דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

ואף שבמשנתנו אמר רבי ישמעאל שעדיף למעט בכמות התבואה הנקצרת, ולכן אינו מביא עשרון אלא משלש סאין, ואינו קוצר חמש סאין להביא מתוכם את העשרון, אף על פי ש"שביחא מילתא" לעשות כן, מכל מקום, אין זה דומה לעניננו, משום דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל התם במשנתנו שיש

למעט בכמות הנקצרת, [1] אלא דכי ממעט באכילה [כאשר קוצר פחות "אוכל", דהיינו שלש סאים בלבד], קא ממעט בזה את כמות הקצירה, שהרי קוצר פחות סאין.

אבל הכא, דכי קא ממעט ב"אכילה" קא מפשא קצירה [מרבה הוא בקצירה], שאם נאמר לו להעדיף את שתי הגרוגרות שבשני העוקצין כדי למעט בכמות האוכל שהוא קוצר, הרי הוא מרבה במספר הקצירות, שהרי קוצר הוא שתי פעמים, ובזה לא אמר רבי ישמעאל שימעט באוכל, אלא ודאי שלש מייתינן, יקצוץ בפעם אחת את העוקץ שיש בו שלש גרוגרות, ולא יקצוץ את שני העוקצין, ואף שממעט בכמות הנקצרת.

מתניתין:

מצות מנחת העומר להביאו מן התבואה שבמקום קרוב לירושלים -

ואם עדיין לא ביכר [לא נתבשל כל צרכו] [2] הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום.

ומעשה היה שבא העומר מ"גגות צריפין", שהוא מקום המרוחק מאד מירושלים, ומעשה שבאו שתי הלחם [הבאים בעצרת להתיר את החדש במקדש] מ"בקעת עין סוכר", שאף הוא מקום רחוק מירושלים, ומשום שלא היתה להם תבואה בסמוך לירושלים, וכפי שיתבאר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנה: מצות העומר להביא מן הקרוב:

שואלת הגמרא: מאי טעמא?

איבעית אימא: משום שנאמר במנחת העומר "ואם תקריב מנחת בכורים לה', אביב קלוי באש, גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך". ו"כרמל" היינו שתהא התבואה רכה ונמללת ביד, [3] ואם יביאנה ממקום רחוק, הרי נושבת בה הרוח, ומתקשה בדרך.

ואיבעית אימא: משום ד"אין מעבירין על המצוות", ולכן, מצוה לקצור עומר במקום הקרוב לירושלים, כדי לא להעביר על העומר הקרוב ולהביא את הרחוק. [4]

שנינו במשנה: מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר: תנו רבנן: [5] כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, שהיו שני אחים מבית חשמונאי רבים ביניהם על המלוכה, היה הורקנוס [אחד האחים] מבחוץ לחומת ירושלים, שהיה צר על ירושלים והביא עמו חיל רומאים, ואריסטובולוס [אחיו] היה מבפנים לחומה.

בכל יום היו אנשי ירושלים הנתונים במצור, משלשלים להן לאלו שצרו עליהם, דינרים מתרומת הלשכה באמצעות קופה, והיו מעלין להם אלו שצרו מבחוץ, תמידים כדי להקריבם על המזבח.

היה שם בפנים, בין אנשי ירושלים, זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית, [6] ולעז להם לאותם שבחוץ בחכמת יוונית, ואמר להן: [7]

כל זמן שעסוקין אלו שבפנים בעבודה, אין הם נמסרים בידכם!"

ובעקבות דבריו: למחר, שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם אותם שבחוץ - חזיר.

כיון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ החזיר צפרניו בחומה כדרך החזיר כשגוררים אותו, ונזדעזעה ארץ ישראל מחמת המלך שבערה על חילול שמו, [8] ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

באותה שעה אמרו:

א. ארור האיש שיגדל חזיר. [9]

ב. וארור האיש שילמד את בנו חכמת יוונית.

ועל אותה שעה שצרו על העיר, והחריבו את תבואות השדה שסביבות ירושלים, שנינו: "מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר".

ומספרת הגמרא כיצד היה מעשה:

כי מטא עומר, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי [כשהגיע זמן העומר לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה עומר] -

אכרזו, הכריזו: כל מי שיודע היכן יש תבואה, יבוא ויודיע!

אתא ההוא חרשא, ובא חרש, השומע ואינו מדבר, אותיב חדא ידא אאיגרא, וחדא [ידיה] [ידא] אצריפא, הניח את ידו האחת על הגג, ואת ידו השניה על הצריף, שהוא מבנה העשוי מענפי ערבה ואין לו גג - לא הבינו חכמים את כוונתו. אמר להו מרדכי [היהודי, מימי אחשורוש שהיה באותו זמן], [10] והבין את רמיזתו של אותו חרש:

מי איכא דוכתא, האם יש מקום, דשמה, ששמו הוא "גגות צריפין" או "צריפין גגות"?

בדקו ואשכחו, ואכן בדקו ומצאו ששם היתה תבואה.

וכעין זה היה גם בעצרת עם שתי הלחם, שהם באים מן החיטים, שלא כעומר שהוא בא מן השעורים:

כי בעי לאתויי שתי הלחם, לא הוו ידעי מהיכא איכא לאתויי [כשרצו להביא שתי הלחם שהם באים מחיטים, לא היו יודעים היכן יש תבואה להביא ממנה] -

הכריזו: כל מי שיודע יבא ויודיע!

אתא ההוא גברא חרשא, אותיב חדא ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא [הניח את ידו האחת על עינו, ואת ידו השניה על הסיכרא, הוא החור שבמזוזת הדלת, לשם תוחבים את בריח הדלת]; ולא היו יודעים חכמים את פשר רמיזותיו:

אמר להו מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה "עין סוכר" או "סוכר עין"?

בדקו, ואשכחו. אכן בדקו ומצאו.

ואגב מעשה זה מביאה הגמרא עוד מדברי מרדכי שהיה מפענח דברים סתומים:

א. "זבה גדולה", שהיא אשה אשר זב ממנה דם נדות בתקופה שהיא "לא עת נדתה" [במשך שלשה ימים], הרי היא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מראיית הדם, ולאחריהם היא מביאה "קן" [שני עופות] לקרבן, האחד לחטאת, והאחד לעולה.

ב. יכול אדם להתנדב מעצמו קן עופות לקרבן עולה, אך אינו יכול להתנדב להביא חטאת העוף, כי היא אינה באה בנדבה.

ומביאה הגמרא מעשה שאירע עם הנהו אותן שלש נשים, דאייתו שלש קינין, שהביאה כל אחת מהן "קן" של שני עופות להקרבה במקדש -

חדא אחת מהן אמרה: קן זו אני מביאה לזיבתי! למלאות חובתי כדין זבה הבאה להטהר, שמביאה קן של שני עופות, אחד לעולה ואחד לחטאת.

וחדא מהן אמרה: קן זה אני מביאה ל"ימתי".

וחדא אמרה: לעונתי אני מביאה קן זה.

סבור מינה, הבינו השומעים את דבריהן שהם כפשוטן, ש"זיבתי" היינו זבה ממש, וש"לימתי" היינו לימתי ממש, וש"לעונתי" היינו לעונה ממש, דכולהו, שבכל שלשת הקינים חדא חטאת וחדא עולה.

והיינו, שהאחת מביאה את הקן לטהרתה מזיבתה, ואף השניה לטהרת זיבתה היא מביאה קן, וקראה לזיבתה "ים", על שם שהיא שופעת דם כים. ואף השלישית לזיבתה היתה מביאה, וקראה לה "עונה", על שם "עונת קרבן זיבתי", והיינו, שיום השמיני לזיבתי הוא.

ולכן יש להקריב מכל קן עוף אחד לחטאת ועוף אחד לעולה.

אמר להו מרדכי: זו - מנין לכם!? והרי יתכן שקיני נדבה הם, ושני העופות הם לעולה, כי שמא האשה הראשונה שאמרה "לזיבתי", בזוב סיכנה, כוונתה היתנ לומר שהיתה זבה, ונסתכנה בזמן הזיבה, ולכן היא מביאה עתה קן לדורון ובו שני עופות לעולה. ואף השניה שאמרה "לימתי", שמא בים סיכנה, וקרבן נדבה היא מביאה עתה על שניצלה מן הסכנה שבים. ואף זו שאמרה "לעונתי", שמא בעינה סיכנה, ומביאה קרבן נדבה על שניצלה עינה. דכולהו עולות נינהו.

בדוק ואשכחו [בדקו ומצאו שאכן כך היה מעשה].

הערות

[1] לשון רש"י הוא: דעד כאן לא אמר רבי ישמעאל במתניתין למיבצר בלקיטת התבואה, אלא משום דכי ממעט באכילה, כלומר - בתבואה, ממעטת קצירה, דלא קצר אלא שלש סאין, אבל הכא דכי ממעט בהנאת [לכאורה לשון "בהנאת" לאו דוקא הוא] האוכל - מפיש בקצירה, דתליש שני עוקצין, לא אמר דלימעוט באוכל. והנה לעיל מבואר בטעמו של רבי ישמעאל, שהוא משום "מוטב שירבה במלאכה אחת בהרקדה, ואל ירבה במלאכות הרבה", ולפי פשטות כוונתו, שמלאכה אחת החוזרת על עצמה הרבה פעמים עדיפה מהרבה מלאכות פעם אחת, אין מובנת כאן הגמרא, דאם כן מה ענין זה לעניננו. ומבואר לכאורה מסוגייתנו, שעיקר טעמו של רבי ישמעאל הוא משום דבשלש סאין מחלל הוא את השבת בכמות קטנה מבחמש סאין, והיינו דאמרה הגמרא ד"ממעט באכילה", וכן בלשון רש"י "אמר רבי ישמעאל דלימעוט באוכל", [ומה שאמרה הגמרא "מוטב", היינו כאילו אמרה הגמרא: מוטב למעט בכמות, אף על פי שמבחינת מספר המלאכות אין הבדל ביניהם, שכאן עושה מלאכה אחת הרבה פעמים, וכאן עושה מלאכות הרבה פחות פעמים] ; ומשמע לכאורה עוד, שהטעם למעט בכמות, הוא משום שיש כאן עודף שאינו נצרך לו והוא מחלל עליו שבת, כי הוא הרי אינו צריך אלא לעשרון ; ואף שגם בשלש סאין יש עודף שאינו נצרך לו, מכל מקום העודף פחות מאשר בחמש סאין ; וההכרח לזה, שהרי בתחילה דנה הגמרא למעט ולהביא שתי גרוגרות משום שאינו צריך אלא לשתים, ועל זה מביאה הגמרא את רבי ישמעאל, ומשמע שגם רבי ישמעאל מטעם זה הוא שאמר למעט. ובעיקר הדבר שמביאה הגמרא מרבי ישמעאל אף שחכמים נחלקו עליו, וכמבואר בסוגיא לעיל ובהערות שם, היינו משום שאין הם חלוקים על העדפה זו של רבי ישמעאל, אלא שלדעתם אילו היה שביחא מילתא להוציא עשרון מחמש סאין, היינו עושים כן על אף העדפה זו, אבל בנידון דידן שאין שייך כן, אף חכמים היו מודים לרבי ישמעאל שמיעוט בכמות עדיף.

[2] בכתבים המיוחסים לגרי"ז נסתפק האם דין זה שצריך מבושל כל צרכו, הוא דין מסויים בעומר, או שהוא דין בכל המנחות, וראה שם שהאריך בזה.

[3] כן פירש רש"י כאן. ואולם מחלוקת תנאים היא לקמן סו ב, תנא קמא מפרש "כרמל - רך ומל", וזה הוא כפירוש רש"י כאן; ואילו דבי רבי ישמעאל תנא: "כרמל - כר מלא", והיינו כפירוש רש"י בחומש "בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלא בקשין שלה". וראה לקמן פד א, שסבר שם רמי בר חמא למימר: אף אם מביא מתבואה ישנה של השנה שעברה, מתקיים "כרמל", אם בשעת קצירה היה כרמל; ואמר לו רב חסדא "אמר קרא כרמל תקריב, בעינא כרמל בשעת הקרבה", וזו היא כוונת לשון הגמרא כאן "כרמל תקריב", כלומר, לכך אי אפשר להביא מן הרחוק לירושלים, ומשום שאין די במה שיהא כרמל בשעת קצירה, אלא צריך שיהא "כרמל תקריב", וזה אי אפשר אלא כשמביא מן הקרוב לירושלים. ובהמשך הסוגיא שם משמע בפשוטו, שמחלוקת אמוראים היא בזה, דאיתא התם בענין זה "איתמר: רבי יוחנן אמר כרמל תקריב, רבי אלעזר אומר: ראשית קצירך". ואפשר, שלכן הביאה כאן הגמרא טעם נוסף ש"אין מעבירין על המצוות", והוא טעם לשיטת הסוברים שלא בעינן "כרמל תקריב", ודי שתהא כרמל בשעת קצירה.

[4] נתבאר על פי רש"י במסכת יומא לג א. והוסיף: ונפקא לן במכילתא מ"ושמרתם את המצות", קרי "את המצוות", לא תמתין לה שתחמיץ ותיישן. וברש"י במסכת מגילה ו ב: משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא "ושמרתם את המצות" אם באת מצוה לידך אל תח מיצנה. כתב רש"י בסנהדרין יא ב ד"ה על שתים [בתוך דבריו]: הואיל ומביאין עומר מעבר הירדן או מגליל, דתנן במנחות: כרמל רך ומלא בעינן, מיכן אמרו: אין מביאין עומר אלא מן הקרוב לירושלים, דהיינו יהודה, לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאין אותו ממקום רחוק. ויש לדון בדבריו, אם זה הוא רק לפי הטעם דכרמל, או אף לטעם ד"אין מעבירין על המצוות". וראה עוד במשנה לקמן פג ב מהיכן היו מביאים את העומר, ומה שנתבאר בהערות שם. ובכתבים המיוחסים לגרי"ז כתב, ש"אין מעבירין על המצוות" האמור כאן הוא משום שיש בעומר מצות קצירה, מה שאין כן בשאר מנחות, ולכן דין זה הוא דוקא בעומר; [וראה בתוספות לקמן פה א ד"ה אין מביאין, שמתחילה צידדו לומר לפרש את הברייתא שם - שגם בכל המנחות מביאין מן הסמוך לירושלים. ושוב כתבו פירוש אחר בברייתא שם, וסיימו "דלא מישתמיט בשום דוכתא, דליבעי במנחות מן הקרוב לירושלים"]. עוד מבואר שם, שלכאורה יש נפקא מינה בין הטעמים המבוארים בגמרא, והיינו באופן שאין שלוחי בית דין יוצאים מירושלים, אלא ממקום אחר, דאז יהיה הדין בהיפוך, שמצוה להביא מן הקרוב להם, מה שאין כן לפי טעם "כרמל"; וגם לכאורה יש נפקא מינה, דאם משום כרמל, מסתמא יש איזה שיעור לקורבה, ואינו חייב להביא מן הסמוך ממש לירושלים, מה שאין כן מטעם "אין מעבירין על המצוות", ואולם לא ניחא לו בזה שיהיה נפקא מינה ביניהם; וגם נתקשה הגרי"ז בלשון המשנה "מצות העומר להביא מן הקרוב", שהרי אין זו מצות העומר אלא לפי טעם "כרמל", אבל משום "אין מעבירין על המצוות" אין זו מצות העומר, אלא שממילא מוכרח הוא להביא מן הקרוב שלא יעביר על המצוות. וראה שם, שמכח טעמים אלו נקבע מקום לעומר להביאו מהמקום הקרוב לירושלים.

[5] רש"י קיצר כאן בפירוש הברייתא, והיא מתבארת כאן על פי פירושו בבבא קמא פב ב, שם מובאת ברייתא זו.

[6] "חכמת יוונית" אינה לשון יוונית, כמפורש בבבא קמא פג א; ורש"י פירש כאן "רמיזות", ושם כתב "חכמת יונית: בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה".

[7] בברייתא המובאת בבבא קמא אין תיבות "אמר להן", שהו באמת מיותרות. ואם גרסינן להו היינו כמו "לאמר".

[8] רש"י סוטה מט ב.

[9] כתב המאירי בבבא קמא: אם כי בלאו הכי אסור לעשות מסחר בחזירים ובכל נבילות וטרפות, מכל מקום, הוסיפו על זה את עונש החרם. והרשב"א שם תירץ, שבחזירים אפילו אם נזדמנו לו או נפלו לו בירושה, אסור לגדלם, אלא מוכרם על יד על יד.

[10] כן פירש רש"י; אבל התוספות תמהו על זה שיאריך ימים מזמן גלות בבל ועד ימי מלכי חשמונאי. ולכן פירשו שעל שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו, לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע.

ובכך אף ר' ישמעאל (הסבור שמביאים את העומר ביום השבת משלוש סאים, ולא מחמש סאים כביום חול, משום שאין להרבות במלאכות בשבת אף בדבר המותר), יודה שיש לקטוף את שלוש הגרוגרות, הגם שיש בדבר ריבוי מלאכה. שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' ישמעאל התם [שם, במשנתנו], אלא דכי [שכאשר] הוא ממעט באכילה (בדבר הנקצר, בשלוש סאים ולא בחמש) — קא [הריהו] ממעט גם במעשה הקצירה, ונמצא שמיעט בחילול השבת. אבל הכא [כאן, בקטיפת הגרוגרות], דכי [שכאשר] קא ממעט באכילה (בדבר הנקטף, שיקטוף שתי גרוגרות ולא שלוש) — קא מפשא [מרבה] במעשה הקצירה, שכן נצרך לקטוף פעמיים במקום פעם אחת (אילו היה קוטף את שלוש הגרוגרות), במקרה כזה ודאי הוא כי את השלש מייתינן [מביאים אנו].

א משנה מצות העומר לכתחילה, ראוי להביא את השעורים הנקצרות לצורך העומר מן המקום הקרוב לירושלים. ואולם אם בזמן קציר העומר עדיין לא ביכר (הבשיל) שדה שעורים הנמצא קרוב לירושלים — מביאין אותו את העומר מכל מקום בארץ ישראל. ומוסרים כי פעם אירע מעשה שלא נמצא שדה שעורים שביכר בסמוך לירושלים, ובא העומר מהמקום הנקרא גגות צריפין המרוחק מירושלים. וכן שאירע שאת התבואה הנקצרת לצורך קרבן שתי הלחם הבא בעצרת, הביאו מבקעת עין סוכר המרוחקת מירושלים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לכתחילה יש להביא את העומר ממקום הסמוך לירושלים. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומסבירים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהטעם משום שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב, יד). ומובנה של המלה כרמל — רך ונמלל, שתהיה התבואה טריה שהיא רכה ונמללת ביד. ולכך ראוי שתיקצר במקום קרוב לירושלים, כדי שלא תתייבש ותתקשה בדרך.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: משום שאין מעבירין על המצו‍ת, שכיון שיש תבואה בסמוך לירושלים — אין זה נכון, לעבור על פניה, ולבקש תבואה ממקום אחר.

ג במשנתנו נמסר כי פעם אירע מעשה שבא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר, ומביאים ברייתא המפרטת מתי וכיצד היה דבר זה. תנו רבנן [שנו חכמים]: כשצרו האחים הורקנוס ואריסטובלוס, מלכי בית חשמונאי, זה על זה, והיה הורקנוס מטיל מצור על ירושלים מבחוץ לה, ואריסטובלוס היה מבפנים, בירושלים הנצורה. בכל יום ויום היו משלשלין להן הנצורים מבעד לחומת ירושלים דינרין בתוך קופה (סל), והיו הצרים מעלין להן בתמורה לדינרים באותו סל כבשים להקרבתם כקרבנות תמידין, הקרבים תמיד בכל יום, בבוקר ובין הערבים.

היה שם בירושלים זקן אחד שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם לצרים, לאנשי הורקנוס, ברמז בחכמת יוונית, אמר להן: דעו כל זמן שעסוקין ישראל בעבודה במקדש — אין הם נמסרין בידכם. קבלו הצרים את דבריו ולמחר כאשר שלשלו להן הנצורים דינרין בקופה, חזרו והעלו להן הצרים מבחוץ במקום הכבשים לקרבן, חזיר. ומסופר, כי כיון (בעת) שהגיע החזיר תוך הנפת הקופה למעלה לחצי גובה החומה, נעץ צפרניו (טלפיו), בחומה, ונזדעזעה ארץ ישראל במרחב ששטחו ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, מחמת גודל הבזיון.

באותה שעה אמרו חכמים בגזירה חמורה: ארור מי שיגדל חזיר, וארור מי שילמד את בנו חכמת יוונית. ועל אותה שעה של מצור, שלא היו תבואות בכל המקומות הסמוכים לירושלים, שנינו במשנתנו כי אירע מעשה שבא העומר מגגות צריפין, ובאו שתי הלחם מבקעת עין סוכר.

ד ומוסרים עוד אודות אותם פעמים שהובא העומר מגגות צריפין ושתי הלחם מבקעת בית סוכר: כי מטא [כאשר הגיע] זמן הבאת העומר, לא הוו ידעי [לא היו יודעים] החכמים שבאותו הדור מהיכא אייתי [מהיכן, להביא] את העומר, שכן שממו כל השדות שבסמוך לירושלים. עמדו ואכרזו [הכריזו] שמחפשים הם מקום שיש בו שעורים לקצירת העומר. אתא ההוא חרשא [בא אדם אחד חרש, אילם השומע ואינו מדבר] שידע היכן יש מקום מתאים לקצירת העומר לפני חכמים. וכיון שלא יכול היה לדבר, רמז להם בתנועות היכן הוא אותו המקום. וכך עשה: אותיב חדא ידא אאיגרא [הניח יד אחת על הגג], וחדא ידיה אצריפא [ויד אחת על צריף], כרומז להם על שמו של אותו המקום. אמר להו [להם, לחכמים] מרדכי (היהודי, שבימי אחשורוש): מי איכא דוכתא דשמה [האם יש מקום ששמו] הוא "גגות צריפין" או "צריפין גגות"? ומסופר כי אכן בדקו החכמים אם יש מקום הנקרא "גגות צריפין", ואשכחוה [ומצאוהו] שהיה באותו מקום שדה שעורים, וקצרו מהן לעומר.

כיוצא בזה אירע באותה עת, כי בעי לאתוי [כאשר היו צריכים להביא] את שתי הלחם בעצרת, ולא הוו ידעי מהיכא לאתויי [ולא היו יודעים מהיכן להביא] מן החיטים, עמדו ואכרזו [הכריזו] שמחפשים הם אחר שדה חיטים שממנה אפשר להביא לצורך שתי הלחם. אתא ההוא גברא חרשא [בא אדם אחד חרש, אילם השומע ואינו מדבר], אותיב ידיה אעיניה וחדא ידא אסיכרא [הניח ידו האחת על עיניו ויד אחת על מקום סגירת הדלת], אמר להו [להם, לחכמים] מרדכי: ומי איכא דוכתא דשמה [והאם יש מקום ששמו] "עין סוכר" או "סוכר עין"? ומסופר כי אכן בדקו החכמים ואשכחו [ומצאו] מקום הנקרא "עין סוכר", והיה בו שדה חיטים, וקצרו מהן לשתי הלחם.

ה ועוד מסופר על חכמת מרדכי, מעשה היה בהנהו [אותן] שלש נשים, דאייתו [שהביאו] למקדש שלש קינין, שלושה זוגות של קרבנות עוף למקדש. חדא [אחת] מהן אמרה: "קן זה הוא לזיבתי", וחדא [ואחת] מהן אמרה: "קן זה הוא לימתי", וחדא [ואחת] מהן אמרה: "קן זה הוא לעונתי".

ונמסר כי סבור [חשבו] חכמים ששמעו את דבריהן אלה, כי מינה [ממנה, מתוך] שאמרה "זיבתי" משמע שהיתה זבה ממש, והיא מביאה קן עופות, כדין הזבה, הבאה להיטהר, שחייבת להביא זוג עופות, אחד לקרבן חטאת ואחד לקרבן עולה. וכן זו שאמרה "לימתי" — כוונתה לטהרת זיבה, והתכוונה לומר לימתי (שהיתה שופעת כים) ממש. וזו שאמרה "לעונתי" — כוונתה לטהרת זבה, שבאה לעונתה, עונת הקרבת הקרבן ביום השמיני לטהרתה. ונמצא דכולהו [שכולן] נצרכות להביא קרבן זבה המיטהרת, שיהיה חדא [אחד] העופות לקרבן חטאת וחדא [ואחד] לקרבן עולה,

אמר להו [להם] מרדכי: שמא זו שאמרה "לזיבתי" — התכוונה לומר כי בהיותה במצב של זוב, סיכנה את חייה, וניצלה. ואין הקן הזה שהביאה קן הנטהרת, אלא קרבן נדבה, להודות על הצלתה. וכן זו שאמרה "לימתי" — שמא התכוונה לומר כי בהיותה בים סיכנה עצמה, וניצלה, ומביאה קרבן הודאה. וכן זו שאמרה "לעונתי" — שמא התכוונה לומר "לעיני", ואפשר שבעינה סיכנה (הסתכנה) וניצלה, ובאה להודות על כך, בקן זה? וההבדל למעשה הוא דכולהו [שכולן, ששני העופות שבקן] קרבנות עולות נינהו [הן], ומסופר, כי אכן בדוק ואשכח [בדקו ומצאו] כדבריו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

as Rabbi Yishmael states only there, in the mishna, that three se’a of barley are reaped on Shabbat, as in that case when one limits the amount available for eating, he likewise limits the amount of reaping. But here, when one limits the amount of eating by bringing the two figs, he also increases the amount of reaping. Therefore is it certain that we bring the ill person the three figs attached by a single stem.

MISHNA: The mitzva of the omer is to bring the barley reaped for the meal offering from fields proximate to Jerusalem. If the barley did not ripen in the fields proximate to Jerusalem, one brings it from any place in Eretz Yisrael. There was an incident where the omer came from Gaggot Tzerifin and the wheat for the two loaves on Shavuot came from the valley of Ein Sokher.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the barley reaped for the omer meal offering should ideally be brought from fields proximate to Jerusalem? The Gemara answers: If you wish, say that it is because the verse states: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire, even groats of the fresh ear [karmel]” (Leviticus 2:14). This indicates that the grain should be soft and fresh. Consequently it should be brought from close by, not from a place where it might become stale and hardened during a long journey.

And if you wish, say instead that the reason is due to the principle that one does not postpone performance of the mitzvot. When presented with the opportunity to perform a mitzva, one should perform it immediately. Therefore, the barley for the mitzva of the omer meal offering in the Temple should be brought from the first crop encountered outside of Jerusalem.

§ The mishna teaches: There was an incident where the omer came from Gaggot Tzerifin and the two loaves on Shavuot came from the valley of Ein Sokher. The Sages taught a baraita that provides the background of this event: When the kings of the Hasmonean monarchy besieged each other in their civil war, Hyrcanus was outside of Jerusalem, besieging it, and Aristoblus was inside. On each and every day they would lower dinars in a box from inside the city, and those on the outside would send up animals for them to bring the daily offerings in the Temple.

A certain elderly man was there, in Jerusalem, who was familiar with Greek wisdom. He communicated to those on the outside by using words understood only by those proficient in Greek wisdom. The elderly man said to them: As long as they are engaged with the Temple service, they will not be delivered into your hands. Upon hearing this, on the following day, when they lowered dinars in a box, they sent up a pig to them. Once the pig reached halfway up the wall, it inserted its hooves into the wall and Eretz Yisrael shuddered four hundred parasangs by four hundred parasangs.

When the Sages saw this, they said at that time: Cursed is he who raises pigs, and cursed is he who teaches his son Greek wisdom. And it is with regard to that time of civil war, in which the land was destroyed, that we learned: An incident occurred in which the omer, the measure of barley brought as a communal offering on the sixteenth of Nisan, came from Gaggot Tzerifim, and the two loaves offered on Shavuot came from the valley of Ein Sokher. Since no fresh barley grain was found in the fields immediately surrounding Jerusalem, it had to be brought from these outlying areas.

§ The Gemara relates another tradition with regard to that occasion when the omer came from Gaggot Tzerifin and the two loaves from the valley of Ein Sokher: When it came time to bring the omer meal offering, they did not know from where they could bring the omer grain, as all the surrounding fields were looted and ruined. The court publicly proclaimed their difficulty. A certain deaf-mute [ḥersha] came forward and stretched out one hand toward a roof, gag in Hebrew, and one hand toward a hut [atzerifa]. Mordekhai said to the Sages: Is there a place that is called Gaggot Tzerifin or Tzerifin Gaggot? They checked and found that there was such a place, and it contained fields of barley from which they were able to bring the omer meal offering.

A similar incident occurred when they needed to bring the two loaves, and they did not know from where to bring the grain. Again the court publicly proclaimed their difficulty, and a certain deaf-mute came forward and stretched out one hand toward his eye [a’eineih] and one hand toward a door latch [assikhera]. Mordekhai said to the Sages: And is there a place that is called: Ein Sokher, or Sokher Ayin? They checked and found that there was such a place, and it contained fields of wheat from which they were able to bring the two loaves.

The Gemara relates another story that demonstrates Mordekhai’s wisdom: Once, a certain three women brought three nests for their obligatory offerings of pairs of pigeons or doves (see Leviticus 15:29). One of them said: This offering is for my ziva; and one said: This if for my yamma; and the last one said: This is for my ona.

The Sages understood from the first woman’s statement: For my ziva, that she had experienced a discharge of uterine blood when not expecting her menstrual period, which would give her the status of an actual zava. From the second woman’s statement: For my yamma, they understood: My actual yamma, i.e., she was also a ziva, as yam can mean: Sea, or a flow of blood. From the third woman’s statement: For my ona, they came to the conclusion that she needed to bring a sacrifice for her time [ona] of completing her purification process from being a zava. Accordingly, they understood that all these women were obligated to bring one sin offering and one burnt offering.

Mordekhai said to the other Sages: Perhaps the first woman was endangered in the course of her menstrual flow [zov]. Similarly, perhaps the second woman was endangered at sea [yam]. Finally, perhaps the third woman was endangered through her eye [ayin], as ayin is phonetically similar to ona. According to these explanations, each woman sought to bring a voluntary offering to give thanks to God for being saved from danger. If so, the appropriate offering in each case is not a sin offering, as they are all burnt offerings. It was checked and they found that Mordekhai’s interpretation was in fact correct.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל התם דבשבת בא מג' סאין. [דכי ממעט באוכלא וכי לא מייתי אלא שלש סאין ממעט בקצירה. אבל הכא] משום דכי ממעט באכילה כגרוגרת נפישא קצירה דתרי קיימי בתרי עוקצין וודאי שלש מייתי' דקיימי בעוקץ אחד ומימעטא קצירה:

משום [כרמל] דבעינן שיהא רך ומלא)נראה דצ"ל ומל שיהא נמלל ביד ואי מייתי ליה מרחוק לא הוי רך ומל.. ומל ממלל:

ואי מייתי ליה מרחוק היה מולל ולא היה רך:

אין מעבירין על המצות. אלא הקרוב קודם:

הורקנוס ואריסטובלוס ב' אחין היו:

היה שם זקן א' מבפנים. שהיה מכיר:

על אותה שעה שנינו מעשה שבא וכו'. לפי שכל סביבות ירושלם החריבו ולא היתה שם תבואה:

מטא זמן עומר. אותה שנה:

אכרוז. אי איכא מאן דידע היכא הוה חדש:

אתא ההוא חרשא. שהיה שומע ואינו מדבר:

אצריפא. בית קטן של קנים:

אסיכרא. מקום הבריח של דלת:

סבור מיניה. שאר רבנן:

הא דאמרה לזיבתי. זיבתה ממש כדכתיב ואם טהרה מזובה וגו' וביום השמיני [תקח] וגו':

לימתי. היינו נמי לזיבתי כלומר שלמו יומי זיבתי:

לעונתי כלומר שלמו עונת זיבתי דכולהי חדא לחטאת וחדא לעולה בעי לאייתויי כדין זבה:

אמר להו מרדכי שמא הא דאמרה לזיבתי שמא אינה כשאר זבה אלא בזוב סיכנה שהיתה חולה הרבה ונסתכנה מחמת חולי זיבה ונדרה שאם תרפא שתביא קרבן לעולה וב' הקינין לעולה קיימי. וקיני טהרתה כבר הביאה. והללו אחרים לעולה בלבד:

לימתי שמא בים היתה עוברת וסיכנה מחמת הנחשול ונדרה להביא קינין ושניהן עולה:

לעונתי שמא בעינה סיכנה שהיה כאב בעינה ונדרה להביא קינין לעולה אם תירפא:

בדוק. שאלום ואמרו כן הוא:

כשצרו מלכי חשמונאי כו'. מבואר סוף סוטה ופ' מרובה:

עומר מגגות צריפים כו' אתא ההוא חרשא כו'. פרש"י שהוצרכו לכך באותה שעה לפי שאותן החיילות החריבו כל סביבות ירושלים עכ"ל וזה היה מקום רחוק מירושלים כדמוכח במתני' ויש להוסיף פירוש בזה דבכוונה החריבו תבואות החטין והשעורין שמהם באים העומר ושתי הלחם כדי לבטל העבודה כדלעיל גבי תמידין וגם במקומות הרחוקים החריבו מטעם זה ולא נשתיירו רק אלו ב' מקומות מהרחוקים דהיינו גגות צריפין נקרא כן ע"ש שהסתירו מקומן וכסו אותן זריעת השעורים בגג של צריפים שלא יכירו בו האויבים וכן עין סוכר שזרעו החטין במקום הסגור וסמוי מן העין ולכך לא מסרו הדבר הזה אלא לחרשים שאינן מדברים כדי שלא יודע דבר זה לאויבים ומרדכי נמי לא הוי ידע אלא בחכמתו מתוך רמיזות החרשים ודו"ק:

חדא אמרה לזיבתי כו' סבור מינה כו'. עפרש"י ובירושלמי דשקלים פ"ה מפורש בקצת בע"א זאת שאמרה לימתי סברין כו' זאת שאמרה לעונתי סברין למומר שופעת דם כמעיין אמר להו בעין אסתכנת זאת שאמרה לזיבתי סברין למימר זבה ממש א"ל בא זאב ליטול את בנה עכ"ל וכ"ה בערוך בערך זאב ע"ש:

רש"י ד"ה ההוא חרשא. חרש שומע ואמ"ד. צ"ע דבריש חגיגה גרסי' המדבר וא"ש זהו חרש. שומע וא"מ זהו אלם כו' דכתיב ואני כחרש לא אשמע כו'. ובירושלמי רפ"ה דשקלים הגי' בהאי עובדא אלם:

תד"ה ארור. ואמרי' הלל ושמעון גמליאל ושמעון כו'. כצ"ל. עי' שבת (טו):

תד"ה ועל (בסופו). דבימי שלמה היה כו' וה"נ איתא בפסיקתא. וכן איתא בויקרא רבה פי"ב:

גמ' לעונתי לעונתה "ממש" דכולהו כצ"ל:

תד"ה אמר להו וכו' היו נקראים. נ"ב אין זה מוכרח כלל. ותימה על תוס'. וכי דבר זר הוא לומר יראת ה' תוסיף בפרט באותן הדורות שיורי בית ראשון לא היה חידוש גדול:

אָתָא הַהוּא חֵרְשָׁא, אוֹתִיב חֲדָא יְדֵיהּ אַאִיגְרָא וַחֲדָא יְדֵיהּ אַצְרִיפָא. פירוש חרש זה הוא אלם ששומע ואינו מדבר ומן השמים היה הדבר הזה שיתגלה להם המקום על ידי האלם כי באותו זמן היה מחלוקת בין הורקנוס ובין ארסטובלוס אחיו ועל ידי כך נחרבו מקומות הזרעים ולא מצאו מקום ליקח ממנו וענין המחלוקת הזו היה בסיבת לשון הרע ומסירות ורכילות שהיא חטא בפה ולכך נגלה להם על ידי האלם לרמוז להם מעתה בעבור תיקון שלכם תהיו כולכם כאלמים שלא תדברו רכילות כלל ובזה תתבטל המחלוקת ויחזור הטוב לאיתנו הראשון.

מִי אִיכָּא דּוּכְתָּא דִּשְׁמֵיהּ "צְרִיפִין גַּגּוֹת", אוֹ "גַּגּוֹת צְרִיפִין". קשא מנא ידע מזה ששם המקום הוא צריפין לשון רבים וגגות לשון רבים דילמא שם המקום הוא גג צריף או צריף גג?
ונראה לי בס"ד ראה שהאלם הניח יד אחת אאגרא וידו אחת אצריף וחזר וסילק תכף והחזיר אותה כן פעם שנית על הגג ועל הצריף לכך אמר ששם המקום הוא גגות לשון רבים וצריפין לשון רבים מאחר שכפל הרמז פעמים. ולכן ב'עֵין סוֹכֵר' לא אמר להם אם יש מקום ששמו עינים סוכרים והיינו ב'עֵין סוֹכֵר' עשה הרמז פעם אחת שלא הניח ידו חדא אעיניה וחדא אסיכרא פעמים לכך דן שהמקום הוא 'עֵין סוֹכֵר' לשון יחיד.
ובזה מובן המאמר דאמר לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'פְּתַחְיָה'? שֶׁפּוֹתֵחַ דְּבָרִים וְדּוֹרְשָׁן תרי מילי קאמר חדא פותח הדברים כהכא דהשמת ידו חדא אאיגרא וחדא אצריפה פתח לה דכונתו על מקום ששמו על שם הגג ושם הצריף וגם אמר ודורשן שדורש המילות מחמת מעשה אחרת שראה לפניו כאן נעשה הרמז פעמים דרש מזה שהמקום שמו על שתים אלו בלשון רבים וכאן נעשה הרמז פעם אחת דרש ששם המקום לשון יחיד ואינו לשון רבים כאידך.
ועדיין יש להקשות מנא ליה שהוא מקום אחד ששמו כך, ודילמא זה מגיד על שתי מקומות אחד שמו גַּגּוֹת ואחד שמו צְרִיפִין שבשניהם נמצא זרע שעורים? ונראה לי בס"ד כי חזה שזה האלם טרח לחפש מקום שיש בו צריף סמוך לגג כדי שיניח ידו אחת כאן וידו אחת כאן שמע מינה הוא מקום אחד שיש בו שני שמות אלו דאם לא כן למה ליה למטרח כולי האי יניח ידו על גג לחוד וילך למקום אחר שיש בו צריף ויניח ידו עליו, וכן במקום עין סוכר למה הניח ידו אחת על עיניו ואחת על סיכרא בבת אחת יניח ידו תחלה על עיניו ויסלקנה מעל עיניו ויניחנו אסיכרא.
ונראה לי שרמזו להם בזה המקום הנקרא 'עֵין סוֹכֵר' עד מתי תהיה עין שלהם סתומה שאין רואין את הנולד וצריכין לפתוח עין השכל שלהם ותראו מה חרבן עשתה המריבה.

מאי טעמא וכו' ואי בעית אימא משום אין מעבירין על המצות. שמעתי מקשים ממ"ש פ"ג דסוטה דההיא איתתא דהות בי כנישתא סמוך לביתה ובאת להתפלל עד מדרש רבי יוחנן ואמרה האשה דעשתה כן משום שכר פסיעות ושבחו רבנן ואמרו למדנו קבול שכר מאלמנה ומוכח דכי איכא שכר פסיעות לא משגחינן על אין מעבירין וה"נ נימא הכי דטפי מעלי מהרחוק דאיכא שכר פסיעות ואין למנוע משום אין מעבירין ומאי משני הש"ס לשינויא בתרא ואבע"א משום דאין מעבירין עכ"ד ונראה דלק"מ דהתם הבתי כנסיות בקדושתייהו קיימי ובודאי דמצלו בגויהו והבית הכנסת לא הפסיד כלום. רק דאנו דנים על זה אם ילך לבית הכנסת הקרוב אל ביתו או ליזיל לרחוק משום שכר פסיעות. ולזה קאמר דאהניא לה משום שכר פסיעות. והכא נהי דלגבי ההולכים לקצור העומר יש שכר פסיעות. אמנם השדה הקרוב מפסיד דהוא זוכה מטעם אין מעבירין. ובמ"ש התוס' בסוגיין בהא דאין מעבירין עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן כ"ה בס"ד עש"ב ושם הבאתי דברי התוס' מדוכתי אחריני ע"ש:

תוס' ד"ה ועל אותה שעה וכו' ובמסכת עדיות תניא עובדא דהכא וכו'. נראה שהיה להם ירושלמי על עדיות וכמ"ש הרמב"ם שהי"ל ירושלמי על ה' סדרים שלמים:

ומ"ש תוס' דבימי שלמה וכו'. עמ"ש בעניותנו לעיל בקונטריס זה בברכות דף ז"ך בס"ד:

(סד ב תוספות) ד"ה ועל אותה שעה וכו' בירושלמי דשקלים תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה א"י וכו'.—עי' בס' דורות הראשונים ח"א פרק מ"ב, שהביא מקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו ספר י"ד פ"ב, שגם הוא מספר מה שהעלו להם חזיר, ושבזמן הזה עברה רוח סערה בכל מרחבי א"י והשדיפה את כל תבואותיה, וזה עצמו הוא ענין מ"ש חז"ל, שנזדעזעה א"י ת' פרסה על ת' פרסה. ולפ"ז הבבלי והירושלמי למעשה אחד נתכוונו, והם מתאימים.

(שם) ובמסכת עדיות תניא עובדא דהכא וכו'.—בתולדות רש"י לר"ש בלאך הע' נ"ו הביא ראיה מדברי התוס' כאן, שהיה לפניהם ירושלמי על מס' עדיות, והביא גם מפיה"מ להרמב"ם (עדיות רפ"ו), שהביא זה גם הוא בשם ירושלמי סתם. והנה נעלם ממנו, כי ירושלמי זה נמצא גם לפנינו בברכות פ"ד ה"א [ז ע"ב], ואליו נתכוין הרמב"ם. וגם בתוס' כאן יש להגיה: ובירושלמי ברכות תניא עובדא דהכא על ההיא דמסכת עדיות דתמיד של שחר וכו'.

דעד כאן לא קאמר רבי ישמעאל. במתני' למיבצר בלקיטת התבואה: אלא משום דכי ממעט באכילה. כלומר בתבואה ממעטת קצירה דלא קצר אלא שלשה סאין אבל הכא דכי ממעט בהנאת האוכל מפיש בקצירה דתליש שתי עוקצין לא אמר דלימעוט באוכל: מתני' (בשלשה בג' מגלות) לא ביכר. לא בישל כל צרכו: גגות צריפין ועין סוכר. רחוק מירושלים מאד: גמ' מאי טעם. בעינן מן הקרוב: כרמל. תקריב רך ומלא שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך. האי כרמל במנחת העומר כתיב (ויקרא כג): ואין מעבירין כו' . והלכך כשיוצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוצא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות: הורקנוס ואריסטובלוס. שני אחים היו: והיה שם זקן אחד. מבפנים: חכמת יוונית. רמיזות: על אותה שעה כו'. שאותן החיילות החריבו כל סביבות ירושלים: מטא עומר. זמן עומר: אכרוז. הכריזו כל מי שיודע תבואה שיודיענה: ההוא חרשא. חרש שומע ואינו מדבר: אאיגרא. גג: צריפא. בורזי''ל שאין לו גג אלא חד . מלמעלה ומן ערבה הוא: מרדכי. שהיה בימי אחשורוש: שתי הלחם. של חטין: אעינא. בעינו: סיכרא. חור שבמזוזת הדלת שבו תוחבים הבריח לנעול: קן. שני עופות: לזיבתי. אני מביא הקן זה [וכן] לימתי [וכן] לעונתי: לזיבתה ממש. דזבה מביאה לאחר ימי ספירה קן א': לימתי ממש. היינו זבה ששופעת כים: לעונתה ממש. היינו נמי לעונת קרבן זיבתה ליום שמיני שלה: דכולהו. תלתא קינין חדא פרידה חטאת וחדא עולה דקן יולדת וזבה אחד חטאת ואחד עולה: בזוב סיכנה. שהיתה שופעת דם יותר ונסתכנה למות ונדבה לקינה להביא דהויין תרוייהו עולת נדבה וזו שאמרה לימתי בים סיכנה וזו שאמרה לעונתי בעינה סיכנה:

משום כרמל. תקריב פירוש רך ומלא ואין זה גורעין ומוסיפין באמצע תיבה דהוי כמו שמלה שלמה: איבעית אימא אין מעבירין על המצות. בפ' איזהו מקומן (זבחים דף מז.) גבי פרים הפנימיים דתנן שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון מפ' בגמ' מ''ט דאמר קרא אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד ההוא דפגע ברישא פי' בקונט' דמאשר פתח אוהל מועד דריש דמשמע יסוד שכנגד הפתח וזהו מערבי של מזבח שהוא כנגד פתח ההיכל ולא גרסינן ההוא דפגע ברישא דמשמע מטעם שאין מעבירין על המצות וכפירושו נראה מדקאמר (זבחים ד' נג.) גבי שירי הדם של חטאות הציבור והיחיד ר' ישמעאל אומר זה וזה יסוד מערבי דקסבר ילמד סתום מן המפורש [מחטאת פנימי] משמע דמפורש בהדיא ועוד דלמ''ד (שם) יסוד דרומי קאמר ולמד ירידתו מן הכבש ליציאתו מן ההיכל מהיכן פשוט לו זה יותר מזה ועוד אמר בפ' קדשי קדשים (שם נח:) שיריים בהדיא כתיב בהו אשר פתח אהל מועד והשתא קשיא דהיא גופה למה לי קרא תיפוק ליה דאין מעבירין על המצות כדאשכחן הכא ובפ''ג דיומא (דף לג.) דפריך מאי שנא דיהיב מזרחית צפונית ברישא וכו' וגבי דישון מזבח הפנימי והמנורה אמרי' [דישון] דמזבח קודם משום דאין מעבירין וכן עבורי דרעא אטוטפתא אסור ומתרצין דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח והמנורה או כגון מצות קרנות שאין ידוע מהיכן יתחיל וכן בהך דשמעתין שנוטל מן הקרוב אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעו מהאי טעמא אי לא דגלי קרא בהדיא: ארור אדם אשר ילמד את בנו חכמת יוונית. והא דמשמע לקמן בסוף שתי הלחם (דף צט:) דמי שלמד כל התורה כגון בן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שרי אי לאו משום דכתיב לא ימוש ולמ''ד אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש משמע דשרי היינו היכא דאיכא צורך דשמא היה קרוב למלכות כדאשכחן בסוטה (דף מט:) דשל בית רבן גמליאל התירו להם ללמוד חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות ומה שלא התיר לו ר' ישמעאל שמא לא היה כל כך צורך ציבור כמו בר''ג ורבינו שמואל מפרש דקודם גזירה היה ואי אפשר להיות דר' ישמעאל לאחר חורבן היה שפדאו ר' יהושע בפ' הניזקין (גיטין נח.) ותינוק היה ואפי' ר' ישמעאל אחר שהיה מעשרה הרוגי מלכות לא קדם כ''כ דרשב''ג נהרג עמו ואמרינן הלל וגמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ''ק דע''ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש שעמד הורדוס ואם תאמר והלא בפולמוס של טיטוס גזרו כדאיתא בפ' בתרא דסוטה (דף מט.) דגזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו חכמת יוונית ופולמוס של טיטוס היה בשעת חורבן ומלכות בית חשמונאי קדמו טובא כדאיתא בפ''ק דע''ז (דף ט.) דמלכות בית חשמונאי פסק בפני הבית מאה ושלש ותירץ ה''ר יעקב ברבי שמעון דמעיקרא גזרו ולא קיבלו מינייהו ולבסוף גזרו וקיבלו מינייהו ועוד יש לומר דמעיקרא קאי בארור בעלמא ואי בעי לקבולי עלי' לטותא דרבנן שרי ולבסוף גזרו ואסרו לגמרי ומיהו קשה דהא אמרי' (שבועות דף לו.) ארור בו קללה בו נדוי: ועל אותה שעה שנינו מעשה שבא עומר מגגות צריפין. בירושלמי דשקלים (פ''ה ה''ב) תני לה אאידך עובדא שפעם אחת נשדפה ארץ ישראל כו' ובמסכת עדיות (פ''ו מ''א) תניא עובדא דהכא על ההיא דתמיד של שחר קרב בד' שעות ורש''י פי' בתפלת השחר (ברכות דף כד) דבימי שלמה היה כשנשא בת פרעה שישן עד ד' שעות והיו מפתחות של בית המקדש תחת מראשותיו והכי נמי איתא בפסיקתא: אמר להו מרדכי. פירש בקונטרס דהוא מרדכי שהיה בימי אחשורוש ותימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל ומדע: אסיכרא. פירש בקונטרס חור שבמזוזת הדלת שתוחבין בו הבריח לנעול וכן פירש בערוך ועוד יש לפרש סיכרא קבר כמו (מגילה כט.) מאבולא עד סיכרא ועוד יש לפרש מקום סכר הנהר כמו (ישעיה יט) עושי שכר אגמי נפש:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד