דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פ - א

אלא שמא תאמר אחליפי תודה נדבה: חילוקו של רבי יוחנן אינו בחליפי תודת חובה שבה עוסקת הברייתא, אלא בחליפי תודת נדבה, היינו, שלא נתחייב להביא תודה אלא אמר על בהמה "הרי זו תודה" שאינו חייב באחריותה, ונאבדה, והפריש אחרת תחתיה על אף שלא היה מחוייב; ובא רבי יוחנן לומר, שאף בזו יש חילוק בין לפני כפרה בין לאחר כפרה;

אף כך אי אפשר לומר, כי הדין אינו כן, אלא: בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם, ומשום שמרבה בתודות הוא -

כלומר, הרי אין התודה שהפריש תחת זו שנאבדה חליפי התודה הראשונה, עד שנפטרנה מהבאת לחם כיון שנמצאה הראשונה והקריב עמה לחם, כי אין זו אלא תודה נוספת שנדב, ונמצאו שתי התודות - תודות גמורות, הטעונות לחם.

אלא שמא תאמר לפרש את חילוקו של רבי יוחנן אולד של תודת נדבה, ובא רבי יוחנן לומר, שאם הקריב את הולד קודם שנתכפר בתודה עצמה, הרי היא טעונה לחם, ולא פטרה הברייתא את הולד מן הלחם אלא כשהקריב את הולד לאחר שנתכפר בתודה עצמה;

אף כך אי אפשר לומר, שאין הדין כן, אלא: בין שהקריב את הולד לפני כפרה בתודה עצמה, ובין שהקריבו לאחר כפרה, אין טעונין לחם, ומשום שאין הולד - "תודה", אלא מותר דתודה [תוספת שגדלה על התודה] היא, ואין התוספת חייבת בלחם.

אלא מפרשת הגמרא את חילוקו של רבי יוחנן, אולד של תודת חובה; ובא רבי יוחנן ללמד שאם הקריב את הולד לפני כפרה הרי הולד טעון לחם, וכדמפרש טעמא ואזיל. [1]

אבל אם הקריב את הולד לאחר כפרה, אין הוא טעון לחם.

ומפרשת הגמרא: מאי קא משמע לן, דקסבר רבי יוחנן: אדם מתכפר בשבח שהשביח ההקדש היינו הולד. כלומר שיכול הוא להתכפר ולצאת ידי חובת תודתו בולד התודה, ואף שהולד קדוש בלאו נדרו, ולא הפריש אותו לנדרו; וכיון שיוצא הוא ידי חובתו בולד ההקדש, אף הולד קרוי "תודה" וטעון הוא לחם; [2] ואין הוא פטור מן הלחם אלא כשמקריבו לאחר שכבר נתכפר, שאין הולד תודה, כי כבר יצא ידי נדרו.

מוסיפה הגמרא:

הוי בה נמי אביי כי האי גוונא, אף אביי נתקשה במימרתו של רבי יוחנן כשם שנתקשה בה רב עמרם, ואף הוא ביאר את דבריו כפי שפירשה רב עמרם.

איתמר נמי ככל אשר נתבאר לעיל בדעת רבי יוחנן:

אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן:

חילופי תודת נדבה: בין לפני כפרה בין לאחר כפרה טעונות לחם, כי מרבה בתודות הוא.

ולד תודת נדבה: בין לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעון לחם, כי מותר דתודה הוא.

ולד תודת חובה, וחילופי תודת חובה [היינו, הן זו שהביא תחת זו שנאבדה, והן זו שנאבדה]: לפני כפרה טעונות לחם, לאחר כפרה אין טעונות לחם; וכפי שנתבאר לעיל. [3]

הלכה למשה מסיני היא בחמש חטאות שהן מתות, ואלו הן: ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, חטאת שנתכפרו בעליה, חטאת שעברה שנתה.

אמר שמואל: כל שבחטאת מתה, בתודה אין טעונה לחם. כל קרבן שאירע בו איזה ענין, שאילו היה קרבן זה קרבן חטאת היתה החטאת הולכת למיתה מחמת אותו ענין, הרי אם היה זה קרבן תודה, יקריבנו, אבל לא יביא לחם עמו.

וכל שבחטאת, אם היה ענין זה גורם שתהיה החטאת רועה בעדר עד שיפול בה מום, הרי אם אירע ענין זה בתודה, יקריבנה, ואף טעונה היא לחם, ומפרש לה ואזיל.

מתיב רב עמרם מן הסיפא של הברייתא שהובאה כבר לעיל עט ב:

מהו אומר "התודה יקריב"? מנין למפריש תודתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות, מנין שאיזו מהן שירצה יקריב תחילה ולחמה עמה? תלמוד לומר: "התודה יקריב".

יכול תהא שניה להקרבה טעונה לחם, תלמוד לומר "יקריבנו", אחד ולא שנים.

ומן הסיפא הפוטרת את השניה מן הלחם, תיקשי לשמואל, שהרי:

ואילו גבי חטאת כי האי גוונא - שנאבדה חטאת והפריש אחרת תחתיה, והיו שתיהן עומדות, והקריב את האחת - הרי השניה רועה לדעת חכמים ולא מתה, כפי שיבואר במשנה שמביאה הגמרא; ולדברי שמואל היה לנו לומר שתהא התודה טעונה לחם!?

דתנן במסכת תמורה כב ב: המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות:

הרי זה מתכפר באחת מהן, והשניה תמות, דברי רבי.

וחכמים אומרים: אם נמצאת הראשונה קודם שנתכפר בשניה, לא תמות אפילו אחת מהן, כי אין חטאת מתה אלא שנמצאה לאחר שנתכפרו בעלים באחרת שהפריש -

ומשמע לדעת חכמים: הא אם נמצאת הראשונה קודם שנתכפרו בעלים בשניה, והרי שתיהן עומדות ונתכפר באחת מהן, הרי השניה רועה. וכנגדה בתודה יש לנו לומר שהיא טעונה לחם!?

ומשנינן: שמואל שאמר כלל כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם - כרבי סבירא ליה, דאמר חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה, אפילו נמצאת קודם שכיפרו הבעלים בשניה, כיון שהקריב את השניה, הרי הראשונה מתה. ולשיטת רבי, אכן כלל זה אמת הוא. [4] ומקשינן: אלא רועה לרבי, היכי משכחת לה [האיך תמצא לדעת רבי חטאת רועה]?

הרי בהכרח משכחת לה חטאת רועה לרבי רק כדרבי אושעיא. דאמר רבי אושעיא: הפריש שתי חטאות לאחריות, שאם תאבד האחת יקריב את השניה, [5] הרי זה מתכפר באיזה מהן שירצה, והשניה תרעה.

והשתא תיקשי: והא גבי תודה כי האי גוונא - שהפריש שתים לאחריות - אין זו שהקריב שניה טעונה לחם; ואילו שמואל אמר כל שבחטאת רועה, בתודה טעונה לחם!? [6] אלא, מיישבת הגמרא באופן אחר את קושייתו של רב עמרם: [7]

שמואל כרבי שמעון סבירא ליה - שלדעתו, כל חטאת שנתכפרו בעליה, הרי השניה מתה ולא רועה - דהרי אמר: חמש חטאות מתות;: חטאת שנתכפרו בעליה, ובכלל זה בין האופן שנחלקו בו רבי ווחכמים, וביניה האופן שדיבר בו רבי אושעיא, הדין הוא שהשניה מתה ולא רועה; וניחא דברי שמואל שכלל "כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם".

ומקשינן: והא "חטאת רועה" לרבי שמעון לית ליה כלל!? כלומר, האיך אמר שמואל "כל שבחטאת רועה בתודה אינה טעונה לחם", והרי כיון שהוא סובר כרבי שמעון, הרי לפי שיטתו אין כלל חטאת שהיא רועה!?

ומשנינן: שמואל נמי חדא קאמר [אף שמואל לא אמר אלא דבר אחד]: כל שבחטאת מתה, בתודה אין טעונה לחם. אבל החלק השני שנאמר משמו "כל שבחטאת רועה, בתודה טעונה לחם", לא אמר שמואל. [8]

שואלת הגמרא: מאי קא משמע לן שמואל בכלל זה? [9] ומפרשת הגמרא: שמואל שאמר כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם, דממילא משמע, ולד תודה שאבדה אינה טעונה לחם, שהרי ולד חטאת הוא מחמש חטאות המתות, לאפוקי מדרבי יוחנן, דאמר לעיל: ולד תודת חובה לפני כפרה טעון לחם, ומשום דאדם מתכפר בשבח הקדש

קא משמע לן שמואל דלא מתכפר בשבח הקדש, וולד תודה כיון שבחטאת למיתה הוא הולך, אינו טעון לחם אפילו הקריבו קודם שנתכפר בתודה עצמה. [10] אמר רבה: מי שהתנדב ואמר "זו תודה, וזו לחמה":

אם אבד הלחם שהפריש, הרי זה מביא לחם אחר, כי מאחר שנתנדב להקריבה לתודה, הרי היא מחייבת אותו בלחם, ואין מגרע מחובתו מה שאבד הלחם שהפריש.

אבל אם אבדה תודה, אינו מביא תודה אחרת, כלומר, אינו חייב להביא תודה אחרת כלל, שהרי לא נתחייב להביא תודה אלא נדב את זו לתודה והרי אבדה, ואף שהלחם קיים, אין הוא מתחייב בגללו להביא תודה אחרת; וגם אם ירצה להביא תודה אחרת אין הוא יכול להביאה עם הלחם שהפריש לתודה שאבדה, שהלחם הוקבע לתודה שאבדה ואינו יכול לשנותו לתודה אחרת, אלא ייפדה הלחם ויצא לחולין. [11]

שואלת הגמרא: מאי טעמא, מה טעם החילוק בין תודה ללחם?

ומפרשת הגמרא: משום שלחם גלל תודה [הלחם בא בגלל התודה], ואין תודה גלל לחם. [12]

ואמר עוד רבה: [13] הפריש מעות לתודתו שנדר להביא,

הערות

[1] ראה ב"שפת אמת", כיצד יהא דין התודה שמביא אחר הולד, אם היא טעונה לחם.

[2] א. לשון רש"י הוא: דקסבר אדם מתכפר בשבח שהשביח הקדש לאחר שהוקדש, הלכך כיון דאילו אבדה התודה נפיק ידי נדבתו [לכאורה צ"ל חובתו] בולד, "תודה" קרינן ביה, וטעונה לחם אם הקריבה תחילה, דהא אהני ליה דבהאי יצא ידי נדרו; אבל ולד תודת נדבה דלאו עליה רמיא אם אבדה, ליכא למימר אולד במקום תודה הוא, ובו מתכפר, דהא אם האם קיימת, מן הדין צריך להקריבה, ואם אבדה, בלא ולד נמי הוי מפטרי. ב. בדין תמורת הקדש אם אדם מתכפר בה כמו בולד נחלקו הראשונים והאחרונים: ראה בלשון הרמב"ם שהובאה בהערה בהמשך הסוגיא, וראה ב"קרן אורה" כאן, ברש"ש כאן, ב"חזון איש" תמורה סימן לג ז; וראה עוד ב"קהלות יעקב" תמורה סימן יד, ומה שהביא בדין זה ב"שלמי יוסף" סימן קטז ד"ה ובאמת.

[3] כתב הרמב"ם [פסולי המוקדשין יב ח]: ולד תודה [של חובה] ותמורתה, והמפריש תודתו [של חובה] ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, אם הביאן לאחר שכיפר בתודה ראשונה אינן טעונין לחם, ואם עדיין לא כיפר בה והרי היא וחליפתה או היא וולדה או היא ותמורתה עומדות הרי שתיהן צריכות לחם; במה דברים אמורים בנודר תודה, אבל תודת נדבה חליפתה ותמורתה טעונין לחם, וולדה אין טעון לחם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. ונלאו האחרונים - ראה "קרן אורה" כאן ו"זבח תודה" כאן ו"ספר המפתח" - למצוא מקור לדברי הרמב"ם [שלא כמבואר בסוגייתנו לפירוש רש"י] שאם שתיהן עומדות הרי שתיהן טעונות לחם; גם לשונו של הרמב"ם בחילוקו באיזה אופן טעון לחם ובאיזה אופן אין טעון לחם, צריך ביאור; גם על מה שכתב שתמורת תודת נדבה טעונה לחם, הקשו עליו מן הסוגיות דלקמן, ויש שהגיהו את לשונו, ראה שם בכל זה.

[4] [קצת יש לעיין: למה האריכה הגמרא, ולא אמרה בפשיטות "שמואל כרבי סבירא ליה"; וביותר, הרי הקושיא על שמואל היתה, בין אם הקריב את זו שנאבדה ובין אם הקריב את זו שהפריש, למה השניה שהיא רועה אינה טעונה לחם, ולפי זה אין די במה שנאמר, דרבי סבירא ליה: חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה הרי היא מתה, שבזה לא יתיישב עדיין למה אם הקריב ראשונה את זו שנאבדה, השניה אינה טעונה לחם; והיה לגמרא להביא את לשון המשנה: מתכפר באחת מהן והשניה תמות].

[5] פירשו התוספות: לא בהפריש בזו אחר זו, דאם כן אין מתכפר בשניה, [שהרי כיון שהפריש אחת לחטאת, וחטאת הרי אינה באה בנדבה, אינו יכול להוסיף להקדיש אחרת לשם חטאת, שהרי הראשונה עומדת ולא נאבדה שיתחייב באחריותה], ו"מתכפר באחת מהן" משמע, באיזה שירצה; ובמפריש בבת אחת נמי לא איירי, ד"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו", כדאיתא בפרק האיש מקדש [נ א], אלא כגון דאמר תיקדוש אחת מהן מתוך השתים, כי ההיא ד"ליקדשו ארבעים מתוך שמונים" דלעיל [עח ב, דאמרינן "לאחריות קא מכוין"]. והתוספות בפסחים צז ב ד"ה הפריש שתי חטאות לאחריות פירשו גם כן דמיירי בכגון שאמר "אחת מהן תהא חטאת, והאחרת לאחריות", והוסיפו: וקשה לן, בשלא נאבדה החטאת, אמאי שניה תרעה, והא לא הוקדשה אלא לאחריות החטאת, דהיינו אם תאבד, אבל אם לא נאבדה לא נתקדשה! ? ונראה לר"י, דכל כי האי גוונא גמירי לה דרועה; וראה עוד בזה בהערה בהמשך הענין.

[6] א. מלשון רש"י ומהפירוש המיוחס לו נראה בביאור הקושיא: אלא רועה לרבי היכי משכחת לה, דהיינו, כיון שדברי שמואל נאמרו לשיטת רבי, ושמואל הרי כלל "כל שבחטאת רועה, בתודה טעונה לחם", הרי בהכרח שאף לרבי יש אופן שהחטאת רועה; ואופן זה הרי הוא כדרבי אושעיא, ואם כן תיקשי: הרי בתודה אינה טעונה לחם. אך מדברי התוספות שכתבו: רועה לרבי היכי משכחת לה, דרבי אושעיא אליבא דרבי אמרה כדאיתא בתמורה; משמע, שקושיית הגמרא היא: הרי אף לדעת רבי איכא חטאת שהיא רועה וכדאמר רבי אושעיא, וכנגדה בתודה הרי אינה טעונה לחם. ב. פירש רש"י מכתב יד: והא גבי תודה כי האי גוונא, אם הפריש שתי תודות לאחריות, אין שניה טעונה לחם, דהא ליכא למימר - כעין דאמרינן לעיל גבי חליפי תודת נדבה - "מרבה בתודות הוא", דהא ודאי לשם חדא חובה אפרשינהו, וכתיב "התודה", התודה טעונה לחם ולא חליפתה; ומבואר מדברי רש"י שהשניה קריבה, רק שאינה טעונה לחם כחליפי תודת חובה שנאבדה; וזה הוא לכאורה שלא כדברי התוספות - המובאים בהערה 5 - שפירשו את מה שאמרו "הפריש לאחריות", דהיינו שהקדיש אחת מתוך שתים, שהרי אם כן השניה אינה קדושה כלל. ואכן ראה ב"שלמי יוסף" סימן קיח שהביא בשם הגרא"מ שך זצ"ל לדקדק מדברי הרמב"ם [שגגות ג ה] שלא כדברי התוספות, שכתב שם: הביא שתי חטאות על חטא אחד יקריב אי זו שירצה, והשניה תרעה: ; ומשמע ששתיהן קדושות; וראה גם ב"קרן אורה" שכתב מסברא דנפשיה שלא כהתוספות, ראה שם ; [וראה עוד לקמן עמוד ב בהערה על דברי הגמרא "הא לחמה והא תיהוי אחריות", ולקמן פא א ברש"י מכתב יד ד"ה וליקדשו ובד"ה ולייתי, ובמה שנרשם בהערות שם על דבריו].

[7] כן נראה בפשיטות כוונת הגמרא, שישוב זה בא במקום מה שאמרה הגמרא לעיל דשמואל כרבי סבירא ליה, כי אין צריך לכך, אלא כרבי שמעון סבירא ליה שמדבריו נראה שאף הוא סובר שהשניה תמות, כיון שנתכפרו בעליה, ואף אין סובר הוא כרבי אושעיא, אלא שלשון רש"י מכתב יד לא נראה כן, וצריך תלמוד; וראה לשון הפירוש המיוחס לרש"י, דרבי שמעון אינו סובר לא כרבי ולא כרבנן, וכוונתו צריכה ביאור.

[8] הנה לשיטת רש"י שקושיית הגמרא - לפי מה שסברה הגמרא ששמואל כרבי - היתה, מכח מה שאמר שמואל "כל שבחטאת רועה", תיקשי לכאורה: למה לא יישבה הגמרא מיד, דשמואל חדא קאמר; אבל לפירוש התוספות שקושיית הגמרא היתה, דלפי רבי נמי הרי משכחת לה חטאת רועה ובתודה אינה טעונה לחם, ניחא, שהרי אפילו אם שמואל לא אמר אלא דבר אחד, מכל מקום הרי אמר שדוקא משום שבחטאת מתה אינה טעונה לחם, אבל אם תמצא חטאת רועה, כנגדה בתודה היא טעונה לחם.

[9] פירש רש"י מכתב יד: מאי קא משמע לן שמואל, כולהו [כלומר, כל החטאות המתות שהן אינן טעונות לחם בתודה] תנינא לעיל דאין טעונות לחם, והא ודאי ליכא למימר דכשעברה שנתה אתא לאשמועינן [שבחטאת היא מתה ובתודה אינה טעונה לחם], דהא תודה כשירה אפילו בת עשר שנים; [ויש לעיין: חטאת שמתו בעליה, שהיא מתה, ומשמע שבתודה אינה טעונה לחם, היכן תנינא! ?].

[10] לכאורה אינו מובן, איך נשמע משמואל לאפוקי מדרבי יוחנן, והרי לרבי יוחנן - בפשוטו - כשם שאדם מתכפר בשבח תודה כך מתכפר הוא בשבח חטאת ואינו הולך למיתה אלא כשכבר נתכפר באמו, כי בפשוטו עיקר הטעם שהוא הולך למיתה אינו אלא משום שאינו ראוי לכפרה, אבל אם הדין הוא שאדם מתכפר בו, כי אז אינו הולך למיתה; ואם כן איך נשמע משמואל שהולד הולך למיתה ואינו טעון לחם! ? וכתבו התוספות בד"ה מאי, דאם ולד חטאת למיתה אזיל, אי אפשר שיתכפר בו; והיינו, שדין ולד חטאת שהוא הולך למיתה אינו תלוי במה שאינו מתכפר בו, אלא דין מחלט הוא, ומטעם זה עצמו אין ראוי להתכפר בו; ואם כן, הרי כיון שאמר שמואל דבתודה אינו טעון לחם, מוכח, שאין אדם מתכפר בשבח הקדש; [וראה מה שהקשו על דברי עצמם מסוגיית הגמרא לקמן פא א]. אך ראה ב"שלמי יוסף" סימן קטז שהביא מלשון רש"י במעילה י ב שכתב "ולד חטאת להכי מתה, שהרי אינה ראויה לכפרה שלא הפרישה מתחילה לכך, ותמורת חטאת נמי להכי מתה, שהרי באה בעבירה, ד"לא ימיר" כתיב, וחטאת שמתו בעליה נמי להכי מתה, דאין כפרה למתים דמיתתן כיפרה עליהן", ואם כן, אם באמת היה הדין שאדם מתכפר בשבח הקדש, כי אז לא היה ולד חטאת הולך למיתה אלא לאחר כפרה בלבד, ותיקשי: מה ראיה משמואל שלא אמר אלא "כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם" שהוא אינו סובר כרבי יוחנן, והרי שמא באמת ולד חטאת קודם כפרה אינו הולך למיתה, ובתודה באמת טעונה לחם, וכדעת רבי יוחנן לעיל! ? [ואפשר, דכשם שדקדקה הגמרא מרבי שמעון שאמר סתם "חטאת שנתכפרו בעליה", שלמיתה היא הולכת בכל אופן, כך גם מלשון "ולד חטאת" שהזכיר רבי שמעון בדבריו משמע שבכל אופן למיתה הוא הולך, וראיית הגמרא משמואל הוא לפי מה שהסבירה הגמרא בדעתו שהוא סובר כרבי שמעון].

[11] א. נתבאר על פי הפירוש המיוחס לרש"י עם דברי רש"י בכתב יד, ועל פי הסוגיא בפסחים יג ב, ודברי ה"שפת אמת" וה"זבח תודה" כאן. ב. כתב רש"י בפסחים יג ב ד"ה אין: אין מביא תודה אחרת על אותו לחם, ופודין אותו ויוצא לחולין:. בדמים יקח תודה, או לחם תודה אחרת. והתוספות שם בד"ה אין, חלקו וכתבו: אין נראה, כיון דלחם גופיה לא חזי לתודה אחרת, דמים נמי לא חזו לתודה אחרת, דמאי שנא; ובפרק התודה [בהמשך הסוגיא כאן] אמר בהדיא, הפריש מעות ללחמי תודה וניתותרו, אין מביא בהן תודה אחרת; [וראה הערה 12].

[12] הנה לכאורה טעם זה הוא לפרש למה כשהתודה קיימת הרי זה מחייב להביא לחם אחר, ואילו כשהלחם קיים אין זה מחייבו להביא עמו תודה; אך אין בזה טעם למה שכלול במימרא זו, שהלחם הוקבע לתודה זו ואינו יכול להביאו עם תודה אחרת. וראה ב"מקדש דוד" סימן כט אות ד שהביא מה שכתב רש"י בפסחים יג ב: אבדה התודה אינו מביא תודה אחרת על אותו לחם, דלחם גלל תודה, וכיון דהוקבעה לזו פסול לאחרת - וכתב על זה: והנה זה דאין הלחם ראוי לתודה אחרת, הטעם הוא: כיון דמהאי תודה נפטר כיון דאמר "הרי זו" ואבדה, אם כן לתודה אחרת אין הלחם ראוי, דלחמי תודה הם דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין כדאמרינן במנחות פא [שם איירי לענין הבאת לחמי תודה ממעות מעשר שני], דאף על גב דעל התודה אמר "הרי זו", לעולם הלחם הוא דבר שבחובה כדאמרינן שם, אם כן, כיון דאינו בא אלא מן החולין, איך אפשר לצאת בהאי לחם שכבר הוא קודש; [ולכאורה מדברי התוספות המובאים בהערה 11, שתמהו על רש"י: איך מביא הוא תודה אחרת מדמי הלחם, מוכח לכאורה דלא כה"מקדש דוד" שאם עיקר הטעם שאינו מביא את הלחם לתודה אחרת הוא משום שדבר שבחובה הוא, אם כן למה לא יתנדב תודה בדמי הלחם, שאין זה דבר שבחובה, ורק את הלחם שהוא דבר שבחובה אינו יכול להביא מדמי הלחם].

[13] ראה בגליון הגמרא שהגיהו כן, וכן נראה מדברי ה"שיטה מקובצת" בעמוד ב אות א.

אלא נאמר כי דברי ר' יוחנן עוסקים לא בחליפי תודת חובה אלא בחליפי תודה נדבה — אף זה קשה, שאין מקום להבחין בין לפני כפרה ובין לאחר כפרה, שכן בבהמת תודה שהובאה במקום זו שאבדה, דינה הוא בין שנמצאה הראשונה לפני כפרה שהביא את השניה ונרצה לו בה, ובין שנמצאה הראשונה לאחר כפרה טעונות — בשני האופנים הללו באות שתי התודות עם לחם, שכן הרי זה מרבה בתודות הוא, שהרי מכיון שלא היה מחויב גם בראשונה, אם הביא עוד אחרת הרי היא כתודה נוספת שרוצה להביא, ולכן אם מוסיף עוד תודה צריך להוסיף לה לחם!

אלא צריך לומר שדברי ר' יוחנן עוסקים בולד הנולד לבהמה שהוקדשה לתודה הבאה בנדבה — אף זה קשה, שאין מקום להבחין בין קרב הולד לפני כפרה (שטרם הוקרבה אמו כקרבן התודה) ובין לאחר כפרה (שכבר הוקרבה אמו לקרבן התודה), שהרי בולד תודה דינו הוא שבין לפני כפרה בין לאחר כפרה — אין טעונין לחם, כי נחשב הדבר למותר (תוסף) של התודה היא, ואין תוספת התודה באה בלחמים! אלא צריך לומר שבענינו של ולד תודה חובה אמר ר' יוחנן את דבריו, כי אם הוא קרב לפני כפרה — הריהו טעון לחם, ואם הוא קרב לאחר כפרה — אין הוא טעון לחם.

ומסבירים: מאי קא משמע לן [מה הוא, ר' חנניה באיגרתו, משמיע לנו] בדבריו אלה? דקסבר [שסבור הוא] ר' יוחנן כי אדם מתכפר בשבח (תוספת ויתרון) שנוסף על ההקדש המקורי אותו הוא הקדיש. וכגון המקריב את ולד התודה לחובתו, אף שהוא הקדיש את אמו לקרבן, הריהו מתכפר בוולד הנולד לה (שהריהו מכלל שבח ההקדש), ואם הקריב את ולד התודה קודם שהתכפר באמו — הריהו אף מביא אתו את לחמי התודה. ומוסרים: הוי [עסק, התקשה] בה בדברי איגרתו של ר' חנניה, בשיטת ר' יוחנן, נמי [גם כן] אביי כי האי גוונא [כעין זה] שהתקשה בה רב עמרם, ואף אביי הגיע בסופו של דבר למסקנה כעין זו שהגיע אליה רב עמרם, שדברי ר' יוחנן הינם בעניינו של ולד תודת חובה.

ומוסיפים עוד בענין זה, שכהבנה זו של רב עמרם ואביי בדברי ר' יוחנן, איתמר נמי [נאמר גם כן] שאמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' יוחנן: בחילופי תודה נדבה — אין הבדל בדין בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה, שכן בשני אופנים הללו הריהי טעונה לחם, וטעם הדבר: שכן מרבה בתודות הוא. וכמו כן, אף בולד תודה נדבה — אין הבדל בדין בין לפני כפרה, בין לאחר כפרה, שכן בשני האופנים הללו הרי התודה אין טעון לחם, וטעם הדבר: שכן מותר של תודה הוא, ואין מותר התודה חייב בחלות. ואולם בולד תודה חובה — יש הבדל בדין אם קרב לפני כפרה או לאחר כפרה. שכן אם קרב לפני כפרה — הריהם טעונין לחם, ואם קרב לאחר כפרה — אין הם טעונין לחם.

א ומביאים עוד בענין לחמי תודה בקרבן תודה שאבד והופרש אחר תחתיו, אמר שמואל כלל בדין חיוב לחמי תודה: בכל אחד מהאופנים שארעו בקרבן חטאת ונקבע בהם שהריהי מתה (יש להביא אותה לכלל מיתה), אם ארע כדבר הזה בקרבן תודה — אין היא טעונה לחם. ובכל אחד מהאופנים שארעו בקרבן חטאת ונקבע בהם שהריהי רועה (יוצאת למרעה עד שיפול בה מום, ותיפדה), אם ארע כדבר הזה בקרבן תודה — הריהי טעונה לחם.

מתיב [מקשה] רב עמרם על קביעה זו המשווה את דין הלחמים בתודה לדין מיתה או רעייה בחטאת, מן הברייתא שהובאה למעלה, בה שנינו: מהו אומר (מה מלמדנו האמור) "התודה יקריב"? מנין למפריש בהמה לקרבן תודתו, ואבדה הבהמה, ועמד והפריש בהמה אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, והרי עתה שתיהן עומדות (מזומנות) לפניו להקרבה, מנין לנו שהלכה היא כי איזו מהן שירצה, אותה יקריב ולחמה בא עמה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו האמור) "התודה יקריב". יכול יהא הדין שתהא אף התודה הקרבה שניה טעונה לחם? לכך תלמוד לומר: "יקריבנו" — בקרבן תודה אחד בא הלחם, ולא בשנים.

ואילו גבי [אצל] קרבן חטאת במקרה כי האי גונא [כגון זה] אין דינה של החטאת למיתה, אלא שהיא רועה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הפריש בהמה לחטאתו שהוא חייב בה, ואבדה בהמה זו, ועמד והפריש אחרת תחתיה, ולאחר מכן נמצאת הבהמה הראשונה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — הריהו מתכפר באחת מהן שירצה, והבהמה השניה תמות (תובא למיתה), אלו דברי רבי. ואילו חכמים חולקים ואומרים שבאופן זה אין דין מיתה בחטאת השניה, שכן כלל הוא כי אין קובעים בדינה של החטאת שהיא מתה אלא רק בזמן שנמצאת הראשונה שאבדה לאחר שכבר קרבה השניה ונתכפרו בה הבעלים. הא [הרי] מכאן נלמד כי אם נמצאה החטאת הראשונה קודם שנתכפרו בעלים בשניה, ועתה הרי שתיהן עומדות לפניו להקרבה — הריהו מקריב אחת מהן, והאחרת רועה!

ומשיבים: שמואל כדעת רבי סבירא ליה [סבור הוא], שכך אמר רבי: בהמת חטאת שהיתה אבודה בשעת הפרשה של בהמה שניה, אף שנמצאה לפני שהוקרבה השניה והתכפרו בה הבעלים — הריהי מתה, ולא מוצאת לרעייה. והרי זה ככלל של שמואל המשווה בין דין מיתה בחטאת לבין פטור לחמים בתודה.

ושואלים על כך: אלא מעתה, שאף באופן זה סבור רבי שבהמת החטאת האחרת הריהי מוצאת למיתה, אם כן הלכה זו בחטאת הרועה, לדעת רבי היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה] שתהיה רועה? אין זה אלא כדברי ר' אושעיא, שכן אמר ר' אושעיא: הפריש אדם שתי חטאות, וטעם הפרשת שתי חטאות: האחת — לחובתו, והשניה — לאחריות, שאם האחת תאבד, יביא את השניה. מה דינן של אלה? הריהו מתכפר באיזה מהן שירצה, והשניה — תרעה. ואולם

הא [הרי] גבי [אצל] מקרה בקרבן תודה כי האי גוונא [כגון זה] אין טעונה לחם, ואילו לדעת שמואל כל שבחטאת רועה, בתודה הריהי חייבת בלחם. ואין איפוא מקום לומר ששמואל סבור כרבי! אלא יש לומר כי שמואל כשיטת ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא], שכך אמר ר' שמעון: יש חמש חטאות שנקבע בדינן שהן מתות, ובכלל החמש הללו חטאת שאבדה ונמצאה לפני שהוקרבה השניה, שהאחת קריבה והשניה מתה, וכן המפריש שתי חטאות לאחריות.

ומקשים גם על תירוץ זה: והא [והרי] אי אפשר להעמיד את דברי שמואל כשיטת ר' שמעון, שכן דין חטאת הרועה לר' שמעון לית ליה [אין לו] כלל, ואילו שמואל אמר כי כל שבחטאת רועה — בתודה חייבת בלחם?

ומשיבים: שמואל נמי חדא קאמר [גם כן רק אימרה אחת אמר] ולא שתים, שכך אמר: כל שבחטאת מתה — בתודה אין טעונה לחם ואת האימרה הבאה "כל שבחטאת רועה — בתודה טעונה לחם" לא אמר שמואל. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה הוא, שמואל, השמיע לנו] בכך? ומסבירים: לאפוקי [להוציא, למעט] מדברי ר' יוחנן, שאמר כי אדם מתכפר אף בשבח הקדש, ולכך לשיטת ר' יוחנן ולד תודת חובה הקרב לפני שקרבה אמו הריהו טעון לחם, קמשמע לן [הוא, שמואל, משמיע לנו] שלא כך הוא הדין, שאין אדם מתכפר בשבח הקדש, ולכך ולד תודה אינו טעון לחם, ובדומה לולד חטאת שדינו למיתה.

ב ועוד בדין לחמי התודה אמר ר' אבא: מי שנדב להקדש ואמר "זו הבהמה הריהי לקרבן תודה וזו הסולת הריהי ללחמה". אם אבד הלחם ולא אבדה התודה — הריהו מקריב את התודה הזו ומביא עימה לחם אחר. ואם אבדה התודה ולא אבד הלחם — אינו מביא תודה אחרת שיוקרב עם לחם זה, למרות שיש לו לחם. ומסביר: מאי טעמא [מה טעם הדבר], שנשתנה דין הלחם שאבד מדין התודה שאבדה? לחם התודה הריהו בא לגלל (בגלל) התודה, ולכך אם אין קרבן תודה — אין מקום להבאת הלחם. ואין תודה באה לגלל (בגלל) לחם, ולכך אם אבד הלחם — הריהו מקריב את התודה, ומביא לחם אחר עימה.

ג ועוד הלכה דומה, המבדילה בין דין התודה לדין לחמיה, אמר רבא: מי שנדר להביא קרבן תודה, והפריש מעות לתודתו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, perhaps Rabbi Yoḥanan was referring not to the replacement for an obligatory thanks offering, but to the replacement for a voluntary thanks offering. This too is difficult, because whether the initial thanks offering was found before the owner achieved atonement with the replacement or after he achieved atonement, both offerings require loaves, as the owner is considered one who increases thanks offerings. That is, since he was not required to bring a replacement for the offering, if he brings another offering it is considered an additional voluntary offering, and a voluntary thanks offering requires loaves.

Rather, perhaps Rabbi Yoḥanan was referring to the offspring of a voluntary thanks offering. This too is difficult, because whether the offspring was sacrificed before the owner achieved atonement with its mother or after he achieved atonement, offspring do not require loaves, as this is considered a leftover of the thanks offering, which does not require loaves. Rather, perhaps Rabbi Yoḥanan was referring to the offspring of an obligatory thanks offering. Rabbi Yoḥanan teaches that if the offspring was sacrificed before the owner achieved atonement, it requires loaves, but if it was sacrificed after he achieved atonement, it does not require loaves.

The Gemara asks: According to this explanation, what is Rav Ḥanina teaching us by sending this letter? He teaches us that Rabbi Yoḥanan holds: A person achieves atonement with the enhancement of consecrated property, even though it is not the initial consecrated property. If one sacrifices the offspring of an obligatory thanks-offering before the thanks-offering itself, he achieves atonement with the offspring, even though it is an enhancement of the consecrated thanks-offering. Accordingly, if he offers it before its mother, it requires loaves. The Gemara notes: Abaye also discusses the letter sent by Rav Ḥanina in this way and reaches conclusions similar to those of Rav Amram.

With regard to the conclusions of Rav Amram and Abaye, it was also stated: Rav Yitzḥak bar Yosef says that Rabbi Yoḥanan says: If one achieves atonement with the replacement for a voluntary thanks offering, whether the thanks offering was found before he achieved atonement or after he achieved atonement, the replacement requires loaves, as the owner is considered one who increases thanks offerings. The offspring of a voluntary thanks offering, whether it was sacrificed before he achieved atonement or after he achieved atonement, does not require loaves, as offspring is considered a leftover of the thanks offering. And with regard to the offspring of an obligatory thanks offering, if it was sacrificed before he achieved atonement, it requires loaves, but if it was sacrificed after he achieved atonement, it does not require loaves.

§ The Gemara cites additional halakhot with regard to the loaves of a thanks offering that was lost and another animal was taken as its replacement: Shmuel says: In any situation in which a sin offering would be placed in isolation for it to die, if that same situation occurs with a thanks offering, it does not require loaves. And in any situation in which a sin offering would be placed in the field to graze until it develops a blemish, if that same situation occurs with a thanks offering, it requires loaves.

Rav Amram raises an objection from the baraita cited on 79b: What is it that the verse teaches when it states: He sacrifices for a thanks offering? From where is it derived that one who separated an animal as his thanks offering and it was lost and he separated another in its stead, and the first animal was then found, and now they both stand fit to be sacrificed, from where is it derived that he may sacrifice whichever one of them he wishes, and its loaves are brought along with it? The verse states: He sacrifices for a thanks offering. One might have thought that the second animal also requires loaves to be brought with it. The verse states: “He sacrifices it,” indicating that only one thanks offering requires loaves, but not two.

Rav Amram continues: Whereas with regard to a sin offering in a case like this, the Rabbis hold that the animal is placed in the field to graze, as we learned in a mishna (Temura 22b): If one separated his sin offering and it was lost, and he separated another animal in its stead, and the first sin offering was found, and both animals stand fit for sacrifice, then he achieves atonement with one of them and the second animal shall be left to die; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: A sin offering is left to die only if it was found after its owner achieved atonement. It may be inferred from the opinion of the Rabbis that if it is found before the owner achieved atonement, it is placed in the field to graze.

The Gemara responds: Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, who said: An animal separated as a sin offering that was lost at the time of the separation of its replacement, even if it was found before the replacement was sacrificed, is left to die. The principle stated by Shmuel is therefore correct, since in every situation in which a sin offering is left to die, a thanks offering does not require loaves.

The Gemara asks: But if Rabbi Yehuda HaNasi holds that even in such a case the second sin offering is left to die, how can you find a case where the sin offering is placed in the field to graze according to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The Gemara responds: It can be found in a case like that of Rabbi Oshaya, as Rabbi Oshaya says: If one separated two sin offerings, one to achieve atonement for his sin and the other as a guarantee in case the first one is lost, he may achieve atonement with whichever of them he wishes, and the second shall be placed in the field to graze.

The Gemara challenges: But in a case like this involving a thanks offering, the animal does not require loaves. Therefore, if Rabbi Yehuda HaNasi holds that in such a case the sin offering is placed in the field to graze, then Shmuel cannot hold in accordance with his opinion, since according to Shmuel, in circumstances where a sin offering would be left to graze, a thanks offering in the same circumstances would require loaves. Rather, Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who said: There are five sin offerings that are left to die; one is a sin offering that was lost and found before its replacement was sacrificed, and another is the case where a sin offering was separated as a guarantee.

The Gemara challenges: But it cannot be that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, since Rabbi Shimon does not hold that there are any circumstances in which a sin offering is placed in the field to graze. Accordingly, if Shmuel holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, how can he say: And in any situation in which a sin offering would be placed in the field to graze until it develops a blemish, if that same situation occurs with a thanks offering, it requires loaves?

The Gemara responds: In fact, Shmuel also stated only one principle: In any situation in which a sin offering is placed in isolation for it to die, if that same situation occurs with a thanks offering, it does not require loaves. He did not state the second principle. The Gemara asks: What is Shmuel teaching us? The Gemara responds: Shmuel teaches us his statement to exclude the statement of Rabbi Yoḥanan, who said: A person achieves atonement with the enhancement of consecrated property. According to Rabbi Yoḥanan, the offspring of an obligatory thanks offering requires loaves if it is sacrificed before its mother. Shmuel teaches us that one does not achieve atonement with the enhancement of consecrated property, and the offspring of a thanks offering does not require loaves, which corresponds to the fact that the offspring of a sin offering is left to die.

§ With regard to the loaves of a thanks offering, Rabbi Abba says: If one volunteered to bring a thanks offering, and said: This animal is a thanks offering and this flour is designated for its loaves, then if the loaves were lost, he brings other loaves. If the thanks offering was lost, he does not bring another thanks offering, and the loaves are not sacrificed. What is the reason for this? The loaves are brought on account of the thanks offering; therefore, if there is no thanks offering, there are no loaves. But the thanks offering is not brought on account of the loaves; consequently, if the loaves were lost, the thanks offering is still sacrificed, and one brings different loaves.

§ And with regard to the distinctions between a thanks offering and its accompanying loaves, Rava says: In the case of one who separated money for his thanks offering

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואי חילופי תודה נדבה דקאמר הרי זו ואבדה והפריש אחרת בין לפני כפרה שנתכפר באחת בין לאחר כפרה טעונות לחם שתיהם דמרבה בתודות הוא דיכול אדם להביא כמה תודות נדבות שירצה ולחמיהן:

מותר דתודה היא. דכבר נתכפר באמה והוי כמפריש מעות לתודה וניתותר:

קסבר ר' יוחנן יכול אדם להתכפר בשבח הקדש דהיינו ולד הקדש וכיון דיכול להתכפר באיזה שירצה באם או בולד הכי נמי גבי תודה טעונה לחם:

הוי בה אביי כי האי גוונא אהייא וכו':

והא גבי תודה כי האי גוונא דאם הפריש שתי תודות לאחריות שאם תאבד אחת יהא שניה תחתיה אין טעון לחם דכתיב יקריבנו לא' ולא לב' והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם:

אלא שמואל לא סבר לה כר' ורבנן אלא כר' שמעון קאמר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שכפרו בעליה היינו מפריש שתי חטאות לאחריות וכיפר באחת אידך מתה ושמתו בעליה ושעיברה שנתה:

ולית ליה רועה כלל והיכי ס"ל לשמואל כותיה:

שמואל נמי חד קאמר כל שבחטאת מתה. וכל שבחטאת רועה לא איירי בה:

ומאי קמ"ל שמואל לאפוקי מר' יוחנן דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש בוולד קמ"ל שמואל דלא דהל' כרבי שמעון דחמש חטאת מתות ולד חטאת וכו' ואין מתכפרין בו:

הפריש מעו' לתודתו. לזבח תודה:

גמרא אלא אולד תודה חובה כו'. ודין תמורה לא נתפרש כאן. והרמב"ם בפי"ב מהל' פהמ"ק הל' ח' ביאר דינה ועמש"כ לקמן (בע"ב) ע"ד בס"ד. ובפיה"מ נראה שיש חסרון וכצ"ל אבל תודת נדבה כו' בין לאחר כפרה וולדה אינו טעון לחם לפי שהוא מותר תודה:

בהרע"ב פי' ולד תודה שהפריש תודה מעוברת. ול"י כוונתו דאדרבה דלריו"ח בתמורה (כה) דאם שיירו משוייר ה"ל כמפריש ב' תודות לאחריות (עי' בתוס') וקודם כפרה באיזו שמתכפר טעונה לחם. וגם לאחר כפרה בתודת נדבה נראה דג"כ טעונה לחם דמרבה בתודות הוא. ואילו בהקדיש ואח"כ נתעברה. בתודת נדבה אפי' קודם כפרה אין הולד טעון לחם. ובתודת חובה ג"כ לאחר כפרה מיהא א"ט לחם לכ"ע. ולמ"ד אין אדם מתכפר בשבח הקדש אפי' קודם כפרה א"ט לחם כמבואר כ"ז בסוגיא:

גמרא מתיב ר"ע מהו אומר תודה יקריב כו' ת"ל תודה יקריב כו'. כצ"ל כדלעיל:

רש"י ד"ה אלא אולד תודה נדבה. שכבר נתכפר באחת. הלשון תמוה דהא קאמר בין לפני כפרה. וכך הל"ל כיון שא"ח באחריות:

ד"ה ואין תודה לגלל לחם. וד"ה אין מביאין. צ"ל דבור אחד:

(פ סע"א) אבדה תודה אינו מביא תודה אחרת.—פי' והלחם יקרב, כדאיתא לקמן (קח א) "מותר לחמי תודה ירקב". ועי' פסחים (יג ב), דשם מבואר דמ"מ יכול לפדותן. ודעת התוס' (שם), שדמי פדיונן אסורים.

אלא אחליפי תודה נדבה. דקאמר הרי זו ואבדה ומפריש אחרת תחתיה כלומר דאסיפא דהא ברייתא קאי דקאמר מנין תמורה וחליפין דסתמא קתני וקמשמע לן בחליפי תודה נדבה ואמר רבי יוחנן עלה לא שנו כו': בין לפני כפרה בין לאחר כפרה. שנתכפר באחרות טעונות שתיהן לחם דמרבה בתודות הוא דהואיל ולא נתחייב להפריש אחרת והפרישה גלי אדעתיה שדעתו היה להרבות בתודות של נדבות והלכך מביא בלחמיהן: אלא אוולד תודה נדבה. כגון שהפריש וילדה בין הקריבה לפני כפרה בין לאחר כפרה אין טעונה לחם דמותר דתודה היא שכבר נתכפר באחר והוי כמפריש מעות לתודתו וניתותרו דכל דבר הבא מאליו כגון ולד חשיב מותר: אלא אוולד תודת חובה. וכי קתני לעיל ולא ולדה טעון לחם לאחר כפרה אבל לפני כפרה טעון והתם ליכא למיפרך בין לפני וכו' מרבה בתודות הוא דאין אדם מרבה בתודת חובה: אדם מתכפר בשבח הקדש. דהיינו הולד [של תודת חובה] וכיון דיכול להתכפר באיזו שירצה או באם או בולד הכי נמי טעונות לחם: הוי בה אביי נמי כהאי גוונא. אהייא ותירץ אוולד תודת חובה: לפני כפרה טעונות לחם. דאדם מתכפר בשבח הקדש לאחר כפרה אין טעונין לחם דמותר דתודה היא ובוולד דתודה נדבה להכי לפני כפרה נמי אין טעונין לחם משום דאין אדם מתכפר בתודת נדבה: כל שבחטאת מתה. מפרש לקמן: ואילו גבי חטאת. אם נמצאת לפני כפרה רועה שאין חטאת מתה אלא אותה שנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים הא נמצאת קודם שכיפרו הבעלים רועה ואילו תודה בכה''ג דהפריש תודה ואבדה והפריש אחרת תחתיה והרי שתיהן עומדות שניה אין טעונה לחם דכתיב (ויקרא ז) יקריבנו לאחד ולא שתים והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם: שמואל כרבי סבירא ליה דאמר אבודה בשעת הפרשה דשניה מתה. אפילו נמצאת קודם שנתכפרו בעלים להכי לשמואל אין טעונין לחם: אלא רועה לרבי היכי משכחת לה. דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם: והא גבי תודה כה''ג. שאם הפריש שתי תודות לאחריות שאם תאבד האחת תהא שניה תחתיה אין טעונה לחם דכתיב יקריבנו לאחד ולא לשנים והיכי קאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם: אלא שמואל. לא סבר לא כרבי ולא כרבנן: אלא כר''ש. דאמר חמש חטאות מתות ולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתו בעליה ושנתכפרו בעליה באחר ושעיברה שנתה דלית ליה השניה רועה ודכוותה גבי תודה אין טעונה לחם שאם הפריש ב' תודות לאחריות וכו' דהיינו שכפרו בעליה דמתה היא בחטאת להכי גבי תודה אין טעונים לחם: ופריך והיכי אמרת דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה והא ר' שמעון לית ליה רועה כלל ושמואל אית ליה דאמר כל שבחטאת רועה: מאי קמ''ל. שמואל לימא הלכה כרבי שמעון: לאפוקי מדרבי יוחנן. דאמר אדם מתכפר בשבח הקדש בולד: קמ''ל. שמואל דהלכה כר' שמעון דה' חטאות מתות ולד חטאת כו' ואין מתכפר בו ובתודה אין טעונה לחם: זו תודה וזו לחמה. אע''ג דלא אמר עלי אם אבד הלחם מביא לחם אחר דכיון דאמר זו נתחייב בלחמה וכל זמן שעיקר הזבח קיים חייב בלחמה: מ''ט לחם לגלל תודה. דכתיב והקריב על זבח התודה חלות (ויקרא ז): ואין תודה לגלל לחם. משום הכי אבדה תודה אין מביא תודה אחרת אף על גב דלחמה קיים אין מביא תודה אחרת: הפריש מעות

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל אלא אחלופי תודת נדבה. כגון דאמר הרי זו תודה ואינו חייב באחריותה ואבדה והפריש אחרת: מרבה בתודות הוא. ולאו חליפין היא דהא לא מחייב באחריותה דקמייתא אלא תודה באפי נפשה היא וטעונה לחם אפי' נתכפר בראשונה: מותר דתודה היא. יתירות שגדל על התודה ולאו תודה עצמה: אלא אולד תודת חובה. קאמר לפני כפרה טעון לחם דקסבר אדם מתכפר בשבח שהשביח הקדש לאחר שהוקדש הלכך כיון דאילו אבדה תודה נפיק ידי נדבתו בולד תודה קרינן ביה וטעונה לחם אם הקריבה תחלה דהא אהני ליה דבהאי יצא ידי נדרו אבל ולד תודת נדבה דלא עלי' רמיא אם אבדה ליכא למימר אולד במקום תודה הוא ובו מתכפר דהא אם האם קיימת מן הדין צריך להקריבה ואם אבדה בלא ולד נמי הוי מפטרי: הוי בה אביי נמי כה''ג. דרב עמרם ומשני לה נמי כדשניין: מרבה בתודות הוא. ולאו חליפין דקמייתא הוא דהא אינו חייב באחריותה: ולד תודת נדבה. אפי' לפני כפרה מותר דתודה הויא ולא אהני ליה מידי דליכא למימר בשבח הקדש מתכפר דהא לאו עלי' רמיא: לפני כפרה טעונות לחם. שהרי יצא בהן ידי חובתו שאם תאבד הראשונה עוד לא צריך לאתויי אחריתי: מילתא דשמואל מפרש לקמן: חמש חטאות מתות ושכפרו בעליה אחת מהן: אין חטאת. שכפרו בעליה מתה אלא א''כ נמצאת לאחר שכפרו בעליה באחרת הא אם נמצאת קודם לכן כי הא דשתיהן עומדות ונתכפר באחת מהן שניה רועה וגבי תודה קתני יכול תהא שניה טעונה לחם כו' ומדרבנן קא מותיב לה: שמואל כרבי ס''ל דאמר. אם אבדה הראשונה בשעת הפרשת השניה מתה ואע''ג שלא היתה אבודה בשעת כפרה שנמצאת קודם הלכך משום הרי בתודה אין טעונה לחם השניה שהרי גבי חטאת מתה כה''ג: אלא. לרבי היכי משכחת לה דמתוקמא מילתא דשמואל דאמר כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם: במפריש שתי חטאות לאחריות. שאם תאבד האחת יתכפר בחברתה דהתם רבי מודה דיתכפר באחת מהם והשניה תרעה דאין חטאת שנתכפרו באחרת מתה אלא ע''י דיחוי שאבדה ונדחית אבל בהנך דלא נדחו מעולם לא דהכי הוי הלכה למשה מסיני דכל דין חטאת המתות הלכה למשה מסיני במס' תמורה: והאי גבי תודה כה''ג. אם הפריש שתי תודות לאחריות אין שניה טעונה לחם דהא ליכא למימר מרבה בתודות הוא דהא ודאי לשם חדא חובה אפרשינהו וכתיב התודה התודה טעונה לחם ולא חליפתה: אלא שמואל. דאמר כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעונה לחם: כר''ש ס''ל דאמר. במס' תמורה ה' חטאות מתות וקא חשיב שכפרו בעליה (והן) [והיינו] בכל ענין ואפי' הפריש שתי חטאות לאחריות שניה תמות הלכך בתודה אינה טעונה לחם: והא רועה לר''ש לית ליה כלל. ומאי האי דקאמר שמואל כל שבחטאת רועה בתודה טעונה לחם. שמואל נמי חדא קאמר. במתה איירי ברועה לא איירי: מאי קמ''ל: שמואל כולהו תנינא לעיל דאין טעונות לחם והא ודאי ליכא למימר דכשעברה שנתה אתא לאשמועינן דהא תודה כשרה אפי' בת עשר שנים: לאפוקי מדר''י דאמר ולד (חטאת) [תודה] לפני כפרה טעון לחם דאדם מתכפר בשבח הקדש קמ''ל שמואל דלא דקאמר כל שבחטאת מתה בתודה אינה טעזנה לחם ולד חטאת מתה: אבד הלחם מביא לחם אחר. על תודה זו: אבדה תודה. אין מביא תודה אחרת על לחם זה אלא אבדה התודה אבדה הלחם: מאי טעמא. מביא לחם אחר:

מאי קמשמע לן דקסבר רבי יוחנן מתכפר אדם בשבח הקדש. משמע הכא דפשיטא לן דאית ליה לרבי יוחנן הך סברא וכן משמע נמי בפרק בתרא דכריתות (דף כז.) דבעי רבי אלעזר אדם מתכפר בשבח הקדש או לא אמר רבי יוחנן כמה שנים גדל זה בינינו ולא שמע הלכה זו ממנו מכלל דאמרה ר' יוחנן אין ועל הדא אמרה דתנן וולד תודה ותמורתה כו' ומייתי הך דשמעתין ותימה דבתמורה בפ' כיצד מערימין (דף כה.) אמר רבי יוחנן הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה בה מתכפר רצה בוולדה מתכפר מאי טעמא קסבר ר' יוחנן אם שיירה משוייר עובר לאו ירך אמו הוא והוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות רצה בה מתכפר רצה בחברתה ומותיב התם ר' אלעזר ומסיק כתנאי ופריך רבא ממאי דטעמא דר' יוחנן דאם שיירו משוייר דלמא היינו טעמא דרבי יוחנן דאדם מתכפר בשבח הקדש א''ל רב המנונא מכדי רבי אלעזר תלמידיה דר' יוחנן ויתיב קמיה דר' יוחנן ולא אהדר ליה האי שינויא ואת אמרת טעמא דר' יוחנן משום דאדם מתכפר בשבח הקדש נראה לפרש דדווקא בחטאת צריך לומר טעמא משום דאם שיירו משוייר דאם איתא דאינו משוייר משום דעובר ירך אמו לא היה מתכפר בשבח הקדש משום דקיימא לן (מעילה דף י:) חמש חטאות מתות ולד חטאת כו' אבל השתא דעובר לאו ירך אמו הוא מתכפר בולד כבשתי חטאות לאחריות דמי והא דקיימא לן ולד חטאת מתה מיתוקמא בהפרישה ואח''כ נתעברה אבל בולד תודה מתכפר אפי' הפרישה ואח''כ נתעברה דאדם מתכפר בשבח הקדש כדאיתא הכא ובכריתות (דף כז.) ומתיישבת בכך שמעתא דבסמוך אמר שמואל כל שבחטאת מתה בתודה אין טעון לחם ומסיק שמואל כר''ש סבירא ליה דאמר חמש חטאות מתות ורועה לר''ש לית ליה כלל ושמואל מאי קמשמע לן לאפוקי מדרבי יוחנן הא שפיר אית ליה לרבי יוחנן נמי האי כללא דאם אדם מתכפר בשבח הקדש בתודה הכי נמי מתכפר בשבח הקדש בחטאת ואינה מתה בחטאת ולכך טעונה לחם כתודה אלא ודאי בחטאת אין מתכפר בשבח הקדש דאי כשהפריש חטאת מעוברת ההוא לא מיקרי שבח הקדש לר' יוחנן כיון דלאו ירך אמו הוא דאם שיירו משוייר דהוה ליה כמפריש שתי חטאות לאחריות ואי בהפרישה ואחר כך נתעברה הוה ליה ולד חטאת מתה ואין מתכפר בה וכיוצא בה בתודת חובה טעונה לחם דמתכפר בשבח הקדש ומיהו קצת קשה דלקמן גבי מפריש חטאת מעוברת מסיק דלמא אם שיירו משוייר וטעמא דר' יוחנן דקסבר אדם מתכפר בשבח הקדש: רועה לרבי היכי משכחת לה. דרבי אושעיא אליבא דרבי אמרה כדאיתא בתמורה בפרק וולד חטאת (דף כד.): הפריש שתי חטאות לאחריות מתכפר באחת מהן. לא בהפריש בזו אחר זו דאם כן אין מתכפר בשניה ומתכפר באחת מהן משמע באיזה שירצה ובמפריש בבת אחת נמי לא איירי דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו כדאיתא בפ' האיש מקדש (קדושין דף נ:) אלא כגון דאמר תיקדוש אחת מהן מתוך השתים כי ההיא דליקדשו ארבעים מתוך שמונים דלעיל אבל צריך לדקדק דלא תיקשי אם אין ברירה דגבי תודה ששחטה על פ' חלות לא קשיא מברירה כדפרישית לעיל [דף עח: ד''ה ליקדשו]:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד