דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - א

מתניתין:

נטמא הקומץ, והקריבו, הרי המנחה כשרה ושיריה נאכלים, לפי שהציץ מרצה על הנקרבים בטומאה.

יצא הקומץ מחוץ לעזרה ונפסל וחזר והכניסו והקריבו על המזבח, אין הציץ מרצה, והמנחה פסולה. שהציץ מרצה על הטמא, ואינו מרצה על היוצא!

גמרא:

תנו רבנן: כתוב בציץ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים". וכי איזה עון הוא נושא? כלומר, איזה פסול הוכשר על ידי הציץ?

אם תאמר שהציץ מכפר על עון פיגול שחשב לאכול את הקרבן חוץ למקומו, הרי כבר נאמר "לא יחשב"?

אם תאמר שהציץ מכפר על עון נותר, דהיינו מחשבת נותר, שחשב לאכול את הקרבן חוץ לזמנו, אחר שייעשה נותר, הרי כבר נאמר "לא ירצה"?

הא על כרחך אינו נושא הציץ אלא עון טומאה, שהוא עון קל יותר משאר הפסולים, בכך שהותרה טומאה מכללה בציבור, שמקריבים קרבנות צבור אפילו בטומאה. הלכך, בקרבן יחיד אף על פי שלא הותרה בו טומאה, מרצה הציץ בדיעבד [117].

מתקיף לה רבי זירא: אימא נאמר שהציץ מרצה על עון יוצא שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו בבמה, שבשעת היתר הבמות מקריב היחיד בכל מקום שירצה, ואין שם פסול יוצא? [118]

ומתרצינן: אמר ליה אביי: אמר קרא "והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'", דמשמע עון דלפני ה' דהיינו פסול שנעשה במקדש, אין, דוקא הוא שמרצה עליו הציץ, אבל עון דיוצא, שאירע בחוץ, לא מכפר הציץ! [119] מתקיף לה רב אילעא: אימא נאמר שהציץ מרצה על עון שמאל שאם עבד הכהן ביד שמאל, הקרבן כשר, [ואף על פי שלכתחילה צריך ימין], שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו ביום הכפורים, שהכהן הגדול נוטל המחתה של הקטורת בימין והכף בשמאל?

ומתרצינן: אמר ליה אביי: אמר קרא "ונשא אהרן את עון", ומשמע דמיירי בעון שהיה בו - ודחיתיו! כגון טומאה, שאפילו במקום שהותרה יש בו עון, אלא שדחוי הוא מפני כבוד הציבור, לאפוקי שמאל שבמקום היתרו, דהיינו ביום הכפורים, אין בו עוון, דהכשירו - בשמאל הוא! שכך הוא מצותו ביום הכיפורים לכתחילה [120].

רב אשי אמר: לכך אי אפשר לומר שהציץ מרצה על עון שמאל, דאמר קרא "עון הקדשים", דהיינו שהפסול הוא מחמת הקרבן, ולא עון המקדישין, שנפסל על ידי הכהנים שעבדו בשמאל. אמר ליה רב סימא בריה דרב אידי לרב אשי. ואמרי לה, רב סימא בריה דרב אשי לרב אשי: ואימא נאמר שהציץ מרצה על עון בעל מום שהוא עון קל יותר, וקולתו היא בזה שהותר מכללו בעופות שאפילו בעלי מומים הוכשרו בהם לקרבן? דאמר מר: תמות וזכרות נאמרו רק בקרבן בהמה שיהיה הקרבן תם וזכר [בקרבן עולה], ואין תמות וזכרות בעופות שכשר בהם בעלי מומים, ונקבות [לעולה].

ומתרצינן: אמר ליה רב אשי: עליך אמר קרא "לא ירצה" "כי לא לרצון יהיה לכם"! ופסוקים אלו בבעלי מום נאמרו, לומר שאין הציץ מרצה בהם [121]. תנו רבנן: דם הקרבן שנטמא וזרקו, בשוגג הורצה [לקמן מפרש במה היתה השגגה - בזריקה או בטומאה] [122] במזיד לא הורצה [123] . במה דברים אמורים, בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור - בין בשוגג בין במזיד, הורצה! ובקרבנות שהביא עובד כוכבים ונטמא הדם, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון [ההבדל בין שוגג לאונס, ששוגג היינו שסובר שקרבנות לא מקבלים טומאה, ואונס הוא שנטמא בעל כרחו, ובין מזיד לרצון אין הבדל]  לא הורצה! שאין הציץ מרצה בקרבנות עובדי כוכבים.

הערות

[117] התוס' הקשו, מאחר וכבר אמר התנא ברישא שלא יתכן שהציץ מרצה על פיגול ונותר, אם כן ממילא בהכרח שהוא מרצה על טומאה, שאם לא כן, על מה ירצה? ותירצו בשם ר"ת שבריצוי הציץ נאמר בפסוק "לרצון להם", ואם כן משמע שמדובר בפסול כזה שהתורה הכשירה אותו במקום אחר, ומשום כך אמר התנא שמצאנו שטומאה הותרה בציבור. ומשום כך טרחו התוס' למצוא היכן מצאנו שהותרו פיגול ונותר מכלל איסורם, שמשום כך הוצרכה הבריתא לדרוש מפסוק מיוחד שאין הציץ מרצה בהם, עיי"ש. והנה הגמרא ביומא [ז] מוכיחה מלשון הבריתא "שהותרה מכללה בציבור", שתנא זה סובר טומאה הותרה בציבור, ואם כן כונת הבריתא היא, שהגם שבציבור אין צריך את ריצוי הציץ, הואיל והיתר הוא, וכמבואר בסוגיא דיומא שם, מכל מקום ביחיד הציץ מרצה, הואיל ומצאנו שהותרה בציבור.

[118] רש"י מפרש שבבמת נוב וגבעון [שהיה לה דין במה גדולה] לא היו קלעים, ואם כן הותר שם יוצא, אולם התוס' יו"ט הקשה עליו ממשנה בזבחים [קיב ב], שמפורש שם שהיו בהם קלעים, ועיין רש"ש בזה. והתוס' יו"ט מפרש שכונת הגמרא היא, שהותר שם יוצא בקדשים קלים, שכאשר היו בנוב וגבעון היו נאכלים בכל מקום, אף על גב שאין שם קדושת מחנה ישראל, כמבואר במשנה בזבחים שם; ויעויין בהערה הבאה עוד בזה.

[119] התוס' בזבחים [כד ב] ביארו שהכונה היא שהפסול של יוצא אינו חשוב "לפני ה"', מאחר והוא נעשה בחוץ, אבל פסול של מחשבת חוץ למקומו, מאחר והוא נעשה בפנים, אינו מתמעט מפסוק זה, ולכן הוצרכנו בבריתא ללימוד אחר. והנה התוס' הקשו למה לא נעמיד הריצוי ציץ בפסול זרות, שגם כן הותר בבמה, עיי"ש מה שכתבו בזה, ובחק נתן מפרש כונת תירוצם, שבאמת מה שמצאנו שהותר בבמה קטנה, אין זה מספיק להיות נחשב הותר מכללו לענין זה, הואיל ובפסוק נאמר "לרצון להם לפני ה"', שמשמעותו שפסול זה הוכשר במקום אחר "לפני ה"', ובמה קטנה הרי אינה קרויה "לפני ה"', אולם פסול שמצאנו שהותר בבמה גדולה נחשב הותר מכללו, שהיא קרויה "לפני ה"', כמבואר בזבחים [קיט ב], ועל כן פסול זרות שהותר רק בבמה קטנה [כמבואר בתוס' זבחים שם ד"ה אין], אינו חשוב שהותר מכללו, אבל פסול יוצא שהותר בבמה גדולה, [וכמו שנתבאר בהערה הקודמת], נחשב הותר מכללו, ולכן הוצרכנו לטעם שהפסול עצמו אינו נעשה "לפני ה"'.

[120] הקרן אורה כתב שלפי זה לא הוצרך אביי להטעם שאמר לעיל על הקושיא מיוצא, שמאחר ויוצא כשר בבמה לעולם, אם כן הכשירו בכך הוא ואינו נחשב לעון שהיה בו ודחיתיו, עכ"ד, אולם התוס' בזבחים [כד ב] כתבו שדוקא אם הוכשר בפנים, אז נחשב שהכשרו בכך, אבל כשכל היתרו הוא רק בבמה, הרי הוא חשוב שהיה בו עון ודחיתיו, ולכן הוצרכנו בבריתא ללימוד על מחשבת חוץ למקומו, הואיל והותר בבמה, עכ"ד התוס', ולכאורה הוא הדין לענין יוצא.

[121] הקרן אורה מבאר שרב אשי הולך לפי שיטתו, שאינו מחלק כאביי בין מקום שהכשרו בכך להיכן שהיה בו עון ודחיתיו, ומשום כך הוצרך לדרוש לעיל "עון הקדשים ולא עון המקדישים", ולכן גם כאן הוצרך ללימוד זה, אבל לפי אביי, אין צורך לזה, שהרי הכשרן של עופות הוא גם באופן שהם בעלי מומין. וכתבו התוס' [לעיל טו א], שלפי דעת רב אשי צריך לומר, שכל ענין ריצוי הציץ שנאמר בטומאת הציבור, [למאן דאמר דחויה היא בציבור], הוא רק לענין טומאת הבשר, אבל טומאת הגוף אין עליה ריצוי הציץ, שהרי עון המקדישים הוא, ואם כן כשר בלא ריצוי הציץ.

[122] הטהרת הקדש מדקדק מדברי התוס' בפסחים [עח א] שמן התורה מותר לכתחילה לזרוק הדם שנטמא, הואיל והציץ מרצה, ורק מדרבנן אסרוהו, עכ"ד, ואם כן קנס זה שאמרו במזיד לא הורצה, הוא על איסור דרבנן שעבר. ובגמרא פסחים [טז] מבואר שלדברי האומר שטומאת משקין אינו אלא מדרבנן, מה שצריך כאן ריצוי ציץ, אינו אלא מדבריהם, כלומר שבלא ריצוי הציץ לא היה נאכל הבשר, אבל קרבן אחר לא היה מביא, שהרי הוא חולין בעזרה מן התורה, [יעויין הערה הבאה], כ"כ הצאן קדשים [בזבחים מה]. ושיטת הרמב"ם [פסוהמ"ק א לו] דאף על גב שטומאת משקין מן התורה היא, מכל מקום יש לימוד מיוחד שדם קדשים אינו מקבל טומאה מן התורה, וכתבו האחרונים שלפי שיטתו גם כן נפרש שהריצוי נצרך רק מדרבנן.

[123] מבואר בגמרא יבמות [צ א] שמן התורה אין חילוק בין שוגג למזיד, ובכל ענין הציץ מרצה, ורבנן קנסו כשעבר במזיד, שלא ירצה, ונחלקו אמוראים שם האם מאחר שלא הורצה יביא קרבן אחר, ומשום שרבנן מתנים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה, או שרק הבשר אינו נאכל, שזה עקירה בשב ואל תעשה על מצות האכילה, אבל אינו מביא קרבן אחר, שהרי אז יעבור בידים על איסור תורה של חולין בעזרה.

א משנה אם לאחר שנטל קומץ מן המנחה נטמא הקומץ ובכל זאת הקריבו — הציץ שעל מצח הכהן הגדול מרצה על כך, והמנחה כשרה ושייריה נאכלים לכהנים. אבל אם יצא הקומץ מחוץ למקומו ואחר כך הקריבו — אין הציץ מרצה, שהציץ מרצה על הטמא שהוקרב, ואינו מרצה על היוצא.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בציץ: "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל... לרצון להם לפני ה' " (שמות כח, לח), וכי איזה עון הוא נושא? אם תאמר שהוא מרצה על עון פיגול — הרי כבר נאמר "לא יחשב" (שם ז, יח)! אם תאמר על עון נותר — הרי כבר נאמר בו "לא ירצה" (שם)!

הא אינו נושא אלא עון טומאה, שהקדשים שקרבו בטומאה יעלו לבעליהם לרצון. וטעם לדבר — שהרי טומאה הותרה מכללה בציבור, שאם כל הציבור כולו טמא מקריבים לכתחילה את קרבנות הציבור בטומאה.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: אימא [אמור] שהוא מכפר על עון יוצא כלומר, על קדשים שיצאו חוץ לעזרה ונפסלו בכך, שהרי הותר איסור זה מכללו בבמה שהקריבו בה ישראל משנכנסו לארץ (כל זמן שלא היה משכן קבוע), שאין איסור יוצא בבמה!

אמר ליה [לו] אביי, אמר קרא [הכתוב] בענין ציץ: "לרצון להם לפני ה' "(שמות כח, לח), ונדייק: עון שלפני ה', שהותר מכללו בתוך המקדש — אין [כן] הוא מרצה, אבל עון יוצא שאינו "לפני ה' " — לא.

ועוד מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אילעא: אימא [אמור] שהציץ ירצה על עון שמאל, כלומר, אם עשה את העבודה ביד שמאל ולא בימין, שהרי דבר זה הותר מכללו ביום הכפורים, שהכהן מכניס את כף הקטורת לקדש הקדשים בידו השמאלית!

אמר ליה [לו] אביי, אמר קרא [המקרא] בענין ציץ: "ונשא אהרן את עון הקדשים" — לומר שמדובר על עון שהיה בו ודחיתיו, שהותר מכללו, לאפוקי [להוציא] יום הכפורים, שאין שם עוון שהותר, אלא לכתחילה הכשירו בשמאל הוא, שצריך להשתמש בשתי ידיו, שהיה נוטל את מחתת הגחלים בימינו ואת הכף בשמאלו.

רב אשי אמר: טעם אחר יש לדבר, שנאמר בציץ: "ונשא את עון הקדשים", כלומר, פסול שיש בקרבן עצמו, ולא את עון המקדישין, כלומר, המקריבים. ואילו עבודה בשמאל אינה פסול בקודש עצמו, אלא בכהן שעושה את העבודה.

אמר ליה [לו] רב סימא בריה [בנו] של רב אידי לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב סימא בריה [בנו] של רב אשי עצמו לרב אשי: ואימא [ואמור] שירצה הציץ על עון בעל מום שהוקרב, שהרי הותר מכללו בעופות, שאמר מר [החכם]: מצות תמות, שיהיה הקרבן תמים, ומצות זכרות, שיהא זכר — דווקא בבהמה נאמר, ואין דין תמות וזכרות בעופות!

אמר ליה [לו], עליך על שאלתך אמר קרא [המקרא] בענין בעל מום: "לא ירצה" (ויקרא כב, כג), "כי לא לרצון יהיה לכם" (שם כ), לומר שבעלי מומים אינם עולים לרצון כלל, גם לא על ידי ציץ.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: דם קדשים שנטמא וזרקו על המזבח, אם עשה כן בשוגג — הורצה, אם עשה כן במזיד — לא הורצה. במה דברים אמורים? בקרבן יחיד, אבל בציבור, בין בשוגג בין במזיד — הורצה. ובגוי שהביא קרבן, ונטמא דמו וזרקוהו, בין בשוגג בין במזיד, בין באונס בין ברצון —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: If the handful became ritually impure and despite this the priest sacrificed it, the frontplate worn by the High Priest effects acceptance of the meal offering, and the remainder is eaten by the priests. If the handful left its designated area and despite this the priest then sacrificed it, the frontplate does not effect acceptance. The reason is that the frontplate effects acceptance for offerings sacrificed when ritually impure and does not effect acceptance for offerings that leave their designated areas.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: It is written with regard to the frontplate: “And it shall be upon Aaron’s forehead, and Aaron shall bear the sin committed with the sacred items, which the children of Israel shall hallow, even all their sacred gifts; and it shall be always upon his forehead, that they may be accepted before the Lord” (Exodus 28:38). The Sages expounded: But which sin does he bear? If you say he atones for the sin of piggul, it is already stated: “It shall not be credited to him” (Leviticus 7:18). If you say he atones for the sin of notar, it is already stated in the same verse: “It shall not be accepted.”

Evidently, the High Priest wearing the frontplate bears only the sin of impurity in the offering of an individual. The frontplate is understood to atone for the sin of sacrificing an impure offering, as its general prohibition was permitted in certain circumstances, specifically in the case of the community, since in a situation where the entire community is impure it is permitted to sacrifice impure communal offerings ab initio.

Rabbi Zeira objects to this: Why not say that the frontplate atones for the sin of sacrificing offerings that leave the courtyard and are thereby disqualified, as its general prohibition was permitted in certain circumstances, specifically in the case of an offering sacrificed on a private altar during the period after the Jewish people had entered Eretz Yisrael and before there was an established location for the Tabernacle?

Abaye said to him: The verse states with regard to the frontplate: “And it shall be always upon his forehead, that they may be accepted before the Lord” (Exodus 28:38), teaching that in the case of a sin whose general prohibition is permitted before the Lord, i.e., in the Temple, yes, the frontplate atones for it. But in the case of the sin of offerings that leave the courtyard, whose general prohibition is not permitted before the Lord, the frontplate does not atone for it.

Rabbi Ile’a objects to this: Why not say that the frontplate atones for the sin of performing the service using one’s left hand instead of one’s right, as its general prohibition was permitted in certain circumstances, specifically in the case of Yom Kippur, when the High Priest carries the spoon bearing the incense into the Holy of Holies with his left hand?

Abaye said to him: The verse states: “And Aaron shall bear the sin committed with the sacred items” (Exodus 28:38), to say that the frontplate atones for a sin that was committed with the offering and I deferred it. This serves to exclude the spoon bearing the incense of Yom Kippur, where there is no sin that was deferred, since its proper performance is for the High Priest to hold it with his left hand, as he must hold both the coal pan and the spoon of incense.

Rav Ashi said: The frontplate does not atone for the sin of sacrificing an offering with the left hand for a different reason: The verse states: “And Aaron shall bear the sin committed with the sacred items [hakodashim],” demonstrating that the frontplate atones for a sin inherent in the offering itself, and not for a sin committed by those who bring the offering [hamakdishin].

Rav Sima, son of Rav Idi, said to Rav Ashi; and some say that it was Rav Sima, son of Rav Ashi, who said to Rav Ashi: But why not say that the frontplate atones for the sin of a blemished animal that is sacrificed, as its general prohibition was permitted in certain circumstances, specifically in the case of birds? As the Master says: The halakha that an offering must be unblemished and the halakha that a burnt offering must be male are taught with regard to animal offerings, but there is no requirement that an offering must be unblemished and male with regard to birds.

Rav Ashi said to him: With regard to your claim, the verse states about blemished animals: “It shall not be accepted” (Leviticus 22:23), and: “But whatsoever has a blemish that you shall not bring; for it shall not be acceptable for you” (Leviticus 22:20), teaching that in no case are blemished animals accepted as offerings, even due to the frontplate.

§ The Sages taught in a baraita: In the case of blood of an offering that became impure and a priest sprinkled it on the altar, if he did so unwittingly, the offering is accepted and effects atonement for the owner of the offering. If he sprinkled the blood intentionally, the offering is not accepted. In what case is this statement said? In the case of the offering of an individual. But in the case of a communal offering, whether he sprinkled the blood unwittingly or whether he did so intentionally, the offering is accepted. And in the case of an offering of a gentile where the blood of the offering became impure, whether the priest sprinkled the blood unwittingly or whether he did so intentionally, whether he did so due to circumstances beyond his control or whether he did so willingly,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רש"י ד"ה מכללה בבמה. בבמות נו"ג דאין שם קלעים. עי' בתוי"ט מה שתמה עליו בזה. וע"ש בכה"ד. ואולי יכוון רש"י דאותן קדשים המותרין להקריבן בבמה קטנה אפי' אם הקריבן בבמה גדולה אין נפסלין ביוצא עי' זבחים (ס"ד קיט) ובפרש"י שם:

מתני' הציץ מרצה. והמנחה כשירה והשירים נאכלין: גמ' הא אינו נושא אלא עון טומאה. הואיל ויש בה צד קל: שהותרה מכללה בצבור. דכתיב בתמיד (במדבר כח) במועדו אפילו בטומאה: מכללו בבמה. מכללו שנאסר יוצא במשכן הותר בבמות נוב וגבעון דאין שם קלעים ויוצא דנאסר במשכן מפרש בכיצד צולין (פסחים דף פב.) [מקרא] מדוע לא אכלתם את [החטאת] במקום הקדש: ואימא עון שמאל. דלכתחילה בעינן ימין כדאמרינן בפרק ראשון (לעיל דף י.) כ''מ שנאמר אצבע כו': ביום הכפורים. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו: אמר קרא עון. ונשא אהרן את עון משמע שיש בו עון לכתחילה בכל מקום ודחיתי לעון בצבור מפני כבוד צבור ביחיד הציץ מרצה: לאפוקי שמאל. דאין בה שום עון דהכי הוא הכשר מצותו: רב אשי אמר. לא מצית אמרת ציץ מרצה על עון שמאל: דאמר קרא עון הקדשים ולא מקדישים. עון התלוי בכהנים שחייבין לעבוד ולקדש קומץ בימין ועבדו בשמאל אינו נושא: לא ירצה. בשור ושה שרוע וקלוט וגו' (ויקרא כב): לא לרצון. כל אשר בו מום לא תקריבו וכו': והאי שוגג ומזיד מפרש לקמן אהייא קאי אי אזריקה אי אטמא: ובעובד כוכבים. עובד כוכבים ששילח קרבנו ונטמא הדם דאמרינן בפרק אלו מנחות (לקמן דף עג:) איש איש מבית ישראל אשר יקריב קרבנו מה ת''ל (קרבנו) איש איש לרבות את העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל:

קיימא שניה שניה נמי הא מיתקנא ראשונה ומשני פנים חדשות באו והשתא אימת אתא ליה. אי קודם שנפסקה ראשונה אם כן כמו שטיהר מן המדרס יטהר ממגע דהא שבע ליה טומאה ויש לומר דכשתיקן אוזן ראשונה חל על אוזן מגע ומדרס בבת אחת ובבת אחת לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמסקינן ומגו דחייל מגע אאוזן חייל נמי אכוליה סנדל כיון דהכל כלי א' והר''ש מפרש דלא שייך שבע ליה טומאה בטומאה הבאה מעצמו כגון ההיא דסנדל ודחישב עליו ואחר כך חתכו ומדרס מגע דת''ק דר' יוסי דבאה מעצמו שנוגע בעצמו אבל סדינים המקופלים טמא על מה שנגע בחבירו: בשני סדינים המקופלים כו'. בשניתלה למעלה מזה ויש אויר קצת ביניהם איירי דאי בזה על גב זה ממש אי כשישב הכביד עליהם שניהם בבת אחת א''כ עליון ליטמא מגע כמו תחתון ואם הכביד על העליון תחילה א''כ קודם לתחתון מגע למדרס כשנגע בעליון וטומאת מדרס לא מטמא תחתון עד שיכביד עליו אבל כשיש אויר ביניהם כי אתי זב ויתיב בעליון מיד כשנוגע עליון בתחתון אתי לתחתון מדרס ומגע בבת אחת ולעליון קדם לה מדרס למגע וא''ת אמאי איצטריך לשנויי שיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה לימא דקא מיירי במקופלים זה על גב זה דקדם התחתון מגע למדרס ושמא קסבר דמכביד על שניהם בבת אחת ועוד א''כ מאי מודה היינו שאם נגע בהם הזב דאוקימנא מקמי מדרס וא''ת ותיקשי ליה לאביי היא גופא מאי שנא תחתון מעליון שאין אביי מחלק בבת אחת וא''כ עליון נמי ליטמא מדרס ומגע דהא קנגע בתחתון וי''ל דיודע היה אביי שיש חילוק אלא לרבא הוה מקשה משום דאית ליה שבע טומאה אפי' היכי דמהני מגעו לטמא החצי עשרון אחר דא''כ אפילו בבת אחת נמי נימא שבע ליה טומאה ולא ליחול עליה טומאת מגע אי נמי משווה בת אחת לזה אחר זה דלעיל דהוי קלה על קלה: ונשא אהרן את עון הקדשים כו'. פי' הקונטרס בפ''ק דפסחים (דף טז:) גרסינן אם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב ואם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ופי' דהכי איתא בפ''ב דזבחים (דף כח:) דאיסורא רבה חוץ לזמנו שהוא בכרת מקרא רבה ופרשה רבה בפרשת צו ואיסורא זוטא דחוץ למקומו דליכא כרת מקרא זוטא ופרשה זוטא בפרשת קדושים והביא ראיה דהכי איתא בת''כ ור''ת גריס איפכא בפיגול לא יחשב ובנותר לא ירצה משום דמסקינן בפ''ב דזבחים ותרוייהו מקרא אריכא נפקי דכתב ביה לא ירצה ולא יחשב ומה שנזכר פיגול קודם לנותר אע''ג דבמקרא כתיב ברישא חוץ לזמנו משום דלשון פיגול כתב במקרא בהדיא: אם עון נותר כו'. לאו נותר ממש קאמר כדאמר בזבחים לאחר שהוכשר יחזור ויפסל אלא מחשבת נותר דהיינו מחשב לאוכלו חוץ לזמנו: הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה בציבור. וא''ת תיפוק ליה דלא משכחת לה מידי דמתוקם ביה קרא אלא בטומאה ואומר ר''ת משום דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר ולהכי דחיק לאשכוחי הותר מכללו בכל הני דפריך וא''ת ונותר ופיגול היכן הותרו מכללן דאיצטריך ליה לא ירצה ולא יחשב ואומר ר''ת דפיגול הותר מכללו בבמה דלא שייך שם מחשבת חוץ למקומו ונותר כדי נסבה ואגב פיגול נקט נותר הואיל ואשכח ביה קרא אע''ג דלא צריך אי נמי הותר מכללו בראשו של מזבח דאיכא למ''ד אין לינה מועלת שם בריש תמיד נשחט (פסחים דף נט.) ובפרק המזבח מקדש (זבחים דף פז:) ומיהו פלוגתא דאמוראי היא וקשיא למ''ד לינה מועלת שם בראשו מהך ברייתא ונראה דנותר יש ללמדו עון עון מריצוי ציץ ופיגול נמי מצי למילף הכי ועוד יש לפרש דנותר הותר מכללו במנחת כהנים ומנחת כהן משיח וקומץ וכל דבר שאין לו מתירין דאין חייבין עליו משום פיגול כדתנן בזבחים בפרק בית שמאי (דף מג.) ואפי' פסולא נמי נראה דליכא כדאמרינן בסוף פ''ק דזבחים (דף יד.) מודה רבי שמעון בהולכת חטאות הפנימיות ופריך והאמר רבי (ישמעאל) כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול ושני מודה ר''ש לפסול מקל וחומר ומה שלא לשמן הכשר בשלמים פסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים אינו דין שפסול בחטאת משמע דאי לאו קל וחומר הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א''כ במנחת כהנים ומנחת נסכים דליכא קל וחומר דלא איפסלי שלא לשמן ליכא פסול כלל אלמא אשכחן נותר דהותר מכללו לגמרי: אימא עון יוצא כו'. מעון דזרות שהותר מכללו בבמה הוה מצי לאקשויי ולשנויי כגון מעון יוצא: ואימא עון שמאל שהותר מכללו ביוה''כ. הא דלא קאמר בהולכת אברים לכבש כדאמר בסוף פ''ק דזבחים (דף יד) הרגל של ימין בשמאלו משום דאין זו עבודה המעכבת כפרה ומהאי טעמא נמי לא פריך מעון לילה שהותר לאיברים ופדרים: עון קדשים ולא עון המקדישים. תימה הא למ''ד טומאה דחויה היא בצבור ובעיא ציץ לרצויי דאמרינן בפ''ק דיומא (דף ז:) דמרצה על הכהנים העושים בטומאה ולעיל בהקומץ זוטא פירשתי: ואימא עון בעל מום שהותר מכללו בעופות. וא''ת ואמאי לא פריך מעון טריפה שהותר במליקה דהא חשיב הותר מכללו בפרק קמא (לעיל דף ו.) דאמר טריפה שהותרה מכללה מאי היא אילימא בעולת העוף כו' ובטריפה לא כתיב לא ירצה ולאביי דמשני עון שהיה בו ודחיתיו ניחא דלאפוקי טריפת מליקה שהוכשרה בכך אבל לרב אשי קשיא ויש לומר דאמרינן עון קדשים ולא עון חולין לאפוקי טריפות דשייך בחולין וא''ת עון אונן שהותר מכללו אצל כהן גדול ולרב אשי דמשני לעיל עון קדשים ולא עון מקדישין ניחא אלא לאביי קשיא ושמא אית להו דהדדי וא''ת ואימא עון דמחוסר זמן כגון תוך ח' שהותר מכללו בעופות כדאמר בפ''ק דחולין (דף כב:) דבני יונה כשירין משיעלעו דם ויש לומר דכתיב ביה לא ירצה דהא מיום השמיני והלאה ירצה כתיב הא קודם לא ירצה ומיהו קשה מעון אותו ואת בנו דהותר מכללו בעופות ולפי מה שפי' עון קדשים ולא עון חולין ניחא ועוד אמרינן בפ' אותו ואת בנו (שם דף פ:) דכל הפסולין שבשור ושה הרי הם בלא ירצה: אבל בצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה. תימה דבהאשה רבה (יבמות דף צ.) מייתי רישא דהך ברייתא ודייק עלה והא הכא דרצויי מרצי ציץ דתניא על מה הציץ מרצה כו' והשתא מסיפא גופא הוה ליה לאיתויי כדקתני בסיפא הכא דבצבור בין בשוגג בין במזיד הורצה ומשמע הוא הדין יחיד אי לא משום דביחיד קנסינן מזיד ויש לומר דאי מסיפא הוה אמינא דטעמא לא משום ציץ אלא משום דטומאה הותרה בצבור אף על גב דלשון הורצה משמע ציץ:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד