מנחות סט ע"א

כי מה שנאמר בתורה בחג השבועות "בכורים" — לענין פירא קא אמרינן [הפירות, החיטים הבאות בשתי הלחם, אנו אומרים], כלומר, שהחיטים הבאות בו למנחה הן החיטים הראשונות מתבואת שנה זו? אין זה כך, אלא הכוונה שיהיו ביכורים לענין המזבח קא אמרינן [אנו אומרים], שבחג השבועות תהיה הקרבת המנחה הראשונה הבאה מן התבואה החדשה, ולא תהא קרבה לפני כן מנחה הבאה מן התבואה החדשה, ואילו לפי אופן זה שהציע רבה הא אכיל לה [הרי כבר נאכל לו, הוקרב] במזבח מפירי דהא שתא [מפירות של שנה זו] בהבאת החיטים בעומר. ונדחתה איפוא ראייתו של רבה, ונשארה במקומה בעייתו של רמי בר חמא.

א ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא שאלה בענין היתר החדש שעל ידי שתי הלחם: פירות האילן של היבול החדש משנה זו, שהם מותרים לאכילת הדיוט (שאין דין חדש להדיוט אלא בתבואת הדגן בלבד), ואולם לא הותרו למקדש אלא לאחר הבאת שתי הלחם בעצרת. ומעתה מבררים באיזה שלב התפתחות צריך להיות האילן בשעת הבאת שתי הלחם כדי שפירותיו יהיו מותרים, האם כבר בשלב ההנצה שלו שריא [מתירה] אותו הבאת שתי הלחם, או שמא מאוחר יותר ורק מזמן שהוא בשלב החנטה שלו והלאה, שרייה [מתירה] אותו הבאת שתי הלחם? ומבררים: מאי [מה פירוש] הנצה, ומאי [ומה פירוש] חנטה? אילימא [אם תאמר] שהכוונה להנצה דפירא [של הפרי] ולחנטה דפירא [של הפרי] — אין לומר כן, שכן השתא [עכשיו, הרי] בהיתר התבואה החדשה להקרבה במקדש שעל ידי הבאת שתי הלחם למדנו (להלן מנחות ע,א) כי כאשר התבואה היתה בזמן הבאת שתי הלחם עדיין בשלב ההשרשה שלה, שריא [מתירה] הבאת שתי הלחם, ואם כן כאשר פרי האילן בזמן הבאת שתי הלחם בשלב ההנצה והחנטה שלו מיבעיא [נצרך] להישאל מה דינו, והרי ברור שהוא מותר.

אלא הכוונה היא להנצה של עלה האילן ולחנטה של עלה האילן שהם בשלב מוקדם בהרבה מהנצה וחנטת הפרי. והשאלה היא: מי הוי כי [האם הריהם כמו] השרשה בתבואה, המותרת על ידי הבאת שתי הלחם או לא? שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ב ועוד שאלה בדין היתר החדש על ידי העומר בעי [שאל] רבא בר רב חנן: חטין שזרען בקרקע, האם הבאת העומר מתירן מאיסור חדש, או אין הבאת העומר מתירן? ומקשים על רבא בר רב חנן: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאשרוש [אם מדובר שכבר השרישו] החיטים הללו באדמה לפני שהובא העומר — הרי כבר תנינא [שנינו] במשנה (להלן מנחות ע,א) שאם השרישו התבואות לפני הבאת העומר, מותר לקוצרן בעת שיבשילו, והרי פירותיהם מותרים באכילה! ואי [אם] המדובר כאשר עדיין לא אשרוש [לא השרישו] החיטים הללו בזמן הבאת העומר — אף בזאת כבר תנינא [שנינו] במשנה זו שבאופן זה אין העומר מתירם.

דתנן [שכן שנינו]: אם השרישו התבואות קודם לעומר — העומר מתירן, ואם לאו [לא] — הריהם אסורין עד שיבא העומר הבא. ונמצא איפוא שאין מקום לבעיה זו!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] בעיה זו אלא באופן הבא, דחצדינהו וזרעינהו [שקצר אותן, את החיטים הללו, וחזר וזרע אותן שוב] קודם להבאת העומר, ואתא [ובא] העומר וחליף עלייהו [וחלף עליהן], וקא מיבעיא ליה [והיא השאלה שנשאלה לו]: מהו דינן של החיטים הללו לנקוטי ומיכל מינייהו [לקחתן ולאכול מהן, מהחיטים הללו שבאדמה]? ועיקרה של השאלה: כיצד יש להתייחס לחיטים הללו המונחים עתה בקרקע. וצדדי השאלה: האם נאמר שהריהן כשאר חיטים קצורות וכמאן דשדייא בכדא דמיא, ושרינהו [כמי שמוטלות בכד הן נחשבות, והתירן] העומר, כדרך שהוא מתיר את החיטים הנמצאות במקומות איחסון אחרים. או דלמא [שמא] יש לומר כי בזריעתו את החיטים הללו בקרקע הרי זה נחשב כמי שבטיל להו לגבי ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], ואין העומר מתיר את התבואות הזרועות בקרקע.

וכיוצא בדבר, יש עוד לשאול בדינן של החיטים הללו הנתונות עתה בקרקע, שאין זה ברור אם כמטלטלין הן נחשבות או כקרקע, לענין דין אונאה בהן: האם יש להן דין אונאה כדברים המטלטלים (שאם המחיר שניתן בעדם היה גבוה או נמוך בשישית ממחירם — נקנה המקח, ואולם המאנה חייב להחזיר למתאנה את דמי האונאה. ואם היה המחיר שניתן בעד המקח גבוה או נמוך ביותר משישית מערכם — המקח בטל), או אין להן דין אונאה, כדין הקרקעות?

ומקשים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] שמדובר באופן שאמר ליה [לו] מוכר החיטים הללו לקונה אותן: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה בקרקע זו שבה הן מונחות עתה שיתא [שש] מידות מסויימות של חיטים, ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] שלא שדא [לא הטיל] בה אלא חמשה מידות אלה של חיטים, והרי זו איפוא אונאה בשיעור שישית — ואולם באופן זה האמר [הרי כבר אמר] רבא: כל דבר אונאה שנעשתה במדה ושבמשקל ושבמנין (שלא ניתנו המידה או המשקל או המנין המוסכם בין הקונה והמוכר), אפילו אם היה ההפרש בין מה שהוסכם לבין מה שניתן פחות מכדי דין אונאה (שהוא שישית) חוזר בו הצד המתאנה מן המקח!

אלא יש לומר שכך היא הבעיה בדין אונאה בחיטים הללו: שאמר ליה [לו] המוכר את החיטים לקונה אותן: שדאי [הטלתי, זרעתי] בה בקרקע זו כמות גרעיני חיטה כדבעי [כמו שצריך, כראוי] לה, ולא נקב במידה מסויימת, ואתו סהדי ואמרי [ובאו עדים ואמרו] דלא שדא [שלא הטיל] בה כדבעי [כמו שצריך] לה. וכאן יש לשאול: האם במקרה כזה יש להן אונאה, כדברים המטלטלין, דכמאן דשדייא בכדא דמיא [שכמו שמוטלות בכד הן נחשבות], ויש להן אונאה. או דלמא [שמא], בזריעתו אותן בקרקע, בטיל להו לגבי ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], וכקרקע הן נחשבות, ואין להם אונאה כקרקע?

כיוצא בדבר יש לשאול בדינן של החיטים הללו: האם החיטים הללו נחשבות כמטלטלין ונשבעין עליהן, כדרך שנשבעים על מטלטלין, או שאין נשבעין עליהן, כדרך שאין נשבעים על הקרקעות. וצדדי השאלה הריהם כעין אלה שנאמרו למעלה: האם כדשדייא בכדא דמיא [כמו שמוטלות בכד הן נחשבות], וכמטלטלי דמו [וכמטלטלים הן נחשבות], ומשום כך אף נשבעין עליהן. או דלמא [שמא] בזריעתו אותן בקרקע, בטיל להו אגב ארעא [ביטל אותן אצל הקרקע], וכמקרקעי דמו [וכקרקעות הן נחשבות], ואין נשבעין עליהן? אף שאלות אלה לא נפתרו, ותיקו [תעמודנה] במקומן.

ג ועוד שאלה בעי [שאל] רמי בר חמא: חטין שנמצאים בתוך גללי בקר (שפלטתן הבהמה בתוך צואתה), וכן שעורין שנמצאים בתוך גללי בהמה, מהו דינם? וכיון שלא הסביר רמי בר חמא במה עוסקת בעייתו זו שואלים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל? ומציעים: אילימא [אם תאמר] ששאל אם חיטים או שעורים אלה נחשבים בכלל אוכלים לענין לטמויי [שייטמאו] בטומאת אוכלין אם נגע בהן דבר המטמא אוכלים, אין מקום לבעיה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] בתוספתא: חטין שנמצאות ברעי (גללי) בקר וכן שעורין שנמצאות בגללי בהמה, אם בעליהן רק חישב עליהן להשתמש בהן לאכילה, ועדיין לא עשה כל מעשה המבטא את מחשבתו זאת — אין מטמא טומאת אוכלין, שאין מחשבה מספיקה כדי להוציאן מביטולן בהיותן בגללים. ואולם אם לקטן מתוך הגללים לצורך אכילה — החיטים והשעורים הללו מטמא טומאת אוכלין!

אלא אם תאמר שבעייתו של רמי בר חמא היא לענין לקיחתן של החיטים והשעורים הללו למנחות — אף בזה אין מקום לבעיה, שהרי פשיטא [פשוט] הוא שלא ניתן לעשות כן, כמו שנאמר בתוכחת הנביא מלאכי את המביאים למקדש מן הדברים המאוסים, ומבזים את שם ה': "...לכם הכהנים בוזי שמי ואמרתם במה בזינו את שמך. מגישים על מזבחי לחם מגואל... וכי תגישו עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך..."(מלאכי א, ז—ח)!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] בעייתו של רמי בר חמא אלא באופן מסויים זה, דנקטינהו [שאסף אותן] בתחילה מתוך הגללים, ולאחר מכן זרעינהו [זרע אותן] באדמה, ועמד וקצרן, וקא בעי לאיתויי [ועתה הוא רוצה להביא] מנחות מינייהו [מהן], והשאלה היא: מאי [מה] הדין? וצדדי הבעיה: האם עיקר פסולן בתחילה של החיטים והשעורים הללו שנלקטו מתוך הגללים, משום דמאיסותא [של מאיסות] הוא זה, ומעתה יש מקום לומר כי כיון דזרעינהו אזדא למאיסותייהו [כיון שזרע אותו הלכה, נעלמה, מאיסותן], ותהיינה מותרות למנחה. או דלמא [שמא] יש לומר כי עיקר פסולן בתחילה משום כחישותא [רזון] הוא, שבזמן שהיו במעי הבקר איבדו את מלאותן ובריאותן, ומעתה יש מקום לומר כי אף השתא [עכשיו], לאחר שעמד וזרען וצמחו מחדש, נמי [גם כן] התבואה הגדלה מגרגרים אלה היא כחושה, ולכך היא פסולה למנחה. ומסכמים כי אף שאלה זו לא נפתרה, ותיקו [תעמוד] במקומה.

ד ועוד שאלה דומה בעי [שאל] רמי בר חמא: פיל שבלע כפיפה מצרית (סל העשוי מנצרים) והקיאה (פלט אותה) דרך בית הרעי (פי הטבעת), מהו דינה של כפיפה זו? ואף בבעיה זו מבררים: למאי [למה], לאיזה ענין הוא שואל?

ומציעים: אילימא [אם תאמר] שמדובר בכפיפה שהיתה טמאה, והשאלה היא למבטל [לענין שתיבטל] טומאתה על ידי הבליעה שבלעה הפיל — אין מקום לשאלה זו, שהרי כבר תנינא [שנינו] במשנה: כל הכלים יורדין (נכנסים) לידי טומאתן (שיהיו ראויים לקבלת טומאה) אף במחשבה שחשב עליהם הבעלים להשתמש בהם. ואולם אין הם עולין (יוצאים) מטומאתן (מקבלת טומאה) אלא בשינוי מעשה. ואם לא היה שינוי מעשה בכפיפה זו, והכפיפה נשארה בעינה כפי שהיתה לפני שנבלעה — הריהי עדיין טמאה!

ומסבירים: לא צריכא [לא נצרכה] השאלה של רמי בר חמא אלא באופן שהפיל בלע הוצין (עלים של דקל), ולא השתנו העלים הללו בתוך מעיו של הפיל, שלא לעסם. ולאחר מכן, כשהוציאם מתוך מעיו עמדו ועבדינהו [ועשו את אותם] עלים לכפיפה מצרית. ואלו צדדי השאלה: מי [האם] הבליעה שבלע הפיל את העלים הוה [הינה] נחשבת כעיכול של העלים, והריהם נחשבים כגללים, ומעתה הכפיפה שנעשתה מהם הוה ליה [הרי היא]

that when we say the two loaves must come from the first fruits, the verse is referring to the new fruit crop grown this year? This is not so. Rather, we say that the two loaves must come from the first fruits sacrificed upon the altar this year. Therefore, even in Rabba’s case the two loaves cannot come from wheat, as the altar had already consumed from the fruit, i.e., the wheat used for the omer offering, of this year.

§ Rami bar Ḥama raises a dilemma: With regard to the two loaves that permit the bringing of first fruit, are all fruit that are budding at the time of the sacrifice permitted, or are only fruit that has gone through formation permitted? The Gemara asks: What is meant here by budding and what is the meaning of formation? If we say that this is referring to the budding of the fruit and the formation of the fruit, this is difficult: Now that it is taught (70a) that even in the case of the grain taking root prior to the bringing of the two loaves, that grain is permitted by their sacrifice, is it necessary to discuss the budding or formation of fruit, which corresponds to a later stage than the taking root of grain?

The Gemara answers: Rather, Rami bar Ḥama is referring to the budding of a fruit tree’s leaf and the formation of a fruit tree’s leaf. The question is whether the budding of the fruit tree’s leaves is like the taking root of grain, and therefore all the tree’s first fruit is permitted by the two loaves, or whether this budding is not similar to the taking root of grain, and therefore the tree’s fruit is not permitted by the two loaves. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ Rava bar Rav Ḥanan raises a dilemma: With regard to wheat kernels that one sowed in the ground, does the bringing of the omer offering permit them to be eaten or does the omer not permit them in consumption? The Gemara asks: What are the circumstances? If this is referring to a case where the wheat kernel has already taken root prior to the bringing of the omer offering, we already learn this in a mishna. If it is referring to a case where the wheat stalk has not yet taken root, we already learn this in a mishna as well.

The Gemara cites the source for this claim. As we learned in a mishna (70a): If crops took root before the sacrifice of the omer offering, the omer permits them to be eaten. And if not, i.e., they took root only after the sacrifice of the omer offering, they are prohibited until the next omer is sacrificed the following year.

The Gemara explains: No, Rava bar Rav Ḥanan’s dilemma is necessary only in a case where one reaped grain and sowed it again prior to the omer, and the time of the omer arrived and passed while the grain was in the ground but before it had taken root. And this is the dilemma that he raises: What is the halakha in such a case? Is it permitted to take these kernels and eat from them? Is their halakhic status considered like that of kernels cast into a jug, i.e., disconnected from the ground, and consequently the sacrifice of the omer offering renders their consumption permitted? Or perhaps he subordinated them to the ground, in which case their halakhic status is that of seeds that did not take root and are therefore prohibited.

Rava bar Rav Ḥanan raises another dilemma with regard to grains that were reaped and then sowed again: Does the halakha of exploitation apply to them in a case of a disparity of one-sixth between their sale price and their market value, which would render the exploiter obligated to refund the difference between the purchase price and the market value, or does the halakha of exploitation not apply to them? Since the halakhot of exploitation apply only to movable property, not to land, this matter depends on whether these grains are considered like detached movable property or whether they have been subordinated to the land.

The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that one said: I sowed six kav of grain in the field, and witnesses came and said that he sowed only five kav in it, that is difficult: But doesn’t Rava say: With regard to any item that is otherwise subject to the halakhot of exploitation, and it is sold by measure, or by weight, or by number, even if the disparity was less than the measure of exploitation in the transaction, the transaction is reversed. A disparity of one-sixth between the value of an item and its price constitutes exploitation only in cases where there is room for error in assessing the value of an item. In a case where the sale item is easily quantifiable, any deviation from the designated quantity results in a nullification of the transaction, even if the sale item in question is subordinate to the ground.

Rather, it is a case where the seller said: I cast kernels in the field as required, without quantifying the measure of the kernels that he cast, and witnesses came and said that he did not cast kernels in the field as required. Are they subject to the halakhot of exploitation, as the halakhic status of these kernels is like that of kernels cast into a jug, and they are subject to the halakhot of exploitation? Or, perhaps the laborer subordinated them to the ground, in which case they have the status of land, which is not subject to the halakhot of exploitation.

Rava bar Rav Ḥanan raises yet another dilemma with regard to grains that were reaped and then sowed again. The halakha is that one does not take oaths with regard to claims on land. Consequently, if one admitted to part of a claim with regard to such grain, which generally obligates him in an oath, does he take an oath with regard to the kernels or does he not take an oath with regard to the kernels? Is their halakhic status like that of kernels cast into a jug, and they are like movable property and one takes an oath with regard to them? Or, perhaps he subordinated them to the ground, and they are like land and one does not take an oath with regard to them. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

§ Rami bar Ḥama raises another dilemma: With regard to wheat kernels that are found in the dung of cattle, or barley kernels found in the dung of an animal, what is the halakha? The Gemara asks: With regard to what issue was this dilemma raised? If we say it was with regard to their capacity to become susceptible to the ritual impurity of food, we already learn this in a baraita, as it is taught: If one found wheat kernels in the dung of cattle or barley kernels in the dung of animals, they do not become susceptible to the ritual impurity of food. But if he collected them for eating, they do become susceptible to the ritual impurity of food.

The Gemara provides another suggestion: Rather, perhaps Rami bar Ḥama’s dilemma is referring to the use of these kernels for meal offerings. The Gemara rejects this: It is obvious that they may not be used for meal offerings, as it is written with regard to those who offer inferior items to the Temple: “Present it now unto your governor; will he be pleased with you or show you favor? Says the Lord of hosts” (Malachi 1:8). Any item that one would not feel comfortable bringing to a governor or local ruler may certainly not be brought to the Temple.

The Gemara explains: No; it is necessary to raise the dilemma in a case where one collected these kernels and sowed them in the ground, and now he wants to bring meal offerings from them. What is the halakha? Is the reason one may not use them initially for meal offerings because they are disgusting, and since he sowed them again their disgusting quality has left? Or perhaps they were initially disqualified because they are considered weakened after having been digested by an animal. And if so, even the grains that have now grown after they were replanted are also weakened, like the kernels that gave rise to them. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.

Rami bar Ḥama raises yet another dilemma: In the case of an elephant that swallowed an Egyptian wicker basket and excreted it intact along with its waste, what is the halakha? The Gemara asks: With regard to what matter was this dilemma raised?

If we say that the dilemma was raised with regard to a case where the wicker basket was ritually impure and the question is if its ritual impurity is nullified by the elephant swallowing it, we already learn in a mishna (Kelim 25:9): All vessels descend into their state of ritual impurity by means of thought. Although an unfinished vessel cannot become ritually impure, if the craftsman decided not to finish it, it immediately assumes the halakhic status of a completed vessel and can become ritually impure. But they ascend from their state of ritual impurity only by means of a change resulting from an action. A ritually impure vessel, once it undergoes physical change, is no longer ritually impure. Therefore, as the wicker basket remained intact without physical change, it is clear that it remains ritually impure.

The Gemara answers: No, it is necessary to raise this dilemma in a case where the elephant had swallowed ends of palm leaves [hutzin] whole, and after the leaves were excreted one made them into an Egyptian wicker basket. The dilemma is as follows: Is this considered digestion, and therefore the basket prepared from the leaves is