מנחות סח ע"ב

משחרב בית המקדש, עמד והתקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף (הנפת העומר) כולו אסור באכילת התבואה החדשה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — אם יתרגלו אנשים לאכול מן החדש ביום ט"ז בניסן ("יום הנף") כבר כשהאיר היום, הרי אנו מצפים כי במהרה יחזור ויבנה בית המקדש, ויש לחשוש שיאמרו אשתקד (בשנה שעברה) מי [האם] לא אכלנו מן החדש כבר בהאיר המזרח ביום ט"ז בניסן? השתא נמי ניכול [עכשיו גם כן נאכל] משעה זו.

ולא ידעי [ואינם יודעים] שאשתקד לא הוה [לא היה] הנף העומר, ולכן האיר מזרח הוא שהיה המתיר, ואולם השתא דאיכא [עכשיו שנבנה בית המקדש ויש] הנף העומר — הנף העומר הוא המתיר, ואין לאכול מן החדש לפני כן. ולכך גזר רבן יוחנן בן זכאי איסור אכילת החדש בכל היום כולו. ויש לשאול: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שכוונת הכתוב "עד הביאכם" (ויקרא כג, יד), שאף בזמן שבית המקדש היה קיים, ההמתנה מלאכול מן החדש לפני ההנפה היא למצוה בלבד, הרי זה תמוה: וכי משום החשש שיבואו אנשים ויבטלו מצוה כשיבנה המקדש, ליקום וליגזור [יעמוד ויגזור] רבן יוחנן איסור אכילה בימינו על כל היום כולו?

אמר רב נחמן בר יצחק בתשובה: רבן יוחנן בן זכאי בשיטת ר' יהודה השנויה במשנתנו, אמרה לשיטתו. שכך אמר: כאשר אין מניפים את העומר, מן התורה החדש אסור באכילה כל אותו יום. שנאמר "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה" (שם), ופירושו

— עד עיצומו (עצמו) של היום (כל היום כולו). וקסבר [וסבור הוא] רבן יוחנן בן זכאי ששימוש המלה "עד" הנזכרת בכתוב הריהו: עד אותו היום, ואף עד הוא בכלל, שכל יום זה אף הוא בכלל איסור אכילה.

ושואלים על תשובה זו: ומי סבר לה כוותיה [והאם סבור הוא ר' יהודה כמותו, כשיטת רבן יוחנן בן זכאי]? והא מיפלג פליג עליה [והרי חולק הוא עליו]! דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור. אמר ר' יהודה: והלא מן התורה הוא אסור, דכתיב [שנאמר]: "עד עצם היום הזה", ואין צורך בתקנה! משמע שר' יהודה חולק על רבן יוחנן בן זכאי!

ומשיבים: ר' יהודה הוא דקא טעי [שטעה], שכן הוא סבר כי רבן יוחנן בן זכאי מדרבנן קאמר [מדברי סופרים אמר] את דבריו, שהתקין רבן יוחנן בן זכאי תקנה חדשה. ואולם לא היא, שכן מדאורייתא קאמר [מדין תורה הוא, רבן יוחנן בן זכאי אמר] את דבריו. ותוהים על הסבר זה: כיצד ניתן לומר שדברי רבן יוחנן בן זכאי הם דין תורה, והא [והרי] "התקין רבן יוחנן בן זכאי" קתני [שנינו] במשנה, ולשון זו מורה שהריהי תקנת חכמים, ולא דין תורה. ומשיבים: מאי [מה פירוש] "התקין"? — שדרש רבן יוחנן בן זכאי את המקראות הללו לפני הרבים, והודיע הלכה לכל, ועמד והתקין (תיקן) פירצה וקלקול שהיה.

א בעקבות הדברים בזמן בו מותרת אכילת החדש בארץ ישראל, מביאים כיצד נהגו חכמים בזמן אכילת החדש בחוץ לארץ (בבבל). רב פפא וכן רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אכלי [היו אוכלים] מן החדש כבר באורתא דשיתסר נגהי שבסר [בלילה, בסוף היום של ששה עשר בניסן, אור לשבעה עשר בניסן]. וטעמם: קסברי [סבורים הם] כי איסור אכילת החדש בחוצה לארץ אינו מן התורה, אלא רק מדרבנן [דברי סופרים], וכמו כן הריהם סבורים כי לספיקא [לספק] שמא אין זה יום ט"ז בניסן אלא ט"ו בניסן האסור באכילת החדש (משום הספק אם החודש שעבר, חודש אדר, היה מלא או חסר) לא חיישינן [אין אנו חוששים]. ומשום כך, לאחר שעבר יום ט"ז בניסן, יכלו לאכול כבר מן החדש.

ואילו רבנן דבי [החכמים שבבית מדרשו] של רב אשי אכלו מן התבואה החדשה רק בצפרא דשבסר [בבוקר של שבעה עשר בניסן], וטעמם: קסברי [סבורים הם] כי החדש בחוצה לארץ אסור באכילה מדאורייתא [מן התורה], ולכך בחוץ לארץ יש לחשוש אף לספק אם היום הוא ט"ז בניסן או ט"ו בניסן, ומשום כך אין לאכול בליל ט"ז בניסן.

ואולם הריהם סבורים כי רבן יוחנן בן זכאי שאסר את יום ט"ו כולו מדרבנן קאמר [מדברי סופרים הוא אמר כן], אבל מן התורה מותרת אכילת החדש בזמן שאין בית המקדש קיים החל משהאיר המזרח, וכן סבורים הם: כי תקין [כאשר תיקן] רבן יוחנן בן זכאי איסור זה — הרי זה דווקא ביום הנף עצמו (ביום ט"ו בניסן), אבל לענין איסורו של יום ט"ז בניסן משום ספיקא [ספק] (שמא הוא יום הנף, יום ט"ו בניסן), בזה לא תקין [לא תיקן] רבן יוחנן. ומשום כך, לא אכלו עד בוקר יום י"ז (מפני שספק היום נוגע לדין תורה, שאולי הוא יום ט"ו בניסן האסור מן התורה), ואולם לאחר שכבר האיר פני מזרח של יום י"ז בניסן, שאין ספק היום נוגע אלא לאיסור מדרבנן (תקנת רבן יוחנן בן זכאי) — הריהו מותר באכילה.

ובענין זה אמר רבינא, כך אמרה לי אם (אימי): אבוך לא הוה אכיל [אביך לא היה אוכל] מן החדש אלא באורתא דשבסר נגהי תמניסר [בלילה של יום שבעה עשר בניסן, אור ליום שמונה עשר בניסן], וטעם הדבר: משום דסבר לה [שסבור היה] שהלכה כר' יהודה האומר שבזמן שאין בית המקדש קיים כל יום ט"ז בניסן אסור מן התורה באכילת החדש, ומשום כך חייש לספיקא [חושש לספק] היום, שמא יום ט"ז בניסן הריהו למעשה ט"ו בניסן, ולכך לא אכל מן החדש אלא לאחר יום ט"ז בניסן.

ב משנה בזמן בית המקדש הנף העומר במקדש, ביום ט"ז בניסן, היה מתיר את אכילת התבואה החדשה במדינה (בכל המקומות שמחוץ למקדש). ורק הקרבתם של שתי הלחם בחג השבועות היא שהתירה את הקרבתן במקדש של מנחות מן התבואה החדשה. שכן נאמר בשתי הלחם "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" (במדבר כח, כו), שהריהי החדשה (הראשונה) לכל המנחות הבאות מהתבואה החדשה. ועוד בדין הבאה למקדש מהתבואה החדשה: אין מביאין מנחות, וביכורים, ומנחת נסכים הבאה עם קרבן בהמה קודם להקרבת העומר, ואם עבר והביא מנחה או ביכורים מהתבואה החדשה, לפני שהוקרב העומר — הרי קרבן זה פסול, מה שאין כן כשהביא קודם לשתי הלחם שהמנחה כשרה. וכמו כן קודם להקרבת שתי הלחם לא יביא מנחה וביכורים מהתבואה החדשה, אבל אם עבר והביא את אלה מהתבואה החדשה — קרבנו כשר.

ג גמרא שנינו במשנתנו שאם הביא מנחה מן התבואה החדשה קודם לעומר הרי זה פסול, ואולם אם הביא ממנה קודם לשתי הלחם הרי זה כשר. ובענין זה מספרים כי יתיב [ישב] ר' טרפון וקא קשיא ליה [והיה קשה לו]: מה בין הבאה קודם לעומר שהוא פסול, להבאה קודם לשתי הלחם, שהוא כשר?

אמר לפניו יהודה בר נחמיה: לא, אין מקום לשאלה זו. שכן אם אמרת במנחה שהובאה מן החדש קודם לעומר שהיא פסולה — שכן לא הותר איסור חדש מכללו אפילו אצל הדיוט. תאמר לפסול את המנחה שהובאה מהחדש קודם לשתי הלחם, שהותר מכללו אצל הדיוט? שהרי מותרת כבר אכילת החדש לאדם מישראל.

שתק ר' טרפון, שלא מצא דרך לדחות את דבריו. צהבו (האירו) פניו של ר' יהודה בן נחמיה, שהצליח להביא הוכחה שר' טרפון לא ידע. אמר לו ר' עקיבא: יהודה, צהבו פניך שהשבת את זקן, תמהני אם תאריך ימים. אמר ר' יהודה בר' אלעאי: אותו הפרק (זמן) שבו אירע הדבר, פרס (מחצית החודש, שבועיים טרם) הפסח היה. כשעליתי לעצרת (חג השבועות) שוב ללמוד בישיבה שאלתי אחריו: יהודה בן נחמיה היכן הוא? ואמרו לי: נפטר והלך לו, שנתקיימו בו דבריו של ר' עקיבא.

ובעקבות דברי יהודה בן נחמיה אמר רב נחמן בר יצחק: לדברי יהודה בן נחמיה, המסביר שאין לפסול את המנחות הבאות מן החדש לאחר שהוקרב העומר, משום שכבר הותרו מכללן אצל הדיוט, יש לומר שאף נסכים ביכורים (נסכי יין הבאים מן החדש) שהקריבם קודם להבאת העומר — הריהם כשירין שכן לא נאסר לאכילת הדיוט מן החדש קודם לעומר אלא התבואה, ואילו היין לא נאסר להדיוט אלא אסור למקדש בלבד (עד להבאת שתי הלחם). ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא, ומה צורך להשמיענו זאת?!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי היה מקום לומר כי חמור דין נסכי היין הבאים מן החדש לאחר הבאת העומר ממנחת תבואה הבאה מהחדש לאחר הבאת העומר, שכן דווקא התם [שם, במנחת תבואה הבאה מהחדש לאחר הבאת העומר] — הוא שיש מקום להכשיר, משום שהותר מכללו אצל הדיוט דבר שהיה אסור לפני כן. אבל הכא [כאן, בנסכי יין הבאים מן החדש לאחר הבאת העומר] שלא הותר הדבר האסור מכללו, שהרי עדיין אסור היין למקדש — לא יהיה כשר. על כן קא משמע לן [הוא, רב נחמן בר יצחק, משמיע לנו] שכל שכן הכא [כאן, בנסכי יין] שהם כשרים, וטעם הדבר: שהרי לא איתסר [לא נאסר] כלל להדיוט.

ד ומביאים עתה את המלים הבאות: סדר. הנצא. גלי. פיל. כסימן זכרון לארבע בעיות שתידונה להלן ("סדר" — האם היתר החדש למקדש על ידי שתי הלחם הריהו דווקא כשבאו כסדרם. "הנצה" — האם הנצת פרי האילן קודם להבאת שתי הלחם היא המתירתו או שמא חנטתו. "גלי" — האם ניתן להביא מנחות מחיטים שהיו בגללי בקר וחזרו והצמיחו מהן חיטים חדשות. "פיל" — מה דינו של סל שבלעו פיל וחזר והקיאו). שנינו במשנתנו איסור הבאת המנחות מן התבואה החדשה לפני הבאת העומר ולפני הבאת שתי הלחם. ובענין זה מביאים מה שבעי [שאל] רמי בר חמא: שתי הלחם מהו דינם לענין שיתירו תבואה חדשה למקדש כשלא היה היתר החדש (להדיוט) על ידי העומר והיתר החדש (למקדש) על ידי שתי הלחם כסדרן הראוי, אלא שקדם היתר החדש שעל ידי שתי הלחם להיתר החדש שעל ידי העומר.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? — כגון דזרעינהו [שזרע אותם, את החיטים מהן מובאת המנחה] בזמן שבין הבאת העומר לבין הבאת שתי הלחם, ובאופן זה נמצא שחליף עלייהו [חלף עליהן] זמן היתר החדש שעל ידי שתי הלחם בעצרת בשנה זו, ולאחר מכן חלף עליהם זמן היתר החדש שעל ידי העומר בפסח בשנה הבאה. ומעתה השאלה היא: מאי [מה] יהא דינם של חיטים אלה להקרבה לאחר הבאת העומר בשנה הבאה (ולפני הבאת שתי הלחם). וצדדי השאלה: האם רק כששתי הבאות אלה, של העומר ושל שתי הלחם, הינן כסדרן שריין [מתירות] את התבואה החדשה להקרבה, ואולם כשהן באות שלא כסדרן, לא שריין [לא מתירות]. או דלמא [שמא] אף כששתי הבאות אלה היו שלא כסדרן נמי שריין [גם כן מתירות] את הקרבת התבואה החדשה.

אמר רבה: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר "ואם תקריב מנחת בכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך" (ויקרא ב, יד) — במנחת העומר הבאה בפסח הכתוב מדבר. מהיכן, מאיזה מין ממיני הדגן באה מנחה זו — מן השעורין. ודנים בדבר: אתה אומר שמנחת העומר באה מן השעורין, או אינו אלא שבאה מן החיטין?

ר' אליעזר אומר: אין לומר כך, ונלמד זאת מגזירה שווה. נאמר "אביב" במכות מצרים, במכת ברד ("...והשעורה נוכתה כי השעורה אביב". שמות ט, לא). וכן נאמר "אביב" בציווי הנאמר לדורות (בהבאת מנחת ביכורים, "אביב קלוי באש"). ומעתה נאמר: מה "אביב" האמור במצרים — הריהו שעורין דווקא ולא חיטים (שכן נאמר במפורש במכת ברד, בפסוק שלאחר מכן "והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה". שם לב), אף "אביב" האמור לדורות — הריהו שעורין ולא חיטים.

ור' עקיבא אומר ראיה אחרת, שכן מצינו (מוצאים אנו) בדינו של אדם יחיד מישראל שהוא מביא חובתו למנחה (כשחטא העני בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו) מן החיטין (ככתוב בו "עשירית האיפה סולת". שם ה, יא) והריהו מביא גם מנחה לחובתו מן השעורין ("מנחת חוטא", במנחת הסוטה, ככתוב בה "עשירית האיפה קמח שעורים". במדבר ה, טו).

וכן מוצאים אנו כי בציבור שהם מביאין מנחת חובתן מן החיטין (בשתי הלחם הקרב בעצרת, ככתוב בהם "לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה". ויקרא כג, יז). ומעתה נקיש: מה יחיד מביא מנחת חובתו מן השעורים וכן מן החיטים — אף ציבור מביאין חובתן גם מן השעורין וגם מן החיטים. ואם אתה אומר שמנחת ביכורים (שהיא מנחת חובה של ציבור) בא מן החיטין, ולא מן השעורים — אם כן לא מצינו בציבור שמביא מנחת חובתו מן השעורין! אלא ודאי שמנחת העומר באה מהשעורים.

ועוד אמר ר' עקיבא דבר אחר (אופן נוסף) להוכיח כי מנחת העומר באה מהשעורים: שכן אם אתה אומר שהעומר בא דווקא מן החיטין ולא מן השעורים — אם כן מעתה אין שתי הלחם הבאים בחג השבועות מן החיטים נקראים "בכורים", שהרי קדמם העומר, והרי אמרה תורה בחג השבועות "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" (במדבר כח, כו), אלא ודאי הריהו בא מן השעורים.

ומתוך דברי הברייתא הללו אומר רבה כי יש פתרון לבעייתו של רמי בר חמא: אם איתא [יש] מקום לסברה שאף שתי הלחם שבאו שלא כסדרן שריין [מתירות] את התבואה החדשה, אפשר לפרוך את ראייתו השניה של ר' עקיבא. שלפי צד זה משכחת לה [מוצא אתה אותה, אפשרות שכזו], במקרה שמקריב הציבור בשנה זו בפסח עומר מהנך דאשרוש [מאלה החיטים שהשרישו] בשנה שעברה קודם לזמן הבאת שתי הלחם ובתר [ואחר] הבאת העומר של אשתקד (שנה שעברה).

ומביא הציבור עוד בשנה זו במנחת שתי הלחם מהנך דאשרוש [מאלה החיטים שהשרישו] קודם לעומר דהשתא [של השנה], ובתר [ואחר] הבאת שתי הלחם של אשתקד. והרי באופן זה שתי הלחם הבאים בשנה זו מן החיטים של שנה זו ראויים להיקרא "ביכורים", אף שגם מנחת העומר הובאה מחיטים, ואולם היו אלה חיטים של שנה שעברה! ומכאן פתרון לבעיית רמי בר חמא, שאין שתי הלחם הבאים שלא כסדרן מתירים את התבואה למקדש.

ודוחים את דברי רבה: מי סברת [האם סבור אתה]

The Gemara questions the claim that the purpose of waiting until the sacrifice of the omer is only in order to fulfill the mitzva in the most optimal fashion. The mishna teaches: From the time that the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that partaking from the new crop on the day of waving the omer, the sixteenth of Nisan, is completely prohibited and one may partake of the new crop only the next day. The Gemara analyzes this statement. What is the reason for this? It is that soon the Temple will be rebuilt, and people will say: Last year [eshtakad], when there was no Temple, didn’t we eat of the new crop as soon as the eastern horizon was illuminated, as the new crop was permitted immediately upon the advent of the morning of the sixteenth of Nisan? Now, too, let us eat the new grain at that time.

And they would not know that last year, when there was no Temple, the illuminating of the eastern horizon permitted one to eat the new grain immediately, but now that the Temple has been rebuilt and there is an omer offering, it is the omer that permits the consumption of the new grain. When the Temple is standing, the new grain is not permitted until the omer offering has been sacrificed. The Gemara concludes its question: And if it enters your mind to say that one waits to partake of the new crop until the omer offering permits the new grain only in order to perform the mitzva in the optimal fashion, would we arise and decree that the entire sixteenth of Nisan is entirely prohibited only due to the performance of a mitzva in the optimal manner?

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Rabban Yoḥanan ben Zakkai stated his ordinance in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says that it is prohibited by Torah law to eat of the new grain until the seventeenth of Nisan, as it is stated: “And you shall eat neither bread nor parched grain, nor fresh stalks, until this selfsame [etzem] day, until you have brought the offering of your God” (Leviticus 23:14).

This does not mean that it is permitted to eat the new grain on the morning of the sixteenth, when the eastern horizon is illuminated. Rather, it is prohibited until the essence [itzumo] of the day. And Rabbi Yehuda holds that when the verse says “until,” it means until and including, meaning that the grain is permitted only after the conclusion of the sixteenth. If so, by Torah law, eating the new grain is permitted only after the conclusion of the sixteenth, unless the omer offering was sacrificed, in which case it is permitted to eat the new grain immediately afterward.

The Gemara asks: And does Rabban Yoḥanan ben Zakkai hold in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda? But he disagrees with him, as we learned in the mishna: From the time that the Temple was destroyed, Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted that partaking from the new crop on the day of waving the omer, the sixteenth of Nisan, is entirely prohibited. Rabbi Yehuda says: But isn’t it forbidden by Torah law, as it is written: “Until this selfsame day”? This indicates that Rabban Yoḥanan ben Zakkai disagrees with Rabbi Yehuda.

The Gemara rejects this. It is Rabbi Yehuda who is mistaken. He thought that Rabban Yoḥanan ben Zakkai is saying that eating new grain on the sixteenth of Nisan is prohibited by rabbinic law. And that is not so; Rabban Yoḥanan ben Zakkai is actually saying that it is prohibited by Torah law. The Gemara asks: But it is taught in the mishna that Rabban Yoḥanan ben Zakkai instituted, which indicates that it is a rabbinic ordinance. The Gemara answers: What is the meaning of the term: Instituted, in this context? It means that he interpreted the verses in the Torah and instituted public notice for the multitudes to conduct themselves accordingly.

§ Rav Pappa and Rav Huna, son of Rav Yehoshua, ate from the new crop on the evening of the conclusion of the sixteenth of Nisan, leading into the seventeenth of Nisan. They held that the prohibition against eating the new crop outside Eretz Yisrael applies by rabbinic law. And therefore we are not concerned for the uncertainty that perhaps the day we think is the sixteenth of Nisan is really the fifteenth, due to the court proclaiming the previous month of Adar a full thirty days long.

And conversely, the Sages of the study hall of Rav Ashi ate from the new crop only on the morning of the seventeenth. They held that the prohibition against eating the new crop outside Eretz Yisrael applies by Torah law. Consequently, they did entertain the concern that the day they thought was the sixteenth might actually be the fifteenth of Nisan, which would mean that the new crop is permitted only the following morning.

This is problematic, as if there is a concern that the sixteenth is really the fifteenth of Nisan, then the seventeenth would be the sixteenth of Nisan. Accordingly, how could they eat from the new crop on that morning? Didn’t Rabbi Yoḥanan ben Zakkai institute that the new crop is prohibited the entire day? The Gemara explains that those Sages of the study hall of Rav Ashi held: And Rabban Yoḥanan ben Zakkai is saying that eating new grain on the sixteenth of Nisan nowadays is prohibited by rabbinic law. And the Sages instituted this prohibition only for the actual day of waving the omer offering, whereas it was not instituted for a day with regard to which the real date is uncertain.

Ravina said: My mother told me: Your father would eat from the new crop only on the evening at the conclusion of the seventeenth of Nisan, leading into the eighteenth. The reason for this was that he held in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda that nowadays it is prohibited to eat of the new crop on the sixteenth of Nisan by Torah law, and he was therefore concerned for the uncertainty that perhaps the sixteenth of Nisan was really the fifteenth, and consequently the seventeenth was really the sixteenth. Therefore he waited until the eve of the eighteenth, when he could be sure that there was no prohibition by Torah law against eating from the new crop.

MISHNA: Sacrifice of the omer offering would permit consumption of the new crop in the rest of the country outside the Temple, and the two loaves offering would permit the sacrifice of the new crop in the Temple. One may not bring meal offerings, or first fruits, or the meal offering brought with libations accompanying animal offerings, from the new crop prior to the sacrifice of the omer, and if he brought them from the new crop they are unfit. After the omer but prior to the two loaves one may not bring these offerings from the new crop, but if he brought them from the new crop, they are fit.

GEMARA: The mishna teaches that meal offerings brought from the new crop prior to the sacrifice of the omer offering are unfit, whereas those brought after the omer but prior to the two loaves are fit. Rabbi Tarfon sat and posed the following difficulty: What is the difference between meal offerings brought before the omer and those brought before the two loaves?

Rabbi Yehuda bar Neḥemya said before Rabbi Tarfon: No, one cannot compare the two situations. If you said that this is the halakha with regard to before the omer sacrifice, this is because at that stage there are no circumstances in which the new crop’s general prohibition was permitted, even with regard to an ordinary person; shall you also say that this is the halakha with regard to before the sacrifice of the two loaves, when the new crop’s general prohibition was permitted with regard to an ordinary person? The new crop ingredient in the meal offering is at least permitted in consumption after the omer is brought. Therefore, the meal offerings that were brought after the omer but before the two loaves are fit.

Rabbi Tarfon was silent, and Rabbi Yehuda ben Neḥemya’s face brightened. Rabbi Akiva said to him: Yehuda, has your face brightened because you answered the elder? I will be astonished if the days of your life will be lengthy. Rabbi Yehuda, son of Rabbi Ilai, said: That period in which that interaction occurred was half a month before Passover. When I ascended again to the study hall for the festival of Shavuot, I asked about him: Where is Rabbi Yehuda ben Neḥemya? And they said to me: He passed away and left this world.

Rav Naḥman bar Yitzḥak says: According to the statement of Rabbi Yehuda ben Neḥemya, libations from first fruits that one brought before the omer offering is sacrificed should be valid. The reason is that the prohibition of the new crop does not apply to fruits at all, and therefore they are never prohibited to ordinary people. When the mishna states that first fruits are prohibited it is referring to first fruits of grain, not the fruit of a tree. The Gemara asks: Isn’t it obvious that libations from first fruits brought before the omer offering are valid? Why would one think that they should not be valid?

The Gemara answers that Rav Naḥman bar Yitzḥak’s statement is necessary, lest you say: It is only there, in the case of the meal offering of grain brought after the omer sacrifice, that it is valid, as the new crop’s general prohibition was permitted with regard to an ordinary person. But here, since with regard to these fruits there are no circumstances in which its general prohibition was permitted, one might say that the libation should not be valid. Therefore, Rav Naḥman bar Yitzḥak teaches us that the opposite is the case: All the more so here it is a valid offering, where the fruit was not prohibited at all.

§ The Gemara presents a mnemonic for the ensuing discussions in the Gemara: Order, sprouting, dung of, elephant. The mishna teaches that a meal offering using the new crop may not be brought prior to the omer sacrifice or the two loaves. Rami bar Ḥama raises a dilemma: With regard to the two loaves offering on Shavuot, what is the halakha as to whether they permit the new grain to be used in the Temple, if this sacrifice was performed out of their order? The sacrifice of the omer permits ordinary people to eat from the new grain, whereas the sacrifice of the two loaves permits the new grain to be used in the Temple. What is the halakha if a new crop sprouted after the omer offering was brought but before the two loaves were brought?

The Gemara asks: What are the circumstances of this case? The Gemara explains: This is referring to a case where they planted the grain in between the time of the sacrifice of the omer and the time of the two loaves offering. And therefore the sacrifice of two loaves passed by first, and then the time of the omer offering of the following year. What is the halakha in such a case? The Gemara explains the two possibilities: Does the sacrifice of the omer and two loaves permit the new grain to be used for meal offerings if sacrificed only in their proper order, whereas if sacrificed out of their order the sacrifice does not permit the new crop? Or perhaps they permit the new grain to be used for meal offerings even when sacrificed out of their order.

Rabba said: Come and hear proof from a baraita: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire, even groats of the fresh ear” (Leviticus 2:14). The verse is speaking of the omer meal offering. From where, i.e., of which grain, is it brought? It is brought from barley. The baraita asks: Do you say that it is brought from barley, or perhaps it is only from wheat?

Rabbi Eliezer says that it is stated “in the ear” with regard to the plague of hail in Egypt: “And the flax and the barley were smitten; for the barley was in the ear, and the flax was in bloom” (Exodus 9:31), and it is stated “in the ear” with regard to the mitzva of the new crop, which is for all generations. Just as the term “in the ear” that is stated with regard to plague of hail in Egypt is referring to barley, as is clear from the next verse: “But the wheat and the spelt were not smitten, for they ripen late” (Exodus 9:32), so too the term “in the ear” that is stated with regard to the new crop for all generations is referring to barley.

The baraita cites another proof that the omer offering is brought from barley. And Rabbi Akiva says: We found an individual who brings his obligation of a meal offering from wheat, which is brought by a poor person for a false oath of testimony, a false oath of utterance, or for entering the Temple while ritually impure, and one who brings his obligation of a meal offering from barley, in the case of a sinner’s meal offering or the meal offering of a sota.

And we also found with regard to the community that they bring their obligation of a meal offering from wheat, in the case of the two loaves offering of Shavuot, and therefore, to keep the halakha of a community parallel to that of an individual there should be a case where the community brings their obligation of a meal offering from barley. And if you say that the omer offering comes from wheat, then we will not have found a case of a community that brings its obligation of a meal offering from barley. Consequently, it must be that the omer offering comes from barley.

Rabbi Akiva suggests another proof: Alternatively, if you say that the omer offering comes from wheat, then the two loaves offering would not be from the first fruits. The verse states that the two loaves offering of Shavuot should come from the first fruits: “Also in the day of the first fruits, when you bring a new meal offering to the Lord in your feast of weeks” (Numbers 28:26). If the omer is from wheat, then the two loaves offering would not be the first offering of the first fruit, as the omer offering of Passover precedes it. Therefore, the omer offering must come from barley. This concludes the baraita.

Rabba resolves Rami bar Ḥama’s dilemma from this last proof of Rabbi Akiva: And if it is so, that the two loaves sacrificed not in their proper order still permit the use of the new crop for meal offerings, you can in fact find a case where the two loaves are from the first fruits even though they are also brought from wheat, just like the omer offering. This is a case where the community sacrifices the current omer offering from these wheat grains that took root prior to the bringing of the two loaves offering but after the bringing of the omer offering of last year.

And the current two loaves offering is brought from these grains that took root prior to the current omer offering and after the two loaves offering of last year. In this scenario, the two loaves come from wheat of this year’s crop and yet they are still called the first fruits, despite the fact that the omer offering also came from wheat, as that wheat is considered the previous year’s crop. Since this case is not mentioned in the baraita, evidently if the two loaves are not in the proper order with regard to a certain crop they do not permit that crop to be used in offerings in the Temple. This resolves Rami bar Ḥama’s dilemma.

In this manner Rabba has attempted to prove that the proper order of the omer offering followed by the two loaves is necessary to permit the new grain for use in meal offerings. The Gemara rejects the proof: Do you hold