מנחות קא ע"א

שכן דבר שהתקדש מהיותו בכלי שרת לא אשכחן [לא מצאנו] בו שמיפריק [נפדה].

למעלה נאמר כי התורה קוראת לבעל מום "טמא", ושואלים: ובעל מום היכא איקרי [היכן נקרא] בתורה "טמא"? דתניא [שכן שנויה ברייתא], מה שנאמר בפדיון קדשים "ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה. ואם גאול יגאלנה ויסף חמישיתו על ערכך" (ויקרא כז, יא— יג) — בבהמות שהן בעלי מומין שנפדין הכתוב מדבר, ונקראות "טמאות" משום שאינן ראויות להקרבה.

ודנים בדבר: אתה אומר כי בבעלי מומין שנפדו הכתוב מדבר, או אינו אלא בבהמה טמאה ממש הכתוב מדבר, כמשמעו של מקרא. ולהורות שאם הקדיש בעל חיים טמא — הריהו נפדה? כשהוא, הכתוב באותה פרשה, שב ואומר: "ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו..." (שם כז) — הרי בהמה טמאה ממש כבר אמורה שהיא נפדית, הא [הרי] מעתה מה אני מקיים (כיצד אני מסביר) את הכתוב "ואם כל בהמה טמאה"? — בבעלי מומין שנפדו (שהריהם נפדים) הכתוב הזה מדבר.

וממשיכים ודנים בהלכה זו: יכול יהא הדין שיפדו קדשים אף על מום עובר שנפל בהם? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בהמשך כתוב זה "אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' "— אין הדברים אמורים אלא במי שאינה קריבה לה' כל עיקר, יצתה (יצאה) זו שיש בה מום עובר שאמנם אינה קריבה היום כשהיא בעלת מום, ואולם הריהי קריבה למחר (לאחר זמן) כשיעבור המום. ומכאן למדנו, שבעל מום נקרא בתורה "טמא".

מותיב [מקשה] רב הונא בר מנוח על דברי שמואל, האומר שאף המנחות והנסכים הטהורים נפדים, כיון שעדיין לא התקדשו בכלי שרת, ממה ששנינו במשנתנו כי העופות והעצים והלבונה וכלי שרת שנטמאו — אין להן פדיון, שהרי לא נאמר פדיון אלא בבהמה. ויש לדון בדברים: בשלמא [נניח, זה מובן] מדוע עופות אינם נפדים — שכן בקדושת הגוף נינהו [הם] קדושים, ולא נאמר פדיון בדבר הקדוש בקדושת הגוף אלא בבהמה בלבד.

אלא עצים ולבונה שעדיין לא התקדשו בקדושת הגוף בנתינתם בכלי שרת, שנטמאו, וכן כלי שרת עצמם שנטמאו, שאינם קדושים בקדושת הגוף — ליפרקו [שייפדו]! אלא לאו [האם לא] טעם הדבר הוא משום שכלל הוא בפדיון הקדשים כי טהורין בעלמא [בכלל] אין נפדין, ואף שאינם קדושים בקדושת הגוף.

ומעתה הני [אלה, עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו], נמי [גם כן] אינם נפדים, שכן אף על גב [אף על פי] שנטמאו — כטהורים דמו [הם נחשבים], שכן עצים ולבונה — לאו בני אשויי אוכלא נינהו [לא בני היעשות אוכל הם], ומשום כך הם לא היו צריכים להיות טמאים כלל, אלא חיבת הקודש משוה להו אוכלא [עושה אותם כאוכל] שיקבלו טומאה.

וכן עצים כל כמה (עוד) שלא משפי להו לגזירין [לא משפה, מקציע אותם לגזירי עץ] הם לא מיתכשרי [לא מתכשרים] לקבל טומאה. וכן לבונה נמי [גם כן] כל כמה שלא קידשה בכלי שרת — לא מיתכשרה [לא התכשרה] לקבל טומאה. וכן כלי שרת נמי [גם כן] הואיל ואית להו [ויש להם] טהרה במקוה נחשבים הם כטהורים, ואינם נפדים. הרי שקדשים טהורים אינם נפדים, ושלא כדברי שמואל!

ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי טהורין כגון זה בעלמא [בכלל] הריהם נפדין, והני [ואלה, עצים ולבונה וכלי שרת] אינם נפדים אף שאינם קדושים בקדושת הגוף, מפני גזירת חכמים, וטעם הדבר: משום שכשהם טהורים — לא שכיחי [לא מצויים] הוא, ואם הנודרים אותם למקדש יפדום, שוב לא יימצאו לעבודת המקדש.

ומקשים על הסבר זה: בשלמא [נניח] לבונה וכלי שרת — לא שכיחי [לא מצויים] הם. אלא עצים מדוע נאסר פדיונם, והרי מישכח שכיחי [מצויים] הם! ומשיבים: עצים נמי [גם כן] אינם מצויים לעבודה במקדש, שכן כיון שאמר מר [החכם] בדין העצים כי כל עץ שנמצא בו תולעת הריהו פסול לגבי [אצל, לענין] המזבח, הילכך לא שכיחי [לכך לא מצויים] כל כך עצים למזבח.

ועוד לענין שיטת שמואל, אמר רב פפא: אי שמיעא ליה [אם היתה נשמעת, נודעת לו] לשמואל הא דתניא [הלכה זו ששנויה בברייתא] האומרת שהמתפיס (המקדיש) בעלי חיים (בהמות טהורות) תמימים (שאין בהם מום) לקדשי בדק הבית במקום למזבח כראוי להן — כאשר הם נפדים על ידי ההקדש, אין פודין אותן גזברי ההקדש אלא לצורך מזבח שנמכרים למי שחייב בהקרבת אותו מין, ויקרבו על ידו על המזבח. ואין נפדים לחולין, לפי שכלל הוא שכל דבר הקדש הראוי למזבח, אף שהוקדש לבדק הבית אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ומשמע מכאן שאף על גב [אף על פי] שבקדושת דמים בלבד נינהו [הם] קדושים — אין הם נפדין לחולין הואיל וטהורים הם (וראויים למזבח). אם היה שומע זאת הוה הדר ביה [היה חוזר בו].

ודוחים: ולא היא, אינו כן, שמיעא ליה [נשמעה, ידועה היתה לו, לשמואל] ברייתא זו, ובכל זאת לא הדר ביה [לא חזר בו] מדבריו. שכך אמר שמואל בהסברה של אותה ברייתא: לאו [האם לא] אמרת התם [שם] בברייתא בטעם הדבר שאין פודים לחולין את העצים והלבונה וכלי השרת שהוקדשו לבדק הבית מכיון שהם לא שכיחי [אינם מצויים] לעבודה, ולכן לא מיפרקי [לא נפדים]?

הכא [כאן] בבהמה תמימה שהוקדשה לבדק הבית נמי [גם כן] יש לומר כי מכיון דשכיחי [שמצויים] הם המומין דפסלי [שפוסלים] בבהמה, שהרי אפילו מום קל כזה שבדוקין שבעין נמי פסלי [גם כן פוסלים], הילכך [לכך] בהמות תמימות הראויות להקרבה לא שכיחי [אינן מצויות], ולכך גזרו בהן חכמים שאין פודים אותן אלא למזבח, שתהיינה בהמות הראויות להקרבה. מה שאין כן במנחות ונסכים (שבהם דיבר שמואל), שמצויים הם, ולכך הריהם נפדים אפילו הם טהורים.

א ולאחר שנידונה שיטת שמואל הסבור שאף המנחות והנסכים הטהורים שלא קדשו עדיין בכלי שרת נפדים, מביאים דעה החלוקה על שיטתו. רב כהנא אמר: המנחות והנסכים שלא קדשו עדיין בכלי שרת, הטמאין — נפדין, הטהורין — אין נפדין. ומציינים, וכן אמר ר' אושעיא: המנחות והנסכים שלא קדשו עדיין בכלי שרת, הטמאין — נפדין, הטהורין — אין נפדין. ומעירים: איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר ר' אושעיא: אפילו טהורין — נפדין.

ר' אלעזר אומר: כל המנחות כולן דינן שווה לענין פדיונן, שהטמאין — נפדין, והטהורין — אין נפדין, חוץ מעשירית האיפה סולת של מנחת חוטא (מנחת דלי דלות בקרבן עולה ויורד הבאה על חטא בשבועת העדות או בשבועת ביטוי או בטומאת מקדש וקדשיו) הנפדית אפילו היא טהורה.

וטעם הדבר: שהרי אמרה תורה בדינו של העשיר בקרבן עולה ויורד (המביא קרבנותיו מן הצאן) "וכפר עליו הכהן מחטאתו" (ויקרא ה, ו), וכן נאמר בדינו של העני בקרבן עולה ויורד (המביא קרבנותיו מן העופות) "וכפר עליו הכהן מחטאתו אשר חטא..." (שם י), ואילו בדלי דלות (המביא קרבנותיו מעשירית האיפה סולת) נאמר "וכפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא מאחת מאלה ונסלח לו..." (שם יג). ובא שינוי הלשון "על חטאתו" במקום "מחטאתו" להורות שאם הדל שבדלים הפריש עשירית האיפה למנחתו, ולאחר מכן העשיר — שהוא פודה את מנחתו זו, ומוסיף על הדמים שהתקבלו עליה עוד ("על חטאתו"), וקונה בהם קרבן הראוי לו עתה. ומכאן למדים אנו שנפדית מנחה זו אף כשלא נטמאה.

ב ומביאים עוד מה שאמר ר' אושעיא: שמעתי (קבלתי במסורת חכמים) בדינו של זה שפיגל במנחה (שחשב בשעת עבודה בה לאוכלה שלא בזמנה הראוי, ונאסרה בכך בהנאה), שאותה מנחה לדעת ר' שמעון אינו מטמא (מקבל) טומאת אוכלין. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הערלה, וכלאי הכרם,

One cannot draw the conclusion that these substances can be redeemed, since we do not find a case where an item that has been consecrated in a service vessel is redeemed.

The Gemara asks: And where is a blemished animal called “impure” in the Torah? The Gemara answers: As it is taught in a baraita with regard to redeeming an offering, that the Torah states: “And if it be any impure animal, of which they may not bring an offering to the Lord, then he shall set the animal before the priest. And the priest shall value it, whether it is good or bad; as you the priest values it, so shall it be. But if he will indeed redeem it, then he shall add the fifth part thereof to your valuation” (Leviticus 27:11–13). The verse is speaking of blemished animals that are redeemed, and they are referred to as impure because they are not fit to serve as offerings.

The Gemara clarifies: Do you say that the verse is referring to blemished animals that were redeemed, or is it referring only to an actual non-kosher [tamei] animal, as the plain sense of the verse indicates? The Gemara responds: When the verse states later in that section: “And if it be of an impure [tamei] animal, then he shall redeem it according to your valuation, and shall add to it the fifth part thereof” (Leviticus 27:27), an actual non-kosher animal is mentioned as being subject to redemption. How do I realize the meaning of the verse: “And if it be any impure [tamei] animal” (Leviticus 27:11)? The verse is speaking of blemished animals that were redeemed, i.e., that have the possibility of being redeemed.

The Gemara continues to discuss this halakha: One might have thought that offerings are redeemed even due to the presence of a temporary blemish. Therefore, the continuation of the verse states: “Of which they may not bring an offering to the Lord,” which is referring to an animal that is not sacrificed to God at all. The verse serves to exclude this animal with a temporary blemish, which is not sacrificed today, while it remains blemished, but is sacrificed tomorrow, after the blemish disappears.

Rav Huna bar Manoaḥ raises an objection to Shmuel’s opinion that even meal offerings and libations that are pure may be redeemed if they have not yet been consecrated in a service vessel. The mishna states: With regard to consecrated birds, wood for the altar, frankincense, and service vessels, once they became ritually impure, they have no possibility of redemption, as redemption of consecrated items is stated only with regard to an animal consecrated for the altar that became blemished. Granted, birds are not redeemed, since they are imbued with inherent sanctity, and the Torah stated that only with regard to blemished animals, not birds, is redemption possible for items of inherent sanctity.

But with regard to wood, and frankincense that is not consecrated with inherent sanctity until it is placed in a service vessel, and service vessels themselves that became impure, since none of these possess inherent sanctity, let them be redeemed. Rather, is it not that these items are not redeemed because pure sacrificial items in general are not redeemed, even when they do not possess inherent sanctity?

And these items too, i.e., the wood, frankincense, and service vessels, even though they became impure, they are treated like they are pure. Their impurity is incomplete because wood and frankincense are not capable of becoming food, and consequently they should not be susceptible to impurity at all. Rather, the regard for the sanctity of sacred property transforms their status into that of food, which renders them susceptible to ritual impurity.

With regard to wood, as long as one does not trim it into logs, it does not become susceptible to impurity. With regard to frankincense as well, as long as it is not consecrated in a service vessel, it does not become susceptible to impurity. With regard to service vessels also, since they have the capacity to attain purity in a ritual bath, their impurity is revocable. Apparently, the reason the mishna teaches that these items are not redeemed is because they are in some sense still regarded as pure, and consecrated items that are considered ritually pure are not redeemed, contrary to the opinion of Shmuel.

The Gemara responds: No, actually, I will say to you that in general, pure items are redeemed; and these items are not redeemed, despite the fact that they are not imbued with inherent sanctity, because they are not readily available. If these items can be redeemed when they are pure, then they may not be available for the Temple service.

The Gemara challenges: Granted, frankincense and service vessels are not readily available, but wood is readily available. Why, then, may it not be redeemed? The Gemara answers: Wood usable for the Temple service is also difficult to procure. This is apparent since the Master said that any wood in which a worm is found is disqualified for use on the altar. Consequently, wood suitable for the altar is not readily available.

The Gemara continues to discuss the opinion of Shmuel that libations and the flour for meal offerings are redeemed even when pure, as long as they have not been consecrated in a service vessel. Rav Pappa said that if Shmuel had heard that which is taught in the following baraita, he would have retracted his opinion. The baraita teaches: In the case of one who consecrates unblemished animals for Temple maintenance rather than for the altar, they are redeemed only for use on the altar. They may not be redeemed for any other use, in accordance with to the principle that any consecrated item that is fit to be sacrificed on the altar may never leave the altar. And even though these animals possess only sanctity that inheres in their value, they are not redeemed, since they are ritually pure and fit for the altar. Had Shmuel known this baraita, he would have retracted his opinion.

The Gemara responds: But that is not so; this baraita was heard by him, and he still did not retract his opinion. Rather, he explained it as follows: Didn’t you say there, i.e., earlier in the discussion of the mishna, that the reason one may not redeem wood, frankincense, and service vessels that were consecrated for Temple maintenance is that since they are not readily available, the Sages decreed that they are not redeemed?

Here, too, with regard to an unblemished animal that was consecrated for Temple maintenance, since blemishes that disqualify an animal as an offering are common, as even a blemish as insignificant as one on the cornea of the eye also disqualifies the animal, therefore, unblemished animals that are fit to be sacrificed on the altar are not readily available. That is why the Sages decreed that unblemished animals, even when consecrated for Temple maintenance, may be redeemed only for use as an offering on the altar. By contrast, meal offerings and libations, which were the subject of Shmuel’s statement, are readily available, and may be redeemed even when they are still pure.

§ After analyzing Shmuel’s opinion permitting the redemption of meal offerings and libations that are pure and have not yet been consecrated in a service vessel, the Gemara now cites a dissenting opinion: Rav Kahana said that only meal offerings and libations that are impure are redeemed, but those that are pure are not redeemed. And Rabbi Oshaya similarly said that those meal offerings and libations that are impure are redeemed, but those that are pure are not redeemed. There are those who say that Rabbi Oshaya says: Even pure ones are redeemed.

Rabbi Elazar says: With regard to all meal offerings, if they are impure they are redeemed, and if they are pure, they are not redeemed, except for the tenth of an ephah of fine flour of a meal offering of a sinner, which is redeemed even if it is pure.

The reason for this is that the Torah stated with regard to an extremely destitute individual who brings a tenth of an ephah of fine flour: “And the priest shall effect atonement for him for his sin [meḥattato] that he has sinned of one of these, and it shall be forgiven for him” (Leviticus 5:13). By contrast, with regard to a wealthy person who brings a lamb as a sliding-scale offering, the verse states: “And the priest shall effect atonement for him from his sin [al ḥattato] that he has sinned” (Leviticus 5:6). The word “al,” which can also mean on, indicates that if an extremely destitute individual designates a tenth of an ephah for his meal offering and then becomes wealthy, he redeems his meal offering and adds money on to the original sum in order to purchase an offering that is appropriate for his current financial status. In that case, the meal offering is redeemed even if it is pure.

§ The Gemara cites another statement that Rabbi Oshaya says: I heard that according to Rabbi Shimon, when one rendered a meal offering piggul by sacrificing it with the intent to consume it beyond its designated time, it is not susceptible to the ritual impurity of food. As we learned in a baraita (Tosefta, Okatzin 3:12): Orla, diverse kinds in a vineyard,