עירובין סג ע"א

דף סג - א

רב המנונא אורי בבבל במקום הנקרא חרתא, דבנאה איש אמגושי [מכשף], שנקרא ארגז, אפילו בשני דרב חסדא רבו שהיה בבבל, כיון שלא היה מקומו של רב חסדא, שהיה במחוזא.

תיקנו חכמים להראות סכין של שחיטה לחכם לבודקו, מפני כבודו של חכם. ואף שרב אשי רבו של רבינא היה בבבל, מכל מקום:

רבינא סר סכינא [בדק סכין לטבח] בבבל.

אמר ליה רב אשי: מאי טעמא עבד מר הכי, והרי נוטל אתה בכך עטרת כבוד העיר, ואינך נותנה לרבך הדר עמך בבבל?!

אמר ליה רבינא לרב אשי: והא רב המנונא אורי בבבל בחרתא דארגז בשני דרב חסדא רבו, הואיל ולא היה רבו דר בה, ואף שהיה דר אף הוא בבבל.

ואם כן, גם אני הרי לא הוריתי במתא מחסיא שהיא מקומך, ואין צריך לחוש לכך שאף רבו בבבל הוא.

אמר ליה רב אשי לרבינא: לא כפי שאתה אומר שמועה זו שרב המנונא "אורי" בחרתא דארגז, אלא "לאו אורי", איתמר! כיון שהיו שניהם בבבל.

אמר ליה רבינא לרב אשי: שתי שמועות היו.

באחת, אתמר "אורי".

ואתמר בשניה "לא אורי".

בשני דרב הונא רביה - הוא דלא אורי.

והיינו דאיתמר: "לא אורי".

ואורי בשני דרב חסדא, דתלמיד חבר [חכם כמותו, אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר] דיליה הוה.

ואנא [רבינא] נמי - תלמיד חבר דמר [רב אשי] אנא! ^[4]

אמר רבא: צורבא מרבנן, חזי סכין לנפשיה כששוחט בהמה שלו, ואין צריך להראותה לרבו ואפילו במקום רבו.

רבינא איקלע למחוזא, שהיה מקומו של רבא, אייתי אושפיזיכניה [בעל אכסניתו] סכינא, וקא מחוי [הראה] ליה קודם ששחט עבור רבינא.

אמר ליה רבינא לאושפיזיכניה: זיל, אמטייה [לך והביאה] לרבא.

אמר תמה ליה אושפיזיכניה לרבינא: וכי לא סבר לה מר את הא דאמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה?!

אמר ליה רבינא: כשאוכל אני באכסניא לא מיקרי לנפשיה.

כי, אנא מיזבן זבינא, בדמים אני קונה את הבשר ממך, וכשאר חנויות בשר אתה לגבי!

סימן לזכור המעשה הבא שבגמרא: זילא, מהניא, מחליף [רב אחא בר תחליפא], איקא [רב אחא בריה דרב איקא] ויעקב [רב אחא בר יעקב]:

רבי אלעזר מהגרוניא, ורב אחא בר תחליפא, איקלעו לבי רב אחא בריה דרב איקא, באתריה [במקומו] דרב אחא בר יעקב.

בעי רצה רב אחא בריה דרב איקא למיעבד להו עיגלא תילתא [לשחוט ולבשל להם עגל בשליש גידולו, שאז הוא עומד בעיקר טעם בשרו].

אייתי סכינא וקא מחוי להו לרבי אלעזר מהגרוניא ולרב אחא בר תחליפא, אורחיו.

אמר להו רב אחא בר תחליפא: לא ליחוש ליה לסבא, וכי לא נחוש לכבודו של רב אחא בר יעקב שהוא מרא דאתרא ונראה לו הסכין?!

אמר להו רבי אלעזר מהגרוניא: הכי אמר רבא: צורבא מרבנן - חזי לנפשיה, ויכולים אנחנו עצמנו לראות הסכין [שלא היו אוכלים בשכר, והוי "לנפשיה"].

חזי [ראה הסכין רבי אלעזר מהגרוניא], ואיענש על שראה!

ותמהינן: והאמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה, ואמאי איענש?!

ומשנינן: שאני התם דאתחילו בכבודו, מאחר שנאמר לו דניחוש לסבא, והתחילו לדבר בכבודו, לא היה לו לזלזל בדבר.

ואי בעית אימא: שאני רב אחא בר יעקב, דמופלג היה, בזקנה ובחכמה! אמר רבא: ולאפרושי אדם מאיסורא, שראה התלמיד אדם שרוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק - אפילו בפניו של הרב, אם קופץ התלמיד וגוער בו שפיר דמי.

רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא, דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא [ראה אדם שהיה קושר חמורו לדקל בשבת], ואסור משום שבות להשתמש באילן.

רמא ביה רבינא קלא [נתן עליו רבינא בקולו], ולא אשגח - ההוא גברא - ביה.

אמר ליה רבינא לההוא גברא: ליהוי האי גברא בשמתא [תהיה בנידוי]!

אמר ושאל ליה רבינא לרב אשי: כי האי גוונא שעשיתי לפניך מי מתחזא כאפקרותא [חוצפה]?

אמר ליה רב אשי לרבינא: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ד'" [פסוק הוא: אין תורת חכמה וכבוד ותבונה עומדת כנגד חילול השם].

ללמדך: כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב!

אמר רבא: להורות הלכה בפניו של רבו אסור, וחייב מיתה.

להורות שלא בפניו - אסור, ואין חייב מיתה. ^[5]

ותמהינן עלה: וכי שלא בפניו, לא חייב מיתה?! והא תניא [מסיפא דברייתא מקשינן]:

רבי אליעזר בן יעקב [ב"ח] אומר: לא מתו בני אהרן [נדב ואביהוא] אלא על [ב"ח] שהורו הלכה בפני משה רבן.

מאי דרוש?

כתיב: ונתנו "בני אהרן" הכהן אש על המזבח.

אמרו נדב ואביהוא: אף על פי שהאש יורדת מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט. וכיון שהורו כן בפני משה, נענשו.

ותלמיד אחד [המשך הברייתא דמקשינן מינה היא] היה לו לרבי אליעזר, שהורה הלכה בפניו.

אמר רבי אליעזר לאימא שלום, אשתו של רבי אליעזר: תמיה אני, אם יוציא זה התלמיד שנתו!

ולא הוציא שנתו!

אמרה לו אשתו לרבי אליעזר: וכי נביא אתה!?

אמר לה: לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי, [כלשון הכתוב בעמוס ז' - רש"ש], אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו - חייב מיתה.

ומסקינן לקושיין: ואמר רבה בר בר חנה, אמר רבי יוחנן: אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו, והיה רחוק התלמיד ממנו [מרבי אליעזר] שלש פרסאות.

והשתא תיקשי: אלמא, אף על גב שהורה שלא בפניו נמי חייב מיתה?!

ודחינן: בפניו של רבי אליעזר הוה הוראתו של התלמיד, ומה שאמר שהיה רחוק ממנו, על מקומו של התלמיד קאמר, אבל הוראה בפניו היתה.

ותמהינן: והא "רחוק ממנו שלש פרסאות" קאמר?! ואם הוראה בפניו היתה, מה בא להשמיענו - רבה בר בר חנה - שהיה דר בריחוק שלש פרסאות?!

ומשנינן: וליטעמיך, שמו של התלמיד ושם אביו - למה אמר רבה בר בר חנה, ומה בא להשמיענו?!

אלא, על כרחך להכי אמרה, שלא תאמר לא מעשה היה, אלא משל היה. לפיכך סיפר כל פרטי המעשה, שהיה שמו כך וכך, ומקומו שם ושם.

ומכל מקום הוראתו בפניו של רבי אליעזר היתה.

א. אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש.

שנאמר: ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר: צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם.

ודרשינן לשון "זחלתי" שהוא כדכתיב התם: עם חמת "זחלי עפר", שראוי להכישו נחש על שחיוה דעה בפני קשישים הימנו. ^[6] ב. זעירי, אמר רבי חנינא: כל המורה הלכה בפני רבו נקרא חוטא.

שנאמר: בלבי צפנתי אמרתך, ולא בפי, מפני שהיה רבו קיים [וכדלקמן] - למען לא אחטא לך.

ומייתינן סייעתא לכך שהוא צפן אמרתו מפני רבו:

רב המנונא רמי:

כתיב בתהילים שאמר דוד המלך: "בלבי

- צפנתי אמרתך".

ומאידך כתיב בדברי דוד: "בשרתי צדק [דברי תורה] - בקהל רב".

ופירשה: לא קשיא.

כאן בזמן שעירא היאירי [שהיה רבו, כדכתיב: "עירא היאירי היה כהן [רב] לדוד"] קיים, אז צפן אמרתו בלבו.

כאן בזמן שאין עירא היאירי קיים, אז בישר דוד צדק בקהל רב.

ואגב דמייתינן האי קרא, מייתינן נמי הא:

אמר רבי אבא בר זבדא: כל הנותן מתנותיו לכהן אחד, מביא רעב לעולם.

שנאמר: עירא היאירי היה כהן לדוד. וכי לדוד הוא דהוה כהן, ואילו לכולי עלמא לא הוי כהן!?

אלא, שהיה דוד משגר לו מתנותיו שצריך ליתן לכהן. וכתיב בתריה: ויהי רעב בימי דוד. ג. רבי אליעזר אומר: כל המורה הלכה בפני רבו, מורידין אותו מגדולתו, שנאמר, כי אלעזר הכהן הורה הלכות גיעולי נכרים בפני רבו:

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ד' את משה. אך את הזהב.

הרי אף על גב דאמר להו: לאחי אבא [משה, שהיה אחי אהרן, אבי אלעזר] צוה - כדכתיב: אשר צוה ד' את משה - ואותי לא צוה.

אפילו הכי איענש.

דכתיב, כשנתמנה יהושע למלך ומנהיג: ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים.

ולא אשכחן, דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר, להישאל בו באורים ותומים [מהרש"א].

אמר רב לוי: כל דמותיב מלה [המשיב מלה] מורה הלכה קמיה רביה - אזיל לשאול [למיתה] בלא ולד.

שנאמר, כשהורה יהושע הלכה בפני רבו: ויען יהושע בן נון משרת משה, מבחוריו, ויאמר [כיצד יש לנהוג באלדד ובמידד שנתנבאו במחנה]: אדוני משה כלאם! ראויים הם לכך שתכלאם. דהוי ליה כמורה הלכה.

רבינא סר סכינא בבבל בדק הסכין של שחיטה שמא יהיה בה פגם ותרגום פוקד מסער וכן דרכו של לשון חכמים שמחסרין את העין והחית ואמרו סר סכינא כלומ' סער סכינא ואומרין שותא כלומ' שעותא ושותא במקום שחדא וכאלה רבות ובפר' הכל שוחטין אמרו אמ' רב חסדא מניין לבדיקת סכין מן התורה שנ' ושחטתם בזה ואכלתם פשיטא דכי נקבה טרפה בעיא בדיקה בדיקת חכם קאמרי' כול' ואמרינן האי טבחא דלא סר סכינה משמתינן ליה והתם במסכתא דיום טוב בפרק אמרו איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם ביום טוב רב מרי בריה דרב ביסנא שארי ורבנן אסרי אמ' רב יוסף ותלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים:

רבינא סאר סכינא פי' בדק הסכין לטבח בבבל כדגרסי' האי טבחא דלא סאיר סכיניה קמי חכם כו' והוא מלשון פוקד תרגום מסער א"ל רב אשי אמאי עבדת הכי כלומר אנא רבך א"ל רבינא הא רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא ורב המנונא אורי בארגז פי' שם מקום בשני דרב חסדא. א"ל רב אשי לא הורה איתמר [א"ל איתמר אורו וכו']. איתמר דאורי רב המנונא בשני דרב חסדא מ"ט תלמיד חבר הוא גבי רב חסדא אנא נמי גבי מר תלמיד חבר אנא. פי' מופלג גדול בחכמה מופלג משאר חכמים:

אמר רבא ת"ח שרוצה לשחוט בביתו מה שיאכל רואה הסכין ובודקו אבל לבודקו לטבח שישחט ויקנה ממנו לא.

אמר רבה ולאפרושי מאיסורא אפילו בפני רבו שפיר דמי כי הא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזא לההוא גברא דהוה אסיר חמרא בצינתא. פי' בדקל. כדתנן ציני הר הברזל כשירות והוא אילני תמרים היה קושר בו החמור בשבת א"ל רבינא ליהוי ההוא גברא בשמתא א"ל רבינא לרב אשי כי האי גוונא מתחזי כאפקירותא אי לא א"ל לא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב.

אמר רב בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה ולא מתו ב' בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן.

ותלמיד היה לו לר' אליעזר ויהודה בן גודיא היה שמו שהורה הלכה בפני רבו ולא הוציא שנתו.

הא דאמר רבא בפניו אסור וחייב מיתה שלא בפניו אסור ואינו חייב מיתה. כתבו בתוס' (סב, ד"ה רב חסדא) דבפניו היינו תוך שלש פרסאות, דשיעור שלש פרסאות מבני אהרן ילפינן דמחנה ישראל שלש פרסאות, וכיון שהיה [משה] בתוך המחנה בכל מקום היה אסור להם וחייבין מיתה. ושלא בפניו אסור אפילו בסוף העולם, דשלא בפניו אין לו שיעור והיינו דאקשינן עליה דרבא מתלמידו של ר' אליעזר דאפילו ברחוק שלש פרסאות נתחייב מיתה, ומשמע דלא הוה קשיא לן מינה אלא משום דלרבא בכי הא אינו חייב מיתה והתם קאמר דנתחייב מיתה, הא לאיסורא פשיטא לכולהו דאסור ואפילו רחוק ממנו שלש פרסאות. והא דאמרינן בפרק קמא דסנהדרין בתחילתו (ה, ב), תנחום בריה דר' אמי אקלע לאתרא דרש להו מותר ללתות חטים בפסח, אמרו לו ולאו ר' מני דמן צור איכא הכא ותניא דתלמיד אל יורה במקום רבו אלא א"כ רחוק ממנו שלש פרסאות, דמשמע הא רחוק ממנו שלש פרסאות מותר. איכא למימר התם תלמיד חבר היה. ואינו מחוור בעיני, דאי בתלמיד חבר דוקא לא הוה ליה לתנא למסתם ולמיתני תלמיד אל יורה אלא תלמיד חבר אל יורה, דתלמיד סתם לאו תלמיד חבר דוקא משמע. ועוד דהא רבה בר בר חנא ורב כי נחתי לבבל שקלי רשותא מרבי, ואמרינן התם בפרק קמא דסנהדרין וכיון דגמירי למה להו למשקל רשותא, ופרקינן משום מעשה שהיה, דמעשה בתלמיד שדרש בגובלין מי ביצים אין מכשירין ואינהו סבור מי בצעין וכו', באותה שעה גזר רבי תלמיד אל יורה אלא א"כ נטל רשות מרבו, דאלמא מדינא רבה בר בר חנה ורב בבבל שרו בלא נטילת רשות, ולא ממנעי ברחוק מקום משום כבודו דרבי ואע"פ שהיו תלמידיו. וממנה אתה למד לבני אהרן ולתלמידו של ר' אליעזר שהיו קודם גזירתו של רבי, דשלא בפניו יש לו שיעור והיינו תוך שלש פרסאות. והא דלא אקשו ליה לרבא מההוא מעשה דאותו תלמיד אלא ממה שנתחייב מיתה, אינו קושיא, משום דמימרא דרבא לא מיפרשא בהדיא שלא בפניו בכמה. ועוד דאפילו נתפרשה, מכ"ש מקשה לו דאפילו רחוק ממנו שלש פרסאות אסור וחייב מיתה. והראב"ד ז"ל פירש כן דלאחר שלש פרסאות מותר. וא"ת תיפוק ליה מיהא משום מעשה שהיה. י"ל דנפקא מינה להיכא דנטל רשות מרב אחד אפילו יש לו רב אחר והוא רחוק ממנו ג' פרסאות מותר ואע"פ שלא נטל ממנו רשות, הא תוך שלש פרסאות לעולם אסור אלא א"כ נטל ממנו רשות. כנ"ל.

מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו' אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכתב הראב"ד ז"ל: דהם ודאי טעו בהוראתם דלא נאמרו דברים הללו אלא במזבח החיצון, אבל במזבח הפנימי לא, דמפורש ביומא (לג, א) ובתמיד (פ"ב) דמערכה בפני עצמה היו עושין על המזבח [החיצון] שממנה נוטל אש לקטורת. אלא הם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון, ומ"מ לא נענשו משום טעותם אלא משום הוראתם.

אע״פ שהאש יורד מן השמי׳ כו׳. פי׳ הראב״ד ז״ל כי טועי׳ היו בהורא׳ זו שלא אמר הכתו׳ כן אלא לענין מזבת החצון אבל להקטי׳ קטר׳ במזבח הפנימי אין להביא ראי׳ מן ההדיוט כדמפורש במס׳ יומא ובמס׳ תמיד דמערכ׳ בפני עצמ׳ היו עושין על מזבח החצון שממנ׳ נוטלין אש לקטרת והם טעו שהשוו מזבח הפנימי למזבח החיצון. ומ״מ לא נענשו משו׳ טעות׳ כיון שהיו שוגגין אלא משו׳ הוראת׳. וליטעמיך כו׳ פירש ולטעמיך דסבירא לך דמתני׳ כפשוטה ומעשה שהיה כך היה למ׳ לי למתני שמו ושם אביו כדי שלא תאמ׳ דמשל היה וכיון דהוצרך להזכירו מפני כן כסה עליו קצת לומר דחוץ לג׳ פרסאו׳ היה. ודקדק ר״י ז״ל דכיון דלא קשי׳ לן הכא עלי׳ דרבא אלא משו׳ דקאמר שלא בפניו אינו חייב מיתה ופרכי׳ לה מההיא מתני׳ דאפי׳ חוץ לג׳ פרסאות חייב מיתה מכלל דלכ״ע מפשט פשיטא לן דכל שלא בפניו אסור ואפי׳ חוץ לג׳ פרסאות וכיון שכן ה״ה אפי׳ רחוק כלו׳ דשלא בפניו אין לו שיעור ובפניו דקאמר רבא היינוי תוך ג׳ פרסאו׳ כל שלא בפניו היינו חוץ לג׳ פרסאות ואפי׳ בסוף העולם. ותדע דהא דחשבי׳ בבני אהרן שהורו הלכה בפני משה לא בפניו ממש היה אלא דכל שהיה משה תוך המתנ׳ לא היה להם להורות ושיעור מחנה ישראל הוא ג׳ פרסאות כדאי׳ בכמה דוכתי. ע״כ תורף דברי רבי׳ ז״ל. ואיברא דבפניו לאו בפניו ממש כדמוכח מהאי דבני אהרן ומההיא דאלדד ומידד כדאי׳ בסנהדרין. ומיהו משמעתין ליכא ראיה דלעולם אימא לך דכל שלא בפניו דאמר רבא היינו תוך ג׳ פרסאות ובדין הוא דמצי׳ למיפרך ליה מהא מתנייתא דאסרה חוץ לג׳ פרסאות אלא דעדיפא מינה פרכי׳ דאפי׳ מיחה נמי מחייב. ועוד שהרי לא נתפרש לדברי רבא כמה שיעור שלא בפניו והיכי מצי׳ למפרך אההוא שיעורא גם מה שכתב ר׳ ז״ל דכל שלא בפניו כגון דהוא חוץ לג׳ פרסאות שוב אין לו שיעור ואסור הוא בסוף העולם. זה דבר קשה דהא בפ״ק דסנהדרין אמרי׳ דר׳ גזר משום מעשה שהיה דתלמיד אל יורה הלכה אלא א״כ נטל רשות מרבו והא דרבא לא משמע דא״ל מההיא גזרה דא״כ הוה מדכר לה וש״מ דליכא איסורא בסוף העולם ומ״מ הדבר צריך בירור כמה יהא שיעור דשלא בפניו שהוא אסור ואין בו מיתה דהא תוך ג׳ פרסאות חיוב מיתה איכא. והנכון בעיני דכל שהוא באותה אפרכיא שרבו דר איכא איסורא וחוץ לאותה האפרכיא היה מותר עד שבא ר׳ וגזר אפילו בסוף העולם. והא דתניא תלמיד אל יורה הלכה אלא א״כ רחוק ממנו ג׳ פרסאו׳ דמשמע דחוץ לג׳ פרסאו׳ מותר כבר תרגמ׳ ר״י ז״ל דההיא משום תלמיד חבר נקט לה וה״ק שום תלמיד בעולם ואפי׳ תלמיד חבר אל יורה הלכ׳ אלא א״כ רחוק ממנו ג׳ פרסאות ואפי׳ הוא עומד על התחום של הפרכיא אחרת והא דאמרי׳ דרבינא סר סכינא בבבל ופרישנא טעמא משום דתלמיד חבר חוץ לג׳ פרסאות הוה: זהו הנר׳ לי בשטת ר״י ז״ל הזקן. והיא הנכונה בעיני אבל י״א דכל בפניו אסור וחייב מיתה מן התורה כלומר מיתה בידי שמים כעובדא דר׳ אליעזר והיינו תוך ג׳ פרסאות וחוץ לג׳ פרסות מותר מן התורה אלא שאסור משום גזרתו של רבינו הקדוש והיינו דתניא תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו אלא א״כ רחוק שלש פרסאות והא דקתני סתמא תלמיד משמע דלאו בתלמיד חבר מיירי וש״מ דכל תלמיד מותר להורות מן הדין חוץ לג׳ פרסאות ואם הוא תלמיד חבר אפי׳ תוך ג׳ פרסאות מותר ואינו אסור אלא בפניו ממש ואפילו בפניו ליכא חיוב מיתה וזה דעת הראב״ד ז״ל ולזה הסכימו רבותי. ומה שנ״ל כתבתי. ומיהו בהא מודינא דכל שהוא תלמיד חבר אין בו חיוב מיתה אפי׳ בפניו שאין לנו אלא דומי׳ דבני אהרן או דומיא דאלדד ומידד דלא הוה חד מינייהו תלמיד (חבר) ותו מסתברא לן דכל שאינו אסור אלא משום גזרתו של ר׳ די לו שיטול רשות מרב אחד ואע״פ שיש לו כמה רבנים אחרים שלא נטל רשות מהם ולאפרושי מאיסורא מותר ואפילו בפניו ממש ואפילו לתלמיד שאינו חבר דנקיט טעמא משום דאין חכמה ואין תבונ׳ לנגד יי׳ וכבר כתבתי יות׳ מזה בפ״ק דסנהדרין בס״ד:

לעולם לא יהא אדם נותן כל מתנותיו לכהן אחד אלא פעמים לזה ופעמים לזה דרך צחות אמרו וגם עירא היאירי כהן לדוד היה כהן לשאר בני אדם לא אלא שהיה משגר לו כל מתנותיו וסמיך ליה ויהי רעב בימי דוד:

תוס' בד"ה מאי דרוש כו' והא לא היה יורד אש על מזבח הפנימי לשם קטורת כו' עכ"ל אע"ג דעל מזבח הפנימי היו מקטירין הקטורת בכל יום מ"מ האש היו נוטלין ממערכה שניה של מזבח החיצון מיהו מקרא גופיה דמייתי ונתנו בני אהרן וגו' ה"מ לאוכוחי נמי דאיירי במזבח החיצון וק"ל:

שהורו לכה בפני משה כו' מאי דרוש ונתנו וגו'. יש לדקדק כיון דכך מפורש בהאי קרא ונתנו בני אהרן אש וגו' מאי שייך ביה שהורו הלכה בפני משה ולישנא דמאי דרוש נמי קשה כיון שמפורש הוא בתורה וכבר שמעו מפי משה כמה פעמים כמפורש בפרק כיצד מעברין לפי סדר משנתן מפי משה וי"ל דאפשר לפרש הקרא שיתנו אש על המזבח לאו משל הדיוט אלא שיבעירו אותו מן אש הרבוצה על המזבח שהיא אש מן השמים כמפורש ביומא והם דרשו מהאי קרא ונתנו בני אהרן אש וגו' מן הדיוט ממש מבין הכירים כמפורש בת"כ והיינו אש זרה דכתיב בקרא והא דכתיב אשר לא צוה אותם שעשו כן בלי ציווי משה ואע"פ שהורו כראוי כפרש"י בפ' הוציאו לו וכתב הרא"ם אך קשה דמהכא משמע שמחמת סרחונם נענשו ואין הדבר כן שהרי משעה שהציצו בשכינה כו' ועוד שמזמן שנעשה העגל נתחייבו כלייה כו' והועילה תפלתו כו' ועוד שכבר נאמר למשה כו' ונקדש בכבודי ודרשו בזבחים כו' ע"ש באורך ועוד י"ל מההיא דפרק ד' מיתות דאמרו נדב ואביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני כו' א"ל הקב"ה נראה מי קובר את מי כו' דמשמע דמזה נענשו וי"ל דודאי עונש המיתה היה מטעמים אחרים כהנך דלעיל אלא דה"ק הכא לא מתו בני אהרן במיתת אש של מעלה אלא משום שהורו הלכה בפני רבן בדבר הנוגע באש של מעלה דהיינו אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט ודו"ק:

ואמר רבה בב"ח כו' והיה רחוק ממנו כו'. אע"ג דברייתא גופא קתני בהדיא שאותו תלמיד א' בפניו הורה משמע ליה בפניו לאו דוקא אלא כל זמן שהיה ר"א חי ומשום דגבי משה נקט בפניו ממש נקט נמי האי לישנא גבי תלמיד דרבי אליעזר:

אלא שלא תאמר משל היה כו'. וכהאי גוונא אמרינן פ"ק דב"ב גבי איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה דפריך א"כ שמו ושם עירו למה ע"ש:

ראוי להכישו נחש כו' דמיון זה שזה המדבר בפני רבו עושה מעשה נחש שהיה מדבר בפני רבו כדאמרינן בסנהדרין גבי נחש דברי הרב ודברי התלמיד כו' ע"ש:

בלבי צפנתי וגו'. איירי בתלמיד כנגד רבו כדכתיב לעיל מיניה במה יזכה נער את ארחו לשמור וגו' וק"ל:

וכתיב בשרתי צדק בקהל רב וגו'. נראה דמלת רב דריש דסגי ליה למימר בקהל דהיינו ודאי רבים ועל כן דרשוהו מלשון רב ממש שנעשה דוד רב ומורה בקהל לבשר להם צדק דהיינו התורה ואמר צדק על שם שנתכוין דוד להורות צדק ואמת כדאמרינן פרק כיצד מעברין:

שעירא היאירי קיים כו'. נראה שלמדו לומר שהיה רבו של דוד מהאי קרא דמייתי בסמוך עירא היאירי היה כהן לדוד דלעיל מיניה כתיב וצדוק ואביתר כהנים דהיינו כהנים ממש ובתר הכי כתיב ועירא היאירי היה כהן לדוד דמשמע שלא היה כהן ממש אלא כהן ורב היה לדוד כמו ובני דוד כהנים דהיינו רב ושר וכפרש"י בספר שמואל לפי פשוטו של מקרא וכ"כ התוספות ע"ש:

לדוד היה כהן לכ"ע כו'. ר"ל דאי לדוד היה כהן היינו לשאול על ידו באורים ותומים דאין שואלין אלא למלך כדאמרינן בסנהדרין זה אינו דצדוק ואביתר דכתיב לעיל מיניה הם היו כהנים בימי דוד לשאול ע"י אורים ותומים כמפורש בקרא וקאמר אלא שהיה משגר לו כו' בפ' כל הגט ובכמה מקומות אמרינן במכירי כהונה שנו שמשגר לו כל מתנותיו ולא אמרו בו איסור ואפשר דוד מלך היה ומתנות כהונה שלו ודאי דמרובין היו והיו מספוקין לכהנים רבים ומיהו כל הנותן מתנותיו כו' משמע דבאחרים נמי איירי וק"ל:

אפ"ה איענש כו'. גם לפי המדרש דמכלל כעס בא משה לידי טעות ונתעלמה ממנו הלכה זו מ"מ ה"ל לאלעזר לשהות עד שיתיישב דעתו של משה מן הכעס והיה נזכר הלכה:

ולא אשכחן כו'. ר"ל דיעמוד לפניו לשאול באורים ותומים כמפורש בקרא ולא אשכחן בכל מעשה דיהושע שבא לפני אלעזר לשאול באורים ותומים וק"ל:

רש"י בד"ה דארגז כו' והוה אמגושי. נ"ב פי' מכשף:

תוס' בד"ה מאי דרוש כו' בקטורת של נשיאים כו'. נ"ב פירוש כל קטורת שמקריבים הוא משל ציבור והוא על מזבח הזהב אבל מעולם לא מצינו שהקריבו ציבור קטורת על מזבח החיצון וכן לא מצינו לעולם שהיחיד היה מקטיר קטורת נדבה אפי' על מזבח הזהב אלא זו מצינו שהיחיד היה מקטיר קטורת נדבה על מזבח החיצון דהיינו של נשיאים והוא הוראת שעה לחינוך הבית כן איתא לשם וכה"ג איכא למימר נמי גבי בני אהרן שהקטירו קטורת נדבה על מזבח החיצון לחינוך ומשום הוראת שעה וק"ל:

בא"ד א"ל הממונה דמערכה שניה כו'. נ"ב וזהו קרא דונתנו בני אהרן וגו' דכתיב אחריו וערכו עצים על האש וק"ל:

בא"ד שעל מזבח החיצון לקטורת. נ"ב אין לומר שהיו מקטירים עליהם קטורת אלא שהיו חותין גחלים מן המערכה של מזבח והכניסו לפנים על מזבח הזהב להקטיר קטורת בכל יום ע"ש:

בד"ה כל הנותן כו' הא דקרי לי' עירא היאירי כו'. נ"ב פי' מיאיר בן מנשה:

גמרא לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי. הוא לשון המקרא בעמוס ז' י"ד:

שם אראב"ז כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב כו'. הן הרמב"ם השמיט לד"ז (ומש"כ בס' ב"א ראיה דלא ס"ל כוותיה מהא דפסק בפ"ט מהל' בכורים דהרוצה ליתן המתנות לכהן אחד נותן אינו כלום דשם מיירי ממתנות דזרוע לו"ק מבהמה אחת אם רצה ליתן לכהן אחד נותן ודהכא היינו שבכל פעם אינו נותן אלא לכהן זה) ונ"ל דדחי הא דראב"ז מהא דמכירי כהונה שנזכר בכ"מ בש"ס. אשר הרגיש בזה בח"א:

שם כל דמותיב מלה כו' בלא ולד כו' וכתיב כו' יהושע בנו. ק"ל דהא אמרינן במגילה (ס"ד יד) דבנתן ה"ל. ובלא ולד משמע דאפי' בנות לא תהיינה לו. וכן לשון רש"י ד"ה לא נענש. להיות ערירי. דמשמע בלא בנין ובנן צע"ג. אח"ז ראיתי בח"א שכתבו בלא ולד זכר ושכ"ה לשון התוס' בפ"ק שם (והוא בדף ג' רע"ב) ואין ספק שהתוס' כוונו להגמרא שהבאתי:

רש"י ד"ה לנפשיה. לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו. נראה דהוא עצמו ל"ד. אלא עיקר הדבר תלוי בבהמה שלו דכ"מ בעובדא דרבינא ודבתרה שלא היו הם בעצמם השוחטים:

רש"י ד"ה עגלא תילתא. ואמרינן נמי מותר שליש בשכרך. משמע דמפרש מותר שליש גידולו. ולא כן פי' שם במקומו:

רש"י ד"ה דכתיב ולפני. לישאל דבר הלכה. ל"י מה דחקו לפרש דבר הלכה. ועוד דבקרא כתיב במשפט האורים. ולעיל (מה) כתב בעצמו בד"ה הרי "ומידי דאו"ה לא משייל באו"ת ובתמורה (טז) א"ל ליהושע שאל א"ל לא בשמים הוא. שוב ראיתי בס' ב"א שהרגיש בזה וע"ש ישובו. אבל לא כ' ליישב מה דחקו לרש"י בזה. ונ"ל דקושיית התוס' בסנהדרין (טז) ד"ה מה דחקתו. ולענין קושייתנו. נ"ל דמפרש הקרא לב' ענינים. ולפני אלעזר הכהן יעמוד. הוא בשאילת דבר הלכה (עי' בכורות ל"ו תוס' ד"ה עמד בשם הירושלמי דשואל הלכה צריך לעמוד) ושאל לו במשפט האורים. הוא ענין שני. והיינו דהש"ס לא הביא הקרא רק עד יעמוד. וברש"י שהועתק גם ושאל לו. אולי דמפרש דושאל לו שב למעלה ולמטה כאשר הבאתי בק"א להט"א בשלהי ר"ה דוגמאות לזה. וכן פרש"י ביומא (עג סע"א) דתיבות על פיו דבהאי קרא גופיה קאי ג"כ על ושאל לו דלפניהם:

תוס' ד"ה כל. הא דקרי ליה עירא היאירי כו'. תימה שלא הביאו פרש"י דשם ע"פ ת"י דנקרא יאירי ע"ש עירו שהיה מתקוע ע"ש וכ"פ הרד"ק שם:

גמרא רבינא אקלע כו'. נ"ב לא היינו רבינא דלעיל דבתרא הוא ת״ח לר"א שנולד ביום שמת רבא [כמ"ש בקדושין עב:]. והך רבינא בימי רבא הוה [ועתוס' חולין מ״ח א' ד"ה אמרו וברא״ש שם ובפ״ט דסנהדרין]:

לֹא מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן אֶלָּא עַל שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן. אף על גב דכמה חטאים מנו להם רבותינו ז"ל, וגם בכתוב מפורש על שֶׁהִקְרִיבוּ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם (ויקרא י, א), לא בא רבי אליעזר לשלול כל זה, דהוא מודה דכלהו איתנהו, אך אומר אם לא היו מזלזלים בכבוד משה רבינו ע"ה להורות הלכה בפניו היה מגין זכותו עליהם להצילם מן הפורעניות, ורק אחר שנגעו בכבודו לא הגין זכותו עליהם ולכך נחשב שהם לא מתו אלא בעבור שנגעו בכבוד משה רבינו ע"ה. ועל דרך זה פירשו המפרשים ז"ל מאמר לא חרבה ירושלם ולא גלו ישראל אלא על שביזו בה תלמידי חכמים (שבת קיט:).
והנה הרי"ף ז"ל הקשה דמן בני אהרן ליכא קושיא דקאמר להדיא הורו הלכה בפני רבם, ורק הקושיא הוא מן תלמיד רבי אליעזר דמפרש לה רבי יוחנן דהיה שלא בפניו והוה ליה להביא זה דוקא יעויין שם.
ונראה לי בס"ד דדברי רבא סובלים שני פירושים, חדא יש לפרש בפניו ושלא בפניו, היינו שהורה במקום רבו אלא שלא הורה בפניו ממש, ועל זה הפירוש מקשה מן בניו של אהרן דלא היה בפניו ממש ומתו. ועוד יש לפרש דברי רבא בפניו לאו ממש אלא רצונו לומר בעירו ומקומו עד משך ג' פרסאות, ושלא בפניו הוא רחוק שלשה פרסאות, ועל זה הפירוש מקשי מן אותו תלמיד שהיה רחוק שלשה פרסאות ומת.

לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי. קשה אמאי אצטריך לומר לה 'לֹא בֶּן נָבִיא אָנֹכִי' דדי לומר 'לֹא נָבִיא אָנֹכִי', כי היא גם היא לא אמרה לו אלא וכי נביא אתה?
ונראה לי בס"ד בֶּן נָבִיא כלומר תלמיד של נביא, וכמו שנאמר (מלכים ב' ו, א) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע, ותרגם התרגום תלמידי נביאייא וכן פירש הרד"ק ז"ל, ובא לומר לה רבותא שאפילו תלמיד נביא אין אני נקרא.
או נראה לי בס"ד כי בעל רוח הקודש נקרא בֶּן נָבִיא והוא מדריגה פחותה מנבואה. ורצה לומר לא ידעתי דבר זה לא על פי הנבואה ולא על פי רוח הקודש.

שְׁמוֹ וְשֵׁם אָבִיו לָמָּה? אֶלָּא, שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה. ראיתי דמכאן מביאים הוכחה גדולה וראיה עצומה שכל מעשיות הנזכרים בתלמוד לא הביאום אלא דרך משל וחידה, דהא מעשה זו אין דבר פלאי והוצרך לומר שמו ושם עירו כדי שֶׁלֹּא תֹּאמַר 'מָשָׁל' הָיָה, ואם כן כל שכן קל וחומר למעשיות הנפלאים ותמוהים כמו מאמרי רבה בר בר חנה (בבא בתרא דף עג:) וכיוצא. ובזה ישכר פה דוברי שקר המלעיגים על דברי חכמינו ז"ל בדברים שנראה פשוטן זר מאד, והוכחה גדולה יש מכאן והוא דבר נכון ויציב וברור.

כָּל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ, רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ. נראה לי בס"ד הטעם כיון דהוא חייב מיתה בידי שמים כדאמר בברייתא לעיל, לכך רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ שהוא שליח מוכן לשליחות מן השמים כמו שנאמר (קהלת י, יא) אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ.
או יובן בס"ד כיון דהורה הלכה חטא בפה ולכן רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ שהוא ממית בפה דוקא.
או יובן הטעם כי תלמיד חכם צריך להיות 'נוקם ונוטר כנחש' (יומא כג.) ולכך זה שהורה בפני רבו ישלחו מן השמים במקומו את הנחש דתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש.
או יובן בס"ד הטעם המורה בפני רבו חטאו ב'קול' ו'דיבור' [358] שעולה מספרם נָחָשׁ [358] לכך רָאוּי לְהַכִּישׁוֹ נָחָשׁ.
או יובן בס"ד זה שהורה הלכה נכנס בתחום שאינו שלו, ובזה עשה מעשה נחש שנכנס בתחום שאינו שלו לכך יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.

נִקְרָא 'חוֹטֵא'. קשה פשיטא כיון דאיכא איסורא וחיוב מיתה? ונראה לי רצונו לומר נִקְרָא 'חוֹטֵא' למקום אף על פי שדברים אלו מפני הכבוד של רבו הם שהם בכלל בין אדם לחבירו.

רַב הַמְנוּנָא רָמִי, כְּתִיב: (תהלים קיט, יא) "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ", וּכְתִיב: (תהלים מ, י) "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב". קשה, פסוק בִּשַּׂרְתִּי קדים והוה ליה למימר ברישא?
ונראה לי בס"ד כי המקשן הוא עצמו התרצן, שבא לאוקים קרא של בְּלִבִּי צָפַנְתִּי מדבר בזמן הראשון שהיה עִירָא הַיָּאִרִי קיים, ופסוק בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק מדבר בזמן האחרון אחר שנפטר עִירָא הַיָּאִרִי, להכי נקטינהו בסדר הזמן דמוקים להו במסקנא.

לָא קַשְׁיָא, כָּאן בִּזְמַן שֶׁעִירָא הַיָּאִירִי קַיָּם, כָּאן בִּזְמַן שֶׁאֵין עִירָא הַיָּאִירִי קַיָּם. מקשים כיון דלדעת רוב הפוסקים סבירא ליה דאם נתן לו רבו רשות מותר להורות, אמאי עִירָא הַיָּאִרִי לא נתן רשות לדוד המלך ע"ה שהיה גדול הדור ומכוין להלכה תמיד כמו שאמרו (סנהדרין צג:) וַהֳ' עִמּוֹ (שמואל א' טז, יח), שהלכה כמותו בכל מקום?
ונראה לי בס"ד לעולם נתן לו רשות, אך דוד המלך ע"ה לא סמך על נתינת הרשות מפני שהוא היה מלך, דאפשר לומר שנתן רשות מפני אימת מלכות וחשיב זה כמו אונס, וכמו שאמרו אם מלך בא על אשת איש אינה נאסרת על בעלה דנחשבת כאנוסה מפני אימת מלכות. ודע דמה שכתוב בפרק קמא דברכות (ברכות ד.) על הפסוק (תהלים פו, ב) כִּי חָסִיד אָנִי, שהיה דוד המלך ע"ה מורה הלכה למעשה, מוכרח לומר שזה היה אחר פטירת עִירָא הַיָּאִרִי.

כָּל הַמְשַׁגֵּר מַתְּנוֹתָיו לְכֹהֵן אֶחָד, מֵבִיא רָעָב לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד הטעם דעל ידי תרומות ומעשרות שנותנים ישראל תהא ברכה לעולם, וכמו שנאמר (מלאכי ג, י) הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר וכו' וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי, וידוע דכל מתנות כהונה מסוגלים לדבר זה של הברכה וכרבוי העושים תתרבה הברכה.
ולכן זה הנותן מתנות כהונה לְכֹהֵן אֶחָד נמצא אינו עושה מצוה שלימה לכבוד שמו יתברך שצוהו על כך, אלא מצורף בזה אהבתו להמקבל, וכיון דנחסרה שלימות המצוה נחסרה הברכה, לכך מֵבִיא רָעָב כי חסרון הברכה בצד מה קוראו 'רָעָב' ואדם גדול כדוד המלך ע"ה נמשך על ידי מתנות כהונה שעושה שפע רב של ברכה כפי ערכו, וכיון שהיה נותן לְכֹהֵן אֶחָד אז נעשה חסרון גדול בשפע הברכה והוא חסרון הניכר לכך הגיע החסרון למדרגת רָעָב, וגם משום שלא הגינה המצוה שלו לדחות הרעב מחמת חסרון שלימותה על פי שביארנו לכך נחשב כאלו בא הרעב בשביל זה.
או יובן בס"ד הטעם שֶׁמֵבִיא רָעָב לָעוֹלָם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל, דהרעב בא על ידי חיבור שם הוי"ה דיודי"ן שהוא ע"ב עם שם אלקים ברבוע שהוא ר' [200], כזה א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם סך הכל ר', אך השבע יבא על ידי חיבור שם הוי"ה של מלוי ע"ב עם שם אלקים במלוי יודי"ן שעולה ש' ויהיה צירוף שבע. ולכן זה שֶׁנּוֹתֵן מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה לְכֹהֵן אֶחָד דנמצא הוא כופל המתנה לכהן זה פעם ושתים ושלש וארבע וחמש, לכך מדה כנגד מדה יצטרף שם ע"ב עם שם אלקים הכפול ומשולש ומרובע ומחומש שאז עולה ר' ויהיה בזה צירוף רָעָב, מה שאין כן מי שנותן המתנות להרבה כהנים פעם לזה ופעם לזה, שאינו כופל ומשלש ומרבע במקום אחד, זוכה להביא שפע שבע על ידי מצותו שיתחבר ע"ב עם אלקי"ם דמלוי ש'.

כָּל דְּמוֹתִיב מִלָּה קַמֵּיהּ רַבֵּיהּ, אָזִיל לִשְׁאוֹל בְּלָא וָלָד. נראה לי בס"ד הטעם הוא זלזל בכבוד רבו לכך לא יהיה לו בן שיכבדהו, כי התלמיד נחשב בן לרבו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו, וכן אמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיהו ה, יח) הִנֵּה אָנֹכִי וְהַיְלָדִים אֲשֶׁר נָתַן לִי הֳ', והיינו רצונו לומר תלמידים.
או יובן בס"ד הכונה דלא יהיה לו בן זכר אבל בת יהיה לו דהא יהושע היה לו בנות, ולכן דקדק בעל המאמר למנקט הכי אָזִיל לִשְׁאוֹל בְּלָא וָלָד, והדרך הזכר מוליך את האב לקבר ולא הבת, והוי מדה כנגד מדה, הוא זלזל בכבוד תורה לכך לא יהיה לו בן זכר שישנו בעסק התורה, אלא בת שאין לה מצות תלמוד תורה.

אָמַר לֵיהּ: עַל אֵיזֶה מֵהֶם בָּאתָ? אָמַר לֵיהּ: "עַתָּה בָּאתִי". מקשים כיון דתלת מילי הוו ביטול פריה ורביה וביטול תמיד וביטול תורה, למה אמר לו שבא על ביטול תלמוד תורה ולא אהנך תרתי נמי?
ונראה לי בס"ד דאם לא היה ביטול תורה לא היה להם עונש על ביטול תמיד, כי לימוד התורה יספיק לזה דכתיב (ויקרא ז, לז) 'זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה' כל הקורא בפרשת עולה וכו' (מנחות קי.), וגם היה מספיק לפריה ורביה, כי בעסק התורה נעשה פריה ורביה בנשמות, וכמו שאמר בן עזאי מה אעשה נפשי חשקה בתורה (יבמות סג:), ופרש רבינו האר"י ז"ל הכונה שהיה עושה פריה ורביה בנשמות על ידי עסק התורה, ועיין לקמן במגילה מה שכתבתי בס"ד במאמר זה.

מְלַמֵּד, שֶׁלָּן בְּעָמְקָהּ שֶׁל הֲלָכָה. נראה לי בס"ד המלוי נקרא עומק של אותיות הפשוט, והנה מלוי אותיות הֲלָכָה בזה ה"א למ"ד כ"ף ה"ה הוא אותיות פה אדם. וידוע כי לימוד התורה בקול ולא בלחישו, שבזה נתקן עון הפה של אדם הראשון אכילת עץ הדעת, מפני כי הוא הקול שלו לא נפגם בעון זה וכמ"ש רבינו חיד"א ז"ל.
ולכן כיון שראה יהושע את המלאך חרבו שלופה הבין כי רמז לו שעתה צריך לעסוק בתורה בקול, כי קול התורה הוא המבטל חרב עשו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ולכן לָּן בְּעֻמְּקָה שֶׁל הֲלָכָה, שגרס בהלכות בקול לתקן פה אדם הרמוז בעומק אותיות ה'הֲלָכָה' שהוא העלוי שלה.

וְלֹא אַשְׁכְּחָן דְּאִצְטְרִיךְ לֵיהּ יְהוֹשֻׁעַ. מקשים והלא כתב הרמב"ם ז"ל כל הבטחה שהיא לטובה שיאמר הנביא לאיזה אדם מוכרח שתתקיים, ואין החטא גורם לבטלה משום הכזבת הנביא, וכאן איך אענש ובטלה ההבטחה הזאת?
ונראה לי בס"ד שלא נתפרש שישאלהו בדבר הלכה, כי שאלה בדבר הלכה נרמזה ברמז, ופשטיה דקרא על מלחמות, ונתקיים זה, שהיה יהושע צריך לעמוד לפניו וישאלהו בדבר המלחמות שעשה, ולולי חטא זה היה נצרך לו גם בדבר הלכה לשאל ממנו דבר לגלויי מלתא אף על גב דאם נשכח עיקר הדין אי אפשר לשאל באורים ותומים עם כל זה ספק מציאות או גילוי מלתא באיזה דין יוכל לשאל, וכאשר הוכיח הרב ברבי יוסף ז"ל (אורח חיים סימן לב אות ד' דף יט:), מהא דאמרינן בגמרא דמגילה (דפים ב-ג) מנצפ"ך צופים אמרום, ועוד הוכיח משאר מקומות דבספק מציאות יוכל הנביא להגיד עיין שם.
וכתבתי אנא עבדא דגם אותם ההלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו ע"ה היו יכולים לשאל מן הנביא ומן אורים ותומים, איך אמרם משה רבינו ע"ה במשכן, דאין זה נחשב חידוש הלכה מחדש, אך כבר זכה עתניאל להחזירם מפלפול, ומן השמים פתחו לבו להחזירן, ולא יצטרך יהושע לשאל מאלעזר שיגיד לו באורים ותומים איך אמרם משה רבינו ע"ה במשכן דיוכל להשיב לו, ורק הם שאלו מאלעזר לחדש להם הלכות אלו איך הוא דינם, ועל זה אמר לו לא בשמים היא.

רַב הַמְנוּנָא רָמִי, כְּתִיב: "בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ", וּכְתִיב: "בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב". קשא הוה ליה להזכיר פסוק בִּשַּׂרְתִּי שהוא מזמור מ' קודם בְּלִבִּי צָפַנְתִּי שהוא מזמור קי"ט?
ונראה לי בס"ד נקיט פסוק בְּלִבִּי צָפַנְתִּי ברישא, כי הוא בלאו הכי יש בו קושיא מצד עצמו בלבד, דהא האדם חייב ללמוד וללמד, ואיך אומר 'בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ'? לכן אמר 'כְּתִיב: בְּלִבִּי צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ' דהוא מוקשה לפי פשוטו, ועוד אית ביה קושיא אחריתי מכתוב 'בִּשַּׂרְתִּי צֶדֶק בְּקָהָל רָב'.

בָּעִי רַב אֲחָא בְּרֵהּ דְּרַב אִיקָא לְמֶעֱבַד לְהוּ עִיגְלָא תִּילְּתָא. פירש רש"י גדל שליש גדולו, והביא פירוש אחר שלישי לבטן, והקשה על פירוש זה מסנהדרין (סנהדרין סה:) דרב חנינא ורב אושעיא הוו עסקי בספר יצירה וכל מעלי שבתא אברי להו עיגלא תילתא, והתם מאי שלישי לבטן איכא הא לא הוה בבטן מעולם? עד כאן.
ובסנהדרין שם כתב רש"י עיגלא תילתא גדול כאלו הגיע לשליש שניו וגמר גדולתו דהכי שכיח ומעלי למיכל כמו שאמרו במציעא ומגדלין אותם עד שיהיו משולשין. לשנא אחרינא שהיה טוב ובעל טעם כאלו היה שליש לבטן עיין שם, ולפי זה נתיישבה קושיא זו של רש"י הכא, ונראה כיון דפירושו בסנהדרין אחר פירושו דערובין הנה התם חזר ויישב הפירוש הזה דשלישי לבטן, וליכא קושיא.
מיהו בשבת (שבת קלו.) איתא, רב פפא ורב הונא בריה דרבי יהושע אקלעו לבי בריה דרב אידי בר אבין ועביד להו עיגלא תילתא ביממא דשבעה, פירוש יום שביעי ללידתו, וכתב הר"ן ז"ל בחדושיו, מכאן קשא למאן דמפרש בכוליה תלמודין עיגלא תילתא שהוא עגל בן שלש שנים, והכא משמע שאפילו בן שבעה ימים קרי עיגלא תילתא שהוא שלישי לבטן אמו? עד כאן לשונו.
וקשא להר"ן ז"ל מה יענה לקושיית רש"י ז"ל הכא בעירובין דמקשי לפירוש שלישי לבטן מסנהדרין דקאמר עבדו עיגלא תילתא בספר יצירה? וצריך לומר דהר"ן מפרש כמו שאמר רש"י בסנהדרין שרוצה לומר בוראין עגל שמן וטוב טעמו כאלו היה שלישי לבטן.
אכתי פש גבן לבאר כונת רש"י שהקשה קושיא זו הכא על פירוש שליש גידולו, מה תרץ הקושיא שיש להקשות על פירוש שליש גידולו מהא דשבת דף קל"ו דעבד להו עיגלא תילתא ביום השביעי ללידתו? וצריך לומר לרש"י אין מזה קושיא כלל, דהכונה שחט להם עגל ביום שבעה ללידתו שהיה גדול כמו עיגלא בשליש גידולו, דהיינו שנולד בדמות גדול כגודל בן ארבע וחמש חדשים, כי רש"י ז"ל במציעא דף ס"ח פירש עד שיהיו משולשין רוצה לומר שיעור שליש גדולם, ולא פירש כהרי"ף והרמב"ם שפרשו משולשין היינו בני שלש שנים, וכן פירש רבינו עובדיה ז"ל.

גמרא צורבא מרבנן חזי לנפשיה. עיין בכורות דף לא ע"א תוס' ד"ה דהא. ובר"ש סוף פ"ב דנגעים:

שם ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע. עי' סנהדרין דף טז. תוס' ד"ה מה תחלתה:

תניא רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן עד שהורו וכו' שמעתי רמז נאה בפ' ויקריבו לפני ה' אש זרה שהוא ר"ת אש זרה אש שתויים זרע רחיצה הוראה הן הן הדברים שאמרו רז"ל אש זרה כדכתיב שתויים שתויי יין זרע שלא היה להם בנים רחיצה שנכנסו בלי רחיצת ידים ורגלים והורו לפני משה רבינו. אלו ואלו דברי אלהים חיים וכלם נרמזו בר"ת אש זרה:
והנה במאמרינו יש להבין דקאמר לא מתו בני אהרן עד שהורו וכו' למה נקט בלשון שלילה. ותו דהכתיב הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד ואמרו רז"ל יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום אבל הייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך וא"כ איך קאמר שמתו על שהורו. ואפשר לומר דאיברא דנדב ואביהוא גדלה מעלתם וראויים הם שיתקדש בהם המשכן. אך אם הם היו ענוים ומקטינים עצמן ומחזיקים למשה רבינו ואהרן אביהם ע"ה לגדולים מהם ומה גם למשה רבינו רבם ורבן של כל ישראל אז לא היה כבודו יתברך שיתקדש הבית בהם דלעיני כל ישראל הם בחורי חמד דגמירי ולא ס"ד דישראל שהם גדולים כל כך ואינו ניכר דמשום קדוש הבית מתו דלא חשיבי אצל ישראל גדולים הרבה. אבל עתה דהורו בפועל שהיו מחזיקים עצמן לגדולים ואמרו מתי ימותו שני זקנים הללו וננהיג ישראל ותלו שררת משה ואהרן ע"ה מצד זקנה וגם הורו הלכה בפני משה רבן ועשו מעשה להורות דאינם מחשיבים אותו לרב להודיע כי גדלו מאד ונעשו חברים וסברי דנעשה גדול יותר מרבו מותר להורות דאפילו תימא דתלמיד שרוב חכמתו מרבו ונתגדל ונעשה חבר אסור להורות כדעת מ"ד מ"מ נעשה גדול ממנו מותר והורו ועשו מעשה והוראתם היתה כדין דאלו היו תלמידים לא מסתייעא מילתא כמ"ש פ' אעפ"י ומכל זה נתפרסם ונודע גדולתם ובכן ראוים הם שיתקדש הבית על ידם. ונמצא דדא ודא חדא היו דלגדולתם נתקדש הבית וזה היה על ידי שהורו הלכה והודיעו לעם שהם גדולים. אך אם לא היו מורים הלכה ומקטינים עצמן לא מתו ולא נתקדש הבית בהם דלא נודעה גדולתם ולא היה כבוד ה' שיתקדש הבית על ידם. והטיב אשר דיבר רבי אליעזר לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה וכו' כמבואר וא"ש מאי דנקט לשון שלילה. וגם לשון עד שהורו כפי נסחא דקמן דהול"ל לא מתו אלא משום שהורו. ולשון עד שהורו מדוקדק לפי האמור. וז"ש משה רבינו ע"ה סבור הייתי שיתקדש או בי או בך דהגם כי הוא ידע תוקף גדולתם מ"מ כיון שאין מכיר גדולתם ולא נודע לעם חין ערכם לא היה כבוד להתקדש על ידם והייתי סבור או בי או בך דאנחנו מוחזקים לגדולים. עכשיו אני רואה בחוש דהם גדולים לעיני כל העם ועתה יכירו העם שצדקו שהם גדולים ממני וממך כי למה שהיו גדולים בעיני העם מתו ועתה יבינו שהאמת כן הוא שגדולים יתר מאד ממני וממך. וז"ש הוא אשר דיבר ה' בקרובי אקדש. וכי תימא הרי מתו על שהורו הלכה לז"א ועל פני כל העם אכבד דא ודא חדא היא שאם הם לא היו מראין בדבריהם שאמרו מתי ימותו זקנים הללו וכו' והורו ועשו מעשה לא היה ניכר שהבית נתקדש בגדולים ולא מתו אבל הם עתה הראו כחם ועל פני כל העם דייקא אכבד כי נתפרסמה גדולתם וידעו שהם גדולים:
ומכללן של דברים אמורים הראת לדעת דלא מתו בני אהרן בעון שהורו הלכה בפני משה רבינו ע"ה וכל המורה הלכה חייב מיתה אין זאת כי הם היו גדולים ופטירי ובזה בסגנון קרוב למש"ל יתישב מאי דקשה לכאורה ממ"ש פ"ק דמגילה דף י"ד גבי חולדה הנביאה דפריך ובמקו' דקאי ירמיה היכי מתנבאה איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיהו היתה ולא מקפיד עלה ולפ"ז לפי פשט דברי רבי אליעזר דסוגיין דמתו בני אהרן על שהורו הלכה בפני משה רבינו ע"ה יקשה דמשה רבינו ע"ה עניו מאד והם בני אחיו ובודאי לא הקפיד עליהם ואמאי מתו הרי חולדה נתנבאית והוי כמורה הלכה כמ"ש פ"ק דסנהדרין על אלדד ומידד וחולדה במקום ירמיה הות אלא דקרובת ירמיהו ולא מקפיד עלה ולמה מתו בני אהרן. והוה מצינן למימר דהנבואה היא כמורה הלכה ומיהו גבה טורא ביניהו וחמיר טפי מורה הלכה ממש מנבואה. וגבי נבואה אהני טעם קרובת ירמיה ולא מקפיד עלה אבל מורה הלכה ממש כמו בני אהרן לא אהני ומשום הכי מתו אע"ג דמשה רבינו אחי אביהם ולא קפיד עליהו:
אמנם חזינן להגהות אשרי בסוגיין שכתב וז"ל ספ"ק דמגילה וילך אחיק' אל חולדה וכו' משום דקרובה שביק לה ירמיה מכאן שיכולים להורות במקום דידוע דלא קפיד רבו וקצת גמגום יש עכ"ל הרי דהג"א למד מזה להוראה ממש ויקשה למה מתו בני אהרן דודאי משה רבינו ע"ה דודם ולא קפיד לפי רוב הענוה. ואני בעניי כתבתי בקונטריס שם הגדולים ח"ב דף פ"ט ע"ב דהאי דקאמר פ"ק דמגילה קרובת ירמיה הות ולא מקפיד אתי דלא כהא דאר"א דמתו בני אהרן בשביל שהורו. ויסבור טעם אחר על מיתת בני אהרן כא' מן הטעמים שאמרו רז"ל. ברם לפום מאי דאמרן לעיל דרך דרש א"ש דלא מתו בשביל שהורו רק דמזה נודע גדולתם ונתקדש הבית בהם כמש"ל. אלא דצ"ל בסגנון אחר ממ"ש לעיל ונאמר דאע"ג דמשה דודם ולא מקפיד אי לאו דהיו גדולים לא הוו סמכי להורות ועי"ז ידעו ישראל שהם גדולים ונתקדש הבית בהם:
ואנא זעירא שם בשם הגדולים ישבתי קצת לדעת הג"א הא דאמרו בסוגיין גבי אלעזר ויהושע ן' נון ע"ש. ומיהו נראה דהא דסיים בהג"א וקצת גמגום יש אפשר שכונתו דיש לחלק בין נבואה להוראה דאי אמרו פ"ק דמגילה קרובת ירמיה וכו' ה"ד לנבואה אבל למורה הלכה ממש לא סגי והכי רהטא סוגיין דלגבי הוראה אינו מועיל מהא דבני אהרן לפי פשטן של דברים ומהא דיהושע ואלעזר וכמו שחלקנו לעיל ועמ"ש בספר הקטן ראש דוד פ' פנחס ודוק:

רב המנונא רמי כתיב בלבי צפנתי אמרתך וכו' וכתיב בשרתי צדק וכו' ל"ק כאן בזמן שעירא היאירי וכו' ק"ק לפי מ"ש התוספות לעיל דף ס"ב דכל הני הוראות כגון שבא מעשה לפניו ומורה לעשות כן אבל לשואלין לתלמיד הלכה כדברי מי יכול לומר כל מה שבדעתו ובלבד שלא יורה על מעשה שבא וכ"כ שאר פוסקים א"כ לוקמה אידי ואידי בזמן שעירא היאירי כאן בבא מעשה לפניו ועל זה אמר בלבי צפנתי וכו' כאן לדרוש דינין בצבור שלא יש מעשה מזומן דשרי וזהו בשרתי צדק. ואפשר לומר דאם התירו התוספות היינו בשאלו לתלמיד הלכה כדברי מי אז יכול לגלות דעתו. אבל למדרש בפרקא אסיר דהוי כקובע מדרש לעצמו. א"נ יראה בסגנון אחר דהא דשרו כששאלוהו הלכה כדברי מי שיאמר דעתו היינו שיאמר הלכה לבד אבל לא יאמר הלכה למעשה אפילו שאין מעשה לפניו דכשאומר הלכה לבד לא סגי לעשות מעשה עד שיאמר הלכה למעשה כדאמרינן פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף ק"ל) ומשו"ה שרי כשאין מעשה לפניו לומר הלכה כפ' אבל אם יש מעשה לפניו ושאלוהו הלכה כדברי מי אינו רשאי לומר הלכה כפ' כמו שדקדק הרב ש"ך סי' רמ"ב ס"ק י"ד מדסיימו התוספות ובלבד שלא יורה על מעשה שבא דבאיכא מעשה לא שרי לומר הלכה כפ' ע"ש. והטעם משום דכשיש מעשה לפניו ואומר הלכה כפ' הו"ל כאומר הלכה למעשה ואסיר. וה"ה נמי אי דריש בפרקא הלכות ודינין הו"ל כאומר הלכה למעשה ואסיר דלא מקרי הוראה אלא הלכה למעשה כדתנן גבי זקן ממרא הורה לעשות חייב ומשו"ה ל"מ לאוק[מ]י בשרתי צדק בקהל רב בימי עירא היאירי ודוק. ואחרי כותבי ראיתי להריטב"א בחידושיו שכתב וז"ל ופר"י דלא מתסר אלא כששואלין ממנו הלכה למעשה אבל בשאין שואלין ממנו אלא פסק הלכה לבד שלא לעשות מעשה באותה שעה מותר דהא לא חשיבא הוראה והכין משמע פ"ק דהוריות עכ"ל ומבואר בהדיא מ"ש הרב ש"ך ויש סעד למ"ש כאשר יראה המעיין. ועדיין יש לחקור איך עירא היאירי לא היה נותן רשות לדהע"ה לדעת כמה גדולים דסברי דרשות מהני תוך ג' פרסאות כמו שהביא דעתם הרב ש"ך סי' רמ"ב. ותו למ"ד דתלמיד חבר היינו שהיה רבו מובהק ואח"ך גדל התלמיד בתורה והוא חברו שרי תוך ג' פרסאות הרי דוד נתגדל בתורה והלכה כמותו והיה מלד. וכ"ת דבפניו ממש אסיר. ס"ס הו"ל לאוקמי בלבי צפנתי בפניו ובשרתי צדק שלא בפניו. ותו לפי הפשט דאסור להורות מה שבח הוא לומר בלבי צפנתי ודאי כך הו"ל למעבד. ואפשר במ"ש פ' אעפ"י דלא מסתיעא מילתא להורות כדין אפילו נטל רשות כמבואר בש"ס ותוספות שם. והיינו רבותיה דדהע"ה דהכא דאיכא תרתי דודאי עירא נתן רשות. וגם הוא תלמיד חבר ובכי הא אפשר דמורה כדין עכ"ז חשש שמא לא יורה כדין וזהו בלבי צפנתי כשחי עירא. למען לא אחטא לך דייקא כלומר דמצד מורה הלכה ליכא וגם קרוב שאורה כדין אך יראתי למען לא אחטא ואורה שלא כדין והיינו רבותיה ומשו"ה אצטריך לאוקומיה בשרתי צדק בזמן שאין עירא קיים ודוק. אחר זמן רב ראיתי להרב ישרש יעקב משם הרב ת"ל דפירש מאי דאמר זעירי בסמוך נק' הוטא דאפילו נטל רשות לא מסתייעא ע"ש:

(סג א) שאני התם דאתחילו בכבודו.—פי' והא דלא אמרו כאן "מיזבן זבין" כדלעיל בעובדא דרבינא משום דכאן זימן להם ר"א בריה דר' איקא בלא דמי והוה כמו לנפשיה.

(שם תוספות) ד"ה מאי וכו' דאי על מזבח הפנימי וכו'.—נראה לומר שלקה"ק נכנסו להקטיר, כי עדיין לא הוזהרו ב"אל יבא בכל עת אל הקדש", אלא שנענשו מפני שדרשו בעצמם בפני משה רבם מן הכתוב, שצריכים לעשות מערכה בפני עצמה על מזבח החיצון, ולהביא שם אש מן ההדיוט, ומשם יקחו אש במחתה להקטיר הקטורת שעל מזבח החיצון.

חרתא. שם העיר: דארגז. שם האיש שבנאה והוה אמגושי כך ראיתי בתשובת הגאונים: סר סכינא. בדק סכין לטבח ולא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם ונמצא רבינא נוטל לו עטרת כבוד העיר ורב אשי רבו במתא מחסיא הוה והיא מבבל: דהא רב המנונא אורי בחרתא דארגז. הואיל ולא היה רבו דר בה אע''פ שהיתה בבבל ואני לא הוריתי במתא מחסיא שהיא מקומך: תלמיד חבר. חכם כמותו אלא שלמד ממנו דבר אחד או יותר: לנפשיה. בודק סכין לשחוט בו הוא עצמו בהמה שלו ואין צריך להראות לרבו: למחוזא. אתריה דרבא: אנא מיזבן זבינא. כי אכילנא מהאי בישרא בדמי אנא זבין לה מינך הלכך לאו לנפשאי אלא כשאר טבחא הוית לי: עגלא תילתא. גדל שליש ואז הוא עומד בעיקר טעם בשרו כדתנן (ב''מ דף סח.) ומגדלין אותן עד שיהו משולשין ואמרינן נמי (שם דף סט.) מותר שליש בשכרך אלמא אורחיה עד שליש ל''א שלישי לבטן וקשה לי הא דאמר בעלמא (סנהדרין דף סה:) רב חנינא ורב אושעיא הוו עסקי בספר יצירה וכל מעלי שבתא איברי להו עגלא תילתא דהתם מאי שלישי לבטן איכא הא לא היה בבטן מעולם: לא ליחוש לסבא. לרב אחא בר יעקב ובתמיהה קאמר: דאתחילו בכבודו. מאחר שנאמר לו דניחוש לסבא והתחילו לדבר בכבודו לא היה לו לזלזל בדבר: ואב''א שאני רב אחא בר יעקב דמפליג. הרבה מאד היה זקן וחכם: ולאפרושי מאיסורא. ראה תלמיד אדם רוצה לעבור עבירה ורבו שם ושותק מותר לתלמיד לקפוץ ולגעור: בצינתא. בדקל ואין משתמשין באילן משום שבות: אמר ליה. רבינא לרב אשי הא מילתא דעבידת קמך השתא מי הויא אפקירותא חוצפה או לא: אין חכמה וגו'. אין תורת חכמה וכבוד ותבונה ויועץ עומדת כנגד חילול השם: בפניו אסור. להורות וחייב מיתה בידי שמים והא דרבא לאו לאפרושי מאיסור קאי אלא על הבא לישאל: בפניו הוה. והאי דקתני רחוק ממנו שהיה רחוק מקומו ממקום רבו שלש פרסאות ומיהו כי אורי קמיה אורי: והא רחוק ממנו קאמר. ואי הוראה לאו רחוק ממנו הוה מאי אתא רבי יוחנן לאשמועינן: צפנתי אמרתך כנסתי דברי מלהורות במקום שאהא חוטא עליהן: צדק. דברי תורה: עירא היאירי. רבו הוה כדכתיב היה כהן לדוד רב לדוד: מורידין אותו מגדולתו. לעיל קאי אדזעירי במורה הלכה בפני רבו: את אחי אבא צוה. דחלק כבוד למשה דכתיב אשר צוה ה' את משה והורה הלכות גיעול אך את הזהב: איענש. לירד מגדולה שפסקו לו מקמי הכי: דכתיב ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו. שהיה עתיד יהושע להיות צריך לישאל דבר הלכה מאלעזר: ולא אשכחן. לאחר מיתת משה דאיצטריך ליה יהושע לאלעזר לשאול כלום: מותיב. משיב דבר מורה הלכה: לשאול. למיתה: כלאם. ראויים הם לכך דהוי ליה כמורה הלכה:

רב המנונא אורי בחרתא דארגז. תרי רב המנונא הוו חד שהיה תלמידו של רב חסדא כדמשמע הכא ובפרק קמא דקדושין (דף כה.) גבי סבי דנזוניא דאמר ליה רב חסדא לרב המנונא זיל צנעינהו ועוד היה אחר שהיה תלמידו של רב כדלעיל בפרק כיצד מעברין (דף נד.) דאמר ליה רב לרב המנונא ברי מדאית לך אוטיב לך: מאי דרוש ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח אע''פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. לכאורה משמע שהקטרת שהקטירו על מזבח החיצון היה והוראת שעה היתה כדאשכחנא בקטרת של נשיאים כדאמרינן בשילהי התכלת (מנחות דף נ:) דאי על מזבח הפנימי הקטירו מאי שייכא אותה דרשה לשם והא לא היה יורד אש על מזבח הפנימי לשם קטרת דהא קי''ל בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) דמערכה שניה שעל מזבח החיצון לקטרת מיהו בתורת כהנים משמע שלבית קדשי הקדשים נכנסו להקטיר ולשם נשרפו וצ''ע: כל הנותן מתנותיו לכהן אחד כו'. הא דקרי ליה עירא היאירי אף על פי שהיה כהן שמא אביו מאהרן ואמו ממנשה כדאמר במגילה (דף יב:) אביו מבנימין ואמו מיהודה ופשטיה דקרא כהן לדוד לאו כהן ממש הוא אלא שר כמו דאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח): מביא רעב לעולם. ואף על גב דכתיב על שאול ועל בית הדמים הא והא גרם וסמוכין קדרש: