מנחות מא ע"א

דף מא - א

והתניא: טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו  והגדול יוצא בה שוק דרך עראי ואינו מתבייש - זהו שיעור הטלית שהיא חייבת בציצית ^[57]. אבל אם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו, הרי אע"פ שהגדול יוצא בה עראי פטורה ^[58] מחיוב ציצית, וכן הדין לענין כלאים! והוינן בה: מאי "וכן לענין כלאים"? לאיזה ענין דימו ציצית לכלאים? אילימא שכוונת הבריתא להורות שכן הדין לענין איסורא דכלאיים. שטלית שהיא קטנה מהשיעור המוזכר בברייתא מותר לעשותה מצמר ופשתים ואין בכך איסור כלאים, לא יתכן לומר כך, [שהרי] והא אנן תנן: "אין עראי בכלאים" ואפילו בגד קטן שמתבישים לצאת עמו עראי לשוק אסור משום כלאים!

ואמר רב נחמן בר יצחק "וכן לענין סדין בציצית" שכוונת הבריתא היא לדמות שיעור ציצית לכלאים, שאם יש לו בגד פשתן גדול שיש בו שיעור חיוב ציצית, מותר להטיל בו תכלת מצמר ואין לו לחוש לאיסור כלאים, אבל אם הבגד קטן ואין בו שיעור חיוב ציצית, אין להטיל בו תכלת, מפני שלובש כלאים שלא במקום מצות ציצית.

ואם כן מפורש בברייתא, שטלית שאין בה שיעור ציצית אסור להטיל בה צמר ופשתים. וקשה לרב מתנא, שאמר שמותר להטיל תכלת בבגד פשתן ואפילו בטלית פטורה מהי אותה טלית פטורה?

ומתרצינן: אלא מאי פטורה הטיל למוטלת! שאם הטיל בבגד פשתן ציציות נוספות על הראשונות ויש בהם תכלת מצמר אין בכך משום איסור כלאים למרות שבציצית הנוספת הוא אינו מקיים מצוות ציצית, שכלאים הותרו בציצית לגמרי.

ומקשינן: והא כבר אמרה רבי זירא חדא זימנא? לעיל, שאם הטיל למוטלת כשרה, ומכיון שהתחדש שם שיכול לפרוק איזו שירצה, הראשונות או האחרונות, וכשר, פשיטא שיש שם ציצית על שניהם, ואין בכך איסור כלאים? ^[59]

ומתרצינן: חדא מכלל דחברתא אתמר שבאמת את הדין שכלאים "הותרה" אפילו בטלית פטורה, למד רב זירא מהדין הראשון ש"הטיל למוטלת כשרה".

תנו רבנן: טלית כפולה, שהיתה ארוכה כשתים וכפלה, חייבת בציצית. ונותן הציציות על מקום הכפל, דהיינו, בד' הפיאות כשהיא כפולה.

ורבי שמעון פוטר מליתן בה ציצית. משום שאם יתן ציציות במקום הכפל, נמצא שאם תפשט, יהיו הציציות באמצעיתה ^[60].

ושוין רבי שמעון ורבנן בזה שאם כפלה ותפרה שחייבת משום שעל ידי התפירה לא תיפשט.

ומקשינן: אי תפרה ממש, פשיטא שחייבת, דהלא כעת זו היא צורתה?

ומשנינן: לא צריכא, דנקטה בסיכי, שחברה על ידי סיכות, שאין זו תפירה של קיימא.

רבה בר הונא אקלע לבי רבא בר רב נחמן. חזייה דהוה מיכסי בטלית כפולה [שלא היתה מהודקת בסיכות], ורמי ליה חוטי עלוי כפילא [והיו בה חוטי הציצית במקום הכפל]. אפשיטא [נפשטה] הטלית ואתא חוטא וקם להדי רישא [ונמצאו חוטיה באמצע, בצד ראשו של רבא בר רב נחמן]. אמר ליה רבה בר הונא: באופן זה, שעומדים החוטים באמצע הטלית, לאו היינו כנף דכתב רחמנא באורייתא! שכנף הוא שפת הבגד.

אתא רבא בר רב נחמן שדייה לבגד זה, ואיכסי בגלימא אחריתי.

אמר ליה רבה בר הונא: מי סברת ציצית חובת גברא הוא, כך שהועלת במעשיך לקיים מצות ציצית בטלית אחרת, ולא אכפת לך שהטלית הכפולה תשאר כשהיתה? הא ציצית חובת טלית הוא! ואף כשאין אתה לובשה הרי היא טעונה ציצית, ואם כן זיל, רמי לה לטלית זו הכפולה ציצית, כיון שנפשט כפילה.

ואמרינן: לימא מסייע ליה לרבה בר הונא שסובר שציצית חובת טלית היא. ששנינו: חסידים הראשונים, כיון שארגו בה בטלית אורך של שלוש אצבעות שהוא שיעור בגד, היו מטילין בה תכלת מיד בשעת האריגה, עוד לפני שהבגד הושלם וראוי ללבישה. ואם תחילת החיוב הוא בלבישה זה עדיין לפני שעת חיוב? ומוכח שהמצוה על הטלית.

ודחינן. שאני חסידים הראשונים דמחמרי אנפשייהו.

ואמרינן: שרבה בר הונא הסובר שציצית חובת טלית הוא ופליגא דמלאכא [חלוק הוא בכך על דברי המלאך].

דמלאכא [מלאך] אשכחיה לרב קטינא דמיכסי בסדינא שלא היה לה ציצית, שגזרו שלא להטיל בה ציצית משום כסות לילה.

אמר ליה המלאך: קטינא, קטינא! כיון שאתה מתכסה בסדינא שאין מטילין בה ציצית בקייטא [בקיץ]. ובסרבלא [שהוא בגד שקצותיו עגולין ואין לו אלא שני כנפים למטה, ופטור מן הציצית] אתה מתכסה בסיתוא. אם כן ציצית מה תהא עליה? אימתי תקיים מצות ציצית?

אמר ליה רב קטינא למלאך: וכי בשמים ענשיתו אעשה ^[61]? הרי אין אדם מחוייב לקנות טלית המחוייבת בציצית כדי להטיל בה ציצית, אלא רק אם הוא לבוש בבגד שיש לו ארבע כנפות הוא חייב להטיל בה ציצית, ומדוע אמרת לי ציצית מה תהא עליה?!

אמר ליה המלאך: אמנם בזמן רגיל אין עונשין בשמים מי שאינו קונה בגד המחויב בציצית, אבל בזמן דאיכא ריתחא בעולם ענשינן אפילו על אי קיום מצות עשה.

ומבררת הגמרא דברי המלאך: אי אמרת בשלמא חובת גברא הוא, מובן היינו דמחייב עונש בעידן ריתחא משום דלא קא רמי עליו ציצית, אלא אי אמרת חובת טלית הוא, קשה, דסדין וסרבלא הא לא מחייבא בציצית, ולמה יענש על שאין לו בגד המחוייב?

ומקשינן: אלא מאי אמרת, חובת גברא הוא, הרי עדיין קשה נהי דחייבי רחמנא בציצית, היינו כי מיכסי [שנתכסה כבר] בטלית דבת חיובא, אבל כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא מי חייביה רחמנא!?

אלא, בהכרח, דהכי קאמר ליה המלאך לקטינא: טצדקי [תחבולות] אתה עושה למיפטר נפשך מציצית! וזה ודאי אינו רשאי לעשות תחבולות כדי להיפטר מן המצוה. ומעתה אפילו אם ציצית חובת טלית הוא אין זה ראוי, ולכן נענש על כך בשעת ריתחא ^[62].

אמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: כלי קופסא, דהיינו טליתות הראויות לציצית, אף על פי שמקופלות ומונחות בקופסא, מכל מקום כיון שהן עומדות להתכסות בהן נחשבות ככסותך "אשר תכסה בה", וחייבין הן בציצית.

ומודה שמואל, בזקן שעשאה לטלית זו לכבודו, שיהו לו לתכריכין אחר שימות, שפטורה היא מן הציצית.

מאי טעמא? "אשר תכסה בה" אמר רחמנא, והאי לאו לאיכסויי עבידא.

ומכל מקום, בההיא שעתא - אחר שמת, שמכסין אותו בתכריכין, ודאי רמינן ליה ^[63] ציצית לטלית זו משום הכתוב "לועג לרש חרף עושהו", שאם אין מטילין בהן ציצית נראה כלועג למת, כאילו אומרין לו פטור אתה מן המצוות.

אמר רחבה אמר רבי יהודה: טלית שנקרעה אם חוץ לשלש אצבעות משפת הבגד נקרעה, יתפור אותה ולא חששו שמא ישאר משהו מחוט התפירה ויניחו בטלית ויוסיף עליו עוד עד שיהיו ארבעה חוטים לשם ציצית [ואם יעשה כן, לא תהא הטלית כשירה, שחוט זה שנשאר מן התפירה אינו כשר לציצית, שצריך דוקא "תעשה, ולא מן העשוי", וחוט זה הנשאר הוא כבר עשוי] והטעם שלא חששו, כיון שהוא תופר מחוץ לשלש אצבעות משפת הבגד, אין זה מקום הטלת ציצית.

אבל אם נקרעה הטלית תוך שלש אצבעות משפת הבגד לא יתפור, כיון שזהו מקום הציצית חששו שיניח מחוט התפירה ויעשהו ציצית, והיא תהיה פסולה ^[64].

תניא נמי הכי: טלית שנקרעה חוץ לשלש אצבעות - יתפור ^[65] . תוך שלש אצבעות רבי מאיר אומר לא יתפור, וחכמים אומרים יתפור. ומדברי רבי מאיר מוכח כדברי רחבה אמר רבי יהודה ^[66].

וממשיכה הברייתא: ושוין רבי מאיר ורבנן בדבר זה שלא יביא פיסת בד אפילו היא גדולה אמה על אמה ממקום אחר [מטלית אחרת] ^[67] ובה תכלת ותולה בה, משום דכתיב "ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם" דהיינו שבשעת הטלת הציצית תהא הטלתה על הבגד וכאן הרי כנף זו לא היתה מהבגד הזה בעת עשית הציצית ^[68].

ושוין, רבי מאיר ורבנן, גם בדבר זה, שמביא ומתיר תכלת [היינו ציצית] ממקום אחר מבגד אחר ותולה בה בבגד זה,

(וכן לענין איסורין דכלאי' דאי אין הקטן כדי להתכסות) וכן לענין איסורין דכלאים דכי אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו אף על פי שהגדול יצא בה עראי אין בה משום כלאים:

והתנן אין עראי פוטר מאיסור כלאים. אלא חייב על עראי כעל קבע אפי' בטלית קטנה:

וכן לענין סדין בציצית אם אין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו חייבת משום כלאים והיכי אומר אפי' בטלית פטורה אין בה משום כלאים:

אלא מאי אפי' בטלית פטורה דקאמר שאם הטיל ציצית לסדין שכבר מוטלת לה ציצית בתחלה:

והאמר ר' זירא חדא זימנא הטיל למוטלת כשרה. ההיא מכלל דהא איתמר:

טלית כפולה שהיתה גדולה כשתים וכפלה חייבת בציצית ור' שמעון פוטר דאי רמי ליה כשהיא כפולה זימנין דמפשטא ולא קאי חוטא להדי כנף:

בסוכי אסולי בלע"ז. (חייבת) חובת טלית היא ואף על גב דלא מיכסית בה אסור להניחה בלא ציצית:

כיון שבצעו בה ג' לאלתר כשנארגה כולה קודם שהסירוה מן העץ היו מטילין לה ציצית קודם שתהא ראויה להתכסות אלמא דסברי דחובת טלית היא. הא דקאמר דחובת טלית היא היינו פליגא דמלאכא. מלאך ממש. סרבלא מקטורן שאין לו ד' כנפים:

סדינא. לפי שאסרו תכלת בסדין לא הוה רמי:

ענשיתו אעשה אם אין אדם מקיים מצות עשה כגון ציצית:

א"ל בזמן ריתחא ענשינן אפי' אעשה:

הא לא מיחייבא. סדינא וסרבלא בציצית:

ודאי לאיכסויי טלית דבת חיובא לא חייביה רחמנא:

אלא הכי קאמר ליה טצדקי כלומר הערמה קא עבדת לפטור נפשך דלא בעית למיכסי טלית דבת חיובא:

כלי קופסא בגדים שמיוחדין לטליות ומונחין בקופסא בארגז:

בזקן שעשה לכבודו שעשאה למיתתו שיעטפוהו בה כשימות. בההיא שעתא ודאי לכי מיית ומיעטף בה רמינן לה ציצית משום לועג לרש כלומר שלא יהא חלישות הדעת למת שמחשבין אותו פטור מן המצות. חוץ לג' אצבעות סמוך לכנף יתפור:

נקרעה תוך ג' מקום שראוי להניח בו ציצית לא יתפור שמא ישתייר מחוט של תפירה והיה ז' חוטין ומצטרף עמו ויעשה ציצית והוי תעשה ולא מן העשוי אלא יביא טלית אחרת. ושוין שלא יביא כנף אחר ממקום אחר אפי' משל אמה על אמה ובו תכלת ציצית דהיינו תעשה ולא מן העשוי משום הכי אמר אפי' אמה על אמה אע"ג דהתפר יבוא חוץ לג':

ושוין שמביא תכלת ציצית. ממקום אחר מטלית אחרת ובלבד שלא תהא מופסקת ראשי החוטין אחר שתלאן אלא קודם שתלאן שכך דינו:

טלית כפולה, פי' שהיתה ארוכה וכפלה, ור' שמעון פוטר משום דאם תפשוט נמצא ציצית באמצעית' כו'. וקשיא דהא אמרי' בסוף הקומץ האי מאן דחייטיה לגלימיה, כך כתוב בפרש"י, ונראה דהיה כתוב דחייטיה בדביקו' שהוא תפירה חזקה משו"ה אמרי' חייבת וההיא דלעיל דחייטיה דלא עבד לה כלום ר"ל תפירה רחבה, אך אי פרשינן דביקותא תפירה רחבה כעין בשטי"ר בלעז א"כ ההיא דלעיל דחייטי' לגלימיה דלא עבד כלום היכי משכחת לה והרי רב דימי שהוא אמורא אמרה לעיל ואין לו לחלוק על תנא דהך בריית' דקאמר דשוין שאם תפרה שחייבת ומוקמי' לה בתפירה רחבה:

מי סברת חובת גברא, פי' לקיים מצות ציצית באחת מהן דתפטר בהך אחריתי. חובת טלית היא, ואפי' עשר יש לך טעונות ציצית. מסייע ליה דחובת טלית הוא. חסידים הראשונים, ואי חובת גברא למה לה ציצית עד שיתכסה בה, ל"ה:
וקשיא דגם כי הוי חובת טלית אמאי היו צריכין להטיל בה ציצית עד שתגמר ותתחייב:
י"ל דה"ק דבשלמא אי חובת טלית היא הרי יכולין מעט להשלימה להעשות כאלו נשלמה אבל אי חובת גברא הרי לא היה להם לעשות כך שהרי אפי' בשלמה אינה חייבת עד שירצה להתכסות בה והרי אפי' אם נשלמה והם יטילו בה ציצית אע"פי שאינם רוצים להתכסות בה הרי יעשו בזה חומרא וא"כ איך יעשו יותר דגם קודם שנשלמה יטילו בה לעשות תרי חומרא דלא מפקרי נפשייהו ר"ל כדפרשי' גם לעשות חומרא יתירה:

אלא הק"ל טצדקי למפטר נפשך מציצית, פי' תחבולות תבקש למפטר עצמך מציצית, ל"ה. ולפי לשון הפי' שכתוב בהם אלא ה"ק משמע דהויא דחיה למאי דהוה אמר ופליגא דחובת גברא דקאמר דלא תוכח מינה דהוה סבר דחובת גברא הוא דכמו כן מצי סבר דחובת טלית הוא דמעיקרא דהוה אמר ופליגא הוי ס"ד דחובת גברא הוי שמתחייב לקנות טלית להתכסות בו בציצית וחובת טלית דאינו מחוייב לקנותו אלא אם יש לו טלית שראוי לציצית שיניח בו ציצית ויתכסה בו ואם אין לו טלית דבר חיובא אינו חייב לקנותו, ודאיכא בין חובת גברא לחובת טלית דחובת גברא הוי אפי' אין לו טלית דבר חיובא דמחייב לקנות טלית דבר חיובא ולהטיל בו ציצית להתכסות בו ואם יש לו כמה טליתות הראויות לציצית אינו חייב להטיל בהם ציצית כי אם באותו שיתכסה להפטר ממצות ציצית ואם חובת טלית אם אין לו טלית דבר חיובא אינו חייב לקנותו לפי שאינו חובת גברא לקנות טלית לקיים מצות ציצית אלא אם יש לו טלית דבר חיובא חייב להטיל בו ציצית כדי ללובשו ואף אם יש לו כמה טליתו' חייב להטיל בהם ציצי', וא"כ קשה מי הכריחנו בזה שנא' דיהיה אי חובת טלית אם יש לו טלית להטיל בו ציציות ואם אין לו אינו חייב לקנות טלית ולהטיל בו ציצית ואי חובת גברא להתחייב לקנותו כדפרישי' אימא דבתרוייהו חייביה רחמנא אם אין לו טלית שיתחייב לקנות טלית של מצוה ולהתעטף בו ואם יש לו טלית של מצוה שיתחייב להטיל בו ציצית ולהתעטף בו, וזה אין צריך לומר שהרי מאחר שאנו באים לומר שהוא חובת גברא דמתחייב לקנות טלית לקיים ציצית אם אין לו דכשיש לו דיתחייב להטיל בו ציצית אלא שנאמר דגם אם יש לו כמה טליתות הראוים לציצית דיתחייב להטיל בו ציצית כמו דסבר מאן דאמר חובת טלית ויתחייב בב' דברים אם אין לו טלית דמחייב לקנותו ואם יש לו דמחייב להטיל ציצית בכלן ומפני מה לא נוכל לומר כן דבכל האי חייביה רחמנא אלא שאנו אומרים למ"ד חובת טלית דליתיה חובת גברא ולמ"ד חובת גברא דליתיה חובת טלית:
ונ"ל לפרש הטעם משום דקרא דאשר תכסה בה צריך לדרשו באחד משני פנים או אשר תכסה בה שאני מחייב אותך להתכסו' בה או שאתה עתיד להתכסות בו הילכך אם אנו מפרשים אוחו גדילים תעשה לך בכסותך אשר תכסה בה שאני מצוה שתכסה בה דהיינו אם יש בו גדילים ותכסהו ואם אין לך שתקנהו ותשים הגדילים ותכסה בה א"כ אין הכתוב כי אם בטלית אחד לבד שיעשה לו גדילים ויתכסה בו ולא שיתן גדילים בכל טליתות שיש לו שהם כלי קופסא שאינו לובשם כי אם חייבו לקיים מצות ציצית לבד שיהיה לו טלית א' שיתכסה בו בציצית א"כ למ"ד חובת גברא ודריש ליה אשר תכסה שאני מצוך שתכסה בה לא סבר שיהא חובת טלית כדפי' ומ"ד חובת טלית לא דריש ליה שאני מצוך שתכסה בה אלא גדילים תעשה לך בכסותך אשר תכסה בה שאתה עתיד להתכסות בה ודהיינו בכל הטליתות שעשית להתכסות בהם וכיון דדריש ליה הכי א"כ לא דריש ליה שאני מצוך שתכסה בה שא"כ היה דורשו לא היה מחייבו כי אם בטלית א' הילכך לא אפשר לדרוש בו שני משמעיות ולמ"ד חובת גברא ליתיה חובת טלית ולמ"ד חובת טלית ליתיה חובת גברא, ומתחלה הוה סבר דחובת גברא מדגער ברב קטינא דלא הוה ליה ציצית דמשמע דמחייב לעשות לו ציצית אם יש לו טלית ראוי לציצית להטיל בו ציצית ואם אין לו שיתחייב לקנותו דאי חובת טלית הוא ואינו חייב לקנותו אמאי היה גוער בו הא לא מחייב בהכי:
ויש להקשות מאחר דהוה ס"ד ממאי דמייתי ופליגא הוה סבר דחובת גברא הוא לקנות טלית של מצוה לעשות בו ציצית ושלכך היה גוער בו בעבור שלא היה לו ציצית מאי הוה קאמר ליה ענשיתו אעשה ואמאי אין לענשו אם אינו מקיים העשה שמצוה לעשותו:
וי"ל דבסדינו של רב קטינא היה בו ציצית של פשתן ולא היה בו תכלת משום גזרה משום כסות לילה כאנשי ירושלי' דאמרי' דמתמיהין ואסיקנא משום כסות לילה ודכסות לילה דוקא לאסור שלא במינו אבל במינן מחייבי והוה מנח ביה ציצית של מינו וגער בו המלאך שנא היה מקיים עיקר המצוה דזהו תכלת ושזה היה לו לקנות טלית של צמר כדי לשום בו תכלת, וכן נראה דעת רב אלפס ז"ל בהאי מילתא דרב קטינא כמו שפירשתי:

וקאמר ליה רב קטינא ענשיתו אעשה, פי' כי האי שאני מקיים מצות ציצית במינו ושאיני מקיים בעיקר מצוה דהיינו בפתיל תכלת, וקאמר ליה ענשיתו בכה"ג וקאמר דבהא ענשי על שאינו מקיים עיקר מצוה אע"פי שמקיים מצוה והוה מייתי מינה דמלאכא סבר דחובת גברא הוא ודחי ליה דחובת גברא אינו כדס"ד שיתחייב לקנות ציצית דנהי דחייביה רחמנא כי מכסה בה לכסויי בה מי חייביה דלא חייבו הכתוב לקנות טלית לעשות ציצית משום דאשר תכסה לא משמע שאני מצוך שתכסה בה כדי לעשות בה ציצית אלא אשר תכסה משמע שאתה מכסה בה ברצונך בלא חיוב שאני מצוך לקנותה אלא אם יש לך טלית שראויה לציצית ואתה רוצה להתכסותבה אני מצוך שגדילים תעשה ושלא תתכסה בה בלא ציצית, והשתא ליכא בין מ"ד חובת גברא למ"ד חובת טלית אלא למ"ד חובת גברא לא חייבו הכתוב לעשות גדילים כי אם בכסות שרוצה להתכסות בה אבל אם אינו רוצה להתכסות בה לא חייבו בציצית, ומ"ד חובת טלית דריש לקרא דאשר תכסה שעשייתה היא להתכסות בה ואשר תכסה שאתה עתיד שתכסה בה ולכך כל טליתות שיש בקופסא שעשאם כדי ללובשם ולהתכסות בהם אני קורא בהם אשר תכסה בה, הילכך למ"ד חובת גברא אינו חייב להטיל ציצית כי אם באותה שהוא לובש ומתעטף בה ולמ"ד חובת טלית הוא מתחייב בכל טליתות המתוקנות לו ללבישה וראוי להתכסות בהם אע"פי שאינו לובש אותם ומתכסה בהם, והרי אין להקשות אמאי לא נדרוש שני הדברים כמו שהקשינו למעלה, לפי שאין משמעות של זה כמשמעות של זה שהרי מי שיאמר אשר תכסה שאתה לובש אין מחייבו כי אם באותו לבד ומי שדורש שאתה ראוי להתכסות בה ועתיד להתכסות בה הרי מחייבו בכולם הילכך לא נוכל לדרוש שני המשמעות כי אם או זה או זה ומר משמע ליה פשטיה דקרא הכי ומר משמע ליה הכי, ומ"מ פשט דקרא דאשר תכסה שאתה רוצה להתכסות בה ושאתה לובשו הילכך לפי מאי דדחי ליה אין להוכיח ממלאכא דגער ברב קטינא אי סבר חובת גברא או חובת טלית שהרי בין אי נימא חובת גברא בין אי נימא חובת טלית רב קטינא כיון דלא היה לו טלית הראוי לתכלת לא היה מתחייב כלום והיינו מאי דקאמר ליה ענשיתו אעשה דר"ל כי האי שאינו עובר העשה ואמר לו שראוי היה לו לקנות טלית של צמר להטיל בו ציצית כדקאמר טצדקי לפטור מציצית דר"ל דאיבעית לפטור אותה מציצית בעבור שאין לך טלית שראוי לכך מ"מ לא היה לך לבקש תחבולות להפטר מציצית שקנית הסדין או הסרבל שאינן ראוין לציצית קודם היה לך לקנות טלית של צמר שתקיים בה מצות ציצית וקורא לזה תחבולות שעשה דבר שנפטר בכך מציצית והי"ל לעשות בדרך שיתחייב במצות ציצית ויקיימנה, ועל כן קאמר ענשיתו אעשה כי האי מאחר שאני פטור תענשו אותי בעבור שלא עשיתי דבר להתחייב על שלא קניתי טלית שאתחייב בה, וקאמר דבהא מילתא מדקדקין על כיוצא בזה במי שיכול לעשות מצוה ואינו מחזר אחריה אלא נפטר ממנה, הילכך לפי מאי דגריס רש"י אלא ה"ק ליה טצדקי לא הוכיח אי סבר מלאכא (אי) חובת גברא היא או חובת טלית ואדחיה ההיא דקאמר ופליגא דמלאכא:
מ"מ בספרים הכי היא הגירסא ה"ק ליה טצדקי למפטר ולפי גירסא זו משמע דבא להעמיד ההיא דפליגא, ולמ"ד חובת גברא שייך לומר טצדקי, ולמ"ד חובת טלית ליכא לומר טצדקי, והרי יש להקשות דאמאי לא שייך לומר טצדקי למ"ד חובת טלית כמו למ"ד חובת גברא שהרי, אין לומר דלמ"ד חובת טלית אין החיוב מוטל כי אם על הטלית לעשות לו ציצית ושאינו חייב ללבשו אלא כיון שהטיל בו ציצית והניחו בקופסא קיים מצות ציצית הילכך לא הי"ל לומר טצדקי שהרי אינו חייב בדבר ללבוש ציצית וא"ל ג"כ דאיכא למימר טצדקי בעבור שלא קנה טלית בר חיובא להניחו בקופסא שהרי למה יכעוס דמאחר שהמצוה היא בטלית מאי נפקא לן מינה לקנותו כדי להניחו בקופסא שהרי מסתמא לומר דמצוה להטיל ציצית בטלית המונח בקופסא אין המצוה כי אם כשיש לו טלית ראוי לציצית אבל לקנותו כדי להטיל בו ציצית להניחו מה יתרון מצוה יש לקנות ציצית לטלית של קופסא הילכך אין לו לכעוס, אבל אי חובת גברא בדין היה לכעוס שאינו עושה מצוה שמוטלת עליו. שהרי אין סברא דלמ"ד חובת טלית שצוה הכתוב לעשות ציצית לטלית המונח ושמצוה לעשות ציצית בטלית אע"פי שלא ילבשנו כי אם יניחנו בקופסא לבד שהרי איזו מצוה היא להניח ציצית בקופסא אלא צ"ל דמ"ד חובת טלית הוי שצוהו הכתוב לעשות ציצית בכל טליתות שיש לו שסופו ללבשם והרי יש חיוב יותר למ"ד חובת טלית מלמ"ד חובת גברא דלמ"ד חובת גברא לא חייבו הכתוב אלא בטלית א' שרוצה ללבשו אבל למ"ד חובת טלית חייב להניח ציצית בכל טליתות שיש לו מפני שסופו ללבשם, א"כ כמו דלמ"ד חובת גברא היה למלאך להקפיד למה שלא קיים המצוה להיות לו הטלית בר חיובא כמו כן למ"ד חובת טלית הו"ל להקפיד על שלא חזר אחר טלית שתקויים בו המצוה כיון דחובת טלית אינה אלא בשביל שסופו ללבשו:
ומ"מ יש לישב קצת כיון דלמ"ד חובת גברא אין חיוב הציצית מוטל עליו אלא בשביל שלובשו א"כ אגברא רמי חיובא הילכך יש להקפיד עליו על שאינו מחזר אחר המצוה לעשותה דכשלובשה שמחייב במצוה למה לובש סדין שאינו חייב תכלת ואינו מקיים כי אם מצות לבן ולא בעיקר הלכתא, אבל למ"ד חובת טלית הרי אינו מתחייב במצוה בשעת עטיפתו ולבישתו כי אם בשעה שמטיל הציציות א"כ לא רמי חיובא אגברא, ואע"פי שפירשנו מצות הטלת הציצית בכלי קופסא אינו אלא בשביל חיילות חיוב המצוה בשעת לבישה דאז קיים המצוה שנצטוה, אעפ"כ אין להקפיד על כי לא רמי ליה הצמר שדינו בתכלת שבו תתקיים עיקר מצוה הואיל דההיא שעתא דחיוב מצוה לאו שעת לבישה היא:

גמרא בזמן שעשאה לכבודו שפטורה כו' כצ"ל:

פרש"י בד"ה ואמר ר"נ כו' אלמא ציצית בטלית שאין בו שיעור יש בו כו' ובד"ה אלא כו' פטורה כגון כו' הד"א ובד"ה ור"ש כו' במציעתא הס"ד ובד"ה סרבלא כו' מנט"ל דפטורה מציצית הס"ד ובד"ה כלי קופסא כו' דהואיל ועומדת היא כו' ובד"ה לכבודו לתכריכין למיתתו הס"ד ואח"כ מ"ה ודאי רמינן ליה דאי לא כו' ובד"ה יתפור ולא כו' ויוסיף עליו עד ארבע כו' ובד"ה ולא יתפור דהכא חיישינן להכי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה תכלת (הנמדה"ק) אין כו' דאין לחלק כיון דלההוא גברא דהוי כו' פרק בא לו דעת לעשות כו' ר"י בן בבא אומר ביחוד (פטרן) בטלו חכמים כו' כצ"ל:

בד"ה ענשיתו כו' שאין אדם חייב לקנות טלית המחויב אם אין לו כו' עכ"ל לא ידענא אמאי לא מחויב לקנות אם אין לו טלית דהא למ"ד חובת גברא הוא קיימא ואין לפרש אם אין לו מעות דהא ודאי בעשה גמור נמי לא שייך מכרו כו' ודו"ק:

בד"ה אין פוטר כו' זה אלי ואנוהו א"כ מיירי בשיראים דעביד במינו ומה דפי' כו' לאו כו' עכ"ל כצ"ל מת"י וק"ל:

א"ל ענשיתו אעשה כו'. פירשו בתוספות אעשה כי האי כו' אבל עשה גמור אפילו ב"ד של מטה מכין אותו כו' עכ"ל הכי מוכח בפרק הכונס דדין שמים חמיר טפי מדין אדם דכמה דברים חשיב שם דחייב בדיני שמים ופטור מדיני אדם ושא"ל המלאך בעידן ריתחא ענשינן כו' ר"ל בעידן ריתחא בעלמא היה לצדיקים להגין על דורן בתפלתן ובמצותן וע"כ יש להן להרבות במצות כדי לזכות דורן בכך ולא טצדקי למפטר נפשייהו ממצות וע"כ ראוי לצדיקים כמותם ליענש על כך וק"ל:

גמרא איפשטא כו' וקם להדי רישא. עפרש"י. לכאורה גם קודם שנתפשטה היו החוטין להדי רישא רק עתה נמצאו באמצע הטלית וא"כ העיקר חסר. ואולי יל"פ דמתחלה היה הציציות נראין מבחוץ ועתה שנתפשטה היו הציצית כלפי ראשו והטלית עליהם מלמעלה. ועמ"א סי' ח' סקי"ג:

שם תנ"ה טלית שנקרעה כו'. לפרש"י דהטעם משום גזירה מייתי ראיה מר"מ משום דהלכה כר"מ בגזירותיו כ"כ הגמיי' בפ"א מהל' ציצית אות מ'. ולפי' התוס' לעיל (מ ב) בד"ה שמא צ"ל דהויא ג"כ משום גזירה דלמא יסמוך על הציצית שהיו בעת הקריעה והם פסולים משום תולמ"ע כדאמר ושוין שלא יביא כו' ממקום אחר ובה תכלת כו'. (וממקום אחר ל"ד דה"ה אם חתכו לגמרי או תוך שלש מבגד זה ומפרש"י משמע קצת דממקום אחר דוקא. וי"ל דהתוס' פליגי עליה בזה. ועמ"א סי' תרכ"ו סק"ז ויש לחלק) ולכן אסור לתפור אפי' להטיל בה אח"כ ציצית מחדש ועי' בב"י ואחרונים. והנ"י גורס רמ"א יתפור וחכ"א לא יתפור וא"ש כפשוטו דמייתי סייעתא מחכמים:

גמ' חדא מכלל "חברתה" כצ"ל:

תוס' ד"ה ענשיתו כו'. נ"ב עמו"ק א"ח סכ"ד:

אָמַר לֵיהּ: קְטִינָא קְטִינָא. הא דקראו בשמו ולא עוד אלא שכפל שמו נראה לי בס"ד כי האדם ביום הוא גדול במצות ובלילה קטן במצות כי רוב המצות אינם נעשים אלא ביום דוקא ולא בלילה ומכללם היא מצות ציצית ולכן אמר לו אתה שפוטר עצמך מן הציצית גם ביום נמצאת אתה קטינא ביום וקטינא בלילה.

זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. הא דאמר 'זוֹכֶה' נראה לי בס"ד יש צדיק שאין לו זכות מעצמו לעלות אלא צריך לסיוע נשמות צדיקים אחרים שיעזרוהו ויעלוהו עמהם ונמצא לא זכה מצידו אבל הזריז במצוה זו תגין עליו שיזכה לקבלת פני שכינה מעצמו בלי סיוע אחרים ולזה אמר 'זוֹכֶה וּמְקַבֵּל' רצונו לומר זוכה מעצמו.
גם נראה לי בס"ד מה שאמר 'פְּנֵי שְׁכִינָה' כי יש לפני אותיות שְׁכִינָה אותיות כו"ס ת"ל והיינו כוס של ברכה רומז לחמשה אותיות אֱלֹקִים [86] שמספרם כּוֹס [86] שהם ה׳ גבורות שהמלכות נבנית על ידם ומאירים בה וכל הזהיר במצות ציצית שרומז לאור מקיף דוחה את החיצונים ומסמא עיניהם של הקליפות וזהו שאמר 'זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה' כלומר מקבל שפע וברכה מן כוס ת"ל הרמוז באותיות שלפני אותיות 'שְׁכִינָה'.

חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁסִּבְּבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְווֹת (דברים ו, יג). נראה לי בס"ד נרמזו כל אלו באותיות מִצְוֹת שהוא ראשי תיבות 'מְזוּזָה צִיצִית וּתְפִלִּין' כי תפילין הוא שתי מצות אחת סדר רש"י ואחת סדר רבינו תם ולכן נוסף וא"ו עם ת' לרבות תפילין אחר. גם מקומות מצות אלו ראשי תיבות פ"ז ר"ב דחביבין כמו פז רב.

וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ" (תהלים קיט, קסד). הנה רש"י ז"ל פירש ארבע בציצית והקשה מהרש"א ז"ל קושיא חזקה בשלמא יד וראש דתפילין אין מעכבין זה את זה לכך חשיב להו כשתים אבל הציצית ד' כנפות מעכבין זה את זה ומצוה אחת הן ויותר תגדל הקושיא הזאת מהא דלקמן דאמר 'מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה וְשֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ צִיצִית עוֹבֵר בַּחֲמִשָּׁה עֲשֵׂה' ועיין פירוש רש"י ז"ל דחשיב בתפילין כל פרשה בפני עצמו ובציצית כל ד' כנפות מצוה אחת.
ונראה לי בס"ד מנין השבע הוא כך דאמרו בגמרא (מנחות לז.) מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין, ומפורש בזוהר חדש דאלו שתי תפילין אחת כסדר רש"י ואחת כסדר רבינו תם ותרווייהו צריכי ולאו משום ספיקא מנחי להו, וכן מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל נמצא מימות משה רבינו ע"ה היו מניחים שתי זוגות והם שתי מצות שאין מעכבין זה את זה ויד וראש הרי ארבע מצות שאין מעכבים זה את זה ובציצית יש שתי מצות אחת תכלת ואחת לבן שאין מעכבין זה את זה הרי ששה מצות ועם מזוזה נעשו שבע.

אוֹי לִי שֶׁאֶעֱמֹד עָרוּם בְּלֹא מִצְווֹת. קשא הוה ליה למימר 'בְּלֹא מִצְוָה' כי אפילו מצוה אחת לא היה לו שם? ונראה לי בס"ד דהיה לו מצוה אחת והיא מצות הפיאות אך לא נתקררה דעתו בזו לבדה כי רוצה שיהיה לו מצוה אחת ממצות לא תעשה ומצוה אחת ממצות עשה ושל הפאות היא מצות לא תעשה (ויקרא יט, כז) ולזה אמר 'בְּלֹא מִצְווֹת' שתים כהלכתן, עשה ולא תעשה 'כֵּיוָן שֶׁנִּזְכַּר בַּמִּילָה שֶׁבִּבְשָׂרוֹ' שהיא מצות עשה 'נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ' דהשתא אית ליה תרתי עשה ולא תעשה. והא דלא שכח הפאות נראה לי מפני שבכל יום ממשמש בהם כשרוחץ פניו אך במילה אין לו משמוש ולא הסתכלות.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הא דלא נחה דעתו במצות הפאות וגם ניישב דקדוק אחר אומרו 'שֶׁבִּבְשָׂרוֹ' דנראה לשון יתר דסגי לומר 'כֵּיוָן דְּנִסְתַּכֵּל בַּמִּילָה' וניישב עוד דקדוק הנזכר לעיל דהוה ליה למימר 'בְּלֹא מִצְוָה' ולמה אמר 'בְּלֹא מִצְווֹת'?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דעור האדם הוא מסוד העשיה והבשר יצירה והגידין בריאה והעצמות אצילות. עוד איתא שם בעץ חיים דעשיה רובה רע וביצירה חצי וחצי והבריאה רובה טוב והאצילות כולה טוב ועליה נאמר 'לֹא יְגֻרְךָ רָע' (תהלים ה, ה) דאין שם קליפה עיין שם.
ולפי זה מן הבריאה אין חוששין מכוחות הרע דשם כיון דרובה טוב אז הטוב גובר ואין צריכין שמירה מכוחות הרע אך חוששין מצד העשיה והיצירה דצריך שמירה גם מצד היצירה כיון ששם חצי וחצי אין הטוב גובר, והנה השם יתברך קבע מצות בגוף האדם כדי לשמרו בהם מכוחות הרע דהיינו קבע בעור האדם שהוא מצד העשיה מצות הפאות כדי לשמרו מכוחות הרע דעשיה וקבע בבשר האדם שהוא מצד היצירה מצות המילה כדי לשמרו מכוחות הרע דיצירה, ולכן דוד המלך ע"ה בהיותו ערום דאין מצוה תלויה בגופו קודם שזכר המילה קרא אוֹי אף על גב דידע שיש בעורו מצות הפיאות הנה זאת תשמור אותו מכוחות הרע דעשיה בלבד ואין לו שמירה בבשרו לשמרו מן כוחות הרע שביצירה אך כיון שנסתכל במילה 'שֶׁבִּבְשָׂרוֹ' דייקא דנזכר שיש בבשרו מצוה קבועה אז נתיישבה דעתו, ולכן לא אמר ערום בלא מצוה כי ידע שיש לו מצוה אחת בעורו לשמרו אך האוי הוא שלא יש לו תרתי אחד בעורו ואחד בבשרו.
ועוד נראה לי בס"ד טעם אחר שלא נתיישבה דעתו בפיאות, כי אמר זו אין לה קבע חזק כי אפשר שיחלה ונושרים כל שערותיו ותו אין לה זכר אצלו.
ומה שאמר וְאוֹמֵר 'חֹנֶה מַלְאַךְ הֳ' סָבִיב לִירֵאָיו' (תהלים לד, ח) נראה לי בס"ד בתפלין כתיב בפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל הֳ' אֱלֹקֵינוּ הֳ' אֶחָד (דברים ו, ד) וכן במזוזה גם כן כתוב הֳ' אֶחָד, ובציצית גם כן עושין כריכות מספר הֳ' אֶחָד [39] הרי ג' פעמים הֳ' אֶחָד עולה מספר מַלְאַךְ הֳ' [39×3=117] וזהו שנאמר חֹנֶה מַלְאַךְ הֳ' סָבִיב לִירֵאָיו כי בשלשה אלו יש מספר מַלְאַךְ הֳ'.
והא דקרי להו 'חוּט הַמְשֻׁלָּשׁ' (קהלת ד, יב) נראה לי בס"ד ד' פרשיות של יד וד' של ראש סדר רש"י ורבינו תם הם י"ו ועם ד' כנפות ציצית וגם מזוזה הרי כ"א שהוא ג' פעמים ז' [7×3=21].

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה הֳ' אֱלֹקֶיךָ שׁוֹאֵל מֵעִמָּךְ" (דברים י, יב). כתבו התוספות פירש בקונטרס אל תקרי 'מָה' אלא 'מֵאָה' עיין שם. והדבר פשוט הוא כי תיבת 'מָה' יש לה מספר כולל שהוא אחד כמשפט כל מספר שיש לו אחד יתר עליו ואם תוסיף על 'מָה' יהיה אותיות 'מֵאָה'.
אמנם נראה לי בס"ד הענין הוא על דרך כל אל תקרי דאמרינן בעלמא והוא כי על פשט הפסוק הקשו בגמרא (ברכות לג:) וכי יראה מלתא זוטרתי היא דקאמר עלה 'מָה' ומתרץ אִין לגבי משה רבינו ע"ה מלתא זוטרתי היא.
אך מלבד זה יש לומר כי הנזהר במאה ברכות בכל יום הרי זה בודאי יהיה בעל יראה בנקל כי יתקדש על ידי המאה ברכות ומלבשתו יראה על דרך שאמר רבי מאיר גבי תורה לשמה ומלבשתו ענוה ויראה (משנה אבות ו, א) ואם כן לאיש זה היראה היא מלתא זוטרתי, ולזה אמר אל תקרי 'מָה' למדרש דיראה מילתא זוטרתי היא אלא תקרי תחלה 'מֵאָה' דהיינו למדרש במאה ברכות שיהיה נזהר בהם בכל יום ואז תקרי 'מָה' ביראה לומר שהיא מילתא זוטרתי.
והנה באומרו 'חַיָּב לְבָרֵךְ מֵאָה בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם' נראה לי בס"ד דנרמז באותיות 'מֵאָה' שצריך לברך בשם ומלכות כי 'מֵאָה' ראשי תיבות 'אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם' וכתבו התוספות בשם רבינו תם כי בפסוק זה של 'וְעַתָּה' יש מאה אותיות כי תיבת 'שׁוֹאֵל' אף על גב דבכל המקרא כתיב בלא וא"ו כאן כתיב מלא בוא"ו ועל ידי כך נשלמו סך מאה אותיות בפסוק לרמוז על מאה ברכות וכמו שכתב בפתח עינים בשם ספר הישר לרבינו תם יעוין שם. ואמרתי בס"ד לכך נעשה חידוש בפסוק זה הרומז על מאה ברכות דנכתב 'שׁוֹאֵל' מלא בוא"ו להורות על הברכות שיהיו ששה תיבות שהם 'בָּרוּךְ אַתָּה הֳ' אֱלקֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם'.

הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת בְּכָל יוֹם. קשא בשלמא 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עַכּוּ"ם' מברך בכל יום אחר שיקיץ משנתו מפני כי בשינה יוצאה נפשו מגופו ומברך שלא נכנס בו נפש עכו"ם תמורתה אך 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה' מה יש לזה שייכות בכל יום?
ונראה לי בס"ד כי הלילה גורם לפטור את הנשים מציצית ותפילין ושאר מצות התלויים ביום ולכן אומר ברכה זו בכל יום אחר הלילה שמשבח להשם יתברך 'שלא עשאו אשה' כדי שתהיה הלילה פוטרתו מן המצות.
ועוד נראה לי בס"ד כי באשה יש גרעון גדול שצריכה להיות נכנעת לבעלה והוא ימשול בה והכנעה זו יש לה הוכחה מסדר התשמיש והיינו מעשה באשה אחת חכמנית ודעתנית הרבה והיה אביה גדול הדור ונשאת לאחד עם הארץ בן עם הארץ ולא היתה רוצה להיות נכנעת לבעלה אלא רוצה שהיא תמשול בו אמר לה אביה הכנעי לבעליך והוא ימשול בך כי כן היתה גזרתו יתברך שגזר בכך. אמרה לו לא עלי ועל כיוצא בי גזר שאהיה אני בעלת חכמה ובת גדולים נכנעת לאדם בור. אמר לה גזרת השם יתברך היא בכל אופן שיהיה, גם עליך כן הוא אין הפרש בדבר יען הלא תראי התשמיש אשר הוא עיקר התחברות האשה עם בעלה הוא למעלה והיא למטה וזה הדבר לא ישתנה בכל איש ואשה שבעולם, על כן זו הוכחה גדולה שכל איש יהיה מושל באשתו תהיה מה שתהיה.
ונודע מעשה מלך אחד ממלכי האומות ולא היה לו אלא רק בת יחידה וישבה על כסאו אחר מותו ולא היתה נשואה אמר לה דודה שתמהר להנשא ותמאן באומרה איך מלכה תהיה נכנעת להדיוט להיות כר תחתיו! אמר לה בעל כרחיך צריכה להנשא שאם לא תנשא תפסיד המלכות אחר מותה מאחר שאין לה בנים, ובעל כרחה שמעה לדברו ונשאת לכן גם את צריכה להיות נכנעת לבעליך על פי גזרת הבורא יתברך שברא את הטבע בהתחברות התולדה באופן זה שיהיה האיש למעלה והאשה למטה וזה לא ישתנה אפילו אם תהיה האשה מלכה ובעלה הדיוט.
ובזה יובן וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ (בראשית ג, טז) כמו שאמרו רבותינו ז"ל ולכן מכאן הוכחה שהוא ימשול בך (בראשית ג, טז) נמצא מן התשמיש הוכחה שהאיש ימשול בה ולכן בכל יום אחר הלילה שהוא זמן תשמיש מברך 'שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה'.
ובזה יובן בס"ד המעשה דאיתא במדרש רבא בראשית פרשה ך' (בראשית רבה כ, ז) מעשה באשה אחת בת גדולים שהיתה נשואה לאדם בזוי והיה מצערה, שמעו חכמים ובאו אצלו להוכיחו, כיון שבאו הוציאה לפניהם מנורה של זהב ונר של חרס על גבה לקיים מה שנאמר 'וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ' ופרש רש"י ז"ל רמזה להם אף על פי שהיא חשובה כנר של זהב והוא כנר של חרס על גבה אפילו הכי היתה אוהבת אותו עיין שם ולפי האמור הוכיחה להם מענין התחברות האיש ואשתו בתשמיש שיחוייב מזה שהוא ימשול בה.

מִפְּנֵי שֶׁתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לַיָּם. נמצא התכלת הוא מדרגה רביעית לכסא הכבוד ולהכי נבחר לארבע כנפות לרמוז שכל חשיבות שלו הוא בעבור שהוא רביעי לכסא הכבוד.

גמ' טצדקי. עיין ערכין דף ב ע"ב תוס' ד"ה הכל חייבין:

תוס' ד"ה ענשיתו וכו' שאין אדם חייב. עיין פסחים קיג ע"ב תוס' ד"ה ואין לו:

דמלאכא אשכחיה לרב קטינא וכו' ענשיתו אעשה א"ל בעידן רתחא ענשינן. בזה פירש רבינו האר"י זצ"ל פסוק ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם כלומר בעת אפך עידן רתחא עש"ה בהם תעניש גם על עשה:
ודע שכתבו הרמב"ן ושושן סודות וסיעת' דיותר חמור עונש המבטל עשה מעובר על ל"ת. אמנם אפ"ה שאל על עשה כמו זה ענשיתו אעשה דלובש בגד שאינו חייב אינו עובר על עשה וכמ"ש התוס' דעל עשה גמור אפילו ב"ד מכין אותו עד שתצא נפשו ע"ש והרב ישרש יעקב הביא משם הרב בינה לעתים דשאר עשה גם בלא עידן רתחא ענשי ע"ש ולא היה צריך לזה לאתויי משם הרב הנזכר דמפורש יוצא מדברי התוס' כאמור ודוק הטב:

והגדול יוצא בה עראי. שאינו בוש לצאת בה לשוק: אילימא וכן לענין איסורא דכלאים. דאי אין קטן מתכסה בה אין בה משום כלאים אם נארג בה כלאים: והתנן אין עראי בכלאים. כלומר אין דין עראי בכלאים שאע''פ שאין הגדול יוצא בה עראי יש בה משום כלאים אם נארג בה כלאים: ואמר רב נחמן. מאי וכן לענין כלאים וכן לענין סדין בציצית אלמא ציצית בטלית שאין בה שיעור יש בה משום כלאים: אלא מאי פטורה. דקאמר לעיל ואפילו בטלית פטורה כגון הטיל למוטלת דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אישתרו: חדא זימנא. לעיל הטיל למוטלת כשרה וכיון דמתכשרא בהנך בתראי וכל שכן בקמאי אי הוה פסיק לבתראי פשיטא דאין בה משום כלאים דהא כולה ציצית מיקרו: חדא מכלל חברתה איתמר. מכלל דהטיל למוטלת כשרה איתמר הך דכלאים: טלית כפולה. שהיתה ארוכה כשתים וכפלה: ורבי שמעון פוטר. שאם תפשט נמצאת ציציות באמצעיתה: שאם תפרה חייבת. דלא תפשט: דנקטה בסיכי. ברוק''ש ל''א תפירה רחבה בשטי''ר וקשיא לי הא דאמר בסוף הקומץ (לעיל לז: ע''ש) האי מאן דחייטיה לגלימא כו': איפשיט. הטלית היו ציצית באמצעיתה שהיתה רחבה כפלים בקומתו והיתה כפולה והכפל מוטל על ראשו ושני הראשין של טלית למטה מאחוריו ושתי ציציות היו בקרן האחד ושנים בשני ראשי הכפל מקום שארכו כלה וכשנפשטה היה חבוי כולו בה ונמצאו שתי ציציות של כפל באמצע הטלית כנגד ראשו של רבא: לאו היינו כנף. דהא באמצעיתה עומדין: מי סברת חובת גברא הוא. לקיים מצות ציצית באחת מהן דתיפטר בהך אחריתי: חובת טלית הוא. ואפילו עשר יש לך טעונות ציצית: מסייע ליה. דחובת טלית הוא: הראשונים כו'. ואי חובת גברא הוא למה לה ציצית עד שיתכסה בה: ופליגא דמלאכא. דרבה בר רב הונא דהמלאך אומר דחובת גברא היא: דמיכסי סדינא. דלא הוה ליה ציצית כדאמרינן לעיל משום כסות לילה: סרבלא. כגון אותן שלנו שהן עגולין ואין לה אלא שני כנפים [למטה] דפטורה מציצית: [סרבלא. מנט''ל בלע''ז]: הא לא מיחייבא. הן טלית דסדין ודסרבלא ומאי איכפת ליה: נהי דחייביה רחמנא. כי מיכסי טלית בת חיובא הראוי לציצית חייביה רחמנא לגברא לאהדורי בתר טלית דחיובא ולאכסויי בה מי [חייביה]: אלא הכי קאמר ליה טצדקי למיפטר עצמך מציצית. תבקש תחבולות לפטור עצמך מציצית. טצדקי תחבולות וחבירו בבבא קמא בפרק הכונס (דף נו.) כל טצדקי דאית לה למיעבד עבדה: כלי קופסא. טליתות הראויין לציצית אף על פי שמקופלת ומונחת בקופסא חייבת בציצית דהואיל ועומדת היא להתכסות בה אשר תכסה בה קרינא ביה: לכבודו. לתכריכין: בההיא שעתא. כשלובשין אותו למת: ודאי רמינן ליה. מטילין ביה ציצית דאי לא רמינא דמי כליעוג כלומר איפטר ליה ממצות: חוץ לשלש. למעלה משלש אצבעות משפת הכנף: יתפור. ולא חיישינן דילמא פייש מידי מן חוט התפירה ויניחם ויוסיף עליו עד ד' חוטים לשם ציצית ואיכא תעשה ולא מן העשוי דהא חוץ לג' לא חזו לתלות ציצית כדאמרינן לקמן: בתוך שלש. הראוי להניח שם ציצית: לא יתפור. דהכא חיישינן להכי כדפרישנא: ממקום אחר. מטלית אחרת ויש בה תכלת ותולה בה משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשיה: ושוין שמביא תכלת. מתיר ציצית מטלית אחרת ותולה בה דהכא ליכא ולא מן העשוי דהא צריך לחזור ולכורכה ולתקנה כאן כבתחילה:

דאמרינן לקמן (דף מד.) טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית מכאן ואילך חייבת ואפי' של כלאים ואע''ג דפטור מדאורייתא דאין לחלק כיון דלגבי גברא דהוי דידיה ליכא כלאים וכן לנשים והא דאמרינן (לקמן מג.) גבי הכהנים נהי דבעידן עבודה אישתראי שלא בעידן עבודה לא לא דמי כלל דהא כתיב (דברים כב) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך לומר שבמקום גדילים תלבש שעטנז משמע דכל לבישה שרא רחמנא ועוד דבטלית שעשוי להנאתו חייב הכתוב כלאים אבל בגדי כהונה לא לביש אלא בעידן עבודה ועוד אומר ר''ת דבגדי כהונה נמי. שלא בעידן עבודה שרו והכי קאמר נהי דבעידן עבודה אישתראי כלומר המיוחדים לעבודה שלא בעידן עבודה כלומר אותם שאינם מיוחדים לעבודה לא אישתראי וכן מוכח בתוספתא דכלאים דתניא בגדי כהונה ובגדי כהן גדול אין בהם משום כלאים בגדי כ''ג שיצא במדינה חייב במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור וצ''ע אי לילה דומה למדינה דחייב וי''ל דחייב מדרבנן וההוא עובדא דשמעון הצדיק פרק בא לו (יומא דף סט.) דעת לעשות לה' הפרו תורתך בדרבנן נמי שייך הפרה מיהו לא משמע הכי אלא נראה טפי דחייב מדאורייתא ואין לדמות מקומות למדינה דבמדינה ליכא שום היתר ותדע דהתם לא מפליג בין שעה הראויה לשרת לשעה שאינה ראויה לשרת והא דאמרינן פרק בא לו (גם זה שם) גבי בגדי כהונה שמקפלין אותן תחת ראשיהן דלאו דווקא [תחת ראשיהן אלא שלא כנגד ראשיהן] משום כלאים היינו בהצעה דלא דמי ללבישה דשרא רחמנא אבל גבי ציצית אין לחלק בין הצעה ללבישה ובספרי תניא כסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית רבי יהודה בן בבא אומר ביחוד בטלו חכמים את כסות של אשה מן הציצית ולא חייבו בטלית אלא מפני שבעלה מתכסה בו לכך נראה דכלאים בציצית שרי בין ביום בין בלילה בין לאשה: חדא מכלל דחבירתה איתמר. פירש בקונט' בתרייתא מכלל דקמייתא ואיפכא נראה דבתרייתא משמיה דשמואל קאמר לה: ענשיתו [אעשה. כי האי] [שאין אדם חייב] לקנות טלית המחוייב אם אין לו אבל עשה גמור אפילו בית דין שלמטה היו מכין אותו עד שתצא נפשו: הכי קאמר ליה טצדקי למפטר נפשך מציצית. ומ''מ אי לאו חובת גברא לא שייך למיענש עליה כיון דלית ליה ובקונטרס גרס אלא ומשמע דלא מוכח מידי: רמינן ליה. פירשתי בפרק בתרא דנדה (דף סא:):