דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ל - ב

אלא יכתוב שלש אותיות בתוך הדף, ושתים הוא יכול לכתוב חוץ לדף! [והיינו, שלא יצא חוץ לדף יותר משתי אותיות. לפי הרא"ש בהלכות ספר תורה] [56].

במה דברים אמורים, שיכול לכתוב מחוץ לדף כאשר חלק מן המילה הוא כותב בתוך הדף, אבל אם נזדמנה לו בסוף השורה תיבה שלימה בת שתי אותיות הרי לא יזרקנה לתיבה השלימה בין הדפין, אלא, חוזר וכותב את התיבה בתחילת השיטה הבאה [57].

הטועה בשם, שבמקום לכתוב את שם ה' הוא כתב את המילה הבאה אחריה, שהיא מילת חולין, הרי הוא גורר בסכין את מה שכתב במקום שם ה' [והגרירה בסכין תעשה לאחר שיתייבש הדיו, ולא ימחוק את הדיו בעודו לח כי אז אין המחיקה מתקבלת בצורה נאה]. ולאחר שגרר את אותה המילה שנכתבה במקום שם ה' הרי הוא "תולה" את מה שגרר, והיינו, שכותב אותה בין שני השיטין, וכתיבה שכזאת נקראת "תליה", וכותב את השם על מקום הגרר, דברי רבי יהודה. [והמדובר הוא כשגילה את הטעות לאחר שכבר נכתבו שאר המילים שלאחר מכן, ולכן הוא תולה את המילה הבאה אחר השם, משום שאינו יכול לכותבה בהמשך השורה] [58].

רבי יוסי אומר: אינו צריך לגרור, אלא אף תולין את השם בין השיטין!

רבי יצחק אומר: אינו צריך לחכות עד שיתייבש הדיו ויוכל לגוררו, אלא אף מוחק את הדיו בעודו לח, וכותב במקום המחק את השם.

רבי שמעון שזורי אומר: כל השם כולו תולין, אבל מקצתו אין תולין! שאין כותבים מקצת מן השם בשורה ומקצת מן השם בין השורות [59], [60].

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: אין כותבין את השם לא על מקום הגרר, ולא על מקום המחק, ואין תולין אותו בין השיטין, שאין זה כבודו. ואם אירע שטעה וכתב מילה אחרת במקום שם ה' ולאחריה כתב מלים נוספות כיצד עושה, כיון שאין לו שום אפשרות למחוק ולכתוב במקום המחק?

מסלק את היריעה כולה שיש בה את הטעות, וגונזה, משום שכתובים באותה יריעה שמות נוספים.

איתמר: רב חננאל אמר רב: הלכה תולין את השם!

רבה בר בר חנה אמר רבי יצחק בר שמואל: הלכה מוחק, וכותב את השם על מקום המחק.

והוינן בה: ולימא מר רב חננאל אמר רב הלכה כמר כרבי יוסי שסובר תולין את השם.

ולימא מר רבה בר בר חנה אמר רבי יצחק הלכה כמר כרבי יצחק שסובר אף מוחק וכותב!? ומשנינן: משום שישנם תנאים דהפכי להו את דברי רבי יוסי כדעת רבי יצחק, ואת דברי רבי יצחק כדעת רבי יוסי, ולכן היו צריכים לפסוק במפורש ולומר שתולין, או שמוחקין וכותבין. ולא יכלו להסתפק בהזכרת שמות התנאים שפסקו כמותם.

אמר רבין בר חיננא אמר עולא, אמר רבי חנינא: הלכה כרבי שמעון שזורי! ולא עוד, אלא כל מקום ששנה רבי שמעון שזורי הלכה כמותו!

והוינן בה: אההיא על איזה דין אמר רבין בר חיננא שהלכה כרבי שמעון שזורי?

אילימא אהא על מה ששנינו: רבי שמעון שזורי אומר כל השם כולו תולין, מקצתו אין תולין! והא איתמר עלה על נידון זה, אמר רב חננאל אמר רב: הלכה תולין את השם! ורבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל: הלכה מוחק וכותב!

ואם איתא שרבין בר חיננא אמר בשם עולא שרבי חנינא פסק כרבי שמעון שזורי בדין תליית השם, אם כן הוא רבין בר חנינא נמי לימא דבריו בכלל דברי רב חננאל ורבה בר בר חנה, ומדוע נשנו דבריו לחוד!?

אלא אהא אמר רבין בר חיננא שפסק רבי חנינא שהלכה כרבי שזורי:

שנינו במסכת חולין [דף עד - ב:] השוחט את הבהמה ומצא בה וולד בן תשעה חודשים כשהוא חי, חכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו ושוב אינו צריך שחיטה [והוא הנקרא "בן פקועה"] [61].

רבי שמעון שזורי אומר: אפילו אם גדל אותו "בן פקועה" והרי הוא בן חמש שנים, והוא חורש בשדה, אינו טעון שחיטה משום ששחיטת אמו מטהרתו [ובגמרא שם מתבאר במה נחלקו חכמים ורבי שמעון שזורי].

ועל זה אמר רבין בר חיננא, בשמו של עולא, שפסק רבי חנינא שהלכה כרבי שמעון שזורי.

ודחינן: הא איתמר עלה, על דין זה במסכת חולין, אמר זעירי אמר רבי חנינא: הלכה כרבי שמעון שזורי! ואם איתא ואם גם רבין בר חיננא התייחס לאותו דין של רבי שמעון בן שזורי, הוא, רבין בר חיננא, נמי לימא יאמר את דבריו יחד עם זעירי, ומדוע לא הוזכרו דבריו במסכת חולין שם!?

אלא אהא אמר רבין בר חיננא את דבריו: דתנן במסכת גיטין: בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי, אף על פי שלא אמר "תנו" אותו לאשתי, הרי אלו יכתבו עבורו גט ויתנו. כיון שאמר כתבו מסתמא גלה בדעתו שלשם נתינה התכוון, שגם יתנו לה את הגט, כיון שיוצא הוא ליהרג אין רצונו שתיפול אשתו לפני יבם ורוצה הוא שתהיה מגורשת. חזרו לומר אף המפרש בים, והיוצא בשיירא, שאמרו כתבו גט לאשתי הרי אלו נותנים את הגט. רבי שמעון שזורי אומר: אף המסוכן [חולה] שאמר כתבו, נותנין לאשתו את הגט ! אי נמי, אהא מתניתין אמר רבין בר חיננא את דבריו:

[קיימא לן שהלוקח פירות דמאי, דהיינו פירות של עם הארץ שאינו נאמן על המעשרות, חייב לעשר את הפירות, ואם שכח ולא עשר את הפירות, ונכנסה השבת, הרי הוא שואל את העם הארץ אם הפריש, ואוכל על פיו. שהקילו חכמים עליו משום עונג שבת הואיל ורב עמי הארץ מעשרים. ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. ותנן במסכת דמאי, תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה והתערבה עם הפירות שהפריש עליהן [62], ואין בפירות שהפריש עליהן אלא תשעים ותשע חלקים כנגד התרומת מעשר, ונמצא הכל מדומע, שאין התרומה מתבטלת, ואוסרת היא את כל הפירות, ואין לפירות תקנה רבי שמעון שזורי אומר: אף ביום חול שואל הקונה את המוכר אם עשר את הפירות, ואוכלו על פיו אם אמר לו שהפירות מעושרין שהקילו לסמוך על עם הארץ כאשר התערבה תרומת המעשר בחולין משום הפסד החולין, והרי הוא נאמן עליהם אפילו ביום חול! [63]

ועל זה בא רבין בר חיננא לומר שהלכה כדברי רבי שמעון שזורי.

ודחינן: והא איתמר עלה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון שזורי במסוכן לענין גט, ובתרומת מעשר של דמאי!

ואם איתא, שרבין בר חיננא דבר על מקרים אלו, הוא נמי לימא שם שהלכה כרבי שמעון שזורי, ומדוע הוא לא הוזכר שם? אלא ודאי שלא על זה אמר רבין בר חיננא את דבריו. אלא אהא אמר רבי חנינא את דבריו:

[קיימא לן לגבי חיוב מעשרות שבפירות נקבעת שנת המעשר לפי החנטה, ובירק לפי הלקיטה, ובקטניות נקבעת השנה לפי השרשה].

רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי שמעון שזורי: פול המצרי [מין קטנית שאוכלים את הירק שבו ואת זרעוניו. ויש שרגילין לזורעו לירק, ויש שזורעים אותו כדי לאכול את זרעוניו. ולכן אם זרעו אותו לזרע הרי שנת המעשר נקבעת על פי ההשרשה שדינו כקטנית. ואם זרעו אותו לירק נקבעת שנת המעשר על פי הלקיטה שדינו כירק]. ואם אירע שזרעו לזרע, ומקצתו של שדה הפול השריש לפני ראש השנה, ומקצתו השריש לאחר ראש השנה, הרי אין תורמין מפרישין מזה שהשריש לפני ראש השנה על זה שהושרש לאחר ראש השנה, וכן להיפך. לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן היבול החדש של השנה החדשה על היבול הישן של שנה שעברה, ולא מן הישן על החדש! כיצד יעשה? שטורח הוא להפריש על כל חלק בפני עצמו. צובר גורנו לתוכו בולל אותו יפה באמצע הגורן שיהא כולו כאחד, ועל ידי כך נמצא שתורם ומעשר מן הזרע החדש שבו שבתוך התרומה על הזרע החדש שבו, ומן הזרע הישן שבו על הזרע הישן שבו. שסומכים על מה שבלל, ונוקטים שעשר גם מן הישן וגם מן החדש באופן יחסי במידה שהוא צריך לעשר ולתרום.

ועל זה אמר רבין בר חיננא משמיה דעולא שפסק כאן רבי חנינא כרבי שמעון שזורי.

ודחינן: הא איתמר עלה על הדין של פול המצרי, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי שמעון שזורי! [64]

ואם איתא, שרבין בר חיננא אמר את דבריו על דין זה, הוא נמי לימא את דבריו יחד עם רבי שמואל בר נחמני! אלא, ודאי שלא על זה אמר רבין בר חיננא את דבריו.

אלא אמר רב פפא: דבריו של רבין בר חיננא דפסק כרבי שמעון שזורי נאמרו ארבי שמעון שזורי בדין שידה.

שידה היא ארגז גדול המכיל למעלה מארבעים סאה, וקיימא לן שכלים גדולים של עץ המכילים ארבעים סאה [בלח, שהן כוריים ביבש] אינם נטמאים בטומאת כלים משום שאינם דומיא דשק, שאינם מיטלטלין מלא וריקם מחמת גודלם, ויצאו מתורת כלי. ונחלקו בית שמאי ובית הילל כיצד מודדים את אותם ארבעים סאה של השידה, מבפנים או מבחוץ, ואמר שם רבי שמעון שזורי שלדברי בית הילל מודדים אפילו את חלל האויר שבין רגלי השידה, אם אין בגובה הרגליים טפח.

ורב נחמן בר יצחק אמר: דבריו של רבין בר חיננא נאמרו אדברי רבי שמעון שזורי בדין יין, וכמו שתבאר הגמרא בסמוך.

ותחילה מבארת הגמרא דין שידה.

הערות

[56] דעת הרא"ש שההיתר לתלות חלק ממילה בין הדפין תלוי במספר האותיות התלויות, אם תולה שתים מותר אפילו במילה בת שלש אותיות שרובה בחוץ, ואם יותר משתי אותיות אסור אפילו במילה בת שבע אותיות שרובה בפנים. והרמב"ם [פ"ז ה"ו מספר תורה] כתב שאם רוב המילה או אפילו חציה בפנים מותר אפילו יותר משלש אותיות בחוץ, כגון במילה בת עשר אותיות מותר שחמש יהיו בתוך השורה וחמש בין הדפין. ונחלקו האחרונים אם הרמב"ם חולק גם על דינו השני של הרא"ש במילה בת שלש אותיות ששתים מהן בחוץ, דעת הגר"א [או"ח סימן ל"ב סל"ג] שהרמב"ם חולק גם בזה על הרא"ש ופוסל הואיל ורוב האותיות מחוץ לדף. אבל המג"א [סקמ"ו] כתב שבזה לא נחלק הרמב"ם ומודה שכשר. והטעם להכשיר משום שאות אחת אין לה שום משמעות וממילא כל הרואה יודע בהכרח ששתי האותיות הסמוכות הן המשך של אותה אות שבפנים, כ"כ הבנ"י סימן רעג. [ולפי זה לרמב"ם כשר בשני האופנים בין בחציה בפנים, בין בפחות משלש אותיות בחוץ אפילו אם רוב בחוץ].

[57] ואם כתב תיבה בת שתי אותיות מחוץ לשיטה, הטור והשו"ע בסימן רע"ג מכשירים בדיעבד. והתשב"ץ [ח"א סימן קע"ד מובא בב"י יו"ד סימן רעו] פוסל. בעיקר הדין שלא יכתוב תיבה שלימה או שלש אותיות חוץ לדף, עיין ברא"ש שביאר הטעם משום שגנאי הוא. ובתשב"ץ הנ"ל מבואר טעם אחר שדין ספר תורה הוא שיכתב בתוך הדף וכל שנכתב מחוץ לדף אין זה מקום כתיבת ספר תורה ולכן סובר שאפילו בדיעבד פסול. [ומה שיכול לכתוב שתי אותיות הוא משום שבזה האותיות שבחוץ נגררות אחר אלו שבפנים וכאילו הכל כתוב בפנים]. ובלבוש כתב הטעם שלא יכתוב שלש אותיות בחוץ משום שנחשב כאילו הם שני מילים, שהכתוב בפנים הוא יחידה לעצמו והכתוב בחוץ עומד לעצמו. מה שאין כן אם הרוב בפנים ניכר לכל שהחיצון נגרר ונטפל לפנימי.

[58] סברת תנא זה היא שאסור לתלות את השם משום שצריך לנהוג בו כבוד ובתלית מילה יש קצת גנאי. [המאירי בקרית ספר].

[59] בפשטות סברתו של ר"ש שזורי שתלית כל השם אינה גנאי ותלית מקצת הוא גנאי. והגרע"א [בדו"ח ח"א עמ' פט] מבאר הטעם שלא לעשות פירוד בשם ח"ו. והנה מבואר שבספר תורה אפשר לתלות מילה בין השיטין לכו"ע [והמחלוקת רק בשם] ובירושלמי [מגילה יא:] מבואר שאין תולין בתפילין ומזוזות, והראשונים פירשו החילוק בשלשה אופנים. הר"ן בשו"ת [סימן לט] מבאר שבתו"מ הכתב קטן ואי אפשר לכתוב בין השיטין. אמנם הביא מספר התרומה שפסול משום שלא כסדרן, ופירש הר"ן שהשלא כסדרן אינו בסדר מעשה הכתיבה, אלא כיון שהמילה כתובה בין השורות הרי סדר הקריאה הוא לקרוא הכתוב בין השורות קודם ואחר כך לקרוא את השורה שתחתיה, ונמצא שצורת הפרשה עצמה היא שלא כסדר. [וראה מש"כ בזה החת"ס או"ח סימן ח', והגרי"ז בה' ספר תורה]. ובאופן שלישי יש לפרש שהשלא כסדרן הוא במעשה הכתיבה עצמו. וכמו שמשמע בטור סימן ל"ב שצריך שסדר מעשה הכתיבה עצמו יהיה כסדרן. ויעוין ברע"א [יו"ד סימן רעו ס"י] שהביא כמה פוסקים שסוברים שהשם צריך להיות כתוב כסדרו גם בספר תורה, ובשו"ת אבנ"ז [יו"ד סימן שס"א] רצה השואל לפרש שמה שאין תולין מקצת מאותיות השם הוא משום שמה שתולה כתוב שלא כסדרן וכהסבר הר"ן הנ"ל. והאבנ"ז דחה דבריו ע"ש. תלה מקצת אותיות השם הטור פוסל, וכ"כ הרמב"ם בשו"ת פאה"ד מובא בבד"ה. והש"ך [סימן רע"ו סק"ז] הביא שיש מכשירין.

[60] בתוס' כתבו בשם ר"ת שאין לכתוב מקצת אותיות השם בין הדפים אלא רק בתוך השיטין. והגר"א [או"ח סימן ל"ב סעיף ל"ה] מפרש שהכתוב בין הדפין דינו כתליה ולכן אין תולין מקצת אותיות השם. והנה האחרונים כתבו שאם כתב מקצת אותיות השם בין הדפין פסול, וכתב המ"ב [ס"ק קנד] שכ"ז אם מקצת האותיות בין הדפין, אבל אם כתב כל המילה בין הדפין ה"ז כשר כמו שתליה של כל תיבת השם כשרה [ומדין בין הדפין גם כן כשר ראה הערה 56] אכן הגרע"א כתב שפסול תיבה שחוץ לעמוד הוא פסול חדש ופסול אפילו אם כל המילה בין העמודים.

[61] בפשטות הכוונה שאינו צריך שחיטה כלל ואפילו אם סקלוהו או הרגוהו בכל מיתה מותר לאכלו. וכן מוכח בתוס' ב"ק מ"א א'. ולפי זה אין בו איסור אבר מן החי, וכן פסק הט"ז [יו"ד סימן יג סק"ג]. אכן בשטמ"ק בב"ק שם הביא בשם רבנו ישעיה [בעל תוס' רי"ד], שבן פקועה טעון נחירה ודומה לעוף למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה והובאו דבריו באמרי בינה הלכות שחיטה סימן יג.

[62] ומה שנקט שחזרה למקומה, מבואר בירושלמי על משנה זו שאם חזרה שלא למקומה מותרת ורק אם חזרה למקומה אסורה הואיל והיא עצמה התירה את הכרי. [וידועין דברי היעב"ץ [ח"ב סימן צח] והחת"ס [יו"ד סימן שיט] שמבארים שתרומה שנפלה למקומה בטלה התרומה והחולין חוזרים לטיבלם. והחזו"א [דמאי ט"ו י'] חולק על זה וכמו שמשמע בפירוש הגר"א שסברת ר"ש שזורי רק מפני שבאותו הכרי אם לא נתיחס לתרומה כדבר קדוש ולא תאסור הרי זה כחוכא ואיטלולא].

[63] שיטת רש"י שהלוקח הפריש תרו"מ ונתערבה בחולין וכאשר המוכר אומר שהיה מעושר אינו חושש משום דמוע. והרמב"ם [פי"ב ה"ד ממעשר] מפרש שהעם הארץ הפריש תרו"מ מפירותיו שהם דמאי וראינוה שנפלה בפנינו ואמר חזרתי והפרשתי אותה [פירוש שהוא מכיר את התרו"מ והעלה אותה] נאמן.

[64] בר"ה י"ג ב' מבואר שטעמו של ר"ש שזורי משום שיש בילה ותולים שמכל מה שנוטל יש מן החדש ומן הישן כחלקם היחסי שבתערובת. ובדעת שמואל מבואר בגמרא שמה שפסק כר"ש שזורי אינו מטעם זה אלא משום שפוסק ששנת המעשר נקבעת לפי גמר הפרי ולא לפי השרשה. ופירשו רש"י ותוס' שם ששמואל לקח שיטה חדשה לעצמו לא כר"ש שזורי ולא כרבנן. ולפי זה קשה מהי הוכחת הגמרא כאן מכך שלא אמר רבין בר חיננא את דבריו עם דברי רב שמואל בר נחמני, הרי יש לחלק שרב שמואל בר נחמני פסק כר"ש שזורי ולא מטעמיה, אלא מחמת שהולכים אחר גמר פרי, ואילו רבין בר חיננא בשם רבי חנינא פסק לגמרי כר"ש שזורי. [כך הקשה בספר דרך אמונה פ"א ה"ח ממע"ש בביאור ההלכה]. אכן מדברי הרמב"ם משמע ששמואל פירש דברי ר"ש שזורי שגם הוא עצמו סובר שהולכים אחר גמר פרי ולפי זה מיושבת הקושיא הנ"ל.

אלא יכתוב שלש אותיות בתוך הדף ושתים חוץ לדף. ומכל מקום, אם נזדמנה לו תיבה שכולה בת שתי אותיות, כגון "את" — לא יזרקנה כולה לבין הדפין, אלא חוזר וכותב אותה בתחילת השיטה הבאה.

הטועה בשם, שהיה צריך לכתוב שם ה', ודילג וכתב את המלה הבאה — גורר (מגרד) את מה שכתב, ותולה (כותב מעל השורה) את מה שגרר, וכותב את השם על מקום הגרר, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אף תולין את השם מעל השורה, בלא לגרור מה שכתב. ר' יצחק אומר: לא רק גורר, אלא אף מוחק את מה שהיה קודם, אם היה לח, וכותב את השם במקומו.

ר' שמעון שזורי אומר: כל השם כולו תולין, אבל מקצתו, כלומר, אם היה לו מקום לכתוב רק שתי אותיות ולא את כולו — אין תולין. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק, ואין תולין אותו, שאין זה ראוי לו, כיצד עושה? מסלק את היריעה כולה שעשה בה טעות זו וגונזה.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר: רב חננאל אמר בשם רב, הלכה: תולין את השם. רבה בר בר חנה, אמר ר' יצחק בר שמואל, הלכה: מוחק וכותב.

ושואלים: הואיל וכבר נחלקו בכך תנאים, ולימא מר [ושיאמר חכם זה] הלכה כמר [כחכם זה] כלומר, כדעת ר' יוסי, ומר [וחכם זה] יאמר שהלכה כמר [כחכם זה, כר' יצחק]! ומסבירים: משום דאפכי להו [שיש שהיו הופכים אותן, את השיטות] של התנאים, ולכן אם היו אומרים רק שמות החכמים לא היו יודעים מה ההלכה, ולכן היו צריכים לפרש את המסקנה.

א ומביאים מה שאמר רבין בר חיננא, אמר עולא, אמר ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי. ולא עוד, אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי, הלכה כמותו.

ושואלים: אהייא [על מה] נאמרו דברים אלה? אילימא אהא [אם תאמר על זו], שר' שמעון שזורי אומר בברייתא שהבאנו לעיל: כל השם כולו תולין, מקצתו אין תולין; והא איתמר עלה [והרי נאמר עליה]: אמר רב חננאל, אמר רב, הלכה: תולין את השם, ורבה בר בר חנה, אמר רב יצחק בר שמואל, הלכה: מוחק וכותב.

ואם איתא [יש] שעל דין זה אמר ר' חנינא שהלכה כר' שמעון שזורי, הוא, רבין בר חיננא נמי לימא [גם כן יאמר] בשם ר' חנינא: הלכה, כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין!

אלא תאמר כי לא על זה נאמר אלא אהא [על הלכה זו], ר' שמעון שזורי אומר: בן פקועה, שהוא ולד בהמה שהיה במעי אמו בשעה שנשחטה, אפילו היה בן חמש שנים וגדול וחזק, שהוא חורש בשדה — שחיטת אמו כשהיה במעיה מטהרתו, ואינו זקוק לשחיטה;

הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה], במקומה במסכת חולין שזעירי אמר בשם ר' חנינא: הלכה כר' שמעון שזורי, ואם איתא [יש] שלהלכה זו התכוון ר' חנינא, הוא נמי לימא [גם כן יאמר כך] שם בשם ר' חנינא, שהלכה כר' שמעון שזורי!

אלא אהא [על הלכה זו], בראשונה היו אומרים: היוצא בקולר ליהרג על ידי המלכות ואמר "כתבו גט לאשתי", אף על פי שלא פירש כראוי "כתבו ותנו" — הרי אלו יכתבו ויתנו, שבוודאי לכך התכוון, משום שהוא יודע שהולך למות. חזרו לומר: אף המפרש לים והיוצא בשיירא אם אמר רק "כתבו" — כותבים ונותנים, שלכך התכוון. ר' שמעון שזורי אומר: אף חולה המסוכן די שאומר "כתבו".

אי נמי אהא [או גם כן על הלכה זו] אמר ר' חנינא, ששנינו: תרומת מעשר של דמאי (שהופרשה מתבואת עם הארץ, שיש חשש שאינו מעשר) שחזרה למקומה שנפלה לתוך שאר התבואה, ר' שמעון שזורי אומר: במקרה זה לא רק בשבת התירו לשאול את עם הארץ על תבואתו ולסמוך עליו, אלא אף בחול שואלו ואוכלו על פיו.

ואומרים: והא איתמר עלה [והרי נאמר על כך], אמר ר' יוחנן: הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן בענין גט, ובתרומת מעשר של דמאי, ואם איתא [יש] שעל כן אמר ר' חנינא שהלכה כר' שמעון שזורי, הוא עולא נמי לימא [גם כן יאמר] בלשון זו בשם ר' חנינא!

אלא אהא [על זו] התכוון, שר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' שמעון שזורי: פול המצרי שזרעו לזרע כדי להשתמש בגידולים לזריעה ולא למאכל, אם מקצתו של שדה הפול השריש (היכה שרשים) לפני ראש השנה ומקצתו השריש אחר ראש השנה — אין תורמין מזה על זה, ומדוע? לפי שאין תורמין ומעשרין לא מן החדש על הישן משל שנה זו על של שנה אחרת, ולא מן הישן על החדש;

כיצד יעשה כדי לתקן את התבואה? שהרי בזמן הקצירה קשה לדעת מה השריש קודם ומה השריש אחר כך — צובר גרנו לתוכו, כלומר, אוסף את הכל יחד ומערב, ונמצא שבסופו של דבר תורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו, ומן הישן שבו על הישן שבו, ועל כך אמר ר' חנינא שהלכה כר' שמעון שזורי;

הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה], אמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יוחנן: הלכה כר' שמעון שזורי, ואם איתא [יש], שביחס לכך פסק ר' חנינא כר' שמעון שזורי, הוא עולא נמי לימא [גם כן שיאמר] כן בשם ר' חנינא!

אלא אמר רב פפא: דברים אלה נאמרו לענין שידה, ורב נחמן בר יצחק אמר: נאמרו בענין יין. ומפרטים, רב פפא אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, he should write three letters in the column and two outside of the column. If he happens upon a word that comprises two letters and cannot be written in its entirety within the column, he may not cast it in the margin between the two columns; rather, he should return and write the word at the beginning of the following line.

§ One who mistakenly omitted the name of God and wrote the next word before discovering his error should scrape off that which he wrote, and suspend the words that he scraped off above the line, and write the name of God upon the place that had been scraped; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: One may even suspend the name of God above the line, without scraping off the word that was written in its place. Rabbi Yitzḥak says: Not only may one scrape off the dry ink of the next word, but one may even wipe away the word while the ink is still wet and write the name of God in its place.

Rabbi Shimon Shezuri says: A scribe may suspend the entire name of God above the line, but he may not suspend part of the name of God above the line. Rabbi Shimon ben Elazar says in the name of Rabbi Meir: A scribe may not write the name of God either upon the place that had been scraped or upon the place that had been wiped away, and he may not suspend it above the line, as none of these options exhibit sufficient respect for the name of God. What should the scribe do? He should remove the entire sheet of parchment and inter it.

It was stated that the amora’im disagreed with regard to the final halakhic ruling: Rav Ḥananel says that Rav says: The halakha is that one suspends the name of God above the line. Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yitzḥak bar Shmuel says: The halakha is that one may even wipe away the word while the ink is still wet and write the name of God in its place.

The Gemara asks: And why is it necessary to state the actual opinions? Let this Sage, Rav Ḥananel in the name of Rav, say that the halakha is in accordance with the opinion of this Sage, Rabbi Yosei; and let this Sage, Rabba bar bar Ḥana in the name of Rabbi Yitzḥak bar Shmuel, say that the halakha is in accordance with the opinion of that Sage, Rabbi Yitzḥak. The Gemara answers: Since there are those who reverse the opinions of the tanna’im, they needed to state the opinions explicitly.

Ravin bar Ḥinnana says that Ulla says that Rabbi Ḥanina says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri; and moreover, not only is the halakha in accordance with his opinion with regard to this matter, but in any place where Rabbi Shimon Shezuri taught a halakha, the halakha is in accordance with his opinion.

The Gemara asks: To which statement of Rabbi Shimon Shezuri is this referring? If we say that it is referring to the statement here, where Rabbi Shimon Shezuri says: A scribe may suspend the entire name of God above the line, but he may not suspend part of the name of God above the line, that is difficult: But wasn’t it stated with regard to that baraita that Rav Ḥananel says that Rav says: The halakha is that one suspends the name of God above the line, and Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yitzḥak bar Shmuel says: The halakha is that one may even wipe away the word while the ink is still wet and write the name of God in its place?

And if it is so that when Rabbi Ḥanina said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri he was referring to this matter, then let Ravin bar Ḥinnana also say along with those amora’im that the halakha is that one suspends the entire name of God above the line, but not a part of the name.

Rather, say that Rabbi Ḥanina’s statement that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri was referring not to the discussion here, but was stated with regard to this mishna (Ḥullin 74b): Rabbi Shimon Shezuri says: If one ritually slaughtered a pregnant cow and the calf was then removed alive, the ritual slaughter of the mother is effective with regard to the calf as well. And even if the calf is five years old and plowing the field when one wants to eat it, the earlier slaughter of its mother renders it permitted, and it does not require ritual slaughter before it is eaten.

The Gemara asks: But wasn’t it already stated with regard to that mishna that Ze’eiri says that Rabbi Ḥanina says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri? And if it is so that when Rabbi Ḥanina said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri he was referring to this matter, then let Ravin bar Ḥinnana also say along with Ze’eiri that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri.

Rather, say that Rabbi Ḥanina’s statement was with regard to this mishna (Gittin 65b): Initially the Sages would say: With regard to one who was taken out in a collar [kolar] to be executed and said: Write a bill of divorce for my wife, these people should write and give her the document. Although he did not explicitly say the word give, this is understood to have been his intention, in order to release her from the obligation to perform levirate marriage or ḥalitza. They then said that this halakha applies even to one who sets sail and one who departs with a caravan to a distant place. A bill of divorce is given to his wife under these circumstances even if her husband said only: Write a bill of divorce for my wife. Rabbi Shimon Shezuri says: Even in the case of one who is dangerously ill who gives that instruction, they write the bill of divorce and give it to his wife.

Alternatively, Rabbi Ḥanina’s statement was with regard to this halakha: In the case of teruma of the tithe of demai, which is separated from the produce received from an am ha’aretz, who is suspected of not separating tithes properly, that returned to its original place, i.e., it became mixed with the produce from which it had been separated, Rabbi Shimon Shezuri says: In this situation, not only did the Sages permit one to ask the am ha’aretz whether he had set aside his tithes in the proper manner and to rely on his response on Shabbat, a day when it is not permitted to separate tithes, but one may ask him and eat based on his statement even on a weekday.

The Gemara asks: But wasn’t it already stated with regard to those mishnayot that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri in the case of one who is dangerously ill, and in the case of teruma of the tithe of demai? And if it is so that when Rabbi Ḥanina said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri he was referring to these mishnayot, then let Ravin bar Ḥinnana also say along with Rabbi Yoḥanan that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri.

Rather, say that Rabbi Ḥanina’s statement was made with regard to this halakha: Rabbi Yosei ben Keifar says in the name of Rabbi Shimon Shezuri: If one planted a cowpea plant for its seed, i.e., not to be eaten as a vegetable but for one to either eat or plant its seeds, and some of the plants took root before Rosh HaShana, while some of them took root only after Rosh HaShana, one may not separate teruma or tithes from this for that, as one may not separate teruma or tithes from the new crop for the old or from the old crop for the new.

How, then, shall one act so that he not err and set aside teruma and tithes incorrectly? It is difficult to know when the plants took root. He shall pile the entire stock onto his threshing floor, into the middle of it, mix the stock together, and then separate teruma and tithes; and consequently it will turn out that he has separated teruma and tithes from the new crop in the mixture for the new crop in it, and from the old crop in the mixture for the old crop in it.

The Gemara asks: Wasn’t it already stated with regard to that baraita that Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yoḥanan says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri? And if it is so that when Rabbi Ḥanina said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri he was referring to this baraita, then let Ravin bar Ḥinnana also say along with Rabbi Shmuel bar Naḥmani that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon Shezuri.

Rather, Rav Pappa said: Rabbi Ḥanina’s statement was with regard to a chest. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that it was with regard to wine. The Gemara elaborates: Rav Pappa said

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ר' יצחק אומר אף מוחק, לא אר' יוסי קאי דודאי פליג אלא אף דקאמר אגרר דקאמר ת"ק וקאמר איהו אף מוחק שאינו יפה כל כך לפי שגורר ביבש ומוחק בלח:
וקשיא לי דנראה דוחק לומר דמוסיף את"ק ולא אדר' יוסי דסמיך ליה דא"כ היה לו למסדר הברייתא לסדר ר' יצחק אחר ר' יהודה שהוא ת"ק ור' יוסי אחר ר' יצחק. ונ"ל דאינו דוחק כ"כ שמצאנו שיטה בתלמוד כיוצא בזה בפ' קבלה זבחים ד' כ' ע"א תניא אי זהו צפון מזבח מקיר מזבח צפוני ועד כותל עזרה צפוני וכנגד כל המזבח כלו צפון ד"ר יוסי בר' יהודה ר' אלעזר בר' שמעון מוסיף אף בין האולם ולמזבח ר' מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים ומקום דריסת רגלי ישראל כו' ותסברא ר' אלעזר בר' שמעון היא ולא ר' השתא רבי אדר' יוסי בר יהודא מוסיף אדר' אלעזר בר' שמעון לא קא מוסיף. משמע דאי לאו משוס דהכרח הוא לומר דמוסיף אדר' אלעזר בר' שמעון דראוי לקרות צפון בין האולם עד מקום דריסת רגלי הכהנים דנוכל לומר דאת"ק קאי ולא אדר' אליעזר בן ר' שמעון דסמיך ליה:
ומ"מ לפי גירסא דר"א ניחא טפי דגריס בתר ת"ק ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב ובתריה גריס ר' יוסי אומר אף תולין, ור"ת פי' דתולין עדיף ומייתי ראייה ממס' סופרים דגריס דקאמר טעה בשם יתלה בין השיטין דברי ר' יהוד' אלמא דר' יהודה דאמר הכא גורר וכותב את השם אית ליה התם תולין וא"כ לא גרסינן הכא ר' יוסי אומר אף תולין דא"כ לא הוה פליג לר' יהודה כלל אלא גרסינן ר' יוסי אומר תולין ופליג לר' יהוד' דאמר גורר ר"ל אף גורר וכ"ש תולין ואיהו תולין דוקא קאמר ולכ"ע תולין עדיף מגורר וממוחק וא"כ לפי פי' זה נמי צ"ל דר' יצחק אומר אף מוחק דקאמר נמי אדר' יהודה מאחר דתולין עדיף מגורר וגורר עדיף ממוחק א"כ מוחק גרע מתרווייהו. וא"ת הרי מ"מ קשיא מדרב חננאל דגמר' לר' חננאל בגמרא דבני מערבא דהכא פסק דתולין והתם פסק דמוחק ולפי דברי הירושלמי משמע דר"ל דמוחק עדיף וא"כ קשה, וי"ל דלמצוה בעיא מוחק אבל דיעבד כשר אף בתליה, ור"י דוחה דברי ר"ת ואומר דמההיא דמס' סופרים ליכא ראיה לומר דתולין עדיף משום דודאי פליגא אתלמוד שלנו, דהא ר' מאיר התם קאמר מוחק והכא קאמר מסלק את היריעה, מיהו קשיא על דברי ר"י משום דראב"ש קאמר התם כמו כן ר' אלעזר אומר מסלק את היריעה וגנוזה וא"כ מאי מייתי ראיה דפליגא:
ומ"מ יש לנו לישב מאי דקשה מדר' חננאל דהכא לרב חננאל דירושלמי דהכא פסק תולין ובירושלמי פסק מוחק והרי משמע דהירושלמי ר"ל דמוחק עדיף ודר"ל מוחק ולא תולין כדפרי' לעיל (ודלא ליישב) דלמצוה בעי מוחק אבל בדיעבד כשר אף בתליה, ומ"מ נ"ל דגם לפי' דר"ת דפירש דתולין עדיף דנוכל לישב דלא יקשה מדרב חננאל אדהירושלמי משום דנוכל לומר דמאי דקאמר התם מוחק ר"ל וכ"ש תולין כדקאמר הכא ומאי דקשיא מההיא דנזדמנו לו ג' ומשמע דדוקא משום דהוי ג' תיבות התירו לתלות ולא בחדא אלמא דמוחק דוקא לא תולין הרי נוכל לישב דלעולם תולין עדיף ומוחק דקאמר ר"ל דכ"ש תולין ומאי דקאמר דבג' תיבות תולין לאו משום דלא נוכל לתלות גם באחת אלא רבותא אחת לאשמועינן דגם בג' תיבות מותר לתלות דסד"א אחת מותר לתלות ולא ג' תיבות מפני שדומין לשיטה אחת אף לפי ההלכה שמותר לתלות ג' תיבות אם נזדמנו ג' תיבות כמו למשפחותיכם וכי יהיה מותר לתלותן והלא כיון דאיכא בה שיעור שיטה ולא הניח קודם שתלה בין שיטה לשיטה כי אם שיעור שיטה כדין המחויב להניח הרי כשכתב שיטה אחרת ביניהם אפי' יעשה כתב התלויות דק מ"מ לא יהיה בין שיטה לשיטה ריוח שיטה וגם שיהיו האותיות באלו השיטות דבוקות בלא שום אויר ביניהם וא"כ פשיטא דבג' תיבות שיש בהם שיעור שיטה דאינו מותר לתלותן הלכך אשמועינן רבותא במאי דמותר לתלות ג' תיבות קצרות כגון אני ה' אלהיכם, ומיהו קא בעי דאע"ג דמותר ותלותן כשהם תיבות של חול אם כלם שם אחד או שלשתם שמות אם מותר לתלותן, ומ"מ נ"ל דבין נימא דתולין עדיף בין נימא דמוחק עדיף דמותר לתלות דאף כי נימא דמוחק עדיף ודפליג רבה ארב חננאל דאמר הלכה תולין מ"מ נראה דהלכה כרב חננאל משום דפסיק הלכתא כר' יוסי דאמר תולין ורבה פסק כר' יצחק וכיון דלא אפסיק כמאן מינייהו הלכה נראה לפסוק כרב חננאל משום דפסיק כר' יוסי דנמוקו עמו, וג"כ נראה דפסיק דלכתחלה מותר לתלות דמאי דפירשנו לעיל דבדיעבד קאמר מותר לתלות לא נהירא דמדקא פרי' לימא מדהלכה משמע דלכתחלה קאמר דהא ר' יוסי דפסיק כותי' לכתחלה קאמר וההיא דירושלמי הרי תרצתיה לעיל, ומ"מ אע"פי שנניח כדברי המפרשי' אין מותר לתלות בשם לבד רק כשישעמו תובות אחרות עד שהוא ג' מותר לתלות לכ"ע כי ההיא דירושלמי דלעיל אעפ"י שיש בהם שם אחד וכ"ש בשלשתן חול מ"מ לתלות יותר מג' תיבות בזה יש להסתפק שלפי דברי הירושלמי דאמר מפני שהם ג' תיבות התירו לתלות השם נראה דכ"ש דכי איכא טפי מג' תיבות דאע"ג דאיכא שם ביניהם דשרי, אבל לפי מה שפירשתי דכי איכא טפי דדמי לשיטה אחת אין להתיר יותר מג' תיבות הילכך לתלות שם לבד לא שרי אבל אי איכא ב' תיבות בהדיה שרי אבל חול מותר לתלות גם תיבה אחת וגם עד ג' תיבות אבל טפי מג' תיבות לא שרי לתלות, ומהלכה כר' שמעון שזורי ליכא לאתויי ראיה לומר דתולין השם מדקאמר כל השם תולין משום דאיכא למימר דלא בא אלא לומר דמה שהותר לתלות השם הוי דוקא כולו ולא מקצתו, ומ"מ באיזה הדרך הותר לתלותו לא פי' בדבריו דשמא סובר דלא הותר לתלותו כי אם עם ג' תיבות של חול כדאי' בירושלמי:

אהייא אתמר, ההיא דר' חנינא. ואם איתא, דאהא אמרה ר' חנינא לימא הוא נמי למלתיה בהדי הנך אמוראי, ל"ה:
ויש להקשות והלא אמרה הכא עם הנך אמוראי דעלייהו קאמר הלכה כר' שמעון שזורי ואין לפרש דר"ל דלימא למלתיה ר"ל דלא הו"ל לומר הלכה כר' שמעון שזורי אלא הו"ל לומר הלכה דכל השם תולין מקצת אין תולין כמו הנך אמוראי דקאמר מלתייהו דתנאי ולא קאמרי הלכה כפלוני, שהרי ז"א דהא טפי ניחא לומר הלכה כמר מלומר הלכה כך כדפריך ולימא מר הלכה כמר ומשני משום דאפכי להו וכי קאמר הלכה כר' שמעון שזורי ליכא למימר דלכ"ע איבעי לה מאחר שהאמוראים ראשונים הזכירו מימרת התנאים ראשונים ועוד שצריך שיאמר בלשון הלכה כר' שמעון שזורי מפני שר"ל ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו:
וי"ל דר"ל דהיה לו לומר ור' חנינא אמר הלכה כר"ש דבלשון זה היה נראה שנוסף על אמוראי' ראשונים שפסקו מר כמר ומר כמר ואיהו מסיק כר"ש שזורי ומדקאמר אמר רבין בר' חנינא משמע דהוי אתחלתא דמלתא דלא קאמר על מילי דלעיל אלא על מלתא אחרינא ולכך מהדר למסקנא דאתמר על מלתא דלא הוזכר שום אמורא אחר כי אם רבין בר' חנינא לבד דאמר הלכה כר"ש שזורי ובכלל כל שאר המקומות דאמר בהו ר"ש שזורי גם משנה דהכא בכלל ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו:

אפי' בן חמש שנים, אבן פקועה קאי. הוא נמי לימא להך מילתא בהדי זעירי, ל"ה. רצה לומר דלימא הכי אמר זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר' שמעון שזורי וכן אמר רבין אמר עולא א"ר חנינא הלכה כר"ש, אבל אין לומר דכיון דתרוייהו זעירי ורבין אמרי מילתייהו משמיה דר' חנינא דליתנינהו בהדי הדדי ודלימא אמר זעירי וכן אמר רבין משמיה דר' חנינא כר' שמעון שזורי משום דאע"ג דמשמיה דר' חנינא קאמרי למלתייהו מ"מ לא מצי לתנינהו בהדי הדדי משום דיש אמוראים יותר במלתיה דרבין ממלתיה דזעירי דזעירי משמיה דר' חנינא קאמר לה ורבין משמיה דעולא משמיה דר' חנינא קאמר לה הילכך הוה צריך למפלגינהו בתרי דבורי אלא דלימא וכן:

בד"ה ר' יוסי כו' תיבות של חול לא מחזי כי טפל למה כו' עכ"ל כן נראה להגיה ע"פ דברי המרדכי ע"ש ולשון ת"י דבירושלמי כו' וק"ל:

בא"ד ור"ת פירש דתולין עדיף מכולהו לר' יוסי ול"ג אף תולין ומאן דפסק תולין כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דעדיף מכולהו חפילו מגורר ולכך ל"ג אף תולין דאדרבי יהודה נמי לא מצי קאי ולפי זה המ"ל רבותא דדוקא תולין ולא גורר ודו"ק:

תד"ה ר' יוסי. אלא רי"צ אדרי"ה קאי ולא אדר"י. כה"ג בקדושין (כה) ע"ש:

לא יזרקנה לבין הדפין. ולא יכתבנה חוץ לשרטוט הגליון של דף אע''פ שהתרנו לכתוב ב' אותיות חוץ לדף מתיבה בת חמש תיבה שלימה לא התרנו: תולה. מגיה בין השיטין: מוחק. בעוד שהכתיבה לחה: וכותב. השם על המחק אע''פ שאינו הדור כ''כ כגורר: כיצד הוא עושה. אם טעה בשם: ולימא. רב חננאל הלכה כר' יוסי: ולימא. רב יצחק הלכ' כר' יצחק: משום דאיכא תנאי דאפכי. דרבי יוסי כר' יצחק ור' יצחק כר' יוסי: אהייא. איתמר הא דר' חנינא: ואם איתא. דאהא א''ר חנינא לימא הוא נמי למילתיה בהדי הנך אמוראי: בן חמש שנים. אבן פקועה קאי: הוא נמי נימא. הך מילתא התם בשחיטת חולין בהדי זעירי: בקולר. ליהרג: יכתבו ויתנו. אע''ג דהוא לא אמר תנו דמסתמא גלי דעתיה מדאמר כתבו לשם נתינה קאמר משום דיוצא ליהרג דלא ניחא ליה דתיפול קמי יבם: המפרש. בים: (דמאי. היינו) תרומת מעשר. אחד ממאה כדמפרש בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מח.): ה''ג תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה ר''ש שזורי אומר אף בחול שואלו ואוכלו על פיו. רישא דהך מתני' הכי איתא במס' דמאי הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח ולא עשרן דמאי שואלו בשבת ואוכל על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר תרומת מעשר של דמאי שחזרה כו' וה''פ בשבת שאין לו מה יאכל דאינו יכול לתרום בשבת והקילו חכמים אצלו משום עונג שבת הואיל ודמאי דרבנן ורוב עמי הארץ מעשרין הן שואלו לע''ה אם עשרן ואוכלן על פיו תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה דעכשיו אין לה תקנה דכיון דנקרא עליה שם תרומה מדמעת ואוסר את החולין בזו אמר ר''ש שזורי דאף בחול סומך על המוכר משום הפסד חולין ושואלו אם הפריש מעשר קודם שמכרו לו ואוכל על פיו דנמצאת שלא חלה ע''ז שם תרומת מעשר דכבר נפטר: פול המצרי. מין קטנית ושמן פאזול''א: שזרעו לזרע. דאם זרעו לירק הוה אזיל מעשר דידיה בתר לקיטה כדמפרש בר''ה (דף יג:) אבל מיני קטנית בתר השרשה אזלי: צובר גורנו לתוכו. כלומר מערבן יפה ויתרום: ונמצא. חדש שבתוך התרומה מתקן את החדש הנשאר וישן שבתרומה מתקן את הישן הנשאר:
שלשה בתוך הדף וב' חוץ לדף. אומר ר''ת דשם צריך שיהא כולו בתוך הדף. מ''ר: רבי יוסי אומר אף תולין את השם ר' יצחק אומר אף מוחק וכותב. גורר היינו לאחר שנתייבשה הכתיבה ומוחק היינו בעוד לחה ואינו הדור כל כך ומדקתני ר' יוסי אומר אף תולין ר' יצחק אומר אף מוחק משמע לכאורה דגורר עדיף מכולהו ותולה גרע מיניה ומוחק גרע מתולה אבל א''א לומר כן אלא ר' יצחק אדר' יהודה קאי ולא אדר' יוסי דתולה גרע ממוחק כדאמרינן בירושלמי פ''ק דמגילה דא''ר זעירא בר' חננאל בשם רב הלכה כמו שהוא אומר מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול ומיבעיא ליה התם בג' תיבות שיש בהם שם אי שרי לתלות דדלמא דוקא כשיש בהן תיבות של חול לא מיחזי כי טפל למה שבפנים ואיבעיא ליה אפי' בג' תיבות שכולם שם כגון אל אלקים יי' דכתיב בספר תהלים אי שרי לתלות או לא ור''ת פי' דתולין עדיף מכולהו לר' יוסי ולא גריס אף תולין ומאן דפסיק הלכה תולין קסבר דוקא תולין ולא מוחק וכותב וכן פוסק ר''ת אבל א''א לומר כן כדמוכח בירושלמי דתולין גרע ומיהו קשה אי גרסי' במילתיה דר' יוסי אף תולין דהא ר''י נמי מודה דתולין כדאי' במס' סופרים פ''ב דקתני טעה את כל השם יתלנו בין השיטין דברי ר''י ר''מ אומר מוחק משלפניו וכותב את השם על מה שמחק והיה נראה לומר דבהא פליגי דמר סבר תולין עדיף ומר סבר מוחק עדיף ומיהו אין לחוש אי פליגא ברייתא דמסכת סופרים אהא דשמעתין דעל כרחין אליבא דר''מ פליגי דקתני הכא ר''ש בן אלעזר אומר משום ר''מ אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולין את השם כיצד עושה מסלק את היריעה כולה וגונזה. מ''ר: ולימא מר הלכה כמר. בפרק כל הגט (גיטין דף כח.) ובסוף מגילה (דף לא:) בתרי דוכתי ובקידושין פ' האומר (דף נט:) פריך כי האי גוונא וצריך ליתן טעם בשאר דוכתי דלא פריך. מ''ר: תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כו'. משנה היא במס' דמאי (פ''ד מ''א) וקתני רישא הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח ולא עישרן (דמאי) שואלו בשבת ואוכלן על פיו ולמוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר תרומת מעשר של דמאי שחזרה למקומה כו' ופי' בקונטרס בשבת הקילו משום כבוד שבת הואיל ודמאי דרבנן הוא דרוב ע''ה מעשרין הן וטעם זה הוא בירושלמי במס' דמאי ועוד מפרש שם טעם אחר אימת שבת על עם הארץ וזה לשון הירושלמי חברייא משמיה דר' חנינא מפני כבוד השבת התירו ואם מפני כבוד השבת למה לי שואלו ע''י עילה רב ביבי בשם ר' חנינא אימת שבת על ע''ה והוא אומר אמת פי' משום דשבת קובעת למעשר אימת שבת עליו ופריך בדא תנינן חשכה מוצ''ש לא יאכל עד שיעשר מפני אחר שאין שבת עליו באימה תני שאלו בחול לא יאכל בשבת מ''ד אימת שבת עליו ניחא מ''ד משום כבוד שבת אפי' שאלו בחול יאכל בשבת ומשני לא אמרו אלא בשוגג ולא במזיד וטעמא דר''ש שזורי מפרש התם משום דאימת דימוע עליו והוא אומר אמת פי' מאחר שהופרשה. מ''ר: הא איתמר עלה א''ר יוחנן הלכה כר''ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי. ברוב ספרים גרס ר' יונתן ולא ר' יוחנן כאן ובפ' בהמה המקשה (חולין דף עה:) ובפ' אע''פ (כתובות דף נה.) וכן מוכח שם בפ' אע''פ דמייתי לה אפלוגתא דרב ור' יונתן דאומדנא וקשה דבסמוך גבי ההיא דפול המצרי קא פסיק רבי שמואל בר נחמני א''ר יונתן הלכה כר''ש שזורי ובפ' בהמה המקשה (שם:) מוכח דדוקא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הוא דקאמר דהלכה כמותו ולא באחריני גבי ההיא בן פקועה דרב אדא בר חנן דא''ל רב אשי זיל שחטיה ופריך והא''ר חנינא הלכה כרבי שמעון שזורי ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר''ש שזורי כו' ומשני אנא כי הא סבירא לי דאמר רבי יונתן הלכה כר''ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי אבל באחריני לא ויש לדחות ובספר רבינו גרשום כתיב בההיא דפול המצרי ר' יצחק בר נחמני אמר שמואל וכן בספרים ישנים. מ''ר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד