מנחות מב ע"א

אין לה שיעור למעלה, שיכול לעשותה כמה ארוכה שירצה, אבל יש לה שיעור למטה, שבפחות מזה אינו כשר. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה ששנינו: כיוצא בו לולב אין לו שיעור, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין לו שיעור כלל?

והתנן [והרי שנינו במשנה]: לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו — כשר, משמע שבפחות מכן פסול! אלא הכוונה היא, אין לו שיעור למעלה, שיכול להיות ארוך כמה שירצה, אבל יש לו שיעור למטה; הכי נמי [כך גם כן] בציצית הכוונה היא שאין לו שיעור למעלה, אבל יש לו שיעור למטה.

א ובענין אחר, תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "ציצת" (במדבר טו, לח) — אין ציצית אלא ענף כלומר, חוטים פרודים זה מזה, וכן הוא אומר: "ויקחני בציצת ראשי" (יחזקאל ח, ג) כלומר בשערות ראשו. ואמר אביי: וצריך לפרודה [להפרידה] את חוטי הציצית כי צוציתא דארמאי [כמו בלורית של גויים], שהשערות מחוברות למטה ופרודות מלמעלה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הטיל ציצית על הקרן על חודה של הקרן, או על הגדיל חוט עבה שאורגים בשפת הבגד — כשירה, ר' אליעזר בן יעקב אומר פוסל בשתיהן.

ומעירים: כמאן אזלא הא דאמר [כשיטת מי הולכת זו שאמר] רב גידל אמר רב: ציצית צריכה שתהא נוטפת על הקרן שתהא תלויה בנקב למעלה מן הקרן ויורדת משם על הקרן, שנאמר: "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם" (במדבר טו, לח), כמאן [כשיטת מי]? כשיטת ר' אליעזר בן יעקב.

אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: וצריך שירחיק את המקום שבו מטיל את הציצית מלא קשר גודל (פרק האגודל) משפת הבגד.

ומעירים: ואיצטריך [והוצרך] מה שאמר רב פפא לעיל, שצריך להטיל את הציצית בתוך שלוש אצבעות משפת הבגד, ואיצטריך [והוצרך] מה שאמר ר' יעקב שירחיק מלא קשר גודל. דאי [שאם] מדברי רב פפא הוה אמינא [הייתי אומר]: מה שאמר תוך שלש כוונתו דלא לירחיק טפי [שלא ירחיק יותר], ואולם כמה שמקרב את הציצית לשפת הבגד מעלי [טוב יותר], לכן איצטריך [הוצרך הדבר] שאמר ר' יעקב.

ואי [ואם] מדברי ר' יעקב, הוה אמינא [הייתי אומר]: מלא קשר גודל כוונתו דלא ליקרב טפי [שלא יקרב יותר], ואולם כמה דרחיק מעלי [שמרחיק יותר טוב], על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

מסופר, רבינא ורב סמא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רב אשי, חזייה [ראה] רב סמא לקרניה דגלימיה [את קרן הגלימה] של רבינא דסתר ובצר [שהיתה סתורה וחסרה] משיעור מלא קשר גודל בין נקב הציצית לבין שפת הבגד, אמר ליה [לו]: לא סבר לה מר להא [האם אין אדוני סבור לזו] שאמר ר' יעקב, שצריך להרחיק מלוא קשר גודל? אמר ליה [לו] רבינא: בשעת עשייה איתמר [נאמר], שצריך שיהא שם מרחק זה, ואם התמעט לאחר מכן אינו פוסל.

איכסיף [התבייש] רב סמא ששאל שלא כהלכה. אמר ליה [לו] רב אשי: לא תתקיף לך [אל יחרה לך] שהוא חכם ממך, חד מינייהו [אחד מהם, מבני ארץ ישראל], הריהו כתרי מינן [כשנים מאיתנו מבני בבל].

ב ועוד בענין הטלת חוטי הציצית בבגד מסופר, רב אחא בר יעקב רמי ארבע [היה מטיל ארבעה חוטים בטלית], ועייף להו מיעף [והיה כופל אותם] תחילה, כדי שיהיו שמונה, ומעייל להו [ומכניס אותם בגלימה] בגלימא בנקב, ונמצא שיש לולאה בצד אחד של הנקב ושמונה ראשי חוטים בצידו השני, ואביק להו מיבק [ואז היה עונב אותם], שהיה מכניס את שמונה ראשי החוטים בלולאה, ומושך. ומסבירים: קסבר [סבור היה]: בעינן תמניא בגלימא [צריכים אנו שיהיו שמונה חוטים בשעה שנותן אותם בגלימה], כי היכי דליהוי [כשם שצריך שיהיו] "גדיל" "גדילים" (כלומר, ארבעה כפולים, שהם שמונה) במקום הפתיל, כשעושה את הציצית עצמה.

רב ירמיה מדפתי רמי תמניא [היה מטיל שמונה חוטים בבגד], דאינהו שיתסר [שהם ששה עשר] לאחר שהכניס אותם בנקב, ונמצאו שמונה ראשי חוטים בצד זה ושמונה בצד זה, ולא אביק להו [ולא היה עונב אותם] כרב אחא בר יעקב. מר בריה [בנו] של רבינא עביד כדידן [היה עושה כמו הציציות שלנו], מכניס ארבעה חוטים בנקב, והם נעשים שמונה.

ג מסופר, רב נחמן אשכחיה [מצא אותו] את רב אדא בר אהבה רמי חוטי וקא [שמטיל חוטים של ציצית והיה] מברך "לעשות ציצית", אמר ליה [לו]: מאי "ציצי" שמענא [מהו "ציצית" שאני שומע]? והרי הכי [כך] אמר רב: ציצית אין צריכה ברכה בשעת עשייתה!

ובענין זה מסופר, כי נח נפשיה [כאשר נפטר] רב הונא, על [נכנס] רב חסדא לבית המדרש למירמא [להשליך, להראות סתירה] מדברי רב על רב, וכך הקשה: ומי [והאם] אמר רב: ציצית אין צריך ברכה בעשייתה? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: מנין לציצית שנעשית בגוי, שהיא פסולה? שנאמר: "דבר אל בני ישראל... ועשו להם ציצת" (במדבר טו, לח) — בני ישראל יעשו ולא הגוים יעשו!

ותוהים: והא מאי רומיא [וזו מה הסתירה]? מה הקשר בין הדברים? אמר רב יוסף, קסבר [סבור היה] רב חסדא: כל מצוה שעשייתה כשירה בגוי — בישראל אין צריך לברך על עשייתה, שאין לומר בזה "אשר קדשנו... לעשות", כל מצוה שפסולה עשייתה בגוי — בישראל צריך לברך על עשייתה.

ותוהים: וכללא [וכי כלל קבוע וברור] הוא זה? והרי מילה שכשירה בגוי, דתניא [ששנויה ברייתא]: עיר שאין בה רופא ישראל שיכול למול, ויש בה רופא ארמאי (גוי) ורופא כותי (שומרוני) — ימול ארמאי ואל ימול כותי, שעושה לשם עבודה זרה של הר גריזים, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: ימול כותי ולא ארמאי, מפני שהוא חשוד על שפיכות דמים. ומכל מקום גם לשיטתו, אין מילתו של גוי פסולה.

ואילו בישראל כשעושה את המילה צריך לברך, דאמר מר [שאמר החכם]: המל את התינוק אומר: "ברוך אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו על המילה"!

ומשיבים: מידי הוא טעמא [כלום נאמר טעם זה], כלומר, הרי לא התקשה רב חסדא אלא לשיטת רב, ובאמת רב מיפסיל פסיל [היה פוסל], מילה בגוי. דאיתמר [שנאמר]: מנין למילה בגוי שפסולה? דרו בר פפא משמיה [משמו] של רב אמר: נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמר" (בראשית יז, ט), כלומר, רק אתה, שנצטוית על המילה.

ר' יוחנן אמר: נאמר "המול ימול" (שם יג), והוא דורש: המל ימול, ומי שאינו נימול — אינו רשאי למול אחרים.

ומעירים: סוכה מסייע ליה [מסייעת לו] לרב חסדא, שהוא סבור שכל מצוה שעשייתה כשרה בגוי — אין ישראל מברך על עשייתה, ותפילין הוי תיובתיה [הריהי קושיתו].

ומפרטים: הרי סוכה שכשירה בגוי, דתניא [ששנויה ברייתא]: סוכת גוים, סוכת נשים, סוכת בהמה, סוכת כותיים, סוכה מכל מקום, בכל אופן שתהיה — כשירה למצות סוכה, ובלבד שתהא מסוככת כהילכתא. ואילו

בישראל אין צריך לברך על עשייתה, דתניא [ששנויה ברייתא]: העושה סוכה לעצמו, אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה"; בא לישב בה, אומר: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצו‍תיו וצונו לישב בסוכה"; ואילו "לעשות סוכה" בשעת עשייתה לא מברך.

מצד שני, תפילין תיובתיה [קושייתו] של רב חסדא: והרי תפילין שפסולות בגוי אם עשאן, דתני [ששנה] רב חיננא בריה [בנו] של רבא

the baraita means that ritual fringes do not have a maximum measure, i.e., the strings can be as long as one wants; however, they do have a minimum measure, and if the strings are shorter than this measure they are not fit. As, if you do not say so, in a case similar to it, where it is taught that a lulav has no measure, is it possible that it also has no measure whatsoever?

But didn’t we learn in a mishna (Sukka 29b): A lulav that has three handbreadths in length, sufficient to enable one to wave with it, is fit for use in fulfilling the mitzva? This indicates that if the lulav is less than the measure, it is not fit. Rather, it must be that a lulav has no maximum measure, but it does have a minimum measure. So too, ritual fringes have no maximum measure, but they have a minimum measure.

§ The Sages taught in a baraita: The verse states: “That they prepare for themselves strings” (Numbers 15:38). The term strings [tzitzit] means nothing other than strings that hang down [anaf], and so it states in the verse: “I was taken by a lock [betzitzit] of my head” (Ezekiel 8:3). And Abaye says: And one is required to separate the ritual fringes like a gentile’s lock of hair, part of which is braided and the rest of which is allowed to hang loose.

The Sages taught in a baraita: If one affixed the ritual fringes to the tip of the corner or to the border [gadil], they are fit. Rabbi Eliezer ben Ya’akov disqualifies them in both cases.

The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rav Giddel says that Rav says: Ritual fringes must be inserted into a hole above the corner and hang down onto the corner of the garment, as it is stated: “On the corners of their garments” (Numbers 15:38)? In accordance with whose opinion is this? The Gemara answers: It is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov.

Rabbi Ya’akov says that Rabbi Yoḥanan says: And one must distance the hole through which the ritual fringes are inserted into the garment the length of a full thumb joint from the edge of the garment.

The Gemara notes: And it was necessary to state the ruling of Rav Pappa (41b) that the ritual fringes must be inserted into a hole within three fingerbreadths of the edge of the garment, and it was also necessary to state the ruling of Rabbi Ya’akov. This is because if the location of the hole was taught only from the statement of Rav Pappa, I would say that his ruling that the hole must be within three fingerbreadths of the edge of the garment was to teach that one may not distance the hole from the edge of the garment by more than this amount, but the closer the hole is to the edge of the garment, the better. Consequently, it was necessary to include the statement of Rabbi Ya’akov.

And if the location of the hole was taught only from the statement of Rabbi Ya’akov, I would say that his ruling that it must be a full thumb joint away from the edge of the garment was to teach that one may not situate the hole closer than that to the edge of the garment, but the further he places it, the better. Therefore, both statements were necessary.

The Gemara relates that Ravina and Rav Samma were sitting before Rav Ashi. Rav Samma saw that the corner of Ravina’s cloak was torn and therefore the hole through which the ritual fringes were inserted was less than the full length of a thumb joint from the edge of the garment. Rav Samma said to Ravina: Doesn’t the Master hold in accordance with that statement of Rabbi Ya’akov that the hole must be at least the length of a thumb joint from the edge of the garment? Ravina said to Rav Samma: It was stated that this distance is required at the time when the ritual fringes are made. If the corner tears later, causing the hole to be closer to the edge of the garment, the ritual fringes remain fit.

Rav Samma became embarrassed because he had asked his question based on a mistaken assumption. Rav Ashi said to Rav Samma: Do not be upset that Ravina is a greater scholar than you are; one of them, i.e., the Sages of Eretz Yisrael, is like two of us, i.e., the Sages of Babylonia.

§ With regard to attaching ritual fringes to a garment, the Gemara relates that Rav Aḥa bar Ya’akov would affix four strings to the garment, and he would first fold them in half and then insert them at the point of the folds into the hole of the garment, so that on one side there were eight strings and on the other side there were four loops. He would then take the eight strings and loop them through the four loops and pull them tight, thereby attaching them to the garment. The Gemara explains that he held that we require eight strings when they are initially placed in the garment, in order that there be twisted cord and “twisted cords” (Deuteronomy 22:12), i.e., four doubled strings, at the place, i.e., the time, when he creates the loose hanging string.

Rav Yirmeya of Difti would affix eight strings that are sixteen strings after they are placed in the hole of the garment and half of each string hangs down on each side, and he would not loop them as Rav Aha bar Ya’akov did. Mar, son of Ravina, would prepare ritual fringes like ours, placing four strings through the hole and allowing both ends of each string to hang down, thereby forming eight.

§ The Gemara relates that Rav Naḥman found Rav Adda bar Ahava affixing strings to a garment and reciting the blessing that concludes: To prepare ritual fringes [tzitzit]. Rav Naḥman said to Rav Adda bar Ahava: What is this tzitzi sound that I hear? This is what Rav says: Ritual fringes do not require a blessing when one attaches them to the garment.

With regard to this statement of Rav, the Gemara relates that when Rav Huna died, Rav Ḥisda went into the study hall to raise a contradiction from one statement of Rav to another statement of Rav, as follows: Did Rav actually say that ritual fringes do not require a blessing when one attaches them to the garment? But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: From where is it derived that ritual fringes attached by a gentile are unfit? It is derived from a verse, as it is stated: “Speak unto the children of Israel and command them that they prepare for themselves strings” (Numbers 15:38). The Sages derive from here that the children of Israel shall prepare ritual fringes, but the gentiles shall not prepare ritual fringes.

The Gemara asks: But what is the contradiction between these two statements of Rav? Rav Yosef said: Rav Ḥisda held that in the case of any mitzva for which the necessary item is fit when produced by a gentile, if it is produced by a Jew, he does not need to recite a blessing. Conversely, any mitzva for which the necessary item is unfit when produced by a gentile, if it is produced by a Jew, he needs to recite a blessing when he produces the item.

The Gemara asks: And is this an established principle? But what about circumcision, which is valid if performed by a gentile, as it is taught in a baraita: In a city in which there is no Jewish physician, and in which there is an Aramean, i.e., a gentile, physician and a Samaritan physician, it is preferable that the Aramean circumcise the Jewish boys of the city and the Samaritan not circumcise them; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is preferable that the Samaritan circumcise the boys and the Aramean not circumcise them. Nevertheless, all agree that a circumcision performed by a gentile is valid.

And despite the fact that circumcision performed by a gentile is valid, when it is performed by a Jew, he must recite a blessing, as the Master said: The one who circumcises a child says: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has sanctified us through His mitzvot and has commanded us concerning circumcision.

The Gemara answers: Is there reason to resolve the contradiction according to anyone but Rav? Rav himself invalidates circumcision performed by a gentile, as it was stated: From where is it derived that circumcision performed by a gentile is not valid? Daru bar Pappa says in the name of Rav: This is derived from the verse: “And God said unto Abraham: And as for you, you shall keep My covenant, you, and your seed after you throughout their generations” (Genesis 17:9). The verse indicates that only the descendants of Abraham may perform circumcision.

Rabbi Yoḥanan says that this halakha is derived from the doubled verb in the verse: “Must be circumcised [himmol yimmol]” (Genesis 17:13), which he interprets to mean: Only one who is circumcised [hammal] may circumcise [yamul] others.

The Gemara notes that the halakha with regard to a sukka supports the opinion of Rav Ḥisda, who holds that when an item used for a mitzva can be created by a gentile, a Jew who creates it does not recite a blessing. And the halakha with regard to phylacteries is a conclusive refutation of his opinion.

The Gemara explains: A sukka is fit even if it was built by a gentile, as it is taught in a baraita: With regard to a booth built by gentiles, a booth built by women, a booth for domesticated animals, a booth built by Samaritans, a booth of any sort, each is fit for use as a sukka, provided that it is roofed in accordance with the halakha.

And if a sukka was built by a Jew, he is not required to recite a blessing upon its construction, as it is taught in a baraita: One who constructs a sukka for himself recites: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has given us life, sustained us, and brought us to this time. When he comes to sit in the sukka, he recites: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has sanctified us through His mitzvot and commanded us to reside in the sukka. The Gemara notes that the baraita indicates that he recites a blessing at the time of construction, whereas he does not recite a blessing including the words: To construct a sukka, which confirms the opinion of Rav Ḥisda.

By contrast, the halakha with regard to phylacteries is a conclusive refutation of Rav Ḥisda’s opinion. Phylacteries are unfit when written by a gentile, as it is taught by Rav Ḥinnana, son of Rava,