מנחות עט ע"ב

ור' אלעזר בר' שמעון סבר לה [הריהו סבור] בענין זה כוותיה דאבוה [כשיטתו של אביו], שכן אמר ר' שמעון ככלל הלכתי מקיף: כל דם קרבן העומד (הראוי) לזרוק על המזבח — כזרוק הוא דמי [נחשב], אף שבפועל הוא לא נזרק על המזבח (כגון במקרה זה שלפנינו, שנשפך הדם ולא נזרק בפועל על המזבח).

א ומבררים עוד את הנאמר במשנתנו. אמר מר [החכם] במשנתנו בדינם של הנסכים שקדשו בכלי שרת ונמצא הזבח פסול, שאם יש זבח אחר — יקרבו עמו. ותוהים: והא [והרי] אמר רב חסדא: שמן שהפרישו לשום (לשם) מנחה זה — הריהו פסול מנתינתו לשום (לשם) מנחה אחרת. ואף נסכים אלה שהופרשו לשם הקרבתם עם קרבן זה, יהיו פסולים מהקרבתם עם קרבן אחר! אמר ר' ינאי בתשובה: לא אמר רב חסדא את דינו אלא בשמן למנחה, ואולם אין כן הדין בנסכים הבאים עם הקרבנות. שכן בנסכים לב בית דין מתנה עליהם, כלומר, רצון בית הדין יוצר בהם תנאי שאמנם לא נאמר, אבל הוא כוונת הדברים, שאם אכן הוצרכו הנסכים לקרבן זה — הרי הוצרכו ויינתנו עמו. ואם לאו [לא] נצרכים לקרבן זה (וכגון שנפסל הקרבן, וכדין משנתנו) — יהו לזבח אחר.

ומקשים: אי הכי [אם כך] הוא הסבר המשנה, שלב בית דין מתנה על כך, בשמן שהופרש למנחה מסויימת ונפסלה המנחה, נמי [גם כן] נאמר שלב בית דין מתנה על כך, וינתן השמן למנחה אחרת! ומשיבים: יש הבדל בין שמן לנסכים, כי השמן — גופה [עצם] המנחה הוא, שהרי הוא נבלל בתוכה. ולכן שמן שהופרש למנחה זו, ונפסלה — לא ינתן למנחה אחרת. מה שאין כן נסכים, הנלוים אל הזבח, אם נפסל הזבח — ינתנו לזבח אחר הנצרך אותה שעה לנסכים.

ומקשים עוד: אם הסבר משנתנו הוא משום שלב בית דין מתנה על הנסכים, שאם נפסל הקרבן שיינתנו הנסכים לקרבן אחר, ליתנו [שיתנו] בית הדין עליהן שבאופן שבו נפסלו הזבחים, דניפקו [שיצאו] הנסכים לחולין לגמרי! ומשיבים: אין לב בית דין מתנה כן, משום הגזירה שמא מתוך כך יבואו אנשים הרואים דבר שהתקדש ויוצא עתה לחולין, ויאמרו (מתוך אי ידיעה שתנאי בית דין היה בדבר) כי מוציאין (מותר להוציא) דברים מתוך כלי שרת לחול.

ומקשים על תירוץ זה: אם יש מקום לחשש זה, ולכך גזרו חכמים שלא יצאו הנסכים לחולין כשנפסלו הקרבנות, השתא [עכשיו], שהתנו בית דין על הנסכים, שבאופן שנפסלו הקרבנות, שיינתנו לקרבנות אחרים, נמי [גם כן] יש מקום לקבוע גזירה מפני החשש שמא יאמרו האנשים הרואים שנסכים שהופרשו לקרבן זה ניתנים לקרבן אחר, כי נסכים שהפרישן לשום (לשם) זבח זה — הריהם כשרין מלכתחילה לתיתם לשום (לשם) זבח אחר!

ומשיבים: התני [הרי כבר שנה, פירש במשנה] מתתיה בן יהודה את דברי משנתנו "אם יש זבח אחר" — כגון שהיה זבח זבוח באותה שעה. ומעתה אין מקום לחשש זה שיאמרו הרואים שנסכים ניתנים לקרבן אחר, שכן יחשבו שהופרשו הנסכים לקרבן זה השני. ומקשים על תירוץ זה: אם כדברי מתתיה בן יהודה היא משנתנו, שמדובר בה שהיה זבח זבוח באותה שעה, יש לדייק מכאן: דווקא באופן זה ניתנים הנסכים לקרבן האחר.

אבל אם אין זבח זבוח באותה שעה, מאי [מה] יהא דינם של הנסכים? שמביאים אותם לכלל שיהיה הנסך נפסל בלינה, ולאחר מכן מוצאים הם לשריפה. ואולם על כך יש לשאול: אדתני סיפא [עד ששנה בסוף המשנה] את המקרה הבא: אם לאו [לא] נמצא זבח אחר הנצרך לנסכים — יפסלו הנסכים בלינה, עדיף ליפלוג וליתני בדידה [לחלק ולשנות בה עצמה, בתוך אותה הלכה] חלוקה זו: במה דברים אמורים שנותנים את הנסכים לקרבן אחר הנזקק לנסכים? דווקא כשהיתה זבח זבוח באותה שעה, אבל אם אין זבח זבוח באותה שעה — לא נותנים את הנסכים לקרבן אחר!

ומשיבים: אכן הכי נמי קא אמר [כך גם כן הוא התנא במשנתנו אמר], שזו כוונת דבריו: במה דברים אמורים שניתנים הנסכים לקרבן אחר? דווקא כשהיה זבח זבוח באותה שעה, אבל אין זבח זבוח באותה שעה — הרי זה נעשה (נחשב) כמי שנפסלו הנסכים בלינה, ופסולין מלהינתן לקרבן אחר. ושואלים עוד: הוסבר למעלה, כי משנתנו הריהי אף כשיטת ר' אליעזר בנו של ר' שמעון, הסבור כשיטת אביו ר' שמעון (בכלל שקבע כי כל העומד להיזרק נחשב כזרוק).

ועוד הוסברו דברי משנתנו (על ידי ר' ינאי, כמבואר למעלה) שהם משום שלב בית דין מתנה על הנסכים שינתנו לקרבן אחר אם הקרבן שלשמו הופרשו נפסל, ומעתה יש לשאול: מי אית ליה [האם יש לו, מקבל] לר' שמעון בן אלעזר סברה זו של לב בית דין מתנה עליהן?

והא [והרי] אמר רב אידי בר אבין במסורת העוברת מפי חכמים, שכך אמר רב עמרם שכך אמר ר' יצחק שכך אמר ר' יוחנן: קרבנות שהופרשו לתמידין, שלא הוצרכו לציבור, שהפרישו אותם לשם כך, ואחר כך התברר שאינם נצרכים, והרי הם קדושים בקדושת הגוף, כיצד ייפדו מהקדש לחולין? לדברי ר' שמעון — אין הם נפדין כשהם תמימים (ללא מום). ואילו לדברי חכמים — הריהם נפדין אף שהם תמימים. שכן סבורים חכמים שלב בית דין מתנה עליהם, שאם לא יצטרכו אותם הציבור — ייפדו אף שהם תמימים. ומכאן עולה, כי ר' שמעון החלוק על חכמים, סבור שאין אומרים כי לב בית דין מתנה עליהם!

ומשיבים: אמנם אף ר' שמעון סבור כי לב בית דין מתנה. ואולם טעמו בקרבנות תמידים שאין הם נפדים אלא כבעלי מומים ולא כתמימים, ואין אומרים שלב בית דין מתנה שייפדו אף כשהם תמימים, שכן שאני התם [שונה שם, בתמידים], דאית להו תקנתא [שיש להם תקנה] שלא יבואו לכלל הפסד, ברעייה בשדה, שמשאיר אותם לעצמם עד שיפול בהם מום, ואז ימכרו. מה שאין כן בנסכים שנפסל קרבנם, שאין להם תקנה אחרת, מלבד נתינתם לקרבן אחר הנצרך לנסכים, שבמקרה שכזה לב בית דין מתנה.

ב משנה ולד הנולד לבהמה שהוקדשה לקרבן תודה, וכן תמורתה של בהמה המוקדשת לקרבן תודה (שהמיר, אף שאסור לעשות כן, את בהמת ההקדש של תודה בבהמת חולין, שאמר "זו תמורת זו". ודינה של התמורה, שזו וזו קדושות הן). או שהפריש בהמה לקרבן תודה ואבדה, ועמד והפריש אחרת תחתיה, והקריב אותה כתודתו, ולאחר מכן מצא את הראשונה — שלושת אלה הקרבנות (ולד תודה, תמורת תודה, תודה שאבדה) אינה טעונה (חייבת בהבאת) לחם עמה, כתודה רגילה. שכן נאמר בדין התודה: "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן וסולת מורבכת חלות בלולות בשמן" (ויקרא ז, יב). והרי זה בא למעט: דווקא התודה עצמה היא שטעונה לחם, ולא ולדה של התודה, ולא חילופה של התודה ולא תמורתה של התודה טעונין לחם.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי מן הכתוב "אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה" למדנו שאין ולד התודה ותמורת התודה וחילופי תודה טעונים הבאת חלות אתם. ועוד בענין הנלמד מכתוב זה תנו רבנן [שנו חכמים]: שנאמר בכתוב: מהו אומר (מה מלמדנו האמור) "תודה יקריב" (הנכלל בכתוב "תודה יקריבנו")? "אם על תודה יקריב", מנין למפריש בהמה לצורך קרבן תודתו, ואבדה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולאחר מכן חזרה ונמצאת הבהמה הראשונה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — מנין לנו שהלכה היא שאיזה מהן שירצה, אותה הוא יקריב ולחמה בא עמה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "התודה יקריב" — איזו מהן שירצה.

ומעתה יש מקום להוסיף ולשאול: יכול יהא הדין שתהא גם התודה השניה, אחר שהוקרבה הראשונה עם לחמיה, טעונה (חייבת בהבאת) לחם אתה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "יקריבנו" — קרבן תודה אחד קרב עם לחמיו, ולא שנים. ודנים עוד: אחר שריבה הכתוב לענין ההקרבה (מן האמור "יקריב"), וכן גם מיעט הכתוב לענין הבאת הלחמים עם הקרבן (מן האמור "יקריבנו"), מנין לנו לרבות ולדות התודה וחליפות התודה ותמורות התודה להקרבה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "אם על תודה". ועדיין יש לשאול: יכול יהא הדין שיהו גם אלה טעונות לחם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "והקריב על זבח התודה" — לומר שתודה עצמה היא הטעונה לחם, ולא ולדה ולא חילופה ולא תמורתה טעונין לחם.

ד ועוד בענין ולד התודה וחילופי התודה ותמורת התודה נמסר כי שלח רב חנינא מארץ ישראל לתלמידי חכמים שבבבל, איגרת ובה דברים משמיה [משמו] של ר' יוחנן: לא שנו במשנתנו שאין שלושת הקרבנות הללו חייבים בהבאת לחמי תודה, אלא לאחר כפרה, אחר שכבר הובאה התודה וחלותיה, אבל לפני כפרה — גם שלושת קרבנות אלה טעונין לחם.

ועוד נמסר כי הוי [היה עוסק] בה בהלכה זו ומתקשה בה, רב עמרם, שכך שאל בה: אהייא [על איזו הלכה במשנתנו, מתוך שלוש אלה הנזכרות בה] מדבר ר' יוחנן? אילימא [אם תאמר] שכוונתו אחליפי [על בהמת חילופי] תודת חובה שהיה מחויב להביא אותה, והביא ראשונה ואבדה, והביא אחרת תחתיה, ונמצאה הראשונה — אין חידוש בדברי איגרתו של רב חנינא בשם ר' יוחנן. שכן אי [אם] לענין שנמצאה הראשונה לפני כפרה שהתכפר בשניה, וללמדנו שהריהי חייבת בלחמים — הלכה זו כבר תנינא [שנינו] בברייתא, העוסקת בתודת חובה, ולמדנו בה מן הכתוב שמאיזה מהן שירצה יביא את תודתו ואת לחמה! ואי [אם] לענין שנמצאה הראשונה לאחר כפרה שהתכפר בשניה, וללמדנו שהריהי פטורה מן הלחמים — אף הלכה זו גם כן כבר תנינא [שנינו] אותה, שכן למדנו בברייתא שרק הראשונה באה בלחמיה, ואין השניה באה בלחמים!

And Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, holds in accordance with the opinion of his father in this matter, as Rabbi Shimon said: Any blood of an offering that stands fit to be sprinkled upon the altar is considered as if it were already sprinkled. Accordingly, although the blood was spilled after it was collected in the cup and was not actually sprinkled, it is nevertheless considered as if it were sprinkled.

§ The Master said in the mishna: If there is another offering that was slaughtered and requires libations, the libations should be sacrificed with that offering. The Gemara asks: But didn’t Rav Ḥisda say that oil that one separated for the sake of this one meal offering is unfit to be brought for the sake of another meal offering? Likewise, shouldn’t libations separated for one offering be unfit for sacrifice with another offering? Rabbi Yannai says: The court tacitly stipulates concerning the libations that if they were required for the offering for which they were separated, they were required and are brought with that offering. But if not, e.g., where the offering was disqualified, they should be brought with another offering.

The Gemara asks: If that is so, then shouldn’t it be that the court tacitly stipulates concerning the oil as well? The Gemara responds: The oil is part of the meal offering itself and cannot be brought for the sake of another meal offering, whereas the libations merely accompany the offering and are not an integral part of it.

The Gemara challenges: If it is so that the court tacitly stipulates concerning the libations, then let the court tacitly stipulate concerning them that if the offering they are meant to accompany is disqualified, they shall emerge to non-sacred status altogether. The Gemara responds: It is a rabbinic decree that the court does not tacitly make this stipulation, lest people who are unaware of such a stipulation see that an item that was previously sanctified has become non-sacred, and they will mistakenly say: One may remove sanctified items from service vessels to become non-sacred.

The Gemara objects: If the Sages did not tacitly make such a stipulation because they were concerned that people might mistakenly conclude that items that were already consecrated in service vessels can become non-sacred, then now as well, where the court tacitly stipulates that the libations should be sacrificed with another offering, let there be a rabbinic decree against such a stipulation, lest people say: Libations that one separated for the sake of one offering are fit for the sake of a different offering ab initio.

The Gemara responds: Mattitya ben Yehuda teaches that the mishna is referring specifically to a case where there was another offering that was slaughtered at the same time. In such a case, there is no concern that people will reach this mistaken conclusion, as one who sees that the libations are sacrificed immediately with the other offering will simply assume that they were separated for the sake of that offering from the outset.

The Gemara objects to this: According to the explanation of Mattitya ben Yehuda, it can be inferred from the mishna that if there is another offering that was slaughtered at the same time, then the libations are sacrificed with that offering; but if there is not another offering that was slaughtered at the same time, then what should be done with the libations? They should be disqualified by being left overnight. If so, rather than teaching in the latter clause of the mishna: And if there is not another offering that requires libations, they should be disqualified by being left overnight; let the tanna distinguish and teach the distinction within the case itself as follows: In what case is this statement said? It is said in a case where there was another offering that was slaughtered at the same time. But if there is not another offering that was slaughtered at the same time, the libations are not sacrificed with another offering.

The Gemara responds: That is also what the tanna of the mishna is saying: In what case is this statement said? It is said in a case where there was another offering that was slaughtered at the same time. But if there is not another offering that was slaughtered at the same time, the libations are immediately considered as if they were disqualified by being left overnight, and they are disqualified.

The Gemara explained above that the mishna is also in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon, and that he holds in accordance with the opinion of his father that any blood that stands fit to be sprinkled is considered as if it has been sprinkled. The Gemara also explained that the mishna allows for the sacrifice of the libations with another offering because the court tacitly stipulates that the libations should be brought with another offering if the first offering becomes disqualified. In light of this, the Gemara asks: But does Rabbi Shimon ben Elazar, i.e., the father of Rabbi Elazar, accept the principle that the court tacitly stipulates concerning the libations?

But didn’t Rav Idi bar Avin say that Rav Amram said that Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to animals that were designated as daily offerings but that in the end were not needed for use by the public, and have inherent sanctity, how shall they be redeemed? According to the statement of Rabbi Shimon, they may not be redeemed as long as they are unblemished, since they retain the status of offerings. But according to the statement of the Rabbis, they may be redeemed even when they are unblemished, as the court initially stipulates that if they are not needed they will not assume the status of an offering. Since Rabbi Shimon disagrees with the Rabbis, it may be inferred that according to Rabbi Shimon, one does not say that the court tacitly stipulates concerning the offerings.

The Gemara responds: In general, Rabbi Shimon holds that the court stipulates concerning them. And it is different there, in the case of the daily offerings, because they have an alternative arrangement through which their total loss may be avoided, as they may be left in the field to graze until they develop a blemish, at which point they may be sold. Since there is no arrangement for the libations save for sacrificing them with another offering, even Rabbi Shimon holds that the court stipulates concerning them.

MISHNA: With regard to the offspring of an animal designated as a thanks offering, or an animal that is its substitute; or in a case where one separated an animal as a thanks offering and it was lost and he separated another in its stead, and the first animal was then found, in all three cases, the second animal, i.e., the offspring, the substitute, or the replacement, is sacrificed, but it does not require the bringing of accompanying loaves. This is as it is stated: “If he sacrifices it for a thanks offering, then he shall sacrifice with the thanks offering unleavened cakes mingled with oil, and unleavened wafers spread with oil, and cakes mingled with oil, of fine flour poached” (Leviticus 7:12). The verse indicates that the initial thanks offering requires loaves, but neither its offspring, nor its replacement, nor its substitute requires loaves.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: What is it that the verse teaches when it states: He sacrifices for a thanks offering? The verse states: If he sacrifices for a thanks offering. From where is it derived that with regard to one who separated an animal as his thanks offering and it was lost and he separated another in its stead, and the first animal was then found, and now they both stand fit to be sacrificed, from where is it derived that he may sacrifice whichever one of them he wishes, and its loaves are brought along with it? The verse states that he shall sacrifice the thanks offering, i.e., as long as he sacrifices some thanks offering.

The baraita continues: One might have thought that the second animal also requires loaves to be brought with it. Therefore, the verse states: “He sacrifices it,” indicating that only one thanks offering requires loaves, but not two. Since the verse included the second animal as fit for sacrifice and excluded it from the requirement to bring loaves with it, from where is it derived that the verse also includes a thanks offering’s offspring, replacements, and substitutes as fit for sacrifice? From the fact that the verse states: “If for a thanks offering,” one might have thought that they would require loaves to be brought with them. Therefore, the verse states: “Then he shall sacrifice with the thanks offering,” indicating that the initial thanks offering itself requires loaves, but neither its offspring, nor its replacement, nor its substitute requires loaves.

§ With regard to the offspring, substitute, and replacement of a thanks offering, the Gemara relates: Rav Ḥanina sent a letter from Eretz Yisrael to the Sages in Babylonia containing the following statement in the name of Rabbi Yoḥanan: The mishna taught that the offspring, replacement, and substitute do not require loaves only in a case where they were sacrificed after the owner achieved atonement, i.e., where the initial thanks offering was already sacrificed with its loaves; but if they were sacrificed before he achieved atonement, they require loaves.

Rav Amram discussed this halakha sent in the name of Rabbi Yoḥanan and asked: To which halakha in the mishna is this referring? If we say that Rabbi Yoḥanan is referring to the replacement for an obligatory thanks offering, then there is no novelty in his statement. If his intention is to teach that where the thanks offering was found before the owner achieved atonement with its replacement, the replacement requires loaves, we already learned this in the baraita, as it states: He may sacrifice whichever one of them he wishes, and its loaves are brought along with it. And if his intention is to teach that where the thanks offering was found after the owner achieved atonement with the replacement, the thanks offering does not require loaves, this too we already learned in the baraita, as it teaches that only the first offering requires loaves.