מנחות לז ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

רבי יוסי החרום [שהיה חוטמו משוקע] אומר: מצינו הלא ימין שנקרא "יד", שנאמר: "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימי נו".

ואידך: תנא קמא לא קשה לו משם משום ש"יד ימינו" במפורש איקרי, אך "יד" סתמא לא איקרי ליד ימין, אלא ליד שמאל.

רבי נתן אומר: אינו צריך ללמוד מכל אלו הפסוקים אלא למדים זאת: דהרי הוא הכתוב אומר": וקשרתם לאות על ידך וגו' וכתבתם", ודורשים: מה כתיבה של מזוזה ביד ימין שכן דרך רוב ^[46] בני אדם לכתוב ביד ימין, אף קשירה של התפילין עושה אותה בימין, וכיון דקשירה עושה ביד ימין אם כן הנחה היא בשמאל שקושר ביד ימינו את התפילין המונחים ביד שמאלו! עד כאן לשון הברייתא.

והוינן בה: ורבי יוסי החרום הסובר שאי אפשר ללמוד מ"ידך" שמקום תפילין הוא יד שמאל, הנחה דבשמאל מנא ליה?

ומשנינן: רבי יוסי החרום נפקא ליה לדין יד שמאל בתפילין מהיכא דנפקא ליה לרבי נתן. ממה כתיבה בימין אף קשירה בימין.

רב אשי אמר: רבי יוסי החרום לומד דין יד שמאל בתפילין זה שכתוב "ידכה" בה"י, שהיה לו לכתוב "ידך" וכתבה תורה באות ה', שמתפרש יד כהה וזו היא יד שמאל שאין בה כח כיד ימין.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: מנין לך לדרוש פסוק זה שבא להשמיענו יד כהה, ואימא נדרוש פסוק זה שבא להשמיענו ידך שבכח [כאילו כתיב יד - כח] והיא יד ימין? [וכן מצינו בסוטה שהאות ה' מתחלפת בח' שלשון הינקי משמעותו חינקי].

אמר ליה רב אשי: מי כתיב באות ח"ית, והלא כתוב באות כ' וזה משמע יד כהה.

ולימוד זה של רב אשי הוא כתנאי שנחלקו אם למדים יד שמאל מ"ידכה" יד כהה, דתניא: "ידכה" נאמר בייתור האות ה"י ללמדנו זו יד שמאל. אחרים אומרים: "ידכה" לרבות את הגידם שנקטעה כף ידו, ועדיין זרועו קיימת, שמשמעות "ידכה" כהה היא יד רעועה ומקולקלת.

תניא אידך: אין לו זרוע שמאל כלל פטור מן התפילין ואינו חייב להניח ביד ימין [ובתפילין של ראש חייב עיין שאגת אריה סימן ל"ז]. אחרים אומרים: מהכתוב "ידכה" למדים לרבות את הגידם שנקטעה כף ידו ועדיין זרועו קיימת שחייב.

[ולא נחלקו התנאים בברייתא זו, אלא דתנא קמא אמר לפטור מי שאין לו זרוע כלל, ואחרים אמרו לחייב מי שאין לו יד ויש לו זרוע ^[47] תוספות ועיין מגן אברהם סימן כ"ז ס"ק ג'].

תנו רבנן: אטר שרוב כוחו בשמאלו ועושה מלאכתו בשמאלו מניח תפילין בימינו ^[48], מפני שיד ימינו הוא שמאלו שלו שהיא ידו הכהה.

ומקשינן: והתניא: אטר מניח בשמאלו שלו משום שהוא שמאלו של כל אדם?! אמר אביי: אין זו סתירה, כי תניא ההיא ברייתא שאטר מניח בשמאל כל אדם באטר ששולט בשתי ידיו שכח שתיהן שווה, הלכך מניח בשמאלו, ככל אדם.

תנא דבי מנשה: זה שכתוב בפסוק לגבי תפילין של יד "וקשרתם לאות על ידך" זו קיבורת, וכמבואר לקמן בגמרא. וזה שכתוב בפסוק לגבי תפילין של ראש "והיו לטוטפת בין עיניך" זו קדקד.

והוינן בה: היכא הוא בקדקד מקום הנחת תפילין?

אמר דבי רבי ינאי: יניחם על מקום שמוחו של תינוק רופס, במקום שהוא רך כשהוא קטן בן שנה.

בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים, באיזה ^[49] מהן מניח תפילין?

סבור היה רבי שאין בריה כזו, ולפיכך אמר לו לפלימו: אתה לועג לי, וראוי אתה לעונש, הילכך או קום גלי, צא לגלות, או קבל עלך שמתא תשב בנידוי.

אדהכי לפני שענש רבי את פלימו, אתא ההוא גברא לפני רבי, אמר לו: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי, ומסתפק היה לענין מצוות פדיון בכור כמה בעינן למיתב לכהן? האם חייב לפדותו בעשרה סלעים משום ששני הראשים יצאו יחד וחשוב כשני אנשים או שחייב לפדותו בחמשה סלעים בלבד? אתא ההוא סבא, תנא ליה: חייב ליתן לו לכהן עשרה סלעים.

ומקשינן: איני, והתני רמי בר חמא: מתוך שנאמר "פדה תפדה את בכור האדם" שומע אני אפילו אם נטרף נהרג הבכור בתוך שלשים יום שיהא חייב האב בפדיונו,

הערות

^[46] כך פירש רש"י. אך הבית יוסף הביא דברי ספר התרומה שהוכיח מכאן שצריך לכתוב סת"ם ביד ימין דווקא. והיינו שנאמר כאן דין שכתיבה היא בימין. ועוד הוכיח דין זה מהגמ' בשבת שמקשה על הברייתא שאומרת הכותב בשמאלו בשבת חייב. ומקשה הגמ' והרי אין זה דרך כתיבה, ומתרצת הגמ' שמדובר באחד ששולט בשתי ידיו ולכן חייב בשבת על כתיבה בשמאל. ומוכח מזה שלמי ששולט רק בימין כתיבה בשמאל איננה כתיבה, ופסול בסת"ם אפילו בדיעבד. והמחבר (לב ה) כתב וז"ל, צריך שיכתוב בימינו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו ואם כתב בשמאל פסול. עכ"ל. וכתב במגן אברהם (סק"ד) שזה שסיים המחבר שפסול, זה דווקא במי ששולט רק בימין. אך מי ששולט בשתי ידיו אם כתב בשמאל כשר [רק איננו לכתחילה]. וביאר הגרע"א בגליון השו"ע את כוונת המג"א כך, שלכאורה יש סתירה בין שתי הראיות שהביא ספר התרומה לדינו. שבסוגיא בשבת הרי מבואר שמי ששולט בשתי ידיו, גם כתיבת שמאל נחשבת כתיבה. ואילו בסוגיא כאן מוכח לא כך. שהרי בהמשך הסוגיא מבואר שמי ששולט בשתי ידיו מניח תפילין בשמאל. והרי המקור להנחה בשמאל הוא שמכיון שכתיבה בימין הנחה בשמאל. ואם כן מוכח שגם השולט בשתי ידיו כתיבה בימין [ולכן הנחה בשמאל]. ולכן צריך לומר, שבסוגיא כאן שמבואר שכתיבה בימין, זהו רק דין לכתחילה, ודין זה הוא גם בשולט בשתי ידיו שלכתחילה כותב בימין. ובסוגיא בשבת שמבואר שכתיבת שמאל גם בדיעבד אינה כתיבה. הרי באמת מבואר שם שכששולט בשתי ידיו נחשבת כתיבה. וזהו מקור דברי המגן אברהם. שמי ששולט רק בימין הרי כתיבתו בשמאל פסולה. אך מי ששולט בשתי ידיו, לכתחילה יכתוב בימין וכפי שמוכח בסוגיא כאן. ואם כתב בשמאל כשר וכמבואר בסוגיא בשבת.

^[47] המגן אברהם הקשה על דברי התוס', שהרי דרשה זו ידכה לרבות את הגידם. מובאת גם בספרי ושם מבואר לרבות את הגידם שמניח בימין. אם כן מוכח שנקטעה גם הזרוע ולכן מניח בימין. ולתוס' שפירשו שגידם הכוונה שנשארה זרוע מדוע מניח בימין. וביאר המגן אברהם את דעת התוס'. שכיון שנקטעה ידו שוב אין זו יד גמורה, אך מכל מקום נחשבת יד לענין זה שיהיה חייב להניח בימין. מה שאין כן מי שאין לו זרוע שמאל כלל. הוא פטור מלהניח בימין. ורק מי שנשאר לו זרוע שמאל, אע"פ שאין זו יד לענין להניח עליה תפילין מאחר ונקטעה עד הזרוע. אך מכל מקום זה מחייב אותו להניח ביד ימין. ודעת האור זרוע שגידם פטור לגמרי מהנחת תפילין אע"פ שיש לו זרוע, וכתב המשנה ברורה (כז ה) שזה דווקא כשלא נשאר לו מתחת המרפק כלום. אבל אם נשאר קצת מהקנה, גם האור זרוע מודה שחייב להניח התפילין.

^[48] התוס' (ד"ה מה כתיבה) הסתפקו במי שכותב ביד ימין ושאר המלאכות עושה בשמאל באיזה יד יניח תפילין. וייסוד הספק הוא. שהרי מבואר בגמ' שלרבי נתן הלימוד הוא שכתיבה וקשירה בימין והנחה בשמאל. והיינו שההנחה היא על היד שאינו כותב בה. ואם כן מי שכותב בימין הרי הנחתו בשמאל אע"פ שאת כל המלאכות עושה בשמאל. וכתב הרא"ש (הלכות תפילין סימן יח) שאמנם לרבי נתן כך הדין שיניח בשמאל מחמת שאינו כותב בה. אך ההלכה היא שהלימוד הוא מידכה יד כהה. ואם כן אדם זה שכל מעשיו עושה בשמאל. הרי שמאלו היא היד החזקה וימין היא ידו הכהה ויניח תפילין בימין. והמחבר (כז ו) הביא דעת הרא"ש, ודעת החולקים וסוברים שהכל תלוי בכתיבה. ומניח ביד שאינו כותב בה. והרמ"א הכריע כדיעה שתלוי בכתיבה.

^[49] כתב הקרן אורה שהספק הוא אם יניח בראש השמאלי. כשם שביד מניח על ידו השמאלית דווקא, הוא הדין בשני ראשים יניח בשמאלי.

ר' יוסי החורם אומר: אין מכאן ראיה, כי מצינו גם ימין שנקרא יד, שנאמר: "וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו" (בראשית מח, יז). ואידך [והתנא האחר] מה הוא משיב לכך? "יד ימינו" איקרי [נקרא], אבל יד סתמא [סתם] לא איקרי [לא נקרא].

ר' נתן אומר: אינו צריך לראיה זו, אלא הרי הוא אומר: "וקשרתם לאות על ידך..." (דברים ו, ח) וסמוך לו: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (שם ט), ללמד: מה כתיבה בימין, שדרך בני אדם לכתוב בימין — אף קשירה של התפילין צריך שתיעשה בימין, וכיון שקשירה נעשית בימין — ממילא הנחה בשמאל היא, שאינו יכול לקשור את התפילין ביד שעליה הוא מניח אותן. ושואלים: ור' יוסי החורם, הסבור שגם ימין קרויה יד, הנחה של תפילין ביד שמאל מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה [יוצאת לו מהיכן שיוצאת לו] לר' נתן, מ"וקשרתם... וכתבתם".

רב אשי אמר: הנחה על יד שמאל נלמדת ממה ש"ידכה" כתיב [נאמר] (שמות יג, טז), בה"י, ויש לדורשו: יד כהה, כלומר, היד החלשה. אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי, ואימא [ואמור] ודרוש "ידכה" כמו "ידכח", כלומר: ידך שבכח, יד ימין! אמר ליה [לו]: מי כתיב [האם נאמר] "ידכח" בחי"ת? הלא בה' הוא כתוב.

ומעירים: מה שדרש רב אשי הנחה על יד שמאל מ"ידכה", שנוי כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו בברייתא: "ידכה" בה"י — זו שמאל, אחרים אומרים: מה שנאמר "ידך" (כלומר, "ידכה") בא לרבות את הגידם, שנכרתה אמת ידו, שמכל מקום מניח תפילין. ומעירים, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: מי שאין לו זרוע שמאל — פטור מן התפילין. אחרים אומרים: מה שנאמר "ידכה" — הרי זה לרבות את הגידם, שמניח בימין.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אטר מניח תפילין בימינו, שהוא שמאלו, היד החלשה שלו. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: אטר מניח בשמאלו שהוא שמאלו של כל אדם! אמר אביי: כי תניא ההיא [כאשר שנויה הברייתא ההיא] שמניח בשמאלו, הרי זה בשולט בשתי ידיו, שכיון שמשתמש גם בימינו כשאר כל אדם — יניח כמו השאר.

ב ביחס למקום הנחת התפילין תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של מנשה: "על ידך" (שמות יג, ט) — זו קיבורת, הבשר התפוח, השריר שבזרוע; מה שנאמר "בין עיניך" (שמות יג, ט) — זו קדקד. ושואלים: היכא [היכן] בדיוק הקדקוד? אמרי דבי [אומרים בבית מדרשו] של ר' ינאי: אותו מקום שמוחו של תינוק רופס, רך, שאינו מכוסה בעצם.

בעא מיניה [שאל אותו] החכם פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהן מניח תפילין? כעס רבי על שאלה מוזרה זו, שנראה היה כאילו פלימו שואל רק לשם בדיחה, ואמר ליה [לו]: או קום גלי [עמוד וגלה] מכאן, או קבל עלך שמתא [עליך חרם]! אדהכי אתא ההוא גברא [בינתיים בא אדם אחד], אמר ליה [לו] לרבי: איתיליד לי ינוקא דאית ליה תרי רישי [נולד לי תינוק בכור שיש לו שני ראשים], כמה בעינן למיתב [צריך אני לתת] לכהן? אתא ההוא סבא תנא ליה [בא זקן אחד ושנה לו]: חייב ליתן לו עשרה סלעים, אחד לכל ראש.

ושואלים: איני [כן הוא]? וכי ולד כזה טעון פדיון? והתני [והרי שנה] רמי בר חמא, מתוך שנאמר: "פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח, טו), שומע אני אפילו נטרף, כלומר, נהרג בתוך שלשים יום גם כן צריך לפדות אותו? תלמוד לומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yosei HaḤorem says: This is no proof, as we have found that the right hand is also called yad, as it is stated: “And when Joseph saw that his father was laying his right hand [yad yemino]” (Genesis 48:17). The Gemara asks: And the other tanna, who maintains that the right hand is not called yad, how does he respond to this proof? He maintains that the right hand is called “his right hand [yad yemino],” but it is not called a yad without further specification.

Rabbi Natan says: This proof is not necessary, as it says: “And you shall bind them for a sign upon your arm” (Deuteronomy 6:8), and then it states: “And you shall write them upon the doorposts of your house” (Deuteronomy 6:9). This teaches that just as writing is with the right hand, as most people write with their right hands, so too, the binding of phylacteries must be performed with the right hand. And since binding is with the right hand, this means that donning is on the left arm, as one cannot bind the phylacteries with the same hand upon which he is donning them. The Gemara asks: And from where does Rabbi Yosei HaḤorem, who holds that the right hand is also called yad in the Torah, derive that donning phylacteries is on the left arm? The Gemara answers: He derives it from where Rabbi Natan derives it.

Rav Ashi said: The requirement that phylacteries be donned on the left arm is derived from the verse: “It shall be for a sign upon your arm [yadkha]” (Exodus 13:16), which is written with a letter heh at the end. This is expounded as though it stated: Your weak [keha] arm. Rabbi Abba said to Rav Ashi: But one can say that yadkha should be interpreted as yadko’aḥ, with a letter ḥet at the end instead of a heh. If so, this would mean: Your arm that is of strength [shebeko’aḥ], which is the right arm. Rav Ashi said to Rabbi Abba: Is this word written with a ḥet?

The Gemara notes that Rav Ashi’s opinion, that the halakha that phylacteries are donned on the left arm is derived from the term yadkha, is subject to a dispute between tanna’im, as it is taught in a baraita: Yadkha is written with a heh, indicating weakness, and this is referring to the left arm. Others say: “Your arm,” i.e., yadkha, serves to include one without a complete arm, i.e., one whose arm ends at the elbow, in the obligation to don phylacteries, as the remaining part is also categorized as a weak arm. It is taught in another baraita: If one does not have a left arm, i.e., not even above the elbow, he is exempt from the mitzva of phylacteries. Others say: Yadkha serves to include one without a left arm even above the elbow, teaching that he must don phylacteries on his right arm.

The Sages taught in a baraita: A left-handed person dons phylacteries on his right arm, which is equivalent to his left arm, i.e., his weaker arm. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in a baraita that a left-handed person dons phylacteries on his left arm, which is the left arm of every other person? Abaye said: When that baraita is taught, it is referring to one who has equal control with both his hands, i.e., an ambidextrous person. Since such an individual also uses his right hand, he dons phylacteries on his left arm.

The school of Menashe taught with regard to the verse: “And you shall bind them for a sign on your arm, and they shall be as frontlets between your eyes” (Deuteronomy 6:8): “On your arm”; this is the bicep. “Between your eyes”; this is the crown of the head. The Gemara asks: Where exactly on the crown of the head are the phylacteries placed? The school of Rabbi Yannai say: Phylacteries are placed on the place where the bone above the baby’s brain is soft after birth.

§ The Sage Peleimu raised a dilemma before Rabbi Yehuda HaNasi: In the case of one who has two heads, on which of them does he don phylacteries? Rabbi Yehuda HaNasi said to him: Either get up and exile yourself from here or accept upon yourself excommunication for asking such a ridiculous question. In the meantime, a certain man arrived and said to Rabbi Yehuda HaNasi: A firstborn child has been born to me who has two heads. How much money must I give to the priest for the redemption of the firstborn? A certain elder came and taught him: You are obligated to give him ten sela, the requisite five for each head.

The Gemara asks: Is that so? But Rami bar Ḥama teaches: Since it is stated with regard to the redemption of the firstborn: “The firstborn of man you shall redeem” (Numbers 18:15), I would derive that even if he was ravaged, e.g., by an animal, within thirty days of his birth, one should redeem him. To counter this, the verse states:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרש"י בד"ה מידכה כו' ידכה יד כהה עמיא כו' ובד"ה עשר סלעים כו' לנחלה אפ"ה כו' הד"א פטר רחם הס"ד וכצ"ל:

תוס' בד"ה קיבורת כו' דקחשיב רמ"ח אברים שלשים בפיסת יד כו' במקום שמזיעין ולא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן כו' דשייר במתני' פריש בברייתא וכמו שהוסיפו בין הפרקים כו' כך הוסיפו אצילי ידיו דהוא כו' מההיא דערכין דמשמע כו' לשון בני אדם ועד מרפיקו כו' והוא של נזיר וכנגדו כו' הד"א ועצם של קולית ר"י אומר כו' הד"א היינו שוק דבהמה די"מ דסובך כו' שיעור שבקידוש ידים עד הפרק וברגלים עד הסובך והיינו עד כו' כצ"ל ועיין קצת בזה בתוס' פרק כל הבשר וק"ל:

בד"ה שומע אני כו' שלשים יום האב פטור כו' כצ"ל:

גמרא כתנאי כו' אחרים אומרים ידכה לרבות אה"ג. כצ"ל:

תד"ה קיבורת. והיינו כנגד הקודא ששם דרך לחגור. ק"ל מהא דזבחים (פח ב) אבנט מכפר על הרהור הלב היכא דאיתי' וכ"ה בערכין ועי' תוס' שם (טו ב) ד"ה אבנט:

רַבִּי יוֹסֵי הַחוֹרֵם אוֹמֵר (דברים ו, ח). פירש רש"י ז"ל חוטמו שקוע כמו שאמרו בבכורות (בכורות מג:) חרום זה שחוטמו משוקע. וקשא החרום הוא מום כמו שאמרו (משנה בכורות ז, ג) החרום פסול ואיך מכנים את התנא הקדוש בשם המום! ואם היו העולם קורין אותו כך איך קרו ליה רבנן בהכי? ולא עוד אלא שמזכירין אותו כן במשנה?
ונראה לי בס"ד דאפשר להיות שבזה הסימן שהיה לו בגופו שהיה חוטמו שקוע נעשה לו נס מן השמים ולכן היו מזכירין אותו בשם זה לזכר הנס ואם כן זכירה זו לשבח היא וכאשר קרה כזאת לאחד שהיה לו אצבע יתירה ונעשה לו נס בדבר אחד שניצול מסכנה גדולה על ידי סימן זה של אצבע יתירה שהיה לו ומחמת כן היו קורין אותו בעל שש אצבעות לזכרון הנס ויתכן גם לרבי יוסי נעשה לו נס על ידי סימן זה של חוטמו ולכן גם החכמים היו קורין אותו כך לזכרון הנס.

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי רָאשִׁים, בְּאֵיזוֹ מֵהֶם מַנִּיחַ תְּפִלִּין? (דברים ו, ח). הנה פה עירינו בגדאד היה עובר בבטן בהמה כשבה אחת שהיה לו שני ראשים והביאו אותו לפנינו ואחר שנה נולד מאשה אחת ילד שיש לו שני ראשים אך נתביישו להראות אותו ורק הוליכו אותו אצל רופא ארופי כי נולד חי אבל לא חי יותר משלשה ימים והגידו לי אנשים שהיו קרובים ליולדת שראו אותו וגם להמילדת שאלתי והגידה כן הדבר וגם לרופא שאלתיו על ידי אדם אחד ואמר כן הוא והגוף אחד ורק מן הצואר מתחלק לשני צוארים ושני ראשים גמורים בגולגולת ועינים ואזנים וחוטם ופה באין מחסור. ואפשר מה שהקפיד רבי על שאלת פלימו הוא מפני שדבר זה לא שכיח ועוד חשב דאם יולד כך אי אפשר לחיות ויגיע לכלל שנים של גדול שראוי להניח תפילין.

גמ' בעא מיניה פלימו. עיין בכתנות אור להגאון בעל פנים מאירות פ' במדבר:

תוס' ד"ה יד כו' כיון שכבר פירש כו'. עי' עירובין דף ב ע"ב תוס' ד"ה בין לרבנן:

בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו שני ראשים וכו'. עד הסוף. התוס' פירשו משם ר"ת דנטרף היינו דנעשה טריפה ואף שחי יותר מל' ויש לו שני ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי:
ואחזה אנכי בתורתו של רבי מאיר כתנות אור על התורה להגאון הרב פנים מאירות פרשת במדבר שהקשה דגם נטרף יש לו גלגלת וכי היכי דמרבינן טרפות שני ראשים מדכתיב גלגלת הל"ל דנטרף טעון פדיון דיש לו גלגלת ואמאי מעיט ליה מאך. ותירץ דכתב הרשב"א דיתר חי יותר מי"ב חדש וטריפה דכל היתר כנטול והמכשירין יתר שחי יותר מי"ב חדש טעו דיתר אינו בכלל מ"ש טריפה אינה חיה. ולפי זה יש לחלק דטרפות יתר ראוי להתקיים אף שהוא טריפה ולהכי מרבינן מגלגלת דיש לו ב' ראשין חייב עשר. אבל נטרף משאר טרפיות דאינו חי מעיט מאך דאף דיש לו גלגלת כיון דאינו חי כנפל דמי. ופלימו ששאל לפני רבי יש לו שני ראשין באיזה מניח תפילין גילה שיכול לחיות טפי מתריסר ירחי. ורבי היה סבור דכל היתר גם כן אינו חי י"ב חדש וא"כ מוציא לעז על חכמים שאמרו טריפה אינה חיה י"ב חדש וחייב נדוי כדין חולק על חכמים שחייב נדוי כמ"ש סימן של"ד ולהכי א"ל קום גלי וכו' וכי אתא גברא דהו"ל ינוקא בתרי רישי ותנא דחייב עשר. ומעטינן טריפה מדכתיב אך א"כ מוכרח לחלק דטרפות יתר אינו בכלל טרפות דטריפה אינה חיה כהרשב"א וכיון שיכול לחיות מסתברא לחייב שתי ראשים אבל בכור טריפה שאינו יכול לחיות מעיט מאך. וא"כ מי שסובר דיתר חי טפי מי"ב חדש. מ"מ הוא טריפה ואינו חולק על דברי חכמים ואינו חייב נדוי זהו תורף דברי הרב הנזכר עיין בספרו:
ואנא בריה קלה לבי מהסס בזה דלפי דברי הרב הנזכר רבינו הקדוש היה סובר דטרפות יתר הוא בכלל מ"ש טריפה אינה חיה י"ב חדש. וכן המקשן דפריך עלה מדתני רמי ב"ח דמעטינן טריפה כך היה סובר. וזה דבר קשה לומר שרבי טעה ח"ו כיש מכשירין ולא ידע להא דהרשב"א דיתר חי. וכן המקשן. ותו דרבי בקש לנדות לפלימו דמוציא לעז על דברי חכמים ולא אפשר שיחיה. והלא לפי האמת יתר חי כמו שהיה מעשה בימי הרשב"א וטעו להכשירו ודוחק לומר דרבי לא ידע דיתר חי דכל רז לא אניס ליה. ותו דלפי זה המקשן סבר כיש מכשירין והתרצן כהרשב"א. וא"כ לא הוה ליה למימר לתרצן דבגלגלת תלי רחמנא סתם כיון דהמקשן היה טועה דיתר אינו חי. עיקר התירוץ היה להודיעו דיתר חי משום דלפי דעתו לא סגי דכתיב גלגלת דטרף נמי אית ליה גלגלת והעיקר חסר. ותו לדברי הרב הנזכר יתר אבר כיון דחי חייב בבכורה כאשר המעיין יראה ויבין מדבריו. ומהש"ס מוכח דסתם טריפה מעיט זולת שני ראשין. והרי מכף רגל ועד ראש כל שיש לו אבר יתר דיכול לחיות טפי מי"ב חדש חיה:
לכן נראה דאפשר לפרש במה שכתבו התוס' או קום גלי בעה"ז ליכא אבל יש במדרש אש' הוציא מתחת הקרקע אדם א' שיש לו שני ראשים וכו' והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכו' שאל שני חלקים ובא לדין לפני שלמה עכ"ל. ויש לדקדק אמאי אצטריכו התוס' לאתויי מאי דאתמר במדרשא. ואפשר דלתרוצי סוגיא אצטריכא להו והיינו דלמטה מארצנו אל ארץ אחרת לא מחייבי במצות. וא"כ שאלת פלימו הוא כמלעיג דבעה"ז ליכא אמטו להכי בעי רבי לנדותו. ומיהו דעת פלימו דכבר היה בימי שלמה ובא לדין על הירושה. על כן אף הוא שאל בתפילין מהו. ודעת רבי דמאי דהוה הוה בימי שלמה ותו ליכא והוא לעג. אדהכי והכי אתא ההוא גברא ונתברר דיש מציאות בעה"ז ואינו חייב נדוי. ופריך בש"ס דאף דיתר חי דהכי הוה פשיטא נמי לרבי ולמקשן כמו שכתב הרשב"א מ"מ מעיט טריפה וגם יתר אבר אימעיט אע"ג דחי וה"ה תרי ראשי. ותירץ דשאני הכא דבגלגלת תלי רחמנא והוא דריש מ"ש חמשת חמשת שקלים לגלגלת כלומר חמש חמש לכל גלגלת דהם עשרה ויצא זה מכלל טרפות אחר וגם מטרפות דיתר אבר אחר דהכתוב הוציא מכללא שני ראשין שיתן עשרה כדכתיב חמשת חמשת דהוו עשרה לגלגלת כלומר לכל גלגלת ואע"ג דהכתוב בבכורות העודפים על הלויים מ"מ בא ללמד לעלמא ודוק הטב:

(לז א תוספות) ד"ה אין לו וכר ולא פליגי.—באו"ז ח"א סי' תקעז מפרש בשם ר' שמחה דאין לו זרוע עד הכתף פטור אף להניח בימין ולאחרים חייב. והרב מגן אברהם סי' כז אות ג לא ראה את האו"ז כידוע (ע"ש).

(שם תוספות) ד"ה או קום וכו' יש במדרש וכו'.—מדרש זה הוציא לאור ה' ילינק ז"ל ב"בית המדרש" שלו ומסיים שם, דשלמה צוה להביא מים רותחים והזה מעט מחם על אחד משני הראשים, ואז התחיל לצעוק בשני ראשיו, ויאמר שלמה: אם כן איש אחד אתה, ורק חלק אחד יאות לך.

ר' יוסי החורם. חוטמו משוקע כדאמרי' בבכורות (דף מג:) חרום זה שחוטמו משוקע: מצינו ימין שנקרא יד. ולא ילפינן מהכא: מה (מזוזה) כתיבה בימין. כשכותבין המזוזה בימין דרוב בני אדם כותבין בימין אף קשירה נמי עבד קשר בימין ומדקשר בימין מכלל הנחה בשמאל דאי הנחה על ימין שוב אינו יכול לקושרה בימין: מידכה בה'. מדכתיב בה''י כהה משמע לשון נקיבה שמע מינה בשמאל קאמר דאין בה כח כנקיבה ל''א ידכה יד כהה עמיא בלא כח: כתנאי. דאיכא תנא דיליף שמאל מידכה כרב אשי ואיכא דלא יליף: לרבות את הגידם. שאין לו יד דידכה דמשמע יד רצוצה ומקולקלת: אין לו זרוע. שמאל: ימין של אטר הויא שמאל לדידיה הואיל ורוב כחו בשמאלו: בשולט בשתי ידיו. ששתיהן שוות לו בכח דכיון דאף בימין נמי שולט הלכך מניחה בשמאלו לפי שהיא שמאל לכל אדם ואע''ג דלדידיה הויא ימין: קבורת. בדרו''ן: היכא. אקדקוד קאי: רופס. רך כשהוא קטן בן שנה: או קום גלי. או עמוד וצא בגלות או קבל עליך שמתא דאחוכי חייכת בי: עשר סלעים. דחד בכור הוא ואית ליה תרי רישי וחשיב כתרין ואע''ג דיולדת תאומים לא יהיב אלא ה' סלעים כדאמרינן בפ' יש בכור לנחלה (בכורות מח.) אפ''ה התם הוא משום דאי אפשר לצמצם אבל הכא חד הוא ואפשר לצמצם שיצאו כאחד והוי שניהם פטר רחם: שומע אני אפי' נטרף. נהרג בתוך ל' יום נמי חייב דאף על גב דכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אפ''ה הכא איכא למימר אם לא נהרג הוי חי ל' ובכור מעליא הוא:

רבי יוסי החורם. פי' בקונטרס חוטמו היה שקוע כעין חרום דבכורות (דף מג:) ותימה הוא לומר שכינהו בלשון גנאי אלא על שם מקומו נקרא כן. מ''ר: יד ימינו איקרי. ומדכתיב (בראשית מח) ויתמוך יד אביו לא קשיא מידי כיון שכבר פירש יד ימינו ונראה דר' יוסי נמי אההוא קא סמיך ומשום הכי לא מייתי מידו הימנית דמצורע. מ''ר: מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. בסמוך אמרי' דאיטר מניח תפילין בימינו שהיא שמאלו והשתא אדם הכותב בימינו ושאר רוב מעשיו בשמאלו יש להסתפק באיזה מהן מניח תפילין ושמא יש לדמותו כשולט בשתי ידיו. מ''ר: אין לו זרוע פטור מן התפילין אחרים אומרים ידכה כו'. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. מ''ר: קיבורת. פירש בקונטרס בדרו''ן וקיבורת הוא לשון קבוצת בשר כמו (ב''ב דף ה.) קיבורא דאהיני ואור''ת דהוא גובה הבשר שבזרוע שבין בית השחי למרפק שקורין קודא (ואור''ת) לא כדברי המפרשים גובה בשר שבאותו עצם שבין היד למרפק דהא משמע בכל דוכתי דמצות תפילין בזרוע כדאמרינן לקמן (דף מג:) חביבין ישראל שסיבבן הקב''ה במצות תפילין בראשיהן ובזרועותיהן ובפ' בתרא דעירובין (דף צה:) וקושר בזרועו במקום תפילין ואמרינן נמי אין לו זרוע פטור מן התפילין ואותו עצם שבין יד לקודא אינו קרוי זרוע אלא קנה כדתנן במס' אהלות (פ''א מ''ח) דקחשיב רמ''ח איברים ל' בפיסת יד [ו' בכל אצבע] שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע וד' בכתף ומשמע בהדיא דההוא דסמוך לכתף הוא זרוע שבין הכתף למרפק ומרפק הוא קודא כדמשמע במסכת ערכין (דף יט:) בפ' האומר משקלי דקתני מכניס ביד עד האציל וברגל עד הארכובה קרי לאציל מרפק במתני' וכתיב נמי על כל אצילי ידי ומתרגם מרפיקי ידי ומשמע דמרפק ביד כנגד ארכובה ברגל וגם בכל דוכתי משמע דאציל הוא קודא ולא כפירוש הקונטרס דפירש גבי אוב וידעוני איישיל ובמסכת סופרים (פ''ג) תניא לא ישים שני אציליו על הספר וזהו הקודא שדרך להשען עליו עוד אמרי' בפ''ב דזבחים (דף יט.) ולא יחגרו ביזע שאין חוגרין במקום שמזיעין ולא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן אלא כנגד אצילי ידיהן והיינו כנגד הקודא ששם דרך לחגור ולא כנגד איישיל דאדרבה שם מקום זיעה יותר ובפרק המפלת (נדה דף ל:) דאמרינן גבי ולד במעי אמו ושני אציליו על ברכיו ומהא דכתיב בירמיה (לח) שים נא בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך לא קשיא מידי ולפי שהיה אוחז בחבלים בידיו ומשים תחת הקודא בלויי הסחבים שלא יזיקו לו והא דתנן גבי שבת המוציא בפיו ובמרפיקו אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קודא מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה והא דתנן בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סה.) בעל אוב זה פיתום המדבר בשחיו ובגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ובין אצילי ידיו משמע דאציל הוא בית השחי צריך לומר דמאי דשייר במתני' פירש בברייתא וכמו שהוסיפו בין הפרקים היינו פירקי אצבעות כך הוסיפו אצילי ידיו שהוא מרפק קודא בלע''ז כדפרישית ומדקדק ר''ת מההיא דערכין (דף יט:) דמשמע התם דמדאורייתא ידך זו קיבורת אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ועד מרפיקו הוא דמיקריא יד משום דקיבורת לא הוי בכלל ועוד מדאמרינן בשמעתין שתהא שימה כנגד הלב והיינו כנגד הדדים כדאמרינן במועד קטן (דף כז:) הספד על הלב כדכתיב על שדים סופדים ומההיא דערכין קשה לדברי המפרשים בפ' כל הבשר (חולין דף קו:) לחולין עד הפרק הוא פרק שלישי של האצבעות עד חיבורן לפיסת ידים ולתרומה כל היד ולקידוש ידים ורגלים עד הפרק דהיינו קודא והכי איתא בספר הזהיר ולא יתכן כדמוכח ההיא דערכין (דף יט:) דקודא היינו שיעורא דנדרים עוד ראיה מדתנן בפ' הזרוע (חולין דף קלד.) איזהו זרוע מן הפרק של ארכובה עד הכף של יד והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק האמור בשלמים מן הארכובה הפרק של הארכובה עד בוקא דאטמא עד הירך דהיינו שני עצמות בעצם האמצעי ועצם של קולית ר' יהודה אומר מן הפרק של הארכובה עד סובך של רגל והוא עצם האמצעי המחובר לקולית ולאותו פרק קרי סובך של רגל כך פירש שם בקונטרס ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות דתנן באהלות ב' בשוק חמשה בארכובה וא' בירך אלמא קרי שוק עצם המחובר לרגל ויתכן לר' יהודה נמי היינו שוק דבהמה ויש מפרשים דסובך של רגל דקאמר ר' יהודה היינו פרק הסמוך לרגל דהיינו איסתוירא קבילי''א בלע''ז וכן משמע בתוספתא דמסכת ידים דקתני שיעור שבקידוש ידים עד הפרק וברגלים עד הסובך והיינו עד הפרק דקאמר במסכת ערכין ובירושלמי דמצות חליצה נמי מוכיח כן דקאמר גבי חליצה כיני מתני' בקשור מן הארכובה ולמטה כשירה אבל מן הארכובה ולמעלה פסולה ופריך והכתיב (שמות ל) ורחצו בני אהרן את ידיהם ואת רגליהם ותנן עלה ביד עד הפרק וברגל עד הסובך והיכי אמר כך שנייה דכתיב (דברים כה) מעל רגלו מעתה אפילו מן הארכובה ולמעלה תהא כשירה שנייה (היא) דכתיב מעל רגלו ולא מעל דמעל רגלו משמע דקרי סובך לפרק הסמוך לרגל. מ''ר: מקום שמוחו של תינוק רופס. הוא הדין הסמוך למצח כדמוכח לקמן מקום הראוי לטמא בנגע א' ואמרינן בעירובין (דף צה:) מקום יש בראש שראוי להניח שם שני תפילין. מ''ר: או קום גלי כו'. בעולם הזה ליכא אבל יש במדרש אשמדאי הוציא מתחת קרקע אדם א' שיש לו שני ראשים לפני שלמה המלך ונשא אשה והוליד בנים כיוצא בו בשני ראשים וכיוצא באשתו בראש אחד וכשבאו לחלוק בנכסי אביהם מי שיש לו שני ראשים שאל שני חלקים ובאו לדין לפני שלמה. מ''ר: שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' יום. פירש בקונטרס נטרף נהרג וקשה לר''ת דממתני' הוה ליה לאקשויי דתנן בבכורות (דף מט.) מת הבן בתוך ל' יום האב פטור מחמש סלעים ועוד קשה דבפ''ק דבבא קמא (דף יא:) דאמר עולא א''ר אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו מאי קמ''ל מתני' היא

דף לז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד