דף לט - ב
אמר רב: יאי גלימא, נאה היא אותה הגלימה העשויה כולה תכלת, ולא יאי תכלתא. שאין הציצית שלה נאה שהרי לא עשה לה ענף אלא גדיל בלבד [33].
רבה בר בר חנה אמר: יאי גלימא ויאי תכ לתא!
ומבארת הגמרא: במאי קא מיפלגי? מהו יסוד מחלוקתן אם כשרה ציצית שיש בה גדיל בלא פתיל? רבה בר בר חנה סבר: כתיב "גדיל" [גדילים תעשה לך], וכתיב "פתיל", למדנו מכאן שאפשר לעשות את הציצית, או גדיל או פתיל.
ורב סבר: לעולם "פתיל" בעינן. [34] וההיא, הפסוק "גדילים", למניינא של החוטים הוא דאתא, ללמדנו שצריך שמונה חוטים. וכך דרשו: אילו לא כתבה התורה אלא "גדיל" בלבד, היה משמע שנים חוטים, משום שאי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטים, שהרי צריך חוט אחד לכרוך בו חוט שני. ועכשיו שכתבה תורה גדילים בלשון רבים, הרי משמע שני גדילים, שבכל גדיל יש שני חוטים, הרי ארבעה [35] חוטים שצריך לתוחבם בחור שבכנף הבגד. וכתיב "ונתנו על ציצית הכנף פתיל" - אמרה תורה: עשה מארבע חוטים גדיל אחד, וכשתתחבם בכנף הבגד ותכפלם לכאן ולכאן יהיו שמונה חוטים, ופותלהו לאותו גדיל, מתוכו, שבסופו של הגדיל יהיה ענף של פתילים.
אמר שמואל משמיה דלוי: חוטי צמר לבנים פוטרין, מקיימים בהם מצות ציצית, בשל בגד העשוי פשתן. כי מאחר ושני החוטים של תכלת עשויים מצמר, ויש ליתנם בבגד של פשתן, מותר ליתן בו גם את שני חוטי הלבן כשהם עשויים מצמר.
איבעיא להו: חוטים של פשתן - מהו שיפטרו בבגד של צמר? וצדדי הספק הם: האם חוטי צמר בשל בגד פשתים הוא דפטר, דכיון דתכלת שהיא עשויה צמר, וחייבת להנתן גם בבגד פשתן פטרה, ומקיים בזה מצות ציצית, לכן חוטי לבן של צמר נמי פטר. [36] אבל ליתן חוטי פשתים בצמר לא התירה התורה, שהרי התכלת הניתנת בצמר אין בה משום כלאים ואם כן מדוע שנתיר נתינת חוטי פשתן בצמר.
או דילמא, כיון ששניהם [צמר ופשתים] מוזכרים בפסוק, דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו - גדילים תעשה לך", ומכאן למדנו שמותר ללבוש כלאים לצורך קיום מצות ציצית, אם כן, לא שנא צמר בפשתים, התירה התורה, שהרי התכלת, העשויה מצמר, כלאים היא בבגד פשתן, ולא שנא פשתים בצמר [ציציות פשתן בבגד צמר].
ומביאה הגמרא ראיה: תא שמע: דאמר רחבה אמר רב יהודה: חוטי צמר פוטרין בשל פשתן, ושל פשתן פוטרין בשל צמר. ואילו חוטי צמר ופשתים פוטרין בכל מקום, בכל מיני בגדים, ואפילו בשיראין, בגדי משי שאינם לא צמר ולא פשתים.
ומפורש בדברי רבי יהודה שחוט פשתן פוטרין בבגד צמר, ונפשט הספק של הגמרא.
ועל הדין הנוסף של רבי יהודה, ששני חוטי פשתן לבן ושני חוטי תכלת יחד, פוטרין בכל סוגי הבגדים, אומרת הגמרא:
ופליגא, אדרב נחמן. דאמר רב נחמן: השיראין - פטורין מן הציצית. שלא חייבה התורה בציצית אלא בבגד צמר או פשתן.
איתיביה רבא לרב נחמן: הרי שנינו: השיראין, מעיל של משי, והכלך והסריקין שהוא מעיל העשוי מנעורת של משי - כולן חייבין בציצית?!
ומתרצינן: מדרבנן הרי הם חייבים בציצית, ורב נחמן פטר רק מחיוב דאורייתא.
ומקשינן: אי הכי, ששיראין אינם חייבים בציצית אלא מדרבנן, אימא סיפא: וכולן, כל הבגדים שאינם מצמר ופשתים, חוטי צמר ופשתים [ומשמע שהכונה לשני חוטי פשתן לבן ושני חוט צמר תכלת] פוטרין בהן.
ומעתה קשה: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית דאורייתא הוא, היינו דמישתרו בהו כלאים, לפי שאיסור כלאים הותר בציצית.
אלא אי אמרת כרב נחמן, שחיוב שיראין בציצית דרבנן הוא - היכי מישתרי בהו נתינת חוטי צמר ופשתים ביחד דהוו כלאים? [37]
ומשנינן: אימא: נותן בשיראין או חוטי צמר, או חוטי פשתים.
ומוכיחה הגמרא את התירוץ: הכי נמי מסתברא כרב נחמן, ששיראין אינם חייבים מהתורה בציצית.
דקתני סיפא: הן עצמן, ציציות משאר המינין, במינן הרי הם פוטרין, שיוצאים ידי חובה בנתינת חוטי משי בבגד של משי, אבל שלא במינן - אין פוטרין.
ומוכיחה הגמרא: אי אמרת בשלמא שחיוב שיראין בציצית הוא רק חיוב דרבנן, היינו דמיפטרו בגדי שיראין במינן, [38] בחוטי משי.
אלא אי אמרת שחיובם של שיראין בציצית דאורייתא הוא, קשה, כיצד פוטר אותם חוט משי? והרי רק חוט צמר ופשתים הוא דפטר וכשר לציצית, שהרי מן התורה לא מצינו אלא שחוטי צמר ופשתים פוטרים, דכתיב "צמר ופשתים... גדילים תעשה לך"!?
ודחינן: אי משום הא, לא איריא. מזה אין להביא ראיה לרב נחמן, אלא גם לרב יהודה חוטי משי פוטרים בגד של משי, כדרבא.
דרבא רמי, הקשה, שיש סתירה לכאורה בלשון הפסוק, כתיב "הכנף", ודרשו שבא לומר שצריך ליתן ציצית שהיא מין כנף, ונכלל בזה גם חוטי שיראין לבגד שיראין. ומאידך, כתיב בסמוך לפסוק "גדילים תעשה לך", צמר ופשתים. ומשמע שרק בהם יוצאים ידי חובה
הא כיצד? צמר ופשתים פוטרין בין במינן [39] ובין שלא במינן. ואילו שאר מינין רק במינן פוטרין, אבל שלא במינן אין פוטרין. ודרשא זו מוכיחה שחיוב שיראין בציצית הוא מן התורה.
ורב נחמן, שפטר מן התורה שיראין מציצית, משום דאמר כתנא דבי רבי ישמעאל. דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ונאמרו "בגדים" בתורה במצות ציצית, "על כנפי בגדיהם", סתם, ולא פירט הכתוב מאיזה מין הם אותם בגדים, ופרט לך הכתוב באחד מהן, בפרשת נגעים, שכונת הכתוב היא לבגד צמר ופשתים, יש ללמוד מכאן, אף כל מקום שאמרה התורה "בגד", הכונה היא לבגד צמר ופשתים. [40] אמר אביי: והאי תנא דבי רבי ישמעאל, שדרש מפסוק לפטור שאר מינין מציצית, מפיק, בא לחלוק ולהוציא מאידך תנא דבי רבי ישמעאל, שמרבה מדרשה, שכל "בגד" בפסוק כולל שאר מיני בגדים.
דתנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בפרשת נגעים "בגד צמר". אין לי אלא בגד צמר שנוהג בו דין נגעים, מנין לרבות בגד העשוי צמר גמלים וצמר ארנבים ונוצה של עזים והכלך והסריקין והשיראין, מנין שגם הם מטמאין בטומאת נגעים? - תלמוד לומר "או בבגד פשתים". כפל הכתוב לשון "בגד", לרבות שאר בגדים.
הערות
[33] הגרי"ז הקשה הרי כשכרך וקשר חוליא אחת כבר היתה הציצית כשרה ואז היה גם ענף. ואם כן כשהמשיך לכרוך את כל הענף למה יפסל לרב, הרי לא גרע מגרדומין שנפסק הענף ונשאר הגדיל שכשר? ותירץ, לפי השיטות שקשר עליון הכונה אחר הגדיל והוא מדאורייתא אפשר ליישב שכאן היה הכל חוליא אחת ובסופה קשר, ולכן לא היה מתחילה גדיל ופתיל כשר. ועדיין קשה לפי השיטות שקשר עליון הוא הסמוך לבגד ואם כן היתה הציצית כשרה מיד כשהתחיל לכרוך? ועוד הקשה לפי דעת ר"י שהובא במרדכי [תתק"מ] שלרב כשר גם ענף לבד אם כן מיד כשקשר את החוטים לבגד הציצית כשרה, ולמה יפסל כשעשה מכולה גדיל הרי לא גרע מגרדומין? ותירץ שמה שהיה כשר מדין פתיל ענף, לא יכול להחשב לגדיל ואפילו לא לגרדומין, כיון שגדיל ופתיל הם שני דברים נפרדים ואי אפשר להכשיר פתיל מדין גדיל וכן להיפך. אבל כתב שבתוס' [לח ב ד"ה כיון] מבואר שגדיל שהתפרק כשר מדין פתיל. ומצינו מחלוקת אחרונים בסברא זו. שהביאור הלכה [יא ד ד"ה ארוך] פסק שאם בשעה שכרך חוליא ראשונה היתה הציצית כשרה אפילו מיעט שיעור החוט על ידי הוספת כריכות כשר מדין גרדומין. וכתב שהפרי מגדים פוסל, וסובר שהיתר גרדומין הוא דוקא אחרי שגמר לקשור את כל החוליות שבדעתו לכרוך, וביאר הביאור הלכה את דבריו שגמר המצוה הוא כשגומר לעסוק בקשירה וכריכות. ולדבריו מיושב קושית הגרי"ז הנ"ל. והחזון איש [ג ג] פסק כהפרי מגדים ומטעם אחר, מצד הסברא הנ"ל שגדיל לא יכול להיות כשר מדין פתיל וכן להיפך. ולכן פסק שאפילו סיים לכרוך והציצית כשרה, אם נמלך וכרך את כל הענף פסולה. ולדברי הביאור הלכה באופן כזה גם הפרי מגדים יכשיר.
[34] המרדכי הביא ר"י שלרב יוצא ידי חובה בפתיל ענף לבד. ודוחה המרדכי דבריו מהגמרא לעיל שרב מכשיר חוליא אחת, ומוכח שצריך גדיל, ולכן פירש שרב סובר שצריך גם פתיל. והכסף משנה [ציצית א ט] כתב שהגמרא לעיל לרב שצריך חוליא אחת והגמרא כאן שלרב צריך פתיל הם המקור להלכה שצריך גם גדיל וגם ענף. והתוס' הביאו ספרי פ' שלח שדרשו מ"ציצית" שצריך ענף, ומ"גדילים" שצריך גדיל. אבל הרמב"ם [א ג] כתב דרשה לכריכות מ"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" ולא את דרשת הספרי והגמרא. וביאר המשכנות יעקב [יג] שהרמב"ם הביא דרשה זו רק על כריכות תכלת אבל במצות לבן, המקור לגדיל וכריכות הוא מ"גדילים" כהספרי, והגמרא כאן. והתוס' [ד"ה או] הקשו שהסיפרי דורש שצריך ענף מ"ציצית" והגמרא דורשת מ"פתיל"? ועוד הקשו לרבה בב"ח שדורש או גדיל או פתיל, והרי בספרי דרשו מציצית שצריך פתילים? ותירץ בעמק ברכה [ציצית ב] לפי דברי הרמב"ם [א ג] שמהות מצות התכלת היא לכרוך בה את הענף, אפשר לפרש שבאמת דין גדיל וענף נלמד כהספרי מ'ציצית', ו'גדילים', והמחלוקת בגמרא כאן היא על התכלת לבד, שהמעשה שבא לפני רבב"ח ורב היה שכרך את כל חוט התכלת ובענף נשאר רק לבן, ונחלקו האם יש דין ענף תכלת, או שכיון שעיקר מצות התכלת היא לכרוך בו, אין צורך בענף תכלת. ולפירושו צריך לומר שהלכה כרבה בב"ח, שהרי משמע בפוסקים שאין מעכב שיהא ענף מהתכלת.
[35] הרמב"ם [ציצית א א] כתב: ואין לחוטי הענף מנין מן התורה. וכתב הכס"מ שדעתו שמנין ח' חוטים הוא מדרבנן. ותמה המשכנות יעקב [או"ח טו] למה לא סיים הרמב"ם, ומדרבנן יש לו שיעור? והכסף משנה תמה שבגמרא יש דרשה "גדילים" למניינא שצריך ארבעה חוטים והלכה כרב? ותירץ המשכנות יעקב [הנ"ל] ובכתבי הגר"ח [החדש, שמ] שכונת הרמב"ם היא שמן התורה צריך שיהא "גדיל" ושיערו חכמים שצורת גדיל הוא לפחות שמונה חוטים, אבל אין זה "שיעור" ומנין חוטים אלא כדי שיהיה בצורת גדיל. והנפקא מינא שאין עובר ב"בל תוסיף" אם יוסיף יותר חוטים, כיון שאינו "שיעור" ו"מנין" מהתורה.
[36] התוס' [מ א ד"ה כיון] ביארו את לשון הגמרא כאן שעל ידי חוטי התכלת נעשה הבגד כלאים ומיגו שהותר תכלת הותר גם לבן, ויותר מפורש כתבו התוס' יבמות [ד ב ד"ה דאפילו] שההיתר משום מיגו. והרשב"א יבמות [ד ב] הביא דעה שאם יש לו חוטי לבן לבד אסור לתת ארבעה חוטי צמר בבגד פשתים, אלא שני חוטים נחשבים למצות לבן והשנים האחרים אסורים משום כלאים. ותמהו האחרונים למה צריך היתר משום מיגו? ולמה אוסר הרשב"א להוסיף חוטי צמר על הציצית הרי הבגד כבר נעשה כלאים על ידי שני החוטים, והרי בכלאים אין חילוק כמה חוטי צמר וכמה חוטי פשתן יש בבגד? והמנחת חינוך [רסד ט] הוכיח מתוס' לעיל [לח א ד"ה התכלת] שאסור להוסיף חוטי צמר בכלאים בציצית, ולכן צריך היתר של מיגו. ותמה מאד שלכאורה זה כמו בהמה שהיא טריפה משני סיבות? ותירץ המנחת חינוך לפי השיטות שכלאים "דחויה" בציצית ולא "הותרה", יש ליישב על פי שיטת הר"ן [ביצה ט ב בדפי הרי"ף] שב"דחויה" אם מרבה בשיעור יותר מהצורך אסור מדאורייתא, ולכן הוספת חוטי צמר הוא ריבוי בשיעורין שאסור מהתורה. אבל בקובץ הערות [ז ד] הקשה שהרשב"א עצמו [פ"ק דחולין] סובר שריבוי בשיעורים אפילו בדחויה מותר מדאורייתא? ותירץ, שהוספת חוט צמר דומה לשחט שני בנים ואחר כך שחט האם שנחשב לשני לאוין ואפילו שחייב רק מלקות אחד כיון שעשה האיסורים במעשה אחד, אבל עבר שני לאוין כמו שני זיתי חלב שהם שני איסורים. ובחידושי ר' שמואל [יבמות ה ו] מיישב לפי דברי הגר"ח [בכתבים החדש, עד] שבחיבור חוט צמר לבגד פשתן בתפירה וקשר, אין הבגד כולו נעשה חפצא של כלאים אלא שאסור לו ללבוש את הבגד והחוט יחד, וזהו איסור כלאים בציצית שהתירה התורה. [הובא לעיל לט א בהערות. והבית הלוי חולק ראה שם] ואם כן כשמוסיף חוט צמר, נוסף איסור חדש, שהרי גדר האיסור הוא ללבוש חוט צמר יחד עם הבגד פשתן והחוט של הציצית הותר ולא חוט הנוסף. אך הקשו עוד על התוס' למה צריך מיגו, הרי אם יתן חוטי פשתן לבן הם יהיו כלאים עם חוטי התכלת ומה החילוק אם חוטי הלבן יהיו כלאים עם הבגד, או עם חוטי התכלת? ותירץ בחידושי ר' שמואל שהיתר כלאים בציצית נאמר דוקא במקום שלולי הציצית היה מותר ללבוש את הבגד לבד, ולכן אם יוסיף חוטי צמר לבן הרי הבגד יהיה אסור גם בלי הציציות ולא הותר באופן כזה כלאים בציצית. והטעם שדוקא כך הוא ההיתר, מצינו כמה ביאורים: א] ר' עקיבא איגר [או"ח יא ט] כתב שכיון שלא מחויב ללבוש את הבגד, ויכול להמנע מחיוב העשה אינו דוחה כלאים ודוקא בגד פשתן לבד שמותר ללובשו בפני עצמו חייב בציצית צמר. ב] העונג יום טוב [סימן א] כתב שבגד שהוא עצמו כלאים לא נחשב "כסותך אשר תכסה בה" ופטור מציצית, וממילא אסור משום כלאים. ג] בחידושי ר' שמואל ביאר שדחית הלאו הותרה רק אחרי שמחויב במצוה, אבל ללבוש בגד כלאים כדי לקיים מצות ציצית לא הותר ולכן בגד שהוא כלאים גם בלי הציציות, אסור ללובשו ולא הותר על ידי הציצית.
[37] הנודע ביהודה [תניינא יו"ד קפו] מסתפק בבגד משי שתפר חוטי צמר ופשתים בצידו אם כל הבגד נאסר, או שאסור רק אם לובש את הצמר ופשתים עצמם? ונפקא מינה אם חלק הכלאים נסרך על הארץ או שאינו דרך לבישה. וכתב שהרמב"ם אוסר והרא"ש מתיר באופן זה. [וראה שערי יושר ש"ג כ בזה]. ובאבי עזרי [כלאים י יח] ובחידושי ר' שמואל [יבמות ה ד] תמהו שכאן מפורש בגמרא שבגד שיראין וכלך אם יטיל בהם ציצית מצמר ופשתים, נאסר הבגד כולו, והרי הציציות אין בהם הנאת חימום ומצות לאו ליהנות ניתנו? עוד הקשו מהגמרא כאן על הרמב"ם [כלאים י כ] שפסק "ציץ של עור או משי שתלה בהם חוטי צמר ופשתים מדולדלין על פני האדם להפריח הזבובים, אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך". וקשה הרי זה דומה לבגד משי שיש בו ציציות צמר ופשתים, ואין דרך חימום בציציות? ותירץ באבי עזרי שלאיסור כלאים אין צורך שיהנה ויתחמם מן הצמר ופשתים עצמם, והנאת חימום הוא תנאי בלבישת הבגד לאסור את הלבישה, ולכן כשיש ציציות כלאים בבגד משי והציצית היא צורך הבגד ונחשב לחלק מהבגד, אם לובש את הבגד דרך חימום אסור אפילו שלא נהנה מחוטי הציצית עצמם. אבל בציץ עור שתלוי בו חוטים להפריח הזבובים יש כאן תשמיש אחר מלבישה ולא נעשה לחלק מהבגד, אלא שלובש חוטי צמר ופשתים להפריח זבובים וכיון שאין זה דרך חימום מותר. ומיושב הנודע ביהודה שדבריו הם בחיבור שאינו צורך הבגד אבל ציציות הם חלק מהבגד ואוסרים גם בגד משי וכעין זה כתב בדרך אמונה [כלאים י כ בביה"ל].
[38] בחידושים שנדפסו בשם רשב"א הקשה למה יתקנו חז"ל ציציות משי? הרי ציצית בתורה היא דוקא מצמר או פשתים ושיתקנו כעין דאורייתא ולא יחדשו ציציות משי? ותירץ שהתקנה היא כעין דאורייתא כמו שבגד צמר ופשתים חייבה התורה ציציות ממינם, כמו כן כשתיקנו חז"ל חיוב ציצית בשיראים, הציציות יהיו ממינם. ויש לבאר דבריו לפי מה שחקר באגרות משה [או"ח א] אם גדר החיוב מדרבנן בשאר בגדים הוא, שהחשיבו את כל המינים כצמר ופשתים [שדומים להם ויבואו לטעות ולהחליף], או שחייבו להטיל ציצית בכל מה שלובש אפילו שאינו בגד כדי לזכור מצוות ה' בראייתם. ונפקא מינה לבגד סינטטי, ניילון וכדומה שאינו עשוי מחוטים אם חייב מדרבנן? והוכיח מהגמרא [מ ב] שבגד עור פטור אפילו מדרבנן משום שאינו ארוג, ומוכח שגדר החיוב מדרבנן הוא, שעשו שאר מיני חוטים כמו צמר ופשתים. ומעתה, אם החשיבו כלך ושיראים כצמר גם הציציות ממין זה יחשבו כצמר.
[39] הרי"ף פסק הלכה כרבא שצמר ופשתים פוטרים בכל הבגדים, והביא דעת מקצת רבותינו שאסרו לתת ציציות פשתן בבגד פשתן ותמה עליהם. והבעל המאור [שבת יא ב בדפי רי"ף שלנו] כתב שכל הגאונים אסרו ציציות פשתן בבגד פשתן ולא היה חולק, עד הרי"ף. ופירש שיטתם, שמצד הגזירה של סדין בציצית שבסוגיא להלן אסרו גם ציציות מפשתן. והרא"ש [סימן יז] תמה, שממה נפשך יהיה מותר ציצית פשתן בבגד פשתן, שבין אם נדרוש כרבא שפשתן פוטר כל המינים או שנדרוש הכנף מין כנף, יהיה כשר ציצית פשתן בבגד פשתן שהוא מינו? והביא שדעת בעל העיטור בשם הגאונים לאסור, וביאר דעתם שאף שאין לנו את צבע התכלת צריך לתת דוקא חוטי צמר לבן במקום תכלת, וכיון שבפשתן גזרו שלא לתת חוטי צמר פטור גם מפשתן. והיינו שבמצות תכלת יש שני דינים, שיתן חוטי צמר ושיהיו החוטים צבועים בצבע תכלת, ואף כשאין את הצבע צריך לתת חוטי "צמר" לבן. עוד כתב הרא"ש טעם האוסרים שחז"ל כשגזרו בבגד פשתן שלא יתן חוטי צמר, אסרו ופטרו גם מציציות פשתן שמא יתן של צמר. והבית יוסף [ט]. כתב שגזרו לאסור כיון שיש בגד צמר שנראה כמשי ויטעו ויתנו בו ציציות פשתן. ובשו"ע [ט ב] פסק כהרי"ף ורא"ש והרמ"א פסק שלא לעשות ציצית של פשתן וכתב הט"ז שלכל הדעות אי אפשר לפטור בגד פשתן מציצית שהלכה כהרי"ף ורא"ש שחייב בציצית פשתן רק שיש להחמיר לצאת ידי חובה לפי כולם לכן יעשה בגד צמר וחוטי צמר וגם בבגד משי יעשה חוטי צמר להחמיר כהגאונים, וכבעל העיטור. והמרדכי [תתקנ] כתב טעם האוסרים ציציות פשתן בבגד פשתן ומשי, משום שבגמרא כאן שמתירה פשתן לפשתן "יש ב' פירושים". וביאר הב"ח, והביאור על המרדכי הביא כן מתרומת הדשן, והגר"א [בביאורו או"ח ט ב] שכונתו לפירוש שהביא הגהות מימוניות [ציצית ג אות ו] שצמר ופשתן פוטרין בכל המינים הכונה היא דוקא צמר ופשתים יחדיו שני חוטי צמר ושני חוטי פשתן, אבל חוטי פשתן לבד לא יתן אפילו בבגד משי שאין זה מינו, ולכן פסק הרמ"א שיעשה בגד צמר וציצית צמר.
[40] הרי"ף והרמב"ם, ושו"ע [ט א] פסקו כרב נחמן שבגדי צמר ופשתים חייבים מן התורה ושאר בגדים מדרבנן. ותוס' ורא"ש [סימן יח] והביאם הרמ"א [ט א] פסקו שכל המינים חייבים בציצית מדאורייתא. והמשנה ברורה [ט ה] הביא אחרונים שכתבו שירא שמים יחמיר ויעשה טלית של צמר כדי לקיים מצות ציצית דאורייתא לכל הדעות. אבל במעשה רב [יז] כתב שהגר"א לבש טלית קטן ממין אחר ולא צמר. ובשונה הלכות כתב שכן נהג החזון איש [וכתבו תלמידי הגר"א כמה השערות לבאר את מנהגו. ראה הערות למעשה רב].
של פשתים בשל צמר מהו שיפטרו, פי' אותם שני חוטין של לבן אם של פשתן הם מהו שיפטרו בטלית לבנה דצמר עם התכלת. צמר בשל פשתים פוטר, אע"ג דליכא השתא מין כנף דהוי של צמר כיון דתכלת שני חוטין דתכלת דעמרא נינהו ופטרי בשל פשתן דהא תכלת בהדיא איכתוב ונתנו על ציצית הכנף ותכלת עמרא לבן דצמר נמי פטר בשל פשתן משום לבן, ל"ה:
ועל מה שפירש"י בלשונו אותם שני חוטין אם של פשתן הם מהו שיפטרו בטלית לבנה של צמר, משמע מלשונו דוקא טלית לבנה דדוקא בטלית לבנה דצמר בעי' לבן משום דמין כנף הוי לבן אבל אם הטלית של תכלת דמין כנף הוי תכלת לא יתנו בו לבן כ"א תכלת לבד דהוי מין כנף דידה, והרי קשיא דלעיל אמרי' מדי צבעא גרים ודאפי' בטלית תכלת צריך שיתן בו מין דלבן דאיירי ביה קרא:
ונ"ל דאדרבה לכך נקט רש"י טלית לבנה משום דאם היתה של תכלת פשיטא דלבן דפשתים פטר בה דכיון דמין כנף תכלת הוי סגי בה תכלת ולא היה צריך ליתן בה לבן כדי לקיים מין כנף אלא שאנו אומרים דצריך ליתן בה לבן משום דכי היכי דבעינן לבן ותכלת בטלית לבן כמו כן בטלית תכלת בעינן מין כנף דלבן ותכלת משום דמין כנף דהוי לבן דהוי דפשתן עם פתיל תכלת כדפירש"י עלה דמידי צבעא גרים דרוב טליתות של פשתן הם די"ל דמין כנף דרוב טליתות דהיינו לבן דפשתן ינתנו גם בטלית של תכלת משום דמין כנף דר"ל לבן דפשתים ופתיל דתכלת דהוי צמר משמע דקאמר קרא דינתנו בין בטלית לבן דפשתן בין בטלית דתכלת דצמר דבתרווייהו מיירי קרא דמין כנף ופתיל תכלת משמע דמצריך לתת בטלית תכלת ב' מינים דהיינו דיתן לבן דפשתן עם תכלת של מין כנף שלה כמו דמצרי' לתת תכלת בטלית לבן דמין כנף שלו הוי לבן הילכך בטלית של תכלת פשיטא ליה דמין כנף דכתי' בקרא דר"ל לבן דפשתים דיתנו בטלית תכלת שבמין כנף שלו מתקיים פתיל תכלת הילכך לא בעי מיניה כ"א מטלית דצמר דכיון דמין כנף שלה הוי לבן ויוכל להתקיים בה מין כנף דלבן דעבד ממין שלה דהיינו צמר עם פתיל תכלת נימא דדוקא מין כנף לבן דצמר פטר בה ולא לבן דפשתים דאין מין כנף דידה, או דכיון דבטלית דצמר דתכלת מצי לתת בו לבן דפשתים דהיינו מין כנף דקרא דרוב טליתות דאמר דיתנו גם בטלית תכלת כדפרישי' ודלבן דפשתים פטר, כמו כן בטלית דצמר לבן (לבן דפשתן נמי פטר בה):
וא"ת א"כ אמאי צריך לטעם לא תלבש וגדילים לומר לא שנא צמר בפשתים ופשתים בצמר אלא לומר הטעם כדפי' משום דכיון דטלית תכלת לבן דפשתן כמו כן בטלית לבנה נמי:
וי"ל דמאי דקאמר ולא שנא פשתים בצמר מהאי טעמא דפרישית קאמר, רצ"ל משום דיש להקשות איזה טעם הואלומר לא שנא צמר בפשתים ולא שנא פשתים בצמר הא תינח צמר בפשתים אית לן למימר דשרייה קרא כדכתי' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דהיינו צמר בפשתים הם וטלית פשתן איירי קרא אבל פשתים בצמר מנא ליה, אימא דלא אתא קרא דגדילים דצמר ופשתן אלא צמר לפשתים ולא פשתים בצמר, אלא להכי קאמר ופשתים בצמר משום דגם מקרא דמין כנף ופתיל תכלת אמרי' דמין כנף דהיינו פשתן ינתן גם בטלית תכלת כדפרישי', הילכך דאשכחן דשרי קרא פשתן בטלית דצמר שהוא של תכלת קאמר דכי היכי דשרי קרא בטלית תכלת לשרייה גם בטלית לבן דמין כנף דידיה הוי צמר לבן, ומאי דקאמר לא שנא פשתים בצמר אהאי טעמא דיש לנו להשוות טלית צמר לבן לטלית צמר של תכלת סמיך:
עוד יש להקשות מאי קאמר כיון דתכלת עמרא לבן נמי פטר, אמאי יש לנו לדמותם הרי יש לנו לומר דדוקא תכלת פטר מפני שהוא צווי הכתוב שצוה ונתנו על ציצית הכנף שהוא של פשתן פתיל תכלת אבל בלבן דצמר לא צוה שיתנו בשל פשתן כי אם מין כנף דידה דהיינו לבן דידיה, וא"כ דדוקא לבן דמין כנף דידה דהוא פשתן פטר ביה ולא לבן דצמר:
וי"ל דלישנא דפטר דנקט לאו דוקא פטר דאין אנן בעי' למבעי אם יכול לפטור בה אלא ר"ל אם מותר ליתנו בה לדחות כלאים וזהו לשון פטר שיהא מותר ליתנו בה כדי לפטרה הילכך קאמר דבטלית של פשתן מין לבן דצמר פטר בה דמותר ליתנם דלא שייך לומר דמאחר דיוכל ליתן לבן דפשתן דלא תדחי כלאים לתת בו לבן דצמר. הואיל דתכלת פטרה ביה ר"ל דצוה הכתו' ליתנו בה כדי לפוטרה וכדי לפוטרה התיר כלאים א"כ מאחר שצוה לתת בה צמר של תכלת והתיר כלאים כמו כן יוכל לתת בה נמי לבן דצמר דמה לי לתת בו קצת מצמר או הכל צמר הרי מתיר שאר כלאים בקצתו כמו כן בכלו, ואין לומר דאע"ג דהותר לתתו בה ואין בו משום כלאים כדפרישי' דע"כ אין לפטור בה לבן דצמר דלא הוי מין כנף דידה אלא דנבעי מין כנף דידה דפשתים משום דמין כנף דידה ר"ל לבן ואין לחלק לגבי לפטור משום מין כנף בין לבן של צמר ללבן של פשתים הילכך קאמר דפטר בה דר"ל דמותר לתתו בה ואין בו משום תוספת כלאים וג"כ פוטר בה לפי שהוא מין כנף דבעי קרא כיון דלבן הוא כדפי' אבל פשתים בצמר בטלית לבנה דהוי ג"כ מין כנף דידה לבן ומשום מין כנף ראוי לפטור בה לבן דצמר כמו דפשתים כיון דהוה לבן מ"מ מבעיא ליה אי מותר לתת בה לבן דפשתים ולדחות כלאים כיון דיכול לקיים לבן דידה כמותה דהיינו בלבן דצמר דלית לן למשרי כלאים כמה שאינו חובה ושיוכל לקיים המצוה בלא דחיית כלאים או דילמא כיון דכתי' לא תלבש שרי נמי לבן דפשתן ולמשרי כלאים משום דכתי' גדילים ולא שנא צמר לפשתים ולא שנא פשתים לצמר מטעמא דפרישי':
חוטי צמר, פי' דלבן פוטרין בשל פשתן בחוטי צמר ופשתים, נ"ל לפרש דר"ל דלבן. פוטרין בכל מקום, פי' בכל מיני בגד ואפי' בשיראים, ופירש"י דאשמועי' דפוטרין משום דמהו דתימא שיראים פטורין והוו כלאים שלא במקום מצוה קמ"ל דחייבין, ל"ה. וקשיא דאיך הוו כלאים והלא חוטי צמר ופשתים לפי מה שפירשתי דקאמר ר"ל דלבן כדפרש"י ור"ל חוטין דצמר או דפשתים דלבן והרי צמר או פשתים לא הוו כלאים בשאר מינים, ונ"ל דכלאים דקאמר לפי שעם החוטין של הצמר או הפשתים דלבן צריך שיתן תכלת עמהם שהרי בשאר מינים נמי בעי תכלת וקסבר דקרא דקאמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת גם בכנף מין כנף ר"ל אם הטלית פשתים יתן מין כנף דפשתים דהיינו הלבן ובשאר מינים נמי יתן עם מין כנף פתיל תכלת דר"ל לכל מין כנף עם המין כנף יתן פתיל תכלת הילכך כי יהיב בשאר מינים מין כנף שלהם ופתיל תכלת אין שם כלאים אבל אי נימא דצמר או פשתים יפטרו בהם משום מין כנף כמו מין כנף שלהם כשיתנו עמהם פתיל תכלת הרי יש כאן כלאים שהרי אע"פי כשיתן בהם חוטי צמר דלבן לפטור מין כנף שלהם ליכא כלאים אם יתן עמהם תכלת משום דתכלת עמרא הוא והכל צמר מ"מ כשיתנו בהם חוטי פשתן לבן לפטור להיות במקום מין כנף שלהם ואחר כן יתנו עמהם תכלת הרי יש כלאים דהיינו חוטי פשתן וחוטי תכלת דצמר דמהדקי בהדי הדדי דהוו כלאים, ובכך בעי להוכיח דחייבין שאר מינין מדאוריית' דאי מדרבנן לא הוה שרינן כלאים:
וא"ת אפי' אי הוו חייבין מדאורייתא מ"מ היכי שרינן כלאים לתת בהם פשתן והלא יכול להתקיים מין כנף במינם, וי"ל דהיינו טעמא משום דמין כנף דקרא ר"ל בין לבן דצמר בין דפשתים דרוב טליתות בין מין כנף שלהם אע"ג דנימא דמין כנף מין כנף שלהם אפ"ה פטר בהו צמר דלבן כמו מין כנף שלהם משום דמדאצטרי' קרא דצמר ופשתים משום שאר בגדים אתי לומר דצמר ופשתים פטרי בהו כדפי' בריש פרקין על מידי צבעא גרים:
ובקונ' פי' חוטי צמר ופשתים של לבן פשתים, של צמר תכלת, ור"ל דפוטרין בהם לבן דפשתים ותכלת כמו בטלית דפשתים דעיקרא לבן דפשתים ותכלת כמו כן באלו שאר מינים פוטרין בהם לבן דפשתים ותכלת והוו כלאים, ואעפ"י שפי' זה ומה שפירשתי הכל עולה לטעם אחד להתיר בהם ציצית העשוי מלבן דפשתים ותכלת דצמר מ"מ נ"ל יותר לפרשו דחוטי צמר ופשתים דקאמר ר"ל חוטי צמר או פשתים דלבן ועם תכלת כפירושי מלפרש חוטי צמר ופשתים דר"ל עמר תכלת ופשתים לבן ביחד משום דא"כ לא הי"ל לומר חוטי צמר ופשתים אלא הי"ל לומר צמר ופשתים כדקאמר בתר הכי צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם דר"ל לבן דפשתים ותכלת דצמר אבל חוטי צמר ופשתים משמע דהוי תרווייהו דלבן דשם חוטין על לבן נאמר, ועוד דחוטי צמר ופשתים משמע דלבן דומיא דריש' דהך מילתא דהיינו צמר פוטרין של פשתן ושל פשתן פוטרין בשל צמר דתרווייהו חוטין ר"ל בלבן:
השיראי' והכלך. פי' מעילים של משי פטורין מן הציצית וא"כ דפטורין אין לנו לחייבם בציצית ומדקאמר דחוטי צמר ופשתים פוטרים בה משמע דהם חייבים בציצית ועוד אי הוו פטורין איך כשרי בהו ציצית דצמר ופשתים ולהתיר כלאים דאורייתא שלא במקום מצוה:
צמר ופשתים פוטרין בהם, קס"ד דר"ל שני חוטין דתכלת דהוי צמר ושני חיטין דלבן של פשתים, ל"ה. (תפ"ך) אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו דמשתרו בהו כלאים, וקשיא אמאי שריא בהו כלאים והלא מצי לקיומי בהו מן כנף כמותם עם תכלת דלא הוו כלאים, וי"ל כדפי' טעמא לעיל אי משום דמין כנף דרוב טליתות שהוא פשתן קאי נמי להו. או משום דקרא דצמר ופשתים אצטריך לשאר בגדים לומר דיעשה בהם ציצית מצמר ופשתים:
וא"ת והלא כיון דתנא דחייבין בציצית אמאי אצטריך למתני צמר ופשתים פוטרים פשיטא דכיון דהם חייבין בציצית דצמר ופשתים שהם לבן דפשתים ותכלת פוטרין בהם כדקאמר קרא ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת דיעשו טלית מלבן דפשתים ותכלת:
וי"ל דאצטריך לאשמועינן דלא נימא דנבעי מין כנף דידהו דוקא עם תכלת משום דקאמר דעל ציצית הכנף מין כנף קאי לכולהו מיני בגדים דבעי דליתיב בהו מין כנף דידהו עם פתיל תכלת וא"כ בשאר מינים אין לתת בהם כי אם מין כנף דידהו אבל מין כנף דפשתים לא לפטור בהו ולכך אצטריך לאשמועינן דפטר בהו, וטעמא או משום דמין כנף דרוב טליתות דהיינו לבן דפשתן קאמר קרא דיתן בכל מיני בגדים. או משום דקרא דצמר ופשתים אתי לשאר מינין לומר שיעשה בהם ציצית שנעשה מצמר ופשתים:
אימא או צמר או פשתים, פי' לעולם חייבין דקאמר דרבנן היא ומאי דקשיא היכי משתרי בהו כלאים דהיינו צמר ופשתים דקתני דפוטרין בהם. הא לא קשיא משום דשניהם דקתני אינו ר"ל צמר ופשתים יחדיו שיעשה הציצית מצמר ופשתים דהוי כלאים אלא שיעשה מצמר או דפשתים ואשמועי' דצמר ופשתים פוטרין בה:
וא"ת הא תינח אי נימא צמר ופשתים יחדיו ודחייבין מדאורייתא דניחא במאי דנימא דפטרי בהו משום דנימא דקרא דצמר ופשתים לשאר בגדים כדפרישי' לעיל אלא אי חייבין מדרבנן קאמר אמאי אמרו חכמים שיהא צמר או פשתים בהם היה להם לתקן שיעשה ציצית שלהם ממין שלהן ולא מצמר ופשתים:
וי"ל דמשום דכל מאי דאתקון דרבנן כעין דאוריית' תקון וכיון דציצית המחוייב מן התורה הוי מצמר ופשתים כמו כן בשאר בגדים דפטירי מן התורה ותקון שיהו ציציות אמרו חכמים שיעשה כעין ציציות דאוריית' שהוא מצמר ופשתים:
וא"ת ומנ"ל דציצית המחוייב מדאורייתא הוי דוקא מצמר ופשתים, וי"ל דכיון דאמרי' בשאר בגדים פוטרין מדאורייתא א"כ לא חייבה בציצית אלא צמר ופשתים. וטעמא הוי או משום דאמר דבגדים האמורים בתורה סתם הוי צמר ופשתים לבד ועל כנפי בגדיהם מצמר ופשתים לבד קאמר. או משום דאית ליה צמר ופשתים גדילים תעשה לך דר"ל דאינו חייב בגד כי אם בגד דצמר ופשתים לבד והכנף לית ליה לחיובי שאר בגדים דאורחא דקרא היא כדפי' בפ' במה מדליקין:
אי אמרת דרבנן מש"ה במינם פוטרין, ויש להקשות דכיון דאמרינן דהוי דרבנן ואמרי' דרבנן תקון שיהא צמר ופשתים פוטרין מן הטלית של משי כמו בבגדים שכמו דבבגדים שמחוייבין מן התורה דהם של צמר ופשתים דציצית שלהם צמר ופשתים כך בשל משי מטעמא דפירשנו משום דכעין דאורייתא תקון אמאי תקון נמי שיפטור בהם מינן לא היה להם לתקן כי אם צמר ופשתים דהוו ציציות דעלמא דמן התורה ותו לא דכעין דאורייתא תקון:
וי"ל דגם יש להם לתקן שמינם יפטור בהם משום דבהכי נמי הוי כעין דאורייתא דכי היכי דבבגדים המחוייבים בציצית מן התורה מינם פוטר בהם שהרי אין לחייב מן התורה כי אם בגדים דצמר ופשתים ואמרה תורה דיעשו ציצית דצמר ופשתים א"כ מינם פוטר בהם כמו כן בהנך שאר בגדים דפטירי מדאוריית' ורבנן תקון להם ציצית רצו ג"כ לתקן שיהא מינם פוטר בהם כעין הנך דחייבין מדאורייתא דמינם פוטר בהם וכעין דאורייתא תקון בהו בהני גווני:
אלא אי אמרת מדאורייתא צמר ופשתים הוא דפטר בהו מידי אחרינא לא, פי' אי אמרת דמדאורייתא מחייבי שיראים בציציות היכי פטרא בהו ציצית דמינם הא מדאורייתא ציצית דצמר הוא דפטרא כדאמרן לעיל צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך, ל"ה:
וקשיא דהא כיון דאתינון למימר דחייבין מן התורה א"כ צ"ל דמהכנף מרבינן להו אי לאו הכי דלא נדרוש הכנף דקאי לכל בגדים מנא לן לחיובי להו הא לא מחייב קרא בציצית כי אם בגדים דצמר ופשתים כדכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך וגם הכנף לא ליקו אלא לחייב כנף דצמר ופשתים וא"כ מנ"ל לחיובי שאר בגדים, וכיון דמהכנף מרבינן להו א"כ צ"ל דיוקא דרבא דכתיב הכנף מין כנף דמינם פוטר בהם וא"כ מאי צמר ופשתים הוא דפטר בהו מידי אחרינא לא הא כיון דדרשינן הכנף אם כן מין כנף פטר בהו:
י"ל דלעולם מהכנף מרבהו דמשמע כל כנף של בגד איזה שיהיה ואפ"ה אין הכרח שנדרוש הכנף מין כנף במינם ושיהא מין כנף פוטר אלא דר"ל לכל כנף יעשו ציצית הנזכר במקום אחר דהיינו צמר ופשתים דגדילים. להכי הוה מקשה דדוקא צמר ופשתים פטר בהו דכיון דאשכחן דמפורש בתורה דהגדילים צריכים להעשות מצמר ופשתים אין לנו לומר שדבר אחר יפטור בהם והכנף לא אתא לרבויי להו אלא לצמר ופשתים, אי נמי אע"ג דלא דריש להו הכנף מין כנף מחייב שאר בגדים מקרא דכנפי בגדיהם דמשמע כל בגד ולא סבר כר' ישמעאל דאמ' דכל מקום שנאמרו בתור' בגדי' סתם וכו', ואפ"ה משני דרבא דריש מין כנף ומתרץ מאי דאמר קרא מין כנף דמשמע דמינם פוטר בהם למאי דקאמר גדילים תעשה לך צמר ופשתי' ומשמע דצריך שיעשו מצמר ומפשתים. ומתרץ להו דקרא ה"ק או דיעשו בהם ציציות ממין כנף או דצמר ופשתים ולכך צמר ופשתים פוטרין בין במינם דאיכא תרתי מין כנף וצמר ופשתים בין שלא במינם ובשאר מינים אמר קרא מין כנף או צמר ופשתים הילכך אע"ג דמחייבי מדאוריית' פטרי בהו בין מינם בין צמר ופשתים:
225ימים לסיום הש״ס