עירובין נז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

הא סיפא של משנתנו, אינה המשך של דברי חכמים, אלא היא סתם משנה, ומני? - רבי מאיר היא. ואני סבור כחכמים.

ופרכינן: אי סיפא דמתניתין רבי מאיר היא, למה הוצרכנו כלל לשנותה?

והא תני ליה כבר לדברי רבי מאיר ברישא: נותנין קרפף לעיר, דברי רבי מאיר!?

ומנינן צריכא לשנות את דברי רבי מאיר ברישא וגם בסיפא.

דאי מההיא, מרישא דמתניתין, ששנה בה את דברי רבי מאיר שנותנים קרפף לעיר, הוה אמינא שנותנים קרפף אחד בלבד, ואפילו בין שתי ערים.

וכך הייתי אומר: נותנים קרפף חד לחדא עיר, וקרפף חד לתרתי ערים.

קא משמע לן בסיפא דלתרתי ערים תרי קרפפים יהבינן להו לפי רבי מאיר.

ואי אשמעינן הכא בסיפא, שלרבי מאיר נותנים לשתי עיירות שני קרפפים, הוה אמינא, שטעמו של דבר הוא, משום דדחיקא תשמישתייהו. שצריך לתת להן מרווח של שני קרפפים היות והם סמוכות, וזקוקות לשטח פנוי עקב הצפיפות מחמת קירבתם זו לזו.

אבל התם ברישא, שמדובר בה בעיר אחת, שכל השטח שסביבה פנוי, דלא דחיקא תשמישתייהו - אימא לא נותנים לה קרפף כלל [וכך אכן סוברים חכמים, ורבי מאיר יודה להם].

ולכן צריכא להשמיענו שלרבי מאיר נותנים קרפף גם לעיר אחת.

ומקשה הגמרא מהמשך המשנה לרב הונא:

תנן: וכן שלשה כפרים המשולשין - אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש [והיינו, השיעור של שני קרפפים] - עושה הכפר האמצעי את שלשתן להיות אחד.

ודייקינן: טעמא דאיכא כפר אמצעי בין שני הכפרים, ונותנים קרפף אחד כדי לחבר את הכפר האמצעי לכפר שמצידו האחד, וקרפף אחר כדי לחברו לכפר שבצד השני. ונמצא שאין בין כפר לכפר אלא קרפף אחד.

הא ליכא כפר אמצעי - לא נותנים שני קרפפים כדי לחברם.

תיובתא דרב הונא!

אמר לך רב הונא: הא אתמר עלה: אמר רבה אמר רב אידי אמר רבי חנינא:

במשנתנו לא מדובר שהיו שם כפרים משולשין ממש בשורה אחת, בזה אחר זה.

אלא, בכפר אמצעי המרוחק הרבה מבין השניים, וגם השניים העומדים בשורה אחת אינם סמוכים זה לזה.

ולצורך חיבורם "רואין": כל שאילו הייתי לוקח את הכפר האמצעי ממקומו ומטיל את הכפר האמצעי ביניהן של שני הכפרים החיצונים, ויהיו בעקבות ההצבה [הדמיונית] של הכפר האמצעי ביניהם, "משולשין", כאילו שלשתם עומדים בשורה אחת, סמוכים זה לזה, ואין מרחק בין זה לזה אלא מאה וארבעים אמה ואחת ושליש, והיינו שבין כל כפר לכפר יש את השיעור הזה.

אז - עשה הכפר האמצעי את שלשתן, להיות אחד.

והיינו, שמתרץ רב הונא כי לדברי רבי חנינא אכן יש לתת שני קרפפים בין שני כפרים כדי לחברם האחד לשני.

כי המשנה עוסקת בכפר אמצעי העומד במרחק, ש"רואין" אם לפי גודלו אפשר למלאות בו את השטח הריק שבין שני הכפרים האחרים. ומשאירים רווח של שני קרפפים בין הכפר האמצעי לבין כל אחד מהכפרים שבצידו.

אמר שאל ליה רבא לאביי: כמה יהא המרחק בין הכפר החיצון לאמצעי, שנוכל "לראות" כאילו האמצעי עומד בין החיצונים?

אמר ליה אביי: עד אלפים אמה. שהואיל ויכולים לבוא מכפר אחד לשני בלי עירוב תחומין רואין את הכפר האמצעי כאילו הוא עומד בין שני הכפרים.

אמר ליה רבא לאביי: והא את הוא דאמרת לעיל, בעיר העשויה כקשת, כי כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא, דאמר: אפילו רחוק היתר מהקשת יותר מאלפים אמה גם נחשבים שני צידי הקשת כעיר אחת, ומודדים את תחום העיר מהיתר.

ודחי אביי: הכי השתא! מהו הדמיון!?

התם, בעיר העשויה כקשת - איכא בתים לאורך כל הקשת, ויכולים כל בני העיר להגיע לשני ראשי הקשת דרך בתי העיר. ולכן ניתן לחבר את שני ראשי הקשת גם אם היתר שביניהם רחוק יותר מאלפיים אמה מכיפת הקשת.

אבל הכא, בשלשה כפרים, שהאמצעי רחוק מהחיצונים יותר מאלפיים אמה - ליכא בתים שדרכם אפשר להגיע מכפר לכפר.

ואמר ועוד שאל ליה רבא לאביי: כמה יהא המרחק בין חיצון לחיצון?

והוינן בה: כמה יהא המרחק - מאי נפקא לך מינה?

והרי כל שאילו מכניס את הכפר האמצעי ביניהן, ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת ושליש הם אחד, ומה אכפת לנו במרחק שביניהם, כאשר הכל תלוי ברוחב הכפר האמצעי!

ושאלו רבא: האם אפילו המרחק בין שני הכפרים החיצוניים הוא ארבעת אלפים אמה?

אמר ליה אביי: אין. אפילו יש מרחק בין הכפרים ארבעת אלפים אמה מצרפם הכפר האמצעי להיות אחד.

והקשה לו רבא: והאמר רב הונא: עיר העשויה כקשת, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה - מודדין לה מן היתר. ואם לאו - מודדין לה מן הקשת!

אמר ליה: התם, בעיר העשויה כקשת, ליכא למימר מלי, אין לנו במה למלאות את השטח שבין שני ראשי הקשת.

אבל הכא, בכפר אמצעי שבין שני החיצונים - איכא למימר מלי, מלא את האויר שבין החיצונים במידת רחבו של הכפר האמצעי ^[29].

אמר ליה רב ספרא לרבא: הרי בני העיר אקיסטפון, דמשחינן שמודדים להו תחומא מהאי גיסא מצד זה דהעיר ארדשיר. ובני דארדשיר משחינן להו תחומא מהאי גיסא דאקיסטפון. לפי שאנו מחשיבים אותם כעיר אחת.

כיצד עושים זאת? והא איכא נהר דגלת, דמפסקא ביניהם יתר ממאה וארבעים ואחת ושליש!

נפק, יצא רבא, אחוי ליה והראה לרב ספרא את הנך אטמהתא דשורא, שורות חומת העיר דמבלעי הנכנסות בנהר דגלת בשבעים אמה ושיריים של עיבור העיר.

מתניתין:

אין מודדין את תחום העיר אלא בחבל של חמשים אמה, לא פחות ולא יותר.

ולא ימדוד אלא כנגד לבו. שקבעו חכמים לשני מודדים המותחים את החבל ביניהם שיחזיקו את החבל כנגד לבם, כדי שלא יחזיק האחד כנגד לבו והשני כנגד מרגלותיו ויצטמצם בכך התחום.

היה מודד והגיע לגיא שאינו רחב חמישים אמה, או לגדר שנפלה והרי היא גל גבוה של אבנים, ובני אדם הולכים עליה, אין צורך למדוד את השיפוע של מדרון הגיא, או הגל, אלא יהיה "מבליעו", שיעמוד מודד אחד על שפת הגיא מזה ומודד שני על שפת הגיא מעברו השני, וימדדו אותו מעליו כאילו היה מישור, ובגל ימדדו אותו מהצד, וחוזר המודד למדתו.

ובגמרא מבואר כי משמעות "חוזר למידתו" היא, שאם רחב הגיא יותר מחמישים אמה, שאינו יכול להבליעו על ידי מדידה מעליו, הרי הוא יוצא הצידה אל מחוץ לעיר, למקום שבו הגיא מצטמצם לרוחב פחות מחמישים אמה, ושם הוא מבליע את הגיא. וצופה משם אל עבר המקום שמעבר לגיא, וממשיך למדוד את הגיא כנגד העיר.

הערות

^[29] ונתבאר בדברי הראשונים שהמילוי ו"רואין" האמור בסוגייתנו הוא בראיית מבנה העיר, שכל

הא מני [הלכה זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא האומר שלכל עיר נותנים קרפף.

ומוסיפים להקשות: אי [אם] כשיטת ר' מאיר היא, הא תני ליה רישא [הרי כבר שנינו אותו מתחילה]: נותנין קרפף לעיר, דברי ר' מאיר, ולמה יש לחזור על כך?

ומשיבים: צריכא [צריך] בכל זאת לומר גם דבר זה, דאי [שאם] מההיא, מהלכה ראשונה בלבד, הוה אמינא: חד לחדא, וחד לתרתי [הייתי אומר: קרפף אחד לעיר אחת, ואחד לשתיים], שדי שיהא שטח פנוי אחד, קא משמע לן דלתרתי תרי יהבינן להו [משמיע לנו שלשתי ערים שני קרפפים נותנים להן].

ולהיפך, ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו רק כאן בענין שתי ערים נפרדות] היינו סבורים שנותנים קרפף לכל אחת לחוד, משום דדחיקא תשמישתייהו [שדחוק תשמישן], ששתיהן משתמשות שם ובין שתי ערים הסמוכות זו לזו יש לתת מקום יתר, אבל התם דלא דחיקא תשמישתייהו [שם בעיר אחת שאין שימושם דחוק] ויכולים להסתפק בתחום העיר שלהם, אימא לא [אמור שלא] יתנו להן קרפף כלל, לכן צריכא [צריך] להשמיענו שתי הלכות אלה.

ועוד מנסים להוכיח ממשנתנו, דתנן [שכן שנינו] בה: וכן שלשה כפרים המשולשין שכל השלושה נמצאים בקו ישר, אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחת אמה ושליש — עושה אמצעי את שלשתן להיות אחד, ונדייק: טעמא דאיכא [הטעם הוא, דווקא משום שיש] אמצעי, הא ליכא [הרי אם אין] אמצעי — לא היו נחשבות לאחד. תיובתא [הרי זה קושיה חמורה] לרב הונא שהרי לשיטת רב הונא גם בלא כפר אמצעי היו שני הכפרים נחשבים כאחד בשל הקרפף הכפול!

אמר לך [יכול לומר לך] רב הונא: הא אתמר עלה [הרי נאמר על משנה זו], אמר רבה אמר רב אידי אמר ר' חנינא: לא משולשין ממש שהיו הכפרים מצויים בשורה אחת סמוכים זה לזה, אלא שהאמצעי נוטה כלפי חוץ, ובכל זאת אינם נאסרים זה בזה, אלא אפילו היו הכפרים רחוקים יותר משני קרפפים רואין כל שאילו מטיל אמצעי ביניהן, כלומר אילו היו מקרבים את האמצעי ואז יהיו משולשין, ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים אמה ואחת ושליש. הרי במקרה זה עשה אמצעי את שלשתן להיות אחד. ולפי הסבר זה הרי לפנינו דין מיוחד, ולא עוד אלא שיש בו סיוע מסויים לדברי רב הונא.

א אמר ליה [לו] רבא לאביי באותו ענין: כמה יהא המרחק בין כפר חיצון לאמצעי שאפשר יהא לומר שייחשב הכפר האמצעי כאילו הוא בין שני החיצונים? אמר ליה [לו] אביי: אלפים אמה, אמר לו רבא:

והא את הוא דאמרת [והרי אתה עצמך הוא זה שאמרת]: כוותיה [כשיטתו] של רבא בריה [בנו] של רבה בר רב הונא מסתברא [מסתבר], שאמר: עיר העשויה כקשת, מודדים את כל השטח הפנוי שבקשת כחלק מן העיר, ואפילו היה המרחק בין היתר לקשת יותר מאלפים אמה! ומדוע לא נחשוב אף כאן את שלושת הכפרים כאחד, גם אם היו מרוחקים יותר מאלפיים אמה?

ודחה אביי את ההשוואה: הכי השתא [כיצד אתה משווה], התם [שם] בעיר העשויה כקשת, איכא [יש] בתים המחברים את העיר כולה להיות כיחידה אחת. ואילו הכא [כאן], ליכא [אין] בתים המחברים בין החיצוני והפנימי. ואין לראות שני כפרים, המרוחקים זה מזה יותר מתחום שבת, כאילו היה זה אחד.

ועוד אמר ליה [לו] רבא לאביי: כמה יהא המרחק בין חיצון לחיצון? ותהה אביי: מה מקום לשאלה כמה יהא?! מאי נפקא לך מינה [מה יוצא לך משאלה זו]? והרי אין כל הבדל להלכה בדבר, אלא כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא מאה וארבעים ואחת ושליש אמה, ואין מתחשבים במרחק שבין החיצונים, אלא בגודלו של הכפר האמצעי.

והוסיף רבא ושאל: ואפילו אם יהא המרחק ארבעת אלפים אמה? אמר ליה [לו]: אין [כן הוא]. והוסיף ושאל: והאמר [והרי אמר] רב הונא: עיר העשויה כקשת, אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה — מודדין לה תחום שבת מן היתר, ואם לאו — מודדין לה מן הקשת! נמצא שבמרחק הגדול מארבעת אלפים אמה אף בעיר הבנויה ברציפות אומרים שהמרחק בין קצותיה גדול משתיחשב כעיר אחת?

אמר ליה [לו]: התם [שם] בעיר העשויה כקשת ליכא למימר "מלי" [אין מקום לומר "מלא"], שהרי אין לך במה למלא את תחום העיר. הכא איכא למימר "מלי" [כאן יש מקום לומר "מלא"] והכנס את הכפר האמצעי ביניהם, והרי הם כסמוכים זה לזה.

אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא: הרי בני העיר אקיסטפון, דמשחינן להו תחומא מהאי גיסא [שמודדים אנו להם את התחום מצד זה] של העיר ארדשיר, ובני תחומא דארדשיר משחינן להו תחומא מהאי גיסא [ובני התחום של ארדשיר שהיא מעברו השני של הנהר מודדים אנו להם את התחום מצד זה] של אקיסטפון, ומחשיבים את שתי הערים כאילו היו לעיר אחת. ואולם הא איכא דגלת [הרי ישנו הנהר חידקל] דמפסקא [המפסיק] ביניהן בשיעור יתר ממאה וארבעים ואחת ושליש אמות? וכיצד מצרפין את הערים, שהמרחק ביניהן גדול אף משיעור שני קרפפים?

נפק, אחוי ליה הנך אטמהתא דשורא, דמבלעי בדגלת [יצא, הראה לו אותם יסודות החומה של אחת הערים, הנבלעים בחידקל] בשבעים אמה ושיריים מן העיר השניה. שבאמת היו שתי הערים מחוברות זו לזו על ידי שרידי החומה שבנהר.

ב משנה אין מודדין תחומין אלא בחבל שאורכו חמישים אמה, לא פחות ולא יותר, כאשר יבואר בגמרא. ולא ימדוד אלא כנגד לבו, שכל אחד מהמודדים יחזיק את החבל כנגד לבו.

היה מודד והגיע לגיא או לגדר, אינו צריך לחשוב בתוך אלפיים אמה את גובה הגדר או עומק הגיא, אלא מבליעו כאילו לא היה כלל, וחוזר למדתו, כאילו היה זה שטח מישור ללא עליות וירידות. הגיע להר, אינו צריך למדוד את גובהו, אלא מבליעו וחוזר למדתו, כאילו לא היה כאן הר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In accordance with whose opinion is this clause of the mishna? It is the opinion of Rabbi Meir, who maintains that one allocates a karpef to each city.

The Gemara continues to ask: If it is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, didn’t we already learn in the first clause: One allocates a karpef to each city; this is the statement of Rabbi Meir? What need is there to mention Rabbi Meir’s opinion again?

The Gemara answers: It was necessary to mention his opinion again, as, if we had learned his opinion only from that first clause, I might have said that one allocates one karpef for one city and also one karpef for two cities. Therefore, the mishna teaches us that for two cities, one allocates two karpef areas.

And conversely, if the mishna had taught us this law only here, with regard to two cities, one might have said that only in that case is each city granted a separate karpef, because a smaller space between the two adjacent cities would be too crowded for the use of both cities. But there, with regard to one city, where the area of the city itself is not too crowded for the use of its residents, one might say that it is not given any karpef whatsoever. Therefore, it was necessary for the mishna to teach both clauses.

The Gemara tries again to adduce proof from the mishna, in which we learned: And likewise, in the case of three villages that are aligned in a row, if there is only 141⅓ cubits separating between the two outer ones, the middle village combines the three villages into one. At this point the Gemara understands that the mishna here is dealing with three villages arranged in a straight line. Therefore, it makes the following inference: The reason that the three villages are considered as one is only because there is a middle village, but were there no middle village, they would not be considered as one. This appears to be a conclusive refutation of the opinion of Rav Huna. According to Rav Huna, the two villages should be considered as one even without the middle village, due to the double karpef.

The Gemara rejects this argument: Rav Huna could have said to you: Wasn’t it stated with regard to that mishna that Rabba said that Rav Idi said that Rabbi Ḥanina said: It does not mean that the villages are actually aligned in a row of three villages in a straight line. Rather, even if the middle village is off to one side and the outer villages are more than two karpef lengths apart, we see their spacing and make the following assessment: Any case where, if the middle village were placed between the other two so that they were three villages aligned in a row, there would be only a distance of 141⅓ cubits between one and the other, then the middle village turns the three villages into one. According to this explanation, the mishna can be understood even as a support for the opinion of Rav Huna.

With regard to this case, Rava said to Abaye: How much distance can there be between an outer village and the middle one, if the latter is still to combine the three villages into one? Abaye said to him: Two thousand cubits.

Rava replied: Wasn’t it you yourself who said: It is reasonable to rule in accordance with the opinion of Rava, son of Rabba bar Rav Huna, who said: The Shabbat limit of a bow-shaped city is measured from the imaginary bowstring stretched between the two ends of the city, even if the distance between the center of the string and the center of the bow is more than two thousand cubits. Why shouldn’t the three villages in this case be considered a single village also, even if they are separated by more than two thousand cubits?

Abaye rejected the comparison: How can you compare? There, in the case of the bow-shaped city, there are houses that combine the city into a single unit, whereas here, there are no houses linking the outer villages. Therefore, if two villages are separated by more than two thousand cubits, the measure of the Shabbat limit, they cannot be considered a single entity.

And Rava said to Abaye: How much distance can there be between one outer village and the other outer village? Abaye expressed surprise at this question: How much distance can there be between them? What is the practical difference to you? Any case where, if the middle village were placed between them, there would be only a distance of 141⅓ cubits between one and the other, the middle village turns the three villages into one. Therefore, the critical detail is not the distance between the outer villages but the size of the middle village.

Rava continued his line of questioning: Is this true even if the distance between the two outer villages is four thousand cubits? Abaye said to him: Yes. Rava asked: Didn’t Rav Huna say the following with regard to a city shaped like a bow: If the distance between its two ends is less than four thousand cubits, one measures the Shabbat limit from the imaginary bowstring stretched between the two ends of the bow; and if not, one measures the Shabbat limit from the bow itself? This indicates that even if there is an uninterrupted string of houses linking the two ends of the city, if the two ends are separated by more than four thousand cubits, the distance is too great for it to be considered a single city.

Abaye said to him: There, in the case of the bow-shaped city, there is no room to say: Fill it in, as there is nothing with which to fill in the empty space between the two ends of the city. However, here, in the case of the villages, there is room to say: Fill it in, as the middle village is seen as though it were projected between the two outer villages, and therefore all three combine into a single village.

Rav Safra said to Rava: With regard to the people of the city of Akistefon, for whom we measure the Shabbat limit from the far end of the city of Ardeshir, and the people of Ardeshir, for whom we measure the Shabbat limit from the far end of Akistefon, as though the two settlements were a single city; isn’t there the Tigris River, which separates them by more than 141⅓ cubits? How can two cities that are separated by more than two karpef-lengths be considered a single entity?

Rava went out and showed Rav Safra the foundations of a wall of one of the cities, which were submerged in the Tigris River at a distance of seventy cubits and a remainder from the other city. In other words, the two cities were in fact linked through the remnants of a wall submerged in the river.

MISHNA: One may measure a Shabbat limit only with a rope fifty cubits long, no less and no more, as will be explained in the Gemara. And one may measure the limit only at the level of one’s heart, i.e., whoever comes to measure the limit must hold the rope next to his chest.

If one was measuring the limit and he reached a canyon or a fence, the height of the fence and the depth of the canyon are not counted toward the two thousand cubits; rather, he spans it and then resumes his measurement. Two people hold the two ends of the rope straight across the canyon or the fence, and the distance is measured as though the area were completely flat. If one reached a hill, he does not measure its height; rather, he spans the hill as if it were not there and then resumes his measurement,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואקשינן לרב הונא ממתניתין דתנן וחכ"א אין נותנין קרפף אלא לשתי עיירות ופריק הכי קתני אין נותנין תורת קרפף אלא לשתי עיירות ולעולם שתי קרפיפות לשתיהן הכי נמי מסתברא מדקתני סיפא אם יש בין שנים החיצונים [ק"מ] אמה [ואחת] ושליש כו' [נימא] תהוי תיובתא סיפא לחייא בר רב ודחינן הכי סיפא ר"מ היא מדקתני נותנין שלשה כפרים המשולשין פירוש השרויין כמין קשת שנים זה כנגד זה והשלישי ממוצע בין שתיהן עולה למעלה מהן אם יש בין שנים החיצונים כו' דייקינן מינה טעמא דאיכא אמצעי והוא שלישי לפיכך צריך כדי ב' קרפיפות מכלל דלשני כפרים לא יהבינן להו אלא קרפף אחד תיובתיה דרב הונא ודחי ולאו אמר רבא לא משולשין ממש אלא כל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה [אלא] ק"מ אמה ואחת ושליש ויראו כשהן משולשין עשה האמצעי שלשתן להיות כאחד.

א"ל רבא לאביי כמה יהא בין חיצון לאמצעי א"ל אלפים.

והא את הוא דאמרת בעיר העשויה כקשת כרבה בר רב הונא מסתברא אפילו יתר מאלפים [ומשני] הכי השתא התם בעיר העשוי' כקשת איכא מן (הראש) [הקשת] עד מקום החץ בתים הכא ליכא בתים. ועוד א"ל כמה יהא בין שנים החיצונים א"ל כל שאילו מכניס האמצעי ביניהן ואין ביניהן אלא ממאה וארבעים אמה ואחת ושליש ולמטה נמצא הדבר תלוי באמצעי אם הוא משוך הרבה או מעט הכל לפי (במשך) [משך] האמצעי.

איני והאמר רב הונא עיר העשויה כקשת [וכו' התם] ליכא למימר מליא כי מקום החץ אינו ממלא אבל הכא בכפר האמצעי איכא למימר מלייה א"ל רב ספרא לרבא הני איקטיספון וארדשיר דאינון תרתי אתרא וסמיכא להדדי ודיגלת מפסקא להו בינייהו דהוא יתר מק"מ אמה ואחת ושליש היכי משחינן לבני איקטיספון תחומא אאידך גיסא דארדשיר ולבני ארדשיר מאידך גיסא דאקטיספון נפק אחוי ליה הנהו אטמהתא דמיבלען בדיגלת בתוך שבעים אמה ושיריים. פי' אטמהתא יריכות ביניין כמו מערות ועומדין בתוך המים כאילו עיבור להטמתוותא:

מתני' אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה.

אי ר' מאיר היא הא תנא ליה רישא. איכא למידק, דילמא הדר תנא ליה למסתם כר' מאיר כי היכי דליהוי מחלוקת ואחר כך סתם, ודכוותה יש במסכת נדה במשנת המפלת. יש לומר דהא לאו סתמא הוא למיסתם בה כר' מאיר, דהא איכא נמי סתמא אחרינא כרבנן דהויא סתמא בתרא, דהיינו וכן שלשה כפרים המשולשין דאתיא לרבנן לדעת חייא בר רב, וכדאקשי מינה לרב הונא בסמוך.

תנן וכן שלשה כפרים וכו'. ואע"ג דחייא בר רב אוקי סיפא דהיינו אם יש לזו שבעים אמה ושירים וכו' כר' מאיר, ועלה קתני וכן שלשה כפרים, אפילו הכי על כרחו סבירא ליה (דהיינו) [דהאי] סיפא דסיפא אתיא כרבנן, משום דהוה סבירא ליה דמשולשין בשורה קאמר, ואפילו הכי קתני אם יש בין שנים החיצונים קמ"א אמה ושליש דוקא דאיכא אמצעית והוא משולש מכוון ממש הא לאו הכי לא, אלמא רבנן היא. ומיהו אפילו לחייא בר רב לאו דוקא שיהא בין שנים החיצונים ממש קמ"א אמה ושליש בלבד ושתהא מדת האמצעי עולה מן החשבון האוירין קאמר. וכן פי' הראב"ד ז"ל.

כל שאילו מכניס אמצעי ביניהן ואין בין זה לזה אלא קמ"א אמה ושליש. יש מי שפירש: בין זה לזה בין אחד מן החיצונים לאמצעי. ולפירוש זה בין שנים החיצונים קתני במתניתין, כל שנים מהן ראוין לקרות חיצונים, דכשאתה מסתכל לצפון שנים הצפוניים חיצוניים לאותו שבדרום, וכן הדרומיים חיצוניים לאותו שבצפון. ואינו מחוור דא"כ אפילו למאי דסבירא לחייא בר רב נמי דמשולשין בשורה קאמר, לישני ליה מאי חיצונים בין כל חיצון לאמצעי, ואם תאמר דאי משולשין בשורה לא מיקרו אמצעי ושחוצה ממנו חיצונים, אבל השתא דמשולשין בחיצונה הוי האמצעי נמי חיצון ושלשתן חיצונים נינהו, אכתי לא ניחא, דכשאתה נותן ביניהן קמ"א אינן חיצונין, ואע"ג דהשתא מיהא חיצונין אין אתה נותן להם קמ"א כדקיימי השתא אלא לכשאתה רואה אותן כאילו הן משולשין בשורה. ומיהו אפשר היה לי לתרץ דאין הכי נמי דמעיקרא נמי הוה מצי למימר ליה מאי חיצונים כל שנים מהם, אלא דאגב אורחיה אתא לאוקמוה בקושטא, דלאו דחויי קא דחי ליה אלא קושטא קאמר, דבר מן דין רב חנינא הכי מוקי לה.
ומיהו מחוורתא דבין החיצונים ממש קאמר שלא יהא ביניהן אויר אלא קמ"א אמה ושליש, דדי לן למימר רואין את האמצעי כאילו הוא ביניהן, אבל שנקל ונתן לו קרפף באמצע מהשתא ואיהו קאי בברא לא אמרינן. וזה יותר נכון ומחוור, וכן דעת הראב"ד ז"ל.
ולענין פסק הלכה: יש מי שאומר דהלכה כר' מאיר, וקא יהיב טעמא משום דמיקל והלכה כדברי המיקל בעירוב ואפילו לחדא יהבינן קרפף. ועוד דאמרינן בנדרים (נו, ב) הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה ואסור ליכנס לעיבורה דכתיב (יהושע ה, יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו, מאי ביריחו אילימא ביריחו ממש, והא כתיב (שם ו, א) ויריחו סוגרת ומסוגרת, אלא לאו בעיבורה. אלמא אפילו לעיר אחת נותנין עיבור. ויש מי שפוסק כרבנן מדשקלו וטרו אליביה חייא בר רב ורב הונא, וההיא דנדרים בתוך עיבורה ממש תוך בורגנין הסמוכין לה המעוברים עמה.
ולענין פלוגתא דחייא בר רב ורב הונא, קיימא לן כרב הונא, חדא דקשיש ועדיפא מיניה כדמוכח בפרק (שני) [שלישי] דערכין (טז, ב) שהיה מוכיחו. ועוד דפשטא דמתניתין כוותיה אזלא, דאם יש לזו שבעים אמה ושירים משמע ודאי דהואי סיומא דמילתא דחכמים. והא דמותיב ליה חייא בר רב משלשה כפרים, ואוקמוה איהו בכל שאילו מכניס אמצעי ביניהם, לאו דחויא היא, דהא ר' חנינא מוקי לה הכין. ומיהו מדאמר ליה רב ספרא לרבא בסמוך הכי בני אקטיספין וכו' והא איכא דגלת דמפסיקא יותר מקמ"א ושליש. מהא ליכא ראיה דקמ"א ושליש בעינן אלא לרווחא דמילתא קאמר, לומר דאפילו אם תמצא לומר דהלכה כר' מאיר אכתי טפי איכא. ואלא מיהו מהנך דאמרן ראיה יש דהלכה כרב הונא.
וא"ת אם כן מאי קאמר נפק אחוי ליה הנך אטמתא דשורא דמבלען בדיגלת בתוך שבעים ושירים, דאלמא דוקא שבעים ושירים הא טפי לא, דאי לא לימא דמבלען בתוך קמ"א ושירים. י"ל דמבלען הן וקרפיפן בתוך שבעים ושירים לקטיספון וקרפיפן, ותוך שבעים ושירים לארדשיר וקרפיפן קאמר. וכי האי גוונא נמי תניא בפרק פסין (כא, ב) גבי הא דאמר ליה רב חסדא למר בריה דרב הונא בריה דרב ירמיה בר אבא אמרי קאי אתיתו מברניש לבי כנישתא דדניאל תלתא פרסי וכו', נפק אחוו ליה הנהו מתוותא דמבלען בתוך שבעים אמה ושירים. ולדעת רב הונא כל חדא ממתוותאה וקרפיפה מבלעא בתוך שבעים ושירים דקרפיפה דחברתה קאמר. ויש מי שאומר דאטמתא דשורא דינן כבית וכעין גדודין הן ואין נותנין להם קרפף, והרי הקטיספון וארדשיר כערים יחידות, ומשום הכי דוקא מבלען בתוך שבעים ושירים הא טפי לא. ומתוותא דפרק פסין רש"י ז"ל פי' עיירות חרבות אלא שר"ח ז"ל פי' כפרים.
ובשם רבנו ת"ם ז"ל אמרו דאפילו בין עיר לבית נותנין קרפיפות, מדתניא בריש סוכה (ג, ב) גבי בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין עושין אותה עיבור בין שתי עיירות, והיכי דמי דרחוקות שתי העיירות יתר משבעים אמה ושירים לחייא בר רב אי נמי יתר מקמ"א ושליש לרב הונא, ומשום הכי צריך בית לעברן ולעשותן אחת, וקמ"ל דכל שאין לה ד' על ד' אינו בית ואינו ראוי לעיבור. למה לי למימר בין שתי עיירות, לימא ואין עושין אותו עיבור לעיר. ועל כן פי' רת"ם ז"ל דהכי קאמר: ואין נותנין לו דין עיבור שבין שתי עיירות, כלומר: דאילו היה לו ד' אמות על ד' אמות היה נעשה חיבור לעיר להיותה כשתי עיירות לרבנן שנותנין קרפף לשתי עיירות ואין נותנין קרפף לעיר אחת, לרב הונא כדאית ליה [ולר' חייא בר רב כדאית ליה]. אבל השתא דאין לו ד' על ד' אינו חשוב, ואין לו דין ליתן לו חיבור לעיר ליתן לשתיהן תורת קרפף. (וכמי) [ויש מי] שאומר שאין נותנין קרפף לעולם אלא לעיר דוקא, דמקיר העיר דרשינן. והתם בסוכה לא גרסינן בין שתי עיירות אלא ה"ג: ואין עושין אותו עיבור לעיר, וכן גורס בירושלמי התם: ואין עושין אותו חיבור לעיר. וכתב הראב"ד ז"ל דכשנותנין קרפף לעיר היינו מקיר העיר אבל אין נותנין קרפף לעיבורה של עיר.

מתני': ולא ימדוד אלא כנגד לבו. נתנו חכמים שיעור מקום מסוים למדידתו, כדי שלא יהא האחד מודד כנגד ראשו והאחד כנגד מרגלותיו, ונמצא ממעט בתחומין.

הגיע לגיא או לגדר מבליעו וחוזר למידתו. והוא הדין להר. וכן מקדרין בגיא וגדר כדרך שמקדרין בהר וכדתניא בגמרא. ויש לתמוה למאי חלק אותם ולא עירב ותני להו בחדא.

אי ר״מ הא תנא ליה רישא וליכא למימר דקתני סיפא למסתמה כר״מ וליעשות׳ מחלוק׳ ואח״כ סתם כדאמרי׳ במסכ׳ נדה פרק המפל׳ דא״כ היכי סתם בתר הכי כרבנן דהא דקתני וכן ג׳ כפרי׳ סתמא כרבנן היא אליבא דחיי׳ בר רב וכדמקשי׳ מינ׳ לרב הונא בסמוך:

טעמא דאיכא אמצעי הא ליכא אמצעי לא. פי׳ ואי לרב הונא אפי׳ ליכא אמצעי נמי דהא אין בין שתיהן אלא שיעור שתי קרפפו׳ וא״ת לחייא ב״ר נמי היכי ניחא שהרי כיון שאין בין שתיהן אלא קמ״א ושליש בשתיהן ביניהן האמצעי לא ישאר בין כל אח׳ ואחת שיעור קרפף שלם ואלו לחייא בר רב נותנין קרפף שלם בין שתיהן. וי״ל דכי קתני אם יש בין שתים החיצונו׳ קמ״א ושליש באויר הנשאר פנוי בין שתיהן קאמר:

אמר לך רב הונא. פי׳ לא שיהו שלשתן כשורה אלא שהאמצעי׳ עומדת מן הצד וה״ק דכיון שאלו מכניס אמצעי לביניהם ואין בין זה לזה אלא ק״מ ושליש רואין אותם כאלו הן משולשין ממש ודנין את שלשתן כעיר אחת: ומאי בין זה לזה דקאמר פרש״י ז״ל בין החיצון לאמצעי. ואע״ג דבמתני׳ קתני בין שתי החצונים ל״ק דלאמצעי נמי חיצון קרי ליה וכן פי׳ בתוס׳ והוצרכו לפרש כן דאי בין החצונות ממש קאמר אכתי קשיא לרב הונא דהא ליכא בין השתים אלא קרפף אחד. וא״ת א״כ למה ליה לתרוצי בדר׳ חנינא לוקמה כפשוטה במשולשין ממש כשורה ומאי בין שתים החצונו׳ דקתני בין החצון לאמצעי. י״ל דהא ליתא דכל היכא שהם משולשי׳ כשורה ליכ׳ למקרי את האמצעי בלשון חיצון כלל אבל עכשיו שהאמצעי אינו באמצע אלא שהוא עומד מנגד מבחוץ שפיר מצי קרי ליה חצון. אי נמי דאה״נ אלא דניחא ליה למנקט הא דרבי חנינא דאשמעינן רבותא דאמרי׳ רואין. ומיהו אין זה מחוור דא״כ כל שנים מהם ראויים לקרות חצונים וכששנה התנא בין שני החצונים משמע דאתא למעוטי אמצעי ואלו לפי׳ זה אין כאן אמצעי כלל ולפי׳ פירשו אחרים דבין זה לזה היינו בין החצונים ממש ודקאמרת דא״כ טפי מקמ״א ושליש ה״ל למנקט. י״ל דתנא דמתני׳ ס״ל דאין לומר כן רואין אלא בשיעור זה. דכשתאמר רואין יהא קרפף אחד בין כל שתים מהם ולא נתנו חכמים שתי קרפפות אלא בעיירו׳ העומדו׳ בשורה וכן דעת הראב״ד ז״ל וכן פירשו רבותי והקשו בתוספות לחייא בר רב למה ליה למתני כמה יש בין שתים החצונים ליתני ואין בין זה לזה אלא ע׳ אמה ושיריים כיון דחוקים לה כמשולשין ותרצו דלדידיה נמי לאו במשולשין ממש מיירי ודין רואין אתא לאשמועינן דכשאין בין החצונים ממש אנא קמ״א הטל אמצעי ביניהם אלא דחייא בר רב בין החצונים דקתני בין החצונים ממש ולרב הונא בין חצון לאמצעי ואין זה מחוור לפי לשון הש״ס אלא ודאי לרב חייא משלישין בשורה קאמר וכפרש״י ז״ל ובדין הוא דמצי למתני אם יש בין זה לזה ע׳ אמה ושיירים אלא דחדא מינייהו נקט.

א״ל רבא לאביי כמה יהא בין חצון לאמצעי. פי׳ לאמצעי העומד מכנגד מבחוץ דנימא רואין א״ל אלפים אמה פי׳ כשיעור תחומין שיוכל ללכת בשבת מזו לזו א״ל והא את הוא דאמרת וכו׳ התם ליכא למימר מילי פרש״י ז״ל דהתם בדרב הונא ליכא למימר מלא אויר שביניהם אין לך במה למלאתו והקשו בתוס׳ שזה קשה להבין שהרי יוכל למלאתו מבתי הקשת לפי מה שפירשנו לעיל בפרקין לא קשיא דהכי פי׳ דבדרב הונא כיון שהעיר מיושבת כבר כמין קשת אין דרך למלאת עד בין אויר שברגלי הקשת כלום ואם יבאו להוסיף לא יוסיפו שם אלא בראשי הקשת מה שאין כן בג׳ כפרים כי יוכלו להוסיף בראש כל כפר וכפר עד שיגיעו כפרים זה בזה ור״י ז״ל פירש התם ליכא למימר מלייה שאם אתה אומר שנראה בתי הקשת כאלו הם ביתר ונמדוד להם מן היתר א״כ יפסידו כשירצו ללכת לאחורי הקשת שנמדוד להם מן היתר ואם נאמר שנראה בתי הקשת כאלו הם כאן וכאן להקל הוי חוכא וטלולא אבל גבי ג׳ כפרים איכא למימר מנייה לומר כאלו אמצעי בין שתיהן לגבי מדת החצונים מיהת שאינם מפסידים כלום אלא הרי הם מרויחים שניתן להם שני קרפפות דאלו לגבי דאמצעי אין אנו אומרים רואין למדוד לומר מבין שני החצונים כיון שהוא מפסיד בדבר לרוח האחד ואין פי׳ זה מחוור דהא ודאי כיון דקתני שהאמצעי עשה את שלשתן אח׳ אף לגבי אמצעי קתני שמודדין לו מן החצונים ואינו מפסיד כלום דכל היכא דאמרת רואין להרוחה קאתי ולא להפסיד כלום ממה שיש בו כמו שהוא עכשיו ואין כאן חוכא של כלום א״ל רב חסדא וכו׳ והא דנקט קמ״א אינה ראיה דס״ל כרב הונא אלא קושטא דמילתא נקט דאפילו לרב הונא דמיקל ליכא שיעורא ולעשות שתיהן כאחת וכי אחוי ליה רבא אטמתא דמבלעי בדגלת אטמתא דמבלעי בע׳ אמה ושיריים לאו משום דרבא סבר ליה כרב חייא אלא דאיהו נמי קושטא דמילתא אחוי ליה דלא מבעיא כרב הונא אלא אפי׳ לרב חייא איכא שיעור עבורא דהנהו אטמתא מבלע בתוך ע׳ אמה ושיריים לכל אחת מהן וליכא אלא שיעור עיבור קרפף אחד בין שתיהן וזה ברור פי׳ אטמתא ירכות מחומת העיר.

ולענין הפסק קי״ל כרבנן דרבים נינהו וסוגיא דאמוראי אליבא דידהו ולא אשכחן בהא מילתא הלכה כדברי המקל בעירוב לפסוק כרבי מאיר וקי״ל נמי הלכה כרב הונא הכא שהוא מקל ועוד דהא קשיש ועדיף מיניה דחיי׳ בר רב כדמוכח בפרק שני דערכין שהיה מוכיח ועוד דפשיטא דסיפא דמתני׳ כוותיה רהטא דתשלום מימרא דרבנן היא ולא כרבי מאיר כדשנייא רב חייא ודר׳ אידי ודר׳ חנינא כוותיה לפי שטת רש״י ז״ל זהו הנראה לי אבל יש מן הפוסקי׳ שפוסקים כר׳ מאיר מפני שהלכה כדברי המקל בעירוב:

מתני׳ אין מודדין. פי׳ כל שבא למדוד בקרקע ממש הא עדיף טפי והיא המדידה הנכונה אבל מי שמודד בחבל שהוא גבוה מן הקרקע שאינו רוצה לטרוח למדוד בקרקע נתנו חכמי׳ מקו׳ מסויים שלא יתן המודד החבל אלא כנגד לבו כדי שלא יהא האחר מודד כנגד ראשו והאחר כנגד מרגלותיו ונמצא ממעט בתחומין. היה מודד והגיע לגיא או להר מבליעו. פי׳ שאינו מכניס במדה כלום ממדרונם אלא שנותן החבל למטה מן ההר משפתו לשפתו כאלו היא ארץ חלקה וכן משפת הגיא לשפת הגיא והוא שיכול להבליעו בחבל אחד של חמשים אמה:

וחוזר למדתו כו׳. בש״ס מפרש מאי וחוזר למדתו שאם אינו יכול להבליעו במקום שהיה מודד כי הוא רחב הרבה לשם ויכול להבליעו במקום אחר שהולך שם ומבליע ובלבד שלא יצא חוץ לתחום שכנגד העיר שהרואה אותו שמודד חוץ לעיר מכנגד יהיה סבור כי מדת תחומין באה שם ואלו אנן קי״ל שאין נותנין תחומין אלא כנגד העיר כפי מה שהיא ארוכה או קצרה אם אינו יכול להבליע כלל בזו אמר רבי דוסתאי משום רבי מאיר שמעתי שמקדרין בהרי׳ וכבר פירשתיה בפרקין דלעיל. אין מודדין אלא מן המומחה. ופירשו הגאונים ז״ל שהוא מלשון ומחה אל כתף ים כנרת והוא מלשון הגעה כלומר שאין מתחילין למדוד אלא ממקו׳ שיוכל להגיע מכאן עד סוף התחום ולא נצטרך להניח מקום המדידה ולילך למקו׳ אחר כדי להבליעו לגיא או לגדר אבל אם לא יוכל להמלט שלא למדוד משם נדון בהם כדין המפורש למעלה ואינו נכון בלשון המשנה גם בירושלמי אינו נראה כן גרסינן התם הא מן ההדיוט שריבה אין שומעין לו דלמא מומחה לשון בקיאות הוא כלישנא דכוליה תלמודא וכן פירש הרמב״ם ז״ל אין מודדין אלא מן הבקי׳ וגם רש״י ז״ל פי׳ כן אלא שהוא גורס אין מודדין אלא מעתה ואין צריך למחוק גרסת המשנה דה״ק אין שומעין במדידת תחומין אלא מן המומחה הבקי במדידה וכן נראה מלשון הירוש׳ שכתבנו וכלה מתני׳ בש״ס מפרש:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני בענין מדידת התחומין וקדורי ההרים והבלעת הגאיות והוא שאמר אין מודדין אלא בחבל של חמשי׳ אמה לא פחות ולא יתר. מפני שהמדידה צריכה להיות בשני אנשים אחד אוחז בה מכאן ואחד אוחז בה מכאן ואם היה החבל פחות מחמשים אמה מתוך שהחבל קצר הידים מצויות למתחו במדידה ביותר מדאי והמדה מתארכת ומרבה את התחום ואם הוא יתר מחמשים כבדו של חבל מכפילו באמצעיתו ואין הידים שולטות למתחו כראוי ומדת התחום לוקה מצד הקצור ונמצא מחמיר בתחומין יותר מדאי ומתוך כך שיערו מדה בינונית לזו חבל של חמשים. וזהו שאמרו בגמרא לא פחות מפני שמרבה ולא יתר מפני שממעיט. ובתלמוד המערב אמרו לא פחות מפני שנמתח ונשכר ולא יתר מפני שנקמץ ומפסיד.

ולא ימדוד אלא כנגד לבו. כלומר שאף חכמים חששו אחר שצריכים שני אנשים להתעסק במדידה שמא יתן זה את החבל כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר מפני האלכסון ונמצא מחמיר במדתו ומתוך כך נתנו מדה וקבעו מקום אחד להיות המדה שוה בכלם והסכימו להיות המדה שומה כנגד הלב מפני שהעין מצויה לכוין בה יותר ביושר משיתנוהו כנגד הראש וכנגד הרגלים וכן שהמדידה באה להם בנקל בכך ואין חוששין למה שאין כל בני אדם שוים בקומה שמן הסתם בבני אדם בינוניים הם מודדי׳.

היה מודד והגיע לגיא ר״ל בקעה או לגדר כגון חומת אבנים שנפלה ונעשית גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו והרי כשירד מגיא משפע עבר זה לשפת עבר שכנגדו מרבה בהלוכו וכן כשעולה לגדר ולשוב דרך ככר שכנגדו ולפיכך מבליעו. ופרשוה בגמרא בשהחבל מפסיק לו בכך כגון שאינו רחב חמשים אמה משפתו אל שפתו אעפ״י שיש במדרונו הלוך גדול ביתר מאלף אמה מבליעו ר״ל שכל הלוך המדרון נבלע ואינו עולה למדת התחום אלא עומד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן והמדרון נבלע מאליו. וכן קרקע שבין שפולי מדרון זה לשיפולי מדרון זה אינו נמדד שהרי אף הוא אינו אלא פחות מן האויר שבין שפה לשפה וכשהולך בשבת הולך כל המדרון ויוצא ומשלים תחומו וכן בשפוע הגדר. ויש בזה תנאים אם היה במדרון או בשפוע הגדר יתר מאלפים אמה היאך דנין בו כמו שיתבאר בגמרא.

וממה שאמר וחוזר למדתו דקדקו בגמרא קולא אחרת שאם היה מודד כנגד העיר כלפי מזרח והגיעו לגיא והוא רחב מחמשים אמה ואינו יכול להבליעו שהרי אין החבל מפסיק לו אבל אם הולך לאחד מראשי הגיא לימין או לשמאל נמצא הגיא מתקצר ויכול להבליעו אעפ״י שאותו מקום המקוצר הוא שלא כנגד העיר הולך ומבליעו שם וכשיצא לאותו הצד שאחורי הגיא אם היה רחב הגיא וקצורו הולך לו עד שיהא לשפת הגיא שבמקום שהניח ואינו מנכה אלא חמשים אמה אויר שבין שפה לשפה במקום שהניח אלא שאין נראה כן שאם כן הרי הוא צריך מדידה אחרת אבל אם לא היה קצור הגיא שבמקום שהבליע הולך בשפוע עם רחב הגיא אלא שאחר שיצא לאותו הצד שאחורי הגיא צריך לילך ביושר כנגד פניו קודם שיגיע לשפת הגיא כגון זו# הרי זה מודד כל מה שצריך לילך לו ביושר ויעלה לו במדה ונמצא שהוא מודד עד שיהא כנגד שפת הגיא שברחב ומנכה ממדדו כשיעור מה שהלך ביושר וחוזר לו לשפת המקום שהניח ומשלים מדתו כנגד העיר כדי שלא תתעקם עליו הדרך וכן בהגיע להר או לגדר ובלבד שלא יצא חוץ לתחום ר״ל שאם היה המקום הקצר רחוק מכנגד העיר אלפים אמה אינו מבליעו כלל שלא יאמרו הרואים מדת תחום העיר באה לכאן ואם אינו יכול להבליעו כגון שאין באותו הגיא או ההר מקום קצר בתוך התחום לימין העיר או לשמאלה או שהיה שם מקום קצר לימינה או לשמאלה אלא שאין יכול ליכנס בה מצד קוצים וברקנים או סבה אחרת.

פיסקא אין מודדין אלא בחבל כו' כפתוה בחבל המגג כו'. פירש המורה לפי שאינה מקבלת טומאת שכל מעשה פרה בטהרה משמע מדבריו שחבל פשתן מקבל טומאה ומפני זה לא היו קושרין אותה בחבל פשתן ואינו נראה לי שאינו מקבל טומאה אלא טוי וארוג ולא החבלים והמשיחות והכי תניא בסיפרא בפרשת ביום השמיני יכול יטמא חבלים ומשיחות ת"ל שק מה שק מיוחד טווי ואריג אף אין לי אלא טווי ואריג:

בא"ד ואי משום שע"י הבית יוכל ללכת כו' עכ"ל מבואר יותר בתוס' פ"ק דסוכה וז"ל ואי יש יותר מקמ"א אמה בין ב' העיירות דהוא שיעור ב' קרפיפות שעכשיו מצטרף בית זו לצרפן כו' עכ"ל ע"ש:

בד"ה אלא כו' ונראה דלחייא בר רב נמי צ"ל כו' אמאי נקט כו' הל"ל אם יש בין זה לזה כו' עכ"ל מיהו המקשה ודאי דלא הוה חש להך קושיא דליתני אם יש בין זה לזה דאל"כ אדמקשה תיובתא דרב הונא תקשי נמי לחייא בר רב אלא המתרץ חש להכי למיתני הך לישנא ואם יש בין זה לזה וק"ל:

בד"ה התם ליכא כו' ומודדין להם אלפים מראש הקשת כו' עכ"ל כתב מהרש"ל סוגיא זו א"א לפרש אלא אליבא דרבה בר רב הונא דס"ל וכו' עכ"ל נראה שדקדק כן מדברי התוס' דלא שרו אלא בראשי הקשת אפי' רחוקים ביותר מד' אלפים כיון דלא הוי בין יתר לקשת יותר מאלפים ומטעמא דאיכא למימר מלי אבל לבני אמצעי הקשת דליכא למימר מלי לא שרי ביותר מד' אלפים בין ב' ראשי הקשת אע"ג דבין יתר לקשת לא הוו [רק] ב' אלפים והיינו כרבה בר רב הונא דבעי מובלע מכל צד אבל לרבא בריה דרבה בר רב הונא דלא בעי מובלע מכל צד לבני אמצעי הקשת נמי שרי אפי' ביותר מד' אלפים בין ב' ראשי הקשת כיון דמקשת ליתר לא הוי יותר מאלפים וכן כתבו התוס' לעיל אבל הוא דחוק דודאי מוכח דסוגיא זו כרבא בריה דרבה בר רב הונא כדמקשה בתחלת הסוגיא והא את הוא דאמרת כוותיה דרבא בריה דרבה כו' והשתא יש לדקדק בשמעתין גופא מאי פריך מהא דאמר רב הונא דביתר מארבע אלפים מודדין מן הקשת דאימא דהיינו דוקא ביתר מאלפים מקשת ליתר אבל באלפים מיתר לקשת שרי אפי' ביתר מד' אלפים דהכי אמרינן לרבא בריה דרבה בר רב הונא כמו שכתבו התוספות לעיל ואליביה קיימינן הכא (ויש עיר) [בכפרים המשולשין] שרי נמי הכא אפילו ביתר מד' אלפים בין החיצונים כיון דלא הוי יותר מאלפים בין אמצעי לחיצונים ונראה לומר דודאי התם איכא למשרי מובלע מצד אחד לרבא בריה דרבה בר רב הונא דהיינו בין דהוי יתר מד' אלפים בין ראשי הקשת אלא דמן הקשת ליתר לא הוי רק ב' אלפים ובין דהוי יותר מב' אלפים מקשת ליתר אלא דלא הוי ד' אלפים בין ראשי הקשת ומטעמא דאמרינן לעיל דאי בעי אתי דרך בתים משא"כ הכא דהכפרים רחוקים זה מזה על כל פנים יותר משבעים אמה ושיריים לא שייך למימר אתי דרך בתים מהאי טעמא לא שרינן הכא ביתר משני אלפים מאמצעי לחיצונים אפילו בפחות מארבע אלפים בין החיצונים כדקאמר התם איכא בתים כו' והוה ס"ד דמקשה מרב הונא דאוסר ביותר מארבע אלפים בין ראשי הקשת וביותר מאלפים [בין יתר לקשת] אליבא דרבא בריה דרבה בר רב הונא ומשום דאינו מובלע כלל אפילו מצד אחד ולא שייך אתי דרך בתים א"כ ה"נ הכא יש לאסור ביתר מארבעת אלפים בין החיצונים אפילו באינו אלא אלפים מאמצעי לחיצונים דהכא לא שייך אתא דרך בתים והמתרץ השיב דודאי התם ליכא למשרי לבני אמצעי הקשת אלא מטעמא דהדר אתי דרך בתים משום דליכא למימר מלי דא"כ מפסידין לצד אחר כמ"ש התוספות משא"כ הכא דנהי דליכא למשרי מטעמא דהתם דאי בעי הדר אתי דרך בתים מ"מ איכא למשרי שני החיצונים מטעמא דאיכא למימר מלי וע"ז כתבו התוס' דהתם נמי לבני ראשי הקשת לא הוה איצטריך לטעמא דהתם דהדר אתי דרך בתים אלא מטעמא דהכא דאיכא למימר מלי ותו לא מידי ודו"ק:

גמ' שם הנך אטמהתא דשורא כו'. נ"ב פי' ירכיים של חומה מחיצות מעולות שיש בהן בית דירה:

רש"י בד"ה משום דדחיקא כו' אחת אבל כו' הד"א:

בד"ה לא משולשין כו' בין ב' החיצונים. נ"ב כזה :

בד"ה וחוזר למדתו כו' ומודד והולך שם משפתו והלאה כו' נ"ב כזה :

תוס' בד"ה רב הונא לאו דוקא הא דקא' כו' כצ"ל:

בד"ה התם ליכא כו' ומודדין להן אלפים מראש כו'. נ"ב סוגיא זו אי אפשר לפרש אלא אליבא דרבה בר רב הונא דס"ל שלא יהא בין קשת ליתר יותר מאלפים ואף דאביי ס"ל כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מ"מ מה שהשיב אביי אין ואפילו ארבע אלפים אליבא דכולי עלמא קאמר ודו"ק:

בא"ד לחצון דהכא דלא שרי כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

רש"י ד"ה כל שאילו. והיוצא מא' מהן לילך דרך אחת מחברותיה כו'. משמע דאם הולך ד"מ מא' החיצונות לצד האמצעית אבל לא דרך עליה מודדין לו מן החיצונה וקשה דא"כ לא יהיו התחומין מרובעין ובכולי פרקין משמע דמרובעין בעינן וכיוצא בזה יש לתמוה על הרמ"א בסי' ת"ח ס"א וע"ש במ"א סק"ג ועמש"כ לקמן (נט) בתד"ה למקום:

רש"י (במשנה) ד"ה מבליעו. אם אינו רחב נ' אמה. וכ' התוי"ט דר"ל אם אינו רחב כי אם נ' אמה וכ"מ בסמוך בד"ה וחוזר שכ' שאם היה רחבו כו' יותר מחמשים וכן לקמן (נח ב) ד"ה כמה עומקו כתב דנימא מבליעו כשהוא רחב נ' וכן לשון הגמ' שם אבל לשונו דהכא יש לכאורה לקיים להל"א שפי' בס"פ דלעיל על טועי המדות ועמש"כ שם בס"ד:

הא מני ר''מ היא. הך סיפא סתמא היא ולאו מסקנא דמלתא דרבנן היא: ואי מהא. מסיפא דמיירי בשתי עיירות התם הוא דקאמר ר''מ דאף על גב דאיכא קרפף לכל חדא אמרי' חדא היא: משום דדחיקא תשמישתייהו. דהואיל וקרובות אין להן נויי העיר בב' קרפיפות עד דאיכא טפי הלכך עשה קרפף את שתיהן להיות אחת אבל חדא דלא דחיקא תשמישתיה שאין עיר אחרת סמוכה לה ויש לה אויר הרבה: אימא לא. ניתיב לה קרפף כלל קמ''ל: טעמא דאיכא אמצעי. דהשתא אין בין עיר לעיר אלא קרפף אחד: לא משולשין ממש. בשורה אחת אלא שלישי עומד מרחוק כנגד בין שני החיצונים: כל שאילו מטיל אמצעי ביניהן. כלומר הא דקתני במתניתין אם יש בין ב' החיצונים קמ''א לא כדס''ד מעיקרא שאין ביניהן יותר אלא מתניתין דמרחקי מהדדי טובא וה''ק אם יש אויר בין ב' החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מכאן ומכאן על קמ''א לכאן ומאה וארבעים ואחת לכאן דהיינו ב' קרפיפות לשניהן רואין כאילו הוא נתון ביניהן והרי כולן אחת והיוצא מאחת מהן לילך דרך אחת מחברותיה מודד מחומת חברתה אבל אם רבה אויר יותר מכאן. לא אמרינן רואין: וכמה. יהא רחוק אמצעי מהן דאמרינן רואין: אלפים. הואיל ויכול לבוא מזו לזו בלא עירוב אמרי' רואין: והא את הוא דאמרת. לעיל (דף נה:) גבי עיר שעשויה כקשת דאפילו יש בין יתר לקשת יותר מאלפים הרי היא אחת ומודדין לה מן היתר: איכא בתים. בקשת והרי הדר בקשת יכול לבוא לראשיה דרך בתי הקשת: הכא. בין אמצעי לחיצונים: ואפילו טובא. ובלבד שיהא שיעור באמצעי למלאות כדאמרינן: ליכא למימר מליוה. מלא האויר שביניהן דאין לך במה למלאותו: מתני' לא פחות ולא יותר. בגמ' מפרש טעמא: ולא ימדוד אלא כנגד לבו. קבעו לו חכמים מקום לשום כנגדו ראש החבל שלא יתן זה כנגד צוארו וזה כנגד רגליו והחבל מתקצר והתחומין מתמעטין: מבליעו. אם אינו רחב נ' אמה משפתו לשפתו מלמעלה אע''פ שיש במדרונו הילוך יותר מאלפים אין אומרים תעלה מדת מדרונו למדת התחום אלא יעמוד זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ויבליע מדרונו בחבל אחד: לגדר. חומת אבנים שנפלה ונעשה גל גבוה ומשופע ובני אדם מהלכין עליו: וחוזר למדתו. בגמרא מפרש דמדקתני חוזר למדתו משמע שאם היה רוחבו כנגד העיר יותר מחמשים ואינו יכול להבליעו בחבל ובאחד מראשיו שלא כנגד העיר יכול להבליעו הולך ומבליעו שם ומודד והולך שם משפתו והלאה עד כנגד מקום שכלה בו שם רוחב הגיא כנגד העיר וחוזר למדתו כנגד העיר ומשלים למדת תחומין:

סוכה (דף ג:) בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות אין עושין אותו עיבור בין ב' עיירות ק''ק מאי נפקא מינה מאותו בית דבלא''ה נותנין קרפף לעיר ואי משום שע''י הבית יוכל ללכת יותר א''כ מה היה לו להזכיר ב' עיירות אלא הל''ל אין עושין אותו עיבור לעיר ואומר רשב''ם דגרסינן התם אין עושין אותו עיבור לעיר ועי''ל דנקט ב' עיירות משום דאז רגילות לעשות בורגנין ללכת מזו לזו כשרחוקין יותר מד' אלפים שאין יכולין לבא ע''י עירוב ואור''ת דהלכה כרב הונא דאמר קרפף לזו וקרפף לזו דגדול היה בחכמה ובמנין מחייא בר רב דזוטר מיניה טובא כדמוכח בסוף פרק יש בערכין (דף טז:) שהיה רב הונא מוכיחו והנהו אמוראי דקאמרי לאו משולשין ממש סברי כרב הונא דלחייא בר רב יכול להיות משולשין ממש ורב ספרא דקאמר הא מפסקת דיגלת דהוה יותר מקמ''א ושליש משמע דאי לאו טפי שפיר עבדי והיינו כרב הונא ועוד אפי' לחייא בר רב הא משני סיפא דמתני' דקתני לזו ע' אמה ושיריים ולזו ע' אמה ושיריים כר''מ והוי מחלוקת ואח''כ סתם וא''כ לדידיה הוה הלכה כר''מ: הא ליכא אמצעי לא תיובתא דרב הונא. וא''ת לחייא בר רב נמי קשה דהא אוקי סיפא כר''מ ולא בעי אמצעי וי''ל דלדידיה איכא לפרש דהך סיפא דג' כפרים אתיא כרבנן ובא להשמיענו דעושים בורגנין הרבה זה אחר זה כל אחד תוך ע' אמה ושיריים של חבירו ליחשב הכל אחד כמו שכאן עושה אמצעי שלשתן להיות אחד: אלא כל שאילו מטיל כו'. ובין ב' החיצונות היינו בין החיצונות לאמצעית ויש קמ''א ושליש לכאן וקמ''א ושליש לכאן כמו שפ''ה וא''ת מעיקרא נמי דקא ס''ד משולשין ממש יפרש נמי כן דבין אמצעית לחיצונות קאמר ולא יקשה לרב הונא וי''ל דבמשולשין ממש אין שייך לפרש כן דא''כ לא ה''ל למתני בין ב' החיצונות אלא הל''ל אם יש בין זה לזה קמ''א ושליש אבל כי לא איירי במשולשין ממש לא מצי למתני בין זה לזה כיון שאין האמצעי שם ביניהן ונראה דלחייא בר רב נמי צ''ל דלאו משולשין ממש דאי משולשין ממש קאמר אמאי נקט בין שנים החיצונות קמ''א אמה ושליש וכולל אויר שמכאן ומכאן בבת אחת הל''ל אם יש בין זה לזה ע' אמה ושיריים ואם כן דמודה חייא בר רב למסקנא זו אין ראייה מכאן דהלכה כרב הונא: התם ליכא למימר מלי. פי' התם לבני אמצעי הקשת אין מודדין להם מן היתר וליכא למימר מלי בענין זה כאילו בתיהם שבקשת נתונים ביתר דא''כ מפסידין לצד אחר דאם הוי היתר למזרח מפסידין למערב וה''נ לא אמרינן מלי להיות רואין בני אמצעית כאילו עומדין בין החיצונות למדוד להם משם אלפים ודוקא לחיצונה דאמר מלי כשבאין בני חיצונה זו לילך דרך חיצונה האחרת שמודדין לכל אחת מפתח חברתה וה''נ בני ראש קשת האחד שבאו לילך לצד ראש הקשת האחר דאמר מלי ומודדין להם אלפים מראש הקשת האחר אפילו יש בין שני ראשי הקשת יותר מארבע אלפים ובלבד שלא יהא בין יתר לקשת יותר מאלפים כמו בין אמצעית לחיצונות דהכא דלא שרי אלא עד אלפים ועי''ל דהתם לא אמרי' מלי כיון דאיכא יותר מאלפים דאביי לטעמיה דאמר כוותיה דרבא בריה דרבה בר רב הונא מסתברא וביתר מאלפים לא אמרינן מלי הכא איכא למימר מלי דאוקימנא דליכא אלא אלפים בין האמצעית לחיצונה ועוד י''ל דהתם ליכא למימר מלי כיון דהאויר שביתר אין יכול להחזיק בני הקשת והוא הדין הכא אם היה אמצעית גדולה יותר מן האויר שבין ב' החיצונות דליכא למימר מלי:

דף נז - ב

מתניתין:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד