention with regard to a full measure from the same rite, perhaps he has indeed disqualified the offering.

Rather, the one who says that an offering is piggul when one repeatedly burns an amount the size of a sesame seed from the handful and frankincense with the intent to consume an amount the size of a sesame seed from the remainder the next day, would claim that all of the tanna’im agree that it is piggul. Similarly, the one who says that it is disqualified would contend that all agree that it is disqualified, and the one who says that it is fit would maintain that all agree that it is fit.

The Gemara elaborates: The one who says that all agree it is piggul maintains that the manner of its consumption is in such a manner, i.e., in small portions, and likewise the manner of its burning is also in such a manner. And the one who says that all agree it is disqualified holds that the manner of its consumption is not in such a manner. Accordingly, this type of piggul intent does not render the offering piggul. And the manner of its burning is also not in such a manner, and consequently it is like a meal offering whose handful was not burned properly, and is therefore disqualified. And finally, the one who says that all agree it is fit holds that the manner of its burning is in such a manner, and therefore the burning was performed properly, but the manner of its consumption is not in such a manner, which means that the piggul intent is inconsequential.

§ So say