דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

ומקשינן: אדרבה, דם הוה ליה לרבויי, שהרי דומה הוא למנחה בכך, שכן הוא:

א. מתיר את הקרבן להאכל, כמותה. ב. נפסל בשקיעת החמה כמותה שהרי בלילה אין זורקים את הדם, וכן מנחה לא מקריבין ממנה את הקומץ בלילה, וממילא למחר נפסלים הם בלינה. אבל איברים אינם נפסלים בשקיעת החמה, שהרי אפשר להקריבם כל הלילה [44].

ומתרצינן: מכל מקום, הנך אותם ענינים שדומים איברים למנחה, נפישן יותר משני הענינים שדומים בהם דם למנחה.

אמר מר: שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו "קרבן".

והוינן בה: מאן תנא דשמעת ליה דאמר: עצים איקרי "קרבן" גמור, שהרי השווה העצים לדם - רבי! ואם כן למה אמרת שעצים אין טעונים מלח, הא לרבי מבעא בעיא מלח?

דתניא: כתוב "נפש כי תקריב קרבן מנחה" ודורשים את הפסוק "קרבן" - מלמד שמתנדבין עצים למערכה שעל המזבח! [45] וכמה? שני גזרין.

וכן מצינו שעצים נקראים "קרבן", שהרי הוא אומר "והגורלות הפלנו על קרבן הע צים".

רבי אומר: עצים קרבן גמור הן, וטעונין מלח [46] וטעונין הגשה למזבח - כמנחה!

ואמר רבא: לדברי רבי, עצים טעונין קמיצה כמנחה, שמרסק העצים לקסמין דקים, וקומץ מהם.

ואמר רב פפא: לדברי רבי, המתנדבים עצים צריכין להביא עמם עצים אחרים להסיקן, כשם שמביאים עם שאר הקרבנות.

ומתרצינן: אין הכי נמי, סמי תסלק מיכן עצים! ולא גורסים בברייתא שממעטים עצים שלא יטענו מלח, שהרי הברייתא בשיטת רבי נאמרה, ולשיטתו עצים טעונים מלח.

ומקשינן: ואלא קרא של "מנחה", שדורשים ממנה בברייתא למעט כל שאין אחרים באין לה חובה, למעוטי מאי? אי למעוטי דם לבד, אין צריך ללמוד זאת מזה שאינו דומה למנחה, שהרי מהדרשה מ"על מנחתך" ולא מעל דמך נפקא?!

הערות

[44] רש"י מפרש שהקומץ אי אפשר להקריבו בלילה כמו שלומדים מ"ביום צוותו", ולמחר יהיה נפסל בלינה, ומשמע מדבריו שמכל מקום אין בו חלות פסול בעצם בשקיעת החמה, ורק שאין אפשרות אז בפועל להקריבו, ונפקא מינה לענין מחשבת חוץ לזמנו, שאם חישב בשעת הקמיצה להקטיר הקומץ בלילה, שלא יהיה נעשה המנחה פיגול בזה, ומשום שלדין פיגול צריך שהמחשבה תהיה על זמן שיש אז פסול בקרבן לאכלו או להקטירו, וכמו שהובא בהערות ל"חברותא" זבחים [נו, הערות 3 7]. ולכאורה מהשוואת הגמרא קומץ לדם היה משמעות שגם בדם כן הוא גדר הדבר, שאין בו פסול בשקיעת החמה וכנ"ל, ורק שאין אפשרות בפועל להקריב אז, אולם בדברי רש"י בזבחים שם מוכח שהוא פסול נוסף שחל בשקיעת החמה, ועל כן לא מועיל לזה הלנה בראש המזבח, עיי"ש, ובהכרח צריך לפרש שמכל מקום יש דמיון בין קומץ ודם, בזה שבשקיעת החמה כבר אין אפשרות לעשות בהם עבודה לעולם. אולם יעויין בדברי רש"י לקמן [כו ב ד"ה והא עם בא, וד"ה לקלוט], שמשמע שגם הקומץ נפסל בשקיעת החמה, וכן דקדק החזו"א [זבחים יט מג]. ובמנחת אברהם כתב שלפי רבינו תם [בתוס' זבחים שם] שמפרש ששקיעת החמה לענין פסול דם הכונה בזמן שהוא עדיין יום, עיי"ש, אם כן בהכרח שגם בקומץ נאמר דין מחודש זה לפסלו אפילו שהוא עדיין יום לשאר כל דיני התורה.

[45] הקהלות יעקב כתב שלכאורה דבר זה שהעצים קרויין קרבן הוא רק כשמתנדב להביא עצים, אבל עצי המערכה אינם חשובים כקרבן, שאין ענינם אלא כדי להקטיר עליהם הקרבנות, אולם ממה שהביאה הבריתא ראיה [לדין זה שהעצים קרויים קרבן] מהפסוק המדבר מעצי המערכה, מוכח שגם בעצי המערכה יש בהם דין נוסף שהם קרבן, מלבד מה שהם משמשים להקטיר עליהם קרבנות, וכן הביא מדברי הרמב"ם [ביאת מקדש ט ה] ששני גזירי עצים, שדינם כדין עצי המערכה, הרי הם חשובים קרבן, ועל כן זר המסדרם חייב מיתה, עכ"ד, [ולכאורה כונתו שאם היה כל ענינם רק כדי להקטיר עליהם, לא היה נחשב עבודה תמה, שהרי יש אחריה סידור אברים, יעויין יומא [כד ב]].

[46] פשטות הסוגיא היא שלרבי לומדים דין קרבן עצים ממנחה גם לענין שצריכים מלח, אולם בדברי רש"י [ד"ה דם מעל מנחתך] משמע שיש עוד לימוד נוסף להטעין בהם מלח, שמאחר ולדברי רבי עצים צריכים עצים, וכמו שאמר רב פפא, אם כן חזר דין העצים להיות ככל דבר שאחרים באים חובה להם, שטעונים מלח, עיי"ש, ולכאורה יש נפקא מינה בין שני הטעמים לענין עיכוב בדיעבד, שמצד הלימוד ממנחה הרי יש בזה דין עיכוב, וכמו שנתבאר לעיל בדעת הרמב"ם, אבל אם הוא רק מהדין הכללי של כל הקרבנות, יתכן שאינו מעכב.

ודוחים: אדרבה [להיפך], דם הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] ולהצריכו מלח, שהוא דומה יותר למנחה, שכן הוא מתיר כמותה, שהדם מתיר את הזבח, כמו הקומץ את השיריים. וכן הוא נפסל בשקיעת החמה כמותה אם לא ניתן עד אז על המזבח, ואילו את איברי העולה ניתן להעלות על המזבח כל הלילה! ומשיבים: הנך נפישן [אלה מרובים], צדדי ההשוואה של מנחה לאיברים מרובים מאשר ההשוואות לדם.

א וממשיכים לדון בברייתא. אמר מר [החכם] ממה שנאמר "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג) שומע אני אפילו עצים ודם שנקראו קרבן צריכים מלח? תלמוד לומר: מנחה ("מנחתך"), מה מנחה מיוחדת שאחרים באים לה חובה וכו' יצאו דם ועצים שאין אחרים באים להם חובה, שאינם טעונים מלח. ושואלים: מאן שמעת ליה דאמר [מי שמעת אותו שאומר]: עצים איקרי [נקראו] קרבן? רבי, והרי לדעת רבי אכן מבעיא בעו [צריכים הם] מלח!

דתניא [ששנויה ברייתא]: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ויקרא ב, א) — מלמד שמתנדבין עצים, וכמה צריך להביא? שני גזרין, וכן הוא אומר: "והגורלות הפלנו על קרבן העצים" (נחמיה י, לה), הרי שמתנדבים עצים כמו שמתנדבים קרבן. רבי אמר: עצים קרבן ממש כמו מנחה הן, וטעונין מלח, וטעונין הגשה לקרן המזבח, כמו מנחה.

ואמר רבא: לדברי רבי עצים טעונין גם קמיצה, כלומר, שלוקח מעט מהם ומקריב לחוד. ואמר רב פפא: לדברי רבי עצים צריכין עצים, כלומר, אם הביא קרבן עצים — צריכים הם להישרף על גבי עצי המערכה, ככל קרבן. הרי שלדעת רבי הסבור שעצים קרויים קרבן — צריכים הם מלח, שלא כברייתא!

ומתרצים: סמי [מחק] מיכן מן הברייתא עצים, שלא נתמעטו מ"מנחתך". ושואלים: ואלא לפי זה, קרא למעוטי מאי [המקרא "מנחתך" למעט את מה] הוא בא? אי למעוטי [אם למעט] דם הרי דבר זה מ"על מנחתך" שבהמשך הפסוק (ויקרא ב, יג) נפקא [יוצא], כפי שנאמר בהמשך הברייתא!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.

§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?

This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.

And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.

The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קרבן פי' דכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה, ל"ה. וי"מ דדריש ליה מאדם כי יקריב מכם קרבן אבל מדמקיש ליה למנחה לומר שטעונין הגשה וקמיצה אלמא מנחה ארבייה קרא א"כ מקרא דמנחה קא אתי. וא"ת הא גופא מנא לך, וי"ל דאע"ג דנוכל לרבותו משני הפסוקים יש להקישו קודם למנחה דזה וזה גדולי קרקע וזה וזה דבר יבש מלהקישו לבעלי חיים ומיני דמים, ועוד שאין לרבותו לדין מיני דמים, שאין לעשות בו דיניהם כגון ד' עבודות הזבח אבל דיני מנחה יכולים לעשות בו כדמפרש ואזיל, פי' דקרבן מנחה אייתר לדרשא דמצי למכתב נפש כי תקריב מנחה ומדכתב קרבן ש"מ לרבות קרבן אחר שאינו מפורש בהדיא ולכך מרבינן נמי עצים שנקראו קרבן במקום אחר לדין מנחה, אבל אדם כי יקריב קרבן לא מייתר, ומהאי טעמא י"ל דאפי' לת"ק דר' דלא מקיש ליה למנחה ודלא מרבה ליה אלא לנדבה דמקרא דקרבן מנחה מתרבה כדפריש':
ואם תאמר מאי קאמר מאן שמעת ליה עצים אקרי קרבן ר' לר' בעי מלח ואמאי הא איכא ת"ק דאקרי להו קרבן ולא בעי מלח, ועוד אפי' אי לא חזינן דאיכא תנא דפליג עליה דר' הרי מסברתנו נוכל לומר דאקרי קרבן מאחר דאשכחן קרא דקרי להו קרבן דעצים ומאי קאמר מאן שמעת ליה כו' הא כ"ע קרו להו קרבן ואיכא למימר דתנא דברייתא דלעיל לא סבר כר' לרבויי ליה לדין מנחה:
וי"ל דדייק מדתני ליה דומיא דדם דקאמר אפי' עצים ודם אלמא לעשותו קרבן גמור לעשות בו עבודת הקרבן כמו בדם ומסתברא דעבודת המנחה נעשות בו ולא עבודות הקרבן כדפרשי' לעיל, ועוד דאי לא הוה ליה דין קרבן לגבי עבודות הנעשות בקרבן כמו עבודת המנחה דהיינו הגשה וקמיצה דאין לנו לומר שיהיו בכלל קרבן לרבותם למלח שהרי אין לרבות מכלל קרבן גם מילי דאיקרו קרבן אם לא שדינם כקרבן אי לא כתב קרא אלא קרבן וא"כ מדקאמר דאי כתב קרבן בלא מנחה הוה מרבינן אף עצי' לומר שטעונין מלח אלמא אית להו דין קרבן ומסתבר' דדין קרבן קאמ' דיש לדמותם למנחה וא"כ היינו רבי:

עצים טעונין קמיצה. המתנדב שני גיזרין לוקח מלא קומצו קסמין רכין ונותן על המערכה ואח"כ נותן האחרים, ל"ה. וקשיא דהא בברייתא לא קתני קמיצה אלא הגשה. וי"ל דחדא מינייהו נקט. וא"ת והכא מאי קמ"ל פשיטא. וי"ל דסד"א דאע"ג דהואיל דאיתקש למנחה דוקא לגבי מילי דמנחה שראוים לעשות בהם כגון הגשה אבל לגבי קמיצה שאינה ראויה אימא לא קמ"ל דלכל מילי איתקוש:
וא"ת א"כ לינקוט בברייתא קמיצה והוה ילפינן דכ"ש הגשה ומדנקט הגשה משמע ולא קמיצה ולעולם קשיא דמנ"ל לרבא הא, וי"ל דסבר רבא דהא בהא תליא והגשה דברייתא פירושא היא ור"ל בברייתא טעונין מלח והגשה כמנחה דאיכא למימר דאקשינהו למנחה ודמאחר דאיתקוש ראוי להדמות להם דין עבודות דמנחה שהרי ראוים לעשות בהם כמו הגשה א"כ נימא דאקשינהו לכל דין עבודת מנחה ואף לקמיצה דאין היקש למחצה, עכ"ת:

אלא קרא למעוטי מאי. פי' קרא דמנחתך דדרשי' לעיל אף כל שאחרים באין לה חובה אבל מידי אחרינא לא מאי אתא למעוטי דם מעל מנחתך נפקא ותרי מיעוטי למה לי נימא קרבן כלל מנחתך פרט על כל קרבנך חזר וכלל כו' אף כל שאחרים באין לה חובה כו' ולא דם דאין אחרים באין לה חובה דהשתא ליכא למיפרך אי מה מנחה מיוחדת שהיא מתרת אף כל שהוא מתיר ואביא דם דא"כ דמרבית בצד אחרים באין לה חובה כל הנך ובצד דמתיר מרבית דם אף כל למעוטי מאי בשלמא למאי דהוה ס"ד מעיקרא דאף כל הוה ממעט נמי עצים הוה מצי למימר דנרבה בצד אחרים באין כו' ונרבה דם בצד דמתיר ואף כל למעוטי עצים שאין אחרים באין לה חובה כו' אבל השתא דלא מפקת עצים מכעין הפרט דאף כל באין חובה א"כ אי מרבית דם מצד דמתיר אף כל למעוטי מאי ליתיה, ל"ה.
וקשיא דמאי פריך דכיון דמרבינן עצים מצד אחרים אין לנו למעט מאותו צד כי אם דם דתולא מצטריך מעל מנחתך למעוטי דם ולגלות דלא נרביה מצד מתיר מאי הוה ממעטינן מכעין הפרט הא לא הוה ממעטי' מידי הא ליתא משום דאי לא כתב מעל מנחתך למעוטי דם הוה מרבינן ליה בצד מתיר וכי תימא מאי הוה ממעטינן הרי נוכל לומר דנמעט איברים דכיון דלא נוכל לרבות כל מאי דדמי לכל אחד מן הצדדין שא"כ לא נמעט שום דבר וצריך לנו לומר שלא נרבה אלא הדומה לצד אחד ואין אנו יודעים איזה צד מהם נתפוס או צד דאחרים או צד דמתיר הרי נוכל לומר דנתפוס צד דמתיר ולא דאחרים ושנמעט איברים ולכך אצטריך מעל מנחתך למעט דם:
וי"ל משום דהשתא נמי דכתיב על מנחתך למעוטי מנ"ל דאתי למעוטי דם ואתא למימר ולא מעל דמך ולומר שנתפוס צד אחרים לרבות איברים ונעזוב צד מתיר ונמעט דם אימא דאתא למימר איפכא דנתפוס צד מתיר ונרבה דם ונעזוב צד אחרים ונמעט איברים ודנימא מעל מנחתך ולא מעל איבריך אלא מאי אית לן למימר דטפי אית לן למימר דאתא למעט דם מדנימא דאתא למעט איברים משום דדמו לה [טפי] א"כ כמו כן נמי אי הוה שתיק ממיעוטא דמכל מנחתך וממילא הוה ידעי' דלא נרבה כל הדומה לכל אחד משני הצדדין דא"כ לא נמעט דבר וצריך שנמעט הדומה לצד אחד מהם דיש לנו למעט דם טפי מאיברים כדפרי':
והרי אכתי יש להקשות דאכתי אצטריך מעל מנחתך למעט דם דאי לא כתביה הוה מרבינן דם מצד דמתיר, וכ"ת מאי הוה ממעטינן הרי אין לנו לומר דנמעט איברים מצד דאחרים שהרי יש לנו לרבות אברים טפי מדם כדפרי' מ"מ הוה אמינא דנמעט עצים ונרבה דם ולכך אצטריך מעל מנחתך למעוטי דם ודנרבה עצים, דאין לומר דטפי הוה לן לרבויי עצים משום טמ"א כדאמרי' גבי איברים שהרי עצים לא דמו לה טמ"א:
וי"ל דאע"ג דעצים לא דמו לה טמ"א מ"מ דמו לה טפי מדם משום דדמו לה במעילה ואשם וחוץ דהוו תלת מילי ודם לא דמי אלא בחדא דנפסל בשקיעת החמה. ועוד אפי' היו שוין בצדדיה למנחה אפי' הכי יש לרבות טפי עצים מדם מפני שנבוא למעט דבר אחד ולא נרבה כל הדומה לה באחד משני הצדדין הרי צריך שנמעט הדומה מצד א' או שנמעט כל הדומ' בצד המתי' או שנמע' כל הדומ' בצד אחרים וכיון שיש לנו לרבות טפי צד אחרי' משום איברים דדמו לה טמ"א א"כ נמעט דם וצד מתיר ולא נמעט עצים וצד אחרים כיון דמצד דיש לנו לתפוס צד אחרים שמרבה איברים הדומין לה טמ"א שהרי אין לומר דנרבה דם מצד דמתיר ואיברים מצד אחרים ושנמעט עצים לבד שהרי מאחר שאין אנו ממעטין צד איברים מפני ראוית איברים צריך לנו לרבות כל מה דדומה לאותו צד שהרי אין אנו מרבין מה שדומה אל הצד לחצאין שהרי צ"ל א' משני' או שנמעט כל הצד ההוא או אם לא נמעטהו שנרבה כל הדברים המתדמים באותו צד ונמעט דם וצד מתיר מאחר שלא נוכל למעט צד אחרים מפני שמרבה איברים, ומ"מ אם יכולין לרבות כל הדומה לשני צדדין כגון שנמצא מיעוט למעט מכעין הפרט וכתב מעל מנחתך למעט הרי היינו יכולין לומר דהיינו יכולין למעט עצים כמו למעט דם ולכתוב מעל מנחתך ולא מעל עציך ולא נאמר מעל דמך ולא נאמר הסברא שפירשנו דמאחר דלא ימעט איברים לא ימעט ג"כ הבאים באותו צד משום דהמיעוט דמעל מנחתך אין הכרח שיבא למעט כל מה שמתרבה לדמיון אחד מן הצדדין שימעט כל הצד שהרי אינו בא כי אם למעט דבר אחד לבד, אבל כי קיימינן אם נכתב מיעוט דמעל מנחתך ואם נבא לרבות כל הדומה לאחד משני צדדין ונבא למעט מה שצריך לנו למעט מה שבא בדמיון אחד מן הצדדין צריך שנמעט כל המתרבה בדמיון מהצד בכולו ולא לחצאין מפני דכשאנו באין למעט דבר אחד ממנו אנו ממעטין אותו מטעם שנאמר מכעין הפרט המתרבה אינו מה שדומה לפרט באותו צד אלא הדומה לו מצד אחד הילכך פריך שפיר דלשתוק מעל מנחתך, ויש להקשות אי למעוטי מעל מנחתך נפקא ודלישתוק מעל מנחתך דאתא למעוטי כדפירשנו הא לא אסיקנא דמעל מנחתך למעוטי דם אלא אדרבא מיצטריך לגלויי דלא נמעט הכל מלבד לבונה הבאה בבזיכין דסד"א דאי לאו מעל מנחתך ה"א דלא נרבה אלא מאי דדמי לפרט ושנמעט הכל ולכך אצטריך מעל מנחתך דממעט דם לגלות דמרבינן שאר מילי ודלא בעינן דלדמי לשני צדדין אלא לצד דאחרי' ודנרבה איברים ועצים ודנמעט דם מעל מנחתך וצ"ל דסבר תלמודא דמעוט דמעל מנחתך דממעט דם ילפינן תרתי חדא דלא נרבה הכל חוץ מדבר א' שנמעט מכעין הפרט דהיינו עצים לפי מאי דפרי' ודנרבה כל הדומה לכל צד משני צדדים ושנרבה גם הני ולכך אצטרי' למעט דם וגם אצטרי' לגלות דלא נימא דנמעט הכל משום דלא נרבה אלא מה שדומה לשני הצדדין ושנמעט הכל מלבד שנרבה מכעין הפרט דהיינו לבונה הבאה בבזיכין ולכך מוכח מדאתא לומר דלא נרבה דם דהיה צריך דאיכא מיעוט בדבר אחר דהיינו עצים כדפירשנו:
ואין לומר דהי"ל לתרץ דעיקר המיעוט לא אתא כדי לגלות דלא נרבה דם ולאוכוחי בהכי דהיה מתמעט עצים כדפי' אלא העיקר בא כדי לגלות דלא נמעט איברים ועצים דנבעי דומה לב' צדדין ולעולם נרבי עצים ודלא ליקשי ליה מידי שהרי אדרבא מהבריית' משמע דעיקר מיעוט דעל מנחתך אתא כדי למעט דם ולא כדי לגלות רבוי באיברים שכן משמע הלשון דאי מה מנחה מיוחדת שמתרת ואביא דם ת"ל מעל מנחתך קאמר דעיקר למעט דם אתא ולא כדי לגלות רבוי אאיברים:
ואין לומר דזה הדרך היה מתחלת הבריית' דהוה ס"ד דרבויא אתא מקרבן מנחה דר"ל הדומה למנחה ולא מכלל ופרט וכלל אך בסוף הסוגיא דדריש בכלל ופרט וכלל והיה לנו לומר דלא נרבה רק הדומה משני צדדין כדפרי' תלמודא ואמר מה מנחה אחרים באין ומתרת ודאתא מעל מנחתך לגלויי רבוי כדשני לעיל מדאצטרי' מעל מנחתך שהרי לפי המסקנא דדריש בכלל ופרט וכלל קיימא רישא דבריית' דמה מנחה שאחרים באין לה חובה, ופירכא דאי מה מנחה מיוחדת שמתרת ודת"ל מעל מנחתך הכל קאי לפי המסקנא דדריש בכלל ופרט וכלל ואין בין ראש הבריית' לסופ' אלא דמעיקרא הוה שקיל וטרי להו לפי דמיון דמנחה ולא כלל ופרט וכלל ולבסוף הוצרך לגלות דמה שהיה שקיל וטרי הכי היה בדרך כלל ופרט וכלל וכן משמע תלמוד' כלל ופרט וכלל מה הפרט מנחה מיוחדת שאחרים באין לה חובה אלמא תופס שיטה ראשונה אלא זאת הפירכא דפריך תלמודא ואימא מה פרט מפורש אחרים וכו' דמתרת הוי קושיא שמקשה התלמוד מבחוץ דמקשה אמאי לא נקט התנא דרך זה שלא נרבה רק הדומה משני צדדין, ומשני ליה הא לא מצית אמרת מדאצטרי' מעל מנחתך דר"ל מדאצטרי' מיעוט למעט דם שלא נרבהו מכלל דדעתיה דקרא דמרבינן דדמי בצד אחד מ"מ עיקרא דמעוטא אתא לומר דלא נרבה דם ולא כדי לגלות רבוי על דברים אחרים וכן משמע הלשון דמדאצטרי' דאין עקרו בא לכך לגלות רבוי דאלמלי היה רוצה לתרץ כן הי"ל לומר בזה הלשון להכי כתב רחמנא מעל מנחתך לומר דאת' להכי מעוטא לגלות רבוי לדברים אחרים אלא לשון דמאצטרי' משמע דעיקר המיעוט בא לגלות מיעוט על אותו דבר שבא למעט אלא שאנו רואים מזה גם רבוי לשאר דברים ולא נמעטם לומר דבעינן דומה לשני צדדין דמדהוצרך למעט הכא בצד אחד אלמא חזינן דדעתיה דקרא לרבויי דמי בצד אחד ושעיקר המיעוט בא לגלות מיעוט על דם ולא כדי לגלות רבוי אאיברים אלא שממנו רואין כן. וכן הסברא לומר שעיקר המיעוט יש לנו לאוקמי ליה לומר דאתא על מה שנכתב ולא שיבא לגלות על בעלמא ואין קושיא ותירוץ זה אלא שהקושיא היא אמאי לא בעינן דומה לפרט בשני צדדין כמו בעלמא דבעינן דומה לשני צדדין ושיאמר התנא דלא נרבה כי אם הדומה בשני צדדין ומתרץ דנהי דבעלמא בעינן דומה בשני צדדים אנו רואין שאין דעת הכתוב כן אלא לרבות מה שדומה לצד אחד מדאנו רואין שהצריך מיעוט למעט מה שבא בצד אחד שהרי לדברי זה נכתב המיעוט כדי למעט הילכך אנו רואים דדעת הכתוב לרבות כל הבא בצד אחד וא"כ מקשה שפיר הכאאי למעוטי דם מעל מנחתך נפקא ודלשתוק מעל מנחתך דאתא למעט דם משום דעיקרו אתא להכי כדפרי':

דם נפסל בשקיעת החמה. דאינו ראוי לזרוק בלילה דכתיב ביום צוותו את בני ישראל להקריב וגו' (ויקרא ז) ודם למחר נפסל בלינה כדאמרינן במס' זבחים בפרק איזהו מקומן (דף נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה תלמוד לומר ביום הקריבו את זבחו וגו' והתם יליף לה שפיר וכן קומץ דלעיל מביום צוותו כתב זאת התורה לעולה ולמנחה וגו' אבל אברי עולה הותרו להקריב כל הלילה כדאמרינן בהאי פירקין (דף כו:) מנלן מבא השמש כלומר לאחר בא השמש ומקטירן כל הלילה: קרבן. נפש כי תקריב קרבן מנחה וגו': שני גזרין. שני בקעיות גדולות: וכן הוא אומר. דעצים קרבן מקרו ולהכי נקט שני גזרין כדילפינן מקראי פרק שלישי דמסכת יומא (דף לג.): לדברי רבי. דמקיש עצים למליחה ולהצריך הגשה כמנחה טעונין קמיצה כמנחה והמתנדב שני גזרין יביא עצים אחרים להסיקן: דם מעל מנחתך נפקא. ותרי מיעוטי למה לי נימא קרבן כלל מעל מנחתך פרט כל קרבנך חזר וכלל אף כל שאחרים באין לו חובה ולא דם דאין אחרים באין לו חובה דהשתא ליכא למיפרך אי מה מנחה שמתרת אף כל כו' דאם כן דמדרבית בצד דאחרים באין חובה לה כל הנך ובצד דמתיר מרבית דם אף כל למעוטי מאי בשלמא למאי דהוה סליק אדעתין מעיקרא (ואע''ג) דאף כל הוה ממעט נמי עצים הוה מצי למיפרך דנרבי בצד אחרים באין חובה כל הנך ובצד דמתיר מרבית לדם (ונרבי דם בצד דמתיר) ואף כל למעוטי עצים שאין אחרים באין להם חובה ואינן מתירין ולהכי איצטריך מעל מנחתך יתירא למעוטי דם אבל השתא דאמרת עצים אחרים באין חובה להם אי מרבי דם בצד דמתיר אף כל למעוטי מאי (קראי למאי אתא מנחת') דדרשינן מינה לעיל אף כל שאחרים באין להם חובה אבל מידי אחרינא לא מאי אתא למעוטי: נסכים. אין אחרים באין לו חובה:
אדרבה דם הוה ליה לרבויי כו'. ותימה דלא חשיב פיגול דדם וקומץ לא מיחייב עלייהו משום פיגול כדאמרינן בהקומץ זוטא (לעיל דף יד.) דאינהו גופייהו מתירין נינהו אבל אברים חייבים עלייהו משום פיגול: נפסל בשקיעת החמה כמותה. בריש מי שהיה טמא (פסחים ד' צד.) דאמרינן דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין לר' יהודה הקשה ר''ת דבסוף במה מדליקין (שבת דף לה.) משמע דלרבי יהודה משתשקע החמה עד הלילה שני חלקי מיל ותירץ ר''ת דמשתשקע החמה משמע סוף שקיעת החמה שכבר שקעה החמה אבל משקיעת החמה משמע מתחילת שקיעה תדע מדאמרי' (שבת דף כא:) גבי נר חנוכה מצוותה משתשקע החמה ואי בתחילת שקיעה עדיין הוא יום גדול והוה שרגא בטיהרא ולפיכך שקיעת החמה נמי דהכא גבי דם בתחילת שקיעה איירי וניחא טפי משום דאמרינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נו.) מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב ואי בסוף שקיעה קאמר למה לי קרא פשיטא דנפסל בלילה דאין יכול לזורקו דכתיב ביום צוותו ועמוד השחר פשיטא דפוסלת בו דומיא דאימורים ופי' שם בקונטרס דנ''מ אם עלה לגבי מזבח משום דאין לינה מועלת בראשו של מזבח וקשיא למ''ד מועלת מאי איכא למימר ואין לומר דאיצטריך משום דקי''ל גבי דם אם עלה לא ירד הואיל ולן כשר באימורים ואם מעלהו לגבי מזבח הוה אמינא דיכול לזרוק משום דבהא פלוגתא היא דרבן גמליאל ור' יהושע דר' יהושע אמר ירד ולרבן גמליאל לא ירד וכי תימא דאיצטריך משום דס''ד דלא מיפסיל בלינה כי היכי דאין חייבין עליו משום פיגול ונותר כדאיתא בסוף כל הבשר (חולין דף קיז.) הרי עצים ולבונה דאין חייבין עליהן משום נותר לרבי שמעון ואפילו הכי מיפסלי בלינה כשקדשו בכלי שרת וכי תימא משום דילפינן מדם דלמא שאני דם דמתיר ולפי מה שמפרש רבינו תם דמיירי בתחילת שקיעה ניחא וכן משמע בפ' מי שהיה טמא (פסחים דף צג:) דשחיטה אסורה מתחילת שקיעה גבי מי שהיה בדרך רחוקה דקאמר התם איזוהי דרך רחוקה מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין ומוכח התם דהיינו חמשה עשר מילין מפלגא דיומא עד שקיעת החמה ולא חשיב ד' מילין דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ואי לא מיפסלא דם עד צאת הכוכבים אם כן הוי שעת שחיטה ומיהו קשיא אי בתחילת שקיעה קאמר היכי ממעט לה מביום הקריבו הא עד צאת הכוכבים יום הוא דכתיב (נחמיה ד) והיה לנו הלילה למשמר והיום מלאכה ואשכחן נמי שקיעת החמה דאיירי בסוף שקיעה כגון צאת הכוכבים כדאמרינן בפרק הריני נזיר מן הגרוגרת (נזיר דף טז.) כגון דחזאי תלתא יומי סמוך לשקיעת החמה והיינו בבין השמשות כדאמר עלה בפרק כיצד צולין (פסחים דף פא.) ברואה בין השמשות וגם בפירקין (לקמן דף לו:) כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה והיינו בלילה מדקאמר רבה בר רב הונא ספק חשיכה ספק אינה חשיכה לא חולץ ולא מניח ועוד אמרינן במס' תענית (דף יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית ומנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגין עד צאת הכוכבים ויש לומר דלעולם נפקא ליה שפיר תחילת שקיעה מביום דאם אינו ענין לסוף שקיעה דנפקא מביום צוותו תנהו ענין לתחילת שקיעה ויש מפרשים דמן התורה אינו נפסל עד צאת הכוכבים אלא רבנן עבוד הרחקה ופסלוהו מתחילת שקיעה והעמידו דבריהם במקום כרת לענין דרך רחוקה כדי שיהו זריזין למהר לבא וקשיא דא''כ ליחשביה (בסוף) פסחים בסוף האשה (דף צב.) בהדי הנך שהעמידו דבריהם במקום כרת ויש לומר דלא חשיב אלא מידי (דלא) דהוו חידוש אבל זה אינו חידוש אם תקון כדי שימהרו לבא דהכי נמי לא חשיב חתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום והרכבתו ובאונן גופיה יש לחלק בין מת לו מת קודם חצות למת לו אחר חצות כדמשמע בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צח.) ואפילו הכי לא חשיב לה והשתא הא דאמרינן בפ' המנחות והנסכים (לקמן דף קא:) ובריש מעילה (דף ו.) לפני זריקה מועלין בו ומוקי לה דקבליה סמוך לשקיעת החמה דלא הוה שהות למזרקיה ההוא מעילה דרבנן דעד צאת הכוכבים יש שהות לזורקו ומיהו קשיא מדאמרינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נו:) קדשים הנאכלים ליום אחד מחשבין בדמן משתשקע החמה דאי חישב לזורקו לאחר שקיעה מיד הוי פיגול דהוי מחשב חוץ לזמנו ואין לומר פיגול דרבנן דהא דומיא דאימורים ובשר קדשים איירי דהוי פיגול דאורייתא ולא קתני בשר קדשי קדשים מחצות ואילך דזמן אכילתו מדרבנן וי''ל דההיא שקיעה בסוף שקיעה דהיינו צאת הכוכבים כמו שמפרש ר''ת דמשתשקע משמע סוף שקיעה: מלמד שמתנדבים עצים כו'. הא דפליגי הכא רבי ורבנן דלרבנן נדבה ולרבי קרבן גמור היינו כשאמר הרי עלי שני גזירי עצים אלו למזבח כדתניא בתוספתא דשקלים (פ''ג) האומר הרי עלי עצים מביא דמי שני גיזרי עצים ונותן לשופר ולוקחין כהנים בהן עצים ומקריבין אותן על גבי המזבח וניאותים מהן ואין מועלין בהן ואם הקריבן בחוץ פטור ואם אמר הרי עלי שני גיזרי עצים אלו למזבח כהן מקבלן הימנו ומקריבן לגבי מזבח ואין ניאותין בהם אבל מועלין בהם ואם הקריבן בחוץ חייב דברי רבי וחכמים אומרים אם הקריבן בחוץ פטור ואלו ואלו נופלין בלשכת דיר העצים ואם תאמר אמאי קאמר מאן שמעת ליה דאמר עצים קרבן רבי היא והא לרבנן נמי איקרו קרבן ולא בעו מליחה וי''ל דמדקאמר עצים ודם משמע ליה דחשיבי קרבן גמור כדם והיינו כרבי: לדברי רבי עצים טעונין קמיצה. ואם תאמר מ''ש דרבי מקיש עצים למנחה יותר מלשאר קרבנות ויש לומר דהאי קרבן דמרבי מינה עצים מקרבן דגבי מנחה דריש לה בתורת כהנים וא''ת מנלן דמקשינן למנחה דנקמצת האיכא מנחות טובא דאינן נקמצות ויש לומר דלגבי מנחה הנקמצת כתיב (ויקרא ב) ונפש כי תקריב קרבן מנחה ואם תאמר ומה קמיצה שייך בעצים הא אין בהם שיריים וכולן נשרפין ויש לומר דאשכחן כי האי גוונא בריש ואלו מנחות (דף עב:) לר' שמעון דמנחת חוטא של כהנים נקמצת הקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן והוא הדין כאן עצים: עצים טעונין קמיצה. והוא הדין ימין וקידוש כלי:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד