דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - א

דילמא מה שהכשירו בני רבי חייא גרדומין מדובר באופן שאירע דאיקטר, וקשר קשרים בכמה חוליות!?

ואמר רבה: שמע מינה ממה שהוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית מדין עשה דוחה לא תעשה, שקשירתו של קשר עליון [והוא הקשר התחתון שבסוף הגדיל [22], שמקיים את הגדיל מעל לפתילים] הוא חיוב מדאו רייתא.

והיינו, שחייבים מן התורה לעשות בציצית לפחות קשר אחד, ויש לעשותו בסוף הגדיל, מעל לפתילים.

דאי סלקא דעתך שמהתורה אין צריך לקשור, אלא די בכך שיכרוך את חוטי הציצית ויעשם גדיל בלא לקושרם, ויחזיק הגדיל הזה מעמד יום או יומיים, וכל חיוב הקשירה הוא רק דרבנן, אם כן, אמאי איצטריך למישרי סדין של פשתן בציצית של צמר ולהתיר איסור כלאים [23] [שהתכלת היא צמר צבוע בצבע תכלת], והרי אפשר להמנע מקשירה, ויכול להסתפק בעניבה, ושוב לא יעבור באיסור כלאים. ואם כן פשיטא שמותר באופן כזה שלא קושר, שהרי תחיבת החוטים של הצמר לתוך בגד הפשתן אינה נחשבת לכלאים, כי התוכף תכיפה אחת של חוט צמר בבגד פשתים, אינו נחשב חיבור ביחס לאיסור כלאיים, וכאן תחיבת החוטים לבגד היא תכיפה אחת בלבד!?

אלא, שמע מינה, שלא די בעשיית גדיל שיכול להתקיים באופן זמני, אלא צריך לקושרו בסופו, ומוכח מכאן שקשר עליון בציצית, דאורייתא הוא. [24]

אמר רבה בר רב אדא, אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק ראש החוט המחובר לטלית [25] מעיקרו, הרי היא ציצית פסולה. [26] יתיב רב נחמן, וקא אמר להא שמעתא.

איתיביה רבא לרב נחמן: הרי שנינו בברייתא לקמן בדיני שיעור הציצית: במה דברים אמורים שצריך שיעור בציצית, בתחילתו, בשעת עשיית הציצית אבל בסופו [27], לאחר שכבר היתה הציצית עשויה בבגד, וניתקו חלק מפתיליה, הרי שיריו וגרדומיו [וכפי שיבואר להלן] - כל שהוא.

והוינן בה: מאי שיריו ומאי גרדומיו?

מאי לאו, שיריו - דאיפסיק מינייהו מחוטי הציצית קצת חוטים, ואישתייר מינייהו קצת. גרדומיו - דאיגרדום איגרדומי החוט לגמרי עד לחיבורו לעיקר הבגד. וקשה למאן דאמר נפסק החוט מעיקרו הרי היא פסולה!? ומשנינן: לא. אין כאן בברייתא שני אופנים שונים, של שייריו, וגרדומיו, והיינו נפסק החוט מעיקרו. אלא חדא קתני בברייתא: שיורי גרדומיו - כל שהוא. והיינו, דוקא בנשתייר מן החוט, אבל נפסק החוט מעיקרו, הרי היא פסולה.

ומקשינן: אם כן, לימא "גרדומיו כל שהוא"?! שהרי ביאור הלשון גרדומין הוא שיריים, ומה שהוסיף התנא "שיריו" - למה לי?

ומשנינן: הא קא משמע לן, דבעינן שיורא לגרדומיו, ולא די בכל שהוא, וכמה הוא השיעור שצריך שישאר - כדי לענבן, ואם נפסק לגמרי פסולה. ולשון הברייתא "כל שהוא" הוא כדי עניבה, וכפל הלשון "שיריו" ו"גרדומיו" ללמדך שצריך חשיבות לשיור, שיהיה לפחות בכדי עניבה. [28]

יתיב רבה, וקאמר משמיה דרב: חוט של כרך, שבו הוא כורך את החוטים שבגדיל, עולה לו מן המנין [29] של שמונה חוטים.

אמר ליה רב יוסף לרבה: שמואל הוא שאמרה דין זה, ולא רב! [30]

איתמר נמי: אמר רבה בר בר חנה: סח לי רבי יאשיה דמן אושא: חוט של כרך עולה לה לציצית מן המנין של שמונה החוטים.

יתיב רבא, וקאמר משמיה דשמואל:

תכלת [כך קרויה הציצית], שכרך רובה, ועשה שני שליש גדיל ושליש פתילים - כשרה, על אף שמצותה לכתחילה שתיעשה שליש גדיל ושני שליש פתילים.

אמר ליה רב יוסף: רב אמרה דין זה, ולא שמואל אמר זאת!

איתמר נמי - אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה כשרה.

רב חייא בריה דרב נתן מתני הכי: אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה - כשרה.

וכמו כן להיפך: ואפילו לא כרך בה, בגדיל, אלא חוליא אחת, שהקיף את חוטי הגדיל בחוט הכרך שלש פעמים בלבד, הרי היא כשירה.

ונויי תכלת [31], והיינו עיקר מצות ציצית לכתחילה, הוא לעשותה שליש גדיל, ושני שליש ענף של פתילים נפרדים.

וכמה הוא שיעור חוליא, כמה כריכות יש לסובב כדי לקבל "חוליא" אחת? [ומספר החוליות יבואר לקמן]

תניא: רבי אומר: שיעור חוליא הוא כדי שיכרוך, וישנה, וישלש.

תאנא: הפוחת בעשיית החוליות, לא יפחות משבע חוליות. והמוסיף, לא יוסיף על שלש עשרה חוליות.

ומבארינן: הפוחת לא יפחות משבע - כנגד שבעה רקיעים, שהרי תכלית מצות התכלת היא לזכור את הקב"ה [על ידי שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע]. והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה, כנגד שבעה רקיעים וששה אוירין שביניהם. [32]

תנא: כשהוא בא להתחיל את עשיית הציצית, והוא מתחיל לכרוך את הגדיל, מתחיל לכרוך בחוט כרך ארוך בלבן, משום שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף", ודרשינן שצריך ליתן תחילה חוט שהוא מין כנף, ורוב כנפות הבגדים עשויים מפשתן לבן.

וכשהוא מסיים את כריכת הגדיל, הרי הוא מסיים שוב בלבן, משום מעלין בקודש ולא מורידין. והיינו, שהחוט הלבן שלמדנו מהפסוק "מין כנף" שהוא קודם, הרי הוא חשוב יותר מחוט התכלת. ולכן, אם נתן תחילה חוט לבן ואחריו חוט תכלת, נראה הדבר שסיום עשיית הכריכה הוא בתכלת, הפחותה בחשיבותה, ונמצא שהסיום הוא הורדה בקודש, והדין הוא שמעלין בקודש ואין מורידין, לכן צריך לחזור ולכרוך בחוט לבן, כדי שסוף הכריכה תהיה בהעלאה בקודש.

רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי. הוה קא חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא, דכולא היתה עשויה תכלתא, ורמי ליה תכלתא  [ציצית] וגדילא מיגדיל, והיתה אותה ציצית עשויה כולה גדיל ולא עשה לה ענף של פתילים.

הערות

[22] כן פירש רש"י, ויש פירוש נוסף בתוס' [בשם רש"י] שהוא הקשר הסמוך לכנף הבגד, והוכחת הגמרא היא, שצריך דוקא קשר סמוך לבגד שאם יקשור רק בסוף הגדיל אין זה כלאים כיון שהקשר רחוק מהבגד. והקרן אורה תמה על סברא זו, מה משנה ביחס לכלאים היכן הקשר הרי זה אותו חיבור לבגד? עוד הקשה, אם כן יהא צריך מדאורייתא שני קשרים אחד סמוך לכנף, ועוד קשר בסוף הגדיל כדי להחזיק את הגדיל שלא יתפרק, ובגמרא מבואר שרק קשר אחד מדאורייתא? וזה בעצם קשה גם לפי הפירוש שקשר עליון הוא בסוף הגדיל, מה צריך ראיה לזה הרי מוכרח לקשור כדי לקיים את הגדיל? אבל בתוס' [ד"ה לא] וברא"ש [טו] ומרדכי [תתקמ] מבואר שכונת הגמרא "קשר" היא לשני קשרים זה על זה ולמדו כן מקושר במלאכות שבת, שרק כך נחשב לקשר של קיימא, והוכחת הגמרא היא שצריך קשר כפול, ולא די בקשר אחד הנצרך כדי לקיים את הגדיל שלא יתפרק. והמגן אברהם [יא יג] הוכיח כן משיטת הרא"ש [הובא ברמ"א יו"ד ש ב] שבכלאים תכיפה אחת אפילו עם קשר, אינו חיבור. וקשה הרי ציצית זה תכיפה אחת כמבואר בגמרא כאן, ואפילו אם יקשור אין זה כלאים? ומוכח שבציצית צריך שני קשרים זל על זה, ובאופן כזה נחשב חיבור גם בתכיפה אחת. וכתב הביאור הלכה [יא י ד"ה ונתקו] בשם הגר"א שאנו מחמירים כשני הפירושים, וקושרים שני קשרים זה על זה סמוך לכנף וגם בסוף הגדיל, מספק מה הפירוש קשר עליון.

[23] ר' עקיבא איגר [או"ח יא ט] הביא שהקשו מה הוכחת הגמרא מהיתר כלאים בציצית, נאמר שההיתר נצרך באופן שנקשר מאליו בשבת ואין יכול להתיר הכלאים בשבת? ורע"א עצמו הקשה שנאמר שצריך את ההיתר באופן שהבגד בעצמו כלאים להתיר להטיל בו ציצית וללובשו ? ותירץ, שבאמת מסברא ציצית לא דוחה כלאים כיון שיכול להמנע מללבוש את הבגד לגמרי ולא יהא מחויב בציצית, ולמה עשה דציצית דוחה כלאים? וצריך לומר לפי דברי ר"י במרדכי [הובא ברמ"א יג ג] שאם אין לו ציציות יכול ללבוש בגד של ד' כנפות בלי ציצית, וכן בשבת שאסור לקשור ציציות מותר ללבוש את הבגד בלי ציצית. ואם כן בבגד פשתן, אם ציצית לא היה דוחה לאו של כלאים יוכל ללבוש את הבגד בלי ציציות ולכן התירה התורה כלאים כדי שיהא חייב להטיל ציצית צמר גם בבגד פשתן. ולפי זה, כל ההיתר הוא רק בבגד שמותר ללבוש אותו בלי הציצית כגון בגד פשתן, אבל בגד שהוא עצמו כלאים ואסור ללבוש אותו לבד, אין ציצית בבגד כזה דוחה כלאים, שהרי אין חיוב ללבוש בגד כדי לקיים מצות ציצית. ומיושב הוכחת הגמרא, שההיתר נאמר רק בכלאים שעל ידי חיבור הציציות לבגד, ומוכח שצריך קשר מדאורייתא.

[24] הבית הלוי [ח"א א ה] הקשה למה באמת צריך היתר כלאים בציצית, הרי מצות לאו ליהנות ניתנו ואין לו הנאה מחוטי הציצית ואין זה כלאים? ובחידושי ר' שמואל [יבמות ה] הוסיף שבכלאים האיסור רק אם נהנה בבגד הנאת חימום ומהציציות אין הנאת חימום? ותירץ הבית הלוי שחוט צמר אחד עושה את כל הבגד לחפצא של כלאים ואם נהנה מהבגד אסור, ואין צריך הנאה מהחוט צמר עצמו. אבל הגר"ח [כתבים החדש עד] כתב בדעת הרמב"ם שיש שני דינים בכלאים. א] כשהבד טווי ושזור מצמר ופשתים יחדיו נעשה הכל חפצא דכלאים. ואין צורך ללבוש את הצמר עצמו. ב] כשהבגד ממין אחד ומחובר אליו בתפירות מין אחר האוסרו, אין זה חפצא דכלאים אלא נחשב על ידי החיבור שלובש צמר ופשתים יחדיו. אבל אסור דוקא אם ילבש ויהנה משני המינים. ולדבריו יקשה הרי לא נהנה [ומתחמם] בחוטי הציצית? ותירץ בחידושי ר' שמואל [יבמות ה] שהגר"ח מפרש שחיבור בב' תכיפות מחשיב הכל כבגד אחד ואפילו אם חלק הצמר נסרך על הארץ נחשב שהוא לובש אותו כולו, וכיון שנהנה מהבגד נאסרה הלבישה. ולדעתו מה שצריך הנאת חימום בכלאים הוא תנאי בלבישת הבגד ואין זה גדר באיסור ההנאה מהכלאים עצמם. אבל הבית הלוי [הנ"ל] כתב שהאיסור הוא ההנאה מהכלאים, ולכן תמה הרי אין הנאה מהציציות.

[25] כך פירש רש"י. אבל תוס' [לח ב ד"ה אלא] פירשו שנפסק החוט כולו ולא נשאר ממנו אלא פחות מכדי עניבה. וכתב הבית יוסף שלא נחלקו לדינא, ושני האופנים נחשבים לנפסק מעיקרו. והקרן אורה הקשה מה החידוש לפי פירש"י? ואיך רצה רבא רצה להכשיר? הרי הגדיל לא תלוי בבגד, שנפסק החיבור. וכתב שהחידוש הוא באופן שנפסק חוט אחד לבד והוא נשאר קשור לגדיל וזה נחשב חיבור לבגד כדי להכשיר הציצית.

[26] לעיל הובאו שתי השיטות להלכה בסוגיית גרדומין: דעת ר"ת שצריך שני חוטים שלימים וכן צריך שישאר בחוט שנפסק כדי עניבה. ודעת ר"י ורא"ש שאפילו נפסקו כל החוטים אם נשאר בהם כדי עניבה כשר. ונחלקו מחלוקת נוספת שדעת ר"ת שדין גרדומין שוה בין לרבי שסובר שתכלת ולבן מעכבין זה את זה ובין לרבנן. ואפילו בציצית שיש בה רק חוטי לבן צריך שישארו ב' חוטים שלימים ושישאר בחוט שנפסק כדי עניבה. ודעת ר"י ורא"ש שדין הגמרא לעיל הוא רק לרבי אבל לרבנן לא יועיל מין אחד, או שני חוטי לבן שלימים להכשיר הגרדומין. ולכאורה הם שני מחלוקות נפרדות ואינן שייכות זו לזו. אבל בטור ושו"ע [סי"ב] מבואר שהיא מחלוקת אחת ותמה הקרן אורה למה לדעת ר"י אי אפשר לומר שרבנן יודו ששני חוטים שלימים מכשירים את החוטים האחרים שנפסקו לגמרי, כמו לר"ת? ותירץ החזון איש [ג ז] שזה מוכח מהגמרא כאן שחוט אחד שנפסק מעיקרו פסול, ולדעת ר"ת הכונה שאם אין בו שיעור כדי עניבה פסול, אבל לדעת ר"י שאם יש שני חוטים שלימים אין צורך שישאר בחוט שנפסק כדי עניבה איך נפרש את הגמרא כאן? ועל כרחך צריך לומר שהדין בגמרא לעיל הוא דוקא לרבי והדין כאן בגמרא הוא לרבנן, וסוברים שצריך שישאר בחוט שנפסק כדי עניבה, ולא מועיל שני חוטים שלימים. ולדעת הרמב"ם לפירוש האחרונים בדבריו [הובאו לעיל] שבנפסקו כולם צריך שישאר בהם כדי עניבה, ובכל זאת כשנפסק הלבן לגמרי עדיין מקיים מצות תכלת, צריך לומר שדין הגמרא כאן נפסק חוט אחד פסול, ואפילו נפסק חוט אחד לבן פסול, הכונה היא לחוט בעצמו שלא מקיים בו מצות לבן, והגמרא לעיל זה ביחס לקיום מצות התכלת.

[27] שהכשר גרדומין הוא דוקא אחרי שנעשו הציצית בכשרות כשיעור. ובביאור הלכה [יב א ד"ה שמא] כתב שאם גמר חוליא אחת והציצית כבר כשרה, אם נפסק החוט כשר מדין גרדומין. אבל הביא שהפרי מגדים סובר שרק לאחר שגומר לכרוך הגדיל כולו, אם נפסק כשר. ולכן פסק הפמ"ג שצריך שיעור [י"ב גודלין] בחוט שכורך בו מלבד החלק של הכריכות. וביאר הביאור הלכה [יא ד ד"ה יותר] שהוא סובר שכל זמן שעוסק בכריכות אפילו שאינו מעכב, לא נגמרה המצוה ונחשב "בתחילתו", [ודימה את זה לציצין שאין מעכבין המילה] ולדבריו, אם בדעתו לכרוך רק חוליא אחת, נגמרה בזה המצוה וכשר גרדומין, אבל כשדעתו לקשור עוד חוליות אין הגרדומין כשרים עד שיגמור. וראה להלן [לט ב] שהחזון איש [ג ג] פסק שאפילו הפסיק לכרוך ונמלך בדעתו והוסיף חוליות, אם נפסק חוט הענף מעיקרו פסול ויבואר להלן. עוד כתב החזון איש [שם] שאם קשר ציצית רק בכנף אחד ונפסק החוט [ונשאר בו כדי עניבה] קודם שהשלים הארבע כנפות כשר.

[28] בדין גרדומין כשרים נחלקו האחרונים האם ראוי להחליפן משום נוי מצוה או שאסור להתיר הציצית משום ביזוי מצוה. שהמשנה ברורה [טו ג] כתב בשם הלבוש ש"מותר" להתיר הציציות שנפסקו אפילו שעדיין כשרים ולתת תחתיהם חוטים נאים ושלימים. אבל בכתר ראש [אות ז] כתב בשם הגר"א שאין להתיר ציציות שנפסקו כל זמן שהם כשרים משום ביזוי מצוה. ובספר ארחות רבינו כתב שהחזון איש נהג להחליף גרדומין, ואמר שעושה כן מפני חשש חילול ה', שהרואים יחשבו שלובש ציצית פסולה.

[29] בחי' שנדפסו בשם רשב"א הקשה מה החידוש בזה וכי אין חוט של כרך מחוטי הענף? ותירץ שהחידוש הוא שלא נאמר שגדיל וענף הם שני דברים נפרדים ואין יכול לעשות מחוט הגדיל ענף. ובחידושי הגרי"ז הוסיף לבאר לפי דברי הרמב"ם [א ג] שעיקר מצות התכלת היא לכרוך בו את חוטי הלבן, והם שתי מצות נפרדות היה אפשר לומר שאותו חוט שכורך בו לא יחשב חלק ממצות הענף. ועוד תירץ שהיה אפשר לומר שצריך לכרוך את כל הענף שהוא ד' חוטים, ולא מתוך חוטים אלו עצמם שבאופן זה כורך רק שלשה חוטים שלימים. וראה להלן עוד ביאור בגמרא שמיישב הקושיא הנ"ל.

[30] ולהלן על הגמרא שתכלת שכרך רובה כשרה אמרינן להיפך רב אמרה ולא שמואל. והקשה השפת אמת שלא מצינו כן בגמרא בשום מקום, ומנלן שרב לא אמרה? והקרן אורה הקשה עוד שלפירוש אחד ברש"י בע"ב דברי רב "ופותליהו מתוכו" הכונה היא שחוט הכרך עולה למנין, ואם כן רב אמרה? ופירש השפת אמת את הדין שחוט הכרך עולה מן המנין, דהיינו ביחס לשיעור אורך החוט שהחלק שכורך בו נחשב חלק מהשיעור, ולכן אפילו אם יכרוך את כל החוט כשר. וזה סותר לדין שתכלת שכרך רובה כשרה, ומשמע שכרך כולו פסול ולכן מוכרח שדין זה רק שמואל אמרה ולא רב ולהלן בגמרא להיפך שדוקא רב אמרה ששני הדינים סותרים זה את זה. והקרן אורה פירש כעין זה וכתב שרב להלן בגמרא שסובר ש"גדילים" דורשים למניינא דהיינו שצריך ד' חוטים בענף, אם כן חוט של כרך לא עולה למנין להחשב גם כענף ולכן דוקא שמואל אמרה ולא רב. ושמואל סובר כמו רבה בר בר חנה [להלן ע"ב] שסובר שדורשים או גדיל או פתיל, וחוט של כרך יכול להיות גם גדיל וגם ענף. וכמו כן הדין שתכלת שכרך רובה כשרה שמשמע שאם כרך כולה פסול דוקא רב שסובר שצריך ענף אמרה ולא שמואל שסובר שכשר גם בגדיל לבד. אבל כתבו שהפוסקים לא סוברים כן שהרי הלכה כרב שצריך גדיל ופתיל ופסקו את הדין שחוט של כרך עולה למנין. וכן סתימת השו"ע [יא ד] ששיעור החוט לא כולל את החלק שכורך בו אלא את הענף הפתילים לבד.

[31] הרמב"ם [ציצית א ט] כתב: יש מי שאינו מדקדק דבר זה [שיהא שליש גדיל וב' שליש ענף] בלבן. וכתב הכסף משנה שדייק זאת הרמב"ם מלשון הגמרא "ונוי תכלת" שזה נאמר רק בתכלת. וכמו כן סדר ומנין הכריכות שכתב הרמב"ם שם הוא רק בתכלת. וזה מבואר יותר לשיטת הרמב"ם [א ג הובא לעיל] שעיקר מצות התכלת הוא לכרוך בו את הלבן, ובזה יש: סדר וצורה, ומנין כריכות. אבל בלבן לבד אין לדקדק. ובזמן הזה שאין לנו תכלת, צריך לדקדק שיהיא חוליא אחת גדיל, וענף דהיינו פתילים וזה מעכב גם בלבן לבד כמבואר בגמרא בע"ב. וראה שם בהערות.

[32] התוס' [ד"ה לא] הביאו פירוש נוסף בגמרא, שלא יפחות מז' ולא יוסיף על י"ג הכונה על מספר הכריכות בכל חוליא. והמנהג שלנו הוא גם כפירוש זה, שהשו"ע [יא יד] כתב ונוהגים לכרוך באויר ראשון ז' כריכות, ובשני ט' ובשלישי י"א וברביעי י"ג. והאחרונים הסכימו שיכרוך בשני ח'. [משנה ברורה יא ע]. וראה בלבוש [יא יד] שהסיבה למנהגים במספר הכריכות הוא על פי סדר הרקיעים והמזלות, ולמדו זאת מהגמרא כאן שהחוליות הם כנגד הרקיעים.

ודוחים: דלמא [שמא] אמרו בני ר' חייא שגרדומי תכלת כשרים במקרה דאיקטר [שנעשה קשר] בין חוליא לחוליא, אבל אין להוכיח מכאן שצריך לעשות קשר.

ועוד אמר רבה: שמע מינה [למד מכאן] שקשר עליון כלומר, הקשר הראשון בציצית הוא דאורייתא [מן התורה], דאי סלקא דעתך דרבנן [שאם עולה על דעתך שהוא מדברי סופרים], ומן התורה די שיכניס את הציציות בנקב שבבגד, מאי איצטריך למישרי [מדוע הוצרך הכתוב להתיר] סדין של פשתן בציצית של צמר? פשיטא [פשוט] שמותר, הלא התוכף תכיפה אחת כלומר, המחבר שני דברים בחיבור אחד, כגון שמעביר חוט של צמר פעם אחת בבגד פשתים — אינו נחשב לחיבור, ואם אין קשר בציצית, אלא רק תוחב אותה בבגד, אין זה שעטנז! אלא שמע מינה [למד מכאן] שהקשר העליון הוא דאורייתא [מן התורה].

א אמר רבה בר רב אדא אמר רב אדא אמר רב: אם נפסק החוט אחד מחוטי הציצית מעיקרו (מתחילתו), במקום החיבור לבגד, לפני הגדיל — פסולה הציצית. יתיב [יושב] היה רב נחמן וקא אמר להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזו]. איתיביה [הקשה לו] רבא לרב נחמן ממה ששנינו בברייתא: במה דברים אמורים שצריך שיעור לאורך הציציות — בתחילתו, כשמטילים את הציצית בבגד, אבל בסופו — שיריו וגרדומיו כל שהוא.

ונברר: מאי [מה פירוש] שיריו ומאי [ומה פירוש] גרדומיו? הרי גם גרדומים הם שיריים! מאי לאו [האם לא] "שיריו" — דאיפסיק מינייהו ואישתייר מינייהו [שנחתך חלק מהם מן החוטים ונשתייר חלק מהם], "גרדומיו" — דאיגרדום איגרדומי [שנכרתו חוטי הציצית] לגמרי, והוא כשר!

ומשיבים: לא, חדא קתני [דבר אחד הוא שונה], ולא שתי הלכות נפרדות, וכך יש להבין: שיורי גרדומיו כל שהוא. ושואלים: אם כן, ולימא [ושיאמר] רק: גרדומיו כל שהוא, שיריו למה לי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו], דבעינן שיורא [שצריכים אנו שיור] כל שהוא לגרדומיו, והוא כדי שיכול לענבן.

ב יתיב [יושב היה] רבה וקאמר משמיה [ואמר משמו] של רב: חוט של כרך, החוט שכורכים בו את הציציות, עולה מן המנין של שמונה החוטים שיש בציצית, ואינו צריך חוט נוסף לשם כך. אמר ליה [לו] רב יוסף: שמואל אמרה ולא רב. איתמר נמי [נאמר גם כן]: אמר רבה בר בר חנה, סח לי ר' יאשיה שמן אושא: חוט של כרך עולה לה מן המנין.

מסופר, יתיב [יושב היה] רבא וקא אמר משמיה [ואומר משמו] של שמואל: תכלת כלומר, ציצית שכרך רובה שעשה את רוב אורכה גדיל — כשרה, אף שלכתחילה צריך שיהא רובה ענף. אמר ליה [לו] רב יוסף: רב אמרה להלכה זו ולא שמואל. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כדברי רב יוסף, אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה — כשרה.

רב חייא בריה [בנו] של רב נתן מתני הכי [היה שונה את הדברים כך], אמר רב הונא אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: תכלת שכרך רובה — כשרה, ואפילו לא כרך בה אלא חוליא אחת — גם היא כשרה. ונויי תכלת, אם רוצים לעשות את הציצית בצורה נאה — עושים שיהיה שליש גדיל ושני שלישי ענף חוטים נפרדים.

וכמה שיעור חוליא? תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: כדי שיכרוך וישנה וישלש — שלוש כריכות. תאנא [שנה] החכם: הפוחת בחוליות לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה.

ומסבירים את הטעם: הפוחת לא יפחות משבע — כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה — כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין (חללים) שביניהם.

תנא [שנה] החכם: כשהוא מתחיל לכרוך — מתחיל לכרוך בחוט לבן, כדי לקיים "ציצית הכנף" (במדבר טו, לה) — ממין כנף, וגם כשהוא מסיים — מסיים בלבן, משום מעלין בקודש ולא מורידין.

ג מסופר רב ורבה בר בר חנה הוו יתבי [היו יושבים יחד], הוה קא חליף ואזיל ההוא גברא דמיכסי גלימא דכולה תכלתא [היה חולף והולך לפניהם אדם אחד שהיה לבוש בגלימה שכולה תכלת], ורמי ליה תכלתא [והיו מוטלות לו ציציות],

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this proof: Perhaps the sons of Rabbi Ḥiyya were referring to a case where one tied knots between the sets of windings even though there is no obligation to do so.

And Rabba says: Learn from it that the uppermost knot in the ritual fringes is required by Torah law. As, if it enters your mind to say that it is by rabbinic law, whereas by Torah law it is sufficient to merely insert the strings into the hole without tying any knots, for what reason was it necessary for the Torah to permit placing wool ritual fringes on a linen cloak? It is obvious that it is permitted, since if one attaches a swatch of wool and a swatch of linen with a single connection, it is not considered a connection with regard to the prohibition against wearing a garment that includes both wool and linen. Rather, learn from it that the uppermost knot is required by Torah law.

§ Rabba bar Rav Adda says that Rav Adda says that Rav says: If a string was severed at its base, i.e., where it is connected to the garment, the ritual fringes are unfit. Rav Naḥman sat in the study hall and stated this halakha. Rava raised an objection to Rav Naḥman from a baraita: In what case is this statement said, i.e., that there is a minimum length required for the strings? That is only when the strings are initially affixed to the garment. But in the end, i.e., after the strings are affixed in an acceptable manner, its remainder and its severed strings are fit at any length.

The Gemara clarifies: What is its remainder and what are its severed strings? What, is it not that when the baraita mentions its remainder it is referring to a case where parts of the strings were severed and parts of them remain, and when the baraita mentions its severed strings it is referring to a case where the strings were completely severed, and nevertheless the strings are fit for the mitzva?

The Gemara responds to Rava’s objection: No, the tanna of the baraita is teaching one halakha, and the baraita should be understood as follows: The remainder of its severed strings are fit at any length. The Gemara asks: If so, let the baraita simply say: Its severed strings are fit at any length; why do I need the mention of its remainder? This teaches us that we require a remainder of its severed strings long enough to wrap them around the other strings and tie them in a slipknot.

§ Rabba sat in the study hall and said in the name of Rav: The string used for winding around the other strings is counted in the quota of ritual fringes, i.e., it is one of the eight strings on each corner, and there is no need to have an additional string for winding. Rav Yosef said to Rabba: Shmuel said it, and not Rav. This was also stated by another amora: Rabba bar bar Ḥana says: Rabbi Yoshiya of Usha told me that the string used for winding around the other strings is counted in the quota of ritual fringes.

Rava sat in the study hall and said in the name of Shmuel: If one wound the majority of the white and the sky-blue strings instead of leaving the larger portion of the strings hanging loose beyond the windings, the ritual fringes are nevertheless fit. Rav Yosef said to Rava: Rav said it, and not Shmuel. The Gemara supports Rav Yosef’s version from that which was also stated: Rav Huna bar Yehuda says that Rav Sheshet says that Rav Yirmeya bar Abba says that Rav says: If one wound the majority of the white and the sky-blue strings, the ritual fringes are nevertheless fit.

Rav Ḥiyya, son of Rav Natan, teaches this discussion like this: Rav Huna says that Rav Sheshet says that Rav Yirmeya bar Abba says that Rav says: If one wound the majority of the white and the sky-blue strings, the ritual fringes are nevertheless fit. And even if he wound only one set of windings, the ritual fringes are fit. But the finest way to affix the white and sky-blue strings is to ensure that one-third of the length of the strings is windings and two-thirds are loose hanging strings.

The Gemara asks: And what is the measure of a set of windings? It is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: It is such that one winds once and winds a second and third time, i.e., each set must contain at least three windings. It was taught: One who minimizes the sets of windings may not have fewer than seven sets, and one who adds to this number of sets may not have more than thirteen sets of windings.

The Gemara provides explanations for these guidelines: One who minimizes the sets of windings may not wind fewer than seven sets, corresponding to the seven firmaments. And one who adds to this number of sets may not wind more than thirteen sets of windings, corresponding to the seven firmaments and the six air spaces between them.

It was taught: When one begins to form the windings, he begins winding with a white string. This is because the verse indicates that one first inserts “the fringe of the corner” (Numbers 15:38), i.e., the white strings, which are of the same type as the corner of the garment. And when he concludes the windings, he concludes with a white string, in accordance with the principle: One elevates to a higher level in matters of sanctity and does not downgrade.

§ The Gemara relates: Rav and Rabba bar bar Ḥana were sitting together. A certain man was passing by wearing a cloak that was made entirely of sky-blue wool, on which he had affixed white and sky-blue strings,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

קשר העליון דאורייתא, העליון היינו נמי ההוא קשר דלמטה דאורייתא [פי' הלכה למשה מסיני. הג"הה] כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאוריית', ולכך נקט עליון משום דמאן דלא עביד אלא קשר אחד בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו. דאורייתא, פי' ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה. דאי דרבנן למה לי למשרי סדין בציצית, כדכתיב לא תלבש וסמיך ליה גדילים תעשה לך פשיטא דמותר. דהא תוכף תכיפה אחת אינה חבור, פי' תוכף תופר ומשום ההוא תחיבה שתחב החוטין בטלית אינו חיבור, ל"ה:
וקשיא דמאי קרי ליה תכיפה אחת אפי' שום תכיפה אין בה כי אם תחיבה בלא קשר והו"ל למימר שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי דרבנן אמאי אצטריך למשרי סדין בציצית הא קשר לית בה ואינו חבור. וי"ל דלרבותא נקטיה דאפי' תכיפה אחת אינו חבור כ"ש כי ליכא תכיפה כלל כי אם תחיבה בעלמא דלא הוי חבור:
אי נמי נוכל לפרש דקשר העליון ר"ל שעשה באותו קשר שני קשרים זה על זה וקאמר דהוי דאוריית' דאי ס"ד דלא בעי כי אם קשר א' לבד דהוי תכיפה אחת לא הוה צריך למשרי סדין בציצית משום הכי דהא תכיפה אחת דהיינו קשר אחד גרידא אינו חבור:
ל"א קשר העליון דאורייתא, היינו הך דסמיכי לטלית. דאי דרבנן למה לי למשרי סדין בציצית משום ההוא תחיבה דתחב חוטין בסדין לאו תכיפה היא ומשום הקשר שאחר הגדיל כיון דמרוחק הוא מן הטלית מעקרו דהיינו ראש המחובר לטלית לא הוי כלאים, ל"ה. והקשו בתוס' דבריש יבמות פריך תלמודא למה לי סמוכין לאתויי דחיה דהא מדתנא דבי ר' ישמעאל נפקא דאמר כל מקום שנאמר בתורה בגדים סתם הוי צמר ופשתים וקאמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא, ומאי פריך הא אי לא סמוכין דגלי לן דחיה ה"א דמאי דאמר רחמנא עביד להו תכלת דלא דחייה כלאים קאמר דפי' תכיפה אחת דאינה חבור כדמשמע מהא דקאמר ש"מ קשר העליון דאורייתא דאי דרבנן למאי אצטריך למשרי סדין בציצית פשיטא דתכיפה אחת אינו חיבור משמע מהכא דאי לאו דגלי לן קרא דסמוכין דכלאים בציצית שרו דלא הוה שרינן להו ודה"א דמאי דקאמר רחמנא עמרא בפשתים פי' תכיפה אחת אינה חבור ובלא דחיה קאמר:
ותירץ רבינו יוסף קליצון איש ירושלים דלתנא דבי ר' ישמעאל בלא דאתי עביד צמר לפשתים ידעינן דע"י קשר ודחיה קאמר דאי בלא קשר אלא ע"י תכיפה אחת דאין דחיה למאי אצטריך יחדיו לומר דתכיפה אחת אינה חבור פשיטא דאי חבור הרי הוה דחיה ומדאצטריך יחדיו לומר דאינה חבור ש"מ דמאי דאמר רחמנא לעביד תכלת ע"י דחיה קאמר:
וקשיא דאי לא כתב יחדיו ה"א דתכיפה אחת חבור ואשמועינן יחדיו דלא ולבתר דאיכתוב יחדיו נימא דקרא מיירי בתכיפה אחת דליתא דחיה:
וי"ל דאי לא כתב יחדיו ממילא הוה אמינא דע"י תכיפה אחת שרא רחמנא ודאינה חבור משום דטפי אית לן למימר דלא שרא רחמנא כלאים ודלא הויא חבור מדנימא דשרא להו ודהויא חבור וא"כ נוכח שפיר דמדכתב יחדיו לומר דאינה חבור גלי לן דמאי דאמר קרא עביד תכלת ע"י קשירה גמורה ודחיה קאמר:
וקשיא ולמה ליה לאוכוחי הכא דקשר העליון דאורייתא מדשרא רחמנא כלאים בציצית, יוכיח מדאצטריך דחיה כדפרי':
וי"ל דהוכחה מעליא טפי הוי מדשרא להו בהדיא, ומ"מ קשה דאמאי נימא דאי לא כתב יחדיו ה"א דקרא מיירי בתכיפה אחת ודאינה חבור ואתא יחדיו לגלויי דע"י קשירה גמורה שרא להו, אדרבה נימא דאי לאו יחדיו ה"א דהויא חבור ואתא יחדיו לגלויי דאינה חבור, דאין לומר דאי לא כתב יחדיו כדפרישית הוה לן למימר לחומרא דאינה חבור ודלא שריא כלאים מדנימא חבור כדפי' לעיל, משום דזה אינו דאדרבא אי נימא דהויא חבור הוי חומרא לגבי דליתסר בעלמא היכא דליכא ציצית תכיפה אחת בכלאים ואי נימא דלאו חבור הוא ולא שריא רחמנא כלאים בציצית הוי קולא בעלמא למשרי תכיפה אחת בכלאים, ועוד קשיא דאי מכח יחדיו הוי מוכח דחיה הוי ליה לאתויי ליה:
ונ"ל דלעולם מוכח דחיה מדאמר רחמנא עביד תכלת בלא טעמא דיחדיו כדפי', ומאי דהוה קשיא לן איך נוכח מיניה דחיה דשמא ע"י תכיפה אחת דאינה חבור שרי ליה, דזה אינו משום דלעולם יש לנו לומר דהויא חבור ולחומרא לגבי דליתסר בעלמא ודשרא בציצית מדנימא דאינה חבור ודתשתרי בעלמא כדפרישית. וא"ת הא מ"מ כיון דכתי' יחדיו דגלי לן דאינה חבור לא שמעי' דחיה, י"ל דהשתא מיירינן דאי שתיק מיחדיו דהא דשקלינן וטרינן לומר דלשתוק מצמר ופשתים כמו כן צ"ל דלשתוק מיחדיו שהרי אין ליחדיו הקשר בלא צמר ופשתים, ואפי' אי נימא דר"ל דלשתוק מצמר ופשתים ולכתוב תיבה אחת כיוצא בה דיחדיו לאשמועינן דתכיפה אחת אינה חבור אפ"ה פריך שפיר דלשתוק מצמר ופשתים ולכתוב תיבה אחת כיוצא בה דיחדיו לאשמועינן דתכיפה אינה חבור ואנן ילפינן דחיה מדאמר עביד תכלת ילפינן מינה דחיה כדפרישי' ואי משום דכתיב יחדיו נימא דאצטריך צמר ופשתים לאפוקי מיחדיו א"כ לישתוק מיחדיו ומצמר ופשתים ולכתוב הכי ויקשרו על ציצית הכנף פתיל תכלת והוה ילפינן מינה דתכיפה אחת אינה חבור מדכתיב קשירה והוה ילפינן נמי דחיה מדשרי קשירה בתכלת דהוי עמרא בפשתים דהוו כלאים, וא"כ קשיא ליה אמאי אצטריך קרא למכתב צמר ופשתים ויחדיו דלשתוק מינייהו ומדכתבינהו משמע דבלא"ה לא ילפינן דחיה מקשירת תכלת ואמאי לא:
ולימא גרדומיו, שיריו למה לי, וקשיא אמאי לא קאמר ולימא שיריו גרדומיו למה לי, שהרי פירש"י שירי גרדומין דנפסק קצת ונשאר קצת וכן פי' נמי לעיל שיריו דנפסק קצת ונשאר קצת א"כ שיריו ושירי גרדומיו הכל אחד:
וי"ל דיש לחלק ביניהם, דשיריו ר"ל שירי הציצית דנפסקין קצת ונשאר קצת בלא גרדום אבל שירי גרדומיו ר"ל שגם מן הגרדום נפסק קצת ונשאר קצת דהיינו נימי שבגרדום הילכך לא פריך דלימא שיריו לבד אבל פריך שפיר דלימא גרדומיו משום דשיריו הוה משמע אציצית והא בא לומר אפילו שירי הגרדום אבל פריך שפיר דלתני גרדומין לבד דאין צ"ל שירים גבי גרדומין לפי דבמשמעות גרדום אין להם שיעור הילכך לא שייך למתני ביה לשון שיריו, ולכך משני ליה דאדרבה לכך נקט ביה שיריו משום דאי לא הוה נקיט לשון שירי' כי אם גרדומין לבד הוה מכשרינן אם נשאר כל שהוא שהרי גרדומין משמע בלא שיעור כדפרישית, ולכך נקט בהו לשון שירים לומר דבעינן בהו שירים ושישאר בה מהם שיעור כדי עניבה כדמסיק ואזיל:

חוט של כרך, פי' שכורך סביב ועושה ממנו, הגדיל עולה למנין חוטין דשמנה בעינן כדמפ' לקמן, ל"ה. וקשיא דלמאי אצטריך לאשמועינן הכי פשיטא דאמאי אית לן למימר דלא יעלה מן המנין כיון דחוט הוא. ונ"ל דסד"א דלא יעלה למנין משום דכיון דכתיב גדיל וכתיב פתיל משמע דהפתיל אינו מן הגדיל אע"ג דאמרינן עשה גדיל ופותלהו מתוכו היינו שהפתילים יצאו מן הגדיל אבל הגדיל דהיינו החוט שעושין ממנו הגדיל לא יעשה פתיל להצטרף למנין החוטין, ולכך אצטריך לאשמועי' מתוכו קאי נמי לחוט הגדיל:

פרש"י בד"ה קשר עליון כו' משום דאי לא עביד כו' ובד"ה התוכף כו' אינו חיבור הס"ד ובד"ה חוט של כרך כו' לקמן הס"ד ואח"כ מ"ה תכלת זהו כו' לקמן הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה לא יפחות כו' דאמרינן צריך לקשור על כל כו' קשר אחד אחר כך ב' חוליות כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה דלמא. הא דאמרי בני ר"ח ה"ק כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי לאו. ונשאר קצת. הס"ד. ואח"כ מתחיל דבור גרדומיו. דאיגרדום כו':

(לט א) מתני הכי א"ר הונא א"ר ששת וכו'.—צ"ל. "א"ר הונא בר יהודה א"ר ששת (כמו שהוא בלשון ראשון, וכ"כ בסה"ד ע' רב ששת) [וכ"ה בכ"י קאהיר.]

דלמא דאיקטר. כלומר ממאי דצריך להקשר בכל חוליא דלמא הא דאמרי דבי רבי חייא ה''ק אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרין אבל ברוב ציציות לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציציות אין נקשרים על כל חוליא וחוליא: קשר עליון. היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו: דאורייתא. ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה: דאי מדרבנן למה לי למישרי סדין בציצית. דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כב) פשיטא דמותר: התוכף תכיפה. תופר תחיבה אחת אינו חיבור משום ההיא תחיבה שתוחב החוטין בטלית אינו חיבור: מעיקרו. היינו ראש המחובר לטלית: במה דברים אמורים. דבעינן שיעור לציצית כדאמרינן לקמן (דף מא:) כמה תהא משולשלת כו': בתחלתו. בשעת עשייה אבל בסופו כגון אם נפסק לאחר זמן: מאי לאו שיריו. דאיפסיק מינייהו קצת מחוטיו ונשאר קצת גרדומין: דאיגרדם איגרדומי. ולגמרי נפסק צד העיקר וקשיא למאן דאמר נפסק החוט מעיקרו פסולה: שירי גרדומין. דנשאר קצת ונפסק קצת: הא קמשמע לן. מדתני שיריים בגרדומין משמע דלהוי בגרדומים שיורא קצת שיהיו נקרא שירים כדי לעונבן כדפרישית לעיל והאי כל שהוא דקתני כדי עניבה: חוט של כרך. אותו שכורך סביב ועושה ממנו הגדיל עולה ממנין שמונה חוטין דשמונה חוטין בעינן כדמפרש לקמן (מב.): תכלת. זהו שם כל הציצית: שכרך רובה. שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה ואע''ג דמצותה שליש גדיל ושני שלישי ענף כדאמרינן לקמן: אלא חוליא אחת. הקפה ג' פעמים: ונויי תכלת. עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף: לא יפחות משבע. חוליות: ששה אוירים. שבין שבעה רקיעים ועל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע כדלקמן (דף מג:) מדמי סידורה לסידור הרקיעים כדי לזכרנו לטובה שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית: כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן. שמניח שני חוטין ארוכין לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן: מין כנף. תחילה ואח''כ פתיל תכלת והאידנא דעבדינן חמשה קשרים היינו דאמרינן (שם) שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה הלכך עבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה משום מעלין בקדש ואין מורידין וכיון דאקדמה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחילתה: דכוליה תכלתא. כל הטלית: ורמי ליה תכלתא. ציצית:

קשר העליון. בקונטרס פירש שני פירושים אחד אחר הגדיל ונקרא עליון כמו (נדה דף יג.) למעלה מן העטרה וזה אינו מוכח אלא דמיהא בעינן קשר ול''א פירש סמוך לכנף אבל קשר שאחר הגדיל כיון שרחוק מן הטלית משום ההוא לא הוי כלאים ותימה להאי דמוכח היכי מסיק ביבמות (דף ד:) למאן דלא דריש סמוכים אלא היכא דמוכח דצמר ופשתים למה לי דכלאים מתנא דבי רבי ישמעאל שמעינן דבגדיהם צמר ופשתים וכו' והשתא קשר העליון לא שמעינן וא''כ לא הוי כלאים ואיצטריך שפיר לאיתויי צמר ופשתים לומר שיהא צריך לעשותם בענין שיהא בהם כלאים וי''ל דהכא לא מפיק מקרא דצמר ופשתים אלא מגדיל ומוכח דכלאים דדרשה דגדיל דרשה נכונה היא דבעינן גדיל טוב אי נמי סוגיא דהתם אתיא כמאן דאמר גדיל דווקא ושמא דהתם אתיא כמאן דאמר או גדיל או פתיל ופלוגתא דאמוראי הוא בסמוך והכי נמי תימה דבפרק המוצא תפילין (עירובין צו:) משמע דבעינן שזורין ור''ת נמי פירש דאינו חייב על כלאים עד שיהא משזר ואם כן איצטריך טובא קרא דכלאים בציצית ויש לומר דבעלמא יליף ליה מתכלת דבגדי כהונה וכיון דתכלת שזור הוא הדין לבן: דאיגרדום איגרדומי. פירש בקונטרס שנפסקו לגמרי וקשה דהא כל שהוא קתני וצריך לומר דלצדדין קתני ולא קאי אלא אשיריו ונראה לפרש מאי לאו שיריו דאיפסיק מינייהו כלומר שיש מן החוטים שנפסקו מעיקרם ואישתייר מן השלימין נמי וגרדומיו דאיגרדמו כולם והשתא לא קאי כל שהוא אלא אגרדומיו והא דאיפסיק מינייהו הוי השתא כמו נפסק החוט מעיקרו דלעיל וכי האי גוונא קרי שיריו פרק קמא דסוכה (דף יג.) גבי אזוב תחילתו שלשה וסופו שנים וצ''ע: שירי גרדומיו כל שהוא. פרק מי שמת (ב''ב דף קנ.) הוה מצי לאיתויי הך גבי הך דפריך וכל היכא דתני כל שהוא לית ליה שיעורא: לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים. לפי שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ואנן דלית לן תכלת לא קפדינן בהא והא נמי דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו כדי שיהא ניכר התכלת ומה שאנו נוהגים חמשה קשרים פירש בקונטרס גבי ציצית שקולה כנגד כל המצות לפי שציצית עולה ת''ר וח' חוטין וחמשה קשרים עולה תרי''ג ומיהו כל ציצית האמורים בפרשה חסירים יו''ד ויש לומר שיש פסוק והיה לכם לציצית וג' ציצית כתובים בפרשה ולמ''ד זו משלימתן וכן נוהג רבינו תם לעשות אותן ה' קשרים ב' בסמוך לטלית וג' סמוך לפתיל משום מעלין בקדש ולא מורידין כדאמרינן שמסיים בלבן ועל כל קשר שני קשרים כדי שיהא קשר של קיימא מיהו לא מצינו שום סמך בהש''ס מפורש מה' קשרים ויש לומר דהא דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו אחת של לבן ואחת של תכלת שהן שתים והשתא כשאין פוחת משבע עושה ה' קשרים סמוך לטלית קשר אחד ואחר כך שתי חוליות אחת של תכלת ואחת של לבן קשר אחד עד שמסיים שש חוליות הרי ארבעה קשרים ואחר כך עושה חוליא שביעית של לבן כדי שיהא מסיים בלבן ואחר כך קושר אח' הרי ה' קשרים ויש מפרשים לא יפחות משבע כריכות בין כל קשר וקשר:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד