דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - א

ומשנינן: אמר רבא: קסבר רבי יהודה: כל שהוא תערובת של מין במינו וגם דבר אחר, שאינו מינו מעורב בו, אומרים - סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו המעורב עמו רבה עליו ומבטלו! [78] וכן הוא אצלינו, השמן אמנם אינו מבטל את השמן מחמת שהוא מינו, אבל הסולת של הקומץ מבטלת את השמן שנבלע בה ממנחת הנסכים. ומעתה אין לומר ששמן זה עדיין הוא קיים במנחת הנסכים, אלא לקומץ הוא שייך, והוי ליה "ריבה שמנה" לגבי הקומץ, ו"חיסר שמנה" לגבי המנחות. [ורבנן שחולקים על רבי יהודה של המשנה, ומכשירים הקומץ שנתערב במנחת נסכים, הולכים לשיטתם ש"עולין" אין מבטלין זה את זה ואפילו מין בשאינו מינו - ביאור הסוגיא עפ"י הרש"ש ופי' רעק"א במשניות].

איתמר: קומץ דנקמץ ממנחת חוטא [ודין מנחת חוטא הוא שאין נותנין בה שמן כלל] ששמנו, שנתן על הקומץ שמן, רבי יוחנן אמר: פסול! וריש לקיש אמר: הוא עצמו הקומץ תחילת מצותו כך היא - משכשכו לקומץ של מנחת חוטא בשירי הלוג שמן של מנחה אחרת שיש בה שמן ! ורק לאחר שהוא משפשף את הקומץ בשמן מעלהו על גבי המזבח [79], וכל שכן היכן ששימנו לקומץ, שהוא כשר להעלותו.

והוינן בה לריש לקיש: והכתיב במנחת חוטא "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לב ונה"?

ומתרצינן: ההוא קרא הכי קאמר: שלא יקבע לה שמן למנחת חוטא קודם הקמיצה כחברותיה, כשאר המנחות שקובע להם שמן עוד לפני קמיצתן, אבל לאחר קמיצה אם שימנו להקומץ הרי הוא כשר [80].

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: תניא: קומץ חרב שאין בו שמן שנתערב בבלול, בקומץ של מנחה הבלולה בשמן - יקריב הכל למזבח ! רבי יהודה אומר: לא יקריב! [רבנן ורבי יהודה הולכים לשיטתם כמו שנחלקו במשנה].

מאי לאו לכאורה מדברת הברייתא בקומץ דמנחת חוטא שהוא חרב דאיערב שנתערב בקומץ דמנחת נדבה [81] שהוא בלול [82], ודוקא משום שנתערב בקומץ אחר, ששניהם "עולין" הן, חולקים רבנן על רבי יהודה וסוברים "יקריב", אבל אם נתן סתם שמן [שאינו "עולה" למזבח] על הקומץ של מנחת חוטא, מודים רבנן שפסול להקרבה, וקשה לריש לקיש?

ומתרצינן: לא מדובר בברייתא בעירוב קמצים של מנחת נדבה ומנחת חוטא, אלא מדובר שנתערבו מנחת פרים ואילים שהם "חרבים" יחסית, שאין בהם אלא שני לוגין שמן לעשרון סולת, במנחת כבשים שהיא "בלולה" יחסית, שיש בה שלשה לוגין שמן לעשרון סולת. וכיון שמנחת פרים ואילים גם היא בלולה בשמן, אלא שחריבה היא ביחס למנחת הכבשים, לכך נקטה בברייתא לשון "חרב שנתערב בבלול", ורק בזה נחלקו רבנן ורבי יהודה, וטעמו של רבי יהודה שפסולה, משום שנשתנה בלילתה - מבלילה עבה לבלילה רכה. אבל בקומץ של מנחת חוטא, שאין בה שמן כלל, לפי כולם אינה נפסלת כשנתן עליה שמן לאחר שנקמצה!

ומקשינן: והא בהדיא קתני לה למנחת פרים ואילים ברישא של אותה ברייתא. דתניא: מנחת פרים ואילים שנתערבה במנחת כבשים, וכן חרב שנתערב בבלול - יקריב. רבי יהודה אומר - לא יקריב! ואם כן על כרחך מה שכתוב "חרב שנתערב בבלול" לא מדובר במנחת פרים ואילים, אלא בקומץ דמנחת חוטא שנתערב במנחת נדבה?

ומשנינן: לעולם הברייתא מדברת במנחת פרים שנתערבה במנחת כבשים ומה שכתוב "חרב שנתערב בבלול", פרושי קמפרש לה, הוא פירוש למה שאמר בתחילה "מנחת פרים" וכו'. והכי קאמר: מנחת פרים וכו', דהיינו חרב שנתערב בבלול!

בעי רבא: קומץ שמיצה שמנו הבלוע בתוכו על גבי עצים של המערכה שעל גבי המזבח, ונתן גם הקומץ על אותם עצים והקטירו עליהם מהו לפוסלו משום שחיסר הקומץ? [83]

מי אמרינן חיבורי עולין, השמן שבעצים שהוא מחובר לקומץ כשחזר ונתנו לקומץ על העצים שבתוכם השמן, כעולין דמו כאילו מובלע השמן בקומץ ולא הוי חיסר הקומץ וכשר, או לאו כעולין דמו ופסול? [פי' אחר - חיבורי עולין דהיינו השמן שמחובר לקומץ כעולין דמו וחייב הוא בהקטרה כי אם לא יקטירנו הוי כמקטיר קומץ חסר ואם נתמצה על העצים יקטיר הקומץ עם העצים, או לאו כעולין דמו ולא חשיב כקומץ שחסר].

אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי לאו היינו מחלוקת דרבי יוחנן וריש לקיש. דאיתמר: המעלה מחוץ לעזרה אבר מהקרבן שאין בו כזית, ועצם משלימו לכזית [וכזית הוא השיעור לחיוב כרת משום העלאת חוץ] רבי יוחנן אמר: חייב כדין מעלה כזית קדשים בחוץ. ריש לקיש אמר פטור!

ומבארינן טעמייהו: רבי יוחנן אמר חייב משום שהוא סובר חיבורי עולין דהיינו העצם שמחובר לבשר שהוא "עולין" כעולין דמו, וריש לקיש אמר פטור משום שהוא סובר חיבורי עולין לאו כעולין דמו.

ודחינן: אין שאלתנו דומה למחלוקתם, אלא תיבעי לרבי יוחנן, ותיבעי נמי לריש לקיש.

תיבעי לרבי יוחנן: עד כאן לא קא אמר רבי יוחנן התם שחיבורי עולין כעולין אלא בעצם, דמינא ממין דבשר הוא, אבל הכא דשמן לאו מינא דקומץ הוא, שזה סולת וזה שמן, אולי לא נאמר חיבורי עולין כעולין דמו.

או דלמא אפשר לומר להיפך, דאפילו ריש לקיש לא קא אמר שחיבורי עולין לא כעולין דמו אלא בעצם, דבר מפרש הוא, שאפשר להפרישו מהבשר, ואי פריש מהמערכה ונפל לאו מצוה לאהדורי, אבל שמן דלאו בר מפרש הוא מהסולת לא אומרים לאו כעולין דמו, או דלמא לא שנא?

ומסקינן: תיקו!

מתניתין:

שתי מנחות שלא נקמצו עדיין ונתערבו זו בזו, אם נתערבו באופן כזה שנשאר מכל מנחה מעט סולת כדי שיעור קומץ שאינו מעורב במנחה השניה אלא הוא ניכר בפני עצמו, ויכול לקמוץ ממנחה זו בפני עצמה, וממנחה זו בפני עצמה, המנחות כשרות. ואם לאו, שנתערב כל הקמח של שתי המנחות זו בזו, הרי שתיהן פסולות, שאין המנחה כשרה אלא כשכל הקומץ הוא מהמנחה עצמה, ולא כשנתערב בו מסולת של מנחה אחרת.

קומץ שנתערב במנחה אחרת שלא נקמצה - לא יקטיר את כל התערובת, שאין להקטיר עם הקומץ דבר שאינו טעון הקטרה! וגם אי אפשר לקמוץ עתה מהתערובת באותו מקום שהתערב בו הקומץ, שתי קמיצות עבור שתי המנחות, שמא בכל קומץ יהיה מעורב מסולת המנחה האחרת.

ואם הקטיר את כל התערובת - זו שנקמצה עלתה לבעלים ויצאו ידי נדרם, שהרי הקומץ שלה הנמצא בתערובת הוקטר על גבי המזבח, וזו שלא נקמצה לא עלתה לבעלים משום שאינה ניתרת בלא קמיצה.

נתערב קומצה של מנחה בשיריה של אותה מנחה, או בשיריה של חבירתה [84] - לא יקטיר את התערובת, ששירים של מנחה אסורים בהקטרה, משום שכל דבר שחלק ממנו עולה לאישים על המזבח, שאר חלקיו אסורים בהקטרה מן התורה [85]. ואם עבר והקטיר, עלתה לבעלים, שהרי הוקטר הקומץ של מנחתם על המזבח.

גמרא:

אמר רב חסדא: חתיכת בשר נבילה שנתערבה בשתי חתיכות בשר של בהמה שחוטה - בטילה הנבילה [ברוב] בשחוטה, ואם נגע אדם באחת מהחתיכות אינו טמא, שתערובת זו נחשבת כתערובת מין בשאינו מינו שנוהג בה דין ביטול ברוב, שאי אפשר לעולם לשחוטה שתיעשה נבילה ותטמא, לפיכך הוי הנבילה לגבי השחוטה כמין אחר [86].

ושחוטה שנתערבה בשתי חתיכות נבילה [87] אינה בטילה בנבילה [88] ואם נגעה תרומה באחת מהחתיכות אינה טמאה בודאי, אלא הרי היא ספק טמאה, ואין שורפים אותה [89], משום שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה כלומר, אפשר שהנבילה יהיה בה דין של שחוטה לענין זה שלא תטמא, והיינו דלכי מסרחה כשבשר הנבילה יסריח ולא יהיה ראוי לאכילה פרחה טומאתה, הלכך הוי כמין במינו שאינו בטל. - שלפי לרב חסדא הולכים אחר הרוב המבטל, שאם הוא יכול להיות כהמיעוט, נחשב מין במינו, ואם לא, נחשב כמין בשאינו מינו.

ורבי חנינא אמר: הולכים אחר הדבר הבטל. הילכך, כל שאפשר לו להמעוט הבטל להיות כמוהו, כהרוב המבטל, כגון מיעוט נבילה שנתערב ברוב שחוטה הוי כמין במינו ואינו בטל, וכל שאי אפשר לו להבטל להיות כמוהו, כמבטל, כגון מיעוט שחוטה שנתערב ברוב נבילה הוי מין בשאינו מינו, ובטל, וכל החתיכות נחשבות כדין ודאי טמאות, ושורפין תרומה שנגעה באחת מהן.

והוינן בה: אליבא דמאן נחלקו רב חסדא ורבי חנינא?

אי אליבא דרבנן שאמרו לעיל (דף כ"ב - א') דם מבטל דם הא אמרי "עולין" למזבח, כגון דם פר ודם שעיר שנתערבו הוא דלא מבטלי אהדדי, אבל מין במינו אם זה לא עולה למזבח בטל, ואם כן נבילה ושחוטה מבטלין זה את זה בכל אופן שהתערבו!? אי אליבא דרבי יהודה שאמר אין דם מבטל דם, נחלקו האמוראים כאן, אם כן קשה -


הערות

[78] החזו"א [כט ו] מבאר שבלא חידוש זה ד"סלק את מינו", היינו אומרים שמצא מין את מינו ונעשו חטיבה אחת, ועל כן אין די לבטל [על ידי האינו מינו] רק את המינו דאיסור, אלא צריך לבטל את שניהן, כלומר להצריך ס' באינו מינו נגד כל המינו, אולם כל זה הוא בשאר איסורי תורה, אבל כאן הלא השמן של המנחה הזאת אינו מתבטל כלל על ידי הסולת שלה, שהרי שניהם יחד הם ממצות המנחה, ועל כן גם אם יהיה בסולת כדי לבטל את השמן של שתי המנחות יחד, לא היה מועיל ביטול כלל, שלעולם השמן של המנחה הזאת אינו מתבטל בה, והרי הוא מחזק ומצטרף עם השמן של חבירתה שהן מין אחד, ובזה חידש רבא שכל אחד הוא נידון בפני עצמו, ואפשר לבטל רק את האיסור, או בנידון דידן רק את השמן של חבירתה.

[79] הגרי"ז ביאר שהיו עושין כן לכתחילה, כדי שתהיה המנחה נדבקת יחד מעט, שאם לא תהיה מדובקת כלל, יש לחוש שיהיו חלקיה מתפזרים הרבה, ויוכל להיות שיהיה במקום אחד פחות מכדי שומשום, שנחלקו לעיל [טז ב] אם דרך הקטרה בכך.

[80] רש"י מפרש שהכונה היא שלא יתן בה שמן קודם קמיצה אלא אחר הקמיצה, והקשה הגרי"ז אם כן מה מקשים לריש לקיש מהבריתא דחרב שנתערב בבלול שהוא פסול משום שנעשה החרב משומן, והרי אפשר להעמיד בפשיטות קודם קמיצה שאז מודה ריש לקיש שפסול, ובטהרת הקדש כתב שכונת רש"י לומר שאם בא ליתן שמן בכונה תחילה, שאינו יכול ליתן אלא אחר הקמיצה, אבל כשנתערב שלא בכונה, כמו בבריתא, בזה אפילו קודם קמיצה יהיה כשר לריש לקיש, עכ"ד, וכנראה משום שעיקר הקפידא הוא שלא יהיה נעשה כשאר המנחות שיש בהם שמן, ועל כן כשהוא שלא בכונה או אחר הקמיצה כשר.

[81] התוס' לעיל [כב א] כתבו שהגירסא הנכונה היא "קומץ דמנחת חוטא דאיערב במנחת נסכים", וביארו שקומץ שנתערב עם קומץ אחר לעולם אינו נפסל על ידי דין ביטול ברוב אפילו לרבי יהודה, [וכדמוכח לקמן בעמ' ב' בגזירה שוה דרבי זירא], ודוקא כשנתערב עם מנחת נסכים שהוא כליל ואין בו קומץ ושיריים, בזה שייך פסול מצד ביטול, אולם הקשו על זה דהא גופא מנין לנו דין זה שאינו בטל קומץ בקומץ, עיי"ש. וליישב הגירסא שלפנינו אולי יש לומר שכל הגזירה שוה דרבי זירא היא רק לענין ביטול סולת בסולת, שהיה צריך להיות בטל [אף על גב שהם מין במינו, משום שדינם חלוק, וכמבואר לקמן בעמ' ב'], אבל סולת ושמן שהם מינים חלוקים לגמרי, בזה לא למדנו כלום מדברי רבי זירא, ואפילו בשני קומצים יש אצלם ביטול, ויעויין בטהרת הקדש שכתב על דברי התוס' לעיל, שרבי זירא דיבר לענין ביטול סולת בסולת, וצ"ע.

[82] הקשו התוס' מנין לנו שלא יקריב לרבי יהודה משום שהמנחת חוטא נפסלה הואיל ושימנה, והרי יתכן לפרש שלא יקריב משום שהבלול נפסל הואיל וחיסר שמנה, ומכיון שמעורבין מנחה כשירה עם פסולה יתכן שאסור להקריב כלל, ותירצו שלעולם אין נפסל [על ידי ביטול במנחה אחרת] מצד חיסר שמנה, אלא מצד ריבה שמנה, עכ"ד, והעולת שלמה מבאר שהנידון של התוס' אם מותר להקריב מנחה כשירה עם פסולה, זה תלוי במה שדנו התוס' בזבחים [עז] לענין דם קדשים שנתערב בדם חולין, אם מותר לזרוק הדם לרבנן דרבי אליעזר, וכמו שהובא בהערות לעיל [כב א]. ועיין עוד בטהרת הקדש בזה.

[83] לפי פירוש א' ברש"י הנידון הוא האם השמן המונח על גבי העצים נחשב כבלוע בקומץ משום דחיבורי עולין כעולין, או שאינו חשוב כמחובר, ועל כן הוא כאילו נחסר הקומץ בהקטרה, והקשה הגרי"ז למה לא יקטיר השמן בפני עצמו ומה פסול יש בזה, אולם השיטה מקובצת [ג] ביאר שמאחר ואין השמן ניכר, אינה חשובה הקטרה אם אינו נחשב כמחובר אל הקומץ. אולם הקשה בנתיבות הקדש, שהרי אפשר להוכיח ממה שלמדנו לעיל דלרבנן דאין עולין מבטלין זה את זה, אין פסול במה שהשמן של מנחה אחת בלוע ובלול עם מנחה אחרת, ואף על גב שהשמן אי אפשר להקטירו בפני עצמו, שאין הקטרתו חשובה וכנ"ל, ועל כרחך משום דחיבורי עולין כעולין, והרי הוא כמחובר לקומץ שלו. ולפי פירוש שני ברש"י, הנידון הוא, האם צריך להקטיר גם את העצים שהשמן נתמצה עליהם, שמאחר וחיבורי עולין כעולין, הרי דין השמן שהיה מחובר לקומץ כדין קומץ, ועל כן צריך להקטיר גם אותו, או לאו, וביאר השיטה מקובצת שם שמצד דין חיסר שמנה היה אפשר לומר שהוא רק כשנחסר קודם קמיצה ולא לאחריה. והשיטה מקובצת הביא שם מתוס' חדשים ביאור נוסף, שמאחר והשמן שמיצה נבלע בעצים ואינו בעין, אם כן יש לדון שהוא יתבטל אצלם ויהיה כחיסר שמנה דפסול, ורק אם נאמר שחיבורי עולין כעולין, נמצא שהעצים שהם מחוברין לעולין דין עולין עליהם, ושוב לרבנן אין מבטלין זה את זה, וכמו במשנתינו בנתערב קומצה עם מנחת נסכים, שכשר לרבנן מהטעם הזה. ויעויין עוד בתוס' ובקרן אורה.

[84] השיטה מקובצת [ז] מבאר בדברי רש"י שבמנחה שלא נקמצה אין איסור מן התורה להקטיר, אבל מכל מקום אין ראוי להקטירה מאחר שאין דינה להיות נקטרת, אבל בשיריים יש בזה איסור ד"כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו", וכמו שכתב רש"י. והגרי"ז תמה למה לא יקטיר המנחה שלא נקמצה ואיזה איסור יש בדבר, והניח בצ"ע, ויעויין בזבחים [עט ב] שיש גזירה מדרבנן שלא לזרוק דם התמצית ודם פסולין שנתערבו עם דם כשר. והנה בתוספתא [ד א] מובא שרבי אליעזר סובר שמותר גם להקריב לכתחילה בכל אופנים אלו, וביאר באור שמח [פסולי המוקדשין יא לא] שרבי אליעזר הולך לפי שיטתו בזבחים [עז], שכשנתערבו אברים של חטאת עם אברי עולה מותר להקריב הכל, ורואין האברים של חטאת כאילו הם עצים, וכן כאן רואים השירים כאילו הן עצים, ואין האיסור של בל תקטירו.

[85] בפשטות כונת המשנה היא שנתערב קומצה בשירי חבירתה, וגם בזה האיסור להקטיר הוא משום הלאו ד"כל שממנו לאשים" הנ"ל, ומכל מקום אינו מתבטל בהם ברוב, וכמו שלומד רבי זירא מגזירה שוה לקמן בגמרא, אולם מדברי הרמב"ם [פסולי המוקדשין יא לא] מבואר שמפרש שנתערבו השירים של מנחה אחת בשירי מנחה אחרת, וביאר האור שמח שם, שכל הגזירה שוה של רבי זירא שאין ביטול ברוב בקומץ ושירים, היא רק לענין שאין הקומץ בטל בשירים, אבל השירים בטלים הם בשירים אחרים, וממילא חזר להיות דין המנחה כמנחה שנאבדו שיריה בין קמיצה להקטרה, שפסק הרמב"ם [שם כ] שלא יקטיר, ואם הקטיר הורצה, ולכן גם כאן נאמר במשנה "לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים".

[86] הרמב"ם [אבות הטומאות א יז] הביא מימרא זו של רב חסדא כצורתה, ותמה עליו הראב"ד שם שהרי כל דברי רב חסדא הם רק לרבי יהודה, אבל לרבנן שמין במינו בטל, אין צריך כלל לטעם זה שאין השחוטה יכולה ליעשות נבילה, ועיי"ש בנושאי כלי הרמב"ם, ובקובץ הערות [נט] הוכיח מדברי הר"ן [עבודה זרה כא ב מדפי הרי"ף] שגם סובר בזה כהרמב"ם.

[87] בשו"ת עונג יו"ט [ד] דן האם ביטול ברוב בכחו רק להוריד ולהפקיע דיני איסור וטומאה וכדו', אבל אין בכחו לחדש דינים על המיעוט, או שיש באפשרותו גם להמציא דינים חדשים במיעוט, ונפקא מינה לענין חוטי ציצית שנעשו שלא לשמה שנתערבו עם רוב חוטין שנעשו לשמה, ורצה להוכיח ממה שהגמרא דנה כאן לענין ביטול השחוטה בנבילה, שיחול על השחוטה דיני טומאה על ידי הביטול, הרי שהביטול כחו יפה גם לחדש דינים, ועיי"ש מה שדחה זאת. ובקובץ הערות [נט] כתב שעיקר נידון זה הוא תלוי במחלוקת התוס' עם הרמב"ן, שנחלקו האם ההיתר יכול להיות נעשה איסור על ידי הביטול, ובאשר לראיה הנ"ל מסוגיין כתב לחדש שהיתר שחיטה הוא דבר הנמשך לעולם, ואם בזמן מן הזמנים יהיה מסתלק היתר השחיטה מכאן ולהבא מאיזה טעם שיהיה, תחזור הבהמה להיות נבילה, ואין די במה שבשעת מיתתה ניטל חיותה על ידי שחיטה, [וכונתו לומר שהוא הדין לענין טומאת נבילה], ועל כן מאחר שהביטול ברוב הסיר והפקיע ממנה את היתר השחיטה שלה, ממילא חזרה להיות כנבילה, ואין הביטול צריך ליתן עליה שם נבילה, אלא ממילא הוא. אולם הוקשה לו דאם כן מדוע בטילה הנבילה בשחוטה, שהרי גם השחוטה עצמה אם לא היתה בשם שחוטה היתה נאסרת, ומכיון ששם שחוטה אי אפשר שיחול על הנבילה על ידי ביטול ברוב, [שהרי לשיטה זו אין הביטול מחדש דינים נוספים], אם כן איך נתיר את הנבילה, והרי אין כחו של המיעוט יפה יותר מהרוב, להיות ניתר בלא שיחול עליו שם שחוט, ועיי"ש שהוכיח כן מסוטה [מג] שכדי להתיר את המיעוט אין די במה שסוף סוף אין על הרוב דיני איסור.

[88] רש"י מפרש שמאחר ואין ביטול הרי דינו שתולין, כלומר אין אוכלין ואין שורפין התרומה, אולם התוס' כתבו שברשות הרבים הרי הוא טהור לגמרי, שהרי כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, עכ"ד, וכונתם לכאורה שאם היה ביטול בזה, אזי היה הדין שטמא בתורת ודאי אפילו ברשות הרבים, ואין מועיל לזה דין קבוע, שמאחר והוא בטל, הרי הוא כאילו אין כאן חתיכת שחוטה כלל, וכן כתב הר"ן חולין [צה], אבל מאחר שאין בזה דין של ביטול ברוב, והשחוטה עומדת בטהרתה, ממילא לא שייך לדון בזה מצד הלך אחר הרוב, שהרי הוא קבוע, וכמחצה על מחצה הוא, וספק טומאה ברשות הרבים טהור, וסוברים התוס' כהראשונים דקבוע אע"פ שאין האיסור ניכר הרי דינו כקבוע, עיי' פרי מגדים [קי שפ"ד יד]. ובביאור דברי רש"י כתב העולת שלמה שרש"י סובר כהתוס' [סוטה כח ב] דספק טומאה ברה"ר שטהור הוא משום חזקת טהרה של האדם, וכאן מדובר שיודע בודאי באיזה חתיכה נגע, ורק שאיננו יודעים אם טהורה היא אם לא, ולכן אין שייך חזקה כלל בזה, שהרי ודאי נגע בה, וכל הנידון הוא רק על החתיכה, ובה אין שייך חזקת טהרה, [ויעויין בהערה הבאה]. והתוס' יפרשו שמדובר שנגע ואינו יודע גם כן באיזה חתיכה נגע, שבזה יסוד הספק הוא אם נגע בנבילה או בשחוטה, ובזה שייך לדון מכח חזקת טהרה של האדם שנגע בשחוטה.

[89] השב שמעתא [ד ב] הקשה למה לא נטמא בזה מצד חזקה, שהרי בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, ואם כן כשיש ספק על החתיכה שנגע בה אם היא נבילה או שחוטה, אנו מכריעים מכח חזקת איסור, שלא נשחטה, וכיון שהכרענו לענין איסור, הרי גם לענין טומאה ננקוט שלא נשחטה וטמאה היא, ותירץ שמאחר ויש לנו כאן כמה חתיכות, ובודאי שהיו בהם שחוטות ונבילות, על כן שם הספק הוא האם החתיכה הזאת היא השחוטה או שהיא הנבילה, ומאחר שאין הנידון עליה בפני עצמה מה היא, על כן לא שייך כלל חזקה בזה.

אמר רבא, קסבר [סבור] ר' יהודה: כל שהוא תערובת של מין במינו, ושל דבר אחר שאינו מינו — סלק את מינו כלומר, החשב אותו כמי שאינו, ומה שאינו מינו רבה עליו ומבטלו, וכאן שנתערב השמן המרובה של מנחת הנסכים בקומץ ששמנו מועט — סלק את השמן של הקומץ כמי שאינו, והסולת של הקומץ רבה על השמן של מנחת הנסכים שנבלע בה, ומבטלת אותו.

א איתמר [נאמר], נחלקו אמוראים ביחס לקומץ של מנחת חוטא שאין נותנים בה שמן, ששמנו שנתן עליו שמן, ר' יוחנן אומר: פסול הוא, וריש לקיש אמר: הוא עצמו, כלומר, אף לכתחילה משכשכו בשירי הלוג בשמן שנותר בכלי לאחר שיצקו ממנו על מנחה שטעונה שמן, וכך מעלהו ומקטירו, שלא יהא יבש לגמרי.

ומקשים: כיצד משכשכו בשמן? והכתיב [והרי נאמר] במנחת חוטא: "לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה" (ויקרא ה, יא)! ומשיבים: ההוא [אותו כתוב] משמעו שלא יקבע לה שמן כחברותיה כשאר מנחות, אבל שמן מועט אינו פוסל אותה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: חרב (בלא שמן) שנתערב בבלול בשמן — יקריב, ר' יהודה אומר: לא יקריב. מאי לאו [האם אין] הכוונה לקומץ של מנחת חוטא דאיערב [שהתערב] בקומץ של מנחת נדבה? הרי שהשמן פוסל את הקומץ של מנחת החוטא!

ודחה ריש לקיש: לא, הכוונה היא למנחת נסכים של פרים ואילים, שיש בה שני לוגים שמן לכל עשרון סולת, שנתערבה במנחת נסכים של כבשים, שיש בה שלושה לוגים לעשרון, והיא חרבה ביחס אליה.

הקשה לו ר' יוחנן: והא בהדיא קתני לה [והרי במפורש הוא שונה אותה] כדין לעצמו: מנחת פרים ואילים במנחת כבשים, וחרב שנתערב בבלול — יקרב, ר' יהודה אומר: לא יקרב, משמע שהם שני מקרים נפרדים! השיב לו: פירושי קמפרש לה [מפרש הוא לה], מדוע אינו מקריב מנחת פרים שנתערבה במנחת כבשים — מפני שהוא חרב שנתערב בבלול.

ב בעי [שאל] רבא: קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים, ואחר כך הניח את הקומץ על העצים להקטירו, מהו? האם נאמר שחיבורי עולין כעולין דמו [נחשבים], שהשמן הספוג בעצים ומחובר לקומץ נחשב כחלק מן הקומץ, או לאו כעולין דמו [נחשבים], והשמן אינו נחשב כחלק מן הקומץ, והרי זה קומץ שחסר שמנו? אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לאו היינו [וכי אין זו] מחלוקת של ר' יוחנן וריש לקיש?

דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בבעיה הבאה: המעלה אבר של קרבן שאין בו בבשרו כזית על מזבח מחוץ למקדש, ועצם שעמו משלימו לכזית — ר' יוחנן אמר: חייב משום העלאה זו, ריש לקיש אמר: פטור;

ר' יוחנן אמר חייב, משום שלדעתו חיבורי עולין העצם המחוברת לבשר — כעולין כבשר עצמו דמו [נחשבים], ונשלם שיעורו לכזית, וריש לקיש אמר פטור, מפני שלדעתו חיבורי עולין לאו כעולין דמו [נחשבים], ולא נשלם שיעורו לכזית, ואינו חייב על הקטרת העצם כשלעצמה.

השיב לו רב אשי: לא, אין הבעיות דומות, אלא תיבעי [תישאל] השאלה גם לדעת ר' יוחנן, ותיבעי [ותישאל] לדעת ריש לקיש. תיבעי [תישאל] לדעת ר' יוחנן באופן זה: עד כאן לא קא אמר [שמענו שאומר] ר' יוחנן התם [שם] שחייב, אלא בעצם, שהוא מחשיב אותה כחלק מן האבר משום דמינא [שמין] של בשר הוא, אבל האי [זה] השמן דלאו דמינא [שלא ממין] הקומץ הוא — לא, ויש לומר שמה שהוא מחובר לקומץ אינו עושה אותו כקומץ עצמו.

או דלמא [שמא] להיפך, אפילו לשיטת ריש לקיש, לא קא אמר [אין הוא אומר] שאין העצם נחשבת חלק מן האבר, אלא בעצם, דבר מפרש הוא [שיכול להיות מופרש לעצמו], והרי אי פריש [אם פרש] ונפל מן המערכה לאו [אין] מצוה לאהדורי [להחזירו] ולהקטירו, אבל שמן דלאו בר מפרש הוא [שאינו ניתן להפרשה] מן הקומץ, שבלעדיו הקומץ חסר — לא, אלא הריהו כקומץ עצמו. או דלמא לא שנא [שמא אינו שונה]. והואיל ושאלה זו אינה יכולה להיפתר מתוך חברתה, נשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

ג משנה שתי מנחות שלא נקמצו עדיין, ונתערבו זו בזו, אם יכול לקמוץ מזו בפני עצמה ומזו בפני עצמה, שיש בכל אחת חלק שלא נתערב, ויכול לקמוץ ממנו — הרי הן כשירות, ואם לאו — פסולות, שהקומץ של כל מנחה צריך לבוא ממנה עצמה.

קומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה — לא יקטיר את התערובת, ואם שכח והקטיר — זו שנקמצה עולה לבעלים, וזו שלא נקמצה לא עולה לבעלים.

נתערב קומצה של מנחה בשיריה (בסולת שנותרה לאחר שנטלו ממנה את הקומץ) או בשיריה של חבירתה — לא יקטיר את התערובת, שאסור להקטיר שיריים, ואם הקטיר — עולה לבעלים, שהרי הקטיר את הקומץ.

ד גמרא אמר רב חסדא: חתיכת בשר נבילה שהיא מטמאת במגע ובמשא, בטילה ברוב כשנתערבה בשתי חתיכות בשר טהורות של בהמה שחוטה כראוי, ואם נגע באחת מן החתיכות שבתערובת — אינו נטמא, וכדין תערובת מין בשאינו מינו. וטעם הדבר שאין דנים על כך כתערובת מין במינו, שאין המיעוט שבה בטל ברוב — מפני שאי אפשר לשחוטה שהיא הרוב שתעשה נבילה.

אבל חתיכת בשר שחוטה אינה בטילה ברוב כשנתערבה בחתיכות נבילה, מפני שזו תערובת מין במינו, שהרי אפשר לנבילה שהיא הרוב שתעשה טהורה כשחוטה, דלכי מסרחה [שהרי כאשר היא מסריחה, מתקלקלת] פרחה [יוצאת] טומאתה ממנה.

ור' חנינא אמר להיפך: כל שאפשר לו למועט להיות כמוהו כמו המרובה — אינו בטל בו, וכל שאי אפשר לו למועט להיות כמוהו כמרובה — בטל. ולכן שחוטה בטילה בנבילה, מפני שאי אפשר לה להיעשות נבילה, אבל נבילה אינה בטילה בשחוטה, מפני שאפשר לה להיעשות טהורה כשחוטה.

ושואלים: אליבא דמאן [לפי שיטתו של מי] נאמרו הדברים? אי אליבא דרבנן [אם לפי שיטתם של חכמים], הא אמרי [הרי אומרים הם]: רק עולין על המזבח שנתערבו הוא דלא מבטלי אהדדי [שאינם מבטלים זה את זה], אבל בסתם כל תערובת מין במינו, וכגון בשר נבילה ובשר שחוטה, ששתיהן מין בשר — בטל המועט במרובה, בין אם נבילה בשחוטה ובין אם שחוטה בנבילה!

אי אליבא [אם לפי שיטתו] של ר' יהודה, שאמר שאין דם קדשים מתבטל בדם חולין מפני שהוא מינו — והא [והרי]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rava said: Rabbi Yehuda holds that in the case of any mixture that consists of a substance in contact with the same type of substance as well as another type of substance, the halakha is to disregard the same substance, considering it as though it were not there, and in the event that the different type of substance is more than the first substance, the different substance nullifies the first substance. In the case of the mishna here, the handful of the meal offering is mixed with other types of meal offerings that comprise greater quantities of oil. The oil of the handful is disregarded, and the flour of the handful, which is present in greater quantities than the oil of the other meal offering that is absorbed in it, nullifies this oil of the other meal offering. That oil is now considered to be one with the oil of the handful, and therefore the oil of the handful is increased, and the handful is unfit.

§ It was stated that the amora’im disagreed with regard to the halakha where one added oil to the handful that is removed from the meal offering of a sinner, which does not include oil. Rabbi Yoḥanan says: It is unfit, and Reish Lakish says: The halakha of the meal offering itself is to wipe it, ab initio, in the remainder of the log of oil that remains in the vessels that were used previously for other meal offerings, and the priest then brings it up and burns it on the altar. This is done so that the meal offering will not be completely dry.

The Gemara asks: But isn’t it written with regard to the meal offering of a sinner: “He shall put no oil upon it, neither shall he put any frankincense on it” (Leviticus 5:11)? How, then, can any oil be added? The Gemara answers: That verse teaches that one should not designate oil for it as one designates oil for the other meal offerings, but the meal offering of a sinner is not rendered unfit by the addition of a small amount of oil.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to Reish Lakish from a baraita (Tosefta 4:4): In the case of a dry meal offering that was intermingled with a meal offering that was mixed with oil, the priest shall sacrifice it. Rabbi Yehuda says: The priest shall not sacrifice it. What, is the baraita not referring to a handful of the meal offering of a sinner that was intermingled with a handful of a voluntary meal offering, demonstrating that the oil invalidates the handful of a meal offering of a sinner?

Reish Lakish responded: No, the baraita is referring to the meal offering that accompanies the libations brought with the offerings of bulls or rams, for which two log of oil is mixed with a tenth of an ephah of flour, that became intermingled with the meal offering that accompanies the libations brought with the offering of sheep, for which three log of oil is mixed with a tenth of an ephah of flour, as the former is considered dry relative to the latter.

Rabbi Yoḥanan objected: But another baraita teaches this explicitly as a separate halakha: With regard to the meal offering that accompanies the offerings of bulls or rams that became intermingled with the meal offering that accompanies the offering of sheep, and a dry meal offering that was intermingled with a meal offering that was mixed with oil, the meal offering shall be sacrificed. Rabbi Yehuda says: It shall not be sacrificed. Therefore, the latter case must be referring to other meal offerings. Reish Lakish responded: The latter clause is explaining the first clause of the baraita, teaching that the reason one may not offer a meal offering that accompanies bulls and rams that was intermingled with the meal offering that accompanies sheep is because one may not offer a dry offering that was intermingled with one that is mixed with oil.

§ Rava raises a dilemma: In the case of a handful whose oil the priest squeezed onto the wood and only afterward he placed the handful on the wood to be burned, what is the halakha? Are substances that are contiguous to items that ascend upon the altar considered to be as part of the items that ascend upon the altar, in which case the oil that was absorbed into the wood and is contiguous to the handful of the meal offering is considered part of the handful? Or are they not considered to be as part of the items that ascend upon the altar, and the oil is not viewed as part of the handful, and therefore the handful is missing oil? Ravina said to Rav Ashi: Is this not the same disagreement as the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish?

As it was stated: With regard to one who offers up, outside the Temple courtyard, a limb that contains less than an olive-bulk of meat, but the offering’s bone completes the measure of the offering to an olive-bulk, Rabbi Yoḥanan says: He is liable, and Reish Lakish says: He is exempt.

Rabbi Yoḥanan says that one is liable because he holds that substances that are contiguous to items that ascend upon the altar are considered to be as part of the items that ascend upon the altar. Therefore, the measure of the bone is added to the measure of the meat, resulting in a total measure of an olive-bulk, which is the measure that determines liability. And Reish Lakish says that one is exempt because he holds that substances that are contiguous to items that ascend upon the altar are not considered to be as part of the items that ascend upon the altar. Since less than an olive-bulk of meat was sacrificed, he is not liable.

Rav Ashi responded: Rava’s dilemma can be raised according to Rabbi Yoḥanan, and Rava’s dilemma can be raised according to Reish Lakish. The circumstances in their dispute are not the same as in Rava’s dilemma, so their opinions in that case may not be applicable to this one. Rav Ashi elaborates: The dilemma can be raised according to Rabbi Yoḥanan, even though he holds that the bone is considered to be part of the meat to complete the measure of an olive-bulk. Perhaps Rabbi Yoḥanan says his opinion only there, in the case of a bone, because the bone is the same type as the meat, i.e., it is from the same animal, and is therefore considered to be part of the sacrificial meat. But in this case of oil, which is not the same type as the handful, it is not considered to be a part of the handful even if it is contiguous to it.

Or perhaps, even according to Reish Lakish, he says his ruling only in the case of the bone, teaching that it does not add to the quantity of the meat. The reason is that the bone is able to be separated from the meat, and if it separated, there is no mitzva to return it to the fire. Therefore, he views it as distinct from the meat. But in this case of oil, which is not able to be separated from the handful of the meal offering, as it must be burned together with the handful, he will not hold that the oil is viewed as separate from the handful. Or perhaps there is no difference between the case of the bone and the case of the oil, and Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish would have the same opinions, respectively, in both cases. The Gemara comments: The dilemma shall stand unresolved.

MISHNA: In the case of two meal offerings from which a handful was not removed and that were intermingled with each other, if the priest can remove a handful from this meal offering by itself and from that meal offering by itself, they are fit meal offerings, but if not, they are unfit, as the handful of each meal offering must be taken from its original source.

In the case of a handful that was intermingled with a meal offering from which a handful was not removed, the priest should not burn the mixture on the altar. And if he burned it, this meal offering from which the handful was taken satisfies the obligation of the owner and that meal offering from which the handful was not taken does not satisfy the obligation of the owner.

If, after it was removed, its handful was intermingled with its remainder or with the remainder of another meal offering, the priest should not burn the mixture on the altar, but if he burned it, it satisfies the obligation of the owner.

GEMARA: Rav Ḥisda says: The meat of an unslaughtered animal carcass is nullified in a larger quantity of meat of a slaughtered animal. Although meat from a carcass generally imparts impurity, if one touches the mixture of the two meats he does not become ritually impure, as the carcass meat is considered a different type of substance from the slaughtered animal and is therefore nullified. This is not considered a mixture that comprises a substance in contact with the same type of substance, because meat from a slaughtered animal cannot attain the status of a carcass, and it is therefore viewed as a different type of substance.

By contrast, if meat of a slaughtered animal became intermingled with a larger quantity of meat of animal carcass, the meat of the slaughtered animal is not nullified in the larger quantity of meat of the carcass, as it is possible for a carcass to attain the status of a slaughtered animal with regard to the halakhot of ritual impurity, as it can lose its ability to transmit ritual impurity. This is because when a carcass rots to the extent that it is no longer edible, it loses its impure status. The halakha that the carcass meat has the ability to attain the ritually pure status of meat of a slaughtered animal renders the two meats as the same type of substance, and the mixture retains its status of intermingled carcass meat and meat of a slaughtered animal.

And Rabbi Ḥanina says the opposite: Any small quantity of an item that can possibly become like the item that is present in larger quantities is not nullified when the two are intermingled, but any small quantity of an item that cannot possibly become like the item that is present in larger quantities is nullified in the larger quantity. Accordingly, a small quantity of meat of a slaughtered animal is nullified in a larger quantity of unslaughtered animal carcass meat, since the meat of a slaughtered animal cannot become like the animal carcass meat; but a small quantity of animal carcass meat is not nullified in a larger quantity of meat of a slaughtered animal, since it can lose its impure status and become akin to the meat of a slaughtered animal.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion do Rabbi Ḥanina and Rav Ḥisda state their opinions? If their opinions are in accordance with the opinion of the Rabbis, this is difficult: Didn’t the Rabbis say that it is in the case of a mixture of items that ascend to the altar that the different components of the mixture do not nullify one another, but otherwise, a substance in contact with the same type of substance is nullified? Therefore, in any case where meat of a slaughtered animal becomes intermingled with unslaughtered animal carcass meat, the smaller quantity is nullified in the larger quantity.

If their opinions are in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that the blood of an offering is not nullified in the blood of a non-sacred animal because the two are the same type of substance, this is difficult: But

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה ושחוטה אינה בטלה בנבלה. ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת כו'. ק"ל דאי ברה"ר טהורה לגמרי כמש"כ התוס' ואי ברה"י שורפין עלה דהא עשאוה כודאי כדאיתא בנדה (ר"ד ג). ועי' עוד שם (לג ב):

מתני' בשיריה של חבירתה כו'. עיין לקמן מח ע"א תוס' ד"ה חטא בחטאת:

מין במינו. שמן ושמן: ודבר אחר. סולת: סלק את מינו. שמן דקמץ משום נדבה כמי שאינו ונמצא סולתו של קומץ רבה על שמן הנבלע בו ומבטלה: ששמנו. שנתן עליו שמן לאחר שקמצו: הוא עצמו. כלומר תחילת מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד מן הלוגין וכל שכן דאם שמנו כשר: שלא יקבע לה שמן. בעוד שלא נקמצה אבל לאחר קמיצה אם שמנה קצת כשר: יקריב. דרבנן לטעמייהו דעולין אין מבטלין זה את זה: רבי יהודה אומר לא יקריב. ואפי' רבנן לא אמרי יקרב אלא משום דעולין אין מבטלין זה את זה והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה אבל אם נפל שמן בקומץ דחוטא אפילו לרבנן לא יקרב: מנחת נסכים של פרים ואילים. חריבה לגבי מנחת נסכים כבש דכבש הוי שלשה לוגין לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן והין שנים עשר לוגין ושל פרים ואילים שני לוגין לעשרון דכתיב בפר בלול בשמן חצי ההין דהיינו ששה לוגין ושלשה עשרונים סלת ובאילים סלת שתי עשרונים בלול בשמן שלישית ההין והיכא דנתערבה מנחת פרים במנחת כבשים התם ודאי לא יקרב משום דנמצאת העבה רכה אבל קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה יקרב: פרושי קמפרש. והכי קאמר מנחת פרים בשל כבשים דהיינו חרב שנתערב בבלול דבלועין זה מזה אפי' הכי לרבנן יקרב דאין עולין מבטלין זה את זה: רבי יהודה אומר לא יקרב. דשאינו מינו רבה עליו ומבטלו: על גבי עצים. והניח הקומץ עליו: מהו. מי הוי חסר קומץ או לא מי אמרינן חבורי עולין מה שהוא מחבר השמן לקומץ שחוזר ונותן הקומץ על העצים: כעולין דמו. כאילו הוי השמן מובלע בקומץ וכשר או לאו כעולין ופסול: המעלה. בחוץ: עולין. בשר חבורי עולין עצם: שמן לאו מין סלת היא: עצם אי פריש. כגון פוקעין לאו מצוה לאהדורי בפרק גיד הנשה (חולין צ.) הלכך לאו כעולין דמו לשון אחר קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים מהו מי בעיא להקטיר עצים עם קומץ או לא חבורי עולין שמן שמחבר לקומץ כעולין דמו ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן: מתני' שתי מנחות כו' כבר פירשתי למעלה (דף כב.): גמ' נבילה בטלה בשחוטה. אם יש שתי חתיכות (אחת) שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזוהי בטלה בהן שאם נגע באחת מחתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא: שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה. והוה ליה מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל: ושחוטה אינה בטילה בנבילה. אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה: שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה. לקמיה מפרש טעמא דרב חסדא דאזיל בתר מבטל והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטיל דאף על גב דאפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו: פרחה טומאה. דכתיב (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואמרינן בבכורות (דף כג:) הראויה לגר קרויה נבילה: כל שאפשר לו. לבטל דהיינו מועט להיות כמוהו של מבטל אינו בטל הלכך נבילה אינה בטילה בשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה ואם נגעה אחת מן החתיכות בתרומה נשרפת עליה דרבי חנינא אזיל בתר בטיל: הא מין במינו בטל. הלכך בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבילה בטלין:

אמר רבא קסבר רבי יהודה כו'. הא דאמר בפ' כל הבשר (חולין קח.) בשמעתא דטיפת חלב דאמר רבא קסבר רבי יהודה כל שהוא מין ומינו כו' היינו הכא בשמעתין שהוא עיקר מילתיה דרבא ולא כמו שפי' שם בקונטרס דהיינו רבא דפרק גיד הנשה (שם ק: ושם) שאמר אפילו לא קדם וסלקו הוי מין ומינו ודבר אחר כו' דהתם לא קאמר בהאי לישנא קסבר רבי יהודה כו': הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג. פירוש לוג של מנחות שניתותר וא''ת הא תנן בפירקין (דף כז.) השמן מיעוטו מעכב את רובו וי''ל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן: הרב שנתערב בבלול כו'. יש תימה מאי קא פריך דלעולם מודה רבי שמעון בן לקיש דאם היו עולין מבטלין ואפי' לרבנן לא יקרב ולא משום חרב שנשתמן אלא משום בלול שנחסר דהוה ליה חיסר שמנה דהא נתערב שמנו בחרב ובטל וה''ל ככשר ופסול שנתערבו זה בזה וצריך עיון אם הוה אמרינן יקרב אם לאו וי''ל דלא חשיב חיסר שמנה דאע''ג דמספקינ' ליה לרבא בסמוך גבי קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים אי חיבורי עולין כעולין הכא פשיטא דכעולין דמיא כשמיצה שמנו בחרב כיון דשניהן נקטרים ולפי זה לא מיפסלו לעולם משום חיסר שמנה אלא משום ריבה שמנה: קומץ שמיצה שמנו ע''ג עצים. .. פי' קצת נבלע מן השמן בעצים ומקצתו בעין על גבי עצים עם הקומץ ומבעיא ליה איחשיב הנבלע כאילו הוא בעין ע''ג עצים הואיל ומחובר למה שבחוץ מחמת דחיבורי עולין כעולין דמו או לא ובקונט' פירש ב' לשונות וכמו שפירש' נראה: נבילה בטילה בשחוטה. היינו מלטמא במגע אבל במשא מטמא כדאמרי' בפרק שלישי דבכורות (דף כג.): שחוטה אינה בטילה בנבילה. והיכא דקבעי ברשות הרבים ואינו יודע באיזו מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי היכא דאפשר למיהוי כוותיה ודם הפר ודם השעיר כיון שהיה מעורב בו כאחת ונתן מהן מתנה חשיב דאפשר להיות זה כזה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד