דלג לתוכן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - א

אמר ליה רבי אבא: לא אמרן שהספר תורה פסול אלא בחסירות כאשר חסרו ארבע אותיות בכל דף  אבל ביתירות לית לן בה! ויכול הוא לגרור את היתירות.

עד כאן ביארה הגמרא את המימרא הראשונה של רב!

אידך המימרא השניה שאמר רב בהלכות ספר תורה, וקשה עליה מהברייתא היא הא דאמר רב: הכותב ספר תורה, ובא לגמור את הפסוק האחרון שבפרשת וזאת הברכה גומר את הכתיבה ואפילו באמצע הדף, ואינו צריך לסיים כתיבת ספר התורה דוקא בסוף הדף. [דף היינו טור שלם בספר תורה].

מיתיבי: הכותב ספר תורה, בא לו לגמור את כתיבת הספר בסיום פרשת וזאת הברכה, לא יגמור באמצע הדף כדרך שיכול הוא לגמור בסיום שאר החומשין.

אלא מקצר את השורות והולך הלוך ומצמצם את רוחבן עד שיגמור את המילים שבסיום הספר "לעיני כל ישראל" בסוף הדף. ומברייתא זו קשה על רב שמתיר לסיים באמצע הדף.

ומשנינן: כי קא אמר רב שיכול לגמור באמצע הדף, בחומשין, שעשויין וכתובין בגליון כספר תורה, אבל אינם כרוכים יחד, ואינן עשויים בקדושת ספר תורה, אלא נכתבו כל חומש לעצמו.

ותמהינן: והא "ספר תורה" קאמר רב, ואיך אפשר לומר שעל חומשין דבר רב?

ומשנינן: מה שאמר רב שיכול לגמור באמצע הדף, בסיום חומשין של ספר תורה אמר, וכגון בסיום ספר בראשית, שמות וכו'. אבל בסיום ספר תורה עצמו בפרשת וזאת הברכה בפסוק "לעיני כל ישראל" מודה רב שצריך לסיים בסוף הדף.

ופרכינן: איני, והאמר רבי יהושע בר אבא, אמר רב גידל, אמר רב: לעיני כל ישראל נכתב באמצע הדף! ומוכח שאפילו בסיום ספר תורה אמר רב שיכול לגמרו באמצע הדף!?

ומשנינן: ההיא דקאמר רב ש"לעיני כל ישראל" נכתב באמצע, אין הכונה לאמצע הדף אלא כונתו באמצע השיטה השורה האחרונה של הספר, אבל מודה רב דצריך לסיים בסוף הדף.

איתמר: רבנן אמרי: אפשר לסיים "לעיני כל ישראל" באמצע הדף [43] ואף באמצע שיטה! רב אשי אמר "לעיני כל ישראל" נכתב באמצע שיטה דוקא, אך לא באמצע הדף אלא בסופו, שעל ידי זה יידעו הכל שזהו סיום התורה [ט"ז].

אמר רבי יהושע בר אבא, אמר רב גידל, אמר רב: שמונה פסוקים האחרונים שבתורה מהפסוק "וימת שם משה", יחיד אדם אחד קורא אותן בבית הכנסת בצבור, שאין מפסיקין באותם פסוקים כדי שאדם אחר יעמוד ויקרא את המשכן [44]. ומבארינן: כמאן נאמר דין זה דלא כרבי שמעון!

דתניא: נאמר בפסוק "וימת שם משה עבד ה'." וכי אפשר הדבר שמשה חי, וכתב בעצמו "וימת שם משה" בעודנו חי? אלא, עד כאן כתב משה, ואילו מכאן מפסוק זה ד"וימת שם משה" - ואילך, כתב יהושע בן נון, דברי רבי יהודה. ואמרי לה ויש אומרים שרבי נחמיה אמר זאת.

אמר לו רבי שמעון: וכי אפשר הדבר שספר תורה חסר אפילו אות אחת, ומשה קורא לו "ספר תורה"!? וכתיב בפרשת וילך "ויצו משה את הלוים וכו' לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו וכו'". וכיון שאמרת שמשה לא כתב את אותם שמונה הפסוקים האחרונים אם כן היה הספר תורה חסר, ואיך אמר משה ללוים לקחת את "ספר התורה"!?

אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר למשה, ומשה אומר אחריו, כדי שלא יטעה [45], וכותב. מכאן, מתחילת שמונה פסוקים אלו ואילך, הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה כותב בדמע ולא היה אומר אחרי הקדוש ברוך הוא מרוב צער [46]. כמה שנאמר, להלן בספר ירמיה כשביאר ברוך לשרים היאך כתב את מגילת איכה: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי ירמיהו את כל הדברים האלה, ואני כותב על הספר בדיו". ומשמע שירמיהו אמר את דברי הנבואה וברוך רק כתב אותם אך לא חזר עליהם בפיו כיון שהיו דברי קינות והיה בצער.

ומבארינן: לימא שמא נאמר שדברי רב גידל אמר רב ששמונת הפסוקים יחיד קורא אותן הינם דלא כרבי שמעון. שלרבי שמעון כיון שמשה כתבם אין הם שונים משאר הפסוקים שבתורה שאפשר להפסיק ביניהם, ואחר יכול לקרא חלק מהם.

ומשנינן: אפילו תימא כרבי שמעון, בכל זאת אין להפסיק בהם, הואיל ואישתני, שהשתנו משאר הפסוקים בכך שנכתבו בדמע, הילכך אישתני גם דינם משאר הפסוקים של הספר תורה, שרק יחיד קורא אותן בבית הכנסת [47].

ואמר רב יהושע בר אבא, אמר רב גידל, אמר רב, הלוקח הקונה ספר תורה מן השוק, הרי זה כ"חוטף" מצוה מן השוק, שאף על פי שקיים את המצוה, מכל מקום אם היה כותב את הספר תורה והיה טורח בו היתה לו מצוה יתירה [48].

כתבו ולא לקחו מן השוק, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני!

[שיש למידת הרחמים לומר שכשם שטרח כאן, כך היה טורח ללכת במדבר כדי לקבל את התורה מהר סיני. נימוקי יוסף].

אמר רב ששת: אם הגיה אדם בספר תורה אפילו אות אחת שהיתה בו טעות מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו. ואינו נחשב עוד כחוטף מצוה מן השוק [49].

תנו רבנן: עושה אדם יריעה של ספר תורה מבת שלש דפין ועד בת שמונה דפין. דהיינו שכל יריעה יכולה להכיל משלש דפין ועד שמונה דפין.

פחות מיכן משלשה דפין, ויתר על כן על שמונה דפין, לא יעשה! פחות משלשה דפין לא יעשה כדי שלא יהיו התפירות קרובות זו לזו, שאין זה נוי לספר תורה שיהיו בו תפירות סמוכות [50] ויותר משמונה דפין לא יעשה כדי שלא להרחיק את התפירות יותר מדאי, שכן התפרים מוסיפים נוי לספר תורה [51].

ולא ירבה לעשות שמונה דפין ביריעה כשיש לו יריעה קטנה, מפני שהדפין יהיו צרים ברחבם ונראה כל דף כאגרת ולא כדף של ספר.

ולא ימעט לעשות שלשה דפין רחבים ביריעה כשיש לו יריעה גדולה, מפני שעיניו משוטטות כשבא לקרא מפני רוחב השורות וטועה הוא בראשי השורות.

אלא שעור רחבו של דף למצוה הוא, כגון שיוכל לכתוב בו "למשפחותיכם" שלש פעמים! ושעורו טפח. [הגהות מיימוניות].

נזדמנה לו יריעה שלפי מדת הדפים האחרים באותו ספר היא יריעה בת תשע דפים. וצריך לחלקה, כמו שאמרנו שלא יעשה יריעה יותר משמונה דפין, לא יחלוק את היריעה בשיעור שלש דפים לכאן ובשיעור של שש לכאן. אלא חולקה ארבע דפין לכאן, וחמש דפין לכאן. כדי שלא תהא האחת יתירה על השניה יותר מדאי [52].

במה דברים אמורים שלא ימעט ולא ירבה בדפין, בתחילת הספר, ובהמשכו, אבל בסוף הספר אפילו אין לו לכתוב אלא פסוק אחד יכתבנו בכל היריעה, ואפילו דף אחד יעשה מכל היריעה.

והוינן בה: וכי פסוק אחד סלקא דעתך? והרי צריך לגמור את ספר התורה בסוף הדף, וכיצד ימלא פסוק אחד את כל היריעה?

ומשנינן: אלא, אימא שיכול הוא לעשות פסוק אחד בדף אחד על ידי שיקצר את השורות ובכל שורה יכתוב מילה אחת, כך שיגמור את הפסוק בסוף הדף [ושאר היריעה יכולה להשאר חלקה] [53].

וממשיכה הברייתא: שיעור גליון חלק שצריך להשאיר בספר תורה: מלמטה בסוף הכתב, משאיר טפח פנוי. מלמעלה מספיק להשאיר שלש אצבעות שאין היד ממשמשת בגליון למעלה כמו למטה [נמוקי יוסף].

ובין דף לדף משאיר כמלא ריוח שתי אצבעות.

ובחומשין, שאינן עשויין לספר תורה, אבל עשויין הן כגליון של ספר תורה למטה משאיר שלש אצבעות, מלמעלה שתי אצבעות.

ובין כל דף לדף בחומשין משאיר רווח כמלוא גודל.

ובין כל שיטה [שורה] לשיטה ישאיר רווח בין בספר תורה ובין בחומשין כמלוא שיטה.

ובין כל תיבה לתיבה ישאיר רווח כמלוא אות קטנה [יו"ד] [54].

ובין כל אות לאות ישאיר רווח כמלוא חוט השערה.

וכן אל ימעט אדם הכותב ספר תורה את הכתב.

והיינו, שיתכנן הכותב מראש את צורת הכתיבה כדי שלא יגיע למצב שבו הוא יצטרך להקטין את גודלן הרגיל של האותיות בשאר הספר ויפגום בכך את הדר הכתיבה, שאם תהיינה מקצת האותיות גדולות ומקצתן קטנות לא יהיה הכתב נאה. [נמוקי יוסף] [55].

ויתכנן היטב את כתיבתו כדי שלא יצטרך להקטין את האותיות לא מפני ריוח של מטה, בצד התחתון של הגליון, כדי שיהיה בו את שיעור הרווח הראוי.

ולא מפני ריוח של מעלה, כדי שיהיה שיעור שלש אצבעות גיליון ריק.

ולא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה. והיינו שיתכנן שלא יקרה שיזדמנו שתי שורות ששרטוטן קרוב, וכדי שישאר לו ריוח כמלוא שיטה בין שיטה לשיטה הוא יאלץ להקטין את האותיות, ונמצא שאותן אותיות שבאותן שתי שורות תהיינה יותר קטנות מהאותיות שבשאר השורות.

ולא מפני ריוח שהן פרשה לפרשה, כדין רווח שבין פרשה פתוחה או פרשה סתומה [כמו שיתבאר להלן].

ואם נזדמנה לו לכותב ספר תורה לכתוב תיבה בת חמש אותיות בסוף השורה, ולא היה די מקום בשורה לכתוב את התיבה כולה אלא צריך להמשיכה מחוץ לשורה, מעבר לשירטוט של הדף, הרי לא יכתוב שתים אותיות בתוך הדף ושלש אותיות חוץ לדף [דהיינו ברווח שבין הדפים],


הערות

[43] על פי פירוש רש"י. ולפי זה רבנן חולקים על המבואר לעיל שלא יסיים את התורה באמצע הדף, וקשה עליהם מהברייתא המובאת לעיל. ובשטמ"ק אות ט' פירש שכוונת רבנן "אף באמצע שיטה" פירושו לא רק בסוף שיטה אלא גם באמצע, אבל מכל מקום צריך לסיים בסוף העמוד. רש"י לא פירש כשטמ"ק, משום שהוקשה לו מהי התיובתא על רב [כמו שאמר רב יוסף לעיל ששני הדברים של רב קשים מברייתא] הרי הגמרא תירצה היטב, ולכן מפרש שהקושיא היא לדברי רבנן שפירשו בדעת רב שמסיים באמת באמצע העמוד. [על פי שו"ת פנים מאירות סימן קעט] ועיין בתוס' לעיל כ"ט ב' ד"ה ותניא. אם לא סיים באמצע שיטה כתב בשו"ת באר שבע שהספר תורה פסול, וראה מש"כ על זה בשו"ת פנים מאירות הנ"ל.

[44] כך פירש רש"י. והרמב"ם בפי"ג ה"ו מהלכות תפילה מפרש שאפשר לקרא פסוקים אלו אפילו אם אין עשרה. מה שאין כן שאר קריאת התורה צריך שיהיו עשרה שישמעו. וראה בהשגות הראב"ד ובכס"מ ובקר"א מש"כ בזה. הגרי"ז הקשה ע"ד הרמב"ם שהרי קריאת התורה טעונה צבור מדין "דבר שבקדושה" ואם כן מדוע פסוקים אלו אינם טעונים צבור. [בשלמא אם מה שצריך עשרה הוא מהלכות קריאת התורה י"ל שפסוקים אלו השתנה דינם, אבל אם הסיבה שצריכים צבור משום שכל דבר שבקדושה טעון עשרה אם כן גם שמונה פסוקים הללו הם דבר שבקדושה] [הובאו דבריו בשיעורי רבי שמואל ב"ב טו].

[45] מדברי הגמרא כאן משמע שהכותב ספר תורה צריך לומר בפיו את אשר הוא כותב. [כ"כ תוס' ועוד ראשונים, ונפסק בשו"ע או"ח סימן ל"ב סעיף ל"א]. בטעם הדין כתב רש"י כדי שלא יטעה, ולפי זה הכותב מתוך ספר אין צריך להוציא בפיו, שהרי רואה בעיניו כיצד לכתוב, וכן פסק השו"ע שם. אולם הב"ח ועוד אחרונים סוברים שגם הכותב מתוך הכתב צריך לומר בפיו, שעל ידי אמירתו מושך קדושה על האותיות. ומ"מ בדיעבד אין הספר תורה נפסל אפילו אם לא אמר בפיו. [כמש"כ המ"ב סקל"א]. במילים שהכתיב שונה מהקרי נחלקו האחרונים אם יאמר בפיו הכתיב או הקרי, הגר"ש קלוגר [בשו"ת סתם סימן פ"ו] והמשנת אברהם [סימן י"ז סעיף ט"ו] נקטו שיאמר את הכתיב. ואילו הבית אהרן [סימן ב' סעיף א'] נקט שיאמר את הקרי. ונראה מסברא שאם הטעם שצריך לומר הוא כדי שלא יטעה פשוט שצריך לומר את הכתיב שלא יטעה בכתיבתו, ורק אם נאמר כשיטת הב"ח שעל ידי אמירתו מושך קדושה על האותיות יש מקום לומר שצריך לומר את הקרי. [וראה בשלמי יוסף סימן קנו].

[46] נראה שרש"י פירש שהכוונה "בדמע" היינו שצערו היה רב עד שעמדו דמעות בעיניו. והמהרש"א בב"ב ט"ו מפרש שכתב הפסוקים בדמעות ולא בדיו. והגר"א בקול אליהו פירש שכתב הכל ברצף בלא רווח בין המילים. ו"דמע" מלשון ערבוב כמו "מדומע". והיינו לפי שהתורה היא שמותיו של הקב"ה ואפשר לקראה בצורה אחרת, ורק אחר כך ניתנה למשה באופן שאנו קוראין אותה [וכמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו לפירושו על התורה].

[47] ראה בחידושי הגרי"ז שהאריך לבאר הדברים.

[48] כך היא שיטת רש"י שהלוקח ספר תורה מן השוק יצא. אבל הרמ"א ביו"ד סימן ע"ר כתב שלא יצא יד"ח, וראה בביה"ל [ח"א סימן ו'] שמדייק כך בדעת הרמב"ם. בסנהדרין כ"א ב' מבואר שהיורש ספר תורה מאביו לא יצא יד"ח מצות כתיבת ספר תורה, ובפשטות הסברא שהמצוה היא "לכתוב" ספר תורה כלשון הכתוב שממנו דורשת הגמרא שם דין זה: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". [וראה בהגהות הגרע"א בסימן ע"ר וכן בפ"ת סק"ג שדנו האם צריך שיהא הספר תורה תורה שלו או אפילו אם מקדישו לרבים או שנאבד אחר כך מ"מ קיים המצוה בכתיבה, ולכאו' תלוי בהנ"ל, ויתכן שצריך גם כתיבה וגם שיהיה אצלו]. ויש להקשות על שיטת רש"י שסובר שהקונה ספר תורה יצא יד"ח, מדוע היורש לא יצא יד"ח, הרי שניהם לא כתבו ספר תורה. ובבית הלוי [שם] מתרץ שרש"י פסק כאביי בסנהדרין שהקשה על הדין של יורש וסובר דבאמת גם יורש יוצא יד"ח. [וראה במקדש מעט סימן ע"ר שמבאר שרש"י סובר שאין צריך שיכתוב בפועל, ודי במה שמשתדל להשיג ספר תורה, מה שאין כן ביורש שזכה בספר תורה ממילא].

[49] הנמוק"י פירש שגם כשכותב אות אחת אומרת מדת הרחמים שאם היו בו טעויות נוספות היה מתקנם גם כן. ובתוס' פירשו כיון שחבירו השהה את הספר תורה שלא כדין שאסור להשהות ספר שאינו מוגה לכן אין בזה איסור. ומשמע מדבריהם שהסיבה שהקונה ספר תורה כחוטף מצוה מן השוק היא מפני שמפסיד לבעל הספר תורה את המצוה. שהרי אסור למכור ספר תורה. ולכן באופן שהמוכר השהה באיסור מותר לקנות. [וראה בט"ז סק"א ובפ"ת סק"ח שלפי זה כל מקום שקנה בהיתר יצא יד"ח]. לשיטת הרמב"ם שהקונה לא קיים שום מצוה, וכמו יורש ספר תורה, צ"ל שעל ידי שתקנו נחשב ככתב את כל הספר תורה, ולפי זה ה"ה ביורש שתיקן אות אחת יצא יד"ח וכ"כ הרדב"ז. אכן השאג"א [סימן לד] כתב שיורש שתיקן אות אחת לא יצא יד"ח. ולדבריו צריך לומר שיש חילוק בין יורש ללוקח.

[50] בפ"ת [סימן ערב סק"ד] הביא בשם שו"ת גבעת שאול שאם הכתב גס שאז גם בשתי דפים התפירות רחוקות יכול לעשות שתי דפים ביריעה.

[51] כך פירש רש"י והטור [סימן ער"ב]. והנמוק"י פירש שהטעם שלא ירחיק התפרים מפני שאמרו במסכת מגילה שמצוה להעמידו על התפר כשגוללו ואם היריעה ארוכה יהיה לו טורח לגלול עד התפר. [הטעם שמצוה להעמידו על התפר פי' הרי"ף כדי שאם יקרע יקרע רק התפר. ורש"י פירש שאם מעמידו על התפר מתהדקת הגלילה יפה].

[52] כן פירש רש"י. והטור [סימן ער"ב] כתב הטעם משום שעיקר הנוי ביריעות בנות ארבע וחמש דפים.

[53] וה"ה שיכול לעשות אותיות ארוכות שכל אחת מהן בגודל כמה שיטין של הדפים האחרים. [תוס' ופוסקים].

[54] ובדיעבד כשר כל שנראה כשתי תיבות, אפילו אם אין כמלא אות קטנה, אבל אם סמוכה לתיבה בשניה לגמרי פסול. [ש"ך סימן רע"ד סק"ד] [ואם התיבה הראשונה מסתימת באות סופית כגון ם, נסתפק בזה בספר בני יונה, והגרע"א בגליון שו"ע סימן רעד הביא מספר עזרת נשים שפוסל].

[55] הפרישה והט"ז [סימן רע"ג סק"ב] פירשו שמה שכתב הנמוק"י שיתכנן מראש שיצא הכתב יפה, זה רק כלפי הדין של בין פרשה לפרשה. אבל לגבי דין מעוט האותיות משום רווח של מעלה ומטה ובין השיטין כוונת הברייתא שיעשה האותיות כגודלם הרגיל אף על פי שעי"ז לא יהיה שעור הגליון כדינו. אכן הערוך השולחן והמקדש מעט כתבו שדברי הנמוק"י נאמרו גם כלפי רווח שבין השיטין, שגם בזה כוונת הברייתא שישתדל בכתיבתו שלא יצטרך לצמצם האותיות, ואם אירע שאין הגליון העליון כשיעורו [והיינו שהשרטוט קרוב לשולי היריעה העליונים] יעשה שרטוט סמוך לשוליים ולא ימעיט גודל האותיות.

אבל יתרות לית לן [אין לנו] בה חשש, אלא מוחק את האות היתירה. זוהי הלכה אחת שאמר רב, שיש סתירה לדבריו מברייתא.

אידך [האחרת] היא זו שאמר רב: הכותב ספר תורה ובא לגמור, גומר בכל מקום ואפילו באמצע הדף. על כך מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: הכותב ספר תורה, בא לו לגמור את הספר — לא יגמור באמצע הדף כדרך שהוא גומר בחומשין בודדים הכתובים לעצמם, אלא מקצר והולך ברוחב השורות עד שייגמר הספר בסוף הדף! ומשיבים: כי קא אמר [כאשר אומר] רב שגומר אפילו באמצע הדף הרי זה בגומר חומשין.

ומקשים: והא [והרי] ספר תורה קאמר [הוא אומר]! ומשיבים: כוונתו, בסוף כל אחד מן החומשין שהם חלק של ספר תורה שלם. ומכל מקום את סוף התורה כולה מודה רב שצריך לכתוב בסוף הדף. ומקשים: איני [כך הוא]? והאמר [והרי אמר] ר' יהושע בר אבא אמר רב גידל, אמר רב: את המילים "לעיני כל ישראל" שבסוף התורה (דברים לד, יב) כותב באמצע הדף! ומשיבים: ההיא באמצע שיטה (שורה) איתמר [נאמרה], כלומר, באמצע רוחב הדף, אבל צריך שיהיה הדבר בסוף הדף לאורכו.

ונחלקו חכמים בענין זה, רבנן אמרי [חכמים אומרים]: אף באמצע שיטה יכול לגמור, ולא רק בסופה. רב אשי אמר: באמצע שיטה דווקא. והלכתא [והלכה] היא: באמצע שיטה דווקא.

א כיון שהוזכרה מסורת הלכה זו מביאים עוד מה שאמר ר' יהושע בר אבא, אמר רב גידל, אמר רב: שמנה פסוקים אחרונים שבתורה, מ"וימת משה" עד "לעיני כל ישראל" (דברים לב ה— יב), יחיד קורא אותן בבית הכנסת, ואין מחלקים אותם לשנים. ואומרים: כמאן [כשיטת מי] נאמרו הדברים האלה, שפסוקים אלה נשתנו מן התורה כולה? שלא כשיטת ר' שמעון.

דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "וימת שם משה עבד ה' "(שם ה), ותמוה: אפשר משה עדיין חי וכתב בעצמו: "וימת שם משה"? אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון והשלים את הספר, אלו דברי ר' יהודה, ואמרי לה [ויש אומרים] שדברים אלה הם דברי ר' נחמיה.

אמר לו ר' שמעון: אפשר שספר תורה חסר אפילו אות אחת? וכתיב [והרי נאמר] קודם לכן בדברי משה אל הלויים: "לקח את ספר התורה הזה ושמתם אותו בארון" (שם לא, כו), ואם כן בשעה שמסרו להם, בחייו, כבר היה זה ספר תורה שלם!

אלא, עד כאן בכל התורה — הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב וגם אומר מה שכותב, מכאן ואילך ממה שנאמר "וימת משה" — הקדוש ברוך הוא אומר את הדברים ומשה כותב בדמע, ולא היה אומר את הדברים, מרוב צערו, כמה שנאמר להלן, בנבואת החורבן שאמר ירמיהו לסופרו ברוך בן נריה: "ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו" (ירמיהו לא, כו).

ואם כן, האם לימא [נאמר], שדברי רב גידל בשם רב, שיש לפסוקים האחרונים של התורה דין מיוחד, הם שלא כר' שמעון? שהרי לדעתו אין הבדל בין פסוקים אלו לכל התורה. ומשיבים: אפילו תימא [תאמר] שהוא כשיטת ר' שמעון, יש לומר כי הואיל ואישתני אישתני [כיון שהשתנה, שנכתב בדמע, נשתנה גם דינו].

ב ועוד אמר ר' יהושע בר אבא, אמר רב גידל, אמר רב: הלוקח (קונה) ספר תורה מן השוק — הרי הוא כחוטף מצוה מן השוק, שהרי יש מצוה לכל אחד לכתוב ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בעצמו — מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. אמר רב ששת: אם הגיה בספר תורה אפילו אות אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו כתבו.

ג כיון שהזכרנו הלכות כתיבת ספר תורה באים לדון בהם בהרחבה. תנו רבנן [שנו חכמים]: עושה אדם יריעה אחת של קלף מבת שלש דפין (עמודות) ועד בת שמנה דפין, אבל יריעה פחות מיכן (משלוש) ויתר על כן (על שמונה) לא יעשה.

ולא ירבה בדפין, לעשות שמונה דפים ביריעה צרה — מפני שנראה כל דף כאגרת שהשורות בה קצרות. ולא ימעט במספר הדפין ביריעה רחבה, מפני שכשהשורות רחבות עיניו משוטטות וקשה למצוא את תחילת השורה. אלא רוחב רצוי של דף הוא כגון שכותב "למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם" שלש פעמים.

אם נזדמנה לו יריעה רחבה, בת תשע דפים, והרי אין עושים כן — לא יחלוק אותה לשתי יריעות שיש בהן שלש לכאן ושש לכאן, אלא ארבע לכאן וחמש לכאן, כדי שיהיו שוות כמה שאפשר.

במה דברים אמורים שצריך לעשות לפחות שלושה דפים ביריעה? בתחלת הספר ובאמצעו, אבל כשמגיע בסוף הספר — אפילו פסוק אחד ואפילו דף אחד. ותוהים: פסוק אחד סלקא דעתך [יעלה על דעתך] שיכתוב על יריעה שלימה? אלא אימא [אמור]: כותב אפילו פסוק אחד בדף אחד ואינו חושש.

שיעור גליון החלק הגלוי, שאיננו כתוב, השוליים: מלמטה — טפח, מלמעלה שהוא מתבלה פחות — שלש אצבעות, ובין דף לדף — יעשה כמלא ריוח רוחב שתי אצבעות, ובחומשין בודדים, שאינם ספר תורה שלם — יתן מלמטה גליון שלש אצבעות, מלמעלה שתי אצבעות, ובין דף לדף — כמלא ריוח רוחב גודל.

ובין שיטה לשיטה (שורה לשורה) של ספר תורה — יעשה ריוח כמלא שיטה, ובין תיבה לתיבה (מילה למילה) — יעשה ריוח כמלא אות קטנה, ובין אות לאות — די בריוח כמלא חוט השערה.

ומוסיפים: אף שצריך ליתן ריוח כפי ששנינו לעיל, אל ימעט אדם את הכתב לעשות חלק מן השורות באותיות קטנות יותר — לא מפני ריוח של מטה שצריך להשאיר בתחתית הדף, ולא מפני ריוח של מעלה, ולא מפני ריוח שבין שיטה לשיטה, ולא מפני ריוח שבין פרשה לפרשה, שאין זה נוי לספר התורה.

נזדמנה לו תיבה בת חמש אותיות ואינה נכנסת בתוך הדף — לא יכתוב שתים שתי אותיות בתוך הדף ושלש מהן חוץ לדף,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if there are extraneous letters, we have no problem with it, and one may erase them. This is the first halakha that Rav stated, which is refuted in a baraita.

The other is that which Rav says: One who writes a Torah scroll and comes to finish writing it may finish writing it anywhere in the column, and this is the halakha even with regard to finishing it in the middle of the column. The Gemara raises an objection from a baraita: One who writes a Torah scroll and comes to finish writing it may not finish writing it in the middle of the column in the manner that one finishes writing one of the five books of the Torah written as an independent scroll. Rather, he should progressively shorten the width of the lines until he finishes the scroll at the end of the column. The Gemara answers: When Rav says that one may finish writing even in the middle of a column, he was referring to one of the five books of the Torah.

The Gemara asks: But doesn’t Rav say his statement with regard to a Torah scroll? The Gemara answers: He was referring to one of the five books that constitute a Torah scroll. Rav meant that when writing a Torah scroll, one may finish writing any of the first four books in the middle of a column. The Gemara asks: Is that so? But doesn’t Rabbi Yehoshua bar Abba say that Rav Giddel says that Rav says: The words: “In the sight of all Israel” (Deuteronomy 34:12), which conclude the Torah, may be written even in the middle of the column? The Gemara answers: That ruling that was stated is with regard to finishing the Torah scroll in the middle of the line, i.e., in the middle of the width of the column.

The Gemara cites another opinion: The Rabbis say that one may finish writing a Torah scroll even in the middle of the line, but one may finish writing it at the end of the line as well. Rav Ashi says that one must finish writing the Torah scroll specifically in the middle of the line. And the halakha is that it must be ended specifically in the middle of the line.

§ Rabbi Yehoshua bar Abba says that Rav Giddel says that Rav says: With regard to the last eight verses of the Torah (Deuteronomy 32:5–12), a single individual reads them in the synagogue, as that section may not be divided between two readers. The Gemara asks: In accordance with whose opinion is this said? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

As it is taught in a baraita: The verse states: “And Moses the servant of the Lord died there” (Deuteronomy 34:5). Is it possible that after Moses died, he himself wrote: “And Moses died there”? Rather, Moses wrote the entire Torah until this point, and Joshua bin Nun wrote from this point forward; this is the statement of Rabbi Yehuda. And some say that Rabbi Neḥemya stated this opinion.

Rabbi Shimon said to him: Is it possible that the Torah scroll was missing a single letter? But it is written that God instructed Moses: “Take this Torah scroll and put it by the side of the Ark of the Covenant” (Deuteronomy 31:26), indicating that the Torah was complete as is and that nothing further would be added to it.

Rabbi Shimon explains: Rather, until this point, i.e., the verse describing the death of Moses, the Holy One, Blessed be He, dictated and Moses wrote the text and repeated after Him. From this point forward, with regard to Moses’ death, the Holy One, Blessed be He, dictated and Moses wrote with tears without repeating the words, due to his great sorrow. As it is stated there with regard to Jeremiah’s dictation of the prophecy of the destruction of the Temple to Baruch ben Neriah: “And Baruch said to them: He dictated all these words to me, and I wrote them with ink in the scroll” (Jeremiah 36:18), but he did not repeat the words after Jeremiah.

The Gemara now states its inference: Shall we say that the ruling of Rav that the last verses of the Torah are read by only one reader is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, since according to Rabbi Shimon these verses are similar to all other verses of the Torah, as they were all written by Moses? The Gemara answers: You may even say that Rav’s ruling was stated in accordance with the opinion of Rabbi Shimon; since they differ from the rest of the Torah in one way, as Moses wrote them without repeating the words, they differ from the rest of the Torah in this way as well, and they may not be divided between two readers.

And Rabbi Yehoshua bar Abba says that Rav Giddel says that Rav says: One who purchases a Torah scroll in the marketplace is akin to one who snatches a mitzva in the marketplace, as the proper manner in which to perform the mitzva of writing a Torah scroll is to write one for himself. And if he himself writes a Torah scroll, the verse ascribes him credit as though he received it at Mount Sinai. Rav Sheshet says: If he emended even a single letter of the Torah scroll, thereby completing it, the verse ascribes him credit as though he had written it in its entirety.

§ Before continuing its discussion of the halakhot of writing a Torah scroll, the Gemara presents a mnemonic for the upcoming halakhot: Samekh, gimmel, lamed, mem. The Sages taught: A person may prepare for a Torah scroll a sheet of parchment of any size from three columns and until eight columns, but one may not prepare a sheet of parchment that has less than three or more than eight columns.

And he may not increase the number of columns, e.g., by writing eight columns on a narrow sheet of parchment, since then each column has the appearance of a missive due to its narrow lines. And he may not decrease the number of columns, e.g., by writing three columns on a wide sheet of parchment, since then the lines will be so wide that the reader’s eyes will wander, as it will be difficult to find the beginning of a line. Rather, the ideal width of a line is, for example, where one can write “lemishpeḥoteikhem,” “lemishpeḥoteikhem,” “lemishpeḥoteikhem,” for a total of three times.

If one happened to acquire a sheet of parchment that has space for nine columns, exceeding the eight-column limit, he should not divide it into two sheets of parchment with three columns here and six columns there; rather, he should divide it into two sheets of parchment with four columns here and five columns there, so that the two sheets will be similar in width.

In what case is this statement that the sheet must contain a minimum of three columns said? It is said with regard to sheets at the beginning and middle of the scroll. But at the end of the scroll, a sheet may consist of even one verse, and even one column. The Gemara asks: Can it enter your mind to say that a sheet may contain one verse? Rather, say that it may consist of even one verse on one column.

The measure of the margin of a Torah scroll is as follows: The size of the lower margin is one handbreadth [tefaḥ]. There is a requirement for a large margin there, so that a reader not inadvertently rest his arm on the writing. The size of the upper margin, which is less susceptible to that occurrence, is three fingerbreadths [etzba’ot], and the space between each column is equal to the full width of two fingerbreadths. And with regard to one of the five books of the Torah that is written as an independent scroll, the size of the lower margin is three fingerbreadths, the size of the upper margin is two fingerbreadths, and the space between each column is equal to the full width of a thumb-breadth [gudal].

And the space between one line of a Torah scroll and the following line must be equal to the space of a full line, and the space between one word and the following word must be equal to a full small letter, and as for the space between one letter and the following letter, it is sufficient for it to be equal to a full hairbreadth.

The halakhot of the margins notwithstanding, a person may not reduce the size of the writing in a manner that the size of the writing is not consistent, not in order to ensure the correct amount of space for the lower margin, nor in order to ensure the correct amount of space for the upper margin, nor in order to ensure the correct amount of space between one line and the following line, nor in order to ensure the correct amount of space between one passage and the following passage, as this is not aesthetically pleasing.

If one happens upon a word that comprises five letters and cannot be written in its entirety within the column, he may not write two letters within the column and three outside of the column, in the margin.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אף באמצע שיטה, אין לפרש וכ"ש בסוף שיטה דא"כ איך לימא רב אשי באמצע דוקא וכי משום דבסוף מגרע גרע והלא כ"ש דמהני טפי דהוי מחזי השלמה. אלא ר"ל אף באמצע שיטה וכ"ש באמצע הדף ורב אשי קאמר דוקא באמצע שיטה ולא באמצע הדף:
וא"ת א"כ לרבנן דאמרי אף באמצע שיטה וכ"ש באמצע הדף א"כ ליקשי להו מברייתא דאותיב לרב מינה:
וי"ל דסברי כרב וסברי דרב תנא הוא ופליג וסברי דרב אמר באמצע הדף כדאמר רב גידל משמיה ולא שני מימרת רב גידל לומר כדשנינן לעיל ההוא באמצע שטה אלא לוקמוה לה כפשטה ודפליגא אברייתא:
וא"ת א"כ דבתרי פליגי אברייתא מנא להו לומר דרב סבר אף באמצע שיטה דילמא באמצע הדף כדאמר מאחר דאמצע שטה גרע לדידהו מדקאמרי אף באמצע שיטה דמשמע וכ"ש באמצע הדף, וי"ל דאה"נ דלא סברי דרב לימא אף באמצע שיטה אלא דוקא אמצע הדף אלא דאיהו מוספי על סבר' רב אף באמצע שיטה. אי נמי סברי אמצע שיטה קאמר ופליג אברייתא בתרתי דברייתא אף באמצע הדף נמי לא ואיהו אמר אף באמצע שיטה דשרי וכ"ש אמצע דף ולרב אשי וכן לסתמא דתלמודא דשני ההוא באמצע שיטה אתמר לא שני רב תנא ופליג, משום דכל זמן דמצינן לאשכוחי שנויא לשנויי משנינן ולא אמרינן דפליג:
אף באמצע שיטה ובאמצע דף, באמצע שיטה ולא באמצע דף ל"ה. והרי יש להקשות אמאי פי' כן והלא מאי דתרצינן דהא דאמר לעיני כל ישראל באמצע הדף ר"ל באמצע שיטה הוי כי היכי דלא ליקשי לרב מברייתא דאותביה דלא יגמור באמצע הדף הילכך מתרצי' ר"ל באמצע שיטה ובסוף הדף לא באמצע הדף וא"כ איך לימא אף באמצע שיטה וכ"ש באמצע הדף וליקשי מברייתא לרבנן והרי נוכל לפרש דאף באמצע שיטה אינו ר"ל וכ"ש באמצע הדף דלעולם באמצע הדף לא אלא דר"ל אף באמצע וכ"ש בסוף שיטה:
וי"ל דלהכי לא פירש"י כן משום דאי אפשר לפרש כן דא"כ איך לימא רב אשי באמצע שיטה דירצה לומר לפי פירוש זה ולא בסוף שיטה הרי אין סברא לומר כן דלכולי עלמא טפי עדיף לסיים בסוף שיטה מלסיים באמצע שיטה הילכך צריך לפרש באמצע שיטה וכל שכן בסוף שיטה אלא דוקא באמצע קאי אבל לא באמצע דף ולרב אשי דאמר דוקא באמצע שיטה לא קשה מבריית' דלעיל דאמר דסוף הדף לרב אבל רבנן דהוו אמרי אף באמצע שיטה וכ"ש באמצע דף סברי דלא ליקשי לרב מהבריית' משום דרב תנא הוא ופליג:
אי נמי רבנן דאמרי אף באמצע שיטה לא לפרושי מילתא דרב דאמר לעיני כל ישראל באמצע הדף ותירוצא באמצע שיטה דבאים לומר דאה"נ דבאמצע שיטה אתמר. ומ"מ ר"ל אף באמצע שיטה וכ"ש באמצע דף ודרב לא פליג אברייתא דלעולם נוכל לומר דסברי במאידתרצי באמצע שיטה קאמר ולא באמצע הדף ודלא פליג לבריית' דאותיבנא ליה ורבנן טעמא דמכשרי אתו למימר דסברי הכי ואי אמרי דרב סבר הכי כותייהו ודלפלוג רב לבריית' אינהו לימרו כרב, וגם כי אמרי דרב סבר כברייתא דבאמצע דף לא כדתריצנא למלתיה אפ"ה אינהו אתו לפלוגי עליה דרב ועלה דבריית' וסברא דנפשייהו קאמרי דיכול לגמור באמצע שיטה וכ"ש באמצע הדף ורב אשי פליג עלייהו ואמר דוקא באמצע שיטה ולא באמצע דף ודנקיט דהלכתא כשטתא דברייתא דבאמצע הדף לא וגם סבר כתירוצא דתרצינן דרב לא פליג לברייתא ודמילתא דרב באמצע שטה אתמר:

בפרש"י בד"ה אבל יתרות כו' כמנומר אלא כשכותב ומגיה בין השיטין כו' ובד"ה בחומשין כו' ובהר סיני וירדן יריחו יכול לכתוב באמצע כו' שאינן של ס"ת אבל כו' מודה דבסוף כו' כצ"ל:

גמ' משה חי וכתב וימת כו' ובפ' השותפין גרסי' משה מת וכתב כו' ע"ש:

שם ג' לכאן ושש לכאן אלא כו' אלא אימא פסוק א' כו' כצ"ל:

בפירש"י בד"ה פחות מכן כו' ולא ארוכות שלא להרחיקן יותר מדאי עכ"ל הס"ד ולא פירש טעם בזה אמאי לא ירחיק התפירות כו' דמסברא יפה יותר בלא תפירה ובת"י כתבו הטעם לפי שיש טורח לגלול לעמוד על התפר וק"ל:

בד"ה ולא ימעט כו' לעשות ג' ביריעה אם יריעה גדולה כו' ובד"ה אלא אימא כו' דף קצר מן התיבה א' בשיטה א' כדי שיגמור כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אבל יתירות כו' אותה מלאה משום דיתירות לית כו' ובד"ה שמונה פסוקים כו' במסכת ביכורים שהתקינו מקרין כו' דנדה שהתקינו מטבילין כלים ע"ג כל הנשים עכ"ל ובד"ה מכאן ואילך כו' מלעסוק בתורה משום דאמרינן חכם כו' כצ"ל:

בא"ד ויש לתמוה דכתב על העתיד ולר"ש כו' ומיהו קשה דבסדר עולם כו' עכ"ל לשון ומיהו קצת מגומגם אבל לפי לשון מרדכי ות"י ניחא דלר"י קיימינן והפסוק נאמר על העתיד ע"ש:

בד"ה ומשה כותב כו' אע"ג דמייתי ראייה מברוך שמא גם כו' עכ"ל מיהו להך מלתא דמשה אומר וכותב ראיה ודאי דליכא מברוך ועי' בפרק השותפין מה שפרש"י שם ודו"ק:

בד"ה כגון למשפחותיכם כו' דהיינו כשהכתיבה דקה אבל גסה הכל כו' ובד"ה פסוק א' בדף א' כו' כמו שיש בדפין אחרים ס' שיטין אלא א"כ יעשה בדף כו' כצ"ל ושיטין ארוכות היינו אותיות ארוכות מלמעלה למטה ושיטה א' מחזיק הרבה משאר שיטין וע' ברא"ש וכ"ה בת"י וק"ל:

גמרא אלא כגון למשפחותיכם ג"פ. ולשון הרמב"ם בפ"ז ואורך כל שיטה ושיטה למ"ד אותיות כדי כו'. והוא כפי הגי' שלפנינו בגמרא למשפחותיכם מ"ו ומ"י ואף דבספרים שלפנינו בשמות (יב כא) ובבמדבר (לג נד) ח"ו ובב"י ביו"ד סי' ער"ה בד"ה ורבו הדעות משמע דבספרים שלפניו המה מ"ו ומ"י (וצ"ע שלא העירו עליו בזה המנחת שי והבאים אחריו) י"ל דהגמרא נקטה דהשיעור הוא כמו שאם היו מ"ו והא דל"ק סתמא כדי למ"ד אותיות הוא מפני ב' טעמים (א) להורות שיהיו בהם ו' אותיות קצרות כמו ו' וי'. (ב) להורות שלא יהיו רק כדי ב' אוירים שבין התיבות שהוא כמלוא אות קטנה כדלקמן. וק"ק מה שלא הביאה הגמרא מהמוקדם למשפחותיהם (בראשית ח יט) או באמתחותיכם (שם מג כג). ונראה קצת מזה דלפניהם היה למשפחותיכם בתורה מ"ו ומ"י:

רש"י ד"ה אף באמצע שיטה. ובאמצע הדף. ועי' גם בדבור הסמוך. נראה דדעתו ז"ל דאין סברא לומר דלא יהא רשאי לסיים בסוף שיטה. דכמו דסוף הדף עדיף ה"נ סוף שיטה ולכן הא דאר"א באמצע שיטה דוקא וכ"פ סתמא דגמרא ע"כ א"א לומר דבאו לאפוקי סוף שיטה. אלא לאפוקי אמצע הדף. וממילא רבנן דאמרי אף בא"ש ע"כ אתו לרבויי אמצע הדף. ופי' הצ"ק בכוונתו לא מחוור כלל. דלפ"ד מאי דוחקיה לפרש דלרבנן כשר באמצע הדף ותהיה הברייתא תיובתא. יפרש דל"פ אלא בסוף השיטה לחוד. אבל באמצע הדף לכ"ע לא וכהברייתא:

תד"ה מכאן. עי' כה"ד. בסוטה (יג ב) איתא אותה שבת כו' ניטלה רשות מזה וניתנה לזה ע"ש. משמע דמת בשבת:

תד"ה פסוק. ואע"ג דליכא ס' שיטין או שיעורין אחרים דמס' סופרים. הוא בפ"ב ה"ו. ושם איתא ג"כ מ"ב כהמסעות. ולהרא"ש בסוף הל' ס"ת והטור בסי' ער"ה והגמיי' בפ"ז מהל' ס"ת היה הגי' מ"ח וכ"נ מהרמב"ם ועי' בט"ז שם סק"ח. ותמה המע"מ שם דהרי בפ' מסעי אינן אלא מ"ב וכפירש"י שם. ואנכי מניתים ול"מ רק מ"א. ורש"י ע"כ מונה ג"כ רעמסס אשר משם נסעו ראשונה. ונ"ל דרש"י פי' בחוקת ובעקב דחזרו לאחוריהם מהר ההר עד מוסרה והשיבום בני לוי וממוסרה עד הר ההר ז' מסעות הרי לך מכוון מ"ח ונכון בס"ד:

תוס' ד"ה מכאן וכו' ולר' שמעון לא בעי למימר וכו'. נ"ב עשי"ע (סל"ג):

בא"ד בעשרים ושנים בניסן כצ"ל:

תוס' ד"ה מכאן וכו' על שנפטר משה רבינו באותה שעה. עי' סוטה דף יג ע"ב רש"י ד"ה דיו זוגי:

אבל יתרות לית לן בה. אלא גוררן: מחזי כמנומר. כשכותב ומגיה בו השיטין את מה שחיסר: הוה ליה יתירות בספריה. ד' בכל דף: מקצר. השיטין והולך עד שיגמור לעיני כל ישראל בסוף הדף כזה: כי קאמר רב. יגמור באמצע הדף: בחומשין. קא ס''ד בשאר חומשין שאין עשויין כקדושת ספר תורה אבל עשויין הן בגליון כס''ת: בחומשין של ס''ת. כגון (בראשית נ) ויישם בארון במצרים וכגון בכל מסעיהם (שמות מ) ובהר סיני (ויקרא כז) וירדן יריחו (במדבר לו) יכול לכתוב באמצע הדף כדרך שגומר בשאר חומשין שאינן של ס''ת אבל לעיני כל ישראל מודי דבסוף הדף: אף באמצע שיטה. ובאמצע הדף: באמצע שיטה דוקא. ולא באמצע הדף: שמנה פסוקים. מוימת משה: יחיד קורא אותן. אדם אחד קוראן ואין מפסיק בינתים כדי לעמוד אחר ולקרות: אפשר ס''ת חסר. ומשה קורא לו ס''ת לקוח את ספר התורה הזה: הקב''ה אומר. ומשה אומר אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב: מכאן ואילך משה כותב בדמע. ולא היה אומר אחריו מרוב צערו: כמו שנאמר להלן מפיו יקרא וגו'. שלא היה אומר אחריו משום דקינות הוו: לימא דלא כר''ש. דכיון דאמר ר''ש משה כתב הוו להו כשאר פסוקים ויפסיק ביניהם ויקרא אחר: דאישתני. דנכתב בדמע אישתני משאר ס''ת: כחוטף מצוה. ומצוה עבד אבל אי כתב הוה מצוה יתירה טפי: פחות מכאן או יתר על כן לא יעשה. שתפרים של חבורי היריעות יפין בה כשאין בהן יותר מדאי הלכך לא יעשה יריעות קצרות שלא יהו התפרים מקורבין יותר מדאי ולא ארוכות שלא להרחיקן יותר מדאי: ולא ירבה בדפים. לעשות שמנה בקלף אם קלף קטן הוא מפני שהדפין קצרים ונראין כאגרות: ולא ימעט בדפין. לעשות ג' (ביריעה) אם יריעה גדולה היא: מפני שעיניו משוטטות. כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות: נזדמנה לו יריעה שיש בה ט' דפין. למדת האחרים וצריך לקצרה מפני שאמרו לא יתר על שמנה: אלא ד' לכאן וה' לכאן. כדי שלא תהא זו יתירה על זו יותר מדאי: בד''א. דלא ימעט ולא ירבה בדפין: בתחלת הספר. אבל בסופו אפילו אין לו לכתוב אלא פסוק אחד יכתבנו בכל היריעה: ואפילו דף אחד. יעשה בכל היריעה: אלא אימא פסוק אחד בדף אחד. אם רוצה יעשה דף קצר מן תיבה אחת בשיטה אחת כדי שיגמור בסוף הדף: שיעור גליון. דס''ת: ובחומשין. שאינן עשויין לס''ת אבל עשויין הן כגליון דס''ת: לא ימעט. לעשות אותיות קטנות בשיטה עליונה ותחתונה מפני ריוח הגליון: מפני ריוח שבין שיטה לשיטה. כגון אם שרטט באמצע הדף שני שיטין שאין ריוח כדי שיעור ביניהם לא ימעט הכתב מפני אותו ריוח:
אבל יתירות לית לן בה. יש טועים כשמסופקין בתיבה אם מליאה אם חסירה שעושין אותה מליאה משום דיתירות לית לן בה ולאו מילתא היא דהכא מיירי ביתירות שגררן דלא אמרינן דמיחזי כמנומר. מ''ר: שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותן. ה''ר משולם היה מפרש למעוטי שלא יקרא ש''צ עמו וקשה לר''ת דבימי החכמים לא היה רגילות שיסייע שליח ציבור לקורא בתורה כדמוכח בפ' שני דמגילה (דף כא: ושם) דאמרינן קראוה שנים יצאו משא''כ בתורה אלא כן עיקר כמו שפירש בקונטרס לאפוקי שלא יקראו זה אחר זה אותם ח' פסוקין כגון זה ד' וזה ד' או זה ה' וזה ג' ומה שנוהגין עכשיו שמסייע ש''צ לקורא בתורה כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כענין שמצינו במס' ביכורים (פ''ג מ''ז) שהתקינו שמקרין את הכל וכי ההיא דבפ' בתרא דנדה (דף עא.) שהתקינו שמטבילין כלים על גבי כל הנשים. מ''ר: מכאן ואילך כתב יהושע. מה שנוהגין לומר צידוק הדין בשבת במנחה פירש רב שר שלום גאון על שנפטר משה רבינו באותה שעה לפיכך נמנעו מלעסוק בתורה משום דאמרי' חכם שמת כל בתי מדרשות שבעיר בטילין וקשה דהא כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשינן היום מלאו ימי ושנותי ואם בשבת מת א''כ כתב היום מערב שבת ויש לתמוה דכתב על העתיד ולר''ש לא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד מדקשיא ליה מהא דכתיב לקוח את ספר התורה הזה שמא על שם שעתיד יהושע להשלימו ועוד קשה דבסדר עולם משמע דבשבעה באדר שמת משה בו ערב שבת היה דקתני ואחר הפסח בעשרים ושנים סבבו את העיר כל אנשי המלחמה הקף פעם אחת ויהי ביום השביעי וישכימו בבוקר וגו' רבי יוסי אומר יום שבת היה והשתא משהתחילו לסבב לו בכ''ב בניסן א''כ יום שביעי שהיה שבת כ''ח בניסן היה ומדכ''ח בניסן שבת שבעה באדר ערב שבת. מ''ר: ומשה כותב. יש ספרים דגרסי ומשה אומר וכותב וחומרא היא לכותבי ס''ת ומזוזה ותפילין אע''ג דמייתי ראיה מברוך שמא גם הוא היה עושה כן מ''ר ובקונטרס נמי גריס אומר וכותב ופירש טעם (בברוך) וזה לשונו הקב''ה היה אומר ומשה אומר (וכותב) אחריו כדי שלא יטעה בכתב וכותב מכאן ואילך משה כותב בדמע ולא היה אומר אחריו מרוב צערו כמה שנאמר להלן מפיו יקרא וגו' שלא היה אומר אחריו משום דקינות הוו. מ''ר: אם הגיה בו אפי' אות אחת. פירוש בס''ת שלקח מן השוק לא נחשב עוד כחוטף מצוה שהיה אצל חבירו בעבירה שהיה משהה ספר שאינו מוגה ומעלין על זה כאילו כתבו. מ''ר: כגון למשפחותיכם ג''פ. ר''ת פי' בתיקון ס''ת שלו בשם רבינו חננאל שאמר בשם הגאון דהיינו כשהכתיבה דקה אבל כשהכתיבה גסה הכל לפי הנוי ויכול לעשות דפין בשיטין ארוכין דאין עיניו משוטטות כיון שהכתיבה גסה. מ''ר: פסוק אחד בדף אחד. ואף על גב דליכא ס' שיטין או שיעורין אחריני דמסכת סופרים ליכא למיחש בדף אחרון. אף על פי שאי אפשר לו לסיים הדף בפסוק אחד כיון שיש בדפין אחרים ס' שיטין אלא אם כן יעשה בדף אחרון שיטין ארוכות. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד