דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - א

תנו רבנן: סדין של פשתן [העשוי לבגד], האם חייב בציצית או לא? בית שמאי פוטרין אותו מהציצית, משום איסור כלאים, שהרי התכלת היא צמר, והסדין עשוי מפשתן. ובית שמאי אינם דורשים [41] את הסמיכות של כלאים לציצית כדי להתיר כלאים בציצית. [42]

ובית הלל מחייבין ליתן ציצית של צמר בסדין של פשתן, לפי שהם דורשים "סמוכין" להתיר כלאים בציצית.

ומכריע התנא בברייתא: והלכה - כדברי בית הלל!

אמר רבי אליעזר ברבי צדוק: הלכה אינה כבית הלל שמחייבים להטיל ציצית בסדין. והראיה, שאין נוהגין להטיל ציצית כדברי בית הלל: והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים - אינו אלא מן המתמיהין, שהכל תמהים כיצד הוא עושה זאת. ואילו לבית הלל הרי הוא חייב ליתן בסדין ציצית. [43]

אמר רבי: אם כן, שהלכה כבית הלל, למה אסרוה להטלת הציצית בסדין בירושלים? - לפי שאין בקיאין בני ירושלים בדרשת סמוכין, ואינם יודעים את ההיתר. ואם נתיר להם כלאים בציצית, יבואו להתיר כלאים בכל מקום. ולפיכך העדיפו חכמים לבטל מצות עשה מן התורה בשב ואל תעשה, כדי שלא יבואו לעבור על איסור כלאיים בקום ועשה. [44] אמר ליה רבא בר רב חנא לרבא: למה אי אפשר לפרסם את ההיתר של ציצית כלאים - ולרמו בי עשרה, יטילו ציציות תכלת בכנפיהם בבגד פשתן של עשרה אנשים, ונפקו לשוקא בציציותיהם, ומפרסמא למילתא שכלאים מותרים בציצית!?

ומשנינן: אם יעשו כן הרי כל שכן דמתמהו אנשי ירושלים עילון על אותם האנשים, הכיצד אנשים הגונים שכאלה לובשים כלאיים!?

ומקשינן: ולידרשא בפירקא, בשעה שמתאספין אנשי העיר לשמוע את דרשת הרב, שידרוש שכלאים בציצית מותרין!?

ומשנינן: מה שלא נהגו להטיל ציצית בסדין בירושלים היה משום גזירה, שגזרו שלא להטיל ציצית בבגד פשתן משום קלא אילן, שמא יבואו לצבוע את חוטי התכלת בצבע שאינו תכלת אלא דומה לו, הנקרא "קלא אילן".

ומקשינן: ומה איכפת לנו אם לא יצבעו חוטי התכלת כהלכתן, ולא יהא הקלא אילן אלא כאילו לא נצבע כלל, וישאר החוט לבן, הרי גם בחוטי לבן מתקימת מצות ציצית כמו ששנינו במשנתנו שאם אין תכלת מטילים חוטי לבן במקומם!? [45]

ומשנינן: שאסור להטיל חוטי לבן של צמר בבגדי פשתן כיון דאפשר להטיל במינן, שהרי יוצאים ידי מצות ציצית גם בהטלת חוטי פשתן לבנים בבגדי פשתן, ולכן לא הותר [46] להטיל בהן חוטי צמר, כדריש לקיש!

דאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא שנפגשים עשה המחייב לעשות מצוה ולא תעשה המונע מלקיים את המצוה, אם אתה יכול לקיים את שניהם, מוטב [47] [כגון, לתת חוטי לבן של פשתן בבגד פשתן] וחייב לקיים המצוה באופן שלא יעבור על הלאו ואם לאו, כגון ליתן חוטי תכלת שהם צמר לבגד פשתן, שאי אפשר לקיים את מצות התכלת מבלי לעבור על הלאו של כלאים - יבוא עשה וידחה את לא תעשה!

והיינו, שגזרו חכמים שלא יתנו ציצית בבגד של פשתן משום החשש שמא יעשו את חוטי התכלת מקלא אילן, שאינו אלא חוט לבן הצבוע בצבע שאינו תכלת, שאינו דוחה את הכלאים, כיון שאפשר לקיים את מצות חוטי לבן גם כשהם עשויים מפשתן, ואין צורך לדחות עבורן את הכלאים.

ומקשינן: למה גזרו משום חשש זה שלא לקיים מצות ציצית, שיעשו תקנה - וליבדקוה לכל אותן היורות שצובעין בהן את התכלת אם הן תכלת או קלא אילן!?

ומשנינן: אלא חוזרת בה הגמרא שאין הגזירה משום קלא אילן, אלא גזירה משום טעימה, שמא היתה הצביעה של תכלת לצורך נסיון, לנסות צבע התכלת אם הוא כבר ראוי לצביעה, וצביעה שנעשית לצורך ניסוי היא פסולה למצות ציצית [וכפי שיבואר בדף מב ב בסופו], ודבר זה לא ניתן לבדיקה, שאין אפשרות לבדוק אם נצבע החוט לצורך נסיון או לצורך הצביעה עצמה.

ומקשינן: שעדיין יש עצה למנוע חשש הניסיון בצבע וליכתבה אדיסקי שיכתבו את האיסור של ניסוי באגרות ויפרסמום בכל מקום, ויודיעו שצריך לקחת מקצת צבע מתוך היורה ולנסות בו את הצבע, ולשרוף את אותו הצמר!? ומשנינן: וכי אדיסקי ליקום וליסמוך?! למנוע חשש איסור, הרי אפשר שלא כולם יראו אגרות אלו ואפשר גם שלא יקיימו מה שכתוב בהם.

ועל תירוץ זה אמר רבא: כיצד אמרת שאין תועלת במשלוח האגרות משום שהאנשים לא יצייתו להם?

הערות

[41] כן פירש רש"י, והתוס' פירשו שבית שמאי מודים להיתר כלאים בציצית אלא שאוסרים מצד הגזירה כמו שמבואר בהמשך הסוגיא משום כסות לילה או שמא יקרע, ודברי רבי הם לבאר את דברי בית שמאי. ולפי רש"י רבי מסביר את האיסור בירושלים אפילו שהלכה כבית הלל. וראה בהערות להלן.

[42] הראשונים הקשו למה נקטו בית שמאי "פוטרין" ולא "אוסרין" שהרי אם אין זה מצוה הבגד אסור משום כלאים? ורש"י תירץ שהם סוברים שכלי קופסא שאין לובשם חייבים בציצית והרי אין עובר בו איסור כלאים, ולכן אמרו בית שמאי שהוא "פטור" מציצית ואינו "אסור". והתוס' תירצו לפי רש"י שנקטו "פוטרין" ללמד שפטור גם מהלבן שאינו כלאים, שבית שמאי סוברים שהתכלת מעכב את הלבן. והקשה הקרן אורה שאם אסור לו ליתן תכלת משום כלאים לכאורה גם רבי יודה שאינו מעכב את הלבן, שהרי הוא "פטור" מתכלת? וכנראה שהתוס' לשיטתם [לח ב ד"ה אלא] שלרבי סיבת העיכוב תכלת ללבן היא מפני שהיא מצוה אחת ולכן אין חילוק אם אין לו תכלת או שפטור מתכלת, ובכל אופן אין מצוה בלבן לבד, שהוא חצי מצוה. ורבנו תם [בתוס'] תירץ שבית שמאי אסרו תכלת משום גזירה כדברי רבי בסוגיא ו"פטרו" אפילו מציציות לבן של פשתן שמא יתן תכלת ולכן נקטו "פוטרין". והובא לעיל שהרא"ש [סימן יז] והבעל המאור [שבת יא ב בדפי רי"ף שלנו] כתבו שזו דעת הגאונים שאסרו ציצית פשתן בבגד פשתן. והמרדכי [תתקמא] תמה: מנא לן לבדות גזירות מליבנו? והרמב"ן במלחמות [שבת שם] כתב טעם אחר שבית שמאי "פוטרין" גם מהלבן אפילו ממינו, "שטלית שאסור בתכלת לא חייבתו תורה בלבן וכי כתיב ועשו להם ציצית, בבגד הראוי לתכלת קאמר" וכו'. וכתב השאגת אריה [לא] שכונתו לכלל שכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו [ראה בהערות לח א]. וכן ביאר דבריו הקרן אורה כאן.

[43] ויש פירוש נוסף ברש"י ותוס', שקושיית רבי אליעזר ברבי צדוק היא על בית שמאי, איך אסרו והרי גם בירושלים היתה רק תמיהה, ולא איסור? ורבי שמבאר למה אסרו בירושלים, בא להסביר את בית שמאי. וכתבו התוס' [ד"ה אמר] שפירוש זה הוא לפי רבנו תם הנ"ל שבית שמאי אסרו משום גזירה והמשך הסוגיא לבית שמאי. אבל לרש"י שפירש שבית שמאי אסרו מדאורייתא, צריך לפרש כאן שר' אליעזר בר צדוק תמה על בית הלל ורבי פירש את דברי בית הלל, שאסרו רבנן משום גזירה.

[44] הגמרא ביבמות [צ ב] מבארת שיכולים חז"ל לעקור מצות ציצית דאורייתא כיון שזה בשב ואל תעשה. והקשו התוס' [שם ד"ה כולהו] הרי כשלובש בגד בלי ציצית עוקר את המצוה בידים? ותירצו שהחיוב במצוה הוא אחרי שלבש את הבגד להטיל בו ציצית, ותיקנו חכמים שלא יתן ציצית בשב ואל תעשה. והקשו התוס' מלאו דכלאים שמבואר בגמרא [ברכות כ א] שאם אינו פושט בגד כלאים נחשב שעובר לאו בקום ועשה? ותירצו שבכלאים הלאו הוא מעשה הלבישה, מה שאין כן מצות ציצית חיובה רק אחרי שלובש את הבגד. ובתוס' הרא"ש [שם] כתב שמכאן למד ר"י שהביא המרדכי את הדין שבשבת שאין יכול לקשור ציצית או כשאין לו ציציות, מותר ללבוש בגד של ד' כנפות בלי ציצית.

[45] התוס' לעיל [לח א ד"ה התכלת] הקשו הרי יש חוץ מהקלא אילן עוד שני חוטי לבן ואם כן יאסרו החוטים הנוספים מצד כלאים? והוכיחו מזה כדעת רש"י [לח א] שגם אם נותן חוטי לבן לבד צריך ד' חוטים. והקשה המנחת חינוך [רסד ט] והביאור למרדכי [מהגר"מ בנעט, ריש הל' ציצית] מה הראייה של תוס', הרי אין תוספת איסור בהוספת עוד חוטי צמר, שכבר נעשה כלאים על ידי שני חוטי הלבן? ותירץ שהתוס' הוכיחו כן לפי השיטות שכלאים "דחויה" בציצית וכל חוט אחר שלא נדחה איסורו [מפני שאינו צורך הציצית] הוא תוספת לכלאים. אבל בעונג יו"ט [א] כתב שהסברא להיפך שאם כלאים "הותרה" בציצית, חוטי הציצית לא עושים את הבגד לכלאים ולכן החוט הנוסף אוסר את הבגד, אבל אם כלאים "דחויה" בציצית הבגד נחשב לכלאים, אלא שמותר לעבור על הלאו כדי לקיים מצות ציצית, ואם כן הוספת חוטי צמר לא מוסיף באיסור כלאים. ולדבריו יש ליישב להיפך שראיית התוס' היא לפי שיטתם שכלאים "הותרה" בציצית. עוד תירץ שאם הבגד הוא כלאים גם בלי חוטי הציצית, אין זה "כסותך אשר תכסה בה", ופטור מציצית ומיושב הוכחת התוס'. וראה לעיל בהערות [לט ב] עוד ביאורים בזה.

[46] הראשונים הקשו שלעיל [לט ב] פשוט לגמרא שחוטי צמר לבן פוטרין בבגד פשתן וכאן מבואר שאסור, משום שאפשר לקיים במינו פשתן? ויש בזה כמה שיטות: א] הרמב"ן יבמות [ד ב] כתב שר' יהודה שהתיר חולק על ריש לקיש, ולדעתו אין את הכלל שאם אפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לא תעשה. וריש לקיש לא סובר את הדרשה שבגמרא לעיל להתיר חוטי צמר בבגד פשתן. ב] הרשב"א ביבמות [שם] תירץ שדברי הגמרא כאן שאסור משום שאפשר במינו מדובר באופן שיש לו חוטי פשתן, אבל אם אין לו אלא חוטי צמר דינו כמי שאין יכול לקיים שניהם, ובאופן כזה אמר ר' יהודה שמותר. [וראה בהערה להלן מהו הגדר בדין אפשר לקיים שניהם]. והגזירה היא שמא יהיה לו חוטי לבן פשתן שזה מצוי, והוא יתן חוטי צמר ויעבור על לאו דכלאים. ג] התוס' ובחידושים שנדפסו בשם רשב"א תירצו שר' יהודה התיר חוטי צמר לבן בבגד פשתן רק יחד עם חוטי תכלת משום מיגו שתכלת פטר לבן גם פוטר וריש לקיש אוסר כשנותן רק חוטי לבן לבד. ד] עוד תירצו התוס' שמה שהגמרא אוסרת משום שאפשר במינו, היא גזירה מדרבנן, ואין את הכלל של ריש לקיש ביחס לכלאים בציצית כיון ש"הותרה" מהתורה לגמרי גם כשאפשר במינו, ורבנן גזרו שאם יכול לקיים שתיהן אסור. וראה להלן [מ ב] אם כלאים בציצית הותרה או דחויה.

[47] השאגת אריה [סימן צו] מסתפק אם כלל זה נאמר על המצוה, שאם יש אפשרות שהיא שתתקיים בלי לעבור על הלאו אין מצוה זו דוחה לא תעשה, ורק עשה שאי אפשר לקיימו אלא על ידי איסור [כגון תכלת בציצית] דוחה לא תעשה. או שזה נאמר על האדם שבא לקיים עשה ויכול להמנע מלעבור על הלאו אין העשה דוחה לא תעשה. ונפקא מינה למי שאין לו מצה אלא של טבל, אם עשה דמצה ידחה טבל? וכתבו האמרי משה [יב ד] ודברי יחזקאל [יב יד] שנחלקו בזה הראשונים, שהרשב"א [יבמות ד ב] שהובא לעיל סובר שאם אין לו חוטי פשתן יכול לתת חוטי צמר לבן בבגד פשתן, וכן כתב בבית יוסף סי"א בשם רבנו ירוחם. והרמב"ן [יבמות שם] חולק ואוסר, והכס"מ [ציצית ג ו] כתב שכך היא דעת הרמב" ם. אך קשה על דעת האוסרים הוכחת השאגת אריה מגמרא [שבת קלג א] דאמרינן שאב יכול למול את בנו ולקוץ בהרת, ויבא עשה דמילה וידחה לא תעשה ד"השמר בנגע הצרעת", אבל אם יש אחר שיכול למול, והוא אינו מכון לקציצת הבהרת ולא עובר על הלאו, יעשה על ידי אחר. ולכאורה האב שמל כשאין אחר, דומה לאדם שאין לו חוטי פשתן, ומוכח שמותר? ותירץ האמרי משה שדין מילה שדוחה צרעת, אין העשה סיבת הדחייה, שהרי יש בצרעת עשה ולא תעשה, אלא הוא גזירת הכתוב והדחייה היא כדי שהתינוק לא יהא ערל שמילה חמורה, ולכן אם אפשר שהתינוק יהא מהול על ידי אחר אין מצות האב דוחה לא תעשה דצרעת, וכשאין אחר ימול האב. אבל בשאר מצות עשה שעשיית המצוה דוחה לא תעשה, אף שאפשר על ידי אחר מותר לדחות הלא תעשה שהרי הוא לא יכול לקיים המצוה רק בדחית הלאו. ואין מכאן ראייה למצוה שהוא בעצמו יכול לקיימה בלי לעבור על לאו. [ומילה שדוחה צרעת הוא דין דחיה אחר מעשה דוחה לא תעשה]. עוד תירץ שהאב עצמו הרי יכול למול בלי לכון ולהנות מקציצת הבהרת, אלא שחוששים שמא יהנה ויעבור על הלאו ולכן ימול אחר, ובשאר מצות אין נחשב ל"אפשר" מה שיעשה על ידי אחר, שהרי הוא לא יקיים את המצוה. אבל כשהוא עצמו יוכל באופן אחר לקיים העשה, אינו דוחה לא תעשה. ב. התוס' בכתובות [מ א ד"ה כגון] הקשו למה הותר כלאים בציצית הרי "אפשר" לקיים בבגד צמר? ותירצו שזה לא נחשב אפשר, כיון שבבגד פשתן אי אפשר לקיים תכלת בלי כלאים. ובשיטמ"ק [שם] הוסיף שלא אסרה תורה ללבוש בגד פשתן. אולם הפני יהושע [שם] פירש את תירוץ התוס' לפי שיטת הר"י במרדכי שאם יאסר עליו להטיל ציצית בבגד פשתן יהא מותר ללבוש את הבגד בלי ציצית, ולכן נדחה כלאים. ונקט שבשאר מצות עשה, אם יש אפשרות לקיים את המצוה בצורה אחרת אינו דוחה לא תעשה. והתוס' כאן [ד"ה סדין] כתבו שבית שמאי אוסרים סדין בציצית משום שיכול לקיים ציצית בבגד צמר. ובאמת יש שנקטו כסברת התוס' בקושיא, שהכס"מ [ציצית ג ו] כתב שמטעם זה צריך דרשה להתיר כלאים בציצית. וכן הגרעק"א [או"ח יא ט] נקט שציצית מסברא לא תדחה כלאים, כיון שיכול להמנע מללבוש את הבגד. [והדחיה היא מצד שיטת הר"י במרדכי וכהפני יהושע הנ"ל]. והעונג יו"ט [א] כתב בדעת הרמב"ם, שלכן אסור ליתן חוטי לבן בבגד פשתן שהרי אינו מחויב ללבוש את הבגד. אך קשה, שהמאיר לעולם [א א] והקובץ הערות [יד ב] הוכיחו מייבום, ש"אפשר" לחלוץ ולא יתבטל העשה, ובכל זאת הוא דוחה לא תעשה? וכתב העונג יו"ט לחלק, שמצות ייבום כבר חלה עליו אלא שיכול לקיים באופן אחר, אבל במצות ציצית יכול להמנע מהחיוב, שלא יחול עליו כלל ולכן אינה דוחה לא תעשה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: סדין של פשתן בציצית — בית שמאי פוטרין אותו מן הציצית, ואף אסור הדבר משום כלאיים, שהתכלת עשויה צמר, ובית הלל מחייבין, והלכה כדברי בית הלל.

אמר ר' אליעזר בן ר' צדוק: כיצד אומרים כן בית הלל? והלא כל המטיל תכלת בסדינו בירושלים אינו נחשב אלא מן המתמיהין!

אמר רבי: אם כן, שסדין פשתן חייב מן התורה בציצית, וכדברי בית הלל, למה אסרוה את הציצית בסדין? והוא מסביר: לפי שאין אנשים בקיאין בפרטי ההלכה, ויבואו להתיר כלאיים גם שלא במקום מצות ציצית.

אמר ליה [לו] רבא בר רב חנא לרבא: ולרמו בי עשרה ונפקו לשוקא ומפרסמא למילתא [ושיטילו עשרה אנשים ציציות בסדיניהם ויצאו לשוק וכך נפרסם את הדבר]! השיב לו: אם יעשו כן — כל שכן דמתמהו עילון [שיתמהו עלינו], כיצד נוהגים אנשים אלו בניגוד למקובל.

ושואלים: ולידרשא בפירקא [ושידרשו את ההלכה הזו בציבור] שכך צריך לעשות! ומשיבים: גזירה משום קלא אילן, שהוא צבע הדומה מאד לצבע המופק מחלזון התכלת (להלן מנחות מד,א), אבל אין יוצאים בו ידי מצות תכלת בציצית. ושמא יטעו ויעשו ממנו חוטי תכלת ויטילו בסדין, ויעברו על איסור כלאיים.

ומקשים: ומה בכך? ולא יהא החוט הזה הצבוע בקלא אילן אלא כמו חוט צמר לבן, הרי מטילים חוטי לבן של צמר בסדין של פשתן! ומשיבים: כיון שאפשר במינן בציציות של פשתן — לא, אין עושים בציציות של צמר שאינן תכלת.

כדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: כל מקום שאתה מוצא מצות עשה ומצות לא תעשה, וכגון מצות ציצית ואיסור כלאיים, אם אתה יכול לקיים את שניהם וכגון להטיל ציציות של פשתן בסדין של פשתן, ולא לעבור על איסור כלאיים — מוטב, ורק אם לאו — יבוא עשה וידחה את לא תעשה. ומקשים: ומדוע לגזור משום קלא אילן?

וליבדקוה [ושיבדקו] את הציצית אם היא צבועה תכלת או קלא אילן, כמבואר להלן (מנחות מב,ב), שניתן לעמוד על הדבר! אלא טעם הדבר שאוסרים להטיל תכלת בסדין אינו משום קלא אילן, אלא הוא גזירה משום טעימה (נסיון), שמא צבעו את חוטי הצמר בצבע תכלת שהשתמשו בו לצורך בדיקה, והוא פסול, ונמצא שעוברים על איסור כלאיים שלא במקום מצוה.

ושואלים: וליכתבה אדיסקי ושיכתבו את הדבר באיגרות], ויודיעו בכל מקום שתכלת ששימשה לטעימה פסולה! ומשיבים: אדיסקי ליקום וליסמוך [וכי על איגרות נבוא ונסמוך] שאנשים אכן נוהגים על פיהן? על תשובה זו אמר רבא בתמיהה: השתא [עכשיו, הרי]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Sages taught in a baraita: With regard to ritual fringes on a linen cloak, Beit Shammai deem the cloak exempt from ritual fringes due to the fact that the sky-blue strings must be made from wool, and there is a Torah prohibition against wearing a mixture of wool and linen. And Beit Hillel deem a linen cloak obligated in the mitzva of ritual fringes. And the halakha is in accordance with the statement of Beit Hillel.

Rabbi Eliezer ben Rabbi Tzadok says: But is it not the case that anyone who affixes sky-blue strings to a linen cloak in Jerusalem is considered nothing other than one of those who causes others to be astonished at their behavior, as it appears that he is violating the prohibition against wearing a garment containing wool and linen?

The baraita concludes: Rabbi Yehuda HaNasi says: If so, that the halakha is in accordance with Beit Hillel and a linen cloak is required to have ritual fringes, why did the Sages prohibit attaching ritual fringes to linen garments in Jerusalem? It is because people are not well versed in the halakha and might ultimately wear garments of wool and linen even when it is not necessary for the mitzva of ritual fringes.

Rava bar Rav Ḥana said to Rava: If that is the concern, then let ten people take linen cloaks with ritual fringes and go out to the marketplace and thereby publicize the matter, i.e., that it is permitted to affix wool strings to a linen garment due to the mitzva. Rava answered: All the more so people would be astonished at us for acting in such an unconventional manner.

The Gemara suggests: Let the Rabbis teach during their public lecture that affixing wool strings to a linen garment is permitted for the mitzva of ritual fringes. The Gemara answers: Wearing strings on a linen garment is prohibited because of a rabbinic decree due to the concern that people might use strings that were dyed blue with indigo [kala ilan], instead of with tekhelet, the sky-blue dye produced from the ḥilazon (see 44b), in which case they would not fulfill the mitzva of ritual fringes and would violate the prohibition against wearing garments containing wool and linen.

The Gemara suggests: Even if one’s blue strings are not dyed with tekhelet as required for the mitzva, let them be considered merely as white strings. In the absence of tekhelet one fulfills the mitzva with white strings, and therefore it should be permitted to affix white woolen strings to a linen garment. The Gemara explains: Since it is possible to affix white strings that are the same type of material as the garment, i.e., linen, and thereby fulfill the mitzva without overriding the prohibition against wearing a garment made from wool and linen, one may not affix white wool strings to a linen garment.

The Gemara notes: This is in accordance with the opinion of Reish Lakish. As Reish Lakish says: Any place where you find a positive mitzva and a prohibition that clash with one another, if you are able to fulfill both of them, that is preferable; and if that is not possible, the positive mitzva shall come and override the prohibition. In this case, the clash is between the mitzva of ritual fringes and the prohibition against wearing a garment that contains wool and linen. One can fulfill both of them by using white strings that are linen instead of wool if the garment is made from linen.

The Gemara suggests: And let them test the strings to ascertain whether they are dyed with indigo or with tekhelet, as explained by the Gemara (42b). The Gemara responds: Rather, the prohibition against affixing ritual fringes to a linen garment is a rabbinic decree due to the concern that perhaps the sky-blue strings were colored with tekhelet dye that had been used for testing the color of the dye in the vat and therefore became unfit (see 42b). In such a case, there would be no fulfillment of the mitzva of sky-blue ritual fringes to override the prohibition against wearing a garment of wool and linen.

The Gemara suggests: Let the Sages write letters informing dye producers that tekhelet that was used for testing the color of the dye in the vat is unfit for ritual fringes. The Gemara explains: Shall we go and rely on letters, assuming that dye producers will follow the instructions they contain? Rava responded to this and said: Now,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סדין של פשתים בציצית בית שמאי פוטרין. לפי שתכלת צמר הוא והוי כלאים:

וב"ה מחייבין. דרחמנא שריה ומשו"ה נקט לשון פטור וחיוב דכל בגד שיש לו ד' כנפים חייב בציצית:

א"ר אלעזר ב"ר צדוק האיך בית שמאי פוטרין והלא כל המטיל תכלת לסדינו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין (אבל) שתמיהין עליו בני אדם אותן שאין יודעין שמותר. תמיהא איכא איסורא ליכא:

אמר ר' א"כ שאינה אסורה בציצית למה אסרוה חכמים לפי שאין בקיאין. מפני בני אדם שאינן בקיאין בהלכות ציצית ולא ידעי דשרי להכי אסרו בירושלים משום דהוה רוב עם ולא בקיאי לישנא אחרינא אמאי מחייבי ב"ה והלא כל המטיל אינו אלא מן המתמיהין שתמיהין עליו בני אדם מפני מה הטיל והלא אינו חייב בציצית. אמר ר' (יוסי) א"כ הואיל וב"ה מחייבין למה אסרוה חכמים והלשון הראשון הוא עיקר:

ולרמו בי עשרה תכלת לסדינין וליפקו לשוקא וניפרסמא למילתא לאותן שאינן בקיאין דמותר כ"ש דמתמהי כי חזו בי עשרה בסדיניהון ומשום הכי אסורה:

ולדרוש בפרקא בדרשא בבית הכנסת דשרי לשוויי תכלת בסדין ולא ליתמהו:

גזירה דלמא אתו למירמא קלא אילן צמר שצבוע בקלא אילן שדומה לתכלת וההוא לא הוי מצוה וחייב משום כלאים הילכך אסרוה:

ואמאי אסרוה מפני כך לא יהיה אותו קלא אילן אלא כלבן כלומר אם אינו חשוב כתכלת נדוננו כלבן ולימא דשרי:

כיון דאפשר מינן כלומרא)אולי צ"ל כיון דצריך להטיל ממין הכנף והוא עיקר כו'. כיון שמטיל הכנף והוא עיקר מצותן של ציצית הילכך לא נדוננו כלבן של צמר הקלא אילן להתירה דאפי' לבן של צמר אין עיקר מצותה:

אם אתה יכול לקיים את שניהם עשה דציצית ולאו דלא תלבש שעטנז כגון הכא דמצי לקיים שניהם דיכול למירמי ביה חוטי פשתן והלכך אסרוה גזירה משום קלא אילן:

ואמאי אסרוה משום קלא אילן וליבדקה. כלומר נידרש להו בפירקא היאך אדם יכול לבדוק אם הוא תכלת או קלא אילן וידעי למיבדקיה ואכתי לישתרי. אע"ג דידעי למיבדקיה להכי אסרוה גזירה משום טעימה דתכלת. ניסיון שמנסין את הצבע של תכלת שלוקחין מעט צמר ומטבילין בצבע לידע אם יהיה לו מראה יפה של תכלת וזו היא טעימה ואותה טעימה פסולה שלא נצבעה לשום ציצית. ושמא יטלנו בסדין ואותו אי אפשר לבדוק והוו כלאים הלכך אסורה:

ואכתי מפני מה אסרוה בשביל טעימה:

ולכתבה אדיסקי כלומר יכתבו ספרים ולשדרן לגולה דטעימה פסולה לציצית ולא אתו למירמי בסדין ואנן אדיסקא ליקום וליסמוך למישריה שמא איכא מאן דלא חזי לדיסקא ואתו למירמי טעימה אמר רבא השתא אחמץ בפסח ויוה"כ דאיסור כרת סמכינן אדיסקא ששולחין לגולה כשמעברין אדר או אלול:

וסדין {*) הגה"ה כן היתה הגירסא לפני הרב, ועיין בתוספת ד"ה והלכה שמחקו ר"ת ע"ש. הצעיר יג"מ} של פשתים שיש בו ציצית של צמר ביו' מכסו ביה ופטור, פי' לב"ה דמחייבי', וא"ת אמאי נקט פטור אפי' חיובא איכא עליה ללובשו דהא ב"ה מחייבי תנן, י"ל דאה"נ דהו"ל למתני הכי וסדין בציצית ביום לביש ומכסי ביה אלא משום דבעי למתני וכי שקעה חמה אי לביש ליה חייב נקט נמי ביום פטור והרי אי הוה קתני ביום מכסי ביה וכי שקעה חמה פשיט ליה לא הוה משמע דבלילה איכא חיובא לכך אצטריך למתני' דבלילה אי לביש לה חייב ואגב דבעי למתני בלילה חייב נקט נמי פטור ביום כדפי' דכי שקעה חמה אי לביש ליה חייב משום דב"ה דרשי סמוכים וחייב ביום ומ"מ לילה לאו זמן ציצית ואי לביש ליה הוה ליה כלאים שלא במקום מצוה וחייב ואתא לאשמועינן דמאי דב"ה מחייבין הוי דוקא ביום אבל בלילה אסרי ליה:

א"ר אלעזר בר' צדוק והלא כל המטיל תכלת בטליתו בירושלים אינו אלא מן המתמיהין, פי' מתמיה כל הרואים לומר כלאים הוא לבוש, אדב"ה פליג ר' אלעזר. א"ר א"כ דהלכה כב"ה למה אסרוה בירושלים, לפי שאין בקיאין פי' לדרוש סמוכין דכלאים בציצית ואתי למשרי כלאים בכל מקום. ל"א ר' אלעזר אדב"ש פליגי דאמרי סדין בציצית פטור אלמא דאי רמי ביה ציצית הוי כלאים והלא המטיל וכו' פי' תמיהה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא. א"ר א"כ דליכא איסורא מפני מה אסרוה, ב"ש לפי שאין בקיאין, דכלאים בציצית מותרים ואתו למשרי כלאים שלא במקום מצוה, ל"ה:
ויש לפרש לשון רש"י שפי' דאדב"ה פליג ר' אלעזר וכי יכול תנא אחר לחלק על ב"ה, ועוד מאי קאמר ר' למה אסרוה דר"ל א"כ דהלכה כב"ה למה אסרוה והלא היה אומר ר' אלעזר דאסרוה משום דאין הלכה כב"ה ואיך יאמר לו ר' א"כ שהלכה כב"ה והוא היה אומר לו דאין הלכה, ואם נפרש דר' אתא לפלוגי על ר' אלעזר שהיה אומר דאין הלכה כב"ה מפני שאנו רואים דאנשי ירושלם אוסרים ובא ר' לחלוק עליו ולומר דהלכה כב"ה ומאי דאסרוה הוה לפי שאין בקיאין לא היה לר' לומר לשון א"כ דר"ל א"כ דהלכה כב"ה כדפיר"שי אלא הי"ל לומר כן מה שאסרוה לפי שאין בקיאין:
ונראה לפרשו כך דר' אלעזר לא לחלוק ע"ז אתא לומר דאין הלכה כדבריהם אלא ה"ק לפלוגי על סתם דברייתא דקתני דב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וקאמר ר' אלעזר דאי אפשר להיות כן דב"ה מחייבין דא"כ היה איך היו מתמיהין בירושלים על המטיל תכלת אם ראו שב"ה היו מורים כן דמחייבין להטיל בו תכלת אלא ב"ה לא חייבו הדבר. ומה שפירש"י דאדב"ה פליג אינו ר"ל שיחלוק על ב"ה לומר דאין הלכה כב"ה אלא ר"ל דעל מ"ש ת"ק בדברי ב"ה דקאמר דב"ה מחייבין אתא לפלוגי כדפי', וקאמר ר' לר' אלעזר א"כ שיהא כדבריך דבירושלים מתמיהין על המטיל תכלת לסדינו יש לנו לתת טעם למה אסרוה ולא לומר כמו שאתה אומר שבשביל שמתמיהין דב"ה אינן מחייבים אלא דלעולם ב"ה מחייבין אלא מה שאסרוה היה לפי שאין בקיאין ור"ל שלפי שלא ידעו העולם הטעם מפני מה היו ב"ה מחייבין ולא ידעו שהטע' הוי משום דדרשינן סמוכין ומפני שלא ידעו הטעם יבאו להקל להתיר כלאים אסרוה, כ"נ לפירש"י לישב הלשון:
עוד פי' רש"י ל"א ר' אלעזר אדב"ש פליג דאמרי סדין בציצית פטור אלמא ציצית הוי כלאים והלא המטיל וכו', פי' תמיהה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא אמר א"כ דליכא איסורא מפני מה אסרוה ב"ש לפי שאין בקיאים דכלאים בציצית מותרין ואתי למשרי כלאים שלא במקום מצוה, כל"ה. וג"כ לשון א"כ צריך לפרשו כמו שפירשנו לפי לשון ראשון דר"ל א"כ שנינו כדבריך במתני' יש לנו לתת טעם למה אסרוה:
ונ"ל דלשון ראשון מיושב יותר. חדא דמה להם למשקל ולמטרי על דברי ב"ש, ועוד ב"ש מה להם לאנשי ירושלים ואם אנשי ירושלים תמהו לב"ה וכי הם לא יוכלו לאסור, ואם נבא לפרש דר"ל דמאחר דב"ש אסרי יש להם לאסור ג"כ ולא לתמוה. וכי צריך שיעשו הם כדברי ב"ש אדרבה יש להם לעשות כדברי ב"ה, ואם נתמה על מנהגם אדרבה יש לנו לתמוה איך היו תמהים בדבר לבד ולא מתירים כדברי ב"ה ולא לתמוה איך לא היו מניחים לב"ה ולא אוסרים כדברי ב"ש, ועוד מה מישב ר' מה שקשה לר' אלעזר איך ב"ש אוסרים מאחר שמנהג ירושלים לתמוה לבד לומר שיש טעם לב"ש לאסור מפני שאינם בקיאין הרי מ"מ דברי ר' אלעזר בעמדם שאין לב"ש לאסור מאחר שבירושלים מתמיהין לבד ולא אוסרים, ומדמתמה למילתא דכלאים בציצית מותר. וללשון ראשון ניחא זו היא הא דקאמר ר' דאע"ג דהלכה כב"ה אסרוה בירושלם לפי שאינן בקיאין ויודעים דכלאים בציצית מותרים ולכך פריך ולמה היו אוסרים כיון דהלכה כב"ה אלא היה להם לפרש הטעם לומר דכלאים בציצית מותרים ולא יבואו להקל בכלאים:

קלא אילן, צבע הוא שדומה לתכלת, ל"ה. ור"ל דכיון דאינו תכלת אין כאן מצוה. וקשיא דבברייתא לא קאמר האי טעמא לומר דאסרוה משום קלא אילן אלא לפי שאינן בקיאין לדרוש סמוכין. וי"ל דנפרש השתא לפי שאינן בקיאין להבחין בין תכלת לקלא אילן ויתירו הכל ומאי דפריך בתר הכי ולבדק' ר"ל שהחכמים המבחינים יבדקו אותה ויאמרו שלא יטילו תכלת בסדינים אם אינה נבדקת קודם מפי חכם ומכיר. ועוד יש להקשות אי חיישי' לקלא אילן דבשביל כך אינם מניחים תכלת א"כ תבטל מצות תכלת דלעולם לא יטילו בבגדיה' משום חששת קלא אילן, וי"ל דמ"מ לא תבטל (שהרי) מצו' תכלת בטלי' של צמר שהרי אע"פ שיהא קלא אילן לא יהא שם כלאים שהרי הכל צמר ואם יהיה אותו צמר צבוע תכלת שישים בטלית של צמר תכלת הרי קיים מצות תכלת ואם לא יהיה תכלת אלא קלא אילן ולא קיים מצות תכלת מ"מ אינו כלאים וגם אין שם תוספ' חוטין ממין אח' שהרי לא היה שם כי אם ד' חוטין דלבן וד' חוטין דתכלת ואם אותם ד' דתכלת יהא קלא אילן הרי יטילו לו במקו' לבן לפי שאם [לא] היה לו תכלת היה מניח ח' חוטין [לבן] וד' חוטין דקלא אילן יעלו לו בשביל ד' חוטין דלבן ויהיה כאלו היו שם ח' חוטין דלבן ונמצ' דקיים מצו' לבן בלא תכלת משום דקלא אילן יעלה במקום לבן כאלו היה לבן. אבל מאי דקאמר גזרה משום קלא אילן הוי גבי מטיל תכלת בסדינו דאלמלי היה אותו צמר צבוע תכלת קלא אילן ולא תכלת גמור יהיו כלאים שלא במקום מצוה ולכך פריך ליה ולא יהא אלא לבן מאחר דאית לך דגזירת קלא אילן לא שייכא בטלית של צמר משום שיעלה לה במקום לבן שהרי אם לא היתה אומר כן א"כ תבטל מצות תכלת בשביל גזירת קלא אילן כדפ' א"כ בטלית של פשתן של סדין למה לא יטילו תכלת הרי יניחנה כמו כן ואם תכלת היא יקיימו מצות תכלת ואין כאן כלאים שלא במקום מצוה ואם אינה תכלת אפי' הכי אין כאן כלאים מפני שנעשה בלבן ונמצא שקיים בה מצות לבן ואין כאן כלאים שלא במקום מצוה ומשני כדריש לקיש:
ויש להקשות מאיזה טעם יש לנו לומר שקלא אילן יכולה לפטור. ונ"ל הטעם משום דנימא דסבר דמין כנף אינו ר"ל שיהא מצבע הכנף אלא מין הכנף שאם יהיה הטליתות של צמר יהיה הציצית ממין כנף מצמר ודלא קפיד קרא שיהא מצבע הכנף אלא שיהיה ממינו הילכך בטלית של צמר לבן לא קפיד קרא ליתן בו מין כנף של צמר לבן אלא שיתן בו מין כנף של צמר הילכך בטלית של צמר לבן כל הצבעים יפטרו משום לבן חוץ מתכלת שהרי אם היה נותן בו בשביל לבן תכלת הרי יהיה הכל תכלת ואנן בעינן שני מינים שיהיה שם כנף חוץ מתכלת הילכך כל הצבעים יעלו למין כנף חוץ מתכלת, הילכך בטלית של צמר צריך שיתן בו משני צבעים של צמר אחד כדי לקיים מצות תכלת וצבע של צמר חוץ מתכלת ואין חלוק בין טלית של צמר לבן לטלית של צמר צבוע תכלת שצריך לתת בהם ב' מיני צבעים של צמר צבע אחד של תכלת בשביל תכלת וצבע א' בשביל מין כנף עם תכלת דר"ל צמר אך שלא ידמה לתכלת וגם קלא אילן אינו יכול ליתן עם תכלת מפני שדומה לתכלת ונמצא דהכל יהיה צבע אחד ואין כאן שני מינים הילכך גם בטלית לבן של פשתן דמין כנף דידיה מן הדין י"ל פשתן ג"כ ר"ל כל מיני צבעים דפשתן ולא בעי דלהוי דוקא לבן ואם היה נותן בו תכלת הרי כל מיני צבעים של פשתן יפטרו בו חוץ מקלא אילן לפי שהוא דומה לתכלת, ואף שהקלא אילן יהא מפשתן והתכלת מצמר, מ"מ בעינן מין צבע א' שאינו דומה לתכלת, ומ"מ מאי דבעינן מין אחד שאינו דומה לתכלת היינו דוקא כשיש שם תכלת אבל כי לא רמי ביה תכלת ושקיים בו מצות תכלת כי אם מצות כנף שנקרא נמי לבן אז יוכל לתת בו כל מיני צבעים גם בשל צמר יוכל לתת בה צמר של קלא אילן שהרי כשבא לקיים מצות מין כנף בלא מצות תכלת כמו ששנינו שהתכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן דר"ל מין כנף י"ל איזה צבע שיהיה הרי יוכל לתת בה גם צבע הדומה לתכלת כמו קלא אילן מאחר שאינו נותן בה תכלת, ומאי דתניא לקמן דבטלית תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן זהו דוקא בטלית של תכלת מפני שאחר שהוא תכלת ומשום מין כנף תכלת נתנוהו אבל בטלית דצמר לבן אם נתן בו קלא אילן לבד לא נאמר תכלא הוא משום דאי תכלת הוה היו נותנין בו לבן וידעו שהוא קלא אילן ומשום מין כנף דר"ל כל צבע של צמר נתנוהו ולא אתי למטעי, ולכך נקט לקמן טלית של תכלת משום דדוקא בטלית תכלת קאמר שאין קלא אילן פוטר, וכן בטלית פשתן נמי כשאינו נותן בו מין תכלת ובא לקיים מצות לבן שזה הוא מצות מין כנף יוכל לתת בו כל מיני צבעים של פשתן לקיים מצות מין כנף ר"ל מין פשתן באיזה צבע שיהיה ואפי' יהיה אותו צבע תכלת קלא אילן, והרי קס"ד דאפי' קלא אילן דצמר פוטר בשל פשתן כי ליכא תכלת מצי יהיב מין כנף הצמר בטלית פשתים לפטור בו מין כנף וא"כ מין כנף דקרא ירצה לומר כשיש תכלת בטלית פשתן או חוטי צמר או חוטי פשתן באיזה שיהיו מלבד צבע שדומה לתכלת כגון קלא אילן וכי ליכא תכלת ובא לקיים מצות מין כנף בין צמר בין פשתן בכל צבע שיהיה ואפי' צבע קלא אילן מאחר דליכא תכלת הילכך בעי למימר דקלא אילן יפטור בסדין בציצית כיון דליכא תכלת אעפ"י שאינו מין כנף ולא מצבעו שהסדין לבן וקלא אילן דומה לתכלת ולא ממינו שהסדין פשתן וקלא אילן צמר אפ"ה הוה סבר דפוטר (משום מין כנף) מטעמא דפרישית, וכמו כן נוכל לומר דסבר דבטלית צמר הוי מין כנף בין צמר בין פשתן מאיזה צבע שיהיה ולכך פריך ולא יהא אלא לבן:
ועדיין יש להקשות מאי פריך לא יהא אלא לבן הרי גרע טפי כשהוא בקלא אילן משום דבלא קלא אילן כיון דאסיקנא דהוא פוטר כמו לבן אין לחוש בדבר כלום (ואין) [אבל בקלא אילן] יש לחוש שמא יאמרו תכלת הוא ויבואו לקחת ממנו לפטור טלית של צמר שיש בו לבן דפשתן וישימו זה הקלא אילן במקום תכלת והרי אין תכלת ויפטרו כלאים שלא במקום מצוה:
וי"ל דמ"מ פריך שפיר דאין לחוש לכל חששות שהרי כל המטיל תכלת בסדינו שקלינן וטרינן דאסרוהו אנשי ירושלים וקאמר דאסרוהו משום קלא אילן הילכך פריך שפיר דאי קלא אילן פוטר היה להם שפיר לחוש ולמנוע מלהטיל תכלת בסדין פן יבא לשום בו קלא אילן שדומה לתכלת ויהיו כלאים שלא במקום מצוה אך אי נימא דקלא אילן אינו פוטר אין להם למנוע להטיל בה תכלת מפני שיחושו שיבאו להטיל בו קלא אילן ושאעפ"י שאין אסור בדבר מ"מ יש חשש שמא יאמרו שהוא תכלת ויפטרו בו טלית של פשתן שלא במקום מצוה, הרי אין זה כי אם חששא דחששא ומשום חששא כזו אין להם למנוע מלהטיל תכלת בסדין מפני שיש כמה חששות, ומשני כדריש לקיש דאמר ר"ל דאה"נ אם היה קלא אילן פוטר כמו לבן כדקאמרת לא יהא אלא לבן אה"נ דלא היה למנוע תכלת משום גזירת קלא אילן כדקאמר אבל אינו כדפריך שהרי אלמלי יהיו מניחים בו קלא אילן יהיו כלאים כדריש לקיש דכיון דיכול להטיל בו חוטי פשתן אין לתת בו חוטין של צמר ולהתיר כלאים במה שאינו צריך ויכול לקיים המצוה כמו כן:
ויש להקשות וכי ריש לקיש יהיה פליג על הא דאמרי' לעיל דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן אע"ג דיכול לעשותם ממינו וחוטי פשתן שיפטרו בשל צמר דאיפשטא לעיל דפטרי וריש לקיש קאמר הכא דכיון דאפשר למעבד במינן דלא עבדינן שלא במינן דאי שלא במינן הוי כלאים וכיון דדרשי' ליה מקרא דלא תלבש לא שנא צמר בפשתים ול"ש פשתים בצמר אין לה לפלוגי על דרשת הפסוק, ואין לומר דריש לקיש כב"ש דלא דרשי סמוכין כלאים בציצית שהרי הכא על מלתיה דב"ה שקלינן וטרינן ועליה מייתינן הא דריש לקיש:
ועוד דריש לקיש קאמר ואם לא יבא עשה וידחה לא תעשה לומר דהיכא דאי אפשר להתקיים במינו כגון תכלת בטלית פשתים דיבא עשה וידחה לא תעשה ודשרינן כלאים בציצית:
ונ"ל דאה"נ דר"ל לא פליג לההיא דלעיל דשרינן חוטי צמר בפשתים וחוטי פשתים בצמר. דמאי דשרינן להו ה"מ כי איכא תכלת בהדייהו הילכך שרינן חוטי צמר לבן בפשתים דמאחר דאיכא תכלת ונדחו הכלאים מפני התכלת מותר לתת בו חוטי צמר בלבן מפני שאין עושין שם דחיה כדפי' לעיל, אבל מאי דאסר ריש לקיש הכא חוטי צמר בטלית דהיינו קלא אילן דחשיב כלבן מפני שיכול לקיים הלבן בשל פשתן, היינו משום דמיירינן דליכא תכלת בהדייהו ולא נדחו כלאים מפני מצות התכלת, דהא הכא על האי גוונא מיירינן על מאי דפריך דלא יהא אלא לבן ושהקלא אילן שהוא צמר יעלה להתיר טלית פשתן במקום לבן הילכך שני דכה"ג הוי כלאים כיון דאפשר לקיים מצות לבן במינו, ומאי דשרינן להטיל לבן דצמר בטלית פשתן היינו דוקא כי איכא תכלת בהדייהו שנדחית מצות כלאים מפני התכלת אבל כי ליכא תכלת לא:
וא"ת והלא לעיל שרינן חוטי פשתים בצמר אע"ג דיכול לעשותם בצמר ולקיים אסור כלאים ולא אמרי' כיון דאפשר לקיימם במינו דהיינו צמר לבן דלא דחינן כלאים כדריש לקיש, וי"ל דאפ"ה מאי דשרינן לעיל לדחות כלאים אע"ג דיכול לקיימו במינו היינו נמי מטעם דאיכא תכלת וכיון דמצו לקיים מצות תכלת שרינן דחיית כלאים דהיינו להטיל תכלת בפשתים קאמר נמי דשרא רחמנא לבן דפשתים בצמר כי איכא תכלת דכל היכא דאיכא תכלת שרי דחיה דכי היכי דשרא לה דצמר בפשתים משום תכלת שריא לה בפשתים בצמר דלא חלק הכתו' בדחיה בין פשתים בצמר בין צמר בפשתים כי איכ' תכלת בהדייהו, ואי ליכא שם תכלת ובא לקיים מצות לבן לבד לא שרא רחמנא דחיה לא פשתים בצמר ולא צמר בפשתים, ועל כי האי גוונא קאמר דאם אתה יכול לקיים את שתיהם מוטב ודלא שרינן כלאים בציצית:

בפרש"י בד"ה ל"א ר"א כו' שלא במקום מצוה הס"ד ובד"ה גזירה כו' דאפשר במינו לב"ש דלשם כו' ובד"ה כדר"ל כלומר הרי לבן כו' צמר הוא רמינן אי לאו כו' ובד"ה לקיים אתכו' עשה דציצית הס"ד ואח"כ מ"ה וידחה כו' ובד"ה גזירה כו' לכל הקונים לבדוק כו' לצבוע הנסיון בכל כו' הד"א ובד"ה ל"א כו' שלא יקח אדם כו' ושבלילתא הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג אלא כו' שלא במקום מצוה הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה סדין בציצית כו' דמוכח או מופנה ואע"ג כו' לא יהא אלא בצמר כו' לא יתכן למימר לפי מה שפירש כו' ובד"ה אר"א כו' גזירה היא אבל לפ"ה שלמעלה כו' ובד"ה ולבדקיה כו' וה"נ המ"ל שמא שלא כו' כצ"ל:

(מ ע"א) אמר רבי א"כ למה אסרוה וכו'.—בתמים דעים יש גירסא אחרת. למה לא אסרוה, וביאר נמי כפי' א' דרש"י: א"כ דהלכה כב"ה למה לא אסרו חכמים ללבוש סדין בלא ציצית, שלא היו חכמים מוחים לנוהגים כן.

(שם) א"ל רבא בר חנא לרבא.—בתמים דעים שם הנוסח: א"ל רבה בר בר חנן לאביי. ובל"ס שט"ס שם וצ"ל: א"ל רבה בר ר ב חנן לאביי [כנוסח כל כתבי יד ופסקי רי"ד, בדפוסים ישנים: בר רב חנ'].

סדין. פשתן: ב''ש פוטרין. מן הציצית דלא דרשינן סמוכין למישרי כלאים בציצית האי דנקט לשון פטור וחיוב ולא נקט לשון אוסרין ומתירין משום דציצית חובה הוא לבגד ואפילו אינו לובשה ואיסור והיתר נמי בהא תליא וכיון דלב''ש פטור הוי להו כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים ולב''ה דמחייבי ליה בציצית דדרשינן (יבמות ד.) סמוכין ואין כאן משום כלאים ומותר ללובשן ובטלית של צמר נמי לב''ש אסור לעשות בה לבן של פשתן ותכלת של צמר אלא הלבן והתכלת של צמר ולב''ה מותר והאי דנקט פלוגתייהו בסדין משום דפסיקא ליה מילתיה דאין בו ציצית בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת כתיבא ביה ותכלת עמרא הוא: אינו אלא מן המתמיהין. מתמה את כל הרואין שאומר כלאים הוא לבוש אדבית הלל פליג רבי אליעזר: אמר רבי אם כן. דהלכה כב''ה למה אסרוה בירושלים: לפי שאין בקיאין. לדרוש סמוכין דכלאים בציצית מותר ואתו למישרי כלאים בכל מקום ואי קשיא כיון דמדאורייתא חייב היכי מצו רבנן לעקור דבר מן התורה ולמיפטריה מציצית משום גזירה (היא) הא אותיבנא ביבמות בפרק האשה רבה (דף צ:) ומשנינן דכל דבר שאמרו לך בית דין שב ולא תעשה מצות עשה זו שבתורה וראו טעם לדבריהם אין זה עוקר דבר מן התורה דממילא מיעקר ולא איהו עקר לה בידים: ל''א רבי אליעזר אדב''ש פליג דאמרי סדין פטור אלמא דאי רמי ציצית הוה כלאים והלא המטיל כו' תימה הוא דאיכא אבל איסורא ליכא אמר רבי א''כ דליכא איסורא מפני מה אסרוה ב''ש לפי שאין בני אדם בקיאין דכלאים בציצית מותר ואתי למישרי כלאים שלא במקום מצוה: ונפרסמה למילתיה. דכלאים בציצית מותר: כל שכן דמתמהי עלוון. דאמרי אנשים הגונים כאלו לובשים כלאים: גזירה משום קלא אילן. צבע היא שדומה לתכלת ואי שרית של תכלת בסדין אתי למירמי צמר צבוע בקלא אילן והוי כלאים שלא במקום מצוה וקפריך מאי איכפת לן אי רמי קלא אילן לא יהא האי קלא אילן אלא לבן בעלמא כלומר צמר לבן האמרן לעיל אין לו תכלת מטיל לבן ומשני כיון דאפשר במינו כיון דלשם לבן (אי) איפשר לתת חוטי פשתן לא רמינן לבן דצמר בסדין: כדריש לקיש. כלומר הרי לבן גמור לא מצי להטילן לשום ציצית משום דהוי כלאים בציצית הואיל ואפשר להטילן במינו אבל תכלת דצמר דאי אפשר במינו דכל תכלת צמר הוא רמינן אי לאו משום גזירה דקלא אילן: לקיים את שניהן. כגון לבן דפשתן בסדין מקיים עשה דציצית וידחה לאו דכלאים: וליבדקיה. לכל היורות שצובעין בהן ציצית או אותן מוכרי תכלת דלא ליהוו קלא אילן: גזירה משום טעימה. אי מצרכינן לכל הקונים לבדוק היורות אתי לשפוך הנסיון בכל היורות ואמרי' לקמן (דף מב:) בשמעתין אם שם הנסיון ביורה פסלה לכל היורה: טעימה. נסיון: וליכתביה אדיסקי. יכתבו איגרת וישלחו לגולה הלכות טעימה כדמפרש לקמיה ליטול מלא קליפת ביצה ביורה ויצבע הנסיון בתוך הקליפה: ואדיסקי ליקום וליסמוך. כלומר דלא חשיבא להו לאינשי הנך אגרות ועברי עלייהו: ל''א וליבדקיה ניתקן רבנן שלא יקח אדם תכלת אלא אם כן בדקה דהא אפשר דליבדקיה כדלקמן (שם) שמביא גילא ושבלילתא: ה''ג אלא משום טעימה. פעמים שימכרו לתכלת של נסיון שנצבע לנסות בו את היורה ואמרי' לקמן (שם) טעמה פסולה ואהא מילתא ליכא. למיקם בבדיקה והוה ליה כלאים שלא במקום מצוה: וניכתביה (הא) אדיסקא. לשלוח באותן המקומות שצובעין בהן תכלת הוו יודעין שהטעימה פסולה ומאחר שיהו הצובעין יודעין בדבר נסמוך עליהן והכא ליכא למימר לידרשיה בפרקא לפי שצובעין תכלת הרבה בכרכין ובכפרים שאין שומעין דרשה שלנו וגם במקומות רחוקים:
סדין בציצית בית שמאי פוטרין. פירש בקונטרס דלא דרשינן סמוכין ולא אישתרי כלל כלאים בציצית והא דנקט לשון פטור וחיוב ויתכן יותר לשון איסור והיתר משום דקסבר חובת טלית ואיסור והיתר נמי בהא תליא וה''ה נמי בטלית של צמר שלא יפטרו בו חוטי פשתן ומילתא דפסיקא נקט דכל סדין מפשתן ואי אפשר בו בלא כלאים שעיקר מצות ציצית תכלת ותכלת עמרא הוא משמע מתוך פירוש הקונטרס דציצית כלאים הוא דאסרינן וכן פירש בתשובה וכן [כתב] רבינו יצחק ברבי יהודה וקשה דהא אמרינן בריש יבמות (דף ד.) אפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש וי''ל דאיכא חד תנא בנזיר (דף נח.) דמפיק מראשו דעשה דוחה לא תעשה וצמר ופשתים לכדרבא ובית שמאי סבירא להו כההוא תנא וסבירא להו כרבי יהודה דלא דריש סמוכין אלא היכא דמוכח או מופנה ואע''ג דעשה דוחה לא תעשה לא שרי ציצית כלאים דהא אפשר לקיים שניהם ועיקר מצות תכלת לא יהא אלא בצמר אי נמי לאשמעינן קשר דלעיל לא ידעינן אלא מדאישתרי כלאים בציצית ומיהו לא יתכן למימר לפי מה שפירש למעלה גבי קשר העליון מיהו גם אההוא תנא דנזיר פר''ת דסמיך אגדילים דמראשו לא מצי מפיק כדאיתא ביבמות ותו דבסדר רב עמרם פסיק כב''ש בהא ואנן פשיטא דלפירוש הקונטרס קים לן כב''ה כדמוכח בכל דוכתי ולפי' הקונטרס צ''ל דאין הלכה אלא כתנאי דבסמוך וכדמפרש ומשום גזירה וציצית ממינו שרי לכולי עלמא וצריך לדחוק הא דשרא רבי זירא לסדיניה היינו ציצית תכלת ומלאכא נמי (לקמן דף מא.) דאמר לרב קטינא סדינא בקייטא ציצית מה תהא עליה מציצית מן המובחר קא מקפיד ותו קשה לפירוש הקונטרס דפלוגתא דאמוראי הוא אי ציצית חובת גברא או חובת טלית ועוד דקי''ל (שם דף מב) חובת גברא מדמברכינן להתעטף ומדב''ש נשמע לב''ה דחובת טלית הוי לכך פי' ר''ת דמדאורייתא ב''ש נמי חיובי מחייבי ולא פטרי אלא משום הני טעמי דמפרש בשמעתין ואפילו ממינו נמי פטרי ליה דלמא אתי למיעבד תכלת והלכך שייך שפיר לשון פטור ועוד יש לומר לפי' הקונט' דב''ש אף במינן פטרי דסברי לה כרבי דאמר (לעיל דף לח.) התכלת מעכבת הלבן והשתא ניחא הא דנקט סדין דווקא ומיהו תימה דהשתא כיון דלא איפשר נדחי עשה ללא תעשה: אמר רבי אליעזר ברבי צדוק. בקונטרס פי' שני לשונות ולשון שני שפי' דקאי אב''ש דפטרי והלא אין בו רק תמיה ורבי נמי קאי אב''ש אם כן למה אסרוה ב''ש וזהו כפי' ר''ת שלמעלה דטעמא דב''ש משום גזירה היא אבל לפי' הקונט' שלמעלה לא יתכן דניקו אב''ש והיה יכול לפרש א''כ למה אסרו העולם וטעמא דנפשיה קאמר ולא קים ליה כב''ש ועוד פי' דרבי אליעזר אב''ה מהדר דמחייבי ליה והלא בני ירושלים יתמהו עליו ואמר רבי א''כ למה אסרוה דפשיטא כב''ש לא קי''ל ולמה מתמיהין: והלכה כדברי ב''ה. י''ס גורסין אי איכא ציצית של צמר ביום מיכסי ביה ופטור וכי שקעה חמה אי מלביש ליה חייב ומחקו ר''ת כמו שאפרש לקמן: לא יהא אלא לבן. אע''ג דאליבא דרבי קיימי דס''ל (לעיל דף לח.) התכלת מעכבת את הלבן מיהו רבי לאו טעמא דנפשיה קאמר אלא מהדר אבני ירושלים כדפרישית: כיון דאפשר במינן. לעיל (דף לט:) דמסיקנא דחוטי פשתן פוטרין בשל צמר היינו בהדי תכלת דמיגו דתכלת פטר בשל פשתן לבן נמי פטר ואע''ג דאפשר במינו והאי דפשיטא ליה טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלאו הכי איכא כלאים אי נמי מדאורייתא (דרחמנא) שרייה ורבנן הוא דגזור דכיון דאפשר לקיים שניהם אבל מדאורייתא שרי דכלאים ממש הותר אצל ציצית ולאו משום דחיה והא דמסקינן לעיל דפוטר היינו מדאורייתא אי נמי מסקנא לא קיימא הכי: וליבדקיה. פי' בקונטרס שתי לשונות לשון אחד ליבדוק כל יורות הצובעים ומשני משום טעימה דהוי שלא לשמו והכי נמי הוה מצי למימר שמא שלא לשמו עבד כוליה ל''א ועיקר וליבדקיה כדאיתא לקמן דמייתי גילתא ושבלילתא ובדקינן ליה לציצית אי תכלת הוא או קלא אילן ומשני משום טעימה שמא ציצית זה נעשה מן הצמר שטעם בו וזה אי אפשר בבדיקה:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד