דף כ - א
דתניא: כתיב "ברית מלח עולם הוא" ודרשינן: שתהא ברית אמורה במלח! [36] כלומר - שלא יפסוק המלח מהקרבנות לעולם, ומשמע שזה לעיכובא, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: מכאן אתה לומד שמעכבת: נאמר כאן גבי קרבנות "ברית מלח עולם הוא", ונאמר להלן אצל פינחס "ברית כהונת עולם" - כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה שהרי רק הכהנים מקריבים, כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח! [37]
מבואר בברייתא שלפי כולם מלח מעכב, וקשה לרב שאומר דוקא מה שהחזיר הכתוב הוא מעכב?
ומתרצינן: אמר רב יוסף: רב שאומר מלח לא מעכב, כתנא דמתניתין דידן סבירא ליה, דאמר: לא מלח - כשר!
אמר ליה אביי לרב יוסף: אי הכי שאמרת שמה שכתוב במשנה "לא מלח", פירושו לא מלח כלל, אם כן מה שכתוב במשנה "לא יצק", נמי נפרש שלא יצק כלל, וכי אפשר לומר כן, והרי יציקה מעכבת!?
אלא על כרחך מה שכתוב: "לא יצק" היינו לא יצק כהן אלא זר. ואם כן הכא נמי נפרש "לא מלח", לא מלח כהן אלא זר, אבל לא מלח כלל, מודה התנא של המשנה לרבי יהודה ורבי שמעון, דפסול. וקשה לרב!?
ומתרצינן: אמר ליה רב יוסף: "לא מלח" שכתוב במשנה, אי אפשר לפרש "לא מלח כהן אלא זר" דוכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח ששם מולחין את הקרבן? [38] והרי זר אסור לו להכנס לעזרת כהנים. ועל כרחך "לא מלח" היינו שכשר אפילו לא מלח כלל וכדברי רב [39].
ואיבעית אימא: מודה רב שמלח מעכב, כיון דכתיבא ביה "ברית", כמאן דתנא ביה קרא לעיכובא דמיא! [40]
מתוך דברי הגמרא עד כאן, נתבאר, שמלח לא שנה בו הכתוב לעיכוב, אלא או שסוברים שמלח אינו מעכב, ומי שסובר שמלח מעכב, לומד זאת מזה שכתוב "ברית".
והוינן בה: וכי לא תנא ביה קרא במלח? והכתיב עוד קרא "וכל קרבן מנחתך במלח תמל ח"?
ומתרצינן: ההוא הפסוק "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", - מיבעיא ליה לכדתניא: אילו נאמר "כל קרבן במלח" שומע אני אפילו עצים ודם יוצרכו מלח בהקרבתם שהרי נקראו "קרבן", תלמוד לומר "מנחה" ודורשים: מה מנחה מיוחדת שאחרים באין לה חובה, שאי אפשר להקריבה כמות שהיא על המזבח, אלא טעונים עמה דברים אחרים כדי להקריבה, והיינו, שמביאין עצים לצורך הקרבתה, אף כל קרבן שאחרים באין לה חובה טעון מלח, לאפוקי דם ועצים, שאין מביאין עמם עצים, גם אינם טעונים מלח.
ואי ואולי תרצה לומר שיש לדרוש הפסוק "כל קרבן מנחתך" באופן אחר, ונאמר: מה מנחה מיוחדת שמתרת אחרים, שהקומץ מתיר שיריים באכילה, אף כל שמתיר אחרים יצטרך מלח, ובכך אביא דם שצריך מלח שהרי מתיר את הבשר לאכילה, ואין לי למעט מהפסוק אלא עצים, שהרי אינם מתירים אחרים? תלמוד לומר "מעל מנחתך" ולא מעל דמך!
יכול תהא מנחה כולה, ואף השיריים הנאכלים לכהנים, טעונה מלח? תלמוד לומר "קרבן", לומר לך: קרבן דהיינו הקומץ הקרב למזבח, טעון מלח, ואין מנחה כולה טעונה מלח!
ואין לי טעון מלח אלא קומץ, מנין לרבות את הלבונה? מרבה אני את הלבונה מסברא שדינה כקומץ שכן היא באה עמה בכלי אחד. [41]
מנין לרבות את הלבונה הבאה בפני עצמה [שאפשר להתנדב לבונה לבד בלא מנחה] ולבונה הבאה בבזיכין של לחם הפנים, והקטרת [42],ומנחת כהנים שדינה שונה ממנחת ישראל, שכולה כליל, ומנחת כהן משיח שהיא מנחת חביתין שמקריב כהן גדול בכל יום, ומנחת נסכים שמביאים עם הקרבן, אימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים, כבשי עצרת, ואימורי קדשים קלים, ואברי עולה ועולת העוף שכל אלו טעונים מלח, הרי הפסוק מדבר על קרבן מנחה?
תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח".
אמר מר: אין לי אלא קומץ, מנין לרבות את הלבונה, מרבה אני את הלבונה שכן באה עמה בכלי אחד. מנין לרבות את הלבונה בפני עצמה וכו'.
והוינן בה: למה צריך את הפסוק "על כל קרבנך" לרבות כל אלו והא אמרת: מה מנחה מיוחדת שאחרים באין לה חובה אף כל שאחרים באין לה חובה, ובכלל זה כל אלו שמנתה הברייתא, שהם צריכין עצים להקרבתם ואפשר ללמוד אותם מ"מנחה"?
הקדמה לתירוץ הגמרא: בשלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, יש מידה "כלל ופרט", והיינו, שהתורה כתבה מילה, שמשמעותה, שהדין עליו דיברה התורה, הוא על כל הדברים. ואחר כך פרטה התורה דבר אחד, ויש לנו לומר שדין זה שהתורה דיברה עליו, אינו נוהג אלא בדבר המסויים הזה. ומה שהתורה כתבה בתחילה את ה"כלל" הראשון, הוא לרבות עוד דבר אחד.
אמנם, אם אחרי ה"פרט", כתבה התורה עוד איזו מילה, שמשמעותה שדין זה שדיברה עליו התורה, הוא על כל דבר, הרי זה נקרא "כלל ופרט וכלל", ודורשים לרבות כל דבר שדומה ל"פרט".
ומתרצינן: הכי קאמר תנא דברייתא: אימא לא נדרוש לרבות כל הדומה למנחה, אלא כך נדרוש: "קרבן" כלל, ו"מנחה" - פרט, "כלל ופרט" - אין בכלל אלא מה שבפרט, מנחה אין, מנחה צריכה מלח, מידי אחרינא שאר קרבנות לא טעונים מלח?!
הדר אמר ברייתא: "על כל קרבנך" חזר וכלל, והוי ליה כלל ופרט וכלל - ואי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט קרבן מנחה מפורש שאחרים באין לה חובה, אף כל קרבנות שאחרים באין לה חובה, וכמו שאמרה הברייתא ברישא, שנתרבו כל הדומים למנחה.
ומבארינן: "אחרים דבאין לה חובה" מאי ניהו? עצים, שבאים עם המנחה, אף כל דבר שמביאים עמו עצים טעון מלח.
והוינן בה: אימא נאמר שהמיוחדות של מנחה ש"אחרים באין לה חובה", פירושו, שיחד עם הקרבן מנחה, מביאים עוד קרבן, ומאי ניהו - לבונה הבאה חובה עם הקומץ, ונאמר, אף כל קרבן שבא עמו עוד דבר לחובה, טעון מלח, ואם נדרוש כך אייתי נרבה שגם דם טעון מלח, משום שאחרים באין לו חובה דאיכא נסכים שבאין עמו חובה, שהנסכים באים עם הזבח?
ומתרצינן: נסכים אינם נחשבים כמי שבאים עם הדם של הזבח, אלא בהדי אימורין הוא דאתו! [43] מאי טעמא? מסתבר שצריך בהקטרת הזבח "אכילה ושתיה", והיין של הנסכים הוא השתיה, הבאה עם האימורין שהם אכילה.
ומקשינן: אדרבה מסתברא שהיין לצורך הדם של הזבח הוא בא, שהרי הדם הוא כפרה והיין הוא שמחה, ודרך המתכפר שהוא שמח לאחר כפרתו?
ומתרצינן: אלא לכך לא מרבים דם שבאים עמו נסכים, כמנחה שבאה עמה לבונה, לפי שאינם דומים, שלבונה באה עמה עם המנחה בכלי אחד ואילו נסכים אין באין עם הדם בכלי אחד. אבל כשאנו מרבים כל קרבן שבאים עמו עצים הרי זה דומה למנחה דכי היכי דמתכשרא בהו בעצים מנחה - הכי מתכשרא בהו כולהו קרבנות!
והוינן בה: ואימא כך נדרוש את הכלל ופרט וכלל: מה הפרט מפורש שאחרים באין לה חובה ומתרת שכן הקומץ מתיר שיריים באכילה, אף כל הדומה בשני צדדין, שאחרים באין לה חובה, ומתרת, ומאי ניהו - לבונה הבאה בבזיכין, דשריא שמתירה את לחם הפנים וגם טעונה עצים, אבל מידי אחרינא שאר קרבנות לא יטענו מלח?
ומתרצינן: מדאיצטריך קרא ד"מעל מנחתך" למעט ולא מעל דמך, מזה שהתורה כתבה מיעוט שדם לא צריך מלח, שמע מינה שלוליא המיעוט היינו מרבים גם דם, אף שאינו דומה למנחה אלא בצד אחד, בזה שמתיר כמותה, מכלל דהנך כולהו, כל הקרבנות שלא נתמעטו, אתו מרבים אותם שטעונים מלח, הואיל ודומים למנחה בחד צד, שאחרים באים להם חובה!
אמר מר: "מעל מנחתך" ולא מעל דמך.
והוינן בה: ואימא לא נמעט דם, אלא כך נדרוש: "מעל מנחתך" ולא מעל איבריך שאיברים הקרבים על גבי המזבח לא יהיו טעונים מלח?
ומתרצינן: מסתברא שאיברים הוה ליה לרבויי, שכן האיברים דומים למנחה יותר מאשר הדם, בדברים דלהלן:
א. אחרים באין לה חובה כמותה.
ב. נשרפת על האישים כמותה, מה שאין כן דם שאינו נשרף על גבי המזבח.
ג. הוא קרב רק בחוץ כמותה, שאיברים ומנחות קרבים רק על המזבח החיצון, אבל דם יש לפעמים שנכנס לפנים בהיכל להזאה.
ד. חייבים עליהם כרת משום נותר כמותה.
ה. וכן יש בהם חיוב כרת אם אכלם בטומאה כמותה.
ו. ואם מעל בהם חייב עליהם קרבן מעילה כמותה, מה שאין כן דם שנתמעט מחיוב של נותר וטומאה ומעילה.
הערות
[36] שיטת הרמב"ם [איסורי מזבח ה יב] שמליחה מעכבת במנחה אבל לא בשאר הקרבנות, וביאר הכסף משנה שהרמב"ם גרס בבריתא "מלח ברית", כרבינו תם שהובא בתוס', שזה פסוק הנאמר במנחה בלבד, ומפרש שבזה נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון, שר"י סובר שמליחה מעכבת רק במנחות, ור"ש שאמר "אי אפשר לקרבנות בלא מלח", כלל בדין זה גם שאר הקרבנות. וביאר בזה הגרי"ז [לקמן סז ב] שבדין מליחה נאמרו ב' דינים, א', דין כללי הנאמר בכל הקרבנות שצריך למולחם, וכמו שלומדים בגמרא לקמן מפסוקים, ב', דין מליחה שנאמרה באופן מיוחד ומסויים במנחות, כנאמר בפרשת מנחה "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", והנה הדין הראשון אינו מעכב, משום שאינו חלק מעצם הקרבן, אלא דין נוסף הוא שצריך למלחו, אבל הדין שנתחדש במנחות, הרי הוא דין הנאמר במנחה עצמה, ועל כן הוא מעכב, משום שהוא שינוי מצורת המנחה, מכמו שהיא צריכה להיות נעשית, והגרי"ז הוכיח גם כן יסוד זה מדברי הרמב"ם בספר המצוות, שמנה דין מליחה בכל הקרבנות כמצוה בפני עצמה, אבל במליחת המנחות כתב שהוא נכלל עם מצות המנחה, כבלילה ויציקה, ועל כרחך משום שמליחת הקרבנות הוא חלק מצורת המנחה עצמה, מה שאין כן בשאר הקרבנות שהוא דין בפני עצמו, וכמו שנתבאר שלכן אינו מעכב גם כן. אולם החשק שלמה מפרש בדעת הרמב"ם [וכן מצדד הליקוטי הלכות] שאין כל חילוק בין מנחה לקרבנות, אלא מאחר שבשאר הקרבנות היו מולחין רק את האימורין, והרי אפילו לא הקטירן כלל נתכפרו הבעלים בדם, משום כך גם כשלא מלחן כשר הקרבן, שהרי נזרק דמו כדין, אבל במנחה שהיו מולחין את הקומץ, והרי בו תלוי כל ריצוי המנחה, ועל כן מאחר שמליחה מעכבת פסולה המנחה, והחזו"א [כה יח] גם כן נוקט כך בדעת הרמב"ם, אלא שהוסיף וחידש שהקטרת האימורין בלא מליחה הרי היא הקטרה כשירה, ומשום שכל דין עיכוב המליחה אינו אלא בדבר שבו תלוי עיקר ריצוי הכפרה, אבל באימורין שאין הריצוי תלוי בהם, הרי ההקטרה עצמה של האימורין שלא נמלחו כשירה. ויעויין מה שהובא בזה בהערות לקמן [כא א]. והנה יש נפקא מינה בין שני ביאורים אלו לענין מנחת כהן ומנחת נסכים שאינן נקמצין, שהגרי"ז מדקדק מלשון הרמב"ם שם, שהדין הנאמר במסויים במנחות, אינו אלא בקומץ המנחה, ולא במנחה שהיא כליל, שבמנחות אלו דין מליחתן הוא כמו בשאר הקרבנות שאינו מעכב, אבל לפי ביאור החשק שלמה והחזו"א פשוט הוא שיהיה עיכוב בהם כשלא נמלחו, שהרי הריצוי הוא על ידי הקטרת כל המנחה, וכן יהיה נפקא מינה לענין לבונה הבאה בבזיכין ולבונה הבאה בפני עצמה, וכמו שהעיר הליקוטי הלכות שהרמב"ם לא הזכיר בדבריו שיש עיכוב בהם כשלא נמלחו.
[37] המשך חכמה [פרשת ויקרא] מבאר שמחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון היא האם בבמה היה גם כן מצות מליחה בקרבנות, שר"ש תלה הדבר בכהונה ואמר "כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה וכו"', משום שסובר שבבמה שאין דין כהונה, לא נאמרה גם כן מצות מליחה, מפני שהברית עם המלח היתה רק עם אהרן וזרעו, וכתב עוד שלפי רבי שמעון מובן מדוע נאמרה מצות מליחה בפרשת מנחה, אף על גב שמרבים מפסוקים להצריך מליחה בכל הקרבנות, והטעם משום שיש תנאים הסוברים לקמן [קיג א] שאין מנחה קריבה בבמה, ומאחר שגם מליחה איננה בבמה, משום כך נאמרה גם כן המליחה אצלה, להורות שרק במקום שהמנחה קריבה, קיימת גם כן מצות המליחה.
[38] בפשוטו הכונה היא מצד האיסור שבדבר, וכן פירש רש"י ביומא [מה א], אולם הקשה הטהרת הקדש [וכבר הקשה כן בשיטה מקובצת, עיי"ש] מדוע אי אפשר לפרש המשנה באופן שהזר עבר ועלה על המזבח, ובזה השמיענו התנא שכשר, ועל כן רצה לפרש, שהיה פשוט לחז"ל שכל עבודה הנעשית על גבי המזבח, אינה כשירה אלא בכהן, והביא בשם המשנה למלך [ביאת מקדש ט טו] שרצה גם כן לפרש על דרך זה, לפי דעת התוס' והרמב"ן הסוברים שאין איסור מן התורה לזר ליכנס מהמזבח ולפנים כשאינו עובד עבודה המסורה לכהנים, ועיי"ש. עוד הקשה הטהרת הקדש דאמנם מליחת הקומץ היתה נעשית בראש המזבח, אבל מן התורה הלא אפשר לעשותה גם ברצפה, ואם כן אין המליחה עבודה הצריכה כהונה, שהרי אינה צריכה מזבח, והניח בצ"ע, וכדבריו מבואר גם כן בלחם משנה [איסורי מזבח ה יב] עיי"ש, אולם החזו"א [כה טו] כתב להוכיח מסוגיין שהמליחה היא בדוקא בראש המזבח, ומשום שדין המליחה ליעשות כשכבר הקומץ מוכן להקטרה, ואם מלח למטה פסול, ולכאורה דבריו ז"ל צריכים תלמוד, שהרי מבואר לקמן [כא ב] שהיו מולחים בראש מזבח החיצון את הקטרת, הרי שאין דין המליחה ליעשות כשכבר הוא מוכן ועומד במקום הקטרתו, שהרי היה נקטר בהיכל על מזבח הזהב. ועוד כתב החזו"א שם, שמדין זה שמליחה צריכה ליעשות בראש המזבח בדוקא מוכח שמליחה היא עבודה שנאמרו בה דינים כיצד נעשית, ואין די במה שיש מלח על הקרבן, ועל כן אם מלח קוף לא קיים מצות מליחה.
[39] התוס' לעיל [יח ב ד"ה ור"ש] כתבו טעם נוסף להצריך כהן, שמאחר והמליחה היתה נעשית אחר הקמיצה, והרי מקמיצה ואילך מצות כהונה, אם כן דינה גם כן בכהן, ועיין בהערה הבאה עוד מזה.
[40] הלחם משנה [איסורי מזבח שם] כתב לבאר בדעת הרמב"ם, שלפי תירוץ שני שבגמרא חזרנו לפרש ד"לא הגיש" כהן אלא זר, אבל הגשה עצמה יתכן שמעכבת, וכדעת רבי יהודה ורבי שמעון דברייתא, ועל כן פסק הרמב"ם כמותם שהגשה מעכבת, [עכ"פ במנחה, וכמו שנתבאר בהערות למעלה], וכן פסק [פסולי המוקדשין יא ז] שמלח זר כשר, ומסתימת דבריו משמע שכן הדין אפילו במנחה שהמליחה בה מעכבת, ובאשר לקושית רב יוסף "וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח", כתב הלחם משנה שאין זה קושיא כ"כ, משום שאפשר להעמיד המשנה באופן שמלח הזר למטה מהמזבח, שאין זה מעכב שיהיה על המזבח בדוקא, והשער המלך [יום טוב ג ד ד"ה כתבתי] כתב שאפשר להעמיד המשנה גם כן כשעמד הזר על הרצפה ומלח משם על המזבח, ולא עלה על גביו, והחשק שלמה כתב שאפשר להעמיד המשנה כשעבר ועלה, ומכל מקום כשרה המנחה. אולם הקשה הר"י קורקוס ממה שכתבו התוס' שמליחה טעונה כהן משום שהיא אחר קמיצה, ומדוע הכשיר בזה הרמב"ם, ותירץ שאפשר להעמיד במנחת כהן ובמנחת נסכים שאינם נקמצות, ומשום כך אין צריך כהן במליחתן, שהרי אינה מקמיצה ואילך, עכ"ד, ומבואר בדבריו שהעבודות שאחר קמיצה שדינם בכהן, הוא גם כן מכח זה שהם אחרי קמיצה, ולכן במליחת מנחת נסכים אין צריך כהן, ואין זה רק דרשה שאחר קמיצה צריך כהונה בכל העבודות. ובאמת שלפי מה שהבאנו לעיל מהגרי"ז בדעת הרמב"ם, שבמנחות שאינם נקמצות אין המליחה מעכבת בהם, ומשום שדינם לענין מליחה כשאר הקרבנות כולם, אם כן מטעם נוסף אין מליחת הזר פוסלת בהם, שהרי גם אם לא מלח כלל כשר בהם. והנה הרע"ב פירש במשנה ש"לא מלח" הכונה שמלח רק את הקומץ ולא את כל המנחה, והקשה הגרע"ק איגר דאם כן משמע שלכתחילה יש למלוח את כולה, ולכן אמר התנא "לא מלח כשר", והרי לקמן בבריתא למדנו מפסוק שאין מולחים אלא את הקומץ, ולא את כל המנחה, והניח בצ"ע, והשפת אמת חידש שמה שלמדנו לקמן לחלק בין הקומץ לכל המנחה, הוא רק לענין בדיעבד, אבל לכתחילה צריך למלוח את כולה קודם הקמיצה, וכן כתב גם כן החתם סופר חולין [יד] ליישב דעת הרא"ה שהביא הר"ן שם. והנה גם להרע"ב יתפרש התירוץ השני שבגמרא כמו שביאר הלחם משנה הנ"ל, כלומר שמליחה עצמה מעכבת לפי תנא דמתניתין, כמו לרבי יהודה ורבי שמעון, וכפי שפסק רב, ורק שיש חילוק בזה בין הקומץ לכל המנחה.
[41] המנחת אברהם הביא לחקור האם הלבונה הבאה עם המנחה בכלי א' היא בעצם חלק מהמנחה, או שהיא דבר נוסף עליה, וכתב שלכאורה מברייתא זו שלומדים דין מלח בלבונה מהפסוק ד"קרבן מנחתך", ואין צורך לריבוי ד"על כל קרבנך", יש להוכיח שהיא נחשבת מהמנחה עצמה, אולם לקמן בגמרא אמרו שהלבונה נחשבת שבאה לחובת המנחה, כמו נסכים הבאים חובה לקרבן, ומשמע שהוא דבר נוסף עליה, עוד הביא שבתורת כהנים לומדים לבונה הבאה בכלי א' להצריך מלח מ"על כל קרבנך", ולא כמו הבריתא שבגמרא. ועיין בזה עוד בהערות לקמן [כא א].
[42] המנחת חינוך [קיח א] כתב שגם הקטרת שכהן גדול היה מקטיר ביום הכפורים בקדש הקדשים היה טעון מלח, אולם המקדש דוד [יג] כתב לדון שדוקא קטרת של כל יום צריכה מלח, דאמנם אינה דומה לפרט של קומץ המנחה מאחר והיא נקטרת בפנים, מכל מקום שניהם היו קרבים על מזבח, מה שאין כן זו שלא היתה על מזבח כלל.
[43] השפת אמת והחזו"א [כז ח] מעירים שלפי הסלקא דעתך היה הדין לכאורה שאם נטמאו או נאבדו האימורין, שאינו מביא נסכים, שהרי רק מחמת האימורין נתחייב בנסכים, ולפי דחיית הגמרא גם באופן זה יהיה חייב בנסכים, ועיין לקמן [כו א] בהערות עוד בזה.
עצים נקראו קרבן, דכתיב והגורלות הפלנו על קרבן העצים ודם איקרי קרבן שהוא עיקר הזבח, ל"ה. דאלו נאמר קרבן דאפי' עצים ודם שנקראו קרבן משום דקרבן כולל כל קרבן ת"ל מנחה מה מנחה מיוחדת כו', וקשיא דאי דכתב מנחה נימא דוקא מנחה ולא שאר קרבנות דאלו נאמר קרבן לבד היה כולל כל הקרבנות ולכך כתב קרבן מנחה לומר קרבן של מנחה לבד. י"ל דא"כ דלמנחה לבד אתי לכתוב מנחתך לבד ולשתוק מקרבן ומדכתב קרבן ש"מ דמרבה כל שאר קרבנות גם שאינם מנחה ומאי דכתב מנחה כדי לומר דשאר קרבנות דמרבה להו דומיא דמנחתך כדקאמר מה מנחתך מיוחדת כו' וה"פ קרבן מנחתך קרבן דדמי למנחתך ע"כ, ומ"מ נוכל לפרשו דכלל ופרט הוא וכן פריך לקמיה מה מנחה מיוחדת שמתרת כו', ופירש"י דר"ל דגם נרבה אברים מצד דאחרים באין לה חובה:
ויש להקשות, דמנא לן דהוה פריך דנרבה לאברים ודנרבה לדם מצד מתיר, דלמא ונמעט אברים דאי משום דהוה ליה לשנויי אברים אתי לרבויי טפי משום שכן אשב"נ טמ"א אימא לך דלעולם פריך ליה דנמעט אברים ולהכי לא שני ליה אברים אית לן לרבויי טפי מדם משום דהיה חושב שאם יאמר לו כן יקשה לו דלעולם נמעט אברים מצד מתיר כדפריך ליה מעיקרא, וא"ת שיש לרבות אברים טפי מדם הרי נימא דנמעט תרווייהו דנמעט אברים מצד מנחה ונמעט דם מצד אחרים משום דנימא דלא ילפינן אלא מאי דדמי למנחה בשני צדדין. ועוד כי שני מעל מנחתך ולא מעל דמך מאי פריך ואימא מעל מנחתך ולא מעל איבריך דילמא הוה פריך הכי דנימא צד מתיר ונרבה דם ונמעט אברים וכי שני ליה מעל מנחתך ולא מעל דמך ר"ל דנמעט גם אברים מאחר שהיה לו לתפוס צד דממעט ממנו א"כ נמעט ממנו אברים וגם דם לא נוכל לרבות מפני מיעוט דמנחתך ור"ל דנמעט תרווייהו וכן לפי מאי דסבר דהוה פריך דנרבה אברים מפני שני הצדדין ושני ליה דנמעט דם ממנחתך כי פריך ליה דנמעט אברים ונרבה דם ודלא נימא מעל מנחתך ולא מעל דמך שכך משמע מדשני ליה מסתברא דאברים הוה ליה לרבויי דמשמע דהוה פריך ליה דנמעט אברים ונרבה דם ואמאי הוה פריך ליה כי האי גוונא דנמעט מעל מנחתך איברים ולא דם הוה ליה למפרך דנמעט תרווייהו מעל מנחתך ודנימא מעל מנחתך ולא מעל דמך ולא מעל איבריך ויסתור סברתו ראשונה דמעיקרא דהוה פריך דנרבה תרווייהו משני הצדדים ושני ליה דלא נוכל לרבות דם משום מיעוט דעל מנחתך הוה ליה למפרך דלא נרבה לא דם ולא איברים משום דמעוט דמעל מנחתך לימעט תרווייהו:
וי"ל דלהכי הוה הכרח לומר דצריך דנרבה אחד משניהם או דם או איברים מדמיון דמנחה משום דאם נמעט תרווייהו ממעוטא דמעל מנחתך א"כ קרבן דאתא לרבויי שאר קרבנות הדומות למנחה כדקאמר מה מנחה כדפרישי' לעיל למאי אתי הרי אין לנו שום דבר לרבות כי אם או איברים או דם או עצים ואם נמעט כולם עצים מצד דאחרים באים לה חובה ואיברים ודם ממעוט דכל מנחתך אין לנו עוד דבר לרבות מקרבן מנחתך הילכך צ"ל דאתא לרבויי או דם או איברים לכך לא פריך דכל מנחתך למעוטי תרווייהו וג"כ מטעם זה צ"ל לפרש דכי הוה פריך מה מנחה מתרת כו' ונרבה דם דהיה צ"ל דגם נרבה איברים מצד אחרים כו' דאין לומר דהוה פריך דנמעט איברים דא"כ הוה ליה לשנויי מסתברא איברים הוה ליה לרבויי משום שכן אשב"ן טמ"א מאחר דצריך שנרבה אחד מהן וגם כן כי שני ליה מעל מנחתך ולא מעל דמך פריך ליה שפיר ואימא ולא מעל איבריך ודנרבה דם ונמעט איברים משום דהוה ידע כי שני מעל מנחתך אינו ר"ל דנמעט תרווייהו דם ממיעוט דעל מנחתך ואיברים דמתרת משום דאי אפשר למעט תרווייהו כדפרי' הילכך הוה צריך לומר שהיה מתרץ מעל מנחתך כו' למעט דם ולרבות איברים מצד שבדרך שנרבה אחד מהם ולכך פריך ליה ואימא מעל איבריך ושנאמר איפכא דנמעט איברים ונרבה דם, והיינו נמי טעמא דהיה לנו להקשות אמאי היה ר"ל דנרבה מדמיון דמנחה בכל צד דדמי למנחה דהיינו דנרבה מצד אחרים כו' איברים ומצד דמתרת דם אדרבא לא היה לנו לרבות כי אם מאי דדמי לה בהני שני צדדין ולא במאי דדמי לה בצד אחד דבכל כעין הפרט לא מרבינן כי אם מאי דדמי לה בשני צדדין ולא בצד אחד, אלא היינו טעמא דאם באנו לומר שלא נרבה אלא מאי דדמי ליה בהני שני צדדים לא היינו מרבין כלום דמשום לבונה הבאה בבזיכין הוו תרי צדדין דקרבן דמשמע דאתא לרבויי כל מילי דקרבן הילכך צריך לנו לומר דאתא קרא דמרבה דומיא דמנחה לומר מאי דדמי לה מצד האחד מהני דמה דדמי לה בשום צד נרבהו ומ"מ כי נמצא מעוט דבא למעט אחד מהם דהיינו מעל מנחתך יבא למעט אחד מהם כדפרי' דלא בא לרבות אלא מאי דדמי לה כדפרי' אחד משניהם ולכך קאמר דיש לנו לרבות מאי דדמי ליה דהיינו מצד האחרים כו' דמרבה איברים משום דעיכובא דאיברים הוה לרבויי דדמו לה:
יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח, פי' גם השירים. ת"ל קרבן, פי' דכתיב וכל קרבן מנחתך, ל"ה. וקשי' דהא אוקימנא קרבן לרבות שאר קרבנות דדמו כמנחה. וי"ל דאפ"ה שמעינן דבעי' דבר הקרב משום דפשיטא דקרבן משמע דבר הקרב למזבח ולא דבר שאינו קרב כגון שירים דמנחה ובשר הזבח מ"מ קאמר דגם ילפינן מקרבן כל דבר הקרב:
וקשיא דאימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לומר דבעינן דבר הקרב במנחה ולא כל המנחה ולהכי אצטריך לכתוב קרבן מנחתך משום דאי כתי' קרבן הוה משמע כל דבר הקרב לכך כתב מנחתך לומר מנחה דוקא ודדמי לה, ואי כתיב מנחה לבד הוה אמינא כל המנחה לכך כתב קרבן ואיך חזינן לרבויי שאר קרבנות:
וי"ל דאי להכי לבד אתי לכתוב תקריב במנחתך ומדכתיב לשון קרבן משמע דמרבה נמי שאר קרבנות א"כ מנחתך למאי אתא אלא לומר קרבנות דדמו למנחתך:
והא אמרת מה מנחה מיוחדת שאחרים באים כו', פי' ומהתם אתרביא לבונה וכולהו הנך דצריכי עצים ועל כל קרבנך [תו] למה לי, ל"ה. וקשיא דבלא כך נמי תקשי ליה דהא קרבן מנחה היא ומרישא דקאמר יכול תהא כל המנחה טעונה מלח פי' גם השירים ת"ל קרבן דוקא הקרב מן המנחה ולבונה מדבר הקרב מן המנחה ומעיקרא נמי דקאמ' יכול כל המנחה טעונה מלח היה ר"ל גם הלבונה דבכלל מנחה היא וכי אמ' כל קרבן ר"ל דבר הקרב ממנה ומפיק שירים הרי נשאר לבונה בכלל הקרב ממנה וא"כ תקשי ליה לתלמודא בלא טעם דאתיא בצד באה חובה:
וי"ל דלא אתא למפרך ללבונה לבד אלא גם לכל הני דאיתנהו בברייתא כגון מנחת כהנים כו' ואמורי חטאת כו' כדפרש"י שפי' בלשונו והא אמרת מה מנחה מיוחדת ומהתם איתרבי לבונה וכולהו הנך דצריכי עצים ועל כל קרבנך למה לי, משמע דאתי למפרך לכולהו ולבונה דנקט משום דרישא דמילתא היא דקאמ' אין לי אלא קומץ לבונה מניין ואח"כ מייתי להנך אחר לבונה הילכך נקט לבונה משום דרישא דמילתא היא אכן ה"ה דפריך מכולהו ומשום דבעי למפרך מכולהו נקט פירכא דשייכא לכולהו ולא נקט ללבונה פירכא דשייכא ללבונה לבד אע"ג דהוה מצי פריך לה פירכא דקיימא לה לבד כדפרי' ופריך דילפינן להו מהצד דמה מנחה אחרים באין לה חובה שהרי הכי נמי וא"כ נהי דבעינן נמי דלהוי דומיא דקרבנו דלהוי דבר קרב הכי נמי קרבן ודבר הקרב נינהו:
ומ"מ נראה דוחק לומר דמשום דבעי למיפרך לכולהו שביק למפרך פירכא דשייכא לה שהרי כשכוללה עם האחרים משמע דאי ניחא מהנך ניחא נמי מינה וליכא מינה קשיא:
אלא נראה לתרץ בשני דרכים. האחד דנימא דלא חשיב מנחה כ"א המנחה עצמה ולא הלבונה. וכן משמע מדקאמ' מרבה אני הלבונה שכן היא בכלי אחד משמע דלאו גופא דמנחה היא אלא שיש לרבותה בשביל שבאה בכלי אחד יש לה לתת דין מנחה עצמה אך אינה מן המנחה עצמה, הילכך פרי' אע"פי שנחשבה כאלו אינה מן המנחה למה הוצרך לרבויה משום דבאה עמה בכלי אחד דנפיק מצד דמה מנחה מיוחדת כו', וכמו כן קשיא מהנך דנרביה להו מצד דמה מנחה מיוחדת כו' ולמה לי לרבותה מעל כל קרבנך כדפרישי' ונקט לבונה וה"ה דפריך להנך כדפרי':
או נוכל לתרץ כדפרי' לעיל דמן המנחה חשיב לה ומאי דקאמ' מרבה אני הלבונה שבאה בכלי אחד אינו בא לתת טעם אחר בלבונה מלבד טעם שהוא מגוף המנחה ושיש לרבותה מכלל דבר הקרב מן המנחה כדאסיק מעיקרא הילכך לא שייך למפרך למה לי טעמא דבכלי אחד תיפוק לי' דמגופה דמנחה היא שהרי היינו מה דקאמר דמפני שבאה עמה בכלי אחד דמגופה דמנחה ודבר הקרב מן המנחה, וכ"ת א"כ דר"ל דמגופא דמנחה הוא למה הוצרך להזכיר אותו טעם פעם אחרת והלא כבר אמר שכל הקרב מן המנחה טעון מלח ולבונה הוי בכלל, י"ל דאה"נ דלא בעי להזכיר טעם ללבונה ולומר שלא אמר כבר טעם זה אלא שזה שאומר מרבה אני לבונה שהיא באה עמה בכלי אחד אינו אלא באור מאמרו שהיה ר"ל מנין לרבות לבונה ולפרש דבריו קאמר מה שאני אומר מנין לרבות לבונה אין אני אומר מן הלבונה שבאה עמה בודאי מגופה דמנחה היא דמאחר דבאה עמה בכלי אחד אין לך להחשיבה דבר בפני עלמו חלוק מן המנחה הילכך ממנה אין לשאול מנין כ"א הבאה בפני עצמה. מרבה אני, דר"ל מהא אין לשאול מנין לפי שיש לרבותה בעבור שהיא כגוף המנחה אלא יש לשאול מנין מלבונה הבאה בפני עצמה ומכל הנך דחשיב בתרה, והילכך כי פריך תלמודא אין לי אלא קומץ כו' מרבה אני הלבונה כו' והא אמרת כו' רישא דמילתא דברייתא נקט והוי כאלו כתוב וכו' ולא בא להקשות אלא מלבונה הבאה בפני עצמה ומהנך דלמה צריך לרבותם מעל קרבנך דתיפוק להו מצד דמה מנחה כו' אבל לא בא למיפרך ללבונה הבאה עם המנחה למה הוצרך בה טעם שבאה עמה בכלי תיפוק ליה ממה מנחה כו' חדא שהברייתא לא בא לתת טעם בפני עצמה כדפרי' שאין זה אלא באור מאמרו לומר מזו אותיב שאמר מנין ועוד אפי' היה זה נתינת טעם אפילו הכי לא שייך למיפרך עלה תיפוק לי ממה מנחה וכו' דכיון שבא לומר שהוא מגוף המנחה לא שייך בה למיפרך למה לי אותו טעם תיפוק לי ממה מנחה שהרי כיון דנותן בה טעם הזה שהיא מגוף המנחה איך לפרוך שהיה לו לומר טעם זה ושיעזוב עיקר ויקח הטפל ולומר דמה שאנו מרבים מטעם שהיא גוף המנחה שנעזוב אותו טעם וניתן בה טעם אחר לרבותה מצד דמה מנחה, הרי זה תהיה פירכא שאינה כלום:
מה פרט מפורש, והברייתא נוכל לפרשה כן שלקחה דרך צריכותא ומתחלה ה"ק מאחר שסופנו לרבות כל דבר שאחרים באין לו חובה בכלל ופרט וכלל לכתוב קרבן לבד ומיניה הוה ילפינן כל הני וקאמר דמקרבן הוו מתרבו נמי עצים ודם ולכך אצטריך מנחה למעוטינהו לומר דבעינן קרבן דדמי למנחה לאפוקי עצים ודם ולבסוף קאמר אין לי אלא קומץ דלא לקשי לך לכתוב קרבן מנחה לבד והוה מרבינן כל קרבן דדמי למנחה ולישתוק מעל כל קרבנך ולהכי קאמר דאי כתב קרבן מנחה ה"א דכלל ופרט ומנחה דוקא ותו לא ולהכי אצטריך על כל קרבנך לכללא בתרא והוי כלל ופרט וכלל ומרבינן דומיא דמנחה כדקאמר מעיקרא:
אף כל עצים, פי' אף כל הצריכין עצים טעונין מלח, וקא פריך אימא לבונה, פי' אימא דאחרים באין לה חובה מאי ניהו לבונה שבאה לצורך הסולת אף כל שקרבן אחר בא לו חובה טעון מלח ואייתי דם דאיכא בהדי נסכים דנסכים יין ושמן באין חובה לזבח, ל"ה:
וקשיא כיון דנוכל לומר אחרים באין לה חובה הוו עצים כמו לבונה אמאי לא נרבה דומיא דמנחה כל מי שעצים באין לה חובה הרי יש לנו לרבות מדמיון דמנחה זה כמו זה, ואין לפרש דפריך דלא נרבה אלא דומיא דמנחה שיהיו לו שני דברים באין לו חובה כמו מנחה דבאין לה עצים ולבונה חובה כמו כן נבעי קודם שנרבהו שיהיו לו שני דברים אחרים באין לו חובה ושיהיו לו עצים באין חובה וגם קרבן אחר בא לו חובה כמו קומץ דמנחה, דהא ליתא דא"כ לא היה מרבה דם שהרי דם אין עצים באין לו חובה והרי הוא בא לרבות דם כדקאמר ואימא דם וא"כ צ"ל דפריך דבדומיא דלבונה באין לה חובה לבד כדפרי' וא"כ הק"ל אמאי לא נרבה כמו כן הנך דעצים באין לה חובה כמו לבונה:
ויש לומר דאה"נ דלא פריך דלא נרבה הנך דעצים באין לה חובה אלא דנרבה גם הני דקרבן כמו לבונה שבאה לה חובה שהרי יש לנו לרבות כל מאי דדמי למנחה בצד דבאין לה חובה ואע"ג שיהיה להם צד אחד באין לה חובה כמו מנחה ולא שנשאל שני דברים באין לו חובה כמו מנחה שהרי בא לרבות לעולם כל מאי דדמי למנחה בחד צד כדפי' לעיל גבי דצד דמתרת דר"ל דנדבה מאי דדמי לה לכל צד מינייהו ולא בעינן דלידמי לה בשני הצדדין והטעם הוי כדפרישי' לעיל משום דאי נבעי דדמי לה בשני צדדין לא נרבה שום דבר שלא נמצא דבר דומה לה בשני צדדין (אלא) דבאין לה חובה שיהיו לו עצים וקרבן אחר בא לו חובה וכיון דאנו מרבים דומה לה מצד אחד דעצים באין לה חובה כמו כן פרי, דנרבה מאי דדמי לה בצד אחד דקרבן אחר בא לו חובה כמו לבונה למנחה והרי משמע דממעט דם מדקאמר אי מה מנחה מיוחד' שהיא מתרת אף אני אביא את הדם ת"ל מעל מנחתך ולא מעל דמך ודממעי הדם הילכך פריך דנרבה, (ל"ה):
וקשיא דאיך נוכל לרבות דם והלא כתיב מעל מנחתך ולא מעל דמך, וי"ל דר"ל דנרבה דם ומיעוט דעל מנחתך נוקי למעט איברים. וקשיא דהא קאמר בתר הכי דאיברים הוה ליה לרבויי שכן אשב"נ טמ"א, וי"ל דהיינו דוקא כי ליכא אלא חד צד לאיברים דהיינו צד דאחרים באין לה חובה ולדם נמי ליכא אלא צד דמתרת הילכך קאמר דאע"ג דנוכל למצוא לכל אחד מהם צד דדמי למנחה [הואיל] ואין לדם עדיפותא בדמיון דצד מנחה יותר מלאברים דמסתברי לרבות איברים יותר משום דדמו לה ונפישי מהנך דדם [אע"ג] דכל הני טמ"א אין בהם עיקרא כי אם צד דאחרים באין לה חובה הילכך אין לכל אחד מהם כי אם דמיון מצד אחד שהרי דמיון דטומאה ומעילה דחשיבי כדמיון [דדם] אינם (דאברים) נקראים צדדין בעבור שאין דבר ששייך בכלל זה לרבות טפי (דם) [איברים] מפני צד שלו המתדמה לצד עיקר דמנחה משנרבה [דם] (אברים) מפני צד שלו המתדמה לצד עיקר דמנחה (משום) [מ"מ] יש לרבות איברים משום דדמו למנחה טפי שיש להם דמותות יותר למנחה ממה שיש לדם דהיינו אשב"נ טמ"א מה שאינו כן לדם דהנך נפישי, אבל השתא דקיימינן דיש לדם צד דאחרים באין לו חובה כמו לאיברים נמצא שיש לדם שני צדדין מתדמין לצדדין דמנחה צד דאחרים באין לה חובה וצד דמה מנחה מתרת דאייתי מעיקרא בברייתא, ולאיברים אין להם כי אם צד אחד דהיינו צד דאחרים באין להם חובה א"כ יש לנו לרבות טפי דם דדמי לשני צדדין משנרבה איברים דלא דמו לה כי אם בצד אחד ולאוקמי מיעוט דמעל מנחתך אאיברים הילכך פריך שפיר ואייתי דם דר"ל ונמעט איברים ממיעוט דמעל מנחתך:
ויש להקשות אמאי נקרא לבונה דאחרים באין לה חובה והלא מעיקר דמנחה היא כמו המנחה, וי"ל דמשמע דעיקר הקרבן הויא המנחה והלבונה טפל לה מדקאמר קרא ויצק עליה שמן ונתן עליה לבונה משמע שהמנחה עיקר ושהלבונה באה כדי וזהו אחרים באין לה חובה:
אדרבא לצורך דם אתו נסכים, דהכי אורחא לאחר כפרת הדם שכפר על החטאת בא היין שמשמח אלהים ואנשים דמי שמתכפר שמח הוא, ל"ה. ואע"ג דמי שמתכפר שהוא השמח אינו שותה זה היין של נסכים שנזרק על גבי המזבח שישמח בו מ"מ בעבור שנתכפר הדם הנזרק במזבח ושמח בכפרת הדם הוא רוצה שהשמחה שהיה לו להיות לעצמו בשתיית היין שיהיה למזבח שגרם לו להתכפר ולהיות שמח בו:
מידי אחרינא לא, ויש להקשות שמחליף שיטתו דלעיל הוה אמרי' דמרבה כל מאי דדמי למנחה בצד אחד באיזה שיהיו איברים מצד אחרים באין חובה ודם מצד דמתרת והכא קאמר דלא נרבה כי אם מאי דדמי למנחה בשני צדדין בצד דאחרים וצד דמתרת, ועוד מאי קאמר הא לא מצית אמרת מדאצטריך מעל מנחתך ולא מעל דמך כו' הא אכתי בריש הברייתא לא הוה ידע מיעוטא דמעל מנחתך מדקאמר מה מנחה שהיא מתרת כו' אף אני אביא הדם ת"ל מעל מנחתך א"כ כי קאמר מה מנחה מתרת לא הוה ידע מיעוטא דמעל מנחתך ומאי קאמר מדאצטריך מעל מנחתך ולא הוה ידע ליה עדין, וי"ל דאה"נ דצריך לומר דפירכא זו לא קיימא למאי דהוה ס"ד מעיקרא בברייתא דמעיקרא דברייתא הוה משמע ליה לרבות מאי דדמי למנחה בלא טעמא כלל ופרט וכלל אלא ממשמעות דקרבן מנחה דמשמע ליה קרבן דדמי למנחה, ולכך הוה קאמר דמרבה כל דמה דמי למנחה בכל אחד מן הצדדין שנמצאו במנחה חדא כיון דלאו בכלל ופרט הוה אתי לית לן למיבעי מה דדמי לפרט בכל צדדין דדוקא כי אתי בכלל ופרט בעינן מאי דדמי לפרט ולהכי אתיא כללא בתרא למיבעי מאי דדמי לפרט בכל צדדין למאן דאמר כללא קמא דוקא אבל כי לא מרבינן אלא מיתורא דקרבן דאתא למימר קרבן דומיא דמנחה יש לנו לומר דר"ל מאי דדמי למנחה באחד מן הצדדין שלה, ועוד טעם אחר פירשנו לעיל דלהכי לא הוה בעי דלידמי לשני צדדין שלא היו מרבים כי אם לבונה דבזיכין וקרבן דדומיא דמנחה משמע דאתייא לרבויי מילי דקרבן טובא, אבל השתא איירינן לפי מסקנת הברייתא דקאמר דכל מאי דפרכינן הוי רבויא בכלל ופרט וכלל והרי כל מאי דאתי בכלל ופרט וכלל לעולם בעינן דלדמי לפרט בכל צדדין הילכך פריך דלא היה לנו לרבות כי אם מאי דלדמי למנחה בכל צדדיה דהיינו בשני צדדין דאיברים כו' מעל מנחתך כו' ולא מעל דמך שכבר הזכירו בראש הברייתא לעשות מיעוט לדם למאי דס"ד מעיקרא דמרבינן מקרבן כל מילי דדמיא במנחה מאי דדמי לה בצד אחד, הילכך לפי מסקנת הברייתא דבכלל ופרט וכלל מתרבי נימא דלכך אצטריך על מנחתך וקרבנך כדי לעשות כללא בתרא אמרי' דמעל מנחתך אתא למימר ולא מעל דמך כדי לגלויי דלא בעינן דלדמי לפרט בשני צדדין אלא דמרבינן גם מאי דדמי ליה מצד אחד מדאצטריך מיעוט למעט דם דאתי בצד א':
223ימים לסיום הש״ס