דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

ומקשינן: והא בין בראשונה בין בשניה קתני, משמע שפיגל באחת מהזריקות ולא בשתים?

ואמרינן: קשיא!

אמר מר, רבי מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת.

ומקשינן: מכדי, הרי כרת [10] לא מיחייב בפיגול עד שיקרבו כל המתירין, שיגמור את כל העבודות המתירות, דאמר מר, כתיב "פיגול הוא לא ירצה", וכיון שגם בקרבן כשר נאמר "ירצה לקרבן אשה", הרי כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. מה הרצאת כשר, איננו כשר עד שיקרבו כל המתירין, אף הרצאת פסול, אין חל על אכילתו חיוב כרת של פיגול, עד שיקרבו כל המתירין, כלומר שייעשו כל ההזאות. והאי, כיון דחשיב בה בפנים מחשבת פיגול, פסליה, ואחר כך, כי מדי [מזה מהדם] בהיכל, מיא בעלמא הוא דקא מדי! קרבן פסול הוא נחשב, ולא נחשבת הזאת דמו בכלל הזאה [ואין זה דומה לפיגל בשחיטה, שאין אנו אומרים שהזאה אשר מזה אחר כך מים בלבד הוא מזה, לפי ששם, העבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושתה. אבל כאן, כל ההזאות עבודה אחת היא]!?

ומתרצינן: אמר רבה, משכחת לה שקרבו כל המתירין בארבעה פרים וארבעה שעירים. שהביא פר ושעיר, וחישב עליהם בפנים מחשבת פיגול, ונשפך [11] הדם אחר הזאות של בין הבדים, והביא פר ושעיר אחר להזאות הפרוכת, וחישב עליהן, ואחר ההזאות נשפך הדם, ועוד הביא פר ושעיר אחר לקרנות המזבח, וחישב עליהן, ולאחר ההזאות נשפך הדם. וכן הביא פר ושעיר אחר להזאות על טהרו של מזבח, שבזה קרבו כל המתירין [ואין צריך לחזור ולהזות מן הפר השני בין הבדים, אלא במקום שפוסק, משם הוא מתחיל].

רבא אמר: אפילו תימא פר אחד ושעיר אחד, לענין פיגולי, שייחשב פיגול, מרצי אלו ההזאות.

וחוזרת הגמרא ומקשה על הברייתא שכתוב בה מ"ג הזאות של יום הכפורים, ותמהה: וכי רק מ"ג הזאות מזה הכהן הגדול ביום הכיפורים? והתניא, ארבעים ושבע הזאות הוא מזה!?

ומתרצינן: לא קשיא. הא הברייתא שלנו, כמאן דאמר מערבין את דם הפר ודם השעיר למתן ד' קרנות של מזבח הפנימי.

והא, הברייתא שכתוב בה מ"ז הזאות, היא כמאן דאמר אין מערבין דם הפר ודם השעיר, ואם כן, נוספו עוד ד' הזאות שיש ד' הזאות מדם הפר, וד' הזאות מדם השעיר, כל אחד לחוד, ולא רק ד' משניהם יחד.

ומקשינן: והתניא בברייתא אחרת ארבעים ושמונה הזאות?

ומתרצינן: לא קשיא, הא שכתוב מ"ח כמאן דאמר שפיכת שיריים של כל ההזאות ליסוד המזבח מעכבין [12] ונוספה שפיכת שיריים ויש מ"ח, והא דתניא מ"ז כמאן דאמר שיריים לא מעכבין. ולכן לא נחשב בכלל ההזאות.

איבעיא להו: פיגל בהולכה של הקומץ, מהו? האם זה חצי מתיר, שהרי יש גם הולכה של לבונה, וחולקים רבי מאיר ורבנן גם בזה, או לא?

אמר רבי יוחנן: הולכה כקמיצה [13]. כמו שקמיצה היא מתיר שלם ולא חצי מתיר, שהרי אין קמיצה בלבונה, כן הדין בהולכה.

וריש לקיש אמר: הולכה כהקטרה. כמו שהקטרה יש בשניהם, בקומץ ובלבונה, ואם פיגל באחד מהם זה חצי מתיר, כן הדין בהולכה שזה רק חצי מתיר.

ואמרינן: בשלמא לריש לקיש, הרי איכא נמי הולכה דלבונה, ולכן מובן שסובר שחולקים רבי מאיר ורבנן גם בזה. אלא לרבי יוחנן, מאי טעמה? הרי יש הולכה גם בלבונה, ואם כן זוהי חצי מתיר !?

אמר רבא: קסבר רבי יוחנן, כל עבודה שאינה מתרת, כגון הולכה שאינה מעכבת, שהרי אפשר להושיט זה לזה בלי ללכת או לשחוט בצד המזבח, עבודה חשובה היא לפגל בפני עצמה, שלא שייך לומר בה עד שיפגל בכל המתיר, שאין זה מתיר, שהרי אינה מעכבת.

אמר ליה אביי: הרי שחיטת אחד מן שני הכבשים של עצרת, דעבודה שאינה מתרת היא, שרק הזריקה מתרת האימורים והבשר, ובכל זאת פליגי.

דתנן, שחט אחד מן הכבשים במחשבה לאכול שתי חלות למחר, או הקטיר אחד הבזיכים של לחם הפנים לאכול שני סדרים של לחם למחר

רבי מאיר אומר: פיגול הוא, וחייבין עליו כרת. וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

אמר ליה רבא: מי סברת לחם בתנור נעשה קדוש? אין הדבר כן, אלא שחיטת כבשים מקדשא ליה, והבא לקדש כבא להתיר דמי, ולכן סוברים רבנן שאם פיגל באחד מהכבשים אין זה פיגול, לפי שצריך שיפגל בכל המקדש, דהיינו, דווקא שני הכבשים, ולא אחד.

מתיב רב שימי בר אשי: אחרים אומרים, הקדים בשחיטת הפסח מולים [נימולים] לערלים, דהיינו ששחט סימן ראשון של הבהמה לשם מולים וסימן שני לשם ערלים, כשר, הקדים ערלים למולים - פסול, וחכמים חולקים, וקיימא לן [בפסחים סג א, ושם מפרש גם החילוק בין הקדים מולים לערלים להקדים ערלים למולים] דבחצי מתיר פליגי, שסימן אחד הוא חצי מתיר, והרי כאן שחיטה זו אינה מתרת ואינה מקדשת, שבקרבן פסח אין לחם שתקדש אותו שחיטה, וחולקים?

אמר ליה רבא: מי סברת דם בצואר בהמה נעשה קדוש? לא כך, אלא דם סכין [14] מקדשא ליה, ולכן נחשבת שחיטה בא לקדש, והבא לקדש כבא להתיר דמי.

תא שמע מברייתא דלעיל: במה דברים אמורים שלכולם זה פיגול אף שחישב רק בעבודת הקומץ, בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך! ובפשוטו, ההילוך הזה שכתוב, הכוונה בהילוך דהקטרה מדובר, ולא חולקים רבנן, וראיה לרבי יוחנן.

ודחינן: לא, בהילוך דמוליכו למתן כלי מדובר, שלא נחשב חצי מתיר שאין מתן כלי בלבונה.

ומקשינן: אי הכי, איך כתוב "במתן כלי ובהילוך", הרי לדבריך "בהילוך ובמתן כלי" מיבעי ליה, שהרי מדובר בהילוך שקודם מתן כלי?

ואמרינן: הא לא קשיא, תני הכי: בהילוך, ובמתן כלי.

תו מקשינן: זה שכתוב בסיפא של הברייתא "בא לו להקטרה", ולדבריך בא לו להולכה מיבעי ליה לומר, שהרי בהולכה של הקטרה גם כן חולקים?

ומשני: הא לא קשיא, כיון דהולכה צורך הקטרה היא, קרי לה הקטרה, ובאמת הכוונה גם כן להולכה.

ומקשינן: אלא זה שכתוב "נתן" את הקומץ בשתיקה וכו' והיינו נתנו על המזבח להקטרה, לדבריך "הוליך" מיבעי ליה לומר, שהרי אמרת שאף בהולכה של הקטרה הם חולקים?

ומסקנת הגמרא: אכן קשיא!

הקטיר כמות של שומשום על מנת לאכול כמות של שומשום למחר, וחזר והקטיר כמות של שומשום על מנת לאכול כמות של שומשום למחר, וכן עשה עד שכלה קומץ כולו בהקטרות כאלו וכן עשה בהקטרת הלבונה, נחלקו בזה רב חסדא ורב המנונא ורב ששת.

חד אמר - פיגול, וחד אמר - פסול אבל איננו פיגול ואין בו כרת, וחד אמר - כשר. ואמרינן: לימא מאן דאמר פיגול כרבי מאיר הוא סובר שאמר מפגלין בחצי מתיר, וכאן גם כן כל שומשום שפיגל נחשב חצי מתיר, ומאן דאמר פסול - כרבנן הוא סובר שאמרו בחצי מתיר שהוא פסול ולא פיגול, ומאן דאמר כשר - כרבי הוא סובר שאמר לעיל [יד א] השוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלה זו וכן חבירו לאכול חצי זית מחלה זו שכשר, שאין מצטרפים ב' החצאים לפיגול?

ודחינן: ממאי שזה הביאור? דלמא, עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם שהוא פיגול, אלא דחישב מחשבת פיגול בשיעורו, בכמות של שיעור הקטרה, אבל הכא, דלא חישב בשיעורו, שכל מחשבה ומחשבה לא היתה אלא בשיעור שומשום - לא יהיה פיגול.

ועד כאן לא קאמרי רבנן התם שפסול, אלא דלא חישב ביה בכוליה מתיר, אלא רק בקומץ או בלבונה שהוא חצי מתיר. אבל הכא, דחישב ביה בכוליה מתיר, שהרי השלים כל הקומץ והלבונה במחשבות פיגול - הכי נמי דפגיל.

ועד כאן לא קאמר רבי התם שכשר, אלא דלא הדר מלייה לשיעור אכילה של כזית מאותה עבודה של הכבש הראשון, וחלה ראשונה, אלא חישב על חצי זית בחלה השניה בכבש השני. אבל הכא, דהדר מלייה מאותה עבודה, שהרי חישב סוף סוף בכל הקומץ והלבונה, הכי נמי דפסול.

אלא, מאן דאמר פיגול, סובר שדברי הכל הוא.

ומאן דאמר פסול, סובר שדברי הכל הוא.

ומאן דאמר כשר, סובר שדברי הכל הוא.

והשתא מבארינן: מאן דאמר פיגול דברי הכל, קסבר דרך אכילה בכך לאכול כמה פעמים שיעור שומשום עד שיסיים האכילה, ודרך הקטרה בכך להקטיר כמה פעמים שיעור שומשום, ואם כן, הרי הוא פיגול גמור כמקטיר כזית על מנת לאכול כזית למחר.

ומאן דאמר פסול דברי הכל, קסבר דרך אכילה בכך ואין דרך הקטרה בכך, והואי ליה כמנחה שלא הוקטרה. ולכן, פיגול לא נהיה, שלא נחשב מחשבה על הקטרה. וגם לא הותרו שיריים באכילה, שהרי זה כאילו לא הוקטרה המנחה.

ומאן דאמר כשר דברי הכל, קסבר דרך הקטרה בכך, ולכן הותרו שיריים באכילה, ואין דרך אכילה בכך, ואין זה מחשבה "לאכול", ולכן אין זה פיגול.


הערות

[10] המשנה למלך פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ז' מסתפק האם כשלא קרבו כל המתירים כדין, ואז אינו נעשה פיגול, האם נהיה פסול או לא. והאחיעזר [ב, כז] מוכיח מהגמרא 'מכדי כרת לא מיחייב עד שיקרבו כל המתירין', ומשמע שפסול הוא כן, ורק כרת אין בו.

[11] רש"י מפרש שנשפך הדם אחר ההזאות, וקשה, מדוע צריך לזה, הרי העבודה היתה בפסול, ולכן חייב להביא פר אחר. ומבאר השיטה מקובצת שהרי כאן מדובר בכהן שטעה וחושב שכך המצוה - להקטיר למחר, אם כן, הסיבה שהפסיק באמצע בהכרח היתה שונה, ולכן פירש רש"י שנשפך הדם.

[12] למאן דאמר שיריים מעכבים כתב רש"י במסכת זבחים דף נ"ב ע"ב שצריך להקריב פר נוסף ןלהתחיל ממתנות המזבח כדי שיהיה לזה שם שיריים. והשפת אמת מצדד שצריך לחזור את כל ההזאות, ואפילו של בין הבדים והפרכת, ובשיטה מקובצת בזבחים דף מ"ב ע"ב כתב שמזה הזאה אחת על המזבח, ובזה מספיק לתת לשאר הדם דין שיריים.

[13] הרמב"ם פוסק בפרק ט"ז מהלכות פסולי המוקדשים הלכה ז' שלא מפגלים בקומץ לחוד או בלבונה לחוד, אלא צריך לחשוב בשתיהם, דהיינו בקמיצת הקומץ וליקוט הלבונה או בשעת הולכת שתיהן, וקשה, שהרי מבואר בגמרא שדעת רבי יוחנן, וכן הלכה שבהולכה קומץ הוא מתיר שלם, וכן בקמיצה. ותירצו החק נתן והאבן האזל שלמד הרמב"ם שזו מחלוקת הסוגיות, סוגייתנו והברייתא במסכת סוטה דף י"ד ע"ב שמשמע שם שיש ארבע עבודות גם במנחה, אולם הקשה במשנת רבי אהרן שאין שם משמעות בברייתא שזו עבודה ונחשב מתיר, ואפילו נאמר שיש שם משמעות כזו, מכל מקום במה נדחתה סוגייתנו שדברו בה האמוראים, ומשמע שכך ההלכה. ועיין בחידושי רבינו חיים הלוי פי"ח מהלכות פסולי המוקדשים הי"ב שמבאר דעת הרמב"ם ורש"י בדין נתינת הלבונה בכלי, ומיישב הסוגיא בסוטה שגם לרש"י צריך נתינה בכלי.

[14] תירוץ הגמרא דם סכין מקדשא ליה, קשה. אם כן, אין זו עבודת השחיטה המקדשת אלא הסכין, ומדוע נחשבת השחיטה 'באה לקדש', ומסביר החזון איש שאין הכוונה שהסכין מקדש את הדם, וגם לפעמים הסכין בכלל לא נוגע בדם, וגם מבואר לקמן דף ע"ח ע"א שהסכין מקדש את הלחם, ובודאי שאינו נוגע בהם, אלא כוונת הגמרא שעבודת השחיטה מקדשת את כל חלקי הקרבן, כל אחד למה שעומד להעשות בו, ובזה גם מיישב דעת תוספות במסכת חולין שהסכין לא צריך להיות כלי שרת, וקשה, איך מקדש את הדם, ובזה מובן שעבודת השחיטה היא המקדשת, ולא הסכין.

ומקשים: גם הסבר זה אינו עומד, והא [והרי] "בין בראשונה בין בשניה" קתני [הוא שונה], משמע שגם אם חישב בכל אחת מהן פיגל, ולא רק בשלושתן יחד! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.

א ודנים בברייתא זו לגופה. אמר מר [החכם] בברייתא: פיגל בהזאות של פר ושעיר יום הכיפורים, בין בהזאה ראשונה, בין בשניה ובין בשלישית, ר' מאיר אומר: פגול הוא וחייבין עליו כרת. ושואלים: מכדי [הרי] כרת לא מיחייב [אינו חייב] על אכילת פיגול עד שיקרבו כל המתירין,

דאמר מר [החכם]: נאמר בפיגול "לא ירצה" (ויקרא ז, יח) — ללמד שכהרצאת כשר, כדרך שמרצה קרבן כשר שנאמר בו "ירצה" (שם כב, כז) — כך הרצאת פסול, מה הרצאת כשר אינה מרצה עד שיקרבו כל המתירין כראוי, אף הרצאת פסול אינה עושה פיגול עד שיקרבו כל המתירין כראוי (חוץ ממחשבת הפיגול עצמה).

והאי [וזה], הדם של הפר והשעיר של יום הכיפורים, כיון דחשיב [שחישב] בה מחשבת חוץ לזמנו כשהיזה ממנו בפנים בקדש הקדשים — הרי פסליה [פסלו], אם כן, כי מדי [כאשר מזה] אחר כך בהיכל — מיא בעלמא הוא דקא מדי [מים בלבד הוא שהוא מזה], ולא דם הראוי להזאה, ונמצא שלא קרבו כל המתירים כראוי, וכיצד הוא נעשה פיגול?

אמר רבה: משכחת לה [מוצא אתה אותה] בארבעה פרים וארבעה שעירים, שלאחר שפיגל בהזאות שבפנים נשפך הדם, והוצרך להביא פר ושעיר אחרים ולהזות מדמם על הפרוכת, ופיגל בהם. ושוב נשפך הדם, והביא פר ושעיר להזאות על קרנות מזבח הזהב, ופיגל בהם. ונשפך הדם, והוצרך להביא עוד פר ושעיר להזאות על גגו של מזבח הזהב.

רבא אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר בפר אחד ושעיר אחד, והדם שנותר נפסל, על כל פנים לפגולי מרצי [לענין פיגול הוא מרצה] כאילו השלים את כל העבודה כראוי.

עוד שנינו בברייתא שסך כל ההזאות ביום הכיפורים היה ארבעים ושלש מתנות. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ארבעים ושבע מתנות היו שם! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו בה ארבעים ושלוש, הרי היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שלאחר שהיזה בפנים ועל הפרוכת מערבין את דם הפר והשעיר לצורך הזאה על ארבע קרנות של מזבח הזהב, והא [וזו] ששנינו בה ארבעים ושבע, היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שאין מערבין, אלא מזים מכל אחד בנפרד, ונמצא שיש ארבע הזאות נוספות.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת: ארבעים ושמונה הזאות! ומסבירים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] ששנינו ארבעים ושמונה, היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר]: שירים של דם הפר והשעיר, שצריך לתת על יסוד מזבח החיצון, מעכבין את העבודה, ואם כן יש עוד מתנת דם — שפיכת השיריים, הא [זו] ששנינו ארבעים ושבע היא כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שירים לא מעכבין, ויש רק ארבעים ושבע.

ב ביחס למה ששנו חכמים במשנתנו, שאם פיגל בחצי מתיר, וכגון שחישב בשעת הקטרת הקומץ לאכול את השיריים למחר, ולא חישב גם בשעת הקטרת הלבונה — אין זה פיגול, איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אם פיגל בשעת הולכה של הקומץ למזבח לשם הקטרה, ולא פיגל בשעת הולכת הלבונה, מהו הדין?

אמר ר' יוחנן: הולכה של הקומץ דינה כקמיצה של הקומץ, שאם חישב בה פיגל, מפני שהיא נחשבת כמתיר שלם (שהרי אין קמיצה בלבונה). וריש לקיש אמר: הולכה של הקומץ דינה כהקטרה של הקומץ, שאין מפגלים בה כשלעצמה, כיון שיש גם הקטרה של הלבונה.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ריש לקיש נחשב הדבר כמפגל בחצי מתיר, שהרי איכא נמי [יש גם כן] הולכה של הלבונה, אלא לשיטת ר' יוחנן מאי טעמא [מה הטעם] שפיגל בהולכת הקומץ? והרי לא פיגל בכל ההולכה!

אמר רבא, קסבר [סבור] ר' יוחנן: כל עבודה כגון הולכה, שאינה מתרת כשלעצמה את הקרבן, אם עשאה אפילו באחד מן המתירים (כגון בקומץ ולא בלבונה) עבודה חשובה היא לפגל עליה בפני עצמה, ואין זה כמפגל בחצי מתיר, שהרי אינה מתיר.

אמר ליה [לו] אביי: הרי שחיטת אחד מן הכבשים של שתי הלחם בעצרת, שהשחיטה עבודה שאינה מתירתה לא את הקרבת האימורים, ולא את אכילת הבשר ושתי הלחם, שהרי זריקת הדם היא המתירה אותם, ופליגי [ובכל זאת חלוקים בה] חכמים, וסבורים שהיא נחשבת חצי מתיר ואינה מפגלת כשלעצמה,

דתנן [ששנינו במשנה]: שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, או הקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר, ר' מאיר אומר: פגול וחייבין עליו כרת, וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר!

אמר ליה [לו] רבא: מי סברת [האם סבור אתה] שלחם כבר בתנור נעשה קדוש, ולא הוצרך אלא לזריקת הדם כדי להתירו? לא, שחיטת כבשים מקדשא ליה [מקדשת אותו] את הלחם, והבא לקדש, כגון שחיטת הכבשים — כבא להתיר דמי [נחשב], ושחיטת כבש אחד נחשבת איפוא כחצי מתיר, ולכן אינה מפגלת לעצמה.

עוד מתיב [מקשה] רב שימי בר אשי ממה ששנינו בענין שחיטת קרבן הפסח, אחרים אומרים: כששחט אחד מן הסימנים (קנה או ושט) במחשבה ראויה, ואחד במחשבת פסול, אם הקדים מחשבה שיאכלו ממנו מולים למחשבה שיאכלו ממנו ערלים (שהיא פוסלת) — הרי הוא כשר, אם הקדים ערלים למולים — פסול;

וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שתנא קמא ואחרים בעבודת חצי מתיר פליגי [חלוקים הם], האם היא פוסלת. והרי שחיטה זו לא באה לקדש דבר, ובכל זאת נחשבת שחיטת אחד הסימנים לחצי מתיר! אמר ליה [לו] רבא: אין זו קושיה, מי סברת [האם סבור אתה] שדם כבר בצואר בהמה קדוש? לא, דם — הסכין מקדשא ליה [מקדשת אותו], והבא לקדש כבא להתיר דמי [נחשב], ונמצא ששחיטת סימן אחד היא כחצי מתיר.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: במה דברים אמורים שאם פיגל בקומץ ולא בלבונה הרי זה פיגול — בקמיצה ובמתן כלי ובהילוך;

מאי לאו [האם אין] הכוונה להילוך שמוליך את הקומץ להקטרה? הרי שמפגלים בהולכת הקומץ לבדה, שלא כדברי ריש לקיש! ודוחים: לא, הכוונה להילוך של מתן כלי שמוליך את הקומץ כדי לקדשו בכלי שרת, והוא עבודה שלימה, שאין מתן כלי בעבודת הלבונה.

ומקשים: אי הכי [אם כך], מדוע הוא שונה בסדר העבודות: "במתן כלי ובהילוך", שמשמע שההילוך נעשה לאחר הנתינה בכלי, לצורך הקטרה? והלוא בהילוך ובמתן כלי מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], תני הכי [שנה כך], תקן את נוסח הדברים: בהילוך ובמתן כלי.

ועוד מקשים: לפי דבריך, שהולכה של הקומץ לשם הקטרה דינה כהקטרה, ואין מפגלים עד שיפגל גם בלבונה, הרי מה ששנינו בהמשך: בא לו להקטרה אינו פיגול עד שיפגל גם בלבונה — בא לו להולכה ולהקטרה מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], כיון שהולכה זו צורך של הקטרה היא, קרי לה [קורא לה] הקטרה כלומר, זהו חלק מעבודת ההקטרה.

וחוזרים ומקשים: אלא מה ששנינו שם: נתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה וכו' — הוליך את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה מיבעי ליה [צריך היה לו לומר] גם כן! ומעירים: אכן, דבר זה קשיא [קשה].

ג ועוד בענייני פיגול למחצה: אם הקטיר כשיעור שומשום מן הקומץ ומן הלבונה במחשבה לאכול כדי שומשום מן השיריים שלא בזמנו, וכך הקטיר את הקומץ והלבונה מעט מעט במחשבה זו עד שכלה קומץ כולו — רב חסדא ורב המנונא ורב ששת נחלקו בזה, חד [אחד מהם] אמר: אם עשה כן הרי זה פיגול, וחד [ואחד מהם] אמר: פסול הוא, וחד [ואחד מהם] אמר: כשר הוא.

ומציעים, לימא [האם נאמר] כך: מאן דאמר [מי שאומר] שהוא פיגול סבור כר' מאיר, שמפגלים גם בעבודת מקצת המתיר, וכגון במשנתנו שחישב בהקטרת הקומץ בלבד לאכול את השיריים למחר, ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא פסול סבור כרבנן [כחכמים], האומרים במשנתנו שאם פיגל בחצי מתיר אינו פיגול, אבל הוא פסול. ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא כשר סבור כרבי שאמר (לעיל מנחות יד,א) שהשוחט כל כבש מכבשי עצרת כדי לאכול חצי כזית מחלה אחרת הרי זה כשר, שאין חצאיה מצטרפים לשיעור פיגול?

ודוחים: ממאי [ממה] אתה מסיק זאת? דלמא [שמא] עד כאן לא קאמר [אומר] ר' מאיר התם [שם] שמפגלים בעבודת חצי מתיר, אלא כשחישב בשיעורו השלם של אכילה למחר, אבל הכא [כאן] שלא חישב בשיעורו, אלא בכל פעם שהקטיר חישב לאכול כדי שומשום — לא! ועוד, שמא

עד כאן לא קא אמרי רבנן התם [לא אומרים חכמים שם] שאין מפגלים בחצי מתיר, אלא במקרה שלא חישב ביה בכוליה [בו בכל] עבודת המתיר, אלא רק בשעת הקטרת הקומץ, אבל הכא דחישב ביה בכוליה מתיר [כאן שחישב בו במתיר כולו], בשעת הקטרת הקומץ והלבונה, אף שחישב בכל פעם בהקטרת כמות קטנה — הכי נמי דפגיל [כך גם כן יש לומר שפיגל]!

ועוד, שמא עד כאן לא קא אמר [לא אומר] רבי התם [שם] שהוא כשר כשחישב על חצי כזית מכל חלה, אלא במקרה דלא הדר מלייה [שלא חזר ומילא אותו] במחשבתו את שיעור האכילה לכזית מאותה עבודה עצמה, שהרי בעבודת כל כבש חישב רק על כחצי זית, אבל הכא דהדר מלייה [כאן שחזר ומילא אותו] את שיעור האכילה מאותה עבודה עצמה, שבסיכומו של דבר חישב בהקטרה על אכילה בשיעור המחייב — הכי נמי דפסיל [כך גם כן יש לומר שפוסל]!

אלא צריך להסביר את המחלוקת באופן אחר: מאן דאמר [מי שאומר] שהמקטיר כדי שומשום כדי לאכול כדי שומשום הרי זה פיגול — לדברי הכל הוא פיגול, וכן מאן דאמר [מי שאומר] פסול — דברי הכל הוא פסול, וכן מאן דאמר [מי שאומר] כשר — לדברי הכל הוא כשר.

ומסבירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהוא פיגול לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: דרך אכילה בכך מעט מעט, וגם דרך הקטרה בכך. ומאן דאמר [ומי שאומר] פסול לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: אין דרך אכילה בכך במעט מעט, ולכן אין במחשבה לאכול באופן זה משום פיגול, ואולם גם אין דרך הקטרה בכך, והואי לה [והרי היא] איפוא כמנחה שלא הוקטרה כראוי, ולא הותרה לכהנים, ולכן היא פסולה. ומאן דאמר [ומי שאומר] כשר לדברי הכל, קסבר [סבור הוא]: דרך הקטרה בכך, והקטרה ראויה היא, ואולם אין דרך אכילה בכך, ולכן אין זו מחשבת פיגול.

אמרי [אמרו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara raises a difficulty against Rav Ashi’s interpretation: But the baraita teaches: Whether during the first presentation or whether during the second, which indicates that the Rabbis disagree with Rabbi Meir even with regard to a case where the priest had intent of piggul during any one of the presentations. The Gemara notes: Indeed, this poses a difficulty.

§ The Gemara returns to the discussion of the baraita itself. The Master said above: If the priest had intent of piggul, whether in the first set of presentations, whether in the second set, or whether in the third set, Rabbi Meir says: The offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, despite the fact that he performed the rest of the rite silently. The Gemara asks: Now consider, one is not liable to receive karet unless all the permitting factors of the offering have been sacrificed, i.e., if the whole service is completed, including the presentation of the blood.

The Gemara provides the source for this claim. As the Master said that the verse states with regard to piggul: “It shall not be accepted” (Leviticus 7:18), which indicates that the acceptance of a disqualified offering is like the acceptance of a valid offering, of which the verse states: “It shall be accepted” (Leviticus 22:27), and just as there is no acceptance of a valid offering unless all its permitting factors have been sacrificed, so too there is no lack of acceptance of a disqualified offering, i.e., it is not rendered piggul, unless all its permitting factors have been sacrificed. That is to say, in the absence of one of its permitting factors it does not become piggul.

Accordingly, the Gemara challenges: And with regard to this case, of the blood of the bull and goat brought on Yom Kippur, since he had intent of piggul with regard to it when he was presenting the blood inside the Holy of Holies, he has disqualified it. If so, when he sprinkles the blood again later in the Sanctuary, on the Curtain and the inner altar, it is as though he is merely sprinkling water, and not the blood of the offering. Consequently, the permitting factors of the offering have not been sacrificed, and therefore the offering should not be rendered piggul.

Rabba said: You find it possible in a case where there were four bulls and four goats, i.e., in a case where after the High Priest presented the blood inside the Holy of Holies with piggul intent, the remaining blood spilled. Consequently, he was required to bring another bull and goat in order to present their blood on the Curtain separating the Sanctuary and Holy of Holies. During that presentation he had intent of piggul, after which the remaining blood spilled, requiring him to bring another bull and goat in order to present their blood on the corners of the golden altar. He again had intent of piggul during that presentation, and then the blood spilled, which meant he had to bring yet another bull and goat in order to present their blood upon the golden altar itself.

Rava said: You may even say that the baraita is referring to a case of only one bull and one goat, and the remaining blood was in fact disqualified. Nevertheless, with regard to rendering an offering piggul, the presentations performed with the disqualified blood effect acceptance, as though the entire permitting factor was performed in its proper manner. In other words, even though the High Priest sprinkled the blood inside the Holy of Holies with improper intent, and thereby disqualified the offering, nevertheless, since he completed the service he is considered as having sacrificed all the permitting factors with regard to piggul.

§ The baraita mentioned that there are forty-three presentations of the blood of the bull and the goat sacrificed on Yom Kippur. The Gemara asks: But isn’t it taught otherwise in a different baraita, which states that there are forty-seven presentations of that blood? The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that there are forty-three presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the High Priest mixes the blood of the bull and the goat before placing it on the corners of the inner altar, rather than placing the blood of each one separately. And that statement, that there are forty-seven presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the High Priest does not mix the two types of blood before placing them on the corners, but sprinkles four times from the blood of the bull and another four times from the blood of the goat, and only afterward mixes the blood of the two animals for placement on the top of the altar.

The Gemara raises another difficulty: But isn’t it taught in yet another baraita that there are forty-eight presentations? The Gemara answers: This is not difficult. This statement, that there are forty-eight presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the pouring of the remainder of the blood on the base of the external altar is indispensable, and therefore this act is added to the total. That statement, that there are only forty-seven presentations, is in accordance with the opinion of the one who says that the pouring of the remainder of the blood is not indispensable.

§ The mishna teaches: If one had intent of piggul during the sacrifice of only part of the permitting factors, e.g., during the burning of the handful but not during the burning of the frankincense, the Rabbis rule that the offering is not piggul. Concerning this, a dilemma was raised before the Sages: If one had intent of piggul during the conveying of the handful to the altar but not during the conveying of the frankincense, what is the halakha?

Rabbi Yoḥanan says: The halakha with regard to conveying the handful is like that of the removing of the handful. Just as intent of piggul with regard to removing only the handful renders the offering piggul, as it is the sole permitting factor with which the rite of removal is performed, the same applies to conveying the handful. And Reish Lakish says: The conveying of the handful is like its burning. Just as intent of piggul is required during the burning of both the handful and the frankincense for the offering to be rendered piggul, as both of them are burned on the altar, the same halakha applies to conveying.

The Gemara asks: Granted, one can understand the ruling of Reish Lakish, as the conveying of the handful is only part of the permitting factors, since there is also the conveying of the frankincense. But as for the ruling of Rabbi Yoḥanan, what is the reason that intent of piggul during the conveying of only the handful renders the offering piggul? After all, he has not had intent of piggul during the conveying of all of the permitting factors.

Rava said: Rabbi Yoḥanan holds that if one performed any sacrificial rite that does not permit the offering, e.g., conveying, even if he performed it with only one of the permitting factors, such as with the handful and not with the frankincense, it is considered a significant rite with regard to rendering the offering piggul on account of it, by itself. It is not comparable to a case of intent of piggul during the sacrifice of only part of the permitting factors, as this rite of conveying does not render the offering permitted.

Abaye said to Rava: But what about the slaughter of one of the lambs brought with the two loaves on Shavuot, which is a rite that does not permit the offering, as neither the sacrifice of its portions designated for burning upon the altar nor the consumption of the meat of the offering and the two loaves is permitted by this slaughter, and yet the Rabbis disagree with Rabbi Meir in this case?

As we learned in the mishna: If one slaughtered one of the two lambs with the intent to partake of two loaves the next day, or if one burned one of the bowls of frankincense with the intent to partake of two arrangements of shewbread the next day, Rabbi Meir says: The meal offering is piggul and one is liable to receive karet for its consumption, and the Rabbis say: There is no liability to receive karet unless he has intent of piggul during the sacrifice of the entire permitting factor. Although the slaughter of one of the lambs is a rite that does not render an offering permitted, nevertheless the Rabbis maintain that it is not considered a significant rite with regard to rendering the offering piggul by itself.

Rava said to Abaye: Do you maintain that the two loaves of bread are already sanctified from when they are in the oven, and require only the sprinkling of the blood to render them permitted for consumption? In fact, the slaughter of the lambs sanctifies the loaves, and an act that comes to sanctify is considered like that which comes to permit. Since the slaughter of the two lambs sanctifies the loaves, the slaughter of each lamb is considered half a permitting factor; the slaughter of each lamb independently cannot render the loaves piggul.

Rav Shimi bar Ashi raises an objection from a baraita that discusses the slaughter of the Paschal offering. The first tanna rules that if one slaughtering the Paschal offering intended for it to be consumed by both disqualified individuals, e.g., uncircumcised males, and fit individuals, e.g., circumcised males, the offering is not disqualified. Aḥerim say: In a case where one slaughtered a Paschal offering and severed one of the two organs of ritual slaughter with a disqualifying intention, and severed the other organ with a valid intention, then if one’s intent with regard to circumcised males preceded the intent with regard to the uncircumcised males, the offering is valid. But if the intent with regard to the uncircumcised males preceded the intent with regard to the circumcised males, it is disqualified.

Rav Shimi bar Ashi continues: And we maintain that the first tanna and Aḥerim disagree with regard to whether the sacrifice of half a permitting factor with disqualifying intent disqualifies the entire offering. In this case, although this slaughter does not sanctify anything, the severing of one of the organs is considered half of a permitting factor. Rava said to Rav Shimi bar Ashi: Do you maintain that the blood is already sanctified while inside the neck of the animal? In fact, the knife sanctifies the blood, and that which comes to sanctify is considered like that which comes to permit. Consequently, the slaughter of the animal is a permitting factor, and the severing of one of its organs is half a permitting factor.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: In what case is this statement, that intent of piggul with regard to only the handful renders the meal offering piggul, said? It is said in a case where one had such intent during the removal of the handful, or during the placement of the handful in a service vessel, or during the conveying.

The Gemara clarifies the proof: What, is it not correct to say that the baraita is referring to the conveying of the handful for burning upon the altar, in which case it is teaching that intent of piggul with regard to the handful during its conveying renders the offering piggul? The Gemara responds: No; the baraita is referring to the conveying of the handful before its placement into the service vessel that sanctifies it. Since the frankincense is not placed into a vessel, in this case the conveying of the handful alone is considered the performance of the entire rite.

The Gemara asks: If so, why does the baraita state: During the placement of the handful in a vessel or during the conveying? This indicates that it is referring to an act of conveying that occurs after the placement. It should have stated: During the conveying or during the placement of the handful in a vessel. The Gemara responds: This is not difficult, as one should emend the baraita and teach it in that order, i.e., with the conveying before the placement.

The Gemara raises another objection from the next clause of the same baraita: Once he comes to perform the burning of the handful, there is no liability to receive karet unless he has intent of piggul during the sacrifice of the frankincense as well. The Gemara asks: According to Reish Lakish, the baraita should have stated: Once he comes to perform the conveying and to perform the burning. Reish Lakish maintains that the conveying mentioned previously in the baraita occurs earlier, before its placement into a service vessel, which means that there is another act of conveying. The Gemara responds: This is not difficult; since this conveying is for the purpose of burning, it is called burning in the baraita.

The Gemara further challenges: But the baraita also states: If he placed the handful on the altar in silence, and he placed the frankincense with intent of piggul. According to Reish Lakish, it should have also stated: If he carried the handful in silence, and the frankincense with intent of piggul, as according to Reish Lakish it is the act of conveying that he is performing at this stage. The Gemara responds: Indeed, this is a difficulty.

§ The Gemara continues its discussion of piggul intent that occurred during the sacrifice of part of a permitting factor. If one burned an amount the size of a sesame seed of the handful and frankincense with the intent to consume an amount the size of a sesame seed from the remainder the next day, and he repeated the same action with the accompanying intent until he burned the entire measure of the handful and frankincense, the halakha in this case is a matter of dispute between Rav Ḥisda, Rav Hamnuna, and Rav Sheshet. One says that the entire meal offering is piggul, and one says that the offering is disqualified but is not piggul, and one says that the offering remains fit.

The Gemara suggests: Let us say that the one who says that the meal offering is piggul holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that one renders an offering piggul on account of piggul intent during the sacrifice of even part of its permitting factors. And the one who says that the offering is disqualified holds in accordance with the opinion of the Rabbis, who say that such intent disqualifies an offering but does not render it piggul. And finally, the one who says that the offering is fit holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who says (14a) that if one slaughters each of the two lambs brought on Shavuot with the two loaves, each time intending to consume half an olive-bulk from a different loaf the next day, the offering is fit, as the halves do not combine to render the offering piggul.

The Gemara rejects this suggestion: From where is this conclusion drawn? Perhaps Rabbi Meir states that one renders an offering piggul on account of piggul intent during the sacrifice of part of the permitting factors only there, where he had intent with regard to its entire measure. But here, where he did not have intent with regard to its entire measure, but instead had a series of intentions with regard to a measure equivalent to a sesame seed, it is possible that Rabbi Meir does not render the offering piggul.

And furthermore, perhaps the Rabbis state that one does not render an offering piggul unless he has piggul intent during the sacrifice of the entire permitting factor only there, where he did not have intent concerning it during the entire permitting factor, but only during the burning of the handful. But here, where he had intent during the entire permitting factor, i.e., during the burning of both the handful and the frankincense, he has indeed rendered the offering piggul, despite the fact that each intention referred only to a small portion of the entire measure.

And perhaps Rabbi Yehuda HaNasi states that the offering is valid if one had intent of piggul with regard to half an olive-bulk from each loaf only there, where he did not subsequently complete his intention with regard to a full measure from the same sacrificial rite, as he had piggul intent with regard to half an olive-bulk during the slaughter of each lamb independently. But here, where he subsequently completed his intention with regard to a full measure from the same rite, perhaps he has indeed disqualified the offering.

Rather, the one who says that an offering is piggul when one repeatedly burns an amount the size of a sesame seed from the handful and frankincense with the intent to consume an amount the size of a sesame seed from the remainder the next day, would claim that all of the tanna’im agree that it is piggul. Similarly, the one who says that it is disqualified would contend that all agree that it is disqualified, and the one who says that it is fit would maintain that all agree that it is fit.

The Gemara elaborates: The one who says that all agree it is piggul maintains that the manner of its consumption is in such a manner, i.e., in small portions, and likewise the manner of its burning is also in such a manner. And the one who says that all agree it is disqualified holds that the manner of its consumption is not in such a manner. Accordingly, this type of piggul intent does not render the offering piggul. And the manner of its burning is also not in such a manner, and consequently it is like a meal offering whose handful was not burned properly, and is therefore disqualified. And finally, the one who says that all agree it is fit holds that the manner of its burning is in such a manner, and therefore the burning was performed properly, but the manner of its consumption is not in such a manner, which means that the piggul intent is inconsequential.

§ So say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כהקטרה ופליגי. ל"ה. וקא בעי תלמודא מאי טעמא דר' יוחנן דאמר דלא הויא כהקטרה והלא מאי טעמא דרבנן דאמרי דפגל בהקטרת קומץ או לבונה דלא פגל עד שיפגל בשתיהן משום דכיון דאיכא הקטרה לתרווייהו הויא הקטרה לחד מינייהו חצי מתיר ואם כן בהולכה נמי דאיכא הולכה לתרווייהו לקומץ ולבונה ליחשב הולכה דחד מינייהו חצי עבודה וחצי מתיר. ומשני קסבר ר' יוחנן כל עבודה שאינה מתרת עבודה חשובה היא לפגל בפני עצמה, כגון הולכה דלא מעכבא דאפשר להושיטו זה לזה, ל"ה:
וקשיא דאדרבא מהאי טעמא דאינה מעכבת ואפשר לבטלה היה לנו לומר דאין מפגלין בה ולאו עבודה היא והוא ר"ל שבעבור גריעותא שאיפשר לבטלה ליפגלו גם בחציה. ועוד אי אזלינן בתר האי טעמא דלא מתיר הוא לומר דמפגלין בחצי ודלא בעינן כולה אף בהולכה דלבונה נמי הוה למימר דמפגלין ומשמע דלא קאמר ר' יוחנן דמפגל כי אם בהולכה דקומץ ולא בהולכה דלבונה כמו שפירש"י פגל בהולכה דקומץ דמשמע ולא בהולכה דלבונה מדלא פירש בהולכה דקומץ או דלבונה:
ונראה לפרש דטעמיה משום דאיפשר לבטלה לא בעי כוליה מתיר ולא אמרינן דאדרבא מהאי טעמא אין מפגלין בה משום דהאי טעמא הוי לר' שמעון דסבר דאע"ג דעבודה היא מ"מ כיון דאפשר לבטלה לאו דברים המביאין לידי אכילה היא ואין מפגלין בה ומ"מ עבודה היא אך רבנן סברי דכיון דעבודה היא מפגלין בה אע"פ שאינה מתרת ומביאה לידי אכילה ולכך קאמר ר' יוחנן דלרבנן מפגלין בהולכת קומץ דכיון דמאי דמפגל בה הויא משום דמקריא עבודה יש לנו לומר דמפגל בכל מאי [דאקרי] עבודה הילכך כי פגל בהולכת קומץ דמתקרי עבודה מפגלין ולא בהולכת לבונה דלא מקריא עבודה, דוקא הולכת קומץ מקרי עבודה משום דעבד ליה מתן כלי וקידוש קומץ באותו כלי שנתנו וקדשו מוליכו להקטיר הילכך עבודה היא אבל לבונה דלא עביד לה מתן כלי וקידוש אין הולכתה הולכה דתתקרי הולכה לפגל בה ומ"מ ריש לקיש סבר דכיון דמ"מ צריך להוליך הלבונה כדי להקטירה הולכה היא והקטרת קומץ לבד לאו עבודה שלמה היא וכמו דלרבנן אין מפגלין בחצי מתיר כמו כן אין מפגלין בחצי עבודה אם לא בעבודה שלימה הילכך אין מפגלים בהולכת קומץ או לבונה עד שיפגל בהולכת שניהן דהויא עבודת הולכה שלימה, ופרי' שפיר משחיטת כבשים משום דשחיטת כל כבש וכבש בפני עצמו מתקריא עבודה:
הקדים מולין לערלים. בשחיטת פסח מיירי דשחט סימן ראשון למולין וסימן שני לערלים, ל"ה. ומפרש התם סימן שני אף לערלים דנמשכת מולין בכולה שחיטה הילכך כשר:
ויש להקשות כיון דמאי דמתכשר הקדים מולין לערלים הוי משום מולין בכוליה שחיטה אמאי נקט פסולה בהקדים ערלים והלא גם בהקדים מולין יכול לפסול היכא דלא חשב בסימן שני כי אם לערלים לבד:
וי"ל דאין הכי נמי אלא דאורחא דמילתא נקט דבהקדים מולין מסתמא כל השחיטה נמשכת לפי מה שהתחיל אותה הילכך גם כששחט סימן שני לערלים הוי מולין בהדי ערלים אבל כשהקדים ערלים ליכא מולין בתרייהו:

בא לו להולכה מבעי ליה, כיון דלא איירי לעיל בהולכה דהקטרה, ל"ה. אלא נתן הוליך מבעי ליה, פי' דקתני בברייתא בא לו להקטרה נתן הקומץ בשתיקה נתן והוליך מבעי לי':
וקשיא מאי פריך והלא כי היכי דשני ליה כי פריך בא לו להולכה ולהקטרה מבעי שני ליה כיון דהולכה צורך הקטרה [כו' ה"נ] נתן קרי ליה:
וי"ל דדוקא אי הוה תני בא לו להקטרה הוליך ונתן את הקומץ בשתיקה לא הוה קשי' לן אמאי לא הזכיר הולכה דפליגי בה רבנן כמו הקטרה דבהא שייך טפי לתרץ דלא הזכיר הולכה כיון דצורך הקטרה היא נכללת בכלל הקטרה וכשאמר בא לו להקטרה ר"ל להקטרה ולמה שצריך לעשות ההקטרה דהיינו ההולכה וההקטרה והוי כאלו הזכיר הולכה ולא הוה קשי מידי אי הוה תני בתר הכי פלוגתייהו במעשה דהולכה והקטרה דהוה תני הוליך או הקטיר הקומץ בשתיקה דבתרוייהו שייכא הפלוגתא אבל כיון דלא הזכיר הולכה כי אם הקטרה לבד משמע דבהקטרה לבד שייכא פלוגתייהו ולא בהולכה שהרי הולכה לאו הקטרה מקריא אע"ג דצורך הקטרה היא שנאמר דהקטיר הקומץ בשתיקה ר"ל הוליך ודהוליך הקטיר קרי ליה:

רש"י ד"ה כ"ע שאינה מתרת. דלא מעכבת דאפשר כו'. לכאורה ה"ל לפרש כדפי' לקמן בד"ה שחיטתה אינה מתרת. דזריקה מתירתן. וה"נ הקטרת הקומץ מתירה. וי"ל:

והא בין בין קתני. דמשמע באחת ולא בשתים: ירצה. פיגול הוא לא ירצה (ויקרא יט) וכתיב בכשר ירצה לקרבן אשה (שם כב): אף פסול עד שיקרבו כל מתירין. לא מחייבין כרת על אכילת פסול עד שיקרבו כל מתירין באותה עבודה שהוא מתפגל בה: והאי כיון דחשיב כו'. ואי קשיא בקומץ ושוחט נמי לימא דלא מפגל דכי חשיב (בקבלה) איפסול כי זריק מיא בעלמא זריק לאו פירכא היא דהתם אותה עבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושתה אבל הנך הזאות חדא עבודה היא: משכחת לה. דמפגלי כולהו: בד' פרים וד' שעירים. פר ושעיר פנים וחישב עליו ונשפך הדם לאחר הזאות פנים והביא פר ושעיר א' להיכל וא' למזבח לשבע הזאותיו וכן לקרנות דבכל א' קרבו מתירין דהא כולם כשרים וא''צ לחזור ולהזות מן השני בפנים ובמקום שפוסק הוא מתחיל כדאמרינן במסכת יומא בפרק הוציאו לו (דף סא.): לפיגול מרצה. לענין כן הן חשובות שלא יצא מידי פיגול: מערבין לקרנות. פלוגתא היא בפרק הוציאו לו (שם דף נז:): הא דקתני מ''ג כמ''ד מערבין. דם פר ושעיר בשעת ארבע מתנות דקרנות דמזבח הפנימי: והא דקתני מ''ז כמ''ד. מכל אחד נותן ד' מתנות ואייתר להו ד': שירים. של כל ההזאות מעכבי אם לא שפכן על יסוד מזבח החיצון והוו להו מ''ח: והא דקתני מ''ז כמ''ד שירים לא מעכבי. ופלוגתא היא בפרק הוציאו לו (שם דף ס:): פיגל בהולכת קומץ מאי. מי הויא חצי עבודה ופליגי רבנן עד שיפגל בכל המתיר כלומר אף בהולכת לבונה או לא פליגי: כקמיצה. דהויא עבודה שלימה דאין קמיצה בלבונה: כהקטרה. ופליגי: כל עבודה שאינה מתרת. כגון הולכה דלא מיעכבא דאפשר להושיט זה לזה: חשובה לפגל עליה בפני עצמה. דליכא למימר עד שיפגל בכל המתיר דהא לאו מתיר הוא ואין כח לאחרת לעכב: שחיטתה אינה מתרת לא בשר ולא אימורין דזריקה מתירתן: כבא להתיר דמי. ובעינן עד שיפגל בכל המתיר: הקדים מולים לערלים. בשחיטת פסח מיירי דשחט סימן ראשון למולים סימן שני לערלים: וקיימא לן. בפ' תמיד נשחט במס' פסחים (דף סג.) אלמא בעבודה שאינה מתרת ולא מקדשת כגון הכא דליכא לחם דתתקדיש ליה שחיטה פליגי נמי רבנן: בד''א. דמפגלין בעבודת הקומץ והיינו ההיא ברייתא דמותיב רב אחא בר רב הונא לעיל: מאי לאו בהילוך דהקטרה. וקתני דלא פליגי רבנן ותיובתא דריש לקיש: הילוך דמתן כלי. כשמוליכו לתתו בכלי דההיא עבודה שלימה היא דאין מתן כלי בעבודת לבונה: תני הכי. בהילוך ובמתן כלי: בא לו להולכה מיבעי ליה: הקטיר כדי שומשום. כשיעור שומשום וכן עשה עד שהקטיר כל הקומץ וכן בלבונה [מהו] פיגל או לא: כרבי מאיר. דאמר מפגלים בחצי מתיר והכא נמי כל שומשום ושומשום חשיב ליה כחצי מתיר: כרבנן. דאמרי אין בו כרת אבל פסול הוא: כרבי. דאמר לעיל (דף יד.) אומר אני שזה כשר דאין חצאין מצטרפין: דחישב כשיעורו. שחישב כשיעור הקטרה שלימה ביחד: הכא חישב בכל המתיר. בקומץ ובלבונה חשיב כה''ג כל המתיר: דלא הדר מלייה. לשיעור אכילה מאותה עבודה שחישב בכבש האחד ובחלה האחרת השלמה זית ולא חישב לא באותו כבש ולא באותה חלה: מאן דאמר פיגול קסבר דרך הקטרה בכך. והוה ליה מחשב בעבודה כשרה והוי כמקטיר כזית על מנת לאכול זית שירים למחר: ומאן דאמר פסול קסבר אין דרך הקטרה בכך. ולא פסל מחשבתו אבל דרך הקטרה בכך והקטרה מעלייתא היא:
כי מדי בהיכל מיא בעלמא קא מדי. הקשה בקונטרס בקומץ ושוחט נמי נימא דלא מיפגל דכי חשיב בקבלה איפסיל וכי זרק מיא זריק ותירץ בפ' בית שמאי (זבחים דף מב: ושם) דהתם גזירת הכתוב הוא אבל כאן תירץ דהתם אותה עבודה שפיגל בה נעשית כולה בקדושה אבל הנך הזאות כולהו חדא עבודה ולא קרבו כל מתירי אותה עבודה בקדושתה וקשה דאם כן פיגל בקומץ ולא בלבונה לר''מ אמאי הוי פיגול בחצי מתיר הא חד עבודה לא נעשית בקדושתה וכי מקטיר ללבונה עפרא בעלמא מקטרי וכי תימא משום דהוו ב' מינין אכתי קשה משני בזיכין אם לא נחלק דכיון דבעו שני כלים הוו כשני מינין ור''ת מפרש דבחד מקום פשיטא ליה דלא אמרי' מיא בעלמא הוא דקא מדי תחילת עבודה כגמר עבודה והכא גזירת הכתוב אבל בשני מקומות בהכי לא איירי קרא ומיא בעלמא קא מדי: משכחת לה בד' פרים פי' בקונטרס פר ושעיר פנים וחישב עליו ונשפך הדם לאחר הזאות פנים:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד