דף קא - ב
ושור הנסקל שנגמר דינו על שהרג את האדם או ששכב עם אדם, ונאסר בהנאה ושוב שחטו, [1] ועגלה ערופה ששחטה לאחר שנאסרה בהנאה, וצפורי מצורע [שהוא מביא לטהרתו] ששחטן, [2] ופטר חמור ששחטו ישראל והוא מפרכס ואינו נבילה, [3] ובשר שנתבשל בחלב -
אף שכל אלו אסורים בהנאה, הרי כולם מטמאין טומאת אוכלין.
רבי שמעון אומר:
כולן אין מטמאין טומאת אוכלין כיון שנאסרו בהנאה, כדמפרש טעמא ואזיל.
ומודה רבי שמעון בבשר בחלב - אף על פי שהוא עכשיו אסור בהנאה - שהוא מטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו כבר שעת הכושר לקבל טומאה לפני שנאסר משום בשר בחלב; מה שאין כן בכל השאר, שמעולם לא היתה להם שעה שהיו ראויים לקבל טומאה. [4]
ואמר רב אסי אמר רבי יוחנן:
מאי טעמא דרבי שמעון, משום שנאמר [ויקרא יא לט]:
"מכל האוכל אשר יאכל... יטמא [אם נגע בו שרץ] ", ולכך אמר הכתוב "אשר יאכל" כדי ללמד:
אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים [לגוי] קרוי אוכל, אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ומשום שהנאתו אסורה עליך, אינו קרוי אוכל, ואינו מקבל טומאה כשאר אוכל. [5] ועל פי זה מבארת הגמרא את הטעם שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין לרבי שמעון:
והא פיגל במנחה נמי, הרי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כי פיגול אסור בהנאה, ולכן אינו מקבל טומאת אוכלין. [6]
ומקשינן עלה: אי הכי - שמטעם אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים, אינו מקבל טומאת אוכלין - בשר בחלב נמי תיפוק ליה שהוא מקבל טומאת אוכלין משום שאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא, שהרי לדעת רבי שמעון אין בשר בחלב אסור בהנאה, ולמה הצרך רבי שמעון לטעם שהיתה לו שעת הכושר!? [7]
דהרי תניא:
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה, שנאמר גבי בשר בחלב [דברים יד]: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו" -
ולהלן [שמות כב] הוא אומר: "ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו", וילפינן קדושה קדושה:
מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה, שהרי התורה אמרה "לכלב תשליכון אותו" ומזונות הכלב הרי עליו הם ונהנה בהשלכתה לפניו, אף כאן בבשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה -
על כל פנים מבואר, שלדעת רבי שמעון בשר בחלב אינו אסור בהנאה, ולמה לי טעם שהיה לו שעת הכושר!?
ומשנינן: חדא ועוד קאמר [הטעם הנזכר בברייתא הוא טעם נוסף, ומשני טעמים מקבל בשר בחלב טומאת אוכלין]:
חדא: דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים הוא לדעת רבי שמעון עצמו.
ועוד: לדידיה [לבעל הבשר] נמי היתה לו שעת הכושר קודם שנעשה בשר בחלב. [8]
מיתיבי לרבי אושעיא הסובר, שפיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין, ואף שהיתה לו שעת הכושר קודם שהקדשה המנחה; שהרי שנינו בברייתא:
רבי שמעון אומר:
יש נותר [שהוא אסור בהנאה] שהוא מטמא טומאת אוכלין, ואף שעכשיו אסור הוא בהנאה -
ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין כיון שעכשיו אסור הוא בהנאה ; כיצד:
לן הבשר [עבר עליו הלילה ונעשה נותר] לפניזריקה - שעדיין לא היתה לו שעת היתר כי לא נזרק הדם להתירו - אינו מטמא טומאת אוכלין.
אבל אם לן לאחר זריקה - שכבר היתה לו שעת היתר בזריקה - הרי זה מטמא טומאת אוכלין.
ופיגול - שהוא בהכרח בשעת עבודת המתיר - בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי מעולם לא הותר, כי בשעה שעשה את העבודה המתרת כבר נתפגל, ואילו מחיים אפילו קודם שנתקדש אין זו שעת הכושר. [9]
אבל פיגל במנחה - שהיתה לה שעת הכושר קודם שנתקדשה למנחה - הרי זו מטמא טומאת אוכלין.
וקשיא לרבי אושעיא, שאמר: אף פיגל במנחה שהיתה לה שעת הכושר אינה מטמאה טומאת אוכלין!? [10]
ומשנינן לא קשיא:
כאן - בברייתא - בכגון שהיתה לו למנחה שעת הכושר קודם שהקדיש את המנחה, ולכן הרי היא מטמאה טומאת אוכלין.
כאן - בדברי רבי אושעיא - שלא היתה לו שעת הכושר, ולכן אינה מיטמאה טומאת אוכלין.
שואלת הגמרא: היכי דמי מנחה שלא היתה לו שעת הכושר, והרי קודם שהקדיש היתה לה שעת הכושר!?
ומשנינן: בכגון דאקדשינהו - לחיטי המנחה - במחובר לקרקע שאינם מקבלים טומאה.
ואכתי מקשינן: וליפרקינהו [יפדם], כלומר, הרי היתה להם שעת הכושר לאחר ההקדש בפה על ידי פדיון; ומפרשת הגמרא את קושייתה:
הניחא להךלישנא - בעמוד א - דאמררבי אושעיא: מנחות ונסכים שהקדישם בפה, כשהם טמאין בלבד הם נפדין, אבל כשהם טהורין אין נפדין - הרי שפיר אמר רבי אושעיא שפיגל במנחה והקדיש במחובר אין לו שעת הכושר, שהרי אין יכול לפדותם. [11]
אלא להך לישנא דאמר רבי אושעיא: אפילו טהורין נפדין, אם כן לפרקינהו [ומפרש לה ואזיל]!?
ומשנינן: אכן אילו היה פודה היתה המנחה ראויה לקבל טומאה, אבל מכל מקום הרי השתא מיהא לא פריק [עדיין לא פדאה].
ואכתי מקשינן: והרי כיון דאי בעי פריק ליה [אם היה רוצה היה יכול לפדות], הא שמעינן לרבי שמעון דאמר: כל העומד לפדות כפדוי דמי!? דהרי תניא:
רבי שמעון אומר:
פרה אדומה שנשחטה הרי היא מטמאה טומאת אוכלין ואף שאסורה היא בהנאה כקדשים, הואיל והיתה לה שעת הכושר כדמפרש ואזיל. [12]
ואמר ריש לקיש לפרש: אומר היה רבי שמעון פרה אדומה נפדית אפילו על גב מערכתה [משהושמה שם לישרף], וכל העומד לפדות כפדוי דמי ויש לה שעת הכושר -
ואם כן אף מנחה כיון שהיה לה שעת הכושר משהקדישה עד שנתפגלה, כי היה יכול לפדותה, נאמר שלרבי שמעון מטמאה היא טומאת אוכלין, ודלא כרבי אושעיא!?
ומשנינן: הכי השתא [וכי הנידון דומה לראיה]!?
בשלמא פרה אדומה אכן עומדת לפדות היא, שאם מצא אחרת נאה הימנה הרי מצוה לפדותה ולכן אמרינן "כל העומד לפדות כפדוי דמי" -
אלא הני מנחות, וכי מצוה לפדותן!? עד שאתה אומר "כל העומד לפדות כפדוי דמי".
כאן שבה הגמרא להקשות על הברייתא [13] מדינו של רבי שמעון גבי פרה:
והא "לן לפני זריקה" - דאיתא בברייתא שאינו מטמא טומאת אוכלין כיון שעדיין לא נזרק הדם ולא היתה לו שעת הכושר - דהרי מצוה למיזרקיה וגם אי בעי זרק [מצוה לזרוק ובידו לזרוק], ומכל מקום קתני: דאין מטמא טומאת אוכלין, ואין אנו מחשיבים אותו משום כך כהיה לו שעת הכושר, ותיקשי מפרה שעומדת ליפדות וחשובה משום כך "היתה לה שעת הכושר"!?
ומשנינן: אכן, אילו היה מצב שיכול הוא לזרוק, הרי הוא מיטמא טומאת אוכלין, אלא דהכא במאי עסקינן בברייתא, בכגון שלא היתה שהות ביום למיזרקיה, ששחט סמוך לשקיעת החמה, [14] ומעולם לא היתה לו שעת הכושר.
ומקשינן עלה: אבל היתה לו שהות ביום למיזרקיהמאיתאמר - לפי תירוצך - שאכן מטמא הוא טומאת אוכלין, ואם כן עד שהברייתא מחלקת בין נזרק הדם ללא נזרק הדם -
ליפלוג התנא בדידה [בלן לפני זריקה עצמו], וכך יאמר: במה דברים אמורים שאינו מטמא טומאת אוכלים בכגון שלא היתה לו שהות ביום לזרוק את דמו, אבל היתה לו שהות ביום לזרוק את דמו הרי הוא מטמא טומאת אוכלין, כיון שיכול הוא לזרוק, וכל העומד לזרוק כזרוק דמי!?
ומשנינן: הכי נמי קאמר [אכן כך היא כוונת הברייתא לחלק] -
כי מה ששנינו "לן קודם זריקה" היינו: לן קודם שיראה לזריקה, אינו מטמא טומאת אוכלין, ומה ששנינו "לן לאחר זריקה", היינו: לן לאחר שיראה לזריקה מטמא טומאת אוכלין.
ואכתי מקשינן מהמשך הברייתא לפי סברת רבי שמעון דכל העומד ליפדות או ליזרק כאילו כבר נעשה וחשוב "היתה לו שעת הכושר":
והא בפיגל בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, דהרי קודם שפיגל הוי מצוה למיזרקיה בלי פיגול,
הערות
[1] אבל אם נסקל, הרי הוא נבילה ומטמא טומאת נבלות, וכן בצפורי מצורע וכן בפטר חמור.
[2] קיימא לן כרבי יוחנן בקדושין נז א, שאותו ציפור שדינה לישחט הרי היא אסורה, והשניה שדינה להישלח על פני השדה לא נאסרה מעולם.
[3] כמבואר בחולין קיז ב, שבאופן זה הרי היא מטמאה טומאת אוכלין ואינה מיטמאה טומאת נבילה.
[4] א. ביאר רש"י, ששור הנסקל לא היתה לו שעת הכושר, משני טעמים: א. דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, כלומר, שהיה אסור משום אבר מן החי; ב. ולטומאה נמי לא חזיא מחיים, כלומר, אף אם לא היה בזה איסור, מכל מקום הרי לא היתה לו שעה שראוי הוא לקבל טומאה, שאין בעלי חיים מיטמאין; וכן צריך לומר גם בציפורי מצורע; ומיהו ביאורו הראשון של רש"י מחודש, כי מחיים לא היה בזה איסור הנאה רק איסור אכילה, ומטעם זה לבד ראוי הוא לקבל טומאה, כי אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים הוא. ב. עוד כתב רש"י, שבשר בחלב נקרא היתה לו שעת הכושר, משום שלאחר שריית הבשר בחלב עדיין הוא מותר בהנאה עד שלא נתבשל, וביאור דברי רש"י אלו, ראה לקמן בהערה.
[5] כתבו התוספות, שעולה מטמאת טומאת אוכלים אפילו לרבי שמעון, כיון שראויה היא למזבח ואכילת מזבח שמה אכילה, ראה שם.
[6] משמעות לשון הגמרא הוא, שרק משום שזה הוא טעמו של רבי שמעון, לכן פיגל במנחה אינו מטמא טומאת אוכלין; אך זה צריך תלמוד, כי יהיה טעמו של רבי שמעון מה שיהיה, הרי ודאי משום איסור הנאה הוא דאינו מטמא, ואם כן פיגל במנחה שהיא אסורה בהנאה אינה מטמאת טומאת אוכלין לרבי שמעון.
[7] [יש לעיין מאי "אי הכי", והרי אף לו יהא שמטעם אחר הוא, תיקשי כן, כיון שבהכרח טעמו של רבי שמעון משום איסור הנאה, ובשר בחלב אינו אסור בהנאה].
[8] לכאורה תמוה: הרי פיגל במנחה היתה לו שעת הכושר, שהרי קודם שהקדישו היה מותר בהנאה, ולמה אמר רבי אושעיא שלרבי שמעון אינו מקבל טומאת אוכלין! ? ואכן בהמשך מקשה הגמרא מטעם זה; ומה שלא מקשה הגמרא מכח ברייתא זו, הוא משום שהיה מקום לפרש, שאין נקרא "היתה לו שעת הכושר" אלא בשר בחלב דוקא, כי אף לאחר שכבר שרו את הבשר בחלב ונקרא "בשר בחלב" עדיין היה מותר, אבל מה שהיה מותר באכילה קודם שחל עליו שם האיסור, זה לא מיקרי שעת הכושר; כן פירשו התוספות. ואף רש"י לעיל גבי בשר בחלב פירש כן "היתה לו שעת הכושר", [כמובא בהערה לעיל], ויתכן שפירש כן רק לפי ההוה אמינא, ועל דרך דברי התוספות; [וראה עוד ברש"י בפסחים כה א ד"ה זאת אומרת "תאמר בבשר בחלב שהיתה לו שעת הכושר משעה שבא לכלל זה, דאם שורהו כל היום בחלב אינו נאסר בכך", (ולענין אחר אומרת שם הגמרא שבשר בחלב היה לו שעת הכושר) ; ורש"י שם הקשה על פירוש זה, כי שריית בשר בחלב לא מיקרי בשר בחלב, ואין זו שעת הכושר משבא לכלל בשר בחלב, ועוד כמה גמגומים בפירוש זה; והוא פירש שם כפשוטו, וראה גליון מהרש"א].
[9] כפי שנתבארו הטעמים בהערה לעיל.
[10] כבר נתבאר בהערה לעיל הטעם שאין הגמרא מקשה על רבי אושעיא מבשר בחלב; ומיהו קושיית הגמרא כאן אינה רק ממה ששנינו "פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין", אלא אף ממה ששנינו "לן לאחר זריקה מטמא טומאת אוכלין", שהרי מבואר מזה שבהיתה לו שעת הכושר הרי הוא מטמא טומאת אוכלין, וקשה לרבי אושעיא שאינו מטמא פיגול של מנחה אף שהיתה לו שעת הכושר.
[11] מכאן יש להוכיח שטהורים אין נפדין מן התורה, שאם לא כן הרי היתה להם שעת הכושר מן התורה, זבח תודה; וראה עוד בטהרת הק ודש.
[12] מבואר מלשון "הואיל והיתה לה שעת הכושר", דאף על גב שאנו אומרים: כל העומד לפדות כפדוי דמי, מכל מקום אין די בסברא זו לבד לטמאותה, ורק משום שבהיתה לה שעת הכושר הרי היא מיטמאה טומאת אוכלין, משום הכי אמרינן דמאחר שיכול לפדותה וכפדוי דמי - הרי זה כאילו יש לה שעת כושר.
[13] ראה הגהות הגאון ר' אלעזר משה זצ"ל.
[14] בשפת אמת נתקשה: הרי לאחר השקיעה עדיין ספק יום הוא, ואם כן יש לנו לומר דמידי ספק טומאה לא יצאה, כי שמא עדיין יום הוא, ויש שהות ביום למיזרקיה! ? וראה מה שכתב בזה, וראה עוד במנחת אריאל.
ושור הנסקל. ששחטו לאחר שנגמר דינו. דאי נסקל הוה מטמא טומאה חמורה בכזית:
ועגלה ערופה. ששחטה לאחר ירידתה לנחל איתן:
ופטר חמור. כגון ששחטו ועדיין הוא מפרכס דלאחר שמת מטמא טומאה חמורה בכזית כדין נבילת בהמה טמאה שמתה:
כולן מטמאין טומאת אוכלין כדאמרן אע"ג דאיסורי הנאה נינהו:
ר' שמעון אומר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין. דאסור בהנאה ולא היתה להן שעת הכושר לעולם דשור ועגלה וציפרים אמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה:
חוץ מבשר בחלב. אע"ג דאסור בהנאה מטמא טומאת אוכלין:
הואיל והיתה לו שעת הכושר קודם שנתערב ונתבשל:
מ"ט דר' שמעון. דאמר כולן אין מטמאין טומאת אוכלין:
דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים. אפי' לנכרים דאסור בהנאה אין קרוי אוכל:
שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא. דאסור בהנאה:
מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה. דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשערך תתננה ואכלה או מכור לנכרי:
ועוד לדידיה נמי. לישראל נמי:
היתה לו שעת הכושר. קודם שנתערב:
לן לפני זריקה אין מטמא טומאת אוכלין. דלא היתה לו שעת הכושר לעולם לא בחיי הבהמה ולא לאחר שנשחטה דהא לן לפני זריקה דלא היה לו שעת היתר לכהנים. ופיגול בזבחים בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים אינו מטמא טומאת אוכלין דלא הוה ליה שעת הכושר. דפיגול לא הוי אלא בד' עבודות מכיון דפיגל אפילו באחרונה בזריקה לא היתה לו שעת היתר. פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין קשיא דר' שמעון אדר"ש:
לא קשיא. האי דאמר ר' שמעון דאין מטמא טומאת אוכלין:
דלא היתה לה שעת הכושר דאקדשה במחובר:
וליפרקינהו. וליהוי להו שעת הכושר:
השתא מיהא הא לא פריק. וכיון דלא פריק לא הוה להו שעה"כ:
פרה מטמא טומאת אוכלין. אע"ג דלא פדאה:
הואיל ובידו לפדותה. כדריש לקיש ואכתי קשיא דר' שמעון אדר' שמעון:
הכי השתא. בשלמא (השתא) [פרה] היינו טעמא דכפדויה דמייה דמצוה לפדותה אם מצא נאה הימנה. אלא הני מנחות מצוה לפדותן. בתמיה קאמר דהא מעיקרא לא אתו אלא ממובחר הילכך לא אמרי' כדפריקא דמו ולא מטמא טומאת אוכלין:
והא לן לפני זריקה וכו' מקשי עוד לר' שמעון דאמר משום דפרה מצוה לפדותה משום הכי מטמא דכפדויה דמי. והא לן דמצוה לזרוק קודם שילין ואיבעי למיזרקיה קודם שלן הוה יכול למיזרקיה וקתני דאין מטמא טומאת אוכלין אלמא לא אמרי' כזרוק דמי:
הא לא קשיא הכא במאי עסקינן שלא היה לו שהות ביום למיזרקיה. כגון ששחטו סמוך לשקיעת החמה משום הכי אין מטמא דלא עמד ליזרק:
הכי נמי קאמר לן קודם שיראה לזריקה. היינו דלא הוה ליה שהות ביום למיזרקיה:
לאחר שיראה לזריקה. דהיה שהות ביום מטמא טומאת אוכלין:
ותו פריך לר' שמעון דפרה. והא פיגול דמצוה למיזרקיה בלא מחשבת פיגול וקתני דאינו מטמא מאי לאו בזריקה הוא דפגיל אף על גב דהוה ליה שעת הכושר דאי בעי זרקיה בלא פגול ולא אמרינן כזרוק בלא פגול דמי אלא אינו מטמא טומאת אוכלין:
עולה לרבי שמעון לא תטמא טומאת אוכלין דאוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים הוא כמו מנחה שפיגל דלא מקבלת טומאה אם הקדישה במחובר וזה נמי לא היתה לה שעת הכושר וי''ל דאכילת מזבח שמה אכילה כדאשכחן באותו ואת בנו (חולין דף פא.) לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים בהיא חולין ובנה עולה דחשיב עולה שחיטה הראויה ואפילו לרבא דלא חשיב ליה שחיטה הראויה ופטר משום אותו ואת בנו לר''ש לענין אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מודה דשמה אכילה מידי דהוה אטריפה שנשחטה דשחיטה שאינה ראויה והויא אוכל שאתה יכול להאכילו ותדע דהא עצים ולבונה מקבלין טומאה לר''ש על כרחך משום אכילת מזבח דאי משום חיבת הקודש לחודיה הא לא מהניא חיבת הקודש לשוייה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דאי לא פיגל במנחה יטמא לר''ש טומאת אוכלין הואיל והיתה לה שעת הכושר קודם פיגול מיד כשנתקדש בכלי דחיבת הקודש מכשרתה ועוד כמו שמדקדק מפרה: ועגלה ערופה. לאו כשנערפה דא''כ תיפוק ליה משום נבילה אלא בששחטה וקא סבר ירידתה לנחל איתן אוסרתה ולמאן דאמר עריפתה אוסרתה נמי מצינן למימר דקא סבר ר''ש עגלה בשחיטה כשירה כדאמרינן בפ''ב דכריתות (דף כה.) אי נמי משערפה ועריפתה מטהרתה מידי נבילה כדמוכח בסוף חטאת העוף (זבחים דף ע:): אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים. הקשה ה''ר אליעזר ממיץ דהכא לא ממעט ר''ש מדכתיב אשר יאכל אלא איסור הנאה ובפרק כיסוי הדם (חולין דף פה. ושם) ממעט ר' שמעון אף טריפה מכיסוי משום דכתיב אשר יאכל ולא אמרי' איסורי הנאה דווקא וי''ל דהכא כתיב מכל האוכל דמשמע כל לרבויי אפילו אסור באכילה הילכך לא ממעט אלא איסור הנאה אבל התם אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל כתיב ולא כתיב כל הילכך אמרינן ההיא דווקא דשרי באכילה: בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה. בסוף כל הבשר (חולין דף קטו:) יליף איסי איסור אכילה מהך ג''ש ואיסור הנאה מק''ו ונראה דהיינו טעמייהו דר''ש סבר אין ג''ש למחצה וילפינן מינה אף היתר הנאה ואיסי סבר אהני ג''ש ואהני ק''ו אי נמי משום דבההוא קרא דטריפה איירי נמי בקדשים שיצאו חוץ למחיצתן כדאמר בפרק בהמה המקשה (שם דף סח:) דאסירי אף בהנאה וגלי קל וחומר דילפינן מינייהו ורבי שמעון דהכא סבר דפשטיה דקרא בטריפה מיירי: נאמר כאן אנשי קודש. וא''ת ונילף מבקודש באש תשרף דמיירי בפסול קודש כדאמר בפרק כל שעה (פסחים דף כד.) ואסירי בהנאה ויש לומר דילפינן עם קודש מאנשי קודש: פיגל במנחה מטמא טומאת אוכלין. וקשיא לרבי אושעיא תימה למאי דס''ד השתא דאיירי רבי אושעיא אפי' בהיה לו שעת הכושר תיקשי ליה מההיא דלעיל דמודה רבי שמעון בבשר בחלב הואיל והיתה לה שעת הכושר ויש לומר דהוה אמינא שעת הכושר דבשר בחלב כגון שנתערבה קודם בישול כגון דתרי ליה כולי יומא בחלבא ואח''כ בישל וכי האי גוונא לא היתה למנחה שעת הכושר קודם שהקדישה: ההיא דפרה מטמאה טומאת אוכלין. מפורש בבבא קמא (דף עז.) יפה: והא לן לפני זריקה דמצוה למיזרקיה. אי לאו הנך שינויי דאסיקנא לרבי אושעיא ברייתא גופא לא קשיא ליה מאי שנא פיגל במנחה דמטמא טומאת אוכלין ומאי שנא לן לפני זריקה דאין מטמא דמנחה היתה לה שעת הכושר קודם שהוקדשה: