דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כא - א

ומתרצינן: אפיק מברייתא עצים, וכמו שאמרנו שהברייתא בשיטת רבי, ועייל יין של נסכים במקומו, למעטו שאינו טעון מלח, לפי שאין אחרים באין לה חובה, שהרי אין מביאים עמו עצים [47].

כדתניא: אבל היין של נסכים והדם והעצים והקטרת אין טעונין מלח.

והוינן בה: מני בשיטת איזה תנא נשנית ברייתא זו?

אי רבי, קשיא מה שכתוב בברייתא שעצים אין טעונין מלח, הרי רבי סובר שעצים טעונין מלח. אי רבנן, קשיא קטרת, שהרי מהכלל ופרט וכלל נתרבו כל הדברים שאחרים באין לה חובה, שטעונים מלח, והקטרת בכלל, שהרי צריכה עצים?

ומתרצינן: האי תנא הוא, דתניא: רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: כלל ופרט וכלל האמור בענין של מלח, כך הוא נדרש: מה הפרט דהיינו מנחה מפורש שהוא דבר שמקבל טומאה, ועולה לאישים, וישנו על מזבח החיצון, וטעון מלח, אף כל דבר המקבל טומאה ועולה לאישים וישנו על מזבח החיצון טעון מלח.

יצאו עצים - [48] שאין מקבלין טומאה [49],יצאו דם ויין - שאין עולים לאישים [50], יצאה קטרת [51] - שאינה קריבה על מזבח החיצון אלא על מזבח הפנימי [52], שכל אלו אין טעונין מלח.

והוינן בה: אלא טעמא שדם אין טעון מלח משום דמעטיה קרא לדם, הא לאו הכי לוליא המיעוט הוה אמינא הייתי אומר דם ליבעי צריך מלח, והרי כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם [53] ואינו כשר עוד לזריקה על המזבח, ובלא קרא ידענו שאין הדם העומד לזריקה טעון מלח, שהרי אם ימלח את הדם, יפסל? דאמר זעירי אמר רבי חנינא: דם שבישלו ואכלו אינו עובר עליו משום איסור דם [54], שלא אסרה תורה אלא דם הראוי לכפרה בקדשים, ודם מבושל יצא מתורת דם ופסול למזבח.

ורב יהודה אמר זעירי: דם שמלחו ואכלו אינו עובר עליו משום איסור דם, שגם הוא פסול לזריקה שמליח הרי הוא כרותח.

ורב יהודה דידיה אמר: אברים של קרבנות שצלאן תחילה חוץ למערכה של המזבח, והעלן לאחר מכן על המזבח, אין בהם משום "לריח ניחוח", שמכיון שנצלו שוב אין יוצא מהם ריח!?

ומתרצינן: לכך צריך קרא למעט נתינת מלח על הדם דמהו דתימא מישדא בה מלח משהו למצוה בעלמא ועל ידי אותו משהו לא יצא עדיין מתורת דם, קא משמע לן הפסוק שדם אין טעון מלח.

גופא אמר זעירי אמר רבי חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו.

יתיב רבא וקא אמר לה להא שמעתא. איתיביה אביי: ממה שכתוב בברייתא: הקפה הקריש את הדם ואכלו, או שהמחה את החלב וגמעו - חייב כרת משום דם או חלב! ובתחילה חשבה הגמרא, שהקפה את הדם על ידי בישול, ומכל מקום חייב עליו, וקשה לזעירי שאומר דם שבישלו אינו עובר עליו?

ומתרצינן: לא קשיא. כאן זעירי שפוטר דם שבישלו, מדבר כשהקפה באור, כאן בברייתא שכתוב שחייב על דם שבישלו, מדובר שהקפה בחמה! [55] וכדמפרש ואזיל:

הקפהו לדם באור פטור, משום דלא הדר שאינו חוזר להיות לכמות שהיה, ונמצא שבטל ממנו תורת דם. אבל אם הקפהו בחמה חייב, הואיל והדר להיות צלול, כמו שהיה בתחילה, הלכך גם עתה כשהוא קרוש, לא יצא מתורת דם.

ומקשינן: הקפהו בחמה, נמי לימא שהאוכלו פטור, שהרי בדם קדשים אינו ראוי שוב לזריקה על המזבח, דהואיל ואידחי מזריקה בשעה שהיה קרוש, אידחי לגמרי אף לאחר שנפשר, וכיון שאינו ראוי לזריקה אילו היה דם קדשים, אין חייב עליו משום אכילת דם!?

וראיה שאומרים בדם קדשים שקרש, הואיל ונדחה מזריקה בזמן שהוא קרוש, נדחה לעולם גם כשיפשיר, דהא בעא מיניה רבי מני מרבי יוחנן: דם שקרש ואכלו, מהו שיתחייב עליו כרת משום דם?

אמר ליה רבי יוחנן: הואיל ונדחה מזריקה בשעה שהוא קרוש, ידחה לעולם. והילכך אין חייבים על אכילתו! [56]

אישתיק רבא!

אמר ליה אביי: דלמא לא קשיא. כי כאן בברייתא שכתוב הקפה בחמה ואכלו חייב, מדובר בדם חטאות החיצוניות שראוי ליתנו על המזבח אף כשהוא קרוש, וממילא גם בדם חולין חייב על אכילתו, הואיל והוא ראוי לכפרה בקדשים. ואילו כאן שפוטר רבי יוחנן בדם קרוש מדובר בחטאות הפנימיות שאין ראוי דם קרוש להזאה כדמפרש לקמן, ולכן פטור עליו משום דם אם אכלו.

אמר רבא: אדכרתן מילתא הזכרת לי דבר דאמר רבה אמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות החיצונות ואכלו - חייב! והטעם שחייב: "ולקח מדם החטאת ונתן על קרנת מזבח העולה" אמר רחמנא בדם החטאות החיצוניות. והדם של חטאות החיצונות, אף על פי שהוא קרוש, ראוי הוא למזבח דבר לקיחה ונתינה הוא [57]. אבל דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו - פטור. ד"וטבל בדם והזה" אמר רחמנא בחטאות הפנימיות, והאי דם שקרש לאו בר טבילה והזאה הוא, וממילא בזמן שקרש אינו ראוי לגבי המזבח!

ורבה דידיה חולק על רב חסדא, ואמר: אפילו דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו - חייב אף שאינו ראוי לכפרה בדם הואיל ודם קרוש כנגדו ראוי לנתינה בחטאות החיצוניות [שהיא כנגד ההזאה בפנימיות].

אמר רב פפא: מאחר שאמרנו שאף דם שאינו ראוי לכפרה חייב על אכילתו, הואיל ויש "כנגדו" דם הראוי לכפרה במקום אחר, הלכך דם של חמור שקרש ואכלו - חייב, אף על פי שחמור אינו ראוי לקרבן, הואיל ויש דם קרוש "כנגדו" ראוי לנתינה בחטאות החיצונות! [58]

אמר רב גידל אמר זעירי: דם, בין שהוא לח בין שהוא יבש הרי הוא חוצץ לענין טבילה ולענין נטילת ידים.

מיתיבי: כתוב בברייתא: הדם והדיו והדבש והחלב כשהן יבשין - חוצצין, כשהן לחין - אינן חוצצין! [59] וקשה לזעירי שאומר אפילו לח חוצץ?

ומתרצינן: לא קשיא. הא זעירי שאמר דם לח חוצץ, דיבר בדסריך שמתחיל להתייבש קצת, הא הברייתא שכתוב דם לח אינו חוצץ, דיברה בדלא סריך, שהוא לח לגמרי.

כתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח".

והוינן בה: "תמלח" למאי אתא? מספיק לכתוב "וכל קרבן מנחתך במלח".

ומשנינן: לכדתניא: אי הוי כתיב רק "במלח", יכול תבונהו? [ולקמן מפרש לה] תלמוד לומר "תמלח". ואי היה כתוב רק "וכל קרבן מנחתך תמלח" יכול ימלח במי מלח? תלמוד לומר "במלח" דוקא! עוד כתוב: "ולא תשבית מלח" ודרשינן: הבא מלח שאינה שובתת בין בקיץ בין בחורף. ואיזו - זו מלח סדומית שהים משליך לחוץ תדיר. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית שנעשית מן הקרקע, ובידי אדם? תלמוד לומר "על כל קרבנך תקריב מלח" והמילה "תקריב" מיותרת לדרוש: תקריב - מכל מלח שהוא, בין סדומית בין איסתרוקנית! ועוד דורשים מהפסוק: תקריב - מכל מקום שהוא, ואפילו מחוץ לארץ! [60] תקריב - ואפילו בשבת! [61] תקריב - ואפילו בטומאה! [62] והפסוק מלמדינו שמליחה מעבודת הקרבן היא, ודוחה שבת וטומאה בקרבנות ציבור.

והוינן בה: מאי "תבונהו" האמור בברייתא?

אמר רבה בר עולא: הכי קאמר אי הוי כתיב "במלח" יכול יתבננו שישים עליו הרבה מלח כתבן הניתן בטיט, תלמוד לומר "תמלח" שיתן עליו מעט מלח, כדרך שמולחין.

אמר ליה אביי לרבה: אי הכי, יכול "יתבננו" מיבעי ליה לכתוב בברייתא, ולמה נקט התנא לשון "יכול תבונהו"?

אלא אמר אביי: הכי קאמר: יכול יעשנו כבנין שיתן עליו מלח הרבה כבנין, שהוא שורה על שורה.

אמר ליה רבא לאביי: אי הכי, יכול "יבננו"

דהוא לשון בנין, מיבעי ליה לכתוב בברייתא?

אלא אמר רבא: אין לפרש כדברי רבה בר עולא וכדברי אביי, אלא זאת כוונת התנא של הברייתא "יכול תבונהו"!

ומסבירה הגמרא את דברי רבא: מאי "תב ונה ו"?

אמר רב אשי: לשון נוטריקון הוא - יכול יתן בו הרבה מלח עד שיתן בו טעם כבינה שנותנת טעם באדם? תלמוד לומר "תמלח". [עיין בביאור התוס'!].

כיצד הוא עושה את המליחה? מביא האבר, ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו, ונותן עליו מלח, ומעלהו על גבי המזבח.

אמר אביי: וכן לקדירה! היינו, כשמולח הבשר להוציא דמו ולהכשירו לאכילה אין צריך למולחו יותר [63].

הערות

[47] לפי המבואר במסקנת הסוגיא אין טעמי הבריתות שוים בזה, שלפי הבריתא הראשונה דלעיל הטעם שנסכים נתמעטו ממלח הוא משום שאין אחרים באים להם חובה, אבל טעם הבריתא השניה למעט נסכים הוא משום שאינם עולים לאשים, שהרי מעמידים בריתא זו כרבי ישמעאל. שו"ר שכבר עמד בהערה זו השאגת אריה בחדשות [טז].

[48] כתב הקרן אורה שמכאן מוכח שגם לרבנן דרבי צריך לימוד על כך שעצים אינן טעונים מלח, וכמו שמבואר בדברי התוס' [ד"ה מלמד], שהרי רבי ישמעאל ודאי סובר כרבנן ולא כרבי, שלרבי עצים טעונים מלח, ובכל זאת הוצרך למעטם מכלל ופרט וכלל, וטעם הדבר הוא, דאף על גב שאינן קרבן גמור, מכל מקום שם קרבן עליהם, וכמו שנלמד מהפסוק ד"קרבן", ומה שלא העמדנו הברייתא דלעיל שעצים אינן צריכין מלח, כרבנן, הוא משום שמאחר והבריתא כרכה יחד דם ועצים, היה משמע שהוא קרבן גמור וכרבי, [אבל רבי ישמעאל לא כרך שניהם יחד], כן כתבו התוס'.

[49] רש"י מפרש שמן התורה אינן מקבלין טומאה, אבל מדרבנן נטמאין הם מדין חיבת הקדש, והתוס' הקשו ע"ז, שהרי חיבת הקדש הוא מן התורה, ועל כן פירשו שהכונה היא שעצים בעלמא של חולין אינן מקבלין טומאה, ועיין מה שהבאנו לקמן בשם הקרן אורה ביאור אחר בזה.

[50] הרמב"ם [איסורי מזבח ה יא] פסק דין זה דנסכים אינן צריכין מלח, וכתב ע"ז הכסף משנה שהרמב"ם פסק כרבי ישמעאל בנו של ריב"ב שמובא בבריתא, אולם הלחם משנה ועוד אחרונים כתבו שמדברי הרמב"ם מוכח שלא פסק כמותו, שהרי לא כתב שקטרת אינה טעונה מלח, אלא הרמב"ם סובר שגם לרבנן הדין הוא שנסכים אינם טעונים מלח, ומשום שאין אחרים באים להם חובה, כלומר שאינם צריכים עצים, וכן אינם מתירין, ואם כן אינם דומים בשום צד לקומץ המנחה, וכמו עצים לרבנן דרבי. עוד כתב הרמב"ם [מעשה הקרבנות [טז יד] שהמתנדב יין הרי הוא מולחו קודם שמנסכו, והקשה הכסף משנה מדבריו בהלכות איסורי מזבח הנ"ל, ותירץ שיש חילוק בין נסכים הבאים מחמת הזבח, ובין נסכים הבאים בפני עצמן שטעונים מלח, אולם הלחם משנה תמה שהרי הטעם שאין מלח בנסכים הבאים מחמת הזבח הוא משום שאינו עולה לאשים, [או משום שאינו טעון עצים], ואם כן הוא הדין לנסכים הבאים בפני עצמן, ועיין מקדש דוד [יג] שמבאר שמאחר ואם לא היה איסור בכיבוי האש של המערכה, היו מזלפין אותו על גבי האש, עיי' זבחים צא ב, משום כך נחשב שעולה לאשים, ועדיין צ"ע.

[51] הקשה הראב"ד בפירושו לתורת כהנים [יב יד ד] הרי מקרא מפורש הוא בקטרת "ממולח" [שמות ל, ועיי"ש ברש"י ורמב"ן], ועוד שהרי שנינו בסדר עשית הקטרת [כריתות ו א] "מלח סדומית רובע ", ותירץ שהנידון כאן הוא אם צריך ליתן מלח בשעת הקטרה מלבד המלח שנתנו בעת עשיתו, וכן הביא הליקוטי הלכות בשם פסקי תוס' לכריתות, ולכאורה כונתם כמו שכתב החזו"א [כה יז] שהמליחה צריכה להיות נעשית כשכבר ראויה הקטרת להיות נקטרת על המזבח, כלומר שכבר נתקדשה קדושת הגוף להקטרה, ומאחר שהמכתשת שבה נעשית אינה מקדשת אותה, משום כך צריך מליחה נוספת אחר שתתקדש בכלי, שהרי המלח הראשון שנמצא עכשיו בקטרת לא בא על ידי מעשה מליחה, אלא כאילו בא מאליו על ידי קוף, הואיל ולא נמלח בשעה הראויה לכך, עכ"ד, וכעין זה כתב גם כן המקדש דוד [יג]. אולם הליקוטי הלכות הביא מהכלבו שמפרש שמלח סדומית שנזכר בעשית הקטרת הוא לקיום מצות מלח, וכן ביאר הרדב"ז [איסורי מזבח ה יג] בדעת הרמב"ם.

[52] הקשה הראב"ד בפירושו לתורת כהנים שם מדוע לא מיעט רבי ישמעאל קטרת מצד שאינן ראויים לאכילה ואינם מקבלים טומאה, [ולכאורה מפורש הוא במשנה בזבחים [מה ב] שקטרת אינה ראויה לאכילה, ועיין עולת שלמה שהביא מקור אחר לזה, ויעויין עוד בראש יוסף פסחים [יט א] שדן בזה]. עוד הקשה הראב"ד למה לא מיעט רבי ישמעאל גם כן לבונה שאינה ראויה לאכילה ואינה מקבלת טומאה, ועל קושיא זו תירץ שמאחר ולבונה הבאה עם המנחה בכלי א' ודאי טעונה מלח, שהרי לומדים זאת מ"קרבן מנחתך", משום כך גם לבונה הבאה בפני עצמה צריכה מלח, עכ"ד, וביאר במנחת אברהם ע"פ דברי הגרי"ז שהובא לעיל, שנאמרו במלח שני מצוות, א', דין כללי בכל הקרבנות, ב', מצות מלח במנחה, שהוא דין בצורת עשיית המנחה, ועל זה חידש הראב"ד שלבונה הבאה עם המנחה הרי היא חלק מהמנחה עצמה, והדין מלח שבה הוא ממצות מליחה שנאמרה במסויים במנחות, ועיי"ש. והקרן אורה יישב ע"פ מה שמבואר בתוס' [ד"ה עצים], שהדין דעצים מקבלים טומאה מחמת חיבת הקדש, הוא רק לפי רבי הסובר שעצים קרבן גמור הן, אבל לרבנן אינן מקבלין טומאה, מה שאין כן לבונה שהיא קרבן גמור מקבלת טומאה, ואם כן רבי ישמעאל הסובר בזה כרבנן, מיעט בדוקא עצים משום שאינם מקבלים טומאה, מה שאין כן לבונה שיש בה דין חיבת הקדש, עכ"ד, ולפי דבריו מיושבת גם כן קושית הראב"ד הנ"ל מקטרת. והעולת שלמה יישב לפי המבואר בחולין [קיז ב] שתבלין ראויים להצטרף עם האוכל להשלים שיעור של קבלת טומאה, אף על גב שבפני עצמם אינם מקבלים טומאה, ועל כן אי אפשר למעט לבונה וקטרת [שהם תבלין] משום שאינם מקבלים טומאה, שהרי מכל מקום ראויים הם להצטרף ולקבל טומאה עם האוכל, מה שאין כן עצים שאינן ראויים אפילו לזה.

[53] לפי המבואר בסוגיא לקמן לדעת רש"י, הדין הוא שבחטאות החיצוניות הדם כשר לכפרה אפילו כשהקפהו באור, והוא הדין כשמלחו, ואם כן צריך פסוק לומר שבדמם אין מצות מלח, וצריך לומר שכל קושית הגמרא כאן הוא רק לפי מה שסברנו בסלקא דעתך שאין חילוק בין הקרבנות.

[54] הפרי מגדים [יו"ד פתיחה לסי' סט העיקר הא'] כתב שהיה אפשר לפרש שאין בו מלקות אבל יש בו איסור תורה, אולם כתב שבדברי התוס' חולין [קיא א ד"ה דם] מבואר שהוא אסור רק מדרבנן, ובאמת שהרשב"א בחולין [קיא א] הביא דעת בעל העיטור הסובר שיש בזה איסור תורה כחצי שיעור. עוד כתב שם שדוקא על ידי בישול גמור בכלי ראשון הוא שנפקע שם דם ממנו, אבל על ידי כלי שני אפילו להדיעות [יו"ד ריש סי' קה] שהוא מבליע ומפליט, מכל מקום אינו בשם בישול, ועל כן עדיין חייבין עליו משום, דם, וכן על ידי כבישה אף על גב שהוא מבליע בכולו כבישול, מכל מקום לענין דם אינו חשוב כבישול, וגרע ממליחה.

[55] הקרן אורה ועוד אחרונים מבארים שיטת רש"י בסוגיא, שדם שבישלו אין עוברין עליו משום דם, הואיל ואינו ראוי לכפרה מצד שהוא קפוי וקרוש, ובזה יש חילוק בין הקפה בחמה להקפה באור, שבחמה מאחר שהוא חוזר לכמות שהיה, האוכל ממנו כשחזר להיות צלול הרי הוא חייב, ועל זה מקשה הגמרא שגם בזה היה לנו לפטרו מצד שכבר נדחה שעה אחת, והגם שאין דיחוי באיסורין לרבי יוחנן [לקמן נד], מכל מקום מאחר שיש דיחוי לענין קרבנות, אם כן הדם כבר אינו ראוי לכפרה משום הדיחוי, ואם כן גם איסור דם אין בו, ומתרצינן שבחטאות החיצונות אין שום חסרון בזה שהוא קרוש, שגם אז הוא ראוי לכפרה, ועל כן חייב משום דם בין בחטאות חיצוניות ובין בדם חולין, הואיל וכנגדו ראוי לכפרה בקדשים, ובזה מדברת הבריתא דהקפה את הדם ואכלו שחייב, וזעירי הפוטר מדבר בחטאות הפנימיות, שבהם צריך שיהיה הדם צלול כדי לקיים הזאה, ועל כן בקפוי פטור גם כן משום איסור דם, דהואיל ובעצמו הוא דם ששייך בו הזאה, אילו היה צלול, משום כך אין מועיל מה שבכנגדו, בחטאות החיצונות, הוא ראוי לכפרה אפילו בקרוש, וכן רבי יוחנן שדיבר מדין דיחוי מדבר לענין חטאות פנימיות, ורבא חולק על זה וסובר שגם בחטאות פנימיות מועיל מה שבכנגדו [בחיצונות] הוא ראוי לכפרה. אולם התוס' מפרשים הסוגיא שיש כאן שני נידונים, א', מצד שהדם שהוא מבושל או נמלח [אפילו הוא צלול] כבר אין בו תורת דם ונפקע שם דם ממנו, ב', מצד שהוא קפוי וקרוש ואינו ראוי לכפרה, וזעירי פטר מצד שנפקע שם דם ממנו, ומקשה הגמרא מהבריתא, ומתרצינן שבחמה לא נשתנה הדם בעצמותו, והראיה ממה שהוא חוזר לכמות שהיה צלול, ועל כן שמו הראשון עליו, ולכן אפילו כשהוא קפוי יהיה חייב עליו, ושוב מקשה הגמרא שהיה לנו לפטור אפילו בחמה מצד הטעם שאינו ראוי לכפרה, ואפילו כשחזר להיות צלול יהיה פטור משום דיחוי, ומתרצינן שיש חילוק בין חטאות פנימיות לחיצוניות. ונפקא מינה רבתי ביניהם, שלרש"י דם חולין שבישלו באור חייב עליו, אבל להתוס' פטור, ורק כשבישלו בחמה יהיה חייב, ובזה ביארו האחרונים מחלוקת רש"י ותוס' בחולין [קט א] לענין דם שבישלו, עיי"ש. ולכאורה עדיין צ"ע ממה שכתב רש"י [ד"ה כאן בחטאות] בתוך דבריו, דהבריתא דהקפה את הדם מדברת כשהקפה בחמה, ולכאורה אין צורך לזה לפי כל הנ"ל. שו"ר שכבר העיר בזה השאגת אריה [חדשות טז], וכתב שטעות סופר הוא ברש"י. ובעיקר הדבר שהבישול באור מפקיע ממנו שם דם לשיטת התוס', מבואר בדברי התוס' שהטעם הוא משום שאינו ראוי לזריקה, וביאר באתוון דאורייתא [ד ב] שכל דבר שנשתנה מכמות שהיה על ידי בישול וכדומה הרי הוא פסול לקרבנות ולמצוה, וכמו יין המבושל שהוא פסול לנסכים [לקמן פו ב], וכן למדנו בסוכה [לו] לענין אתרוג הכבוש ומבושל שהוא פסול למצוה, וממילא גם איסור דם אין בו, משום שאינו ראוי לזריקה. אולם הר"ן בחולין [מא א בדפי הרי"ף] כתב שדם המבושל נפקע שם דם ממנו, משום ששאינו כמות שהיה, עכ"ד, ומשמע שלדבריו אין זה מצד שאינו ראוי לכפרה, אלא הוא טעם בפני עצמו לענין איסור דם, והקשה בקהלות יעקב מה חילוק יש בין איסור דם לשאר איסורי מאכלות שבתורה, שאיסורם לא נפקע על ידי הבישול, אפילו אם ישתנו בזה לגריעותא, כל זמן שהן ראויין עדיין לאכילת אדם, וכתב ליישב שמאחר ועיקר איסור דם מבואר בפסוקים שהוא מחמת שנפש וחיות הבהמה תלוי בו, ואם כן יתכן שכשבישלו כבר איבד הדם מסגולתו, ואינו יכול להוות עוד נפש הבהמה וחיותה.

[56] הקשה השפת אמת מה שייכות קושיא זאת לדברי זעירי, הלא גם לולא דברי זעירי, מהבריתא דהקפה את הדם שחייב היה יכול להקשות על רבי יוחנן שפטר מצד דיחוי, והניח בצ"ע.

[57] הקשה הקרן אורה ממה שאמרו בפסחים [סא] שחטו לקרבן פסח קודם התמיד, יהיה אחד ממרס בדמו כדי שלא יקרוש, עד אחר שיזרק דם התמיד, ומה איכפת לנו אם יקרש, [וכמו כן יש להביא ממה ששנינו במשנה [שם סד] ולא היו לבזיכין שוליים, שמא יניחום ויקרש הדם, ותירץ שמאחר ובפסח נאמר דין שפיכה, [עיי' סוף פסחים], משום כך צריך דם צלול בדוקא, עוד כתב שלכתחילה בכל הקרבנות צריך שיהיה צלול.

[58] הקשו האחרונים הרי משנה מפורשת היא בכריתות [כ ב] שדם בהמה וחיה טמאים בכרת, ואם כן ודאי שכל חידושו של רב פפא הוא רק בדם חמור שקרש, ונמצא שלפי רב חסדא יהיה פטור בזה, וקשה שמכיון שגם בדם של טמאים אנו מחייבים מאחר ושכנגדו בטהורים ראוי הוא לזריקה, אם כן הוא הדין כשקרש צריך לחייב על דמם, שהרי ראוי הוא לזריקה בחטאות חיצונות, וכמו לענין דם חולין שחייב כשקרש, הואיל וראוי בחטאות החיצונות, וכל מחלוקת רב חסדא ורבא הוא רק לענין דם הפנימיות שקרש, וכמו שנתבאר לעיל, מאחר שהוא מצד עצמו שייך בו זריקה אילו היה צלול, והשאגת אריה [שם] סיים שצריך נגר ובר נגר לפרק קושיא זאת, ויעויין בעולת שלמה מה שכתב בזה.

[59] הקהלות יעקב [טהרות נח] הביא מחלוקת הראשונים בטעם הדבר שלח אינו חוצץ, שהמרדכי הביא בשם הרא"ם שהטעם הוא משום שאינו מקפיד על זה, אולם יש מהראשונים הסוברים שהמים מחלחלים מתחתיו ונוגעים לבשרו, ועיי"ש.

[60] המשנה למלך [שבת יא ה] הקשה ממה שמבואר בשבת [עה ב] ונפסק כן ברמב"ם שם שאין עיבוד באוכלין מן התורה, והרי העלו הקרבן למזבח אחר הפשט העור, ואם כן למה הוצרכנו ללמוד מפסוק להתיר המליחה בשבת, והביא בשם הרא"ה לתרץ שגם חלק הכהנים היה צריך מליחה, והרי אם רצו היו יכולים לאכול את הבשר שבחלקם עם העור, ולכן הוצרכנו להתיר המליחה בשבת, שהרי בזה יש משום עיבוד, עכ"ד, [ובעיקר דברי הרא"ה שיש מצות מלח בחלק הכהנים, יעויין מה שהבאנו בזה לעיל [כ א] בביאור דברי הרע"ב שם], ועיי"ש עוד במשנה למלך. והגרע"ק איגר בגליון הרמב"ם שם הביא מתשובות מהר"ם מרוטנברג שתירץ על קושיא זו, שהתיר הכתוב להביא המלח דרך רשות הרבים, [ויעויין פסחים ריש פ' אלו דברים], ועוד שיש איסור נוסף של הבערה בזה שמבעיר את המלח, עכ"ד. והשפת אמת העיר שלכאורה איסור זה הוא רק ריבוי בשיעורים, שנחלקו בזה הראשונים אם הוא אסור מן התורה או מדרבנן. והאחרונים כתבו שנצרך להתיר משום מליחת החלבים שאינם נחשבים כאוכל לענין זה, או משום מליחת הראש שהוא קרב עם עורו.

[61] הקשה החזו"א והרי מליחה מעכבת בהקטרת הקרבן, שאמנם אם לא ימלח יהיה ריצוי וכפרה בקרבן, שלא יהיה חמור יותר מלא הקריב האימורים כלל, אבל מכל מקום אינה הקטרה בלא מלח, ואם כן מה צריך לימוד על כך שמותר למלוח בשבת, שמכיון שהתירה התורה הקטרת הקרבן בשבת, בהכרח שגם המליחה מותרת, שהרי אינה הקטרה מבלעדיה, ותירץ שכל העיכוב שנאמר בלא נמלח הוא רק בדבר שבו תלוי עיקר ריצוי הקרבן, וכמו קומץ המנחה וכדומה, אבל באימורין שאין הריצוי תלוי בהם, הרי ההקטרה כשירה בדיעבד אפילו בלא נמלח, ועיין בהערות לעיל [כ א] עוד בענין זה.

[62] רש"י מפרש שהפסוק מלמדנו שהמליחה עבודה היא ודוחה טומאה, ואם כן לכאורה פשוט הוא שאין הנידון לענין פעולת המליחה, שהרי אדרבה בלא הפסוק לא היינו אוסרים למלוח בטומאה משום שאיננה עבודה כלל, אלא הנידון הוא לענין ההקטרה של המלח בטומאה, שבלא הלימוד מ"תקריב" היינו אוסרים להקריב הקרבן עם המלח בטומאה, שאמנם התירה התורה להקריב קרבן ציבור בטומאה, אבל עדיין לא היינו יודעים שמותר גם להקריב את המלח בטומאה, שזה כמו הקטרה נוספת בטומאה. ויעויין אבן האזל [איסורי מזבח ה יא ז] שכתב שלמדנו גם כן שמותר למלוח במלח טמא, ועיין עוד מנחת אברהם בזה.

[63] התוס' הביאו שיש ראשונים הגורסים "וכן לצלי", וסוברים שגם האוכל בשר צלי, צריך קודם למלחו ולהוציא דמו, ורק אח"כ מותר לאכלו, אולם הר"ן בחולין [ד ב בדפי הרי"ף] הביא שהרא"ה גם כן גורס "וכן לצלי", אולם מפרש שהכונה היא שגם חלק הכהנים צריך מליחה כדי לקיים מצות מלח, ולכן נקט אביי צלי, הואיל ולקדירה בכל ענין צריך מליחה כדי להוציא דמו, מה שאין כן בצלי שבחולין אין צריך מליחה, שיוצא הדם על ידי הצליה.

ומשיבים: אפיק [הוצא] עצים מנוסח הברייתא, ועייל [והכנס] נסכים, שאינם טעונים מלח, דתניא [ששנויה ברייתא]: אבל היין של נסכים, והדם, והעצים והקטרת אין טעונין מלח.

ומבררים: מני [כשיטת מי היא] ברייתא זו? אי [אם] שיטת רבי — קשיא [קשה] מדין עצים, שהרי רבי אמר שהעצים צריכים מלח, אי רבנן [אם כשיטת חכמים] — קשיא [קשה] מדין קטרת, שהרי שנינו בברייתא שהיא טעונה מלח!

ומשיבים: האי תנא [שיטת תנא זה] הוא, שהוא דורש את הכתוב באופן אחר. דתניא [ששנויה ברייתא] ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: נאמר "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג), מה הפרט המפורש ("מנחתך") — דבר שמקבל טומאה, ועולה לאשים (על אש המזבח), וישנו על מזבח החיצון — אף כל דבר המקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על מזבח החיצון טעון מלח, ולפיכך:

יצאו עצים — שאין מקבלין טומאה, יצאו דם ויין — שאין עולים לאשים, אלא ניתנים על קרן המזבח, יצאה קטרת — שאינה קרבה על מזבח החיצון, אלא על המזבח הפנימי.

ושואלים: אלא לכל הדעות, טעמא דמעטיה קרא [הטעם, דווקא מפני שמיעט המקרא] את הדם אינו טעון מלח, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי אם לא כך הייתי אומר]: דם ליבעי [צריך] מלח. ואולם כיצד ניתן היה לומר כן? והלוא כיון דמלחיה נפיק ליה [שמלח אותו יצא לו] מתורת דם! שהרי מטעם זה אמר זעירי, אמר ר' חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו על אכילתו, מפני שיצא מתורת דם בתורה הראוי להקרבה, ורב יהודה אמר בשם זעירי: דם שמלחו גם כן אינו עובר עליו מטעם זה,

ורב יהודה דידיה [משלו] אמר והוסיף בענין דומה: אברים של עולה שצלאן תחילה ואחר כך העלן על המזבח, אין בהם משום "לריח ניחוח" (ראה שמות כט, כה ועוד)!

ומשיבים: על כל פנים הוצרכנו למעט דם ממליחה, שכן מהו דתימא [שתאמר], מישדא בה [שיזרוק בו] משהו מלח למצוה בעלמא [בלבד], שהרי בכך אינו משנה את טבעו של הדם, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] הכתוב שאינו צריך מלח כלל.

א גופא [לגופה] של ההלכה שהזכרנו, אמר זעירי, אמר ר' חנינא: דם שבישלו אינו עובר עליו. יתיב [יושב היה] רבא וקא אמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. איתיביה [הקשה לו] אביי ממה ששנינו בברייתא: הקפה (הקריש) את הדם ואכלו, או שהמחה (המיס) את החלב האסור וגמעו, אף ששינהו ממה שהיה — הרי זה חייב, משמע מזה שדם שנשתנה תורת דם עליו!

אמר לו רבא: לא קשיא [אין זה קשה], כאן שהקפה באור (על ידי אש) שוב אינו נידון כדם, ואינו עובר עליו, כאן שהקפה (הקריש) בחמה עובר עליו. וטעם הדבר: כשמבשל אותו באור לא הדר [אינו חוזר] למצבו המקורי, שנשתנה לגמרי, אבל כשמקפה אותו בחמה הדר [חוזר הוא] ונהיה דם.

הקשה לו אביי: כשהקפה בחמה נמי [גם כן], לימא [נאמר]: הואיל ואידחי אידחי [הואיל ונדחה לזמן מסויים מתורת דם, יידחה] לעולם, דהא בעא מיניה [שהרי שאל אותו] רבי מני מר' יוחנן: דם שקרש ואכלו, מהו לעבור עליו? אמר ליה [לו]: הואיל ונדחה מתורת דם ידחה! אישתיק [שתק] רבא ולא מצא תשובה.

אמר ליה [לו] אביי: דלמא [שמא] ודאי, כאן מדובר בדם חטאות החיצוניות (החיצונות) שדמן ניתן על מזבח העולה, כאן בדם חטאות הפנימיות שדמן ניתן בתוך ההיכל!

אמר לו: אדכרתן מילתא [הזכרת לי דבר] ששמעתי, שאמר רב חסדא: דם שקרש בחטאות החיצוניות ואכלו — חייב, כי "ולקח הכהן מדם החטאת ונתן" (ויקרא ד, כב) אמר רחמנא [אמרה התורה], ודם גם בשעה שהוא קרוש בר לקיחה ונתינה הוא, שניתן לקחת גוש של דם קרוש ולתת אותו על המזבח. אבל אם לקח דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו — פטור, משום ש"וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה" (שם ו) אמר רחמנא [אמרה התורה], והאי [וזה] דם קרוש לאו בר [לא בן] טבילה והזאה הוא.

ורבא דידיה [משלו] אמר סברה אחרת: אפילו דם שקרש בחטאות הפנימיות ואכלו — חייב, הואיל וכנגדו ראוי הדם להקרבה בחטאות החיצונות. אמר רב פפא: הלכך [משום כך] לפי עקרון זה, דם חמור שקרש ואכלו — חייב עליו משום אכילת דם, למרות שדם החמור וודאי אינו ראוי להקרבה, הואיל וכנגדו דם קרוש ראוי בחטאות החיצונות.

ועוד בענין דם, אמר רב גידל, אמר זעירי: דם, בין שהוא לח בין שהוא יבש, חוצץ לענין טבילה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הדם והדיו, והדבש והחלב, אם הם יבשין — חוצצין, אם היו לחין — אינן חוצצין, הרי שדם לח אינו חוצץ! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא דסריך [זה שנדבק] מפני שהוא מתחיל להיקרש — חוצץ, הא דלא סריך [זה שאיננו נדבק] אינו נחשב לחציצה.

ב וחוזרים לדרשת הכתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח" (ויקרא ב, יג), ושואלים: מה שנאמר "תמלח" למאי אתא [למה בא]? ומשיבים, לכדתניא [לכמו ששנויה ברייתא]: "אילו נאמר רק "מנחתך במלח" יכול תבונהו, שיהא כולו מלא במלח? תלמוד לומר: "תמלח" (שם). ומצד אחר, אי [אם] היה נאמר רק "תמלח", יכול שיצא ידי חובה במי מלח בלבד, ולא במלח ממש? תלמוד לומר: "במלח".

ועוד, מה שנאמר: "ולא תשבית מלח" (שם) מלמד — הבא מלח שאינה שובתת, מלח שמצוי תמיד, ואיזו? זו מלח סדומית, שים המלח פולט בגליו בכל יום. ומנין שאם לא מצא מלח סדומית, שמביא מלח איסתרוקנית שנחצב בידי אדם? תלמוד לומר מיד לאחר מכן: "על כל קרבנך תקריב מלח" (שם) להדגיש: "תקריב" — כל מלח שהוא, "תקריב" — מכל מקום, גם מחוצה לארץ, "תקריב" — ואפילו בשבת, "תקריב" — ואפילו בטומאה. עד כאן הברייתא.

ומבארים: מאי [מה פירוש] "יכול תבונהו" האמור בברייתא? אמר רבה בר עולא, הכי קאמר [כך הוא אומר]: יכול יתבוננו, יערבו בו מלח הרבה, כמו שמערבים תבן בטיט. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], מדוע השתמש התנא בלשון "תבונהו"? "יתבוננו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר אביי: "יכול תבונהו" מובנו — יכול יעשנו יתן עליו מלח כבנין. אמר ליה [לו] רבא: אי הכי [אם כך], "יכול יבננו" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא אמר רבא: יש להבין את לשון הברייתא כפי שהיא — יכול תבונהו.

ושואלים: מאי [מה פירוש] "יכול תבונהו"? אמר רב אשי: יכול יתן בו טעם בכולו, כבינה הנותנת טעם באדם כולו? תלמוד לומר: "תמלח" שאין בכך צורך, אלא כיצד הוא עושה? מביא את האבר העומד להקרבה ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו שוב מלח, ומעלהו למזבח.

אמר אביי: וכן לקדירה, כשרוצים לבשל בשר וצריך למלוח אותו כדי לספוג ממנו את הדם — די למולחו באופן זה, ולאחר שמדיח את הבשר הריהו ראוי לבישול ואכילה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara responds: Wood is removed from the baraita, and insert in its place wine libations, teaching that they do not require the addition of salt. As it is taught in a baraita: But the wine libations and the blood, and the wood and the incense, do not require salt.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this baraita? If you say it is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, the ruling of the baraita concerning wood is difficult, as the baraita rules that wood does not require salt, whereas Rabbi Yehuda HaNasi holds that wood does require salt. If you say it is the opinion of the Rabbis, the ruling of the baraita concerning incense is difficult, as they taught in the baraita on 20a that any item for which another item is necessary requires salt, and this includes the incense, which is burned with wood.

The Gemara suggests: The baraita is in accordance with this following tanna, who explains the verse that was interpreted in the baraita in a different manner. As it is taught in a baraita: Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: The verse states: “And every meal offering of yours you shall season with salt” (Leviticus 2:13). Just as the specified detail, i.e., the meal offering, is an item that is susceptible to ritual impurity, and is brought on the fire of the altar, and is sacrificed on the external altar, so too, any item that is susceptible to ritual impurity, and is brought on the fire of the altar, and is sacrificed on the external altar requires salting.

Therefore, wood is excluded, as it is not susceptible to ritual impurity. Wine and blood are excluded, as they are not brought on the fire of the altar but rather are sprinkled on the corner of the altar. The incense is excluded, as it is sacrificed not on the external altar but rather on the inner altar.

The Gemara asks: But how can it be that according to all opinions, the reason that blood does not require salting is that the verse excluded blood, indicating that if not for that, I would say that blood requires salt? Once one salts the blood, it exits the category of blood, as Ze’eiri says that Rabbi Ḥanina says: With regard to blood that one cooked, one does not transgress the prohibition against consuming blood by drinking it, since it no longer has the status of blood that is fit to be presented on the altar. And Rav Yehuda says that Ze’eiri says: With regard to blood that one salted, one does not transgress a prohibition by drinking it, since salted blood has the status of cooked blood.

And similarly, Rav Yehuda himself says: With regard to the limbs of a burnt offering that one first roasted and afterward brought them up to the altar, they do not constitute fulfillment of the requirement of the verse that an offering be “an aroma pleasing to the Lord” (Exodus 29:25).

The Gemara answers: It is still necessary to derive that blood does not require salt, lest you say that the priest should sprinkle any amount of salt, even a minute quantity, on the blood, merely for the fulfillment of the mitzva, as such an amount would not render the blood as cooked. To counter this, the verse teaches us that blood requires no application of salt.

§ The Gemara discusses the matter itself: Ze’eiri says that Rabbi Ḥanina says: With regard to blood that one cooked, one does not transgress a prohibition by drinking it. Rava was sitting and saying this halakha. Abaye raised an objection to him from a baraita (Tosefta, Karetot 2:19): If one curdled blood and consumed it, or in a case where one melted forbidden fat and swallowed it, even though he changed its form, he is liable. This demonstrates that even after its form is changed, the blood’s status remains unchanged.

Rava responded: This is not difficult, as here, Ze’eiri’s statement relates to a case where he curdled the blood by means of the fire, whereas there, in the case of the baraita, he curdled the blood by means of the sun. Blood curdled by means of a fire cannot return to its former state, so one is not liable, whereas blood curdled by means of the sun can return to its former state, so one is liable.

Abaye objected: But even when blood is curdled by means of the sun, let us say that since it was disqualified from being presented on the altar, it was disqualified, i.e., excluded, from the prohibition against consuming blood; as Rabbi Mani inquired of Rabbi Yoḥanan: With regard to blood that was congealed and one ate it, what is the halakha? Rabbi Yoḥanan responded: He is not liable; since it was disqualified from being presented on the altar, it shall be disqualified from the prohibition against consuming blood. Rava was silent and had no answer.

Abaye said to him: Perhaps here the baraita is certainly referring to the blood of the external sin offerings, which is sprinkled on the external altar in the Temple courtyard, whereas there Ze’eiri is referring to the blood of the inner sin offerings, which is sprinkled inside the Sanctuary.

Rava said to him: You have reminded me of a matter, as Rabbi Ḥisda says: With regard to blood that became congealed, if it is blood of the external sin offerings and one ate it, he is liable, as the Merciful One states in the Torah: “And the priest shall take of the blood of the sin offering with his finger, and place it upon the corners of the altar of burnt offering” (Leviticus 4:25), and congealed blood is suitable for taking and placing, as one can take the congealed blood and place it upon the altar. By contrast, if it is blood of the inner sin offerings and one ate it, he is exempt, as the Merciful One states in the Torah: “And the priest shall dip his finger in the blood, and sprinkle of the blood” (Leviticus 4:6), and this congealed blood is not suitable for dipping and sprinkling.

And Rava himself says: Even if there was blood of the inner sin offerings and one ate it, he is liable, since blood corresponding to this blood is suitable to be placed on the altar in the case of the external sin offerings. Rav Pappa says: Therefore, according to the same reasoning, in the case of the blood of a donkey that became congealed and one ate it, he is liable, despite the fact that a donkey’s blood is not fit to be brought as an offering, since blood corresponding to this blood is suitable to be placed on the altar in the case of the external sin offerings.

In the context of the halakhot of blood, Rav Giddel says that Ze’eiri says: Blood, whether moist or dry, interposes during ritual immersion. The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta, Mikvaot 6:9): With regard to blood, ink, honey, or milk on a person’s skin, when they are dry, they interpose during immersion; but when they are moist, they do not interpose. The Gemara explains: This is not difficult; this statement of Rav Giddel is referring to a case where the blood adheres to the skin, as it has begun to congeal and therefore interposes. That baraita is referring to a case where the blood did not adhere and therefore does not interpose.

§ The Gemara returns to its interpretation of the verse: “And every meal offering of yours you shall season with salt” (Leviticus 2:13), and asks: For what purpose does the expression “you shall season” come? The Gemara answers: It is written for that which is taught in a baraita: Had the verse stated only: And every meal offering of yours shall be with salt, one might have thought that the halakha is tevonehu, a term that will be explained in the Gemara. Therefore, the verse states: “You shall season.” Conversely, had the verse stated only: “You shall season,” one might have thought that this obligation can be fulfilled by means of adding salt water. Therefore, the verse states “with salt.”

The continuation of the verse: “And you shall not omit [tashbit] salt from your meal offering,” teaches that one should bring salt that never rests [shovetet], i.e., it is found continuously. And what type of salt is this? This is referring to salt of Sodom. And from where is it derived that if one did not find salt of Sodom that he should bring salt of istrokanit, which is quarried from rock? The verse states immediately afterward: “With all your offerings you shall sacrifice salt” (Leviticus 2:13), in order to emphasize that you should sacrifice any type of salt; you should sacrifice salt from any place, even from a location outside of Eretz Yisrael; you should sacrifice salt even on Shabbat; and you should sacrifice salt even in a state of ritual impurity.

The Gemara clarifies: What is the meaning of the term tevonehu? Rabba bar Ulla said: This is what the baraita is saying: One might have thought that one should mix into it [yitabonenu] large quantities of salt, just as one mixes straw [teven] into clay. Abaye said to him: If so, the baraita should have said: Yitabonenu, and not tevonehu. Rather, Abaye said: The baraita is saying that one might have thought one should form the addition of salt just as one builds a building [binyan], by adding layer upon layer. Rava said to him: If so, the baraita should have said: He should build it [yivnenu] and not tevonehu. Rather, Rava said: The baraita states: One might have thought tevonehu.

The Gemara asks: What is meant by tevonehu? Rav Ashi said: One might have thought that one should infuse the entire offering with the taste of salt, just as understanding [bina] infuses a person with wisdom. To counter this, the verse states: “You shall season.” How does he act? He brings the limb that is to be sacrificed on the altar and applies salt, and then turns it over and again applies salt, and brings it up to the altar.

Abaye says: And one acts similarly before placing meat into a pot. If one wishes to cook meat and needs to salt it in order to extract its blood, it is sufficient to apply salt to both sides and let it sit until the blood drains. Then, after it is washed, the meat is ready to be cooked and eaten.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כאן בחטאות החיצוניות, הא דקתני הקפא את הדם הוי בחטאות החיצוניות וה"ה לשל חולין הואיל וראוי לכפרה בקדשים והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאת הפנימית כגון פרים הנשרפים:
ונראה לפסוק דכל דם דחולין בין בשלו בין מלחו עובר עליו מדמותבינן עלה דההיא דזעירי דאמר דאם בשלו או מלחו אינו עובר עליו מבריית' דהקפא דעובר עליו והוה מתרץ דלא קשיא כאן באור כאן בחמה דבאור אינו עובר עליו ובחמה עובר עליו והדר דמותבי' מדר' יוחנן דאין לחלק בין אור לחמה דכמו דבאור אין לעבור עליו דאינו ראוי לזריקה כמו כן בחמה אינו ראוי דבשעה דקרש אינו ראוי לזריקה והואיל ונדחה ידחה וא"כ לפי דברי ר' יוחנן דאמר דם שהקפא בין באור בין בחמה אינו עובר עליו וא"כ בריית' דתניא דהקפא עובר עליו היכי משכחת לה והוצרך לומר כאן בחטאות החיצונות דבריית' דעובר עליו מיירי בתיצונות דהואיל דאעפ"י דקרש ראוי לזריקה ומשום דכתי' ולקח ונתן והרי בר לקוח ונתינה הוא הילכך עובר עליו וכיון דדם דחיצונות שקרש חייב עליו כמו כן בחולין שקרש עובר עליו הואיל וראוי לזריקה הוא כחטאות החיצונות ומאי דאמר ר' יוחנן דאינו עובר עליו ר"ל דוקא בפנימיות דלאו בר טבילה הוא כיון דקרש, ומאחר דמסקינן דדם שקרש בחולין עובר עליו אין לנו לחלק בין קרש ע"י אור בין ע"י חמה וכי היכי דמוקמי' ההיא דר' יוחנן דקאי אינו עובר עליו בפנימיות כמו כן נוקי לההיא דזעירי דבשלו ומלחו אינו עובר עליו בפנימיו' אבל בחיצונות עובר שהרי אע"פי שמלחו או בשלו בר לקיחה ונתינה הוא ואין לחלק בין אור לחמה ומאחר דהוי ראוי לזריק' גבי חיצונות בחולין חייב עליו דכיון דראוי לזריקה דם גמור ואפי' היינו באים לפרש דשנויא דמשני דמחלק בין חטאו' חיצונו' לפנימיו' הוי דוקא אקרו' וקפא בחמ' אבל באור אף בחיצונו' פטור דההיא דזעירי דבשלו ומלחו אינו עובר מיירי גם בחיצונות ובחולין ובאור אפ"ה לאו הלכת' כוותייהו אלא כרבא דהוי בתראה דמחייב גם בפנימיו' הואיל דכשנגדן ראוי בחיצונות וכמו כן יש לנו לומר דגם באור הואיל וכנגדו דם שקרש בחמה כמו זה שקרש באש ראוי בחיצונות וכיון דנבוא לומר דנחייב בדם שקרש ע"י האור הואיל ובר לקיחה הוא דהיינו כשנמלל ועדיין ראוי ליקח וליתן שלא נקרש לגמרי גם בבשלו לחייב אע"פ שאינו ראוי לזריק' ולקיחה ונתינה משום שלא לחלק בדם שנתבשל לחצאין דמאחר דאיכא דם שנתבשל דחייבין עליו כגון שלא נתבשל כל כך שנעשה יבש גם כשנתבשל הרבה יש לחייבו מפני שאין לנו לחלק בדם שנתבשל שלפעמים נחייב ולפעמים נפטור אלא שיש לנו לומר שלעולם מתחייב בכל דם שבשלו או מלחו. ועוד יש טעם לחייב בבשלו שהרי מדמה בשלו למלחו ומלחו בר לקיחה ונתינה הוא וראוי לזריקה ומאחר דבמלחו חייב כמו כן בבשלו חייב דהא מדמה להו:

תמלח למאי אתא, נ"ל דתמלח גופיה לא בעי למאי אצטריך שהרי צריך לכתוב תמלח יותר מבמלח שהרי לא היה משמעות אם כתב וכל קרבן מנחתך במלח לבד כמו אם כתב וכל קרבן מנחתך תמלח אלא ר"ל תמלח אחר במלח למאי אתא דר"ל דלא הו"ל לכתוב במלח כי אם תמלח לחודא ולכך קאמר לכדתניא ומייתי דדריש להו תרוייהו:

תקריב ואפי' בשבת, ובהגה"ה פי' תקריב בשבת ובטומאה אם קרבן צבור הוא ואשמועינן דמליחתו עבודה ודחיא שבת וטומאה כשאר עבודות:
יש להקשות למאי אצטריך ליה לומר ואפי' בשבת פשיטא דמאי שנא מכל שאר מילי דקרבן שנעשות בשבת, ונ"ל דאצטרי' דסד"א דלא עיקר מצוה היא ולא תדחה ולא להוי אלא מכשירי מצו' דדוק' שחיט' וזריק' והולכה בעזרה שהיא [ר"ה] דחו שבת דעיקר עבודה היא אבל מלוח זה אינה עיקר עבודה לא תדחה שבת לכך אצטרי' לקרא דתקריב למדרש אפי' בשבת:
ועדיין יש להקשות אי זה מלאכה יש כאן דלצטרי' קרא לומר דדחיא שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלין כדאית' פ' כלל גדול, ונ"ל דכיון דקרבן תמיד במוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל דלאו כעבוד באוכלין דמי מאחר שאינו נאכל, אי נמי מתקן קרבן הוא כמעבד דמי:

רש"י ד"ה לא סריך. שכשתולין כו'. עי' ש"ך יו"ד סי' קצ"ח סק"כ העתקת לשון רש"י בסגנון אחר טוב משלפנינו. ומפי הרב הגאון המנוח מוה' יוסף אב"ד דסלוצק ז"ל שמעתי דחסר ב' קווים על מלת ל"א והוא ר"ת לישנא אחרינא וש"י:

תד"ה דם. והיינו הא דתנן כו'. צ"ע דאדרבה בכריתות (כב) מייתינן עלה דאמר רב ל"ש אלא בלב עוף כו' אבל לב בהמה דיש בו כזית חייבין עליו. ועיין בתוס' חולין שם:

גמ' אמר רבה בר עולא כו' יכול יתבוננו וכו' אי הכי יתבוננו. נ"ב נ"ל לרבה בר עולא גרסי' יִתְבְּנָנוּ בלי וי"ו:

שם אלא אמר רבא יכול תבוניהו. נ"ב רבא גרס תבִינהוּ ביו"ד אחר הבי"ת:

רש"י ד"ה דם חמור וכו' דאין קרבן בטמאין. נראה להדיא דלאו דוקא נקרש דהא בלא נקרש הוי נמי הך חידוש דאף דאין קרבן בטמאים ובודאי הכי הוא דאם בלא נקרש פשוט דחייב משום דם והוי כדם בהמה דעלמא מה"ת לא לחייב בקרוש דמ"ש מבהמת חולין דחייב בקרוש אמנם תמוה לי דא"כ מאי חידש ר"פ הא מתניתין ערוכה היא ריש פרק דם שחיטה דבין טמאים בין טהורים חייבים על דמו:

(כא א) דילמא ודאי כאן בחטאות וכו'.—צ"ל: דילמא כאן בחטאות וכו' - שו"ת רלב"ח סי' קכ"א, וכ"ה בהגהות הב"ח כאן [וכ"ה בכ"י מינכן.]

(שם תוספות) ד"ה כאן וכו' לפי שיטת רש"י שאם בשלו צלול וכו'.—פי' שלדעת התוס' אפי' בשלו צלול פטור. והא דאמרינן לעיל "באור לא הדר וכו'" כבר כתב בשו"ת רלב"ח (שם), שמצא בתוס' כ"י: לא הדר לאו דוקא דלאו בהכי תליא אלא כלומר לא הדר למילתיה (פי' אפי' חזר ונעשה צלול אינו חייב עוד עליו לעולם) בחמה הדר למילתיה.

דתניא. דיין אין טעון מלח: וקפריך הש''ס מני. הך ברייתא: קשיא קטרת. דהא רבינן לעיל (דף כ.) כל שאחרים באין לו חובה וקטרת נמי דבעי עצים בעי מלח ולקמן נמי אמרינן בראשו של מזבח ששם מולחין הקטרת והקומץ: הפרט. מנחתך: עצים אין מקבלין טומאה. ואע''ג דעצי מערכה מקבלין טומאה כדאמרינן בפרק שני דפסחים (דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה ההיא מדרבנן הוא משום חיבת הקדש וקרא אסמכתא בעלמא דהא עצים בעלמא לא מקבלי טומאה: דם שבשלו. בין דחולין בין דקדשים ואכלו אינו עובר עליו דהא לא חייבה תורה אלא על הדם הראוי לכפרה ודם קדשים משבישלו לא חזי למילתיה ונפק מתורת דם ומליח הרי הוא כרותח: מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא. ומשום ההוא משהו לא נפיק מתורת דם: הקפה. כמו (שמות טו) קפאו תהומות: (קפה באור). ואכלו חייב משום דם או חלב: בחמה. הדרא לכמות שהיה צלולה לכך חייב: דם שקרש. קא סלקא דעתך ואפילו דחולין: כאן בחטאות החיצונות. הא דקתני הקפה את הדם בחמה ואכלו חייב והוא הדין לשל חולין הואיל ואכלו לכפרה בקדשים: והא דאמר זעירי אינו עובר עליו בחטאות הפנימיות. כגון פרים ושעירים הנשרפים וטעמא מפרש לקמן: הלכך. דאמרת אמרינן הואיל וכנגדו ראוי: דם חמור. אע''פ שאינו ראוי לקרבן ואיכא למימר דלא חייבה תורה כרת אלא על דם הראוי לקרבן אלא אפילו חמור דאין קרבן בטמאין אפילו הכי חייב: חוצץ. לענין טבילה: סריך. שמתחיל להתייבש ולהדבק קצת חוצץ: לא סריך. שכשתולין בו אצבע נמשך והולך חוט ממנו (ופוסק הדם): תבונהו. מפרש לקמן: מי מלח. מוריס: שאינה שובתת. שמצויה בקיץ ובחורף ומלח סדומית והים משליכה לאגפה: איסתרוקנית. מן הקרקע נעשית ובידי אדם: מכל שהוא. בין סדומית בין אסתרוקנית: מכל מקום. ואפילו מחוץ לארץ: סדומית דקה אסתרוקנית גסה: יכול יתבוננו. יתן מלח הרבה כתבן בטיט: כבנין. מלח הרבה שורה על שורה: נותנת טעם [כבינה]. באדם: תקריב בשבת ובטומאה. אם קרבן ציבור הוא ואשמועינן דמליחתן עבודה היא ודחי שבת וטומאה כשאר עבודות:

אפיק עצים ועייל נסכים. ונמעט נסכים במה מנחה מיוחדת כו' ודם מועל מנחתך וא''ת אימא איפכא וי''ל דלא שייך לומר איפכא כלל דהא כדי שלא נאמר (משום) צד של מתיר הוא דאיצטריכא למיכתב מעל מנחתך למעוטי דם דמתרבי מההוא צד ואילו נסכים ממעטי מיניה: יצאו עצים שאין מקבלין טומאה. פי' בקונטרס דהא דאמר בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) והבשר לרבות עצים ולבונה אסמכתא בעלמא ואי אפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בפ' שני דחולין (דף לו:) דחיבת הקדש דאורייתא מההיא קרא דוהבשר וכן מוכח בפ' כל הפסולין (זבחים דף לד.) גבי אוכל בשר לפני זריקת דמה דאמרינן אבל טומאת בשר דברי הכל לוקה דאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה כו' והאי דקרי ליה בפרק בית שמאי (שם דף מו:) פסולא בעלמא לאו מדרבנן קאמר אלא מדאורייתא ופסולא בעלמא קאמר דלית ליה מלקות ועוד דהיא גופא משמע דלרבנן הוי דאורייתא דלר' ישמעאל דאמר פסולא בעלמא וההיא דקרי לה מעלה בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) הכי נמי קאמר גבי מעלות העריב שמשו אוכל בתרומה דנפקא לן מקרא בפרק הערל (יבמות דף עד:) אלמא מעלה דאורייתא קאמר והא דקאמר הכא יצאו עצים שאין מקבלין טומאה בעצי עצים קאמר ולא בעצי המערכה וא''ת מנין לנו לרבות עצים לטומאה מוהבשר מאחר דיש להו פדיון מן התורה אפילו בתר דשפינהו לגיזרי כדמשמע בריש המנחות והנסכים (לקמן דף קא) לרבנן דפליגי עליה דרבי דלרבי ודאי ניחא דחשיב להו קרבן גמור וי''ל דההיא דמרבי עצים בכל מקום היינו לרבי וקצת קשיא מאחר דחייבים על העצים משום טומאה אמאי לא תני להו בפרק שני דמעילה (דף י.) דתנן הקומץ והלבונה והקטורת כולם הוכשרו ליפסל בטבול יום וחייבין עליהם משום נותר וטמא ופיגול אין בהם וי''ל בין לרבי בין לרבנן לא מצי תני דלרבנן לא מיחייב אעצים ולרבי יש בעצים משום פיגול לאחר שנקמצו ככל דבר שיש לו מתירין לאדם או למזבח כאיברי עולה שדם מתירן: [כאן בחטאות החיצונות וכאן בחטאות הפנימיות. פרש''י דבחטאות הפנימיות אינו עובר עליו וטעמא כמו שמפרש לקמן ולא נהירא דא''כ בחטאות הפנימיות נמי. משמע לפי שיטת רש''י שאם בשלו צלול הואיל וראוי לטבילה והזאה יהא חייב עלה אם יאכלנו ואין הסוגיא מוכיח הכי דאמרינן לעיל כיון דמלחיה נפיק ליה מתורת דם ולא יתחייב עליו ועוד דרבא דידיה אמר אפילו בחטאות הפנימיות ואכלו חייב ומשמע לפי' רש''י דרבא לית ליה דזעירי ולעיל קאמר יתיב רבא וקאמר להא שמעתא משמע דסבירא לרבא כזעירי לכן נ''ל דבזעירי (היינו בבשלו באור) כ''ע לא פליגי דאינו עובר עליו והא דמחלק הכא בין חטאות הפנימיות לחיצוניות קאי אקפאו בחמה]: דם שבישלו אינו עובר עליו. [והיינו] הא דתנן בפ' כל הבשר (חולין דף קט. ושם) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו [דמיירי אחר בישולו] מדמייתי הנך תרי מילי בהדי הדדי דם שבישלו ודם שמלחו משמע דתרווייהו חד טעמא כדפי' בקונטרס דמליח כרותח דלא חייבה תורה אלא דבר הראוי לכפרה וכיון דבישלו או מלחו נפקא ליה מתורת דם ומשמע הכא דסתם מליחה דקדשים היינו דאין נאכלין מחמת מלחן דהאי דמליח כרותח היינו דאין נאכל מחמת מלחו כדפרישית בפ' כל הבשר (שם דף קיב.) ואסתם מליחה דקדשים הוא דדייק הכא הא לאו הכי הוה אמינא דם ליבעי מלח כיון דמלחיה נפקא ליה מתורת דם דאמר זעירי דם שמלחו וכו' ובסמוך אמרינן וכן לקדירה לפיכך מדקדק ר''ת מכאן דמליחה לקדרה באין נאכל מחמת מלחו סגי ולא כמו שמפרשים כמו שאדם מולח להצניע וכמליח לצורך עיבוד או כדבעי ליה לאורחא ובפרק כל הבשר (גם זה שם) פירשתי גבי אינו נאכל מחמת מלחו: יתן בו טעם כבינה. היינו דלא חזי לאכילה בלא הדחה כמו שהבינה מתקנת האדם: וכן לקדירה גרסי'. ובספר רבינו גרשם כתוב [וכן לצלי] וכן פי' רבינו חננאל בפ''ק דחולין (דף יד.) גבי אסורה בהנאה ליומא:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד