מנחות ק ע"ב

כי מטי ליליא דבי שימשי, ליקדוש וליפסול [כאשר מגיע הלילה, בין השמשות של ערב שבת, שיתקדש הלחם על ידי השולחן ויפסל] בלינה! אמר רבא: מדובר במשנתנו באופן שקדם (הקדים) הכהן סמוך לחשיכה של ליל שבת וסילק את הלחם מעל השולחן. שאז אין השולחן מקדש את הלחם, ורק לאחר שחשכה שב והחזירו.

מר זוטרא אמר ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא זה שאמר כן: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנה באופן שלא קדם הכהן וסילק את הלחם מעל השולחן לפני חשיכה של ליל שבת, ושהה הלחם כל הימים על השולחן — אין הוא מתקדש על ידי השולחן. וטעם הדבר: כיון שסידרו את הלחם מתחילה שלא כמצותו, שלא בזמנו הראוי — נעשה (נחשב) הדבר כמי שסדרו הקוף, ובכגון זה אין הלחם מתקדש על ידי השולחן, ולכך אינו נפסל בלינה.

א משנה שתי הלחם הבאות בחג השבועות נאכלות (זמן אכילתן) על ידי הכהנים אין הוא פחות משנים ימים, ולא יותר על שלשה ימים מזמן שנאפו. ומסבירים: כיצד? חלות שתי הלחם הריהן נאפות מערב יום טוב של חג השבועות (שאין אפייתם דוחה את יום טוב), והריהן קרבות ונאכלות ביום טוב — נמצא זמן אכילתן לשנים ימים לאחר אפייתם. ואם חל יום טוב של שבועות להיות אחר השבת (ביום ראשון), ונאפות החלות ביום הששי (שהרי אין אפייתן דוחה את השבת) — נמצא שהם נאכלות לשלשה ימים מאפייתם.

לחם הפנים הבא בכל שבת נאכל אין פחות מתשעה ימים לאחר אפייתו ולא יותר על אחד עשר ימים לאחר אפייתו. ומפרטים: כיצד? כרגיל לחם הפנים נאפה מערב שבת ומסודר על שולחן הפנים למחרת בשבת, ושוהה על השולחן כל השבוע, והריהו מוסר מהשולחן ונאכל בשבת הבאה — נמצא זמן אכילתו לתשעה ימים מאפייתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת, מאחר שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, הריהו נאפה ביום הקודם, ביום חמישי, והריהו נאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל הלחם לעשרה ימים מזמן אפייתו.

ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לפני השבת, בימי חמישי וששי, והריהו נאפה בשל כך ביום הרביעי, ונאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל לאחד עשר ימים מאפייתו. וטעם הדבר הוא, כנזכר למעלה, משום שמעשה שתי הלחם ולחם הפנים אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן: אפיית הלחם דוחה את יום טוב, אבל אינו דוחה את יום צום (הכיפורים), ולכך אם חל יום הכיפורים ביום ששי — אין אופים בו את לחם הפנים.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאין אפיית שתי הלחם דוחה את השבת ואת יום טוב. ובענין זה מביאים מה שאמר רבינא: לדברי החכם האומר שקרבנות נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב — לא תימא [אל תאמר, תפרש] את השיטה הזו שמדאורייתא מיחזא חזו [מדין תורה אכן ראויים הם] להיקרב ביום טוב, ורק רבנן [חכמים] הוא שגזרו ואסרו את הקרבתם ביום טוב, מהטעם שלא ישהא אדם מלהקריב את קרבנות נדריו ונדבותיו עד יום טוב (שאז הריהו עולה לירושלים). אלא מדאורייתא נמי [מדין תורה גם כן] קרבנות הנדרים והנדבות לא חזו [אינם ראויים] להקרבה, שהרי אין זמן הקרבתם קבוע למועד.

וראיה לדבר שדין תורה הוא: דהא [שהרי] שתי הלחם שחובת היום הוא, שאין הם באים אלא בחג השבועות, ומעתה ליכא למימר [אין מקום לומר] בהם גזירה זו שמא ישהא את קרבנותיו לזמן מאוחר יותר. ובכל זאת קתני [שונה הוא התנא במשנתנו] בדין שתי הלחם שמעשה אפייתו אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ואם כן הוא הדין לגבי הקרבת הנדרים והנדבות ביום טוב, שאין איסורם משום גזירת חכמים אלא מדין תורה.

א משנה הסולת והשמן שהוקדשו למנחות, וכן יין שהוקדש לנסכים (שכל עוד לא ניתנו בכלי שרת עדיין לא נתקדשו בקדושת הגוף), שנטמאו עד שלא קדשו בכלי שרת — יש להם פדיון, שרשאי לפדותם בכסף, ותחול קדושתם על הכסף, ויקנה בו מנחות ונסכים אחרים. ואולם אם נטמאו המנחות והנסכים משקידשו (לאחר שכבר התקדשו) בכלי שרת — שוב אין להם פדיון, והריהם נשרפים, ככל קרבן שנטמא.

העופות שהוקדשו (לקרבן העוף), וכן העצים שהוקדשו לעצי המזבח, וכן הלבונה שהוקדשה, וכלי שרת, משנטמאו (מאחר שנטמאו) — שוב אין להן פדיון. וטעם הדבר — לפי שלא נאמר דין פדיון קדשים שנטמאו או שנפסלו להקרבה אלא בבהמה שהוקדשה לקרבן ונפל בה מום, ולא בשאר קדשים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המנחות והנסכים שנטמאו, וקדושת דמים עליהם, הריהם נפדים. אמר שמואל: לא רק כאשר נטמאו המנחות והנסכים הריהם נפדים, אלא אפילו הן טהורין הריהם גם כן נפדין. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל כמה (כל עוד) שלא קדשי [לא התקדשו] המנחות והנסכים בכלי שרת — בקדושת דמים נינהו [הם] קדושים, ולא בקדושת הגוף, וכל הדברים הקדושים בקדושת דמים נפדין בכל מקרה.

ומקשים על הלכה זו: והא [והרי] "המנחות והנסכים שנטמאו" תנן [שנינו] במשנתנו, ללמד שרק אם נטמאו יש בהם דין פדיון! ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא נטמאו הריהם נפדים, והטעם שהזכירה המשנה "שנטמאו": איידי דקא בעי מיתנא סיפא [מתוך שהוא, התנא, רוצה לשנות את סוף אותה הלכה], שמשקידשו בכלי שוב אין להן פדיון, שבהלכה זו אפילו אם נטמאו, ונפסלו איפוא להקרבה, נמי [גם כן] לא ייפדו, לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש אותה הלכה]: שנטמאו עד שלא קדשו בכלי.

ושואלים על סופה של הלכה זו, שמשעה שהתקדשו בכלי שוב אין להם פדיון: פשיטא [פשוט] הוא הדבר, שהרי בקדושת הגוף נינהו [הם] קדושים, ואי אפשר לפדותם!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובעל מום איקרי [נקרא] "טמא", וכדרך שיתפרש בהמשך הדברים, ובהמת קרבן (הקדושה בקדושת הגוף) שנפל בה מום, הריהי נפדית, אם כן טמא נמי [גם כן] כבעל מום דמי [הריהו נחשב], שיש בו דין של בעל מום, ואף על גב [ואף על פי] שהריהו קדוש קדושת הגוף, כי נפיל ביה [כאשר נופל בו] מום — הריהו מיפריק [נפדה]. ומעתה יש מקום לומר כי הני נמי [אלה המנויים במשנתנו, אף שקדושים בקדושת הגוף, גם כן] ליפרוק [שייפדו]. לכך קמשמע לן [הוא, התנא משמיע לנו], דלאו כי האי [שלא כמו, לא לענין זה] "טמא" קרייה רחמנא [קראה, החשיבה אותו התורה] לבעל מום,

if a rite performed during the night preceding its appointed time is not considered a rite whose time has not yet arrived, then when the night arrives, i.e., the twilight of Shabbat eve, the arrangement of loaves remaining on the Table should be consecrated and subsequently disqualified by being left overnight. Rava says: The mishna is referring to a case where the priest removed the shewbread from the Table before nightfall on Shabbat eve in order to prevent its consecration, and arranged it again the following day.

Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: Even if you say the mishna is referring to a case where one did not remove the shewbread before nightfall, the loaves are not consecrated by the Table. Since the priest arranged the shewbread at a time that was not in accordance with the procedure dictated by its mitzva, it is considered as though a monkey had arranged the shewbread, and it is not consecrated by the Table.

MISHNA: The two loaves that are brought on Shavuot are eaten by the priests no less than two days and no more than three days after they were baked. How so? They are generally baked on the eve of the festival of Shavuot and they are eaten on the day of the Festival, which is on the second day. If the Festival occurs after Shabbat, on Sunday, the loaves are baked on Friday, in which case they are eaten on the third day.

The shewbread is eaten no less than nine days and no more than eleven days after it is baked. How so? It is generally baked on Shabbat eve and eaten on the following Shabbat, which is on the ninth day. If a Festival occurs on Shabbat eve the shewbread is baked on the eve of the Festival, on Thursday, in which case it is eaten on the tenth day.

If the two festival days of Rosh HaShana occur on Thursday and Friday, the shewbread is baked on Wednesday, in which case it is eaten on the eleventh day. And this is because the preparation of the two loaves and the shewbread overrides neither Shabbat nor a Festival. Rabban Shimon ben Gamliel says in the name of Rabbi Shimon, son of the deputy High Priest: Their preparation overrides a Festival but does not override the fast day of Yom Kippur.

GEMARA: Ravina said: According to the statement of the one who says vow offerings and voluntary offerings may not be sacrificed on a Festival, do not say they are fit to be sacrificed on a Festival by Torah law and it is the Sages who decreed they may not be sacrificed. The Sages might have issued such a decree so that one would not delay sacrificing his offerings until he ascends to Jerusalem for the Festival. Rather, vow offerings and voluntary offerings are unfit to be sacrificed on a Festival also by Torah law.

Ravina explains this may be inferred from the mishna, as the offering of the two loaves is an obligation of the day of Shavuot. It is therefore not possible to say that the Sages decreed they may not be prepared on the Festival lest one delay bringing them. And yet the mishna teaches that baking and preparing the two loaves overrides neither Shabbat nor a Festival. All the more so that vow offerings and voluntary offerings, which do not need to be sacrificed specifically on a Festival, may not be sacrificed on a Festival by Torah law.

MISHNA: With regard to the fine flour for meal offerings or the wine for libations that became ritually impure, as long as they have not yet been consecrated in a service vessel and assumed inherent sanctity, their redemption is possible. If they are redeemed, their sanctity will be transferred to the redemption money. Once they have been consecrated in a service vessel and have assumed inherent sanctity, their redemption is no longer possible, and they are burned like any other offerings that became ritually impure.

With regard to consecrated birds, wood for the altar, frankincense, and service vessels, once they became ritually impure they have no possibility of redemption, as redemption of items consecrated for the altar was stated only with regard to a consecrated animal that developed a blemish, not with regard to other consecrated items.

GEMARA: According to the mishna, impure meal offerings and libations may be redeemed as long as they have not yet been placed in a service vessel. Shmuel says: Even if they are ritually pure, they also may be redeemed. What is the reason for this? As long as they have not been consecrated in a service vessel, they possess sanctity that inheres only in their value, and items whose sanctity inheres only in their value may be redeemed.

The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: The meal offerings and libations that became ritually impure are redeemed? The Gemara answers: The same is true even if they had not become ritually impure. And the tanna mentions a case where they became ritually impure since he wants to teach the latter clause, which states: Once they were consecrated in a service vessel and have assumed inherent sanctity, they have no possibility of redemption, meaning that even when they became ritually impure and are disqualified from use as an offering, they still have no possibility of redemption. Therefore, the tanna also taught the first clause: That became ritually impure before they were consecrated in a service vessel.

With regard to flour or oil that has been consecrated in a service vessel, the Gemara asks: Isn’t it obvious that they are not redeemed, as they are consecrated with inherent sanctity?

The Gemara answers: It was necessary to state that items consecrated in a service vessel cannot be redeemed, as it may enter your mind to say: Since a blemished animal is called impure, as the Gemara will explain shortly, this analogy could be reversed and an impure animal could also have a status similar to that of a blemished animal. And just as in the case of a blemished animal, even though it is consecrated with inherent sanctity, when it develops a blemish it is redeemed, so too these impure items discussed in the mishna may also be redeemed despite their possessing inherent sanctity. Therefore, the tanna teaches us that it is not in this context that the Merciful One called a blemished animal “impure.”