מנחות לה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

ואי נמי כל היכי דכי מיתלי ביה במתנא, כשאוחז אדם ברצועה ומושך אליו את התפילין אתייה התפילה אבתריה ואינה נקרעת חדתתא. ואידך, אם התפילה נקרעת עתיקתא!

אביי הוי יתיב קמיה דרב יוסף, איפסיק ליה לאביי רצועה דתפילי. אמר ליה אביי לרב יוסף: מהו למיקטריה את הרצועה שנקרעה?

אמר ליה רב יוסף: "וקשרתם" כתיב שתהא קשירה "תמה", והיינו נאה, ורצועה שיש בה קשר [חוץ מהקשר שבראש] אינה רצועה נאה ^[28].

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי: מהו למיתפריה לרצועה שנקרעה, ועייליה לתפירה לגאו, לצידה הפנימי של הרצועה, בצורה שלא תראה כלפי חוץ?

אמר ליה רב אשי: פוק חזי מה עמא דבר! צא וראה כיצד נוהגים האנשים ברצועה שנקרעה, שאינם קושרים אותה, ואף אתה לא תקשור ^[29].

אמר רב פפא: גרדומי רצועות, והיינו רצועות התפילין שאחרי הקשר של ראש [ששיעור אורכן מתבאר לקמן] שנחתכו, ונשתייר מהן שיור מועט והיינו "גרדומין" [שהן כינוי לשיורי] הרי הן כשירות, כיון שבתחילה היה בהן כשיעור הרי גם עתה שנחתכו ונשתייר פחות מכשיעור הם עדיין ראויים למצותן, מדין "גרדומי מצוה", וכמו בגרדומי ציצית!

ודחינן לדברי רב פפא: ולאו מילתא היא! שאין דין "גרדומין של מצוה" נוהג ברצועות התפילין. וראיה לדבר מדאמרי בני רבי חייא: גרדומי חוטי תכלת של ציצית וגרדומי אזוב שנשתיירו מקלחי האזוב שמזים בהם מי חטאת [של אפר פרה אדומה] על המִטַהַרים מטומאת מת, הרי הם כשירין גם כשלא נשתייר בהם השיעור הראוי לתחילת קיום המצוה!

ומזה שלא כללו בני רבי חייא את גרדומי רצועות התפילין בכלל הדברים שגרדומים כשרים בהם, מוכח שלא נאמר ברצועות תפילין דין גרדומין, אלא רק בציצית ובאזוב נאמרו משום דתשמישי מצוה נינהו. אבל הכא, רצועות תפילין דתשמישי קדושה נינהו, לא [שהרי יש קדושה ברצועות התפילין מה שאין כן בציצית ובאזוב]. ולכן צריך שיהיה בהן את השיעור תמיד, הלכך אין בהם דין גרדומין. [ועיין באור שמח בהלכות לולב במה נוהג דין גרדומין].

והשתא דייקינן: מזה שלא מועיל ברצועות התפילין דין גרדומין מוכח מכלל זאת דאית להו שיעורא.

והוינן בה: וכמה הוא שיעורן?

[לרש"י השאלה היא ביחס לרצועות של תפילה של ראש התלויות על הגוף, לאחר הקשר של ראש, ולהרבה ראשונים ^[30], וכן הוא להלכה, הבעיה היא ביחס לשיעור הרצועות של תפילה של יד. הסוגיא להלן מתבארת לפי רש"י!].

אמר רמי בר חמא אמר ריש לקיש: כמרחק שבין אחת האצבעות [שלקמן יתבאר איזו היא] עד אצבע צרדה שהיא האצבע הסמוכה לאגודל ^[31], והנקראת כן מלשון "צרה", בהיותה סמוכה לאגודל, כשם ששתי נשים הנשואות לבעל אחד נקראות צרות זו לזו.

רב כהנא מחוי [היה מראה] כפוף!

רב אשי מחוי [היה מראה] פשוט!

לדעת רב כהנא יש למדוד את המרחק בין האצבע האמצעית [הנקראת אמה] לבין האצבע הצרדה הסמוכה לאגודל, ואילו לדעת רב אשי יש למדוד את המרחק בין האגודל לבין האצבע הצרדה הסמוכה לו. ומכיון שהמרחק בין אמה לאצבע הוא פחות מאשר המרחק שבין אגודל לאצבע, לכן הראה רב כהנא כפוף שהוא פחות גבוה מפשוט [זקוף].

רבה, כשהיה מניח תפילין של ראש קטר להו, היה קושרם בראשו ואת הרצועות שלאחר הקשר פשיט, היה פושט אותם, ושדי להו ותלויות על כתפיו מאחור.

רב אחא בר יעקב קטר להו ומתלית להו, היה קולע את שתי הרצועות יחד ומשלשל אותן [ולא נתבאר אם לפניו או לאחוריו].

מר בריה דרבינא עביד כדידן, שהיה תולה את הרצועות מלפנים, כמו שאנו נוהגים, ולא היה קולע אותן.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: קשר של תפילין שצריך לעשותו בצורת האות דלי"ת [כדי שיהיה השם ש-ד-י בתפילין: שי"ן בתפילה של ראש, דלי"ת בקשר של רצועות הראש ויו"ד ברצועה של יד הסמוכה לבית של יד] זהו הלכה למשה מסיני!

אמר רב נחמן: ונוייהן של התפילין [רש"י ביאר שני ביאורים. א. אותיות השם ש-ד-י המופיעות על התפילין, והנחשבות בתור הנוי שלהן. ב. הרצועות בצד שהן חלקות וצבועות בשחור] צריכות להראות לבר, בחוץ.

רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא, איתהפכא ליה רצועה דתפילין הצד הפנימי של הרצועה התהפך כלפי חוץ, והצד החיצוני הצבוע בשחור התהפך כלפי פנים. [ויש מפרשים שהדלי"ת שבקשר התהפכה כלפי פנים].

אמר ליה מר זוטרא לרב אשי: וכי לא סבר לה מר את מה שלמדנו שצריך שנוייהן יהיו לבר כלפי חוץ!?

אמר ליה רב אשי: לאו אדעתאי לא שמתי לב, ושוגג הייתי!

כתוב בפרשת נצבים "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". תניא: רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש, שרוב שם ה' נמצא בהן האות שי"ן והאות דלי"ת ^[32].

כתוב בפרשת כי תשא "והסרותי את כפי וראית את אחורי". אמר רב שמעון חסידא: מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה באותו זמן קשר של תפילין של ראש הנמצא מאחורי העורף [ואמרינן במסכת ברכות [דף ו'] שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין ככתוב "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" ואין עוז אלא תפילין].

אמר רב שמואל בר בידרי אמר רב, ואמרי לה אמר רב אחא אריכא אמר רב הונא, ואמרי לי אמר רב מנשיא אמר שמואל: תפילין, מאימתי מברך עליהם? משעת הנחתן, לאחר שהניחן.

ומקשינן: איני, והא אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן לפני העשיה [עובר מלשון "קודם" פסחים דף ז' עמוד ב']?

אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מברך על התפילין משעת הנחה ועד שעת קשירה ^[33] וכיון שלא קשרן עדיין עובר לעשייתן הוא, ולפני הנחתן על היד אין לברך מפני שזהו עובר לעובר, ואין להקדים כל כך את הברכה, אלא מברך סמוך לעשיית המצווה לפני העשיה.

הערות

^[28] כתב הרא"ש (הלכות תפילין סי' י"א) שכל זה דווקא ברצועות המקיפות את הראש והזרוע. שהן קושרות את התפילין ולכן רצועה קשורה פסולה כי צריך קשירה תמה. אך שאר הרצועות התלויות ואינן קושרות את התפילין, מועיל בהן קשירה לרצועה. וברצועה של יד מבואר בשו"ע (ל"ג ה') שצריך שתהיה רצועה שלימה בשיעור שתקיף את הזרוע ויגיע אח"כ לאצבע האמצעית ויכרוך עליה שלש פעמים. ולשאר הרצועה המקיפה את היד שבע פעמים לזה מועיל רצועה קשורה. ובביאור הלכה הביא שנחלקו האחרונים בזה, כאשר יש רצועה שלימה בשיעור הקפת הזרוע ועד שמגיע לאצבע וכריכת שלש פעמים. ושאר הרצועה קשורה. שדעת המחצית השקל שבאופן זה צריך לכרוך את הרצועה פעם אחת על הזרוע ולהביא אותה לאצבע ולכרוך ג"פ. ורק אחר כך לעשות את שבע הכריכות על הזרוע. כדי שתהיה כריכת האצבע ברצועה השלימה ולא בקשורה. אך מהר"ש קלוגר בספר החיים חולק, וסובר שעושה את הכריכות כדרכו. שמכיון שיש ברצועה השלימה שיעור שתגיע לאצבע ויכרוך, ורצועה זו ראויה לקשירה כראוי, שוב שייך בזה הכלל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכמו כן כאן כיון שראוי לקשירה אין הקשירה מעכבת.

^[29] כך פירש רש"י. והתוס' הביא מרבינו תם שפירש הפוך. שמנהג העולם להכשיר ברצועה תפורה. ובשו"ע (ל"ג ה') הובאו שתי הדעות. וסיים המחבר שבשעת הדחק יש לסמוך על המכשירים בתפירה, כדי שלא לבטל מצוות תפילין.

^[30] התוס' הביאו דעת הערוך שהנידון כאן בסוגיא הוא על שיעור רצועות של יד. ולשיטה זו מה שמבואר בגמ' עד אצבע צרדה נאמרו בזה שתי שיטות בראשונים. יש מפרשים שהכונה שאחרי ההידוק על היד יהיה רצועה כשיעור המרחק שבין אגודל לאמה או אצבע לאמה. אך יש ראשונים שפירשו שצריך שתגיע הרצועה עד האצבע של המניח. וכפוף זה שיכפוף את האצבע ותגיע לשם הרצועה. ופשוט שתהיה האצבע ישרה ותגיע הרצועה לראש האצבע. ובמרדכי כתב לבאר לשיטה זו המשך דברי הגמ'. רבה קטר להו, שלא מספיק שתגיע הרצועה לאצבע אלא צריך גם שיקשור אותה על האצבע. רב אחא בר יעקב קטר להו ומתלית להו. היינו שכורך שלש פעמים על האצבע וזהו לשון מתלית, מר בריה דרבינא עביד כדידן. היינו שלא היה קושר את הרצועה כלל על האצבע ומספיק שתגיע לאצבע.

^[31] והתוס' הביאו מהערוך שאצבע צרדה היא האצבע האמצעית. וכן מוכח גם בקליר.

^[32] זוהי דעת רש"י. שגם הדל"ת [שבקשר של ראש] והיו"ד [שבסוף הקשר של יד] הם אותיות גמורות. ולכן תפילין של ראש נקראים שם ה' נקרא עליך. מכיון שיש בהם את רוב השם. אך התוס' חולקים על רש"י, והוכיחו שהדל"ת והיו"ד אינן אותיות גמורות. וכתב בקרן אורה שאין כוונת התוס' שאין כלל דין לעשות דל"ת, שהרי בסוגיא בעירובין (צז.) מוכח שהקשר של ראש יש לו צורה מיוחדת. אלא וודאי שגם התוס' מודים שהוא בצורת דל"ת, והם חולקים רק שהדל"ת איננו מאותיות השם. והרמב"ם (פ"ג מתפילין ה"א) כתב וז"ל שמונה הלכות יש במעשה התפילין כולן הלכה למשה מסיני וכו' ואלו הן וכו' ושיהיה הקשר שלהן קשר ידוע כצורת דל"ת. עכ"ל. וכתב הגרי"ז שמבואר מלשון הרמב"ם שהדל"ת איננה כלל אות. אלא רק שכך היא צורת הקשר שיהיה כצורת דל"ת. מה שאין כן השי"ן היא אות גמורה וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מתפילין הט"ז) וז"ל אין עושין התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן. עכ"ל. הרי שהשי"ן היא אות גמורה ויש לה דין של כתיבת התפילין.

^[33] התוס' הביאו את דברי רבינו אליהו. שהוכיח מכאן שצריך לקשור כל יום מחדש את קשר התפילין. וראייתו היא מזה שמבואר כאן שיש כל יום קשירה. אך רבינו תם חולק עליו. ופירש שכוונת הגמ' קשירה היא הידוק. וההידוק גם כן קרוי קשירה.

ואי נמי [או גם כן], כל היכי דכי מיתלי ביה במתנא אתייה אבתריה [כל מקום שכאשר התפילין תלויות ברצועה הן הולכות אחריה ואינן ניתקות] — הרי אלו חדתתא [חדשות], ואידך עתיקתא [והאחרות, שניתקות, ישנות].

א אביי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב יוסף, איפסיק ליה [נפסקה לו] הרצועה דתפילי [של התפילין], אמר ליה [לו]: מהו למיקטריה [האם מותר לקשור אותה]? אמר ליה [לו]: "וקשרתם" (דברים ו, ח) כתיב [נאמר] בתפילין, ללמד שתהא קשירה תמה שלימה ויפה, ואין הדבר מתקיים באופן זה.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב יוסף לרב אשי: מהו למיתפריה ועייליה [האם מותר לתפור אותה, את הרצועה, ולהכניס] את התפירה לגאו [פנימה], כך שהדבר אינו נראה כלפי חוץ? אמר לו: פוק חזי מה עמא דבר [צא וראה מה העם נוהג].

אמר רב פפא: גרדומי רצועות, כלומר, רצועות שנקטעו בחלקן — כשירות. ומעירים: ולאו מילתא היא [ולא כלום הוא], מדאמרי [ממה שאמרו] בני ר' חייא: גרדומי תכלת של ציצית, שנחתכו ונשאר מהם רק מעט, וכן גרדומי אזוב של הזאת מי פרה אדומה כשירין, ולא אמרו כן על גרדומי רצועות התפילין. וטעם הדבר, התם [שם] הוא שכשרים משום שתשמישי מצוה נינהו [הם], ואין קדושתם מרובה, אבל הכא [כאן] בתפילין שתשמישי קדושה נינהו [הם] — לא.

ואומרים: על כל פנים, מכלל הדברים אתה לומד דאית להו שיעורא [שיש להם שיעור] לרצועות, שהרי אנו מדברים על רצועות שלמות ועל גרדומין, ואם כן, כמה שיעורייהו [שיעורם]? אמר רמי בר חמא, אמר ריש לקיש: עד אצבע צרדה, הסמוכה לאגודל. ובהסבר דבר זה, מהיכן מודדים עד אצבע צרידה, רב כהנא מחוי [היה מראה] כפוף, מראש האמה עד ראש האצבע. רב אשי מחוי [היה מראה] פשוט, מראש האגודל עד ראש האצבע.

ועוד אומרים: רבה קטר להו ופשיט ושדי להו [היה קושר אותן את הרצועות ופושט ומשליך אותן לאחוריו]. רב אחא בר יעקב קטר להו ומתלית להו [היה קושר אותן ומשלש אותן], גודל אותן כמין צמה. מר בריה [בנו] של דרבנא עביד כדידן [היה עושה כמונו], שהיה נותן את הרצועות מלפניו.

ב אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: קשר של רצועות התפילין שיהא כצורת דל"ת בתפילין של ראש, ומעין יו"ד בתפילין של יד — הלכה למשה מסיני. אמר רב נחמן: ונוייהן לבר כלומר, הנוי, הצד השחור, צריך להיות לחוץ ולא בפנים. רב אשי הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] מר זוטרא, איתהפכא ליה [התהפכה לו] הרצועה של התפילין, אמר ליה [לו]: לא סבר לה מר ונוייהן לבר [האם אין אדוני סבור שצד הנוי שבהם צריך להיות לחוץ]? אמר ליה [לו]: לאו אדעתאי [לא היה זה בדעתי], כלומר, לא שמתי לב לדבר.

נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י), ועל כך תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש, שיש בהם שם ה', והם מראים לעיני כל ששם ה' נקרא על ישראל. ועל מה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "והסרתי את כפי וראית את אחרי" (שמות לג, כג), אמר רב חנא בר ביזנא, אמר ר' שמעון חסידא: מלמד שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין.

אמר רב יהודה: קשר של תפילין צריך שיהא למעלה, בגובה הראש ולא בצואר, כדי שיהו ישראל למעלה ולא למטה, וכן צריך שיהא מונח כלפי פנים, כלומר, בעורף ולא בצדדים, כדי שיהו ישראל לפנים ולא לאחור.

אמר רב שמואל בר בידרי, אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר ר' אחא אריכא, אמר רב הונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שמועה זו שאמר רב מנשיא אמר שמואל: תפילין מאימתי מברך עליהן? משעת הנחתן על היד ואילך. ומקשים: איני [כך הוא]? והא [והרי] אמר רב יהודה, אמר שמואל: כל המצו‍ת כולן מברך עליהן עובר (קודם) לעשייתן, וכיצד מברך עליהן לאחר הנחתן! אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] ותירצו את הסתירה: מברך עליהם משעת הנחה ועד שעת קשירה, שקשירתן היא עשייתן.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Alternatively, in any case where if the phylacteries are hanging by the strap the compartment follows the strap, i.e., it remains attached, these phylacteries are considered new; and in the other case, where the phylacteries would fall off, they are considered old.

§ The Gemara relates: Abaye was sitting before Rav Yosef when the strap of his phylacteries tore. Abaye said to Rav Yosef: What is the halakha as to whether one may tie the strap? Rav Yosef said to him: It is written with regard to phylacteries: “And you shall bind them [ukshartam] for a sign upon your arm” (Deuteronomy 6:8), which teaches that the binding must be complete [keshira tamma], whole and beautiful, and that would not be the case with a makeshift knot.

Rav Aḥa, son of Rav Yosef, said to Rav Ashi: What is the halakha as to whether one may sew a strap that tore and insert the stitching inside, so that it is not visible from the outside? Rav Ashi said to him: Go out and see what the people are doing. If the common custom is to do this, it is permitted.

Rav Pappa says: The remnants of straps, i.e., what remains when part of the strap has been cut off, are fit. The Gemara comments: And it is not so, as can be derived from the fact that the sons of Rabbi Ḥiyya say: The remnants of the sky-blue wool of ritual fringes, when only a small thread remains, and likewise the remnants of the hyssop, used for the sprinkling of the purification water of the red heifer, are fit. They did not include the remnants of straps of phylacteries in this halakha. The reason for this difference is that it is there that the remnants are fit, as they are mere articles used in the performance of a mitzva; but here, phylacteries are articles of sanctity, which are of greater sanctity, and therefore their remnants are not fit.

The Gemara states: From this line of inquiry one can conclude by inference that the straps of phylacteries have a minimum requisite measure. And how much is their measure? Rami bar Ḥama says that Reish Lakish says: It is until the index finger. In explanation of this size, Rav Kahana would demonstrate a bowed measure, i.e., from the tip of the middle finger until the tip of the index finger, with the fingers spread. Rav Ashi would demonstrate a straight measure, from the tip of the thumb until the tip of the index finger, with the fingers spread.

The Gemara relates: Rabba would tie the straps and release them and let them fall behind him. Rav Aḥa bar Ya’akov would tie them and plait them together like a braid. Mar, son of Rabbana, would act like we do, i.e., he would let the straps fall and hang over the front of his body.

Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, says in the name of Rav: The form of the knot of phylacteries, i.e., that there must be the form of a letter dalet in the knot of the phylacteries of the head and the letter yod in the knot of the phylacteries of the arm, is a halakha transmitted to Moses from Sinai. Rav Naḥman says: And their decorative side, the black side of the knot where the shape of the letter is visible, must face outward. The Gemara relates: Rav Ashi was sitting before Mar Zutra when the strap of his phylacteries became reversed. Mar Zutra said to him: Doesn’t the Master hold in accordance with the ruling that their decorative side must face outward? Rav Ashi said to him: It did not enter my mind, i.e., I did not notice.

With regard to the verse: “And all the nations of the land shall see that the name of the Lord is called upon you, and they shall be afraid of you” (Deuteronomy 28:10), it is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: This is a reference to the phylacteries of the head, upon which the name of God is written, as they demonstrate to all that the name of God is called upon the Jewish people. With regard to the statement of God to Moses: “And I will remove My hand, and you will see My back” (Exodus 33:23), Rav Ḥana bar Bizna says that Rabbi Shimon Ḥasida says: This teaches that the Holy One, Blessed be He, showed Moses the knot of the phylacteries of the head.

Rav Yehuda says: The knot of phylacteries must be above, i.e., it must rest on the head rather than on the neck, in order that the Jewish people should be above and not below. And likewise it must be placed toward the front [panim], i.e., not on the sides of the head, in order that the Jewish people should be in front [lefanim] and not behind.

§ Rav Shmuel bar Bideri says that Rav says, and some say that Rabbi Aḥa Arikha, i.e., Rabbi Aḥa the Tall, says that Rav Huna says, and some say that Rav Menashya says that Shmuel says: With regard to phylacteries, from when does one recite a blessing over them? From the time when one dons them on the arm and onward. The Gemara raises a difficulty: Is that so? But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel says: With regard to all the mitzvot, one recites a blessing over them prior to their performance? How, then, can one recite a blessing over phylacteries after donning them? Abaye and Rava both say: One recites the blessing from the time of donning the phylacteries until the time of binding them, as the binding constitutes the performance of the mitzva.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרש"י בד"ה שם י"י כו' שכתוב בו רוב השם כו' ויראו ממך הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה וכמה כו' משערין הרצועית שיגיעו ראש כו' יותר מבחטה ופחות מבשעורה ואם יותר כשר עכ"ל כצ"ל אבל בפחות פוסל בסמ"ק ע"ש וק"ל:

בד"ה משעת כו' קשירה דהכי מפר"ת כו' מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו תפילין על ידו כו' עכ"ל כך הגירסא שם וכצ"ל ולכך הוצרכו לומר ולפי שאין לקשור ביד אחת כו' דודאי דהחבר ידע לעשות הקשר אלא לפי שאין נוח כו' הוצרך לסיוע שלה תדע כו' ומה שכתבו ותפילין של ראש ודאי אין צריך לקשור כו' מלתא באנפי נפשיה הוא מהסברא ולא מן התדע הוא ודו"ק:

כי שם ה' נקרא וגו' אלו תפילין כו' וראית את אחורי כו'. מבואר בברכות פ"ק:

קשר של תפילין צריך שיהא למעלה כו'. הכוונה בזה כמ"ש בקידושין פרק האומר ע"פ מ"ש ג' כתרים הן כו' שכתר תורה הן הן התפילין של ראש שנאמר בהן למען תהיה תורת ה' בפיך וגו' וע"כ אמר שיהיה זה הכתר של תורה למעלה כדי שיהיו ישראל למעלה ע"י התורה וכמ"ש חז"ל כי כתרך גדול מכתרם וצריך שיהו כלפי פנים כדי שיהו ישראל ע"י התורה לפנים מכל שאר הכתרים כמ"ש ת"ח קודם לכהן ע"ה ולגבי כתר מלכים נאמר בי מלכים ימלוכו וק"ל:

רש"י ד"ה שיעור תכלת. ושיעור איזוב מפורש בפ"ק דסוכה. שם לא נמצא. אבל איתא בנדה (כו) ודשיעורו טפח. ועי' תוי"ט ספי"א דפרה:

תד"ה פוק. וכן בס"פ כיצד מברכין. כצ"ל וכ"ה בהרא"ש בהלק"ט סי' י"א:

"וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ". תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבְּרֹאשׁ (דברים כח, י) (דברים ו, ח). נראה לי בס"ד בתפילין של ראש יש אותיות ש"ד מן שד־י שנשלם באות יו"ד של תפילין של יד אך יש בתפילין של ראש אות ש' יתורה שיש לה ד' ראשין ובה רמוז מספר שם ה' דהיינו שי"ן במלואה [360] עולה מספר ש"ס ועם מספר ו' היתר שיש בה יש שס"ו כמנין שֵׁם הֳ' [366] ולזה אמר 'כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ' אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ, שיש בו שי"ן יתירה שיש לה ו' יתר.
ועוד נראה לי בס"ד ידוע ששם הוי־ה נקרא 'מצפץ' בחלוף א"ת ב"ש ולכן שני שמות הוי־ה שבתחילת י"ג מידות קורין אותם המתפללים ביחיד 'מצפץ מצפץ א־ל רחום וחנון' וידוע שני שי"ן של תפלין הם כנגד שני שמות הוי־ה הוי־ה די"ג מדות הנזכר כי שם מצפץ [300] הוא גימטריא ש' וזהו שנאמר 'כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ' נִקְרָא דייקא שקריאתו היא מצפץ והם עליך בתפילין של ראש שרשום בו ב' שי"ן.

מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין (שמות לג, כג) (דברים ו, ח). נראה לי בס"ד הכוונה על אור עליון שרומז עליו הקשר של תפלין שהוא אות ד' ונרמז זה בתיבת אֲחוֹרׇי דקרי בה 'אחור יו"ד' כי אחור אות יו"ד באלפא בית"א הוא ט' שמספרה תשעה ואות ד' במספר הקדמי הוא תשעה דהיינו אם תחשוב מן אות ב' כי האלף תצרפו עם אותיות כמנפ"ץ להשלים בו מספר האלפים אם כן תתחיל לחשוב מן אות ב' באותיות בג"ד ואז יהיה אות ד' מספר תשעה.

קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִלִּין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה (שמות לג, כג) (דברים ו, ח). נראה לי בס"ד נרמזו ישראל באות ד' שהם משולשים בשלשה קדושות שהם כהנים לויים ישראלים שנקראים חסד דין רחמים ומספר 'חֶסֶד דִּין רַחֲמִים' [434] עולה דל"ת [434] לכן נרמזים באות דל"ת של תפלין וגם הנשים יש להם אחיזה בדל"ת זו כי הנשים נקראו 'גֶפֶן פּוֹרִיׇה' [434] דכתיב אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה (תהלים קכח, ג) עולה דל"ת ולזה אמר וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן (שיר השירים ז, ו) ארגמן כי מה שעולה מלמטה למעלה על ידי תורה ומצות נקרא בשם מן וכמו שכתב עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה בשם אפיקומן שהוא 'אפיקו מן' כי הוא מצוה אחרונה של מצות אותה הלילה.
ועוד נראה לי בס"ד הא דאות ד' של תפלין דומה לישראל כי אות ד' רומז למלכות שהיא ספירה רביעית בשלשה תחתונות שהיא עומדת אחר נה"י [נצח הוד יסוד] וישראל יצאו מן המלכות לכך קשר של תפילין שהוא ד' רומז לישראל.
ומה שאמר 'שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הַדָּלֶ"ת כְּלַפֵּי פְּנִים כְּדֵי שֶׁיְּהוּ לְיִשְׂרָאֵל לְפָנִים' נראה לי בס"ד פנים [180] עם הכולל ד' אותיות גימטריא קפ"ד שהוא מספר רבוע שם הוי־ה דיודי"ן שהוא חסד גמור ושם זה האיר לישראל בגאולתם ממצרים. ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם (שמות יג, יט) כלומר על ידי שם פָּקֹד [184] אז יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, ולכן היתה הגאולה על ידי משה רבינו ע"ה שמספר שמו קפ"ד וקס"א [184+161 = מֹשֶׁה 345] ולכן אנחנו אומרים בסוף ברכת הלבנה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם, כי 'חַי וַקַיָּים' [184] בשני יודי"ן עולה קפ"ד וכוונתינו למשוך לו הארה של שם קפ"ד הנזכר ששם זה יאיר לישראל בגאולה האחרונה גם כן.

תוס' ד"ה אלו כו' אם צריך לחלוץ תפילין של יד. עיין שבת דף סא ע"א תוס' ד"ה דלמא:

וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין של ראש. דורשי רשומות אמרו. שם ה' נקרא. ר"ת שין. ואפשר שם ה' נקרא עליך ס"ת גימטריא אדני עם הכולל ויראו ממך ס"ת גימטריא הויה. ור"ת שם מ"ה עם הכולל:

א''נ כל היכי דמיתלי במתנא. כשאוחז אדם ברצועה התלויה בהן ואתו תפילין אבתריה ואינן נתקין חדתא ואידך שנתקין עתיקא ל''א אתיא אבתריה שמתפשט העור הויא חדתתא: קשירה תמה. שתהא הקשירה נאה ואם יש קשר אחר ברצועה לבד מקשר שקושרין בראש תו לא הויא קשירה יפה לשון אחר קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה: ועייליה לתפירה לגאו. שלא יראה ויהא כשלימה: מה עמא דבר. וכיון דאין נוהגין כן לא תעשה: גרדומי רצועות. מה שתולה מן הרצועות לאחר שנתקשרו בראש אם נפסק מאותן שירים ונשתיירו גרדומין כשירין גרדומין היינו שירים: שיעור תכלת. מפרש בפרק התכלת (לקמן דף לח:) ושיעור אזוב מפרש בפ''ק דסוכה (דף יג.): גרדומים. (שירי) שיריהן: מכלל דאית להו שיעורא. לתליית הרצועות לבר הקשר מדמני להו שירים לגרדומין: מחוי כפוף. [אורך הרצועה תהא עודפת על הקשר] כמה שיכול לפשוט מאצבע עד אמה: פשוט. כמה שיכול לפשוט מגודל ועד אצבע דלגבי (פשיטת) אצבע וגודל הויא בפשיטה ולגבי אמה ואצבע בכפיפה לפי שמאצבע לגודל מתפשט יותר הרבה מבין אצבע לאמה. צרדה לשון צרתא דדא צרה של אגודל והיינו אצבע הסמוך לגודל: רבה. כשמניח תפילין קשר ליה ברישיה ושירי הרצועות פשיט ושדי להו ותולין על כתיפו מאחריו: ומתלית להו. לרצועות התלויות היה גודלן ומשלשן טרני''ם בלע''ז: כדידן. כמנהג שלנו [ותולין לפניו]: קשר של תפילין. שישים הרצועות על ראשו [בענין] שיהא דל''ת כדי שיהא שדי נראה עליהן דשי''ן נראה בקמט בית חיצונה שכפל הקלף כעין שי''ן ודל''ת נראה בקשר ויו''ד נראה באותו של יד כמין רצועה קטנה וראשה כפוף מעט כמין יו''ד: ונוייהן לבר. השם יהא נראה מבחוץ לשון אחר נוייהן של רצועות שהן חלוקות מצד א' וצבועות שחורות והוא נוייהן וראיה לדבר מדאמרינן איתהפיכא ליה רצועה דתפילין א''ל ולא סבר לה מר ונוייהן לבר והכי אמרינן לעיל שמבפנים מאי גנאי ודבר אחר איכא זימנין דמתהפכין אלמא כה''ג הוי מתהפכין שנהפך צד הרצועה התחתון למעלה ונראה: איתהפכא ליה. שלא היתה הדל''ת ניכרת מבחוץ: לאו אדעתאי. שוגג הייתי: שם ה' נקרא עליך אלו תפילין של ראש. שכתוב בו רוב השם שי''ן ודל''ת: קשר של תפילין. מאחורי העורף והקב''ה מניח תפילין כדאמר לעיל דמשום תפילין ש''ר יראו העובדי כוכבים כדכתיב ויראו ממך: למעלה. בגובה הראש ולא למטה בצואר: כלפי פנים. ממול עורף ולא בצידי הראש ל''א כלפי פנים שיהא הקשר מבפנים והנוי של דל''ת מבחוץ כדאמרן ונוייהן לבר: בידרי. שם: מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן. משמע לאחר שהניחן: אביי ורבא דאמרי תרוייהו. מאי משעת הנחתן דקאמר משעת הנחה ועד שעת קשירה דכיון דעדיין לא קשרן עובר לעשייתן הוא:

פוק חזי מה עמא דבר. פי' בקונטרס להחמיר ור''ת מפרש להקל כי ההיא דפ''ק דעירובין (דף יד:) גבי הילמי ולחיים וכן בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מה.). מ''ר: וכמה שיעורייהו. לכאורה בתפילין של ראש איירי דמר פשיט שדי להו על כתפיו לאחוריו ומר מתלית להו אבל הערוך פי' בערך צרדה דכתב בילמדנו בסוף בא אל פרעה ושיעור רצועה של יד עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעי פי' היא אצבע ארוכה ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזוהי אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין ובקונט' פי' דהיא אצבע הסמוכה לגודל ור''א קליר יסד כפי' הערוך בסילוק של פרשת שקלים גיא וכל עפרה בצרדה הכילו פי' משום דכתיב (ישעיה מ) וכל בשליש עפר הארץ והיינו אצבע אמצעי שהוא שלישי ובפ''ק דיומא (דף יט:) דאמרינן גבי כ''ג שמכין לפניו באצבע צרדה הדבר ידוע שא''א להשמיע קול אלא כשמכה באמצעי ולפי' זה דחזי פשוט היינו מגודל עד אמה וכפוף מאצבע עד אמה ובערוך פי' בערך כף דכפוף היינו מעיקר גודל עד ראש אצבע. כשהן דבוקות זו בזו ופשוט מראש אצבע עד ראש גודל כשהן פשוטות וי''מ עד אצבע צרדה שצריך לעשות הרצועות ארוכות ממקום הנחתן עד אצבע צרדה וכפוף היינו שכופף את אצבעו ומשער הרצועה עד שם ופשוטה היינו שמשער הרצועה ממקום הנחה עד ראש אצבע פשוטה ובתפילין של ראש משערין הרצועות שתגיע ראש האחד עד טיבורו וראש השני עד הלב ושמא שום מדרש יש וגבי תפילין של יד הוא דאמרינן בפ' שני דברכות (דף יג:) ושמתם את דברי אלה על לבבכם שתהא שימה כנגד הלב ובשימושא רבה דתפילין יש דליפשו רצועי עד דלימטי לחדא כנגד מילה מימינא ולחדא כנגד הלב משמאלא עוד יש אומר דמצות שיעור רוחב הרצועות יותר מכחטה ופחות מכשעורה ואם יותר כשר. מ''ר: עביד כי דידן. דפשיט ושדי להו על כתיפיו מלפניו. מ''ר: ונוייהן לבר. הכא מוכח דארצועות קאי ולא כמו שפירש בקונטרס במסכת שבת (דף כח:) דקאי אקציצה. מ''ר: אלו תפילין שבראש. פי' בקונטרס שכתוב עליהן רוב השם שי''ן ודלי''ת ונראה דדלי''ת ויו''ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי מן השם של שדי מדחשיב להו לעיל ובריש פ' בתרא דמגילה (דף כו: ושם) תשמישי קדושה ולא הן עצמן קדושין ובשום דוכתא לא קרי להו כי אם קשר של תפילין עוד אמרינן בפ' במה מדליקין (שבת דף כח:) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הילכתא אילימא כו' אלא לעורות והאמר אביי שי''ן של תפילין הלכה למשה מסיני פירוש ופשיטא דצריך בהמה טהורה ומסיק אלא לרצועות משמע דד' ויו''ד לא חשיבי אותיות וה''ר יעקב דאורלינ''ש מסופק אם צריך לחלוץ תפילין של יד כשנכנס לבית הכסא דשמא כיון דמחופות עור לא צריך דלא אסרו אלא תפילין של ראש שכתוב שי''ן בעור ויש עוד לפרש דלכך קאמר אלו תפילין שבראש משום דנראין יותר משל יד דעל של יד אמרינן לקמן לך לאות ולא לאחרים לאות. מ''ר: משעת הנחה ועד שעת קשירה. מכאן היה מדקדק רבינו אליהו שצריך אדם לקשר תפילין בכל יום ור''ת מפרש דאין צריך ומביא ראיה מהא דאמרינן בפ''ק דחולין (דף ט. ושם) דצריך אדם שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב יהודה אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית ואידך הני שכיחן פי' וצריך ללומדן לפי שתמיד צריך להן ואי בעי למקשר קשר של תפילין בכל יום איכא דשכיחא טפי ומיהו בקונטרס פי' שם איפכא הני שכיחן קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית ואין צריכין ללמוד שמנעוריו בקי בהן וכמו שפירשתי נראה דאדרבה כתב ושחיטה שכיחי טפי מכולהו ועוד מדקדק ר''ת דהך קשירה לאו ממש היא מהא דחשיב בריש פ' בתרא דעירובין (דף צז. ושם) קשר

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד