דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - א

נמצא דבכל ששת הקנים היו שמונה עשר גביעים ואם כן מצאנו, ארבעה גביעים דידה של גוף המנורה,  ותמני סרי שמונה עשר גביעים דקנים, הא יש לנו מקור לעשרים ותרתין גביעים.

כפתורין, נמי מצאנו אחד עשר כפתוריה: תרי דידה של גוף המנורה, כמו שנאמר "כפתוריה ופרחיה ממנה יהיו". וכפתוריה היינו שני כפתורים.

וששה כפתורים היו בקנים. כמו שנאמר "שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח" ובכל קנה היה כפתור אחד. ואם כן בכל הקנים היו ששה כפתורים.

וכפתור וכפתור וכפתור הרי שלשה כפתורים שמכל אחד מהם יצאו שני קנים של המנורה שנאמר שלש פעמים בפסוק, "וכפתור תחת שני הקנים" הא חד סר, אחד עשר כפתורים!

אלא פרחים תשעה מנלן?

הרי מצינו רק תרי דידה של גוף המנורה. כמו שנאמר "ובמנורה ארבעה גביעים משוקדים כפתוריה ופרחיה". ודרשינן כפתוריה שנים ופרחיה שנים, הרי לנו שני פרחים בגוף המנורה. וששה דקנים, שבכל קנה היה כפתור ופרח, כמו שנאמר "בקנה האחד כפתור ופרח". הרי לנו ששה פרחים בששת קני המנורה. ואם כן תמניא שמונה הוו, ולא תשעה?

אמר רב שלמן: נאמר בפרשת בהעלותך "וזה מעשה המנורה "מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא" ריבה לך הכתוב פרח נוסף [וזהו הפרח הראשון שהיה סמוך לבסיס המנורה, בג' הטפחים הראשונים של המנורה] הרי לנו תשעה פרחים במנורה.

אמר רב: גובהה של מנורה תשעה טפחים!

איתיביה רב שימי בר חייא לרב: שנינו במשנה במסכת תמיד: אבן היתה לפני המנורה [19],ובה שלש מעלות מדרגות [20], שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות! ואם כל גובהה של המנורה היה רק תשעה טפחים, [דהיינו אמה וחצי] מדוע היה הכהן צריך לעמוד על גבי אבן? והרי גם אם היה עומד על הרצפה יכול היה להיטיב את הנרות?

אמר ליה רב: שימי את? אתה הוא שימי, חכם גדול כמוך מקשה לי דבר זה? ! כי קאמינא דגובה המנורה היה תשעה טפחים משפת הקנים - ממעל למקום יציאת הקנים מגוף המנורה ולמעלה עד סוף המנורה. ומן הארץ ועד לקנים היו עוד תשעה טפחים, וביחד היתה המנורה שמונה עשר טפחים.

כתיב בדברי הימים פרק ד גבי המנורה שעשה שלמה - "והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מיכלות זהב". מבארת הגמרא: מאי "מיכלות זהב"? אמר רב אמי: שמרוב זהב שהכניסו במנורה, כילתו שנגמר כל זהב סגור, הזהב המשובח [ונקרא זהב סגור משום שבשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויות המוכרות זהב אחר] של שלמה.

דאמר רב יהודה אמר רב: עשר מנורות עשה שלמה. [כמו שנאמר בספר מלכים] ולכל אחת ואחת מהמנורות הביא לה אלף ככר זהב, והכניסוהו [לאלף ככר] אלף פעמים לכור כדי לזקקו. ולאחר הזקוק העמידוהו על ככר זהב.

והוינן בה: איני, והכתיב בספר מלכים, "אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" ומוכח ששלמה עשיר הוה, ואיך יתכן לומר שהזהב שנכנס במנורה כילה את כל הזהב של שלמה?

ומשנינן: מה שאמרנו שכלה הזהב של שלמה לזהב סגור קאמרינן! ומכל מקום שלמה נשאר עשיר, ולכן הכסף לא נחשב למאומה בימיו.

ופרכינן: ומי חסר הזהב כולי האי, כמות גדולה כזו שהכניסו אלף ככר לכור אלף פעמים עד שעמד על ככר. ומשמע שבכל פעם שהכניסוהו לכור חסר הזהב ככר.

והתניא: רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מעשה והיתה מנורת בית המקדש יתירה במשקל על המנורה של משה בגודל של דינר זהב [ממקום ששמו] קורדיניקי, והכניסוה שמונים פעמים לכור, והעמידו את משקלה על ככר כמו משקל המנורה שעשה משה [21]. ומוכח מזה שאין הזהב פוחת כל כך בתוך הכור!?

ומשנינן: כיון דקאי שנשרף כבר אותו הזהב בכור בימי שלמה, קאי לכן לא נחסר עכשיו רק דינר.

אמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן: מאי דכתיב בפרשת אמור "על המנורה הטהורה יערך את הנרות"? ממה שכתבה התורה "הטהורה", משמע שירדו מעשיה ממקום טהרה! שהראוהו למשה מן השמים מנורה, ועשה כדוגמתה.

ופרכינן: אלא מעתה, לדבריך, מה שנאמר "שש המערכת על השלחן הטהור" האם גם שם נפרש שירדו מעשיו ממקום טהור? [ואם כן קשה למה דרש כך רק במנורה] [22].

אלא ודאי באור הפסוק כך הוא, שהשלחן צריך להיות טהור, ומכלל שהוא טמא דהיינו שהוא מקבל טומאה! ואם כן הכא נמי נדרוש במנורה - "טהורה", מכלל שהיא טמאה דהיינו שהיא ראויה לקבל טומאה, ומניין לך לדרוש שירדו מעשיה ממקום טהרה!?

ומשנינן: בשלמא התם בשלחן ישנו חידוש שהוא מקבל טומאה והוצרכה התורה להשמיענו דין זה משום קושיתו של ריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב "על השלחן הטהור" ודורשים מכך מכלל שהוא טמא וקשה והרי השלחן היה כלי עץ העשוי לנחת, שהרי השולחן היה מונח על מקומו בצורה קבועה ולא היה מיטלטל.

וקיימא לן דכל כלי עץ העשוי לנחת, שאינו מיטלטל אינו מקבל טומאה! שנאמר בפרשת טומאת שרצים "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק", ודרשינן: מה שק מיטלטל מלא וריקם, אף כל מיטלטל מלא וריקם. אבל כלי עץ שאינו מיטלטל אלא מיועד לעמוד בקביעות אינו מקבל טומאה. ואם כן כיצד היה השלחן מקבל טומאה? אלא ממה שמוכח בפסוק ששולחן מקבל טומאה, מלמד שהיו מגביהין אותו בשעת הרגל כדי להראותו לעולי רגלים, ומראים להם עליו את לחם הפנים שהיה על השלחן. ואומר להם ראו חיבתכם לפני המקום! וכיון שהיו מגביהין את השלחן לעולי הרגלים, הילכך נחשב ככלי שהוא מיטלטל מלא וריקם ומקבל טומאה.

ומבארינן: מאי "חיבתכם" שראו אותה בלחם הפנים?

כדרבי יהושע בן לוי. דאמר רבי יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, שהיה החום של הלחם בשעת סילוקו, אחר שעמד שבוע על השולחן, כמו בעת סידורו על השלחן ! שנאמר בספר שמואל "כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם ביום הלקחו". ומשמע שגם בעת הלקחו מהשלחן היה הלחם חם.

וכיון שצריך להשמיענו את החדוש הזה שהשלחן היה מקבל טומאה מחמת טילטולו בשעת הרגל, הוצרכה התורה לכתוב "השלחן הטהור".

אלא הכא במנורה, מדוע הוצרכה התורה לכתוב "טהורה" להשמיענו מכלל שהיא טמאה, שהיא מקבלת טומאה, שהרי פשיטא שהיא מקבלת טומאה, שהלא כלי מתכות נינהו, וכלי מתכות פשיטא לן שהם קבולי מקבלי טומאה אפילו כשאינן מיטלטלין!?

אלא, ודאי מה שכתבה התורה "המנורה הטהורה", ללמד באה שירדו מעשיה ממקום טהרה!

תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש, ושלחן של אש, ומנורה של אש, ירדו מן השמים, וראה משה ועשה כמותם. שנאמר בסוף פרשת המנורה: "וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר". ודרשינן שהמילה "בתבניתם" נאמרה גם על הארון וגם על המנורה וגם על השלחן, שעל כולם נאמר "אשר אתה מראה בהר".

ופרכינן: אלא מעתה מה שנאמר "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר", האם הכי נמי נדרוש שמשכן של אש ירד למשה מן השמים?

ומשנינן: הכא במשכן כתיב "כמשפטו", ומשמע שהלכותיו של המשכן נאמרו לו בהר, ואילו התם במנורה שלחן וארון, כתיב "כתבניתם" שמשמע שהראוהו כמותם וכצורתם.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המלאך גבריאל היה חגור כמין פסיקיא חגור היה באזור, כדרך אומנים שחוגרין עצמן כדי שלא יהיו בגדיהם נגררין עליהם, והראה לו למשה מעשה מנורה [23] . דכתיב "וזה מעשה המנורה", משמע שהראו למשה את מעשה המנורה. תנא דבי רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה להבינם, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו. ואלו הן: מנורה וראש חדש, ושרצים.

מנורה דכתיב, "וזה מעשה המנורה". ומהמילה "זה" משמע שהוצרך להראותה לו [ונתקשה בה משה לפי שהיו צריכים לעשותה עם גביעיה וכפתוריה ופרחיה מקשה אחת. מהרש"א] [24].

ראש חדש דכתיב "החדש הזה לכם ראש חדשים". ומהמילה "זה" משמע דהראהו. [ונתקשה בו משה לפי שבעת המולד אין הלבנה ניכרת כל כך, ולכן היה צריך להראות לו באיזה אופן נקרא הדבר שנראתה הלבנה] [25].

שרצים דכתיב "וזה לכם הטמא", ומהמילה "זה" משמע דהראהו את סוגי השרצים הטהורים והטמאים [ולפי שיש הרבה מיני שרצים לא היה מכיר איזה טמא ואיזה טהור] [26], [27].

ויש אומרים: אף הלכות שחיטה הראהו. שנאמר בפרשת תצוה, "וזה אשר תעשה על המזבח". ותחילת העשיה על המזבח היא השחיטה. ומשמע שהראוהו את אופן השחיטה [ונתקשה משה היכן הוא במדוייק מקום בית השחיטה, והיכן הוא מקום שפסול לשחיטה].

שנינו במשנה: שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ואפילו כתב אחד מעכבן. ותמהינן: פשיטא שאות אחת מעכבת, שנאמר בפרשת מזוזה "וכתבתם על מזזות ביתך". ודרשינן במסכת שבת וכתבתם נוטריקון כתיבה תמה שתהיה הכתיבה שלימה, ואם אות אחת כתובה שלא כהלכתה בשלימותה אין זו כתיבה תמה.

ומשנינן: אמר רב יהודה אמר רב: לא נצרכה משנתינו להשמיע אלא לקוצה של יוד, שאם חסרה אפילו הרגל הימנית של היוד מעכבת [28].

ופרכינן: והא נמי פשיטא, שהרי לא נעשית האות כהלכתה, ואות זו מעכבת ואם כן הרי זה כמו שלא נכתבה האות כלל!?

ומשנינן: לא נצרכה אלא לכאידך לדין האחר של רב יהודה אמר רב. דאמר רב יהודה אמר רב: כל אות שאין גויל מקום חלק בלא כתב מוקף לה מארבע רוחותיה, וכגון שהאות הסמוכה לה נוגעת בה, הרי היא פסולה. [וצריכים שמסביב לאות מכל רוחותיה יהיה גויל חלק ריק]. וזהו מה ששנינו במשנה שכתב אחד מעכבן, שההלכות שנאמרו במזוזה [דהיינו מוקף גויל] אם אין הן מתקיימות אפילו בהלכותיה של אות אחת הרי הן מעכבות במזוזה [29], [30].

אמר רב אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה: ניקב תוכו של האות ה"י [שבפרשיות התפילין] דהיינו, הרגל הקצרה השמאלית של הה"י. ויש מפרשים ניקב הפנים של האות, דהיינו הגויל החלק שבתוך האות [31], כשר הרי האות כשרה.

ניקבה יריכו הרגל הימנית הארוכה של הה"י, פסול הרי האות פסולה.

אמר רבי זירא: לדידי מפרשה לי שמעתי לפרש, מיניה מפיו דרב הונא.

ורבי יעקב אמר: לדידי מפרשה לי שמעתי לפרש, מיניה דרב יהודה: ניקב תוכו של ה"י כשר! [לפירוש דהיינו הרגל השמאלית החידוש הוא שאין שיעור לאורך הרגל השמאלית ואם נשאר כל שהוא הרי האות כשרה. ולפירוש דהיינו תוך האות, הטעם שכשירה הוא משום שבתוך האות אין פסול של מוקף גויל] [32].

אבל ניקב יריכו, הרי אם נשתייר בו מהירך הימנית כשיעור אות קטנה [היינו כשיעור האות יו"ד. לפי המשנה ברורה] הרי הוא כשר [33],ואם לאו שנשתייר בירך פחות מכשיעור אות קטנה פסול!

הערות

[19] אין להקשות ממה שאמרה תורה ולא תעלה במעלות על מזבחי, שאיסור זה נאמר דוקא במזבח כמו שמבואר במכילתא ס"פ יתרו.

[20] בספרי דרש דין זה ממה שנאמר "בהעלתך" כלומר עשה לה מעלות. והראב"ד בפירושו על מסכת תמיד הקשה מנין שיעשו דוקא שלש מעלות ולא שתים או ארבע. והברטנורא שם מפרש שהמקור לשלש מעלות כנגד שלש העלאות הכתובים במנורה, בהעלותך את הנרות [במדבר ח' ב'] והעלה את נרותיה [שמות כה לז], להעלות נר תמיד [שמות כז כ']. [בחדושים מלוקטים מספר זרע יצחק הנדפס בסוף המשניות במס' תמיד הקשה שהרי כתוב בפרשת אמור עוד פעם להעלות נר תמיד ולכאו' עוד יש להקשות שבשמות [ל ח'] נאמר ובהעלות אהרן את הנרות ושם [מ' כה] ויעל הנרות לפני ה' ושם [מ' ד'] והעלית את נרותיה. ובבמדבר [ח' ג'] אל מול פני המנורה העלה נרותיה. וצריך לחלק שרק המקראות שנאמרו בצווי העשיה מלמדים שיעשה מעלות, ולא שאר המקראות]. והנה מקושית הגמרא כאן משמע שהטעם שהיו מעלות הוא כדי שיוכל הכהן להדליק המנורה בנקל, וכן פירש באמת הרמב"ם בפיה"מ בתמיד שזהו הטעם שעשו מעלות. אבל לפמש"כ בספרי שיש על זה דרשא צ"ב מה הקשה רב אשי. וצריך לומר שהיה פשוט לגמרא שאם לא היה צורך במעלות לא היתה התורה מצוה על זה. או שיתכן שהלימוד הוא אסמכתא.

[21] המנ"ח [מצוה צ"ח] הוכיח מכאן שהשיעור ככר הוא לא רק למעט פחות מככר, אלא גם יותר מככר אסור, ולכן דקדקו שיהא ככר מצומצם. ושוב דחה המנ"ח שלעולם מותר גם ביותר מככר אלא שמ"מ רצו לעשות המנורה דומה לשל משה. [וראה הערה 5]. הרש"ש הקשה להיפך, שלפי פשוטו משמע שהמעשה אירע בבית שני. והמנורה היתה מבית ראשון שהחזיר להם כורש. ולפי זה קשה איך השתמשו במנורה בבית ראשון לדעת ראב"ש הסובר [להלן צ"ט ב'] שבבית ראשון הדליקו במנורות של שלמה. ולדברי המנ"ח מיושב, שמנורה היתירה מככר זהב כשירה. [ומה שבבית ראשון לא טרחו לעשותה כשל משה, י"ל כיון שהיתה שם גם מנורתו של משה עצמה לא חששו לשאר מנורות]. וראה בשפ"א שכתב שמעשה זה זה אירע בימי שלמה כשעשו את המנורות ומיושבת קושית הרש"ש.

[22] קושית הגמרא צ"ב שהרי באמת גם שלחן של אש ירד מן השמים כמבואר להלן ואם כן אפשר לפרש שירדו מעשיו ממקום טהרה. וביאר הגרי"ז שכוונת הגמרא כאן אינה לומר שראה איך הוא תואר וצורת המנורה, אלא הראו למשה סדר עשייתה שצריך להקיש בקורנס כדי שתהא מקשה, ואם כן זה לא שייך בשלחן שאין בו דין מקשה. ועיין במיוחס לרשב"א.

[23] פי' הגרי"ז שבברייתא מצינו רק שראה צורת המנורה, ורחב"א חידש שגבריאל הראה לו גם את אופן עשייתה על ידי קורנס, ולכן היה חגור פסיקיא [חלוק האומנים] וראה בהערה הקודמת.

[24] כתב הרמב"ן בפירושו על התורה [שמות כה ל']: חכמת המנורה בגביעיה וכפתוריה ופרחיה מאין תמצא, ונעלמה מאד, אבל היותה מקשה בששה קנים יוצאין מן השביעי ועליהם נר אלוקים ומאירים כלם אל עבר פניה, כל זה תוכל להבין מדברינו שכתבנו במקום אחר. וזה מאמרם [מנחות כ"ט] שנתקשה משה במנורה. עכ"ל. משמע שהתקשה משה בסודות המנורה. ולאמור לעיל נמצא שהראו למשה שלשה דברים, תואר המנורה, סדר עשייתה, וסודותיה. אולם בפי' הריב"א עה"ת פ' תרומה וכן בחזקוני פירשו שמשה נתקשה בגובה המנורה שכן לא נאמר לו באיזה גובה תהיה. ובכלי יקר כתב שנתקשה בצורת עשייתה [וכעין שנתבאר לעיל בשם הגרי"ז על המימרא שגבריאל חגור כמין פסיקיא וכו']. כתב רש"י עה"ת [שמות כה לא] "תֵיעשה המנורה מאליה לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה לכך לא נאמר תַעשה. וקשה שאם כן למה הראו לו את המנורה. וביאר בגור אריה שעשה קצת בעצמו וסייעהו הקב"ה לגמור. וכן מפורש בתנחומא פ' בהעלותך.

[25] וצ"ב דמה שייך להתקשות בזה הרי אם רואים הלבנה יקדשו ואם לאו לא יקדשו. ופירש הגרי"ז שאי"ז סתם דין שצריך לראות, אלא הוא שיעור שאפשר לקדש רק כשהלבנה בגודל כזה שאפשר לראותה, וזה נוגע למקדש על פי החשבון שצריך לדעת מאימתי נקרא מולד. ועיין בחידושי הגרי"ז עה"ת.

[26] צ"ב למה הוצרך להראותו שרצים יותר מכל מין אחר, וביאר הגרי"ז על פי דברי הגר"ח שמייסד שחלוק דין שרצים מדין שאר בע"ח האסורים, שבשאר בע"ח הדבר תלוי במין, והיוצא מן הטמא טמא. אבל בשרצים הדבר תלוי בתואר וכל שהוא רוחש ושורץ אסור, ולכן הוצרך להראות לו מהו תואר השרץ.

[27] ברא"ם על התורה פרשת תרומה כתב שרבי ישמעאל חולק על רבי יוסי ברבי יהודה שאמר לעיל שהראו למשה גם ארון ושלחן, ואילו רבי ישמעאל הזכיר רק מנורה. ובגור אריה [למהר"ל] כתב דאין מחלוקת, אלא שמשה נתקשה במנורה, וכיון שהראו לו המנורה הראו לו את כל כלי המשכן שיראה דבר שלם.

[28] רש"י פי' רגל הימנית של יוד. ור"ת בתוס' מפרש שהכוונה לראש הכפוף של היוד. א והרא"ש מפרש שהכוונה לתג שלמעלה ב וראה בביאוה"ל בצורת האותיות שבסימן ל"ו אות י'].

[29] התוס' בגיטין כ' ב' כתבו שהמקור לזה הוא מהדרשא וכתבתם שצריך כתיבה תמה. ולפי זה כתבו דבגט אין קפידא אם תגע אות בחברתה כיון שבגט אין דין כתיבה תמה. אך בשלטי הגבורים בתחילת גיטין הביא מספר התרומה שפוסל גם בגט אם אינו מוקף גויל משום שפסול אות שאינה מוקפת גויל הוא מטעם שלא נקראת אות, שאין ניכר היכן כלתה האות. וכן כתב הרשב"א בשו"ת ח"א סימן תרי"א שהחסרון משום שאי"ז אות ומדייק כך מלשון הגמרא.

[30] כתב רש"י "מעכבו למזוזה ותפילין". משמע שספר תורה אינו נפסל כשאינו מוקף גויל. וראה בספר ברכת הזבח שכתב שגם מדברי הרי"ף והרא"ש שהזכירו דין מוקף גויל רק בהלכות מזוזה ותפילין ולא בהלכות ספר תורה משמע כך. ועיין במרדכי אות תתקנב שהביא שהרא"ש הסתפק אם ספר תורה נפסל כשאינו מוקף גויל. והרשב"א בשו"ת ח"א סימן תריא הביא צד שספר תורה כשר, ודחה צד זה שהרי ספר תורה חמור יותר מתפילין ומזוזה, ועוד שהרי החסרון הוא משום שאי"ז אות [ראה בהערה הקודמת] ואם כן גם בספר תורה מסתבר שפסול. ובדעת רש"י אפשר לבאר שסובר שהחסרון באינו מוקף גויל הוא משום שאי"ז כתיבה תמה [ראה בהערה הקודמת] ובספר תורה אין דין כתיבה תמה. והנה הרשב"א בתשובה הנ"ל כתב שגם בספר תורה ישנו לדין כתיבה תמה, והוכיח כן מברייתא בשבת דף ק"ג, אולם המעיין ברש"י שם יראה שרש"י מפרש תחילת הברייתא על תפילין ומזוזות ולא על ספר תורה, ולפי זה אין ראיה. הרשב"א בתשובתו הנ"ל דן להכשיר משום שספר תורה שחסר בו לגמרי אות גם כן יתכן שכשר, ועל זה האריך להוכיח שספר תורה שחסר בו אות אחת פסול. אכן מרש"י ותוס' במגילה ט' א' משמע שספר תורה שחסר בו אות אחת כשר, לפי זה יתכן שלכן כתב רש"י שכאן מדובר רק בתפילין ומזוזה, שכן באם רק אות אחת מן הספר תורה אינה מוקפת גויל הרי זה כשר שאין זה גרוע מאות שחסרה לגמרי.

[31] בפירוש ראשון מפרש רש"י שהכוונה לרגל שמאל של ה', ולפי זה ברגל שמאל כשר אם נשאר כל שהוא וברגל ימין צריך כמלא אות קטנה. ובפירוש שני מפרש רש"י שתוכו הכוונה הגויל החלק שבתוך הה"י. ולפי זה מבואר שבתוך חלל האות אין דין מוקף גויל. אכן הראשונים [מרדכי ועוד] הביאו שבירושלמי במסכת מגילה מפורש שגם בתוך חלל האות יש דין מוקף גויל. [עיין בטור או"ח סימן לב סט"ו]. ולפירוש שני אין מקור להכשיר רגל שמאלית של הה' בכל שהוא, וצריך שגם היא תהא כמלא אות קטנה וכן פסק הרמ"א [סימן ל"ב סט"ו].

[32] כך מוכח מדברי הטור סימן ל"ב.

[33] הב"י בסימן ל"ב הקשה מדוע כשר כשנשאר כמלא אות קטנה, הרי אי"ז מוקף גויל. ותירץ שני תירוצים: א. יש לחלק בין נקב לדיבוק אותיות, שבנקב אין חסרון של מוקף גויל. ב. יש לחלק בין כתב במקום נקב, לכתב בהכשר ואחר כך ניקב. מרש"י ד"ה שאין, וכן בע"ב ד"ה וי"ו מוכח כפירוש ראשון, ואילו מדברי הרמב"ם [פ"א ה"כ מתפילין] משמע כפי' שני. כתבו הנו"ב [קמא יו"ד סימן עה] והבית הלוי [עה"ת בסופו בענין מוקף גויל] שלתירוץ ראשון אין הכוונה שאין כלל חסרון של מוקף גויל בנקב, אלא רק באופן שבין אות זו לאות האחרת יש גויל סמוך לאות השניה אז כשר אבל אם יש נקב בין שתי אותיות ואין כלל גויל באמצע פסול. [הביה"ל ביאר זאת בשני אופנים. א. באמת צריך מוקף גויל אלא שהגויל המרוחק גם כן מספיק לכך. ב. שאין הדין "מוקף גויל" בצורת האות, אלא הוא דין בהפסק שבין אות לאות. ונפקא מינה בין ההסברים, באות הסמוכה לקצה הגויל. לפירוש הראשון פסול, ולפירוש השני כשר]. ובהסבר זה מובן מה שדנו הראשונים [ראה הערה קודמת] שהבבלי חולק על הירושלמי בדין מוקף גויל מתוכו, ששם מדובר שאין כלל הפסק גויל בין צד פנימי זה של האות לצד הפנימי שמולו, ובזה כל ההכשר רק משום שאין צריך מוקף גויל מתוכו.

ותמני סרי [ושמונה עשר] של הקנים, שהרי היו ששה קנים, ונאמר: "שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד" (שמות כה, לג) — הא עשרין ותרתין [הרי עשרים ושנים]. כפתורין נמי [גם כן] אחד עשר הם, כיצד? כפתורין תרי דידה [שנים שלה], שנאמר "כפתוריה" (שם פסוק לד) ומיעוט רבים שנים, וששה של הקנים, שנאמר "בקנה האחד כפתור ופרח" (שם פסוק לג) — הרי שמונה, ועוד מה שנאמר: "וכפתר תחת שני הקנים ממנה וכפתר תחת שני הקנים ממנה וכפתר תחת שני הקנים ממנה" (שם פסוק לה) — הא חד סר [הרי אחד עשר].

אלא פרחים תשעה מנלן [מנין לנו]? והרי פרחים תרי דידה [שנים שלה] שנאמר "ופרחיה" (שם פסוק לד), וששה של הקנים, שנאמר "בקנה האחד כפתור ופרח" (שם פסוק לג), אם כן תמניא הוו [שמונה הם]! אמר רב שלמן, כתיב [נאמר]: "עד ירכה עד פרחה מקשה היא" (במדבר ח, ד), לומר שיש עוד פרח אחד, שהיה סמוך לירכה.

אמר רב: גובהה של מנורה תשעה טפחים. איתיביה [הקשה לו] רב שימי בר חייא לרב ממה ששנינו: אבן היתה לפני מנורה ובה שלש מעלות (מדרגות), שעליה הכהן עומד ומטיב את הנרות, ואם גובהה של המנורה תשעה טפחים, לשם מה צריך הכהן מעלות!

אמר ליה [לו] רב: שימי את [אתה]? אתה הוא המקשה לי? כי קאמינא [כאשר אמרתי] שגובה המנורה תשעה טפחים, לא אמרתי על כל גובהה של המנורה (שהוא שמונה עשר טפחים), אלא משפת קנים ולמעלה, מאותה נקודה שהקנים מתחילים להתפצל ממנה.

א כתיב [נאמר]: "והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב" (דברי הימים ב ד, כא). ושואלים: מאי [מה פירוש] "מיכלות זהב"? אמר רב אמי: שכילתו המנורה וכליה לכל הזהב הסגור של שלמה, שהשתמש לעשייתה בזהב סגור (שם פסוק כ) בכמות מרובה מאד, שאמר רב יהודה, אמר רב: עשר מנורות עשה שלמה, וכל אחת ואחת הביא לה לצורכה אלף ככר זהב, והכניסוהו את הזהב אלף פעמים לכור לזקק אותו, עד שנתמעט ונשאר זהב נקי ביותר, והעמידוהו על ככר אחד לכל מנורה, כפי שנאמר "ככר זהב טהור יעשה אותה" (שמות כה, לט).

ושואלים: איני [כן הוא]? וכי לא נותר לו זהב? והכתיב [והרי נאמר]: "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב וכל כלי בית יער הלבנון זהב סגור אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה" (דברי הימים ב ט, כ)! ומשיבים: זהב סגור קא אמרינן [אומרים אנו] שכילתה המנורה, אבל זהב רגיל היה לו.

ושואלים: ומי חסר כולי האי [והאם הזהב חסר כל כך] עד שיוצא ככר אחד מזיקוק של אלף ככרות? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: מעשה והיתה מנורת בית המקדש יתירה במשקל על מנורה של משה בדינר זהב קורדיקיני, והכניסוה שמונים פעמים לכור עד שהעמידוהו על ככר בדיוק! ומשיבים: כיון דקאי קאי [שעמד עמד] לאחר שזיקק אותו שלמה שוב לא ירד ממנו אלא כדי דינר ולא יותר.

ב אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על המנרה הטהרה" (ויקרא כד, ד)? לומר שירדו מעשיה ממקום טהרה, מן השמים, שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה מנורה ועשה כמותה. ושואלים: אלא מעתה, מה שנאמר "על השלחן הטהור" (שם פסוק ו), תאמר גם כן שירדו מעשיו ממקום טהור? אלא אנו אומרים אחרת: טהור — מכלל שהוא יכול להיות גם טמא, שהוא ראוי לקבל טומאה, ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן], לגבי המנורה, תפרש: טהורה מכלל שהיא יכולה להיות גם טמאה!

ודוחים: בשלמא התם [נניח, מובן הדבר שם] לגבי השולחן כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "על השלחן הטהור", שמכלל הדברים אתה למד שהוא יכול להיות טמא? הלוא כלי עץ העשוי לנחת הוא, שאינו מיועד לטלטול, וכל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה! אלא מלמד שלא תמיד היה מונח במקומו, אלא פעמים היה מיטלטל, שהיו מגביהין אותו לעולי רגלים ומראים להם לחם הפנים שהיה עליו, ואומר להם לבאים: ראו חיבתכם לפני המקום, וכיון שכך עשוי היה לקבל טומאה.

אגב כך שואלים: מאי [מה פירוש] חיבתכם? מה החיבה שיש בדבר? ומשיבים: כדברי ר' יהושע בן לוי, שאמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, סילוקו לאחר שבוע שלם שהיה מונח על השולחן — כסידורו, שנשאר חם כיום שהניחוהו על השלחן, שנאמר בלחם הפנים: "לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כא, ז), שהיה חם ביום שהיו לוקחים אותו.

ושבים לעיקר הענין: אלא הכא [כאן] לגבי המנורה, האם יש לפרש טהורה מכלל שהיא טמאה? הלוא פשיטא [פשוט] שהיא יכולה להיות טמאה, שהרי כלי מתכות נינהו [הם], וכלי מתכות מקבלין טומאה, אפילו אם אינם מיטלטלים! אלא בהכרח צריך אתה לדרוש: שירדו מעשיה ממקום טהרה.

ג ועוד תניא [שנויה ברייתא] בענין זה, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: ארון של אש ושלחן של אש ומנורה של אש ירדו מן השמים, וראה משה את תבניתם ועשה כמותם, שנאמר לאחר הציווי על כלים אלה: "וראה ועשה כתבניתם אשר אתה מראה בהר" (שמות כה, מ).

ושואלים: אלא מעתה, לפי זה, מה שנאמר "והקמת את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר" (שם כו, ל), הכי נמי [כך גם כן] תפרש, שהראה לו משכן של אש? ומשיבים: הכא כתיב [כאן נאמר] "כמשפטו", כלומר, הלכותיו נאמרו לו, התם כתיב [שם נאמר] "כתבניתם", משמע שהראה לו תבנית.

ועוד בענין זה אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן: גבריאל המלאך חגור כמין פסיקיא (חגורה רחבה) היה, כדרך האומנים, שחוגרים עצמם כדי שלא ייגררו בגדיהם, והראה לו למשה כיצד מעשה המנורה בפועל, דכתיב [שנאמר]: "וזה מעשה המנרה" (במדבר ח, ד), משמע שהראה לו בדיוק כיצד נעשית המנורה.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של רבי ישמעאל: שלשה דברים היו קשין לו למשה להבינם בדיוק, עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו כיצד הם, ואלו הן: צורת המנורה, וראש חדש מתי בדיוק זמן המולד, ושרצים מה הם השרצים האסורים. ומפרטים: מנורה — דכתיב [שנאמר]: "וזה מעשה המנרה" (במדבר ח, ד). ראש חודש — דכתיב [שנאמר]: "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב). שרצים — דכתיב [שנאמר]: "וזה לכם הטמא" (ויקרא יא, כט). ויש אומרים: אף הלכות שחיטה הראה לו, שנאמר: "וזה אשר תעשה על המזבח" (שמות כט, לח), ושחיטה היא תחילת עשיית המזבח.

ד נאמר במשנה: שתי פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו, ואפילו כתב (אות) אחד מעכבן. ותמהים: פשיטא [פשוט] שכתב אחד מעכב, שהרי נאמר "וכתבתם" (דברים ו, ט) שצריך שתהא הכתיבה תמה ושלמה!

אמר רב יהודה, אמר רב: לא נצרכה הלכה זו אלא לקוצה של יוד, שאפילו חסר קוצה של יוד הרי זה פוסל את המזוזה. ושואלים: והא נמי פשיטא [והרי זה גם כן פשוט], שהרי לא עשה את האות כראוי! אלא נצרכה הלכה זו לכאידך [לכ דבר אחר] שאמר רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה, אמר רב: כל אות שאין גויל חלק מוקף לה מארבע רוחותיה, אלא שהיא דבוקה לאות אחרת — הרי זו פסולה.

ובדומה לכך אמר חכם אשיאן בר נדבך משמיה [משמו] של רב יהודה: אם ניקב תוכו של ה"י שהיה נקב בחלל של הה"י — הרי זה כשר, אבל אם היה נקב ביריכו של הה"י — פסול. אמר ר' זירא: לדידי מפרשה לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מפיו של רב הונא, ורבי יעקב אמר: לדידי מפרשה לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מפיו של רב יהודה באופן זה: ניקב תוכו של ה"י — כשר. אבל אם ניקב יריכו, אם נשתייר בו בחלק המחובר לגג האות כשיעור אות קטנה כלומר, כשיעור יו"ד — כשר, ואם לאו — פסול.

מסופר, אגרא חמוה [חמיו] של ר' אבא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the eighteen of the six branches; this equals twenty-two goblets. Concerning the knobs as well, it is clear how the number eleven was reached. The Candelabrum contains the two knobs of its main shaft, as the verse states: “Its knobs” (Exodus 25:34), with the plural “knobs” indicating that there were two, and the six of the six branches, as it is written: “In one branch, a knob and a flower” (Exodus 25:33). In addition to these eight knobs, the verse states: “And a knob under two branches of one piece with it, and a knob under two branches of one piece with it, and a knob under two branches of one piece with it” (Exodus 25:35); this equals eleven knobs.

But from where do we derive that the Candelabrum contained nine flowers? According to the verse there are the two flowers of its main shaft, as it is written: “And its flowers” (Exodus 25:34), and the six of the six branches, as it is written: “In one branch, a knob and a flower” (Exodus 25:33), meaning that there are eight, not nine, flowers on the Candelabrum. Rav Shalman said in response: It is written: “It was a beaten work, from the base to the flower” (Numbers 8:4), which teaches that there was a ninth flower near the base.

Rav says: The height of the Candelabrum is nine handbreadths. Rav Shimi bar Ḥiyya raised an objection to the statement of Rav: We learned in a mishna (Tamid 30b): There was a stone before the Candelabrum and it had three steps, upon which the priest would stand and prepare the lamps for kindling. If the Candelabrum was only nine handbreadths high, why would it be necessary for the priest to stand on an elevated surface to reach the lamps?

Rav said to him: Shimi, is it you who is asking me such a question? When I said that the height of the Candelabrum is nine handbreadths, I was referring not to the total height, which is eighteen handbreadths; rather, I meant that the Candelabrum is nine handbreadths from the point at which the branches extend from the main shaft and above.

§ It is written: “And the flowers, and the lamps, and the tongs, of gold, and that perfect gold [mikhlot zahav]” (II Chronicles 4:21). The Gemara asks: What is meant by mikhlot zahav? Rav Ami says: It is a reference to the fact that the Candelabrum and its vessels exhausted [kilattu] all of Solomon’s pure [sagur] gold [zahav], which was used in its fashioning in such great quantities. As Rav Yehuda says that Rav said: Solomon made ten Candelabrums, and for each and every one he brought one thousand talents of gold, and they placed the gold in the furnace to refine it one thousand times, until they reduced the gold to one talent for each Candelabrum, as it is stated: “Of a talent of pure gold shall it be made” (Exodus 25:39).

The Gemara asks: Is that so that all of Solomon’s gold was exhausted for the fashioning of the Candelabrum and its vessels? But isn’t it written: “And all King Solomon’s drinking vessels were of gold, and all the vessels of the house of the forest of Lebanon were of pure gold;silver was nothing accounted of in the days of Solomon” (II Chronicles 9:20)? The Gemara answers: We are saying that Solomon’s pure gold was exhausted for the fashioning of the Candelabrum, but not all of his gold.

The Gemara asks: And would refining the gold reduce it to this extent, that one thousand talents of gold would be reduced to one talent? But isn’t it taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: An incident occurred where the weight of the Candelabrum of the Temple was found to be greater than the weight of the Candelabrum of Moses by one Kordikini gold dinar, and they placed it in the furnace eighty times until the weight of the Candelabrum stood at precisely one talent. Evidently, putting the Candelabrum into a furnace reduces its weight by very little. The Gemara answers: Once it is standing, it is standing, i.e., since the gold was refined to such a degree in the time of Solomon, later when it was refined eighty times it was reduced by the weight of only one dinar.

§ Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: What is the meaning of that which is written: “Upon the pure Candelabrum” (Leviticus 24:4)? It teaches that the procedure for fashioning it descended, i.e., was shown to Moses, from the place of purity, i.e., by God, who showed Moses a model of the Candelabrum. The Gemara asks: If that is so, is that to say that phrase “upon the pure Table” (Leviticus 24:6) also teaches that the procedure for fashioning it was shown to Moses from the place of purity? Rather, the expression “the pure Table” teaches, by inference, that it is susceptible to becoming ritually impure. Here too, the expression “the pure Candelabrum” teaches, by inference, that it is susceptible to becoming ritually impure.

The Gemara rejects this: Granted, the inference drawn there with regard to the Table is in accordance with that which Reish Lakish says; as Reish Lakish says: What is the meaning of that which is written: “Upon the pure Table” (Leviticus 24:6)? The expression “pure Table” teaches, by inference, that it is susceptible to becoming ritually impure, but why? Isn’t the Table a wooden vessel designated to rest in a fixed place, and any wooden vessel that is designated to rest in a fixed place is not susceptible to becoming ritually impure? Rather, this teaches that the Table was not always left in a fixed place; the priests would lift the Table with its shewbread to display the shewbread to the pilgrims standing in the Temple courtyard, and a priest would say to them: See your affection before the Omnipresent. For this reason, the Table is susceptible to becoming ritually impure.

Parenthetically, the Gemara asks: What is meant by: See your affection before God? It is in accordance with that which Rabbi Yehoshua ben Levi says, as Rabbi Yehoshua ben Levi says: A great miracle was performed with the shewbread: Its condition at the time of its removal from the Table, after having been left there for a week, was like its condition at the time of its arrangement on the Table, as it is stated: “To place hot bread on the day when it was taken away” (I Samuel 21:7), indicating that it was as hot on the day of its removal as it was on the day when it was placed on the Table.

The Gemara resumes stating its objection: But here, with regard to the Candelabrum, there is no reason to explain that the expression “the pure Candelabrum” teaches, by inference, that it is susceptible to becoming ritually impure; this is obvious, as the Candelabrums are metal vessels, and metal vessels are susceptible to becoming ritually impure whether or not they remain in a fixed location. Rather, it must be that the expression “the pure Candelabrum” teaches that the procedure for fashioning it descended, i.e., was shown to Moses, from the place of purity.

§ It is taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: An Ark of fire and a Table of fire and a Candelabrum of fire descended from the Heavens, and Moses saw their format and fashioned the vessels for the Tabernacle in their likeness. As it is stated after the command to fashion these items: “And see that you make them after their pattern, which is being shown to you in the mount” (Exodus 25:40).

The Gemara asks: If that is so, is that to say that the verse: “And you shall set up the Tabernacle according to its fashion which has been shown to you in the mount” (Exodus 26:30), also indicates that God showed Moses a Tabernacle of fire? The Gemara answers: Here, with regard to the Tabernacle, it is written: “According to its fashion,” meaning that it should be built according to the instructions given to Moses, whereas there, with regard to the Ark, Table, and Candelabrum, it is written: “After their pattern,” indicating that an actual model of the items was shown to Moses.

Apropos this discussion the Gemara relates: Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: The angel Gabriel was girded with a type of wide belt [pesikiyya] in the manner of artisans who tie up their clothes to prevent these clothes from hindering them in their work. And he showed the precise way to fashion the Candelabrum to Moses, as it is written: “And this is the work of the Candelabrum” (Numbers 8:4), and the term “this” indicates that an exact replica was shown to him.

The school of Rabbi Yishmael taught: Three matters were difficult for Moses to comprehend precisely, until the Holy One, Blessed be He, showed them to him with His finger, and these are the three matters: The form of the Candelabrum, and the exact size of the new moon, and the impure creeping animals. The Candelabrum was shown to him, as it is written: “And this is the work of the Candelabrum” (Numbers 8:4). The new moon was shown to him, as it is written: “This month shall be for you the beginning of months” (Exodus 12:2). The creeping animals were shown to him, as it is written: “And these are they which are unclean for you among the swarming things” (Leviticus 11:29). And there are those who say that God also showed Moses the halakhot of slaughtering, as it is stated: “Now this is that which you shall sacrifice upon the altar” (Exodus 29:38), and slaughtering is the first ritual of sacrifice.

§ The mishna teaches: With regard to the two passages that are in the mezuza, the absence of each prevents fulfillment of the mitzva with the others. And furthermore, the absence of even one letter prevents fulfillment of the mitzva with the rest of them. The Gemara asks: Isn’t it obvious that the absence of even one letter prevents fulfillment of the mitzva, since it is written: “And you shall write them [ukhtavtam]” (Deuteronomy 6:9), which teaches that the writing [ketav] must be complete [tam]?

Rav Yehuda says that Rav says: It was necessary to state that only to teach that even the absence of the thorn, i.e., the small stroke, of a letter yod prevents fulfillment of the mitzva. The Gemara asks: But isn’t this also obvious, since the letter is not formed properly? Rather, it is necessary according to another statement that Rav Yehuda says that Rav says, as Rav Yehuda says that Rav says: Any letter that is not encircled with blank parchment on all four of its sides, i.e., where its ink connects to the letter above it, below it, preceding it, or succeeding it, is unfit. When the mishna makes reference to one letter preventing fulfillment of the mitzva, it is referring to a letter that touches an adjacent letter.

Ashiyan bar Nadbakh says in the name of Rav Yehuda: If the inner part of the letter heh was perforated it is fit, but if the perforation was in the leg of the letter heh it is unfit. Rabbi Zeira says: This matter was explained to me by Rav Huna, and Rabbi Ya’akov says: This matter was explained to me by Rav Yehuda: If the inner part of the letter heh was perforated it is fit. In a case where the perforation was in the leg of the letter heh, then if there remained in the leg that is attached to the roof of the letter the equivalent of the measure of a small letter, i.e., the letter yod, then it is fit. But if not, it is unfit.

The Gemara relates: Agra, the father-in-law of Rabbi Abba,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והא כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה, פי' אלמא עשיר הוה ואת אמרת כליתו לכל זהב. זהב סגור קאמרי', פי' זהב סגור בשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויו' שמוכרין שם זהב, ל"ה. ור"ל דמאי דאמרי' לכל זהב של שלמה דוקא זהב סגור ולא שאר זהב וכסף שלו עד שאין הכסף נחשב בימי שלמה:
ועל מאי שפירש"י דפריך אלמא טשיר הוה קשיא דכי מפני שכליתו לכל זהב שלו לא היה יכול להיות עשיר בכסף מאד שיהיה לו כל כך כסף עד שאין כסף נחשב בימיו למאומה ומאי פריך אלמא עשיר הוה אה"נ דהוה עשיר בכסף ואימא הזהב שלו הלך לו, אלא נראה דפריך הכי דמדקאמר אין כסף נחשב בימיו למאומה אלמא היו לו אוצרות זהב לרוב דאל"כ אמאי לא יהיה הכסף נחשב הואיל ואין לו זהב אלא דר"ל דלכך לא היה נחשב לפי שהיה לו כל כך זהב דלא היה הכסף נחשב מפני רוב הזהב אלמא זהב הרבה הוה ליה ואת אמרת כליתו, ומשני ליה זהב סגור ולא שאר זהב ולכך מרוב שאר זהב שאינו סגור שהיה לו לא היה נחשב כלום:
אלא מעתה על השלחן הטהור הכי נמי שירדו מעשיו ממקום טהרה. וקשיא דמאי קשיא ליה אימא דאין הכי נמי שהרי אינו בא אלא לפרש הפסוק לומר מה שכתו' מנור' טהורה ר"ל טהור ופי' דר"ל שירד ממקום טהרה וכמו שפי' מה ר"ל טהורה דמנורה כמו כן יפרש מה ר"ל טהור דשלחן ר"ל שירד מעשיו ממקום טהרה:
וי"ל דר"ל דוקא גבי מנורה שייך למימר הכי שהיו צריכין להראותו מן השמים מנורה כמותה מפני שקשה היה לצייר אותה והכי נמי אמרי' בתר הכי דנתקש' בה משה מפני שציורה קשה אבל בשלחן מה היה צריך להראותו שלחן כמותו והלא אין בו שום ציור קשה שיצטרך להראותו לו דוגמתו. ועוד דדוקא גבי מנורה נוכל לומר שהראה לו מנור' כמותה כדכתי' כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה אלמא קאמר קרא דהראה מנורה כמותה אבל בשלחן לא מצינו כן ואפ"ה קרי ליה טהור אלמא דטהור אינו ר"ל הכי וכמו כן טהורה נימא דלא נפרשה כן כלומר שירדו מעשיה ממקום טהרה אלא טהורה מכלל וכו':

(ציון משנ') שתי פרשיות שבמזוז' מעכבו' זו את זו ר"ל שאם חסרה אחת מן הפרשיות אינה כשרה או אם כתב כל פרשה ופרשה בפני עצמה אינה מזוזה כשרה דבעינן שיהיו שתי הפרשיות בקלף אחד ואם אינם בקלף אחד מעכבות זו את זו שלא יצא ידי מזוזה:
וא"ת א"כ כי קאמר שמואל בגמ' מזוזה על שני דפין פסולה וכי מתני' אתא לאשמועינן דאמרינן דמעכבות זו את זו כדפירשנו:
וי"ל דאי ממתני' ה"א דלא חזינן אלא אם כתב כל פרשה בקלף בפני עצמו אבל אם כתבן בקלף אחד רחוקות זו מזו אימא דלתכשר הואיל דבקלף אחד הן ולהכי אתא שמואל לאשמועינן דגם בשני דפין בקלף אחד דהיינו דהניח אויר בגויל ביניהם דפסולה דבעינן שיהיו סמוכות זו לזו, ואפי' כתב אחד ר"ל פסוק אחד אם חסר מן הפרשיות הויא פסולה. ומעכבות זו את זו דמתני' לא זו אף זו מתני' לא מבעיא חסרון פרשה דמפסל בהו אלא אף חסרון פסוק ולא מבעיא חסרון פסוק אלא אפי' חסרון אות אחת תהא האות מעכבת ופסולה:

גמ' פשיטא דאות אחת מעכבתן. דכתיב וכתבתם כתיבה תמה, ל"ה. ר"ל שלימה. לא נצרכה כו', ואפי' אות אחת דמתני' אינו ר"ל דחסרה דפשיט' היא אלא דר"ל דאפי' אם אינה עשויה כתקנה כגון שחסר בה קוץ אחת מן הצד ואינה עשויה נגמרת כצורתה שחסר מצורת הכתב אותה האות שאינה נגמרת כצורתה דהחסרון מעכבת בה ופסולה, והכא ליכא למפרך פשיטא דכתיבה תמה בעינן דסד"א הואיל ורוב צורת האות ניכרת דכתיבה תמה קרינן לה קמ"ל מתני' דלא, ואפ"ה פריך הא נמי פשיטא כדפרישי' דהא לא נעשית האות כתקנה דר"ל דאע"ג דצורת רוב האות ניכרת מ"מ כיון דלא נגמרה צורתו הרי לא נעשית האות וכמו שלא נגמרה דמיא ומשני אלא לכדאידך דאמר רב יהודה כל אות שאין גויל מוקף פי' רש"י שמודבקת באות אחרת, ובהא ליכא למפרך הא נמי פשיטא דדוקא כשהאות חסרה שלא נגמרה כל צורתה אעפ"י שרוב צורת האות ניכרת שייך למימר פשיטא דלא נגמרה הרי לא נעשית אבל זו נגמרה בכל צורתה אלא שנדבקה בחבירתה וסד"א דכיון דנעשית כל האות כצורתה אע"ג דנדבקה אחרת בה דלתכשר וקמ"ל דאפ"ה פסולה. ומיירי שצורתה ניכרת דאל"כ כמו כן הוה ליה למפרך פשיטא דהא כיון דמאותה דבוק שנדבקה לחברתה אין צורתה ניכרת לאו אות היא ומה לי אם נגמר צורתה ואחרי כן נדבקה ואינה ניכרת ומה לי אם [לא] נגמרה צורתה ולא היתה ניכרת מעולם, אלא מיירי דניכרת וקמ"ל דאע"ג דנגמרה צורתה קודם שנדבקה ואחרי כן נדבקה וחסרה בצורתה קצת ומ"מ ניכרת דאפ"ה פסולה הואיל דאין לה כל צורתה שהרי מפני שדבקה בחברתה אין חיתוך צורתה ניכר:
ומ"מ נראה לומר דמאי דפסל בנדבקה בחברתה הוי כגון דנדבקה מכל רוח אחת מד' רוחותיה אבל אם נדבקה קצת מרוח אחת ולא כל הרוח לא מפסלא. דהכי משמע לישנא דשאין גויל מוקף מד' רוחותיה דאין הגויל מקיף כל רוחות שלה כי אם ב' רוחות או ג' רוחות ולא כל הד' רוחות ושחסר ממנה רוח אחת אבל אם מקיף בכל הד' רוחות אעפ"י שאינו מקיף כל הרוח לא מפסלא בהכי דא"כ הוה ליה למימר שאינו מקיף הד' רוחות או שאינה מוקפת מכל הד' רוחו' דלשתמע דאם חסר מעט מכל הד' רוחות שאינו מוקף דפסול' ומדלא קאמר מכל משמע דלא בעינן כל הרוחות בשלימות כי אם שלא יחסר ממנה רוח אחת היקף שלם בלא היקף גויל, וכן צ"ל שהרי אין לפסול יותר בחסרון היקף גויל מאלו היה שם חסרון קלף באמצע אחת מארבע רוחות דהיינו דאיפסקא באמצע דמכשירין בתר הכי אם אינו מעכב דאין הנקב מונע קרייתה כדקאמר דינוקא דלא חכם ולא טפש אי קרי ויהרוג כשרה כ"ש בדבוקה שאין הדבוק מונע קרייתה שאין לפסלה הילכך אין לפסלה אלא אם כגון שדבוקה מרוח אחת אבל אם דבוקה מעט כמו קוץ שיוצא מזו לזו אבל חיתוך צורתה ניכר אין לפסלה, לאפוקי ממנהג מדינה זו דכשמוצאין אותדבוקה בחברתה כמלא חוט השערה פוסלין אותה ולוקח ספר אחר דז"א כדאי לפסול דאפי' אם היה חסר האות כולו ואפי' פסוק אחד אין לפסול הספר שקראו בו וכ"ש מפני דבוק מועט שאינו צריך לתקנו דכשרה קריאתו:

בד"ה תוכו כו' יריכו רגל כו' ובתפילין קמיירי עכ"ל לא ידענא אמאי דקדק לפרש דבתפילין איירי דהא ודאי במזוזה נמי הוה דינא הכי ושוב ראיתי במרדכי שהקשה כן לפרש"י צ"ע אמאי נקט תפילין כו' ע"ש וק"ל:

מאי מיכלות זהב כו' שכלתו לכל זהב סגור כו'. בפ' טרף בקלפי חשיב ז' מיני זהב וחדא מינייהו זהב סגור ומפרש לה בגמרא התם כפרש"י הכא בגמרא ועוד חשיב שם חד מינייהו זהב טהור וכתבו התוס' בירושלמי כשצורפין אותו אינו נחסר כלום עכ"ל והיינו זהב מכלות דהכא שע"י צירוף אלף פעמים בכור נעשה מצורף וטוב שאינו נחסר עוד כלום ומשמע ליה הכא דמזהב סגור היו עושין כן דלעיל מיניה דהאי קרא דמכלות זהב כתיב זהב סגור ומשמע דעלה קאי שהיה מכלה הזהב סגור בצירופו כ"כ ופרש"י בספר ד"ה דצריך במנורה לזוקקה כ"כ לקיים מנורת זהב טהור עכ"ל וק"ק דבארון ובשלחן כתיב נמי זהב טהור ולא הוזכר בהם לזוקקה כ"כ בזהבם ונראה לתת טעם משום דבמנורה בעי מקשה טפי מכל כלי מקדש ושמא לא היה נעשה מקשה והיה קשה לעשותו מקשה אם לא היה מזקקו ומצרפו כ"כ קודם וע"פ הכונה כמ"ש במדרשות שהמנורה עם ז' נרותיה מרמזים על חכמת התורה שהם ז' ספרים כמ"ש בפסוק חכמות נשים וגו' חצבה עמודיה שבעה וע"ש שכל שבעה החכמות כלולים בה ולכך נמשלה התורה לזהב כמ"ש הנחמדים מזהב וכמו שיש במין זהב ז' מיני זהב כדאיתא ביומא כך התורה כלולה מכל החכמות וכמ"ש שמיני זהב על ידי צירוף כמה פעמים נעשה זהב טוב שאין בו שום סיג כדאמרינן הכא במנורה כן התורה שנאמר בה אמרת אלוה צרופה ונאמר בה מזוקקת שבעתים שעל ידה כל ז' החכמות מזוקקות ומצורפות וק"ל:

ומי חסר כולי האי. פרש"י האי דקאמרת כו' הכניסו אלף פעמים לכור כו' אלמא בכל פעם חסר עכ"ל ואין זה מכוון דאם בתחלה כשהיו אלף ככר בכור לא היה נחסר רק ככר אחד א"כ אח"כ בכל עוד שיתמעטו הככרות בכור יתמעט גם החסר ולא היה נחסר עוד ככר שלם אבל נ"ל בזה כמו בעישורייתא דרבי בכל פעם שנתמעטו הככרות נתמעט החסר ובפעם אחד היה חסר יותר מככר אחד ואח"כ לפי ערך זה וק"ל:

המנורה הטהורה שירדו מעשיה כו'. מדנקט מנורה במלתיה ולא נקט נמי שלחן משמע דגבי שלחן לא דריש ליה הכי וצ"ל דלית ליה דרשא דלקמן דיליף ליה מתבניתם אשר אתה מראה וגו' דמההוא קרא יליף נמי דארון ושלחן אש ירדו מן השמים אע"ג דההוא קרא גבי מערה הוא דכתיב מלשון כתבניתם בלשון רבים משמע ליה לר"י בר יהודה דלקמן דקאי נמי אארון ושלחן דכתיבי בפרשת דלעיל מניה ועי"ל דאית ליה הכא דרשא דלקמן כתבניתם שראה בהר דוגמתם שירדו באש מן השמים ארון ושלחן ומנורה מיהו הכא בא לומר דבר נוסף במנורה שגם מעשיה היאך יעשו אותה ואותן כלים שיצטרכו בעשייתם שהיה קשה למשה גם זה ירד לו ממקום טהרה וק"ל:

ראו חיבתכם כו' סלוקו כסדורו שנאמר לשום לחם חם וגו'. מפורש סוף מסכת חגיגה ע"ש:

גבריאל חגור כו' והראה לו למשה מעשה מנורה כו'. שהוא מלאך של אש כדאמרינן ביומא והוא היה העוסק במעשה אש במנורה של אש וק"ל:

שלשה דברים היו קשין למשה כו' מנורה ור"ח ושרצים כו'. וכתב הרא"ם שפרשת כי תשא ובפרשת שמיני משום דמלת זה מורה על הרמוז אליו אבל כו' ע"ש באורך ויש בדבריו אלו במקצתן קצת עיון במה שכתב דגבי לבנה דכתיב החודש הזה שמשמעות פירושו המתחדש כזה כו' והשם לא דבר עמו בלילה אלא ביום והא קושטא דמלתא הוא כך דהשם נדבר עמו סמוך לחשיכה והראהו מולד הלבנה כמו שפרש"י בחומש כדאיתא במכילתא גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי"א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו' וע"כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע"כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו' שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו' כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו' וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו' דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו' וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו' דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו' שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו' שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו' שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו' דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו' אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע"כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי"א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע"כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר' ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה"ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו' היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז' ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו' תמיד שהם ב' תמידין וק"ל וכתב הרא"ם גם יש לתמוה למה לא מנו השקלים בכללם דכתיב בהו זה יתנו וגו' וכו' ולפ"ז יתיישב ג"כ מה שכתב רש"י כאן שהיה משה אוחז את החיה כו' עכ"ל והאריך ע"ש מ"ש מה שפרש"י בכאן שהיה משה אוחז את החיה כו' נעלם מעיניו דהא תלמוד ברור הוא בר"פ אלו טרפות דתנא דבי רבי ישמעאל גופיה זאת החיה וגו' מלמד שתפס הקב"ה מכל מין כו' גם נעלם ממנו דברי התוס' וז"ל ג' דברים קשים כו' וא"ת וליחשוב נמי ההיא דאלו טרפות דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב"ה כל מין כו' וי"ל דלא חשיב אלא הך דכתיב וזה ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן במדרש כמין מטבע של אש הראהו למשה וי"ל דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא הראהו עכ"ל וקצת בפנים שונים כתבו בזה התוספות בריש פרק אלו טרפות ע"ש וענין הקושי בחידוש הלבנה מפורש בפ"ב דר"ה במתני' בבדיקת עדים לקדש ע"פ ראייתם ששואלין אותם אם לפני החמה ראיתם או לאחר החמה ראיתם דהיינו פגימתה ועוד בודקין אם לצפונה אם לדרומה כדמפורש שם בגמרא דבימות הגשמים לצפונה דבריו קיימין ולדרומה לא אמר כלום ובימות החמה הוא בהיפך ובודקין כמה היא גבוה ולאין היה נוטה וכמה היה רוחב כו' כמו שביאר באורך ענין זה הקישוי הרמב"ם שם בפירוש המשנה וענין הקישוי במנורה לפי שנצטווה לעשותה מקשה אחד עם כל כפתוריה ופרחיה וגביעיה וקישוי בשרצים לפי שיש ריבוי מינים המתחלפים בשרצים להכיר בח' שרצים המטמאים במגען:

רש"י ד"ה כיון דקאי. שנשרף יפה בימי שלמה כו' עכשיו כו'. לכאורה משמע דזה המעשה היה בבית שני. והיתה מבית ראשון שהחזיר להם כורש ואיך השתמשו בה בב"ר לדעת ראב"ש לקמן (צט) אם היתה יתירה על ככר:

רש"י ד"ה וזה אשר תעשה. ותחלת עשייה זביחה. כצ"ל:

עֶשֶׂר מְנוֹרוֹת עָשָׂה שְׁלֹמֹה, וְכָל אַחַת וְאַחַת הֵבִיא לָה אֶלֶף כִּכַּר זָהָב, וְהִכְנִיסוּהוּ אֶלֶף פְּעָמִים לַכּוּר, וְהֶעֱמִידוּהוּ עַל כִּכָּר. הנה ודאי עתה בזמן הזה נראה דבר זה חידוש נפלא לזכך זהב הטוב כל כך זיכוך רב שיעמוד על אחד מאלף אך ודאי בזמן הראשונים היה להם חכמה נפלאה בזה ונשכחה אחר כך מדורות הבאים וכאשר נמצא בחכמת החניטה שקורין מומיהא שהיו עושין במצריים שיתקיים הגוף כמו שהוא אשר עתה אף על פי שגדלה חכמתם ברפואה ושאר חכמות הטבע לא יכלו להשיג חכמה זו של חניטה לעשות כראשונים וכן הדבר הזה של חכמת זכוך הזהב הנזכר.
ומה שעשה הזיכוך באופן זה להביא אלף ככר ולהעמידו על אחד, נראה לי בס"ד דכיון בזה להמשיך לישראל על ידי מעשה המנורה ברכת משה רבינו ע"ה שבירך את ישראל 'יֹסֵף הֳ' עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים' (דברים א, יא) והוא מדה כנגד מדה דעל ידי זכות מצוה זו שעשה לכבוד השם יתברך לעשות מן אלף הככר אחד ככר כן הקדוש ברוך הוא יוסף ברכתו על ישראל לעשות כנגד כל אחד מישראל אלף איש.
גם נראה לי בס"ד לרמוז הענין בסוד הגלגול כי המנורה רמז לנשמה דכתיב נֵר הֳ' נִשְׁמַת אָדָם (משלי כ, כז) וידוע כי גלגול הנשמות הוא עד אלף דור וביאת הנשמה בגלגול הוא ענין כניסת הזהב לכור להזדכך ובגלגול אלף דרין ישתלם זכוכה וכל נצוצותיה יהיו עצם אחד גמור ושלם.

"עַל הַשֻּׁלְחָן הַטָּהֹר", מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ וּמַרְאִין בּוֹ לֶחֶם הַפָּנִים לְעוֹלֵי רְגָלִים (ויקרא כד, ו). מקשים מנא ליה למידק הכי, דילמא נקיט הכי למימר שירדו מעשיו ממקום טהרה וכדאמר במנורה?
ונראה לי בס"ד התם במנורה כתיב (שמות כה, לא) תֵּעָשֶׂה‏ בציר"י דרצונו לומר תעשה על ידי אחרים לכך דריש שירדו מעשיה ממקום טהרה דהיינו שירד מלמעלה אש רוחני ונתלבש בה ונעשו מעשיה בידי שמים, על כן בשלמא גבי מנורה דכתיב 'תֵּעָשֶׂה' איכא למדרש הכי מה שאין כן בשלחן דלא כתיב כן מנא ליה למדרש הכי? לכך אמר 'מְלַמֵּד שֶׁמַּגְבִּיהִין אוֹתוֹ'.

נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ (ויקרא כד, ו) (שמואל א כא, ז). נראה לי בס"ד טעם לנס זה שישאר חם בסילוקו כעת סידורו לעורר מוסר לאדם העוסק בתורה ארבע או חמש שעות שיהיה לו התלהבות וחשק בעסק התורה כשיגמור לימודו אחר חמש שעות שכבר טרח הרבה כעת שהתחיל ללמוד דעדיין לא יגע וטרח כי לחם הפנים רומז לעסק התורה שנקראת לֶחֶם דכתיב (משלי ט, ה) 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי' ויש בה ב' פנים אחד נגלה ואחד נסתר.

אֶלָּא מֵעַתָּה: "וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר" הָכִי נַמִּי? (שמות כו, ל). קשא, אין הכי נמי שראה את המשכן כולו בהר! ונראה לי דמקשי ליה דאם נאמר 'הָכִי נַמִּי' למה פרט בדבריו שלשה אלו ירדו מן השמים וראה אותם ועשה כתבניתם, והלא שלשה אלו בכלל המשכן וכיון שראה המשכן כולו ראה גם אלו.

גַּבְרִיאֵל חָגוּר כְּמִין פַּסְקַיָּא הָיָה, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה מַעֲשֵׂה מְנוֹרָה (שמות כה, מ). נראה לי בס"ד מה שהוצרך להדמות כך היינו להורות שכל האומנים העוסקים במלאכת המשכן רשאין לעשות כך כדי שלא יטנפו בגדיהם ואין חוששין פן יהיה נראה מזה זלזול למלאכת הקודש.

שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הָיוּ קָשִׁים לוֹ לְמֹשֶׁה, עַד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּאֶצְבַּע וְאֵלּוּ הֵן: מְנוֹרָה, וְרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וּשְׁרָצִים (במדבר ח, ד) (ויקרא כד, ו). נראה לי בס"ד אין הכוונה 'אֶצְבַּע' ממש אלא הכוונה על שם אהו־ה שהוא בסוד הדעת ויוצא מן ראשי תיבות אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א) ומספרו טוב [17] לכך כתוב בלידת משה רבינו ע"ה וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) ואיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות פרשת עקב) ששם זה במלוי יודי"ן כזה אל"ף ה"י וי"ו ה"י [163] עולה 'אֶצְבַּע' [163] וטוב לאדם שיביט ויסתכל כל שעה באצבעותיו ויכוין בכל אצבע מהם שם אהו‏־ה דמלוי יודי"ן שהוא מספר 'אֶצְבַּע' עיין שם.
ולכן כיון שנתקשה משה רבינו ע"ה בשלש אלו המשיך לו השם יתברך שפע דעת מרובה על ידי שם אהו־ה שהוא בדעת והוא מספר 'אֶצְבַּע' כדי שישיג לדעת בשלשה אלו ועל זה אמר בתנא דבי רבי ישמעאל שהראה לו באצבע לרמוז על שם אהו־ה הנזכר שהוא נקרא אצבע.
ונראה לי שלשה אלו שְׁרָצִים מְנוֹרָה חֹדֶשׁ ראשי תיבות 'שָׂמַח' כי משה רבינו ע"ה נצטער בתחלתם ואחר כך שמח בהשגתם וידיעתו בהם ולכן אמר לו אנכי ידעתיך בשם ראשי תיבות ב'חודש ש'רצים מ'נורה שחננתיך דעת בהם להשיגם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו בחיי ז"ל הטעם שלא נכתב בספר תורה נקודות כדי שנוכל לדרוש המקראות בכמה פנים על ידי שינוי קריאתם בנקודות שונות עיין שם. ולכן כשראה במראה הנבואה שנדמה לו שכותב תגין ולא יותר אמר לו 'מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ' שלא תכתוב יותר מן התגין ולא תכתוב נקודות גם כן? והשיב לו 'עָתִיד אֶחָד לַעֲמֹד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת' ואם נקודות לא יוכל להרבות דרשותיו כי הנקודות אין עושין אלא פנים אחד.
או יובן בס"ד ראה שלא היה עושה לכל אותיות אלא רק לשעטנ"ז ג"ץ ולבד"ק חי"ה ולא לשאר ולכן אמר לו 'מִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ' שלא תעשה לכל האותיות והשיב עָתִיד אֶחָד לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וְקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת וכו' ואני נותן התגין כפי הדרשות השייכים להם.
או יובן הוא חשב שסוד התגין לא ישיגו התחתונים והלואי שישיגו האותיות 'וּמִי מְעַכֵּב עַל יָדְךָ' לתת את התגין אף על פי שאין התחתונים משיגים אותם והשיב לו 'עָתִיד אֶחָד לַעֲמֹד' וזה ישיג גם הנקודות ויותר.

מנורה ר"ח שרצים. דורשי רשומות אמרו הם ר"ת משה מנורה שרצים החדש:

יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי. אפשר לומר במ"ש גורי האר"י ז"ל שהיה ניצוץ יעקב אבינו ע"ה ורמוז בשמו עקיבא אותיות יעקב וא' אבינו. ואמרו רז"ל כי ליעקב אע"ה ניתנה תורה אלא שלא היה בפרסום וכמ"ש הרב מהר"י חאגי"ז ז"ל משם רז"ל וא"כ רבי עקיבא שהוא ניצוץ יעקב אע"ה לו נאה ליתן ע"י התורה בפרסום ובפתח עינים כתבתי משם מהרח"ו שהיה משרש יששכר ע"ש ושם כתבתי במ"ש רבינו האר"י ז"ל דלרבי עקיבא נגלה שער הן' מה שלא נגלה למשה רבינו ע"ש. וכתב הגאון החסיד מהר"א מקראקא ז"ל בס' מעשה רקח די"מ היתה מסטרא דיובלא מסטרא דייקא ע"י מ"ט שערים כי כן משה רבינו ע"ה לא השיג אלא מ"ט שערים. והיה ק"ל דבזהר ובתקונים אמרו דן' פעמים הוזכרו יצ"מ בתורה לרמוז שיצאו בכח ן' שערי בינה ולפי האמור היה במ"ט שערים והגם דיש לישב עוד נתישב לי הדבר הטב במה שמצאתי בכתבי עיר וקדיש מהר"ר יעקב צמח ז"ל דשער הן' יש בו ן' שערים ומשה רבינו ע"ה היה יודע קצת משער הן' אלא דרבי עקיבא ידע כלו זהת"ד ולפ"ז נתישב הטב דגם משער הן' היה יודע קצת משה רבינו ע"ה וי"מ היה ג"כ במ"ט וקצת משער הן' ולהכי הוזכר ן' פעמים י"מ דהא מיהא היה משער הן' ומ"מ היה מסטרא דיובלא דרוב שער הן' לא נתגלה למשה רבינו ע"ה ובזה פירשתי בעניותי משז"ל הן כל יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא רמז הן כל ר"ת השערים ן' כל גימטריא ן' פירוש השערים ן' כל שער הן' יקר שהוא יקר ראתה עינו זה רבי עקיבא ויש לרמוז ראתה עינו. ר"ת רבי עקיבא. גם עינו ר"ת והוא עקיבא ן' יוסף:

שירדו מעשיה ממקום טהרה. גורי האר"י ז"ל כתבו שכל עניני המנורה רומזים לתורה ואפשר במ"ש בזהר וכתבי האריז"ל דהתורה נתנה לנו מבריאה וזה רמז מקום טהרה ולא ממקום קדושה אצילות וא"ש ההי"ב:

(כט סע"א) אמר אשיאן בר נדבך משמיה דרב יהודה ניקב תוכו וכו'.—רש"י כתב ב' פירושים, והרא"ש הסכים לפי' א', אבל מרדכי הסכים לפי' ב', וכן עיקר, שכ"ה בירושלמי מגילה פ"א הי"א [עא ע"ג] בשם אשייאן בר נידבה (ע"ש).

תמני סרי דקנים. דכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד: כפתוריה. דמנורה גופה תרי: ושית דקנים. דיש בכל קנה וקנה כפתור כדכתיב שלשה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח הרי ח' וכפתור תחת שני קנים וכן לשנים האחרונים כדאמרן לעיל ושני קנים יוצאין ממנה הא חד סר: [וששה דקנים]. בכל קנה כפתור ופרח כדכתיב בקנה האחד כפתור ופרח: עד פרחה. ריבה לך הכתוב חד פרח: אבן גדולה כו'. ואם אינה גדולה אלא ט' טפחים למה לי אבן תחת הכהן: שימי את. אתה הוא המקשה לי בתמיה: משפת קנים ולמעלה. היתה ט' ומן הארץ ועד לקנים ט' כדמפרש לעיל: הוא מיכלות זהב. ופסוק הוא: זהב סגור. שבשעה שמוכרין אותו נסגרות כל החנויות שמוכרין את הזהב (יומא מה.): והכתי' אין כסף נחשב. אלמא עשיר הוה ואת אמרת כליתו: ומי חסר כולי האי. דקאמרת אלף הככר הכניסו אלף פעמים לכור עד שיעמוד על ככר אלמא בכל פעם חסר ככר: קורדייקני. שם מטבע: כיון דקאי. שנשרף יפה בימי שלמה קאי לפיכך לא חסר עכשיו אלא דינר: ממקום טהרה. מן השמים הראו למשה לנגד המנורה: מכלל שהוא טמא. כלומר מקבל טומאה: בשלמא התם. גבי שולחן איצטריך לאשמועינן דמקבל טומאה משום פירכיה דריש לקיש: לנחת. שאינו מטלטל כלי עץ העשוי לנחת אינו מקבל טומאה דכתיב גבי שרצים מכל כלי עץ או עור או שק (ויקרא יא) מה שק מיטלטל מלא וריקם: שמגביהין אותו. הלכך מיטלטל מלא וריקם הוא: חום ביום הלקחו. משמע כשמסלקים היה חום: כתבניתם. אארון ושולחן ומנורה כתיב וכתיב אשר אתה מראה בהר אלמא הראוהו: הכי נמי. דמשכן של אש ירד מן השמים בתמיה: הכא כתיב כמשפטו. משמע הלכותיו נאמרו לו: התם כתיב כתבניתם. משמע דהראוהו כמותם: חגור כמין פסיקיא. אזור כרוך אומנים שרוצים לעשות מלאכה נאה חוגרין עצמן שלא יהו נגררין בבגדיהם: ראש חדש. בשעת מולד לבנה אינה נראית כי אם מעט ואינה ניכרת כדאמרינן בראש השנה (דף כ.) כזה ראיתם אם כזה ראיתם: שרצים. לא היה מכיר איזה טמא ואיזה טהור: הלכות שחיטה. לא היה מבין מהיכן היא מוגרמת: וזה אשר תעשה על המזבח. ועשייה תחילת זביחה [היא] וכתיב וזה אלמא הראהו באצבע: פשיטא. דאות אחת מעכבתן דכתיב וכתבתם כתיבה תמה (שבת קג:): קוצו של יוד. רגל ימיני של יוד: הא נמי פשיטא. הא לא נעשית האות: שאין גויל מוקף לה. שמודבקת באות אחרת והיינו דקתני כתב אחד מעכבן כלומר הלכות משפט אות אחת מעכבו למזוזה ותפילין: תוכו של ה'. רגל שבפנים: יריכו. רגל הימנית ל''א תוכו הגויל והחלק שבתוכו ובתפילין קמיירי:
אבן היתה לפני המנורה. משנה היא במסכת תמיד (פ''ג מ''ט). מ''ר: סילוקו כסידורו. ולמ''ד אין תנור מקדש (לקמן דף צה:) לא היה חם בשעת סידורו אלא כלומר רך. מ''ר: הכא כתיב כמשפטו והתם כתיב כתבניתם. ואם תאמר גבי משכן נמי כתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וי''ל דהכא לא כתיב בהר והתם כתיב בהר דמשמע שמן השמים ירדו למשה על ההר. מ''ר: שלשה דברים היו קשין לו למשה כו'. ואם תאמר וליחשוב נמי ההיא דאלו טריפות (חולין דף מב.) דאמר וזאת החיה אשר תאכלו מלמד שתפס הקב''ה כל מין ומין והראה לו למשה ואמר לו זאת אכול וזאת לא תאכל ויש לומר דלא חשיב אלא הך דכתיב זה ויש לתמוה דלא חשיב מחצית השקל דכתיב זה יתנו ואמרינן (שקלים דף ג ומ''ר) כמין מטבע של אש הראהו למשה ויש לומר דלא שייך התם נתקשה אלא משום דלא הוה ידע בשום ענין אם לא היה מראהו. מ''ר: קוצו של יו''ד. פירש בקונטרס רגל ימיני וקשה דהא פשיטא דאין זה אות ומפרש ר''ת דהוא ראשו כפוף כדאמרינן בסמוך מפני מה כפוף ראשו ואם תאמר דאמרינן בהגדת חלק (סנהדרין דף צה:) ונער יכתבם דהיינו יו''ד שאם השליך נער אבן בקיר ועושה רושם עושה יו''ד ויש לומר דכעין יו''ד קאמר ולא יו''ד ממש:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד