עירובין סד ע"א

דף סד - א

אם כן, ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי.

שהרי הרואים, רואים אותם חלוקים בדיורין, וסבורים שלא ביטלו כולם רשותם אצל אחד, ומוציאין ומטלטלין שם בלא עירוב - מאירי.

אמר ליה [ר"ח]: דמערבי עירוב חצירות, אף על גב דלא מהני.

אמר ליה רבא: יאמרו, עירוב מועיל במקום נכרי!

אמר ליה: דמכרזינן: הוו יודעים שאין עירובנו מועיל כלום, ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי. ומה שאנו מטלטלין בתוכו מפני שרשות היחיד היא, ולא מפני העירוב, רש"י. ^[11]

אמר ליה רבא: וכי מועיל הך אכרזתא לדרדקי [לדורות הבאין, שעכשיו ילדים הם]?! והרי יראו אותם מטלטלין כאן, והם לא שמעו בהכרזה.

אלא אמר רבא: ליזיל חד מינייהו [מבני המבוי], ליקרב ליה [לעכו"ם] ולשאול מיניה דוכתא [וישאל מן העכו"ם מקום בחצירו], ולינח ביה [הישראל] מידי, ונמצא שדר הישראל בחצר הנכרי. והוה ליה אותו הישראל על ידי כך כשכירו [לעבודת כל השנה] של נכרי, ולקיטו [השכור עמו לימות הקציר והקטיף] של נכרי.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו שכירו של נכרי, ואפילו לקיטו של נכרי, אם ישראל הוא - נותן עירובו עם בני החצר או המבוי, ודיו, ושוב אין צריך לשכור מן הנכרי.

אמר בעי ליה אביי לרב יוסף:

ישראל שיש לו בביתו שכירים ולקיטים הדרים בביתו בחדרים המיוחדים לכל אחד בפני עצמו, אין הם אוסרים על בני החצר או המבוי, מפני שאין דירתם מיוחדת להם. שהישראל יש לו רשות בהם, ויכול לסלקם משם [משנה ברורה שפ"ב - נ"ג]. אבל בלאו הכי, אוסרים.

ומיבעי ליה: היו שם בבית העכו"ם שלא השכיר רשותו חמשה שכיריו וחמשה לקיטיו ישראליים [ואמרינן כי ישראל שהוא שכיר ולקיט של עכו"ם נותן עירובו עמהם, ודיו], ויכול העכו"ם לסלקם משם [ואילו הם היו שכיריו ולקיטיו של ישראל הם אינם אוסרים] - מהו שיאסרו אותם ישראלים כהם דרים אצל עכו"ם, ולא יהיה מותר לטלטל עד שיתנו כל החמשה עירובן?

מי אמרינן: כי היכי דשוינהו חכמים לשכיר ולקיט כבעלים, להקל ולתת עירוב כשאין הנכרי משכיר, הוו נמי בעלים להחמיר.

או דילמא רק לקולא שווינהו רבנן כבעלים, אבל לחומרא לא, אלא כל בעירובין להקל?

אמר תמה ליה רב יוסף לאביי: אם אמרו שכירו ולקיטו להקל וליתן עירוב במקום נכרי, יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר, שיתחייבו כולן ליתן עירוב?!

גופא: אמר רב יהודה אמר שמואל: אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו, ודיו.

אמר רב נחמן: כמה מעליא הא שמעתא דשמואל! אבל על הא דאמר רב יהודה אמר שמואל: שתה רביעית יין אל יורה!

אמר רב נחמן: לא מעליא הא שמעתא!

דהא אנא, כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא [רביעית יין], לא צילא דעתאי [אין דעתי צלולה].

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי טעמא אמר מר הכי, ששמועה זו מעליא ונאה, ושמועה זו לא.

והרי האמר רבי אחא בר חנינא: מאי דכתיב "ורועה זונות [מלא כתיב, שלא ככל המקרא - רש"י במשלי] יאבד הון"?

לומר לך: כל האומר: שמועה זו נאה [זונות: "זו נאה"], ואדענה, ואעסוק בה כדי שתתקיים בידי. ושמועה זו אינה נאה - מאבד הונה של תורה! ^[12]

אמר ליה רב נחמן לרבא: הדרי בי [חוזרני בי]. כלומר: לא אוסיף עוד לומר כן. ^[13]

אמר רבה בר רב הונא: שתוי אל יתפלל. ואם התפלל, תפלתו תפלה.

שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפלתו תועבה!

היכי דמי שתוי, והיכי דמי שיכור? ומפרשינן: כי הא דרבי אבא בר שומני, ורב מנשיא בר ירמיה מדיפתי, הוו קא מיפטרי מהדדי אמעברא דנהר יופטי [נפטרים היו זה מזה, על גשר הנהר יופטי], אמרו זה לזה: כל חד מינן, לימא מילתא דלא שמיע לחבריה [יאמר כל אחד דבר שלא שמע חבירו]. משום דאמר מרי בר בריה דרב הונא בריה דרבי ירמיה בר אבא: לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרו.

פתח חד ואמר: היכי דמי שתוי, והיכי דמי שיכור?

שתוי: כל שיכול לדבר לפני המלך.

שיכור: כל שאינו יכול לדבר לפני המלך.

פתח אידך ואמר: המחזיק בנכסי הגר - שדבר תימא הוא, ותוהים בו אנשים לפי שבא לו בלי יגיעה, ושולט בו עין הרע, ולפיכך אין מתקיימין אלא על ידי מצוה - מה יעשה ויתקיימו בידו?

יקח בהן ספר תורה במקצתם, ובשכר זה יתקיימו האחרים בידו.

ודחאה רבא ואמר א"כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי וא"ל דמערבי יאמרו עירוב מועיל במקום נכרי דמכרזינן בשביל שלא רצה להשכיר.

וכי אכרזתא לדרדקי.

אלא אמר רבא ניזיל חד מינייהו ויתקרב לההוא נכרי ונישול מיניה ונותיב מידי בביתיה דהוה ליה שכירי ולקיטי ואמר רב יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. ואם יש לו ה' שכירי ולקיטי נותן אחד מהן ודיו כי לא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל.

אמר רב נחמן כמה מעליא הא שמעתא:

אמר רב יהודה אמר שמואל השותה רביעית אל יורה אמר רב נחמן לאו מעליא הא שמעתא דאנא כמה לא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. א"ל רבה והא כל האומר שמועה [זו] נאה היא וזו אינ' נאה מאבד הונה של תורה שנאמר ורועה זונות יאבד הון ויאבד הונה של תורה א"ל הדרי בי אמר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו (תועבה) [תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה].

רבה בר שימני ורב מנשיא בר ירמיה אמרי לא נפטר אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו פתח חד ואמר המחזיק בנכסי גר מה יעשה ויתקיימו בידו יקח מהן ספר תורה ואפי' [בעל] בנכסי אשתו.

אלא אמר רבא ליזיל חד מינייהו ליקרב ליה ולישאל מיניה דוכתא ולינח ביה מידי דהוה ליה כשכירו ולקיטו וא"ר יהודה אמר שמואל אפילו שכירו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. תמיה לי היאך נותן זה עירוב והלא אינו דר שם ולא מקום פיתא איכא ולא מקום לינה איכא (לקמן עירובין עג, א). וי"ל דלגבי ביתו של גוי הקלו, דכיון דמדינא מידי לא צריך דדירת גוי לא שמה דירה אלא משום גזירה, לאחר שהחמירו הקלו דאפילו שכירו ולקיטו שאין לו שם לא מקום לינה ולא מקום פיתא יהא כבעל הבית דעלמא דישראל הדר שם. ולפי פירוש זה דוקא בשכירו ולקיטו של גוי אמרו, אבל בשכירו ולקיטו של ישראל בזמן שאין לו שם מקום פיתא או מקום לינה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אינו נותן עירוב. אבל הראב"ד ז"ל פירש: כי ישראל זה השואל ממנו מקום אינו נותן עירובו אלא חוזר ומשכיר רשותו במקום הגוי, כמו שאמרנו בשכירו ולקיטו של אדם נותן עירובו ודיו, והא דרב יהודה לדמיון בעלמא נקטה, ונכון הוא.

הא דבעי מיניה אביי מרב יוסף היו חמשה שכירו ולקיטו מהו. פירש רש"י ז"ל: חמשה שכירין ולקיטין הדרין בחדרים ובעליות, שאילו היתה רשות שלהן היו כולן צריכין לעירוב כדתנן במתני' (לקמן עירובין עב, א) ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים וכו' ע"כ לשון הרב ז"ל. ונראה לי פירוש לפירושו: דלאו דוקא שרויין ממש בחדרים ובעליות, שאילו כן ודאי אפילו להחמיר וכולן מערבין וצריך ליתן פת לכל אחד ואחד, דאף ע"פ שהן כשכיריו ולקיטיו אינן סמוכין על שלחנו ולא מקבלין פרס ממנו, ולכ"ע צריכין ליתן פת לכל אחד ואחד, אלא שלהקל עשאום כבעלי הבית וכאילו דרים שם ממש וכמו שכתבתי למעלה, ולפיכך בעי מיניה אביי מרב יוסף כיון דחזינן להו כבעלי הבית נימא הכי בין להקל בין להחמיר, או דילמא להקל אמרו להחמיר לא אמרו. ופשיט ליה דלהקל אמרו ולא להחמיר. וגם בעיא זו גבי שכיריו ולקיטיו של גוי בלבד שייכא ולא בשל ישראל כמו שאמרנו. וראיתי בזה לענין אחר להראב"ד ז"ל דאפילו לישראל, ולא נתחוור בעיני וכמו שכתבתי.

א״כ בטלת תורת עירוב מאותו מבוי. כתבו בתוס׳ מעשה בא לפני רש״י ז״ל בחופה שלא עירוב בעל החופה עם שכנו והיה פתח א׳ ביניהם והוצרכו להביא כלים מבית השכן לבית החתן וצוה רש״י ז״ל שיבטל השכן רשו׳ ביתו אל החתן ויהא בעל החופ׳ מותר להוציא מזו לזו ושכנו אסור להוציא ולהכניס שנרא׳ כמחזיק ברשותו וכיון שהשכן אסור נסמוך אביטול דליכא למימר ביטלת תורת עירוב מביניהן ור״י ז״ל אמר כי אם החתן מותר אף שכנו מותר דלא אמרי׳ שנראה כחוזר ומחזיק אלא בחמשה שכנים ששרויין בחצר ובטלו רשותם לגבי חד שלא ערב יוציאו מבתיהם לחצר נראה כמחזקים ברשותם שבחצר אבל הכא במה הוא מחזיק אם בביתו של חתן הרי אין לו בה כלום ואם בביתו הרי לא ביטל להם ביתו שלא יוכלו לו לטלטל בתוכו שהרי אף חמשה השרויים בחצר שבטלו רשותם לגבי חד אינם אסורים לטלטל בחצר ואין איסורם אלא שלא להוציאו ולהכניס מבתיהם לחצר אבל לטלטל בחצ׳ מותרין וגם מביתו של אותו שבטלו אצלו מותרין להכניס ולהוצי׳ לחצר לדעת רש״י ז״ל כדכתי׳ לעיל שנעשו כאורחים אצלו וכ״ש יחיד אצל יחיד שנעשה כאורח אצלו וכיון שאם החתן מותר אף שכנו היה מותר אין לעשות כן דא״כ בטלת תורת ערוב מביניהן ואין להם לעשות כן ביטול זה אלא ע״י שיור שביטלו הכל חוץ מחדר דהשתא לא ביטלת תורת עירוב מביניהן שהרי יהיה זה אסור להוציא ולהכניס מאותו חדר ויהיה רחוק לערב כדי שיהיה הכל מותר והר״מ ז״ל מקוצי היה תופס עיקר כדברי רש״י ז״ל ואומ׳ דכללא דמילתא דכל המטלטל מרשות לרשות נראה דחוזר בו מן הביטול ואין זה דומה למה שהמבטלין מותרין לטלטל בחצר דליכא טלטול מרשות לרשות ולא דמי למאי דאמרי׳ שמותר המבטיל לטלטל מביתו של אותו שביטל אצלו לחצר דהתם איכא אכתי אסורא להוציא מביתו של מבטל לחצר אבל כשאין לו אסור אחר כגון זה שהיה שכן לצד אחד הוא מוציא מרשות לרשות והם כמחזיקו אלא אמר רבא כו׳ וכי היכי דהתם גבי ישראל שכירו ולקיטו כמותו לתת ערובו בחצר ה״נ שכירו ולקיטו של עכו״מז חשוב כבעל הבית ויש שפי׳ דה״ק שנעשה הישראל כשכירו ולקיטו שהוא חשוב כבעל הבית ונותן עירוב עם בני חצר ושוב אין חוששין לרשותו של עכו״מז כאידך דאמר שמואל דשכירו ולקיטו של ישראל נותן עירוב במקומו ודיו ואיכא למידק דהא אינו נותן עירוב אלא שכירו ולקיטו דאיכא בבית פיתא או מקום לינה כפלוגתא דרב ושמואל לקמן בפרקין והכא לא קאמר אלא דלותיב מידי התם וה״ל כשכירו ולקיטו של עכו״מז ששוכרין ממנו כאלו הוא בעל הבית ואע״ג דליכא מקום פיתא ולינה אלא במי שנותן את ערובו בחצר ולדוגמא נקט דשכירו ולקיטו של עכו״מז חשיב לגבי שכירות רשות בלא מקום פיתא ולינה כדחשיב לשמואל שכירו שלו ליתן עירוב כשיש לו מקום פיתא ולינה וזהו הנכון:

א״ל אביי לרב יוסף. פי׳ גבי עכו״מז קיימינן דומיא דעובדא דאתיא עלה דאי אשכנו של ישראל קיימי׳ ואמימרא דשמואל הוה לן למבעי לה לקמן כדאמרי׳ גופא דמימרא דשמואל וכן פרש״י ז״ל דבעי׳ בשהיה כל א׳ וא׳ מהם שרוי בעלייה או חדר בפני עצמו בענין שאלו היה רשות שלהם היה כל א׳ מהם צריך לערב כדתנן במתני׳ ומודים חכמים בזמן שהיו מקצתן שרויים בחדרים עכ״ל. וכתבו בתוס׳ בשם ר״י הזקן ז״ל דבעל הבית שהכניס לביתו סופרים או בחורים ללמוד מע״פ שייחד להם בית לפתן ולינתן אין צריכין ערוב ואינם אוסרין על בעל הבית ואפי׳ יש להם פתח ברשות הרבים לפי שלא הכניסן לביתו ולא השאיל להם מקום בחצרו לאסור עליו והביא ראיה מהא דאמרי׳ הכא היו חמשה שכירו ולקיטו מהו ומהדרינן אם אמרו שכירו ולקיטו להקל יאמרו שכירו ולקיטו להחמיר והכא כשמוחלקין בדיורין ועליות מיירי דאי לא פשיט שהאחד נותן ע״י כלם וכ״ש הכא דהשתא ומה התם דדירת עכו״מז לא שמה דירה אפ״ה אין השכירים הישראלים חולקין רשו׳ לעצמן לאסור כ״ש גבי ישראל שיש לו דירה שאין השכירין והלקיטין איסרין ולפי שטה זו מה ששנינו לקמן בפרקין אחים הישנים בבתיהם שצריכין ערוב היינו בשאין אותם בתים פתוחין לרשות אביהם שאם היו הבתים סמוכין לבית אביהם ופתוחין לו אין צריכין עירוב ואע״פ שאינם מקבלים פרס מאביהם. ואין זה נכון בעיני רבותי דהא עבדים דקאסרי לדברי ר׳ יהודה בן בתירא וסתמא דמילתא דרים הם בבית אדוניהם אלא שמיחד להם דירה בתוך ביתו: עד כאן לא התיר ר׳ יהודה בן בתירא אלא במקבלי פרס הא בשאינם מקבלים פרס כולי עלמא מודו דאסרי ובישראל המקבל פרס מאחר שאינו לא אביו ולא רבו אוסר הוא לכ״ע דהא בתלמיד אצל רבו הוא דמבעיא להו הא באחר שאינו רבו פשיטא להו. ועוד דלקמן בפ׳ כיצד משתתפין שבנו בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות הדר שם אוסר עליו ר׳ יהודה אומר אם יש שם תפיסת יד של בעל הבית אינו אוסר עליו אלמא כל שאין לבעל הבית תפיסת יד בהם הרי זה אוסר.

חמשה שכירו ולקיטו שאמרו בכאן אינ׳ ראיה דהא פירשנו דהא מיירי בשאין להם בכאן לא מקום פיתא ולא מקום לינה וקולא הוא שהקלו חכמים אצל שכירו ולקיטו של עכומ״ז ומשלך נתנו לך אבל בישראל דעלמא כל ששרויין לעצמן ויחד להם מקום פיתן או לינתם אוסרים הם על בעל הבית אלא א״כ יש לו לבעל הבית שם תפיסת יד בהנחת כלים שא״א לטלטל בשבת כדאי׳ לקמן. וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז״ל. אמר רב יהודה אמר רב נחמן כו׳ פי׳ וידע היה רב נחמן שאין זה מפני שנוי המזג שלו אלא דה״ה לשאר כל אדם. והקשו בתוס׳ דהא לקמן אמרי׳ דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין אמר רב נחמן לא שנו אלא ששתה רביעית דאלמא ס״ל דרביעית יין מבלבל הדעת וצריך להפיג אותו ותירצו דהא דהכא בדמזוג והתם בדלא מזוג וק״ל דא״כ אמאי קאמר הכא לא מעליא האי שמעתתא כיון דהא דשמואל נקט השותה רביעי׳ יין מסתמא בדלא מזוג משמע וי״ל דרב נחמן קים ליה דשמואל בכל שותה רביעית אפי׳ במזוג קאמר והנכון בעיני דרב נחמן ה״ק לא מעליא האי שמעתתא דיהיב שיעור רביעית בני אדם שזה אין שיעורו שוה בכל אדם אלא הכל לפי מה שהוא אדם והרבה בני אדם יש כמותי דרביעית יין ציל דעתייהו ומיהו מודה הוא שיש בני אדם שמבלבל דעתם ובדידהו דרך מיל שינה מפיגו וא״כ בדידהו לא אמרו אלא בשות׳ אותו חי אבל בשותה אותו מזוג אין בו שיעור ברביעית לכל בני אדם אלא הכל לפי המזוג ולפי האדם שתוי אל יתפלל כו׳ פירשתיה במקום אחר בס״ד:

היו לו חמשה שכירים ולקיטים שוכרין מאחד מהם ואין האחרים מעכבין בין עכו״ם בין ישראלים ואין אומרים הישראלים הרי נמצאו בחצר זו כמה ישראלים ונמצאת רשות העכו״ם חלוקה לשנים או ליותר ואם בשכיר אחד אמרו שיכול להשכיר מפני שהעכו״ם נוח לו במה שהשכירו עושה אבל כשיש לו הרבה הרי נחלקה הרשות ואין מקומו של זה נשכר בשכירותו של זה אינו כן ואפי׳ היה רשותו של זה בבית מיוחד ושל זה בבית מיוחד שסתמו מותר הוא הכל אצל כלם ולא אמרו שכירו ולקיטו להחמיר אלא להקל ולא שאלוה בשביל אסור השכירים שאין בית אוסר בחצר אלא אם כן הוא בית דירה או מקום לינה או מקום פתא כמו שיתבאר ואלו אין לנים ולא אוכלים שם אלא לא נשאלה אלא מחלקת רשות של עכו״ם שהוטל על שנים והשיב שאין זו חלוקה וכשהשכיר אחד מהם הועיל וכן הדין בשכירים ישראלים ולענין עירוב. ומכל מקום יש מפרשי׳ אותה לענין עירוב ובישראלים וכגון ששוכנים בביתו של עכו״ם זה כל אחד בחדרו ושאל עליהם אם נקראות דירות להצריכם בעירוב כל אחד מהם ומכל מקום הדבר פשוט שאם הם בבית ישראל כלם בטלים אצלו ושבבית העכו״ם דיים בעירוב אחד ואין מקום בכאן לשאלה זו ועיקר הדברים כמו שכתבנו. ומכל מקום לקצת חכמי הדור ראיתי דוקא בשאין להם דיורין בחצר שאלו בכיוצא בהם בישראל לא היה בתורת עירוב אבל אם היו להם דיורין בחצר של עכו״ם הואיל ואלו כיוצא בהם בישראל צריכים עירוב צריכין כלם להשכיר ואין הדברים נראין (והרי) [שהרי] מכל מקום רשותם אצל אותו הבית אחת הוא וכל שהשכירו הם רשות המיוחד להם כל אחד את שלו באחד שישכיר את זה יועיל ויתבאר לפנינו שאין כל הדיורין צריכים לשכור ממנו אלא כשם שבעירוב אחד מערב על ידי כלם כך בשכירות אחד שוכר על ידי כלם ואעפ״י שבשכירות כל שהשכיר אחד מן הבית הותר בבטול רשות מיהא צריך שיבטל בעל הבית ומשבטל בעל הבית או גדול שבהם נתבטל הכל אפי׳ היו רבים דרים עמו והוא שאמרו למטה אמ׳ רבא פנו לי מנאי מבי גברי לבי נשי דאבטל להו האי חצר. משמע שבבטולו של רבא לבד היה מספיק לכלם ולענין בטול כל שעירבו הרבים ויש ביניהם יחיד ששכח ולא עירב ובטל רשותו אף לאחד מהם כלם מותרים ברשותו שהרי נסתלק הוא ונעשה הרשות של זה שעירב ואפי׳ במפרש אבל אם אחד מן הרבים שעירבו בטל רשותו ליחיד לא הועיל כלום שהרי האחרים אוסרים עליו כמו שיתבאר:

אסור לאדם שיעשה עצמו מכריע בדברי תורה לומר זו הגונה וזו אינה הגונה שמתוך כך ישפיל בהכרעתו את שאינן הגונות בעיניו ושמא טעה בעיונו וגרם לשכח הלכות גדולות. דרך צחות אמרו רועה זונות יאבד הון כל האומר שמועה זו נאה וזו אינה נאה כאלו מאבד הונה של תורה. וענין המשל הוא שהנשים חנן חלוק לבני אדם זו נאה לזה וזו נאה לזה וכן השמועות אין ראוי לדחותן אלא להתישב בטעמן וכשיעיין בדבר ימצא הכל נאה ומתוקן:

השותה רביעית יין אל יורה והתבאר בבכורות לדעת ר׳ אליעזר שהלכה כמותו שאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כל שהוא מותר אבל ביתר מרביעית אפי׳ נתן לתוכן מים אסור:

שתה רביעית אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה והוא הנקרא שתוי שכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל ואי זהו שכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך ואם לענין ברכת המזון חוזר. ומכל מקום שתוי מברך על המזון לכתחלה הואיל ועל עסקי אכילה ושתיה היא באה. ולי נראה אף בכל הברכות כן כמו שביארתי בסוף שלישי של ברכות.

שכור זה לענין מקח וממכר ולענין קדושין ולענין עונשין הרי הוא כפקח גמור עד שיגיע לשכרותו של לוט הא שתגיע לכך אין מעשיו כלום.

שתוי שאמרנו בדרך מיל או שינה כל שהו הותר. ומכל מקום דוקא ברביעית כל שכן שהדרך טורדתו ושינה משכרתו וברביעית עצמה דוקא במהלך ברגליו אבל רכוב אין היין מופג אלא בשלשת מילין וכן הדין ביין חזק ומשכר הרבה כגון יין האטלקי:

תלמיד חכם הנפטר מרבו או מחברו אל יפטר ממנו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרו וכבר כתבנוה במסכת ברכות:

מטכסיסי המעלה ומחקי יראת שמים להתבונן בהצלחתו כי מאת ה׳ היתה לו לא בכחו ועצם ידו ומתוך כך יהא זריז בכל עת שתקרהו אי זו הצלחה בנכסיו שיכיר בה את בוראו אם לצדקה אם לשאר דברים משאר מצות. והוא שאמרו דרך הערה המחזיק בנכסי הגר היאך יעשה ויקיימנו בידו יקח בהן ספר תורה או תפלין והוא הדין לשאר מצות ודרך הפלגה אמרו אפי׳ בעל בנכסי אשתו אפי׳ עבד עסקא ורווח אפי׳ מצא מציאה וכן כל כיוצא בדברים אלו:

בא"ד וא"ת כיון שע"י עירוב כו' וי"ל דרבא סבר שבא להתיר כו' ולא היה יודע שפתוחות כו' עכ"ל ר"ל דע"כ איירי שהיה להם עירוב דא"כ היו מפסידין כו' כמ"ש לעיל ואהא תירצו דודאי ידע לומר שבכל חצר בתים שלו עירבו יחד כדי שלא יפסידו מיהו לא היה יודע שפתוחות הן והיה סבר שלא היו פתוחות ולא עירבו החצרות ביחד דלא שייך בהא דלא היו מפסידין כיון דלא היו פתוחות ולא שייך בהן עירוב ביחד וגם לא שייך לומר בהא בטלת תורת עירוב אלא שהיה מקשה דא"כ בטלת בהן תורת שיתוף מבואות אבל אי הוו פתוחות להדדי והיו מערבין החצרות ביחד לא הוה קשיא ליה בטלת בהו תורת שיתוף דהא קי"ל סומכין על השיתוף במקום עירוב ומיהו ה"מ לפרושי דאביי נמי איירי באינן פתוחות החצרות להדדי אלא דניחא להו לפרש הא דמשני אביי דמערבי היינו עירוב ממש עירובי חצרות ולא שיתוף אלא דסומכין על שיתוף במקום עירוב ומיהו לישנא דקאמרי דרבא סבר שבא להתיר כלים ששבתו בבית היחיד בלא עירוב כו' אינו מדוקדק דהא ודאי ידע שבכל חצר עירבו בתים שלו ביחד כדי שלא יפסידו וא"כ בא להתיר נמי כלים ששבתו בכל אותן בתים שבחצר שבית היחיד בתוכו שהיחיד שבטלו לו רשותן יכול להוציא גם כלי בתיהן למבוי כו' כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה א"כ בטלת תורת עירוב כו' דא"כ בטלת תורת עירוב כו' שלא יחושו עוד לעשות עירוב כיון דמשתרי כולהו בביטול כו' עכ"ל ר"ל ויבואו אח"כ גם לטלטל בלא ביטול כלל כמ"ש התוספות לקמן דאל"כ מה לי שתשתכח תורת עירוב כיון דמשתרי כולהו בביטול כמו בעירוב אבל היכא דלא משתרי כולהו בביטול אין אנו חוששין לכך דודאי בשבת אחרת יערבו יחד כדי שיהו כולם מותרים להוציא מבתיהם מיהו בשמעתין דקאמר א"כ בטלת תורת עירוב כו' אע"ג דלא משתרי כולהו ע"י ביטול מ"מ כיון דלא יוכלו לערב לעולם שהנכרי אוסר ואינו רוצה להשכיר תורת עירוב תשתכח מהן ויבואו לטלטל בלא ביטול כלל ודו"ק:

בד"ה שיכור אל כו' ומיהו משום מי רגלים פשיטא דאין צריך לחזור ולברך כו' עכ"ל ק"ק דעדיפא הל"ל דמשום מי רגלים פשיטא דאין צריך להתפלל דצואה תניא אבל מי רגלים לא כו' ודו"ק:

לא ילאי דעתאי א"ל רבא כו'. רבא גופיה קאמר בפ' יה"כ חמרא וריחני פקחין ואין סברא לומר דהיינו דוקא בפחות מרביעית ונראה לומר דהתם ביין מזוג איירי וביותר במזיגתא דרבא גופיה על חד תלת מיא כדאמרינן בפרק כיצד מעברין אבל הכא איירי ביין חי שהיה יינם חזק וברביעית נמי היין טורדתו ועיין בבית יוסף שכך כתוב בתרומת הדשן ועיין בתוס':

וזו אינה נאה כו'. משמע דזו נאה נמי לא יאמרו דבהכי איירי קרא דאייתי רועה זונות וגו' ומשום דמשמע מיניה דיש אחרות שאינן נאות ופרש"י בס' משלי דסיוע לדרש זה שאין זונות במקרא מלא אלא זה בלבד עכ"ל והיינו דזונות בלשון רבים לא מצינו לו מלא ו' הראשונה אלא זו בלבד דבספר מלכים כתיב שתי נשים זנות וביחזקאל כתיב לכל זנות יתנו גו' חסר ו' הראשונה וכאן מלא ו' ראשונה לדרוש זו נאה דהוא ו' אחרונה כמספר א' ה' והת' לרבות וק"ל:

תפלתו תועבה כו'. מצינו לשון זה גבי תפלה שאינה הגונה דכתיב גם תפלתו תועבה וק"ל:

לא יפטר כו' שמתוך כך זוכרו כו' מפורש פ' אין עומדין:

יקח בהן ס"ת כו' אפי' בעל כו' יש לדקדק בלשון אפילו דמשמע כל חד מהני אמוראי מוסיף על דברי חבירו ואמאי נקט דבר מצוה זה של קניית ס"ת ממצוה אחרת ור"ח שהביא מקרא דפרשת חקת אמאי לא הביא דפרשת ויצא שנאמר וידר יעקב נדר וגו' וכל אשר תתן לי עשר וגו' הוא מבואר שאל יחשוב האדם כי העושר יבא לו מתוך חכמתו וחריצותו כמ"ש לא לחכמים לחם וגו' ולכך יש לאדם שקונה ממון מצד אחר שיתן ממנו חלק ה' להורות כי ממנו הכל ועל כן יקח מהן ס"ת שהוא דבר סגולה כמ"ש פ' ח"ה בנכסי קטן יעשו לו סגולה מאי סגולה ס"ת ואיכא מאן דאמר דקל ופרש"י לפי שעושין פירות והקרן קיימת ולזה יעקב שהיה עני ביותר וכל עצמו לא בקש רק על הבגד והלחם שהוא דבר ודאי נגזר מאתו ית' ב"ה כמ"ש נותן לחם לכל בשר ואינו תלוי בטבע ועוצם יד אבל בכלל עם ישראל שהיו עם רב אפשר לפי הטבע שינצחו את העם ואעפ"כ תלו הדבר בה' יתברך כי מאתו הכל אף הטבע וזהו שאמר בלשון כפול אם נתון תתן את העם וגו' הגם כי נתון בטבע לדמות שאין כאן פועל מ"מ אתה תתן כי מאתך הכל וע"כ והחרמתי את עריהם חרמי גבוה וכן יש לאדם לבקש מאתו ית' שהוא הנותן האמיתי ליתן ממנו חלק לו ית' להיות לו לזכרון שכל מה שיש לו הוא שחוננו יתברך ולזה המחזיק בנכסי הגר אל יתלה הדבר במקרה אבל מאתו ית' לתת ממנו חלק אלוה והיא תורתו סגולה העליונה שפירותיה ללמוד בה בעוה"ז והקרן שהוא שכר הלמוד בעוה"ב. ובא רב ששת והוסיף לומר אפילו בעל בנכסי אשתו שהקרן אינו שלו רק הפירות מ"מ יקח מהריוח שחננו ה' לע"ע ס"ת כדי שיתקיים הקרן שלו ולא יפחתו לו כנכסי צאן ברזל שאם פיחת פיחת לו ונכסי מלוג מ"מ הפירות שלו ורבא בא להוסיף לומר אפילו עבד עסקא ורווח שאפשר שבזמן אחר יפסיד גם שיש לו לתלות הריוח בכחו ועוצם ידו וחריצותו מ"מ יתלה הדבר בו ית' ב"ה ויקח בהן ס"ת כדי שיתקיימו נכסיו ולא יבא לידי הפסד אחר זמן. ורב פפא הוסיף אפילו מצא מציאה דיש לתלות הדבר בהזדמן וע"ז לא שייך לנדור נדר ולבקש מ"מ אל יתלה בהזדמן ומקרה שגם זה ממנו ית' ב"ה לתת ממנו חלקו לס"ת. והוסיף רב נחמן בר יצחק לומר אפילו כותב תפילין כו' כן הוא בכל הספרים ישנים וחדשים מקרוב באו להגיה אפילו כתב בהם תפילין וקאי אדלעיל שאמר ס"ת וקאמר איהו אפילו תפילין וטעות הוא להגיה כל הספרים הישנים דלמה נקט תפילין טפי משאר מצות ועוד דאמאי שינה לומר כתב תפילין ולעיל גבי ס"ת קאמר יקנה לו ס"ת והל"ל נמי הכא יקנה בהו אפילו תפילין גם כל הני אפי' דקאמרי אמוראי לא מיירי בכה"ג דקאי אפי' אדבר שיש בו ריוח וזה קאי אדלעיל אס"ת ועל כן נראה לקיים גירסת כל ספרים ישנים וקאמר דאפי' כותב תפילין ומרויח בהן אע"פ שאמרו בפרק מקום שנהגו כ"ד תעניות ישבו אנשי כנה"ג שלא יתעשרו כותבי תפילין מ"מ אל יתלה הריוח במעשה ידיו וכחו כ"א בה' שנתן לו כח זה להרויח בהן בתפילין אע"פ שלא יתעשר על ידיהם ויקנה מן הריוח ס"ת להש"י ומייתי מקרא דוידר נדר וגו' אם נתן תתן וגו' והחרמתי את עריהם וכתיב וישמע וגו' ויחרם אתהם ואת עריהם וגו' הרי שלא הרויחו בנדרם כלום ועשו את הכל חרם גבוה כ"ש כותבי תפילין שבמקצת שירויחו גם אם לא יתעשרו יש להם ליתן ממנו חלק גבוה ולקנות בו ס"ת ודו"ק:

רש"י בד"ה היו שם בבית הנכרי הס"ד:

בד"ה ה' שכירין כו' היו צריכין לתת כולן בעירוב. נ"ב ודוקא שכל חדר וחדר או עליה פתוח לחצר כדלקמן בפירוש רש"י (עירובין דף ע"ב) וכן בתוס' ע"ש:

בא"ד והשתא דרשותא דנכרי כו' והני דירה ודאי לאו דידהו היא כצ"ל:

תוס' בד"ה בטלו רשותייכו כו' לכל אחד מאותן שעירבו. נ"ב פי' ובכאן איך שייך שיבטל לכל אחד ואחד דהא כל אחד צריך לבטל ודו"ק אבל אי לא היה צריך לבטל לכל אחד הוה שפיר דמי דכל אחד היה מבטל לאותו אחד שביטל חבירו ומתוך זה הוי כמו שנתבטל לכולם וק"ל:

בא"ד דאית ליה לעיל בעין רעה מבטל כו' כצ"ל:

(לא יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה) הנפטר מחבירו להיות משתורר עליו לעשות רב לחבר אל יפטור אלא אם כן במדבר וכו׳ חידוש בהלכה:

גמרא כל האומר שמועה זו נאה כו'. הרש"א בח"א כ' דזו נאה לבד ג"כ לא יאמר. והנה מצאנו באמוראי טובא דאמרי כמה מעליא הא שמעתתא ומהן בשבועות (מה ב) וגם נלע"ד דדוקא במקום שאין חולק על דינו רק שאומר שזה הדין אינו נאות. אבל במקום שחולק עליו מצאנו בכ"ד שאמרו בלשון ניאוץ כמו שאמר עולא בתענית ד' ב' הא דר"ח כחומץ לשינים כו' וכן בקדושין (ס"ד מה) ובזה נדחה קושיית התוס' מהא דר"נ גופיה אמר לקמן ל"ש אלא כו':

תוס' ד"ה שתה. מה ענין צילותא אצל תפלה. אלמה לא לקמן (סה) ארחב"א א"ר כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל משום שנאמר בצר אל יורה כו'. אלמא דצריך דעה מיושבת וצלולה לתפלה כמו להוראה:

בא"ד דתנן התם רא"א אם נתן לתוכו מים כ"ש פטור. הגרי"פ הגיה דתניא. ותימה שנעלם ממנו דגם במשנה שם (יב ב) איתא להא דר"א:

תוס' ד"ה שתה כו' מה ענין צילותא אצל תפלה.נ"ב תמיהא. אטו צלותא מי לא בעיא דעתא צילתא והאמרינן לקמן [ס"ה א'] בהדיא כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל וכה"ג איתא התם טובא לענין תפלה דלא סגי לה בלא ישוב דעת וחסידים ראשונים היו שוהים שעה א' לפני תפלתם כדי שיכוונו לבם למקום. איברא באל יורה תפלה נמי במשמע כדלקמן אל יתפלל משום שנאמר בצר אל יורה. הא קמן בזה דהני תרי לישני חדא מילתא היא:

וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן (משלי כט, ג) כָּל הָאוֹמֵר: שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וּשְׁמוּעָה זוֹ אֵינָה נָאָה, מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. נראה לי בס"ד חידושי תורה שמחדשים החכמים המה 'הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' וזה כיון שדרכו לגנות לא יאמר המחדש בפניו חידושי תורה, שחושש פן יגנה אותם ומה לו בצרה הזאת! ונמצא זה מאבד מעצמו 'הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה' אלו חדושי תורה.
והא דקרי לחדושי תורה בשם 'הוֹן' נראה לי בס"ד דידוע התורה מכונית באותיות הֵן, דכתיב (איוב כח, כח) הֵן יִרְאַת אֲדֹ' הִיא חָכְמָה, ופרשתי בס"ד הטעם כי התורה נקנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד ה"א ראשונה שבשם שהיא בינה שיש בה נו"ן שערים לכן מכונית בשם 'הֵן' והנה אותיות 'הֵן' אם תמלאם כזה ה"ה נו"ן יהיה המלוי צירוף הוֹן, והנה המילוי הוא כמו עובר על הפשוט, יען שמונח בבטן הפשוט, ולכן חידוש שאדם מוציא מדבר תורה שהוא כעובר שיוצא מבטן אמו קרוי בשם הוֹן:
אך קשה אם אומר 'זוֹ נָאָה' אדרבה משביח ואמאי נקיט זה בכלל מאבד? ולא עוד אלא פסוק רֹעֶה זוֹנוֹת לא נרמז בו אלא חלוקה של זו נאה!
ונראה לי בס"ד דזה האומר 'זוֹ נָאָה' ודאי לא על כל הלכה והלכה ששומע אומר כן, אלא בודאי יזדמן כמה הלכות שלא יאמר עליהם כלום, וכיון שרואים שזה דרכו לומר 'זוֹ נָאָה' נמצא לפי זה רוב ההלכות שאין אומר עליהם כלום הרי זה מבזה אותם, ולכך הפסוק של רֹעֶה זוֹנוֹת הוא מדבר בְּאוֹמֵר זוֹ נָאָה לרבותא כי גם זה הוא בכלל מְאַבֵּד הוֹן. והנה רש"י ז"ל פירש רֹעֶה זוֹנוֹת נטריקון 'זה נאה'.
ועוד נראה לי על פי מה שאמרו בריש שבת (שבת לד.) שאמר רשב"י ע"ה לאותו סבא 'יאמרו זונות מפרכסות זו את זו תלמידי חכמים לא כל שכן?!' נמצא הזונות דרכם לקשט זו את זו, ולכן אמר רֹעֶה זוֹנוֹת שהוא מקשט בדבריו השמועות כמו הזונות לומר זו נאה, הרי זהה מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵרוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה. נראה לי בס"ד תוך תיבת 'הֲלָכָה' יש אות למ"ד הרומז ללימוד התורה, ואות כ"ף הרומז לצדקה, ומנהג המלוים את האדם ללותו בדברי תורה שהם רמוזים באות למ"ד, וגם במצות צדקה הרמוזה באות כ"ף, שנותנים לו צדקה לחלקה במקום שהולך אליו כדי להיות שליח מצוה דשלוחי מצוה אינם נזוקין, ולזה אמר 'מִתּוֹךְ' דְּבַר הֲלָכָה שהם תורה וצדקה הרמוזים בְּתוֹךְ תיבת הֲלָכָה.

שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרֵהוּ. נראה לי בס"ד זוֹכְרֵהוּ קאי על דבר ההלכה, כי בעת הלויה יהיה אַמְבּוּהָא הרבה, וכל מה שנאמר בעת ההיא לא ישתכח מן הלב, מפני כי העת ההיא לא תשתכח מלב האדם, ואז ממילא יזכור מה שנאמר לו באותה העת מן ההלכות ודברי תורה.

פָּתַח חַד וְאָמַר: הֵיכִי דָּמִי 'שָׁתוּי', וְהֵיכִי דָּמִי 'שִׁכּוֹר'?. נראה לי בס"ד הטעם שהביא הלכה זו, מפני שדרכם היה כשנפטרים זה מזה שותין יין כדי לעורר השמחה לסימן טוב שיהיו נפטרים זה מזה מתוך שמחה, ולכן תמצא לקמן בברייתא שאמר רבן גמליאל לרבי אילעאי 'כְּלוּם שָׁתִינוּ רְבִיעִית יַיִן הָאִיטַלְקִי?' והיינו שדרכם לשתות יין קודם שיוצאין לדרך לסימן טוב לעורר בו השמחה, וזו נקראת גם כן שמחה של מצוה כדי לפתוח הלב בחידושי תורה, על דרך מה שאמר רבינו הקדוש הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי, יען 'נכנס יין יצא סוד' ולכן כיון דאותה שעה שתו יין הביא הלכה זו המדברת בענין השתיה דָבָר בְּעִתּוֹ מַה טּוֹב.
ואידך אמר הלכה אחרת של דין הַמַּחֲזִיק בְּנִכְסֵי הַגֵּר שדבר זה הוא גם כן יש בו בענין הנסיעה, והיינו דידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל על מאמר הגמרא (ברכות יח.) הוו שקלי ואזלי, כי החכמים בהילוכם בדרך הם מתכוונים לברר ניצוצי הקדושה בהילוכם, ואלו הניצוצות הנבררים נקראים נִכְסֵי הַגֵּר שכל הקודם להחזיק בבירור שלהם זכה בהם ונעשים שלו, ולכן הביא דין זה עתה בעת הנסיעה והילוך דרכים שבהם נעשה בירוד נצוצות קדושה.

אֲפִלּוּ מָצָא מְצִיאָה. קשה והלא המציאה תהו בה אינשי טפי מכולם ואיך נקט לה לבסוף ואמר עלה לשון 'אֲפִלּוּ'?
ונראה לי בס"ד דבמציאה אין פחד מעין הרע של בני אדם דאין העולם יודעין בה, וגם המוצא אותה לא יגיד לשום אדם ומי יטיל בו עין הרע?! אך יש לחוש מעין הרע של האדם המוצא את המציאה, וכבר אמרו בגמרא דאפשר דינזק האדם מעין הרע דידיה ועשו לו סגולה על זאת וכנזכר בגמרא ברכות דף נ"ה ע"ב. ולהכי נקיט לה לבסוף לומר אף על פי שבמציאה לא ימצא עין הרע של בני אדם דאין מכירים בה, עם כל זה פן ישלוט בה עין הרע דידיה יעשה שמירה על ידי המצוה.
ועוד נראה לי בס"ד נקיט 'אֲפִלּוּ' במציאה משום דאינו בטוח בה המוצא אותה, כי שמא אחרי זה יכיר בעל האבדה ויתן סמניה ויקחנה, ואפילו הכי בעת שמצאה שאין ניכר בעליה צריך לו שמירה.
מַאי קְרָאָה? (במדבר כא, ב) "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַהֳ' [לֵאמֹר] וַיֹּאמַר" [סד.]
נראה לי רבי קאמר מאי קרא דעושין מצוה בממון כדי להגין מן עין הרע? ולזה הביא הכתוב וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לֵאמֹר פירוש הקדישו הממון כדי להגין עליהם מן עין הרע, שלא יטילו אומות העולם בהם עין הרע בראותם הצלחתם גדולה כל כך שנלחמו והכו אומה חזקה ומהם לא נעדר איש במלחמה. וז"ש וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר להקדיש הרכוש בשביל לֵאמֹר, חלק התיבה לשתים וקרי בה לֹא מַר, רצונו לומר שלא יהיה להם מר מצד העין הרע שיטילו בהצלחתם.

כָּל הָאוֹמֵר: שְׁמוּעָה זוֹ נָאָה וּשְׁמוּעָה זוֹ אֵינָה נָאָה, מְאַבֵּד הוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה. פירוש חדושי תורה שהאדם מחדש בתורה נקראים 'הוֹן' ועל זה נאמר (משלי כד, ד) 'וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים' דהיינו חדרים המוח והלב יהיו מלאים חדושי תורה יקרים ונעימים, ולכן התורה נקראת בשם אֱמוּנָה, דכתיב (הושע ב, כב) 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה' והיינו אֱמוּנָה אותיות אֵם הוֹן, כי התורה נקראת אם דכתיב (משלי ב, ג) 'כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא' אל תקרא אִם אלא אֵם, וחדושים שמחדש האדם בהם נקראים הוֹן, נמצא אֱמוּנָה הוא שם התורה וחדושיה שהם אֵם הוֹן.
והנה רמז של הָאוֹמֵר 'זוֹ נָאָה' בתיבת 'זוֹנוֹת' עיין מהרש"א, ונראה לי בס"ד זוֹנוֹת אותיות 'זו תנו' כלומר זו תשנו אותה, כי האומר 'זוֹ נָאָה' כאלו האומר זו תשנו ואחרת לא תשנו, והיינו זו תנו לשון מתניתין.

גמ' אפילו שבידו ואפילו לקיטו נותן עירובו ודיו. עי' לקמן דף ע ע"א תוספו' ד"ה יורש מהו שיבטל. ולקמן דף עב ע"א תוס' ד"ה ומודין:

שם אמר ליה הדרי בי. בב"מ דף סה ע"א:

שם שיכור אל יתפלל. עי' ברכות דף לא ע"א:

תוס' ד"ה בטילו רשותייכו וכו' ועוד דבהדיא אמר. לעיל דף כו ע"ב:

דאמר מרי בר רב הונא לא יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו. בברכות דף ל"א הגירסא כך. תנא מרי בר בריה דרב הונא בריה דר' ירמיה בר אבא אל יפטר וכו' ע"ש. ואפשר לומר לפי פשוטו במ"ש בנדה דף כ"ד ע"ב האי צורבא מרבנן דאמר מילתא לימא בה טעמא דכי מדכרו ליה מדכר. וז"ש מתוך דבר הלכה פי' שיאמר הלכה ולימא טעמא והיינו תוך דבר הלכה שהטעם הוא פנימיות הדבר. שמתוך כך זכרהו דכשיש טעם בהלכה כד אדכרו ליה מדכר וזוכר חבירו שאמרה לו ההלכה וטעמא:
(ב) א"נ אפשר במ"ש פ"ק דתעניות אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה ונמצא דבדרך אין לו להתעסק בהלכות והשתא כיון שנפטר מחבירו מתוך דבר הלכה כיון דבדרך מפסיק להתעסק בדבר הלכה אתיא זכירה מהלכה אשר שמע בפרק הנסיעה איידי דחביבה ליה שכמה ימים הפסיק להיות שונה הלכות:
(ג) יעלה דקדוק אומרו מתוך דבר הלכה דהול"ל מתוך הלכה. ואפשר דאתא לאשמועינן דאפילו אינו בעצם הלכה כלה כמות שהיא רק שתמשך מדבריהם הלכה סגי וז"ש מתוך דבר הלכה כלו' דבר שממנו יבא להלכה בשגם אינו הלכה ממש. א"נ רמז שתהיה אגדה ושמעתתא כלולות כאחד דבזה ימצאו נחת כולי עלמא כההיא דפרק הכונס דמר בעי שמעת' ומר בעי אגדתא וא"ל מילתא דשויא לתרוייהו וז"ש מתוך דבר הלכה כלומר דבר אגדה שתלוי בו הלכה שמתוך כך זכרהו דהוא חידוש שמעתתא ואגדתא בדיבור אחד נאמרו. א"נ הכונה שהוא יאמר לו הדבר שממנו יוצא ההלכה ולא יפרש לו ובהפרדו הוא יחשוב ויוציא לאור ההלכה התלויה בזה ועל ידי זה הטורח זכרהו דהוא דבר מצויין לטובה. וז"ש מתוך דבר הלכה שיפטר מתוך דבר שתלוי בו ההלכה ולא יפרש לו כיצד שמתוך כך זכרהו כי בעודו בדרך יבא לחשוב היכי תלי הלכה באשר דיבר חבירו וזכרהו ולא דמי לאל תתעסקו בדבר הלכה דזהו ענף היוצא מאשר דברו בעיר ותו לא אבל להתעסק בהלכה או הלכות בדרך אזהרה שמענו שלא להתעסק בדבר הלכה:
ומתוך זה נבאר לפי קצורנו במ"ש בברכות שם בסוף מאמר זה כי הא דרב כהנא אלוייה לרב שימי בר אשי וכו' אמרי אינשי הני צניתא דבבל איתנהו מאדם הראשון א"ל אדכרתן מילתא וכו' מאי דכתיב לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכו' ע"ש ולכאורה קשה כי הוא אמר ויהי דאל יפטר אלא מתוך דבר הלכה וקאמר כי הא דרב כהנא וכו' והוי כעין מעשה לסתור כי לא דברו בהלכות רק מאי דאמרי אינשי ודרשת הכתוב. ואפשר לומר דנפקא מינה לענין דינא לדין כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דהנה אמרי אינשי הני ציניתא איתנהו מאדה"ר ופירש"י דהכונה שהוא גזר שיהיה שם זריעת תמרים הגם שנזרעו כמה אלף שנים אח"ך מ"מ קראו בשמותם מאדה"ר. וה"ה לעד שהעיד כי ממון פ' הוא מראובן ושוב אמר שכונתו דממון זה ראובן היה סיבה שיהיה לשמעון והממון הוא לשמעון ומתרץ דיבוריה בכי האי גוונא לא הוי חוזר ומגיד ויכול לחזור ולהעיד דממון זה לשמעון כהיום הזה וא"כ נמצא דמהא נפיק לשמעתתא וזהו שהשמיענו דאף דאינו הלכה בעוצם רק דנפיק לאיזה פרט לדברי הלכה שפיר דמי ולהכי קאמר כי הא וכו' לומר דהא נמי דבר הלכה קרינן ביה:
א"נ אפשר על דרך זה דמי שאמר הריני נזיר דמי שאמר הני ציניתא איתנהו מאדה"ר קושטא הוי ומי שאמר הריני נזיר דהני צניתא ליתנהו מאדה"ר שניהם נזירים ושפיר נפיק מהא דבר הלכה:
(ד) ויבא דרך רמז דידוע מ"ש בזהר דאדם הוא הנשמה כמש"ה על בשר אדם לא ייסך. גם כתב מהרח"ו זלה"ה בשערי קדושה כי היצה"ר מהדינין והוא נגד בחינת נשמתו ממש ע"ש באורך. והיצה"ר נקרא חבר כמ"ש בחגיגה דף ט"ז על פסוק אל תאמינו ברע שהוא היצה"ר והגם דהתם דריש רע שיוצרו קראו רע הא והא איתא שהוא ריע ורע. וממש היא חבירו מיום הולד[ו] וגם למעלה הוא בחינה כנגדו. וארז"ל אמר הקב"ה בראתי יצר הרע בראתי לו תבלין התורה. ובפרט לימוד ההלכה בעצם ובעיון מתיש כחו וניצול מיצה"ר וזהו הרמז אל יפטר אדם כלומר הנשמה אינה נפטרת וניצולת מחבירו שהוא היצה"ר אלא מתוך דבר הלכה שמתיש כחו בעיון ההלכה שמתוך כך שהוא עוסק בתורה זוכרהו להקב"ה ואינו חוטא:
(ה) ויגיע דרך דרש. במ"ש בירושלמי פ"ב דשקלים דר' יוחנן הקפיד על ר' אלעזר דלא אמר הלכה משמו וא"ל ר' יעקב בר אידי דכיון שהוא תלמידו כ"ע ידעי דהוא מארי' דשמעתתא כי כן יהושע יושב ודורש וכולם יודעי' שהם דברי משה רבינו ע"ה. ויוצא מזה דתלמיד גמור אין צריך להזכיר לרבו כי כל מה שהוא אומר יודעי' שהוא מרבו. אבל אם אמר לחבירו שמועה צריך שיאמרנה בשמו. וז"ש אל יפטר אדם מחבירו דייקא לאפוקי רבו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו דכיון שהוא חבירו צריך לאומרה בשמו אבל אם היה רבו א"צ להזכיר שמו:
(ו) ויראה על דרך אמת דעל ידי עסק תורה לשמה ממשיך מוחין דאוא"י לזו"ן ומזדווגים וז"ש מתוך דב"ר הלכה ר"ל זיווג מלכות דבר מלשון ראוה מדברת הלכה ה' כלה ותוך זיווג הם המוחין ע"ב קס"א גי' זכו"ר שמשם היא הזכירה ובאור פני מלך חיים ולא ידע דבר רע והכונה שיפטר מתוך לימוד תורה לשמה שימשך זיווג זו"ן שמתוך כך זכרה"ו כי שם מקום הזכירה וניצול מכל רע:
(ז) וירצה ע"פ מ"ש בזהר הקדוש דכשהאדם יוצא לדרך השכינה מתחברת עמו וכביכול משלמת זיווג ביתו וכונת הלויה היא ללוות השכינה עמו ועי"ז ניצול מכל רע וז"ש אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דב"ר הלכ"ה כלומר זיווג השכינה לזווגה עמו שמתוך כך זוכרה"ו עושהו להולך בדרך בחינת זכר שמתחבר כביכול עם השכינה. ויען הלכה היא השכינה ה' כלה צריך ליפטר בלימוד הלכה ולכוין לזווגה עמו:
(ח) וישמע אשר שמעתי באומרים דאותיות אמצעיות מתיבות דבר הלכה הם בל"ך גימט' ב"ן שהויה דבן רומזת לשכינה וזהו מתוך דבר הלכה מאמצעות דבר הלכה שרמוז שם ב"ן ללוותה עמו ע"כ שמעתי:
(ט) ויפקד דיש לרמוז כי ר"ת אל יפטר אדם מחבירו גימט' ב"ן. אלא מתוך דבר ר"ת גי' מה שם מ"ה רומז לז"א הלכה מ' זיזוג זו"ן. ואותיות אמצעיות דבר הלכה הם אותיות בכ"ל שהיא השכינה בסוד וה' ברך את אברהם בכל וארז"ל בת היתה לו לאברהם אע"ה ובכל שמה:
(י) ויזכר רמז כי דבר הלכה הם צירוף דלה ברכה כלומר שיכוין בלימוד ובפרט כשיפטר מחבירו להמשיך שפע לשכינת עזנו וליחדה עם דודה ובכן גם היא תשמרנו בדרך וזהו דלה ברכה להמשיך לשכינה שהיא דלה כמ"ש בזהר הקדוש ברכה ותתיחד עם דודה וכן ברכה גימט' זכ"ר. ועוד ברכה עם ד' אותיות והכולל גימ' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם המוחין חב"ד וא"ש ההי"ב:

דמערבי. ביניהן אף על גב דלא מהני: דמכרזינן. הוו יודעין שאין עירובנו מועיל כלום ואין אנו מוציאין מחצרותינו למבוי ומה שאנו מטלטלין בתוכו בשביל שרה''י היא: אכרזתא לדרדקי. וכי הכרזה זו מועיל לדורות הבאין שיראו אותן מטלטלין כאן ולא שמעו בהכרזה: ליקריב לגביה. ישתדל עם הנכרי עד שיהא אוהבו וישאיל לו הנכרי מקום בחצירו לאתנוחי ביה מידי דכיון דהשתא דייר ישראל בחצר הנכרי הוה ליה האי ישראל כשכירו ולקיטו של נכרי: ואמר רב יהודה אפילו. שכירו ולקיטו: של נכרי אם ישראל הוא נותן עירובו עם בני מבוי ודיו. שכיר לעבודת כל השנה ולקיטו לימות הקציר והאסיף: היו שם. בבית הנכרי: חמשה שכירים ולקיטין. דרין בחדרים ובעליות שאילו היתה רשות שלהן היו צריכין לתת כולן בעירוב כדתנן במתניתין ומודין בזמן שמקצתן שרויין בחדרים כו' והשתא דרשותא דנכרי מהו לתת כולן בעירוב אם שכח האחד ולא נתן אוסר על בני מבוי מי אמרינן כי היכי דשוינהו ליה לשכיר וללקיט כבעלים להקל ולהתיר עירובו במבוי זה הוו נמי בעלים להחמיר או דלמא לקולא שווינהו רבנן כבעלים אבל לחומרא לא דכל בעירובין להקל והני דירה ודאי לאו דידהו היא: מאי טעמא אמר מר הכי. זו נאה וזו אינה נאה: הונה. כבודה של תורה וסופה להשתכח ממנו: רועה זונות. נוטריקון זו נאה וארענה ואעסוק בה כדי שתתקיים בידי: הדרי בי. לא אוסיף עוד: המחזיק בנכסי הגר. מידי דתמיהה היא ותווהי בה אינשי לפי שבאו לו בלא יגיעה לפיכך אין מתקיימין אם לא על ידי מצוה: יקח בהן ס''ת. במקצתם ובשכר אלו יתקיימו האחרים בידו:

מכח שהביטול יוע''ל לכולן כשנים הדרים בבית אחד שא''כ אין כאן ביטול כלל שכמו שמתחילה היתה רשות לכולן ה''נ תהא עתה לכולן והרי הם כבתחילה מרובין במקום נכרים ועוד דבהדיא אמר דצריך לבטל לכל אחד מאותן שעירבו למאן דאית ליה לעיל בעין רעה מבטל ואידך נמי מודה שאם פירש בהדיא שאינו מבטל רק לאחד שלא ביטל לאחרים אע''פ שעירבו עם זה שביטל לו וא''ת כיון שעל ידי עירוב שהניחו כל החצירות יחד היה מתיר לכולן הא דפריך רבא א''כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי ומשני דמערבי מעיקרא נמי דווקא ע''י עירוב היה מתיר כדי לעשות תקנה לכולן שהיחיד היה מוציא כלי בתיהן למבוי כדפרישית וי''ל דרבא סבר שבא להתיר כלים ששבתו בבית היחיד בלא עירוב החצירות ולא היה יודע שפתוחות זו לזו ולפי מה שהיה סבור שלא היו פתוחות זו לזו מה שהיה מקשה ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי בשיתוף מיירי דקרי ליה עירוב: אם כן ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי. אומר ר''י שבא מעשה לפני רש''י בחופה אחת ששכחו ולא עירבו והוצרכו להוציא מבית לבית והתיר להם ע''י שביטלו רשותם לאחד ואומר ר''י דאם יועיל ביטול מבית לבית א''כ יהו מותרין כולן לטלטל מזו לזו גם אותן שביטלו להם שאע''פ שהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר התם הוא שיש להם חלק בחצר ונראה כחוזר ומחזיק ברשותו אפי' למ''ד לעיל בפ''ב (דף כו.) רשות ביתו ביטל אבל הכא כשביטלו כל השכונות רשותם לאחד אישתרו כולהו דאין דומה כלל כחוזר ומחזיק ברשותו כשמטלטל מביתו לבית חבירו ולא דמי למוציא מביתו לחצר שיש לו בחצר חלק וכיון דמישתרו כולהו על ידי ביטול אין לביטול להועיל כאן דא''כ ביטלת תורת עירוב מאותו מבוי שלא יחושו לעשות עוד עירוב כיון דמישתרו כולהו בביטול ומיהו אור''י דאם יש חדרים בבית יכול לבטל כל הבית בלא החדרים שיהא עכשיו אסור להוציא מן החדר לבית כמו מבית לחצר ואין שייך כאן ביטלת תורת עירוב שהרי ישתכר בעירוב יותר מן הביטול ודווקא לרבי יוחנן דאמר לקמן יש ביטול רשות מחצר לחצר אבל לשמואל דאמר לקמן (דף סו:) אין ביטול רשות מחצר לחצר ה''ה מבית לבית דהא תשמישתיה לחוד ומיהו כר''י קי''ל ונראה דאין ראיה מכאן לחלוק על הוראת רש''י דשפיר דמי דחוזר בו מביטולו כשנוטל כליו והכניסם לתוך בית חבירו וחזר והחזירם לביתו שהיא רשות המיוחדת לו נראה כחוזר בו מביטולו וכיון שמפסיד בדבר לא ביטלת תורת עירוב ור''ת היה מדקדק מהא דאפליגו רי ושמואל לענין ביטול רשות מחצר לחצר ולענין ביטול רשות בחורבה משמע דמבית לבית אסור לכ''ע מדלא איירו ביה וכדפרישית שאם התרת תתיר לכולן וכיון דשרית לכולהו יבא לטלטל בלא ביטול ועוד הביא ראיה מההוא ינוקא דלקמן (דף סז:) דאשתפיך חמימיה שהתיר לומר לנכרי למייתי ליה חמין מגו ביתיה (דרבא) [צ''ל דרבה] אע''ג דלא עירבו מדלא מצאו תקנה בענין אחר. ואמאי ליבטלו כולהו רשותייהו לההוא ביתא דהוה ביה תינוק דמסתמא כר''י סבירא להו דאמר יש ביטול רשות מחצר לחצר כדאמר רבא בההוא שמעתא אנא כר''י סבירא לי אלא ודאי אפי' ר''י מודה דאין ביטול רשות מבית לבית ואומר ר''י דאין משם ראיה דעל כרחך הוו התם חצירות ומבוי כדאמרינן התם והא לא עירבנו והא לא שיתפנו והיו יכולין להביא חמין ע''י ביטול דרך חצירות ומבוי לבית שהיה בו קטן ומה שלא עשו כן משום שלא היו בעלים התם: שתה רביעית יין אל יורה. יש ספרים שכתוב בהן אל יתפלל ולא יתכן כלל דא''כ מאי קאמר רב נחמן לא מעליא הא שמעתא דהא אנא כל] כמה דלא שתינא רביעתא לא צילא דעתאי מה ענין צילותא אצל תפלה אלא אל יורה גרסינן ברוב ספרים וכן אמר ר''ח וא''ת ומאי קאמר ר''נ לא מעליא הא שמעתתא הא פלוגתא דתנאי היא בכריתות בפרק אמרו לו (דף יג:) כדדריש התם ולהבדיל ולהורות ואיין ושכר אל תשת קאי דמוקמינן ליה התם ברביעית ועוד קשה דהא ר''נ גופיה קאמר לקמן בשמעתין דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין כששתה רביעית ש''מ דאסור ומיהו ההיא איכא לאוקומא כגון דלא רמא ביה מיא והכא דרמא ביה מיא כר''א בכריתות (דף יג:) (דתנן) התם ר''א אומר. אם נתן לתוכו מים כל שהוא פטור ורב נמי פסיק התם הלכה כר''א אבל מ''מ קשיא דלא הוי ליה למימר לא מעליא הא שמעתא כיון דאיכא רבנן דפליגי עליה דר''א התם ואסרי אע''פ שנתן בו מים: שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה. ולא יצא כיון שאינו יכול לדבר לפני המלך וצריך לחזור ולהתפלל וכן ההיא דברכות (דף כב:) שהיה מתפלל ונמצא צואה כנגדו דמסיק כיון שחטא אע''פ שהתפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל וצ''ע אם יש להשוות ברכות לתפלה לענין צואה ושיכור וע''כ לאו לכל מילי דמיין דהא שתוי אל יתפלל עד שיפיג יינו ואפי' ביין מזוג אל יתפלל ביותר מרביעית דאפי' ר''א דכריתות (דף יג:) לא שרי ביותר מרביעית ואפי' לענין הוראה כדאמרינן התם ופשיטא דשתוי מברך ברכת המזון וכל הברכות כולן כדאמ' בירושלמי דברכות דמפיק ליה מואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם ומיהו משום מי רגלים פשיטא דא''צ לחזור ולברך אפי' א''ת דמשוינן ברכות לתפלה בצואה תניא ומי רגלים לא חמירי כמו צואה דהא אמר בסוף פ' מי שמתו (ברכות דף כה.) לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו בודאן אבל בספקן לא גזרו בהו רבנן: