דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

ואם נתן את הקומץ בשמאלו,  וחישב, כשהוא ביד שמאל, עליה מחשבה פסולה, בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו - פסול, ואין בו כרת על אכילתו [משום שאין עבודתו ביד שמאל כשירה לרבי שמעון], [149] דברי רבי אלעזר ורבי שמעון.

וחכמים אומרים: כיון שנתנו לשמאל - פסלתו מתנתו ליד שמאל, ושוב אין לו תקנה בהחזרתו ליד ימין.

ומפרשינן: מאי טעמא של חכמים? משום דבעי לקדושיה צריך לקדש את הקומץ בכלי שרת, וכיון שנתנו לשמאל, נעשה דינו של הקומץ כדינו של דם קרבן שנשפך מצואר בהמה שלא לתוך כלי שרת, אלא נשפך על הרצפה, ואספו מן הרצפה, שפסול אפילו יתנו עתה לכלי שרת, וגם כאן הוא כך, כיון שצריך הקומץ להנתן לאחר קמיצה בכלי שרת, הרי אם ניתן בשמאל, שוב לא תועיל חזרתו לימין כדי להנתן בו לכלי שרת.

ודייקינן: מכלל, דרבי אלעזר ורבי שמעון, שאומרים שיכול להחזיר מידו השמאלית לידו הימנית, משום שהם סוברים דלא בעו "מתן כלי" [והיינו, מתן הקומץ לכלי שרת לאחר שנקמץ] [150], שאם נאמר שצריך כלי, נתינתו לידו השמאלית לפני מתן הכלי, נחשבת להיות כדין נשפך הדם מהצואר לרצפה, ששוב לא מועיל ליתנו בכלי שרת!

תיובתא דרב נחמן שאומר, הכל מודים בקומץ שטעון קידוש - תיובתא!

ואילו לרבי יהודה בריה דרבי - מסייעא ליה האי ברייתא, שמוכח כדבריו שסובר רבי שמעון שלאחר קמיצה יכול לעובדה אפילו ביד.

אולם לרבי ינאי שאמר, כיון שקמצו מכלי שרת מעלהו ומקטירו אפילו באבנטו, וכל שכן שיכול להקטירו ביד שמאל, יש להסתפק - לימא תיהוי תיובתא, דלכאורה מוכח מכאן שצריך להחזירו ליד ימין ולא יכול להקטירו ביד שמאל!?

אמר לך רבי ינאי: אי אפשר לדחות את דברי מכח הברייתא, כי אנא דאמרי כתנא של הברייתא האחרת שכתוב בה ד"הקטר חלבים וכן הקומץ והלבונה שהעלן בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל כשרין", ואני אסביר את הברייתא ולאו לצדדים קתני כמו שאמרה הגמרא למעלה לשיטת רבי יהודה בריה דרבי חייא, אלא הברייתא כפשוטה, שאפילו עובדה ביד יכול לעבוד בשמאל. ואם כן הוא מחלוקת הברייתות, ויש תנא שסובר כמותי:

שנינו במשנה: הקטיר קומצה פעמים - כשרה!

אמר רבי יהושע בן לוי: זה שכתוב שיכול להקטיר את הקומץ פעמים כשחילקו לשני חצאין, הוא בדוקא, ולא פעמי פעמים, שאינו רשאי להקטירו בשלשה וארבעה פעמים [151].

ורבי יוחנן אמר: פעמים - ואפילו פעמי פעמים!

מאי בינייהו? - מהו יסוד מחלוקתם וטעמם של רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן?

אמר רבי זירא: אם יש קומץ פחות משני זיתים ואם יש הקטרה פחותה מכזית - איכא בינייהו! רבי יהושע בן לוי סבר: אין קומץ פחות משני זיתים [152],ואין הקטרה פחותה מכזית! [153] ולכן נקט תנא של המשנה "פעמיים" דוקא, שיכול לחלוק את הקומץ רק לפעמיים, כדי שתהיה בכל הקטרה לפחות שיעור של כזית, כי אם יחלקנו לכמה פעמים לא יהיה בכל חלק שיעור של כזית [154].

ורבי יוחנן סבר: יש קומץ פחות משני זתים, ויש הקטרה פחותה מכזית, ואם כן לא אכפת לנו שיחלק את הקומץ לכמה וכמה חלקים [155].

איתמר: קומץ שהקטירו על המזבח - מאימתי הוא מתיר את השירים באכילה? [156]

רבי חנינא אומר: משמשלה בו את האור, והיינו, משעה שנתפסה האש במקצת מהקומץ.

רבי יוחנן אומר: משתצית בו את האור ברובו!

אמר ליה רב יהודה לרבה בר רב: אסברה לך טעמא דרבי יוחנן - אמר קרא "והנה עלה קיטור הארץ - כקיטור הכבשן", וכיון שגם בקומץ נאמר "והקטיר", מצריכים הקטרה כמו הקטרת הכבשן, והרי אין כבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו! אמר ליה רבין בר רב אדא לרבא: אמרי תלמידיך - אמר רב עמרם: תניא: נאמר בפרשת צו "היא העולה על מוקדה, על המזבח כל הלילה, עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו". אין לי ללמוד מדברי הכתוב אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה, כגון אברים של קרבן עולה ופדרים [חלבים, של כל הקרבנות] שמעלן ומקטירן מבוא השמש, לאחר שיבוא השמש, ומתעכלין והולכין כל הלילה כולה.

דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון: הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים, שנלמד מ"ביום צוותו" שיש להקריבן ביום, מנין לנו שמעלן ומקטירן מבוא השמש.

ותמהינן: וכי אפשר להקטירן מבוא השמש, שהתנא שואל מנין שאפשר, והא אמרת שדרכן ליקרב ביום?! ומבארינן: אלא, כוונת התנא היא לומר: שמעלן ומקטירן עם בוא השמש, מבעוד יום, סמוך לבוא השמש, ומתעכלין והולכין כל הלילה.

מנין שכך הוא? תלמוד לומר "זאת תורת העולה" - ריבה לכל העולין, אפילו אלו שדרכם להקטירם ביום, שהולכים ומתעכלים כל הלילה על גבי המזבח.

והשתא דייקינן: והא והרי כשמקטיר את הקומץ עם בוא השמש - לא משכחת לה שתצית האור ברובו, ואם לא נחשב הקטרה עד שתצית ברובו, אם כן ייפסל הקומץ בשקיעת החמה!?

ומתרצינן: לא קשיא! כאן בברייתא שכתוב שיכול להקטיר בסמוך לבוא השמש, מדובר לקלוט [157], כי משעה שמשלה בו האור, ואפילו במקצת, הרי הוא נקלט על גבי המזבח ושוב אינו נפסל בלינה, ויכול להקטירו למחר ביום [158].

כאן, מה שאמר רבי יוחנן, שכל עוד לא משלה האש ברובו לא נחשבת הקטרה, מדובר לענין להתיר את השיריים, שרק כשתמשול האש ברובו, מתירה ההקטרה של הקומץ את השיריים לאכילה.

רבי אלעזר מתני לה להא ברייתא שמקטירן לקומץ ולבונה מבוא השמש ולא מבעוד יום בסמוך לבוא השמש, ומוקים לה בהקטרת קומץ ולבונה שכבר הועלו מבעוד יום, ועכשיו נעשו "פוקעין", שקפצו מתוך האש ונפלו, שמותר להעלותם כל הלילה [159].

וכן כי אתא רב דימי אמר רבי ינאי: שברייתא זו מדברת בפוקעין.

ותמהינן: ומי אמר רבי ינאי הכי שמחזירין פקיעין של קטורת למזבח? והא אמר רבי ינאי: קטורת שפקעה מעל גבי המזבח, אפילו פקעו קרטין שבה, שהם חלקים חשובין ושלמים מהקטורת, אין מחזירין אותן?!

ותני רבי חנינא בר מניומי ברבי אליעזר בן יעקב: נאמר "אשר תאכל האש את העולה על המזבח", ודורשים: עיכולי עולה אתה מחזיר כשפקעו מעל המזבח, ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת!

ואם כן קשה, איך העמיד רבי ינאי את הברייתא שכתוב בה "קטורת", בפוקעין שמצוה להחזירם בלילה? ומתרצינן: סמי סלק מכאן, מדברי הברייתא, קטרת.

אמר רב אסי: כי פשיט, כאשר היה שונה, רבי אלעזר במנחות, בעי הכי היה מסתפק בדין זה: קומץ שסידרו על גבי המזבח וסידר עליו את המערכה של עצים מהו מה דינו? האם דרך הקטרה בכך וכשר, או אין דרך הקטרה בכך ופסול?

ומסקינן: תיקו!

בעי חזקיה: אברין שסידרן על גבי המזבח וסידר עליהן את המערכה של עצים מהו, מה דינם? האם "על העצים" דאמר רחמנא דוקא על העצים הוא ואם כן פסול הקרבן [160]. או דילמא כיון דכתיב קרא אחרינא "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" שמשמע מזה שסמוך לעצים, על המזבח, זה גם טוב, ואם כן - אי בעי אם הוא רוצה הכי עביד עושה כך - ליתן על העצים עצמן, אי בעי הכי עביד - ליתן על המזבח בסמוך לעצים!? ומסקינן: תיקו!

בעי רבי יצחק נפחא: אברין שסידרן בצידי המערכה, אצל העצים שעל המזבח, מהו?

ומבארים לבעייתו של רבי יצחק: אליבא דמאן דאמר לקמן, בדין מקום הבזיכין, שהיכן שכתוב "על", כוונת הכתוב ליתנו על אותו מקום ממש, לא תיבעי לך,


הערות

[149] רש"י מפרש שהכונה היא שחישב עליה בעודה בשמאלו, ואינה מתפגלת במחשבתו, הואיל ושמאל אינו ראוי לעבודה ביד, עכ"ד, וכונתו שחישב עליה בשעת הולכה למזבח, והקשה בשיטה מקובצת [א] אם כן מדוע נפסלת כלל, והרי אין חל פסול כלל על ידי מי שאינו ראוי לעבודה, ועוד הרי רבי שמעון סובר בזבחים [יג] שמחשבה בשעת הולכה אינה פוסלת כלל, ועיי"ש, והחזו"א [כב ה] מיישב שמאחר והוליך בשמאל המנחה פסולה כדין זר שהוליך, שיש אמוראים הסוברים [זבחים יד] שאפילו לרבי שמעון פסול, והחולקים שם יפרשו שפסול כאן מדרבנן.

[150] כתב רש"י שאילו היו מצריכים ליתן בכלי שרת קודם ההקטרה, אזי היה נפסל הקומץ כדין נשפך על הרצפה, הואיל ושמאל אינה ראויה לעבודה ביד, עכ"ד, והגרי"ז [רי"ז הלוי עמ' מו] הקשה שלכאורה גם אם יתן לימין חבירו יהיה פסול משום נשפך, שהרי יד אינה ראויה כלל לקידוש, כלומר לקדש בתוכה, ואם כן נמצא שבא הקומץ למקום אחר קודם הקידוש, ומדוע נקט רש"י שהפסול הוא משום שמאל, ותירץ שם שפסול דנשפך הוא רק כשבא לרצפה וכדומה, שהוא מקום שאינו ראוי לעבודה, אבל כשבא הקומץ למקום שהוכשרה עבודתו בו, אף על גב שאינו מקום קידוש, ואינו יכול להתקדש שם, מכל מקום אינו פסול משום נשפך, ולכן לרבי שמעון שהכשיר עבודת יד בהקטרת קומץ, לא יפסול אם יתן לימין חבירו, שהרי ידו כשירה בעצמה להקטרת הקומץ, וידו היא מקום הראוי לעבודת הקומץ, אבל שמאל הגם שהיא כשירה להקטיר בכ"ש, מכל מקום הרי אינה בעצמה מקום העבודה, שהעבודה נעשית בכלי שרת, ולכן יפסול משום נשפך, אבל לרבנן דרבי שמעון גם אם יתן לימין חבירו יפסול, שלדבריהם שגם בימין צריך כ"ש, ואם כן הרי הוא כשמאל לרבי שמעון.

[151] מדברי הרמב"ם [פסוה"מ יא טו] מבואר שאם יהיה קומצו מחזיק ג' כזיתים ויותר, ודאי שיוכל להקטיר אפילו ג' פעמים ויותר, אלא שרבי יהושע ב"ל דיבר באופן שיש בקומצו כשיעור המועט ביותר, שהוא ב' זיתים.

[152] המשנה למלך [מעשה הקרבנות יג יד] הביא מירושלמי יומא, שכהן שאין קומצו מחזיק שני זיתים הרי הוא פסול לעבודה, ועיי"ש שנקט שמשום שאינו ראוי לקמיצה, ממילא הרי הוא פסול לכל העבודות, ועכ"פ לדעת הירושלמי השיעור דשני זיתים נאמר במעשה הקמיצה עצמה, אולם החתם סופר [או"ח צח] רוצה לפרש בדעת הבבלי שאפילו לקמיצה יהיה כשר, שיקמוץ ויחזור ויקמוץ עד שישלים לשיעור שני זיתים, ולדבריו השיעור נאמר בקומץ שיהיה כשני זיתים, ולא בקמיצה.

[153] ביסוד המחלוקת אם יש הקטרה בפחות מכזית, ביאר הקהלות יעקב בג' אופנים, א', שכולם מודים שיש שם של מעשה הקטרה בפחות מכזית, אולם רבי יהושע ב"ל סובר שמכל מקום נאמר דין שיעור של כזית בזה, ולרבי יוחנן לא נאמר בזה כלל שיעור, ב', שכולם מודים שצריך כזית בהקטרה, ור"י בן לוי חידש שאין שם של מעשה הקטרה בפחות מזה, ואין זה רק הלכה של שיעור, ג', שכולם מודים שיש שם הקטרה בפחות מכזית, וכולם מודים שמכל מקום נאמר שיעור כזית, ונחלקו האם יכולים לצרף יחד שני הקטרות נפרדות. והנה התוס' הקשו על רבי יוחנן, ממה שהצריך רבי יהושע לעיל [הסובר אם אין בשר וחלב אין דם] שישתייר כזית חלב כדי שיהיה אפשר לזרוק הדם, הרי שצריך כזית להקטרה, ותירצו שרבי יוחנן מודה לענין אימורין שצריך כזית, ורק לענין קומץ מנחה יש לו לימוד מיוחד שאין צריך כזית, עכ"ד, וכתב הקהלות יעקב להוכיח מזה, שהתוס' כאן סוברים כמו האופן הא' הנ"ל, ולכן אף על גב שיש מקרבן זה רק פחות מכזית, מכל מקום הוקשה להם שיתקיים בזה מצות הקטרה, אולם הביא שהתוס' [זבחים קז ב] כתבו בישוב קושיתם הנ"ל, שכל דברי רבי יוחנן הם רק כשבין הכל יש כזית, וכתב שכנראה התוס' שם הבינו כאופן הב' או הג' הנ"ל, כלומר שר"י חידש שגם בפחות מכזית חשוב מעשה הקטרה, ולכן יש אפשרות לצרף שני הקטרות, או שחידש שהקטרות יכולות להצטרף.

[154] לעיל [טז ב] נחלקו אמוראים האם כשמקטיר בכשומשום [שהוא שיעור מועט מאד] חשוב הוא דרך הקטרה, ובפשוטו כל מחלוקתם היא משום שסוברים כרבי יוחנן שיש הקטרה בפחות מכזית, ונחלקו האם גם בכשומשום יש הקטרה, אולם הרמב"ם [פסוה"מ יא טו] פסק כר"י בן לוי שצריך כזית, ולענין הקטיר כשומשום פסק [שם טז ט, לפי ביאור הכ"מ] שהוא ספק אם חשובה הקטרה, [ועיי"ש בר"י קורקוס], ותירץ במנחת אברהם שבאמת שני דינים נפרדים הם, שהדין דפחות מכזית לא נאמר בפעולת ההקטר, כלומר בהנחה על האש, אלא נאמר בדבר המוקטר, ואם שני כהנים נתנו כל אחד חצי זית, באופן שמונח כזית ביחד על האשים, אף על גב שכל נתינה מצד עצמה היתה בפחות מכזית, הרי זה הקטרה, אולם הדין דשומשום נאמר בפעולת ההנחה על האשים, ולכן בזה לא יועיל אפילו כשיהיה צירוף של כמה שומשמין יחד, עכ"ד, ויעויין בהערות [לעיל יז] עוד בזה.

[155] רש"י מפרש שמאחר ויש קומץ פחות משני זיתים, ובמשנה הרי למדנו שאפשר להקטיר אפילו בשני פעמים, אם כן בהכרח שיש הקטרה בפחות מכזית, והנה הגרי"ז דן האם אפשר לצרף משני מנחות להשלים שיעור כזית, ורצה להוכיח מכאן שאינן מצטרפין, שהרי מקטירים עם הקומץ גם לבונה, ואם כן גם אם הקומץ יהיה בו פחות מכזית, עדיין יתכן שיהיה בכל הקטרה כזית עם הלבונה, ואפילו נרצה לדחוק ולהעמיד במנחת חוטא שהיא חריבה, מכל מקום יש גם כן את המלח שמקטירים עמה, ועל כרחך שאם נאמר שיעור כזית בהקטרה, צריך שיהיה בקומץ עצמו כזית, עכ"ד. והמקדש דוד [ח ג] רוצה לחלק בין המנחות לענין זה, שבמנחת כהנים וכדומה שאינה נקמצת, אם כן המנחה והלבונה הם שוים בדינם לגמרי, ולכן ודאי שיצטרפו, אבל במנחה הנקמצת, מאחר והקומץ והלבונה הרי הם כשני מתירין על השיריים, משום כך יתכן שלא יצטרפו.

[156] הגר"ח [הובא בקהלות יעקב פסחים נח] מביא שבירושלמי [יומא רפ"ב] נחלקו אמוראים מחלוקת זו באופן שהרוח פיזרה את הקומץ, מאימתי השיריים מותרים באכילה, והקשה הגר"ח הרי גם כשלא נתפזר שייך לדון מאימתי מותר כבר באכילה, וביאר שכולי עלמא מודים שבדין הקטרת אימורין ודאי אין די במשילת האור במקצת, אלא צריך שיהיה ברובו, [ושלא כדברי התוס' כאן], וכל המחלוקת היא רק לענין דין הקטרת קומץ, שהוא מתיר השיריים כזריקת דם הקרבן שהוא מתיר הבשר באכילה, שבזה סובר רבי חנינא שההיתר תלוי במשילת האור במקצתו, אולם מאחר ובכל הקטרת קומץ יש גם דין הקטרת אימורין, וכמו שהובא בהערות לעיל [בעמ' א], אם כן כשלא נתפזר הקומץ, לכולי עלמא אין לאכול עדיין השיריים, דאף על גב שכבר חל בהם היתר על ידי הקטרת הקומץ, מכל מקום עדיין אסור לאוכלם כל זמן שלא נתקיימה כל דין ההקטרה שבו, וכדין הבשר שאסור לאכלו כל זמן שלא הוקטרו האימורין, ורק כשנתפזר הקומץ שהוא כמו שנאבדו האימורין, בזה יהיה מותר לאכול השיריים, כדין הבשר שמותר לאכלו כשנאבדו האימורין, וכמבואר בפסחים [נט].

[157] רש"י מפרש שהוא לענין שלא יחול בו פסול לינה, וכונתו שאם לא יתקיים בו כבר דין הקטרה בשקיעת החמה, יהיה נפסל אז, וכמו שלמדנו בזבחים [נו] לענין דם שנפסל בשקיעה, ויעויין לעיל [כ ב] בהערות מה שהובא עוד בזה, והנה הקרן אורה כתב להוכיח מכאן, שהגם שרבה סובר [בזבחים פז] שבראשו של מזבח אין שייך שם פסול לינה [בעלות השחר], מכל מקום פסול שקיעת החמה שייך שם, שאם לא כן למה הצריכה הברייתא לומר שמקטירן עם בא השמש, והרי די בזה שעלו לראש המזבח, אלא על כרחך שאם לא יהיו מוקטרין בשקיעת החמה, יהיו נפסלין בראש המזבח, אולם בקהלות יעקב רצה לדחות ראיה זו, שהרי מלבד מה שיש כאן פסול דשקיעה, יש כאן גם לדון מצד שלילה אינו כשר להקטרת קומץ, ובזה השמיעה לנו הברייתא שאם כבר משלה האור בקומץ קודם הלילה, נחשב שכבר התחילה הקטרתו, ועל כן יכול להיות מוקטר והולך גם בלילה, אבל יתכן באמת שמצד הפסול דשקיעה היה די בזה שיהיה בראש המזבח, ויעויין ב"חברותא" זבחים [נו א הערה 3].

[158] הגרי"ז [רי"ז הלוי עמ' עז] נקט בפשיטות שכל הדין שמועיל משילת האור במקצת, הוא רק לענין שקלטו המזבח, שאף על גב שעדיין לא נשלמה דין ההקטרה שבו, והיינו צריכים לומר שיהיה פסול להקטיר בלילה, כדין הקטרת קומץ שפסולה בלילה, בזה נתחדש שיכול להשלימו בלילה, הואיל וכבר התחילה ההקטרה ביום, ומכח זה הוקשה לו שבברייתא נזכר גם כן קטרת, והרי ודאי שעיקר זמן הקטרתה אינו אלא ביום, כנאמר בפסוק "בין הערבים", ואם כן מה יועיל משילת האור במקצתה, שאמנם מצד פסול לילה אין כאן, אבל סוף סוף לא נתקיים דין הקטרתה בזמנה האמור בה, והביא שהקשה כן לאביו הגר"ח, ואמר בזה, שאדרבה עיקר ההקטרה תלויה במשילת האור במקצת אפילו לרבי יוחנן, ורק לענין היתר השיריים נאמר שצריך משילת האור ברובו, עכ"ד, ויש להתבונן כיצד להתאים דברי הגר"ח אלו עם דבריו שהובאו לעיל, שבהקטרת אימורין לכולי עלמא צריך משילת האור ברובו.

[159] המקדש דוד [ח ג] מוכיח מכאן שבהקטרת קומץ יש גם דין הקטרת אימורין, שהרי מצד דין הקומץ שבא לריצוי ולהתיר השיריים, הלא בזה שהוצת האור ברובו כבר נתקיים כל דינו, שהורצה המנחה והותרו השיריים, ומדוע יהיה דין להחזיר את הפוקעין, ועל כרחך שמצד דין האימורין שבו צריך להחזירם למערכה.

[160] הקרן אורה מבאר שבספק הראשון לענין קומץ, מאחר שלא נאמר בפסוק בהקטרתו "על העצים", לכן נסתפק רבי אלעזר רק מצד הסברא דדרך הקטרה, [והמקדש דוד שם הוסיף שאמנם מאחר ובהקטרת קומץ יש גם דין אימורין, וכמו שהובא בהערות לעיל, ואם כן מצד דין זה יהיה צריך גם בקומץ להקטירו "על העצים", וכמו באימורין, מכל מקום העדיף רבי אלעזר להסתפק מצד דרך הקטרה, משום שמצד טעם זה לא יחול כלל היתר על השיריים, ולא יהיה הקומץ מרצה כלל, אבל מצד דין הקטרת אימורין שבקומץ, לא היתה נפסלת המנחה בכך, ורק שלא קיים מצות הקטרת האימורין שנאמרה בקומץ], וכן לענין אברים הספק הוא רק מצד הפסוקים, הואיל וודאי דרך הקטרה בכך, אולם הרמב"ם [פסוה"מ ב כו] כתב גם לענין אברים שסידרן תחת המערכה, שהוא בדין ספק, מאחר ויתכן שאין זה דרך הקטרה, ולכן כתב הקרן אורה לבאר, שגם הספק לענין קומץ יסודו הוא משום דרך הקטרה, כלומר שאם דרך הקטרה בכך, אנו מפרשים הפסוק ד"על העצים" שהוא לאו דוקא, ואם אין דרך הקטרה ברך הרי הוא בדוקא.

וחישב עליה באותה שעה מחשבת פסול, בין שחישב מחשבת חוץ למקומו בין שחישב מחשבת חוץ לזמנו — הרי זה פסול ואין בו כרת.

(ל"א) אם בזמן שהיתה בימינו חישב עליה מחשבת חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו — פיגול וחייבין עליו כרת, דברי ר' אלעזר ור' שמעון.

וחכמים אומרים: כיון שנתנו את הקומץ לשמאל — פסלתו מתנתו מה שניתן לשמאל, ושוב אין תקנה להחזירו לימין; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום דבעי [שצריך] הקומץ קדושה בכלי, שיתנו אותו בכלי שרת, וכיון שנתנו לשמאל — נעשה כדם הזבח שנשפך מצואר בהמה על הרצפה קודם שקיבלו בכלי שרת, ואספו, שהוא פסול, ולא יועיל הדבר לתיתו בכלי שרת לאחר מכן.

ונדייק: מכלל הדברים אתה למד שר' אלעזר ור' שמעון האומרים שלא פסלתו נתינתו לשמאל לא בעו [אינם צריכים] כלל מתן הקומץ בכלי שרת לקדשו, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב נחמן בר יצחק, שאמר שגם ר' שמעון מצריך קידוש בכלי! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

ומעירים: לר' יהודה בריה [בנו] של ר' חייא מסייעא ליה [מסייעת לו] ברייתא זו, שהוא אומר (בעמוד הקודם) כי לדעת ר' שמעון, כשעושה את עבודת המנחה ביד צריך שיעשנה בימין, ומשום כך כשהעביר את הקומץ לשמאלו צריך להחזירו לימינו. ואולם לר' ינאי שאמר כי משעה שקמץ את הקומץ מכלי שרת יכול להעלותו ולהקטירו בכל דבר, לימא תיהוי תיובתא [האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה]? שהרי מכאן עולה שרק ביד ימין ניתן להקטירו!

ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] ר' ינאי: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את דברי, כשיטת התנא השונה שהקטר חלבים ואיברים והעלאת הקומץ כשרים בין בימין בין בשמאל, ולאו [ולא] לצדדים קתני [הוא שונה] ברייתא זו, כפי שתירצו אותה לעיל לשיטת ר' יהודה בר' חייא, אלא כפשוטה.

א נאמר במשנה: הקטיר קומצה פעמים — כשרה. אמר ר' יהושע בן לוי יש לדייק: הקטיר קומצה פעמים כשרה — ולא פעמי פעמים, כלומר, דווקא כשמקטיר מחצית בכל פעם היא כשרה, ולא בפחות מזה, ור' יוחנן אמר: מה ששנינו שהקטיר קומצה פעמים כשרה — ואפילו הקטיר פעמי פעמים.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם]? במה נחלקו? אמר ר' זירא: האם יש קומץ שהוא פחות משיעור שני זיתים והאם יש הקטרה פחותה מכזית איכא בינייהו [יש ביניהם],

ר' יהושע בן לוי סבר [סבור]: אין קומץ פחות לעולם משני זיתים, ואין הקטרה פחותה מכזית, ולפיכך מה ששנינו במשנה פעמיים הוא בדווקא. ור' יוחנן סבר [סבור]: יש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית, ואם כן, גם אם הקטיר את הקומץ בכמה פעמים הרי זה כשר.

ב איתמר [נאמר] שחלקו בשאלה: קומץ מאימתי בדיוק מתיר את השירים של המנחה באכילה לכהנים? ר' חנינא אומר: משמשלה בו את האור (האש), שהתחילה לאחוז בו. ר' יוחנן אמר: משתצית בו את האור משתבער האש ברובו.

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבה בר רב יצחק: אסברה לך טעמא [אסביר לך את טעמו] של ר' יוחנן, שאמר קרא [המקרא]: "והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן" (בראשית יט, כח), והרי אין כבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו, ומכאן הוא לומד לקומץ שנאמרה בו לשון הקטרה ("והקטיר הכהן את אזכרתה", ויקרא ב, ב).

אמר ליה [לו] רבין בר רב אדא לרבא: אמרי [אומרים] תלמידיך שאמר רב עמרם, תניא [שנויה ברייתא]: אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה, כגון אברים של עולה ופדרים חלבים של עולה (ושאר קרבנות) — שמעלן ומקטירן מבוא השמש מהשקיעה, ומתעכלין והולכין כל הלילה כולה, שנאמר לגבי העולה: "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר" (שם ו, ב), ואולם

דברים שדרכן (שמצוותם) ליקרב על המזבח ביום, כגון הקומץ והלבונה והקטרת, ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים הקרבות כליל על המזבח, מנין שמעלן ומקטירן מבוא השמש? ותוהים: מבוא השמש?

והא [והרי] אמרת שדרכן ליקרב ביום! אלא הכוונה היא: מנין שמעלן ומקטירן עם בא השמש, כלומר, סמוך לשקיעת השמש, שגם הם מתעכלין והולכין כל הלילה, ואין צריך להיגמר עיכולם ביום, מנין? תלמוד לומר: "זאת תורת העלה" (שם) — ריבה כל העולים על המזבח.

והא [והרי] אם מעלה ומקטיר את הקומץ עם בא השמש — לא משכחת לה [אין אתה מוצא] שתצית האור ברובו מבעוד יום כדי שיותרו השיריים באכילה, וכדברי ר' יוחנן! ומשיבים, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שדייקנו מן הברייתא, שאין צורך שתשלוט האור ברובו — הרי זה כדי לקלוט, כדי שייחשבו הדברים "לחמו של מזבח", וכך ניתן להמשיך ולהקטירם כל הלילה, כאן שאמר ר' יוחנן שצריך שתשלוט האור ברובו — הרי זה כדי להתיר את השיריים באכילה לכהנים.

ומעירים: ר' אלעזר מתני לה [שונה אותה] בברייתא "מבוא השמש", כמו ששנינו מתחילה, שהקומץ והלבונה וכו' מעלים ומקטירים אותם לאחר שקיעת החמה, ומוקים לה [ומעמיד אותה] בפוקעין, בחלקים שפקעו ונפלו מעל המזבח, שאותם מחזירים ומעלים גם בלילה. וכן כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' ינאי: מדובר בפוקעין.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' ינאי הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' ינאי: קטרת שפקעה מעל גבי המזבח, אפילו קרטין (גושים קטנים) שבה אין מחזירין אותן, בניגוד למה ששנינו לשיטתו בברייתא זו! ותני [וכן שנה] רב חנינא בר מניומי בדבי [בבברייתא של בית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב: נאמר "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" (שם פסוק ג), ומ"את העולה" יש לדייק: עיכולי עולה, כלומר, איברי עולה שנתעכלו באש, אתה מחזיר למזבח, ואי [ואין] אתה מחזיר עיכולי קטרת! ומשיבים: סמי [מחק] מיכן מן הברייתא את המילה "קטרת" בין הדברים שמקטירים כל הלילה.

אמר ר' אסי: כי פשיט [כאשר היה פושט, מסביר] ר' אלעזר את מסכת מנחות בעי הכי [היה שואל] כך, וכך בעי [שאל] ר' אלעזר: קומץ שסידרו שהניחו על המזבח, וסידר מעליו את המערכה של העצים מהו? האם דרך הקטרה בכך, או אין דרך הקטרה בכך, אלא דווקא כשהוא ניתן על המערכה? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] חזקיה: אברין של עולה שסידרן על המזבח וסידר עליהן את המערכה, מהו? האם נאמר כי "על העצים" אמר רחמנא [אמרה התורה], שנאמר: "וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וכו' על העצים אשר על האש אשר על המזבח" (שם א, ח), וכוונתו — דוקא על העצים, או דלמא [שמא] כיון דכתיב קרא אחרינא [שכתוב מקרא אחר]: "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" (שם ו, ג), ומשמע שהעולה יכולה להיות על גוף המזבח עצמו — אי בעי הכי עביד [אם רוצה כך הוא עושה] אי בעי הכי עביד [אם רוצה כך הוא עושה]? גם שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

בעי [שאל] ר' יצחק נפחא: אברין שסידרן על המזבח בצידי המערכה של העצים, מהו? ומסבירים: אליבא דמאן דאמר [לפי שיטתו של מי שאומר] "על" פירושו על ממש — לא תיבעי לך [לא תישאל לך] שאלה זו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he intended to partake of the meal offering in an improper manner, whether outside its designated area or beyond its designated time, the offering is not valid, but there is no liability to receive karet if one partakes of it.

The Gemara presents an alternative version of this baraita: If, while the handful was in his right hand, he intended to partake of the meal offering outside its designated area, the offering is not valid, but there is no liability to receive karet if one partakes of it. If he intended to partake of it beyond its designated time, then the offering is piggul and one who partakes of it is liable to receive karet. This is the statement of Rabbi Elazar and Rabbi Shimon.

And the Rabbis say: Once he put the handful in his left hand, the placing of it in his left hand renders it unfit and it cannot be rendered fit by returning it to his right hand. What is the reason? It is because it requires sanctification in a service vessel, and once he put it in his left hand, it is considered like blood that spilled from an animal’s neck onto the floor before being collected in a service vessel and one then gathered it, which is unfit and cannot be rendered fit by then being placed in a service vessel.

The Gemara notes: By inference, one can conclude that Rabbi Elazar and Rabbi Shimon do not require sanctification of the handful by placing it in a service vessel. Accordingly, this serves as a conclusive refutation of the opinion of Rav Naḥman bar Yitzḥak, who stated that even Rabbi Shimon requires sanctification in a service vessel. The Gemara affirms: This is a conclusive refutation of his opinion.

The baraita teaches that according to Rabbi Shimon, if the priest transferred the handful to his left hand he should return the handful to his right hand. The Gemara comments: This supports the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya, as he said that according to the opinion of Rabbi Shimon the rites of the meal offering must be performed with the priest’s right hand. The Gemara asks: Shall we say that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Yannai, as it teaches that the handful must be transferred back to his right hand, whereas he states that once the handful has been removed from a service vessel it may be sacrificed in any manner?

The Gemara answers: Rabbi Yannai could say to you: I stated my ruling in accordance with the opinion of the tanna who taught that the burning of the fats and the limbs and the sacrifice of the meal offering can all take place with either the right or left hand. And I hold that he does not teach it disjunctively, as it was explained in order to reconcile the baraita with the statement of Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ḥiyya. Rather, it is to be understood according to its straightforward meaning.

§ The mishna teaches: If the priest burned the handful of a meal offering twice, i.e., in two increments, it is fit. The Gemara comments: Rabbi Yehoshua ben Levi says: The handful is fit if it is burned twice, where half of the handful is burned each time, but not if it is burned several times, in smaller increments. And Rabbi Yoḥanan says: It is fit if it is burned twice, and it is fit even if it is burned several times.

The Gemara asks: What is the basis for the dispute between the two opinions? Rabbi Zeira said: The dispute between the two is with regard to whether there is significance to a handful that is less than the size of two olives and whether there is significance to the burning of less than an olive-bulk on the altar.

Rabbi Yehoshua ben Levi holds that there is no significance to a handful that is less than the size of two olives and there is no significance to the burning of less than an olive-bulk on the altar. Therefore, the mishna’s statement that the handful may be burned in two increments is meant literally, and the handful may be divided into only two equal portions, where each one contains exactly one olive-bulk. It may not be divided further, since doing so would result in the burning of less than an olive-bulk on the altar. And Rabbi Yoḥanan holds that there is significance to a handful that is less than the size of two olives and there is significance to the burning of less than an olive-bulk on the altar. Therefore, if the handful was divided into several small portions and each portion was burned separately, it is fit.

§ It was stated: From when precisely does the sacrifice of the handful render permitted the remainder of the meal offering for consumption by the priests? Rabbi Ḥanina says: From when the fire takes hold of it, i.e., when it ignites. Rabbi Yoḥanan says: From when the fire consumes most of the handful.

Rav Yehuda said to Rabba bar Rav Yitzḥak: I will explain to you the reasoning of Rabbi Yoḥanan. The verse states: “And behold, the smoke of the land went up as the smoke of a furnace” (Genesis 19:28), and a furnace does not release smoke until the fire takes hold of the majority of the fuel. Rabbi Yoḥanan derived from this verse that the majority of the handful must be consumed by the fire, since the priests are instructed to make the handful smoke, as it is written: “And the priest shall make the memorial part thereof smoke upon the altar” (Leviticus 2:2).

Ravin bar Rav Adda said to Rava: Your students say that Rav Amram said that it is taught in a baraita: I have derived only with regard to items whose usual manner is to be sacrificed at night, for example, the limbs of the burnt offering and the fats [pedarim] of the burnt offering, that the priest may bring them up and burn them after sunset and they are consumed throughout the entire night. This is derived from the verse: “This is the law of the burnt offering: It is that which goes up on its firewood upon the altar all night unto the morning” (Leviticus 6:2).

The baraita continues: With regard to items whose usual manner is to be sacrificed during the day, for example, the handful of the meal offering, the frankincense, the incense, the meal offering of priests, the meal offering of the anointed priest, i.e., the High Priest, and the meal offering that accompanies the libations, from where is it derived that the priest may bring them up and burn them after sunset?

The Gemara interjects: Why would they be allowed to be burned after sunset? But didn’t you say that these are items whose usual manner is to be sacrificed during the day? The Gemara clarifies: Rather, the question of the baraita is as follows: From where is it derived that these items may be brought up and burned concurrent with the setting of the sun, in which case they are consumed throughout the entire night and not during the day? The verse states: “This is the law of the burnt offering” (Leviticus 6:2), which included everything that is sacrificed on the altar.

Ravin bar Rav Adda challenges: But if the handful is brought up and burned concurrent with the setting of the sun, you do not find that the majority of it is consumed by the fire before sunset. How does this baraita accord with Rabbi Yoḥanan’s statement that the majority of the handful must be consumed by the fire in order to render permitted the consumption of the remainder by the priests? The Gemara answers: This is not difficult. Here, where the baraita does not require the consumption by fire of the majority of the handful, it is referring only to that which is required in order for the altar to receive the handful, so that it is considered the food of the altar and may continue to burn all night long. There, Rabbi Yoḥanan states that in order to render permitted the consumption of the remainder by the priests, the majority of the handful must be consumed by the fire.

The Gemara notes: Rabbi Elazar teaches the baraita the way it was initially presented, as asking how it is known that items that are usually sacrificed during the day may be burned after sunset. And he interprets the baraita as referring to parts of the offering that were dislodged from the fire after sunset, which may be returned to the fire throughout the night. And similarly, when Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia he said that Rabbi Yannai said the baraita is referring to parts that were dislodged from the fire after sunset.

The Gemara asks: And did Rabbi Yannai in fact say this? But doesn’t Rabbi Yannai say: In the case of incense that was dislodged from on top of the altar, the priests may not return even small lumps of it to the fire? And similarly, Rav Ḥanina bar Minyumi from the school of Rabbi Eliezer ben Ya’akov taught in a baraita: The verse states: “That which the fire will consume of the burnt offering on the altar” (Leviticus 6:3). This teaches that if parts of a burnt offering that were partially consumed were dislodged from the external altar you shall return them, but you do not return incense that was partially consumed and was dislodged from the internal altar. The Gemara answers: Remove from the baraita here the word incense, so that it is not included in the list of items that may be burned throughout the night.

Rabbi Asi said: When Rabbi Elazar would explain the halakhot of the meal offerings, he would raise this dilemma: Rabbi Elazar raises a dilemma: With regard to a handful that a priest arranged on the altar, and he arranged the arrangement of wood on the altar on top of it, what is the halakha? Is this considered a proper manner of burning, or is this not considered a proper manner of burning, since the handful is not arranged on top of the wood? The Gemara comments: No answer was found, and the dilemma shall stand unresolved.

Ḥizkiyya raises a dilemma: With regard to the limbs of the burnt offering that a priest arranged on the altar and arranged the arrangement of wood on the altar on top of them, what is the halakha? Do we say that the Merciful One states: “And Aaron’s sons, the priests, shall lay the pieces and the head, and the fat, in order upon the wood that is on the fire upon the altar” (Leviticus 1:8), teaching that they must be placed specifically upon the wood? Or perhaps, since it is written in another verse: “That which the fire will consume of the burnt offering on the altar” (Leviticus 6:3), indicating that the burnt offering may be arranged directly on the altar, if the priest desires to arrange the limbs in this manner he may do so, and if he desires to arrange them in that manner he may also do so. The Gemara comments: No answer was found, and the dilemma shall stand unresolved.

Rabbi Yitzḥak Nappaḥa raises a dilemma: With regard to the limbs of an offering that a priest arranged adjacent to the arrangement of wood on the altar, what is the halakha? The Gemara explains: Do not raise the dilemma according to the opinion of the one who says that the phrase “upon [al] the wood” is meant literally,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אפי' קרטין שבה, פי' אפי' קרטין שלמין וחשובין שבה אין מחזירין ולעיל קתני קטורת ומוקי לה איהו בפוקעין, ל"ה:
ויש להקשות על מה שפי' אפי' קרטין שלמים וחשובים דכ"ש דאם חשובים הם הוו טפי עיקר קרבן ואין ראוי להעלותן כמו שאין עיקר הקרבן קרב בלילה והרי לדבר שאין לו חשיבות יש לנו לומר שיחזירהו בפוקעין אבל לדבר שיש חשיבות לא:
וי"ל דאדרבה הוי איפכא דלא קפיד הכתוב להחזיר כי אם דבר חשוב ולא דבר שאינו חשוב כדאמרי' בזבחים אלא מה אני מקיים ועשית עולותיך הבשר והדם לומר לך עכולי בשר אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי גידים ועצמות אלמא לא קפיד הכתוב להחזיר הפוקעין כי אם דבר חשוב ולכך נקט אפי' קרטין דחשיבי:

עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת סמי מכאן קטרת, וא"ת כמו כן נימא עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קומץ ולבונה ומנחת כהן משיח ונסכים ואי נסמיה לכולהו א"כ לא משכחת בריית' במאי מתוקמא בפוקעין לר' אלעזר דמוקי לה בפוקעין:
ונ"ל דלא ממעט מדין עולה לפוקעין אלא קטורת לבד הואיל ואינה על מזבח החיצון ור"ל אשר תאכל את העולה וכל דכוותיה דישנם על מזבח החיצון ואותם אתה מחזיר ולא עכולי קטורת שאינם באותו מזבח, אי נמי כיון דאקרא אחרינא בריש פ' ויקרא על העצים אשר על האש אשר על המזבח סמיך דכתיב על העצים אשר על המזבח משמע כל שישנו על העצים וקטורת אינה על העצים אבל הנך ישנם על העצים אבל מעל המזבח לא ממעטי דמזבח החיצון מיירי קרא דהוא מזבח העולה מ"מ שם מזבח כולל כל מזבח אף מזבח הזהב, ומה שהביא את העולה דמשמע דמקרא דעולה ממעט להו רישא דקרא אייתי, אי נמי דעולה מיכתבא בהדיא והנך מתרבו מעל העצים מכעין העולה הוצרך להזכיר עולה ולכך קאמר עכולי עולה וכו' ולא קאמר עכולי דעל העצים אתה מחזיר:
וא"ת אימא דעולה פרט ועל העצים כלל והוי פרט וכלל עולה אין מידי אחרינא לא, ונ"ל דעל המזבח חזר וכלל ואתרבו מכעין הפרט כל דדמי לעולה דישנם על מזבח החיצון ואע"ג דסמיכי כללי להדדי אמרי' כל מקום שאתה מוצא שני כללות סמוכין זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט, וא"ת דלא דמי כללא קמא לכללא בתרא כללא קמא רבי מיניה דמזבח החיצון וכללא בתרא רבי אפי' פנימי, הא אמרי' תנא דבי ר' ישמעאל כי האי גוונא דריש בפ' קמא דזבחים:

גמרא ר' אלעזר מתני לה כו'. כצ"ל בל"י וכן ברש"י:

גמ' ריב"ל סבר אין קומץ פחות. נ"ב צ"ע אי סבר נמי דאין קומץ טפי משני זיתים. להכי לעולם פעמי פעמים פסול. אי אפילו זמנין דקומץ טפי משני זיתים. פסול שתי פעמים. משום גזרה היכא דלית ביה אלא שני זיתים. או דלמא כי קמיץ טובא. אין הכי נמי לריב"ל מצי מקמץ פעמים וכשר:

שם ר"ח אומר משמש לה בו (את) כו' ר"י אמר משתצית בו (את) כו'. נמחק ב' תיבות את:

שם בעי ר"א נ"ב הך לישנא דתלמודא הוא לא דרב אסי:

(כו סע"ב) סמי מיכן קטרת.—פי' דקטרת אינו אלא אשגרת לישנא משאר מקומות, שכולן שנויין יחד. עי' לעיל יד א, זבחים יב ב, מד א, מעילה יו"ד ע"א (ועי' מ"ש בתמורה כח ב).

וחישב. כלומר אם חישב עליה כל זמן שהוא בשמאלו לאו מחשבה היא ולאו חיוביה כרת האוכלו שאין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה ושמאל בלא כלי לר''ש אינו כשרה כדאמרינן לעיל בא לעובדה ביד עובדה בימין: פסלתו מתנתו. מה שניתן בשמאלו ושוב אין לו תקנה בחזרה: מ''ט משום דבעי לקדושיה בכלי כו' ואספו שפסול. עוד להקדישן בכלי דאי לא הוי בעי עוד האי קומץ קידוש כלי לא הוה מפסיל דהוה כדם שנשפך מן הכלי על הרצפה ואספו שכשר כדאמרינן במס' יומא בפ' הוציאו לו (דף מח.) נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר: לא בעו מתן כלי. דאי בעי לית ליה תקנתא בחזרה כדפרישית דהוה ליה כנשפך על הרצפה מן הצואר שפסול דנפקא לן מולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו וקידוש קומץ במקום קבלת דם ושמאל בלא כלי הרי היא כרצפה דכי אכשר רבי שמעון שמאל בקבלה לא הכשיר אלא בכלי: לרבי יהודה מסייע ליה. דאמר כשעובדה ביד בעינן ימין הכא נמי קתני יחזיר לימינו: לרבי ינאי לימא תיהוי תיובתא. דאמר אפילו בהמיינו וכל שכן בשמאל והכא קתני יחזיר לימינו: דאמר כתנא דהקטר. דקתני לעיל הקטר חלבים ואברים כו' ומכשר עבודת קומץ בשמאל ואפילו ביד: ולאו לצדדין קתני. כדתרצה רבי יהודה בריה דרבי חייא לעיל: פעמים. חציו בראשונה וחציו בשניה ולא פעמי פעמים: משני זיתים. הלכך האי דנקיט מתניתין פעמים דוקא נקט שתהא בכל הקטרה כזית ולא פחות דאין הקטרה בפחות מכזית: ורבי יוחנן אמר יש קומץ בפחות משני זיתים. ואפילו הכי קתני מתניתין פעמים כשרה: מאימתי מתיר כו'. דכתיב קדש קדשים מאשי ה' אין להן חלק אלא לאחר אשי ה' בת''כ: משמשלה. במקצתה: אין כבשן מעלה קיטור כו'. ובקומץ נמי כתיב והקטיר הלכך בעינן קיטור: אמרי תלמידיך. תלמידיך אומרים משמיה דרב עמרם: אין לי. אעל מזבח כל הלילה קאי: מבוא השמש. אחר שבא השמש: קומץ. ולבונה וכל הקרבנות דרכן ליקרב ביום דנפקא לן מביום צוותו בת''כ ולא יצא מאותו כלל אלא אברי עולה שהתירן הכתוב בלילה דכתיב (ויקרא ו) על מוקדה וגו': אברים ופדרים. דדרכן ליקרב בלילה מהאי קרא גופיה נפקא בתורת כהנים: עם בא השמש. קודם ביאת השמש ואי קשיא הא קיימא לן מנחתם ונסכיהם בלילה והכא תני ומנחת נסכים ביום תריץ הא מותיב לה בפ''ב דמסכת תמורה (דף יד:) ומשני כאן בנסכים הבאין עם הזבח כאן בנסכים הבאין בפני עצמן: והא עם בא השמש לא משכחת דיצית האור ברובו. קודם שקיעת החמה ואי לא חשיב הקטרה עד שתצית האור ברובו איפסלו להו בשקיעת החמה: לקלוט. שתהא מזבח קולטו שלא יפסל בלינה הויא משמשלה בו האור: להתיר. שיריה לא הוי הקטרה עד שתצית בו האור ברובו: ר' אלעזר מתני לה. כדקתני לעיל בקומץ ולבונה שמעלן מבוא השמש: בפוקעין. בקומץ ולבונה הקופצין מתוך האור ונופלים מעלין אותן כל הלילה: אפי' קרטין. שלמים וחשובין שבה: אין מחזירין. ולעיל קתני קטרת ומוקי לה איהו בפוקעין: תאכל. קרי ביה תעוכל: עיכולי. פוקעין: כי פשיט. כשהיה שונה: על המזבח. תחת העצים: בצידי המערכה.

אין הקטרה פחותה מכזית. בפ' כל המנחות באות מצה (לקמן דף נח.) פליגי אביי ורבא וקיימא רבא כרבי יהושע בן לוי דהכא ואביי כרבי יוחנן וצ''ע בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג:) דאמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר שאמרה תורה משרת וכל משרת זעירי אמר אף שאור בבל תקטירו כמאן כר' אליעזר דדריש כל אי הכי אפילו חמץ בפסח נמי אין הכי נמי ולאפוקי דאביי והשתא מרבי יוחנן מיהא תקשי דכרבי אליעזר הוי ולא מ''ל דלאפוקי מדאביי דהא ר''י קאי כאביי וי''ל (דאביי) אפילו מ''ד דלא דריש כל וכל דריש וצריך עיון דממשרת דריש מדפריך לקמיה והא משרת להכי הוא דאתא. מ''ר: יש הקטרה בפחות מכזית. בהקטר שומשום בסוף הקומץ זוטא (לעיל טז:) מודה דאין דרך הקטרה בכך והא דמשמע בכל דוכתי דאין הקטרה בפחות מכזית כדאמר לעיל דאם לא נשתייר כזית חלב אין זורק את הדם הכא היינו טעמא משום דיש קומץ פחות משני זיתים וחצי קומץ מרבין בפרק כל המנחות באות מצה (לקמן נח.) ובריש אלו עוברין (פסחים מג:) מדכתיב כל שאור. מ''ר: תורת העולה ריבה. אכתי דרשינן מינה בפ' יוצא דופן (נדה מ:) תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו. מ''ר: קומץ מאימתי מתיר את השיריי' לאכילה. הוה מצי למינקט אימורים דכמה דלא (פסחים נט:) מיקטרי אימורים לא מישתרי בשר באכילה אלא משום דכי נטמאו או שאבדו מישתרי בשר לא פסיקא ליה אבל קומץ פסיקא ליה. מ''ר: אלא עם בא השמש כו'. מקומץ ולבונה לא קשה היאך הם קריבין אחר התמיד דשמא כיון שנקמצו קודם הוי כאברים שנתותרו שהתירתן הקמיצה ומנחת כהנים וכהן משיח אף על פי שאין בהם קמיצה יש בהם קידוש כלי כדאמרינן (זבחים דף מה:) דכל דבר שאין לו מתירין משקידש בכלי חשיב כמתירין. מ''ר: ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת. מהעולה לא ממעט עיכולי קומץ ולבונה כיון דאיתנהו על מזבח החיצון אבל קטורת על מזבח הפנימי. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד