מנחות סח ע"א

וטעם הדבר, שכן מתוך שלא היתרתה לו לאדם לקצור במגל את התבואה לפני הנפת העומר אלא על ידי קיטוף (קטיפה) ביד בלבד, זכור הוא מתוך כך שלא לאכול מתבואה זו קודם הנפת העומר.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: תינח [נוח] הסבר זה לענין הקצירה, שכיון שקצרו על ידי שינוי אין לחשוש שמא יבוא לאוכלם קודם הנפת העומר, ואולם בענין מלאכות הטחינה וההרקדה (ניפוי) שעשו אנשים בתבואה החדשה קודם להנפת העומר בדרך הרגילה מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע אין ר' יהודה חושש שיבוא לאכול מן התבואה החדשה, כדרך שהוא חושש לכך בבדיקת חמץ?

ומשיבים: אף הא [זה] לא קשיא [אינו קשה], שכן גם המלאכות הללו נ עשו בשינוי, ועל ידי כך היו עושי המלאכות הללו זכורים שלא לאכול מהתבואה החדשה. ומסבירים מה היה השינוי בדרך מלאכתן של אלה: בטחינה — שהיו טוחנים בריחיא דידא [בריחיים של יד], ולא בריחיים גדולים כרגיל. ובהרקדה — שהיו מנפים לא בתוך הנפה, כדרך הרגילה, אלא על גבי הנפה, כלומר, שהופכים את הנפה ומנפים מהצד השני.

ומוסיפים ושואלים עוד על שיטת ר' יהודה ממה ששנינו במשנה בדין קציר שדה בית השלחין (שדה המושקית בידי בני אדם) דשריא [שמותרת] בה קצירה אף לפני העומר, דתנן [שכן שנינו במשנה] בפרקנו (להלן מנחות עא,א). קוצרין שדות בית השלחין שנמצאות בעמקים, אבל לא גודשין (עורמים לערימה) אותו קציר לפני הנפת העומר. ולפי דברי ר' יהודה מאי איכא למימר [מה יש לומר], והלא יש לחשוש שמא כשהוא קוצרה, יבוא לאכול ממנה שלא כדין, ואין היכר בקצירתן של תבואות אלה המזכיר לקוצר שאין לאכול מהן!

אלא אמר אביי הסבר אחר מדוע ר' יהודה אינו חושש בזמן עשיית המלאכות בתבואה החדשה בזמן איסור החדש, ואילו בבדיקת חמץ בזמן איסור חמץ הריהו חושש: שכן, שונה הוא איסור חדש מאיסור חמץ, שאיסור חדש — אדם בדיל מיניה [נבדל, פרוש ממנו], שהרי לא הותרה אכילתו אלא משיונף העומר ביום ט"ז בניסן. אבל חמץ — לא בדיל מיניה [אין אדם נבדל ממנו] שהרי כל הזמן הוא אוכל חמץ. ולכך, באיסור אכילת חמץ יש לחשוש שיבוא אדם לאכול ממנו תוך כדי עיסוקו בו, מה שאין כן באיסור אכילת חדש.

אמר רבא בדחיית דברי אביי אלה: וכי רק מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה קשיא [קשה], ומתורצת הסתירה כהצעת אביי, דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים לא קשה]? והרי גם בדבריהם נראית סתירה, שכן באיסור חדש הריהם חוששים שיבוא אדם לאכול מהתבואה החדשה מתוך עיסוקו בה, ואילו באיסור חמץ אין הם חוששים לכך, ומתירים את בדיקת החמץ אף בתוך זמן איסור חמץ. ומה איפוא יש לתרץ בסתירה זו שבדברי חכמים?

אלא אמר רבא: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], שכן יש ליישב את הסתירה כדשנינן [כמו שתירצנו] בהצעת אביי. ואף הסתירה דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינה קשה], שכן באיסור חמץ אין אנו חוששים שמא יבוא לאוכלו, שהרי כיון שהוא עצמו מחזר עליו (מחפש אחריו) על מנת לשורפו, וכי יש לחשוש שמיכל אכיל מיניה [יאכל ממנו]?!

רב אשי אמר תירוץ אחר: הסתירה מדברי ר' יהודה בדין איסור חדש על דברי ר' יהודה בדין בדיקת חמץ לא קשיא [אינה קשה], שאף שר' יהודה חושש שיבוא אדם לאכול מהדבר האסור בו הוא מתעסק (כבדין החמץ), הוא מתיר חדש, שהרי בקמח קלי תנן [שנינו] במשנה, שאינו ראוי לאכילה.

ומעירים על תירוצו זה של רב אשי: והא [ותירוץ זה] שאמר רב אשי ברותא [טעות] היא. ומסבירים: תינח [נניח] כי מזמן שעושה אותם קמח וקלי ואילך (והלאה), אין הם ראויים לאכילה, ואולם מזמן הקצירה והטחינה ועד שעושה אותם קלי, שראויים הם לאכילה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], ומדוע התיר ר' יהודה לעסוק בהם?

וכי תימא [ואם תאמר] בהסבר הדברים, כי הכא נמי [כאן גם כן] אין חוששים, כיון שיש בקצירתם היכר המזכיר לאדם שהדבר אסור באכילה, שמותרים להיקצר רק על ידי קיטוף, וכמו שאמר רבה בהסברו למעלה, ואולם ממה ששנינו בתבואת בית השלחין שבעמקים דשריא [שמותרת] בה הקצירה אף בכלי, ובה אין היכר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? אלא יש לסכם כי אמירה הא [זו] של רב אשי ברותא [טעות] היא.

א משנה משקרב העומר ביום ט"ז בניסן — הותר לאכילה יבול התבואה החדש מיד. ואלו המצויים במקומות הרחוקים מירושלים, שאינם יודעים אם כבר קרב העומר — מותרין באכילת החדש מזמן חצות היום בירושלים ולהלן (והלאה). כך היה בזמן שבית המקדש היה קיים. ואולם משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף (הנפת) העומר, הוא יום ט"ז בניסן, כולו אסור, ויאכלו מהתבואה החדשה רק למחרתו.

אמר ר' יהודה: לא היה צריך רבן יוחנן בן זכאי להתקין תקנה זו, והלא מן התורה יום זה כולו הוא אסור באכילת החדש, שכן נאמר בתורה "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלקיכם...." (ויקרא כג, יד), ומובן הכתוב — עד עיצומו של יום זה, ועד בכלל, אסורה היא אכילת החדש, אלא שהנפת העומר מתירה אותה. ואולם כשאין הנפת העומר, חזר הדין וכל יום ט"ז בניסן אסור באכילת החדש. ומפני מה הגרים במקומות הרחוקים מירושלים מותרין מחצות היום ולהלן, אף בזמן שבית המקדש היה קיים? מפני שהן יודעין שאין בית דין מתעצלין בו, בהבאת העומר, ומזרזים את כל העוסקים בהבאתו, על מנת שיביאוהו בהקדם, ואחר חצות ודאי שכבר הקריבוהו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת ר' יהודה בזמן שאין בית המקדש קיים — כל יום ט"ז בניסן אסור מן התורה באכילת החדש, ולכך אין צורך בתקנת רבן יוחנן בן זכאי. ובהסבר דעת החולקים עליו וסבורים שבזמן שאין בית המקדש קיים — כל יום ט"ז בניסן מותר באכילה, מביאים, רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: בזמן שבית המקדש היה קיים — העומר היה מתיר את אכילת החדש, ואילו בזמן שאין בית המקדש קיים — האיר המזרח, כלומר, מיד בהנץ החמה של יום שישה עשר בניסן — הרי הוא מתיר את אכילת החדש.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר, מה מקור הדברים]? שכן תרי קראי כתיבי [שני מקראות סותרים נאמרו] בדין איסור אכילת החדש: כתיב [נאמר] בכתוב אחד "עד יום הביאכם", שמשמעו שאיסור זה נוהג עד שעת הבאת העומר ביום ט"ז בניסן, וכתיב [ונאמר] באותו פסוק גם : "עד עצם היום הזה", שמשמעו עד הופעתו של יום ט"ז בניסן (שכן לדעתם, משמע המלה "עד" — ולא עד בכלל), והרי זה כעין סתירה, שכן הבאתו יכולה להיות בתוך היום, או בבוקר או יותר מאוחר! ומעתה יש לשאול: הא [הרי] כיצד ניישב סתירה זו?

אלא כאן שאמר הכתוב שזמן ההיתר הוא שעת הבאת העומר — הרי זה אמור בזמן שבית המקדש קיים. ואילו כאן שאמר הכתוב שזמן ההיתר הוא עם הופעתו של יום ט"ז בניסן — הרי זה אמור בזמן שאין בית המקדש קיים.

ואילו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] הצעת הלכה שונה משל רב ושמואל, ולדעתם אפילו בזמן שבית המקדש קיים — הזמן בו האיר המזרח, כלומר הופעת יום ט"ז בניסן, הוא המתיר את התבואה החדשה. ומקשים על כך: והכתיב [והרי נאמר]: "עד הביאכם" שמשמע ממנו כי הנפת העומר היא המתירה את החדש, ואם הונפה יותר מאוחר אין החדש מותר עד לאותה שעה! ומשיבים: דבר זה הוא למצוה, שאכן ראוי להמתין מאכילת החדש עד הנפת העומר, אף שהחדש כבר הותר, ואולם כל שאכל לפני כן — לא עבר על איסור תורה.

ומקשים עוד: והרי שנינו במשנתנו כי משקרב העומר — הותר החדש מיד, הרי משמע שהנפת העומר היא המתירה, וקודם לכן היה החדש אסור באכילה! ומשיבים: גם דברי משנתנו אלה אינם אלא למצוה, שכך הוא הראוי לעשות, ואולם החדש כבר הותר לאכילה כאשר האיר היום.

ומקשים עוד: והרי שנינו במשנה (בעמוד הבא) כי העומר היה מתיר את אכילת החדש במדינה, כלומר, בכל מקום, ושתי הלחם הקרבים בחג השבועות היו מתירים את ההקרבה של המנחות במקדש מהתבואה החדשה. הרי משמע שהעומר הוא המתיר את אכילת החדש! ומשיבים באותו אופן: אף דברי משנה זו לא נאמרו אלא לענין המצוה שכך ראוי לעשות, ואולם לעיקרו של דין, הותר כבר החדש באכילה משהאיר היום.

Since before the omer you permitted one to harvest the crop only by picking it by hand and not in the typical manner, he will remember the prohibition and refrain from eating it. With regard to searching for leaven, there is no reminder.

Abaye said to him: This works out well in explaining Rabbi Yehuda’s opinion with regard to picking the grain. But with regard to grinding and sifting, what can be said? Apparently, it is permitted to perform these acts in a typical manner. Why, then, is there no concern that one may eat the grain at that stage?

The Gemara responds: This is not difficult, as one also performs grinding in an atypical manner. One must grind the grain before the sacrificing of the omer with a hand mill, not with a mill powered by an animal or by water. Likewise, sifting is performed unusually, not in the interior of the sifter. Instead, it is performed on top of the sifter. Since all of these actions are performed in an atypical manner, there is no concern that one might eat the grain.

The Gemara raises another difficulty from the case of a field that requires irrigation, where typical harvesting is permitted, as we learned in a mishna (71a): One may harvest grain from an irrigated field and from fields in the valleys, as their grain ripens long before the omer is sacrificed, but one may not pile the produce. The use of the term: One may harvest, indicates that the grain was harvested in a typical manner, not by hand. In this case, what can be said? Why doesn’t Rabbi Yehuda issue a decree lest someone eat from the new grain?

Rather, Abaye said: This difference between the cases of the omer and leaven is not based on the manner in which one harvests, grinds, or sifts. Instead, the reason for the different rulings is that one distances himself from new grain, as it is prohibited to eat the new grain all year until the omer is sacrificed. By contrast, one does not distance himself from leavened bread, as eating it is permitted during the rest of the year. Therefore, he is more likely to eat leavened bread unwittingly.

Rava said: Does the contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda pose a difficulty, while the contradiction between one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis does not pose a difficult? There is also an apparent contradiction between the opinion of the Rabbis, who claim that the Sages issued a decree with regard to new grain but did not issue a decree with regard to leaven.

Rather, Rava said that the contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as we resolved it previously. The contradiction between one ruling of the Rabbis and the other ruling of the Rabbis is also not difficult: The Rabbis maintain that there is no need to issue a decree prohibiting searching for leaven after it becomes prohibited, as with regard to one who himself is seeking out leaven specifically in order to burn it, will he eat from it? By contrast, in the case of new grain he is processing the grain and preparing it for consumption. Consequently, there is a concern that he might eat it unwittingly.

Rav Ashi said: The contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as the difficulty can be resolved in another manner. As we learned in the mishna that the markets of Jerusalem were filled with flour of parched grain. It is permitted to prepare only such foods before the omer, as they are not eaten without further preparation. Therefore, there is no concern lest one eat it unwittingly before the omer offering is sacrificed.

The Gemara rejects this interpretation: And this statement of Rav Ashi is an error [baruta], as this suggestion can easily be refuted: That works out well with regard to the status of the grain from the point that it was processed into flour of parched grain and forward, as there is no concern that perhaps one will come to eat it. But with regard to its status initially, until it became parched grain, what can be said? There must have been a certain point when the grain kernels were edible before they were transformed into parched grain. Why is there no concern that one might eat the kernels at this earlier stage?

And if you would say that here too the grain is distinguished by the atypical manner in which it is harvested, through picking by hand, in accordance with the earlier statement of Rabba, nevertheless with regard to the difficulty raised to Rabba’s opinion from the case of an irrigated field, which is permitted to be harvested in the typical manner, what can be said? Rather, the Gemara rejects this explanation and concludes that this statement of Rav Ashi is an error.

MISHNA: From the moment that the omer offering was sacrificed, the produce of the new crop was permitted immediately. For those distant from Jerusalem, the new crop is permitted from midday and beyond. From the time that the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that the day of waving the omer, the sixteenth of Nisan, is entirely prohibited, i.e., one may partake of the new crop only the next day.

Rabbi Yehuda said: But isn’t it forbidden by Torah law, as it is stated: “And you shall eat neither bread, nor parched grain, nor fresh grain, until this selfsame day, until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14)? This means that the new crop is prohibited on the day of the waving unless permitted by sacrifice of the offering. And if so, for what reason is it permitted for those distant to eat the new crop from midday and beyond, when the Temple is standing? It is due to the fact that they know that the members of the court are not indolent in its sacrifice, and certainly by midday the sacrifice of the omer offering has been completed.

GEMARA: The opinion of Rabbi Yehuda, as presented in the mishna, is that after the destruction of the Temple the new crop is prohibited throughout the entire sixteenth of Nisan by Torah law. With regard to the dissenting opinion that the new crop is permitted on the sixteenth of Nisan, Rav and Shmuel both say: When the Temple is standing, the sacrifice of the omer offering permits the new crop. When the Temple is not standing, the illumination of the eastern horizon on the sixteenth of Nisan permits it.

The Gemara asks: What is the reason? Two verses are written with regard to the new crop. More precisely, there are two clauses in the same verse: “And you shall eat neither bread, nor parched grain, nor fresh grain, until this selfsame day, until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14). It is written that the new crop is prohibited “until you have brought the offering,” and it is also written that the new crop is prohibited only “until the selfsame day.” How so? How can these clauses be reconciled?

The Gemara answers: Here, when the verse permits the new crop only after the sacrifice of the omer offering, it is referring to the period when the Temple is standing. There, when the verse permits the new crop immediately upon the sixteenth of Nisan, it is speaking of the period when the Temple is not standing.

Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish both say: Even when the Temple is standing, the illumination of the eastern horizon permits the new crop. The Gemara asks: But isn’t it written: “Until you have brought the offering,” which indicates that the new crop is not permitted at daybreak, but only after the omer offering is sacrificed? The Gemara answers: The verse means that one should wait to partake of the new crop until after the omer offering is brought ab initio, in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion, but nevertheless it is permitted at daybreak.

The Gemara raises another difficulty. The mishna states: From the moment that the omer offering was sacrificed, the produce of the new crop was permitted immediately. This indicates that the new crop is not permitted at the illumination of the eastern horizon. The Gemara again answers that the mishna means that one should wait to partake of the new crop until after the sacrifice of the omer offering in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion, but it is permitted at daybreak.

The Gemara raises yet another difficulty from the next mishna (68b): Sacrifice of the omer offering would permit consumption of the new crop in the rest of the country [bamedina] outside the Temple, and the two loaves offering permitted the sacrifice of the new crop in the Temple. Here, too, the Gemara answers: One should wait to partake of the new crop until after the sacrifice of the omer offering in order to fulfill the mitzva in the optimal fashion.