עירובין סד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סד - ב

אמר רב ששת: אפילו בעל בנכסי אשתו צריך לעשות בהן איזה מצוה כדי שיתקיימו בידו, שאף בזה תוהין האנשים, ושלטא ביה עינא בישא.

רבא אמר: אפילו עבד עיסקא ורווח [הרויח בעיסקא].

רב פפא אמר: אפילו מצא מציאה.

אמר רב נחמן בר יצחק: הא דאמרינן יקח בהן ספר תורה, לאו בדוקא הוא.

אלא אפילו כתב בהו תפילין, מתקיימין הנכסים בידו. ^[14]

ואמר רב חנין, ואיתימא רבי חנינא: מאי קראה, שעל ידי מצוה מתקיימין הנכסים בידו? דכתיב: וידר ישראל נדר לד' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי "והחרמתי [והקדשתי] את עריהם". ועל ידי כך נשמעה תפלתם, ונפלו בידי ישראל.

אמר רמי בר אבא: דרך, הליכה במרחק של מיל, ושינה אפילו כל שהוא - כל אחד מהם מפיגין את היין.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו שמפיגין, אלא ששתה רק כדי רביעית יין, אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן שדרך טורדתו, ושינה משכרתו.

ותמהינן ארמי בר אבא: וכי דרך שאינה יותר ממהלך מיל, מפיגה את היין?!

והתניא [מקשינן מסיפא דברייתא]: מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור, והיה מהלך מעכו לכזיב, והיה רבי אילעאי מהלך אחריו. מצא רבן גמליאל גלוסקין מאפה עוגה בדרך.

אמר לו רבן גמליאל: אילעאי! טול גלוסקין מן הדרך מפני שאין מעבירין על האוכלין [גמרא לקמן].

מצא אחר כך רבן גמליאל לנכרי אחד, אמר לו: מבגאי [כך שמו של הנכרי] ! טול גלוסקין הללו מעילאי, כדי שלא יאכלנו, כדלקמן.

ניטפל [נתקרב] לו [לנכרי] רבי אילעאי, אמר לו: מהיכן אתה?

אמר לו הנכרי מעיירות של בורגנין צריפים.

ומה שמך? וענה הנכרי: מבגאי שמני [שמי].

ושאל לו רבי אילעאי: כלום היכירך רבן גמליאל מעולם?

אמר לו הנכרי: לאו.

באותה שעה למדנו: שכוון רבן גמליאל לשמו של הנכרי ברוח הקודש.

ושלשה דברים למדנו באותה שעה:

א. למדנו: שאין מעבירין על האוכלין, שהמוצא אוכלין בדרך, אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם, משום ביזוי אוכלין, שנדרסין.

ב. ולמדנו: שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים, שהן עכו"ם, ולפיכך החזיק רבן גמליאל לגלוסקין שהיא פת של נכרים, ולא התיר לרבי אילעאי לאוכלו. ^[15]

ג. ולמדנו: שחמצו של נכרי, אחר הפסח מותר בהנאה, שהרי מעשה זה אחר הפסח היה, ונהנה בגלוסקין טובת הנאה כשנתנו לנכרי.

כיון שהגיע רבן גמליאל לכזיב, בא אחד לישאל על נדרו.

אמר רבן גמליאל לזה שעמו [רבי אילעאי]: כלום שתינו רביעית יין האיטלקי?

אמר לו רבי אילעאי: הן!

ואמר רבן גמליאל: אם כן, יטייל אדם זה אחרינו, עד שיפיג יינינו.

וטייל אחריהן שלשה מילין, עד שהגיע רבן גמליאל לסולמא של צור [מעלות הר גבוה בצור, שעולין בו לארץ ישראל - רש"י לעיל דף כ"ב].

כיון שהגיע לסולמא דצור, ירד רבן גמליאל מן החמור, ונתעטף וישב, והתיר לו נדרו.

והרבה דברים למדנו באותה שעה!

א. למדנו: שרביעית יין האיטלקי משכר.

ב. ולמדנו: שיכור אל יורה, ולפיכך לא רצה להתיר עד שיפוג יינו.

ג. ולמדנו: שדרך מפיגה את היין. ד. ולמדנו: שאין מפירין נדרים: לא רכוב ולא מהלך ולא עומד, אלא יושב.

והשתא מקשינן מהך ברייתא: קתני מיהת, שטייל רבן גמליאל שלשה מילין להפיג יינו, ולא נסתפק בדרך מיל, ותיקשי לרמי בר אבא, דאמר: דרך מיל מפיגה את היין?!

ומשנינן: שאני יין האיטלקי דמשכר טפי, וצריך הילוך של שלשה מילין כדי להפיגו.

ותמהינן עלה: והאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה [לעיל]: לא שנו - שדרך ושינה מפיגין את היין - אלא ששתה רביעית. אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן דרך טורדתו ושינה משכרתו. ואם כן, ביין האיטלקי דמשכר טפי, ורביעית דידיה כיותר מרביעית דסתם יין, איך הפיגה הדרך יינו של רבן גמליאל?!

ומשנינן: רכוב - שאין לו טורח הדרך כמהלך - שאני, ואינו טורדת אלא מפיגה.

השתא דאתית להכי דרכוב שאני ממהלך: לרמי בר אבא - דקאמר דבדרך מיל סגי להפיג יין, והוקשה לעיל מרבן גמליאל דבעי שלשה מילין - נמי לא קשיא.

כי רכוב שאין לו טורח הדרך, שאני, ובעי שלשה מילין, עד שתפיג הדרך את יינו.

ותמהינן אהא דאמרינן בברייתא, שאין מפירין נדרים רק כשהוא יושב:

איני, והאמר רב נחמן: מפירין נדרים, בין מהלך, בין עומד, ובין רכוב!

ומשנינן: תנאי היא. כלומר: האי מילתא תליא בפלוגתא אחרינא דתנאי.

דאיכא למאן דאמר: פותחין בחרטה.

כלומר: הבא להתיר לו נדרו אין מתירין לו בחרטה גרידא בלא פתח לנדרו, אלא צריך למצוא לו "פתח", שיהא לו פתחון פה להתחרט ולומר: לדעת כן לא נדרתי. שאילו הייתי יודע את המציאות בשעת הנדר לא הייתי נודר, ונמצא נדר נעקר מאליו.

ולהך מאן דאמר אי אפשר להתיר הנדר אלא מיושב, מפני שצריך ישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו, וכהך מאן דאמר סבירא ליה לרבן גמליאל, ולפיכך ירד מעל החמור.

ואיכא למאן דאמר: אין פותחין בחרטה.

כלומר: אין צריך למצוא "פתח" לומר שטעה בשעת הנדר, אלא דיינו שמתחרט ואומר שמצטער על שנדר. ולהך מאן דאמר, אפילו רכוב או מהלך שפיר דמי, כיון שאין צריך לכך ישוב הדעת.

והכי נמי אמרינן שהיה צריך רבן גמליאל לפתח: דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי "פתח" ליה רבן גמליאל לההוא גברא?

אמר לו מה שאמרו חכמים על הכתוב במשלי: "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא". כל הבוטה [הנודר נדר ומבטא בשפתיו] ראוי לדוקרו בחרב, דילמא לא מקיים ליה לנדריה, אלא שלשון חכמים שמתירין לו נדרו מרפא! ואתה, אילו ידעת שאסור לנדור, וחייב מיתה אתה עליו, כלום היית נודר?! ^[16]

אמר מר, ואין מעבירין על האוכלין:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: לא שנו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים.

אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים - מעבירין, שיש לחוש שעשו בהם כשפים.

תנא: אף בדורות האחרונים דחיישינן לכשפים, רק על ככרות שלימין הוא דמעבירין ואין נוטלין. אבל על פתיתין [ככרות שאינן שלימין] אין מעבירין, שאין עושות בהן כשפים.

אמר ותמה ליה רב אסי לרב אשי: וכי אפתיתין לא עבדן כשפים?!

והכתיב: "ואתה בן אדם שים פניך אל בנות עמך המתנבאות מלבהן [נביאות שקר, שעושות מעשה כשפים ואומרות כי בנבואה בא להן זה - רד"ק] והנבא עליהן. "

"ותחללנה אותי" - שהיו עושות כשפים לנביאי הבעל.

"אל עמי [בתוך עמי, כדי להטעותם], בשעלי שעורים ובפתותי לחם".

הרי חזינן שעושות כשפים על ידי פתותי לחם?! ומשנינן: שלא עשו בפתותי הלחם את כשפיהן, אלא דשקלי באגרייהו [בשכרן], ועושות כשפיהן בדברים אחרים.

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה:

הערות

^[14] וכתב בתורת חיים: דהני מילי ספר תורה ותפילין שהן מתקיימין, ובשכר זה מתקיימין הנכסים, אבל צדקה שהיא לפי שעה, לא.

^[15] וראה רש"ש שביאר, מאי קא משמע לן.

^[16] נתבאר על פי פירוש רש"י. אבל תוספות והראשונים, פירשו באופן אחר ענין "פותחין בחרטה".

בעל בנכסי אשתו שקבל בנדוניה נכסים מרובים ראוי גם לו לקנות בקצתם ספר תורה.

רבא אמר: אפילו עבד עיסקא ורווח [עשה עסק והרויח הרבה] — ראוי לו לעשות כך. רב פפא אמר: אפילו מצא מציאה. אמר רב נחמן בר יצחק: אין הכרח דוקא לכתוב ספר תורה, אלא אפילו כתב בהו [בהם] תפילין, שכיון שעשה מצוה בממון זה, יזכה על ידה להחזיק בשאר.

ואמר רב חנין, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' חנינא: מאי קראה [מהו המקרא] המרמז על כך, שנאמר: "וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם" (במדבר כא, ב) שהרוצים בהצלחה, ראוי להם להקדיש ממנה לשם שמים.

א ועוד בענין שתיית יין אמר רמי בר אבא: הילוך דרך של מיל, וכן שינה כל שהוא — מפיגים את היין ששתה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו הלכה זו אלא ששתה כדי רביעית בלבד, אבל שתה יותר מרביעית אין עצות אלה מועילות, כל שכן שדרך טורדתו ומעייפת אותו, ושינה מועטה משכרתו.

ושואלים: וכי דרך מיל די בה ומפיגה היין?! והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור והיה מהלך בדרך מעכו לכזיב, והיה ר' אילעאי תלמידו מהלך אחריו. מצא גלוסקין (עוגה) בדרך, אמר לו רבן גמליאל: אילעאי, טול גלוסקין מן הדרך. מצא בדרכו הלאה גוי אחד, אמר לו רבן גמליאל לגוי: מבגאי, טול גלוסקין הללו מאילעאי.

ניטפל לו ר' אילעאי לאותו גוי, ואמר לו: מהיכן אתה? אמר לו: מעיירות של בורגנין הסמוכות לכאן. שאלו: ומה שמך? אמר לו: מבגאי שמני [שמי] שאלו: כלום היכירך רבן גמליאל מעולם, שיודע הוא את שמך? אמר לו: לאו [לא].

ועל סיפור זה העירו: באותה שעה למדנו שכוון רבן גמליאל ברוח הקודש לדעת את שם הגוי. ושלשה דברים של הלכה למדנו באותה שעה ממנהגו של רבן גמליאל: למדנו שאין מעבירין (עוברים) על האוכלין. ואדם הרואה דבר מאכל מונח בדרך, צריך להתעכב ולהרימו.

ולמדנו שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים, שכיון שמקום זה מקום גויים היה, הניח רבן גמליאל שאף גלוסקא זו של גוים היא, ואסורה באכילה לישראל, ולכן ציוה לתתה לגוי. ולמדנו שחמצו של גוי אחר הפסח, מותר בהנאה. שאותו מעשה אחר הפסח היה, שהרי יש טובת הנאה מסויימת כשנותן את העוגה מתנה לגוי, ואינו מבערה כדין חמץ שעבר עליו הפסח.

מסופר עוד, כיון שהגיע רבן גמליאל לכזיב בא אחד לישאל על נדרו. אמר לזה שעמו (לר' אלעאי): כלום שתינו רביעית יין האיטלקי קודם לכן? אמר לו: הן. אמר לו: אם כן, יטייל אחרינו עד שיפיג יינינו ואחר כך נוכל לעסוק בענינו.

וטייל אותו אדם אחריהן שלשה מילין, עד שהגיעו לסולמא [סולמה] של צור. כיון שהגיע לסולמא של צור, ירד רבן גמליאל מן החמור, ונתעטף בטליתו כדרך שעושים שיהא הדיין באימה וביראה בשעת הדין, וישב, והתיר לו נדרו.

ומעירים: והרבה דברים של הלכה למדנו באותה שעה. למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר, ולמדנו מכאן כי שיכור אל יורה, ולמדנו שדרך מפיגה את היין, ולמדנו שאין מפירין נדרים לא כשהמפיר רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב.

קתני מיהת [מכל מקום שנינו כאן] שהצריך רבן גמליאל הילוך של שלשה מילין כדי להתפכח מהיין! ומשיבים: אין זו סתירה, שאני [שונה] יין האיטלקי שהוא משכר טפי [ביותר] וצריך דרך ארוכה יותר כדי להפיגו.

ושואלים: האם אמנם כן הוא הטעם? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא ששתה רביעית, אבל שתה יותר מרביעית, כל שכן דרך טורדתו ושינה משכרתו! ואם היין האיטלקי משכר יותר — הריהו כיותר מרביעית?

ומשיבים: רכוב שאני [שונה], שכיון שאינו מהלך ברגליו, אין הדרך טורדתו, אף שגם יינו אינו פג במהירות. ואומרים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן], לשיטת רמי בר אבא האומר שבהילוך מיל די, נמי לא קשיא [גם כן אינו קשה] שיכול אף הוא לומר רכוב שאני [שונה] וצריך לרכב יותר ממיל אחד.

ולפרטי המעשה מוסיפים ושואלים לגופם: איני [וכי כן הוא] שחייב היה רבן גמליאל לרדת מהחמור כדי להתיר את הנדר?! והאמר [והרי אמר] רב נחמן: מפירין נדרים בין מהלך בין עומד ובין רכוב! ומדוע אם כן, ירד רבן גמליאל מחמורו?

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא דאיכא למאן דאמר [שיש מי שאומר]: פותחין בחרטה שאין לחפש להתרת הנדר טעם מיוחד להתירו, ודי כשאומר שהוא מתחרט על הנדר שנדר. ודבר זה אפשר לעשותו בקלות, אף בעמידה ברכיבה ובהליכה.

ואיכא למאן דאמר [ויש מי שאומר]: אין פותחין בחרטה, אלא יש למצוא "פתח" — טעם היתר מיוחד לנדר זה, והדבר דורש עיון מרובה, ולצורך זה צריך יישוב הדעת, שאיננו קיים אלא בישיבה (תוס').

שכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מאי [במה] פתח ליה [לו], מה פתח היתר מצא רבן גמליאל לההוא גברא [לאותו אדם], שאמר לו על הכתוב "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא" (משלי יב, יח) והסביר לו: כל הבוטה (המבטא) דברי נדר ראוי לדוקרו בחרב, שמא לא יקיימו ולכך מלכתחילה אין ראוי כלל לאדם לנדור נדר. ואף אתה, אילו היית יודע שכל הנודר מתחייב בנפשו, האם היית נודר? אלא שלשון חכמים מרפא, שאם מתירים לו חכמים, הרי הם מפקיעים את הנדר מעיקרו, וכאילו לא נדר.

ב אמר מר [החכם]: בתוך הדברים שסופרו ברבן גמליאל למדנו שאין מעבירין על האוכלין ויש להיזהר בכבודם ולהרימם. אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחאי: לא שנו הלכה זו אלא בדורות הראשונים, שאין בנות ישראל פרוצות (רגילות ומשתמשות) בכשפים. אבל בדורות האחרונים, שבנות ישראל פרוצות בכשפים, מעבירין. שמא עשו כשפים באותו לחם, ואין לאדם להסתכן בכך.

תנא [שנינו]: אם היו אלה לחמים שלימין — מעבירין עליהם, שיש לחשוש שמא לכשפים הונחו. ואם מצא פתיתין — אין מעבירין, משום שאין עושים בהם כשפים. אמר ליה [לו] רב אסי לרב אשי: וכי על פתיתין לא עבדן [אין הן עושות] כשפים? והרי בכתוב המדבר במכשפות נאמר: "ותחללנה אתי אל עמי בשעלי שערים ובפתותי לחם" (יחזקאל יג, יט) ומשיבים: אין הכוונה שעשו כשפים בפתותי הלחם, אלא פתיתים אלו הם דשקלי באגרייהו [שהן מקבלות בשכרן] אבל לכשפים, אין הפתיתים ראויים.

אמר רב ששת משום [בשם] ר' אלעזר בן עזריה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

a husband who acquired rights to his wife’s property that she had brought into the marriage as her dowry should use part of the profits for the acquisition of a Torah scroll.

Rava said: Even if he entered into a business venture and made a large profit, he should act in a similar manner. Rav Pappa said: Even if he found a lost article, he should do the same. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: He need not use the money to commission the writing of a Torah scroll, as even if he wrote a set of phylacteries with it, this, too, is a mitzva whose merit will enable him to retain the rest of the money.

Rav Ḥanin said, and some say it was Rabbi Ḥanina who said: What is the verse that alludes to this? As it is written: “And Israel vowed a vow to the Lord and said: If You will indeed deliver this people into my hand, then I will consecrate their cities” (Numbers 21:2), which shows that one who wishes to succeed should sanctify a portion of his earnings for Heaven.

The Gemara now cites additional teachings relating to the drinking of wine. Rami bar Abba said: Walking a path of a mil, and similarly, sleeping even a minimal amount, will dispel the effect of wine that one has drunk. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: They only taught this with regard to one who has drunk a quarter-log of wine, but with regard to one who has drunk more than a quarter-log, this advice is not useful. In that case, walking a path of such a distance will preoccupy and exhaust him all the more, and a small amount of sleep will further intoxicate him.

The Gemara poses a question: Does walking a path of only a mil dispel the effects of wine? Wasn’t it taught in a baraita: There was an incident involving Rabban Gamliel, who was riding a donkey and traveling from Akko to Keziv, and his student Rabbi Elai was walking behind him. Rabban Gamliel found some fine loaves of bread on the road, and he said to his student: Elai, take the loaves from the road. Further along the way, Rabban Gamliel encountered a certain gentile and said to him: Mavgai, take these loaves from Elai.

Elai joined the gentile and said to him: Where are you from? He said to him: From the nearby towns of guardsmen. He asked: And what is your name? The gentile replied: My name is Mavgai. He then inquired: Has Rabban Gamliel ever met you before, seeing as he knows your name? He said to him: No.

The Gemara interrupts the story in order to comment: At that time we learned that Rabban Gamliel divined the gentile’s name by way of divine inspiration that rested upon him. And at that time we also learned three matters of halakha from Rabban Gamliel’s behavior: We learned that one may not pass by food, i.e., if a person sees food lying on the ground, he must stop and pick it up.

We also learned that we follow the majority of travelers. Since the area was populated mostly by gentiles, Rabban Gamliel assumed that the loaf belonged to a gentile, and was consequently prohibited to be eaten by a Jew. Therefore, he ordered that it be given to a gentile. And we further learned that with regard to leavened bread belonging to a gentile, it is permitted to benefit from this food after Passover. The incident recounted above occurred not long after the festival of Passover. By giving the loaf to the gentile instead of burning it in accordance with the halakhot of leavened bread that remains after Passover, Rabban Gamliel gained a certain benefit from it in the form of the gentile’s gratitude. This benefit is regarded as having monetary value.

The Gemara resumes the narrative: When Rabban Gamliel arrived in Keziv, a person came before him to request that he dissolve his vow. Rabban Gamliel said to the one who was with him, i.e., Rabbi Elai: Did we drink a quarter-log of Italian wine earlier? He said to him: Yes. Rabban Gamliel replied: If so, let him journey after us until the effect of our wine is dispelled, after which we may consider his issue.

And that person journeyed after them for three mil, until Rabban Gamliel arrived at the Ladder of Tyre. When he arrived at the Ladder of Tyre, Rabban Gamliel alighted from his donkey and wrapped himself in his shawl in the customary manner of a judge, who wraps himself in a shawl in order to sit in awe at the time of judgment, and he sat and dissolved his vow.

The Gemara continues: At that time we learned many matters of halakha from Rabban Gamliel’s conduct. We learned that a quarter-log of Italian wine intoxicates, and we learned that one who is intoxicated may not issue a halakhic ruling, and we learned that walking on a path dispels the effect of wine, and lastly we learned that one may not annul vows when he is either mounted on an animal, or walking, or even standing, but only when he is sitting.

In any event, the baraita is teaching that Rabban Gamliel found it necessary to walk three mil in order to become sober after drinking wine. The Gemara resolves the contradiction. Italian wine is different in that it is more intoxicating, therefore more extended activity is required in order to dispel its effects.

The Gemara poses a question: But didn’t Rav Naḥman say that Rabba bar Avuh said: They taught this only with regard to one who has drunk a quarter-log of wine, but with regard to one who has drunk more than a quarter-log, walking that distance will preoccupy and exhaust him all the more, and a small amount of sleep will further intoxicate him? If Italian wine is more intoxicating than other wine, shouldn’t a quarter-log be considered like a larger quantity of other wine?

The Gemara answers: Being mounted on an animal is different from walking; since he is not on foot it is not such a tiring activity. Accordingly, riding three mil will not exhaust him; rather, it will dispel the effect of the wine. The Gemara adds: Now that you have arrived at this conclusion, according to Rami bar Abba, who says that walking one mil is sufficient, it is also not difficult, as he too can say that riding is different from walking. Since one is not on foot, the effects of the wine are not dispelled as quickly. Therefore, three mil is necessary.

The Gemara poses a question with regard to one of the details of the story: Is that so, that Rabban Gamliel was required to alight from his donkey in order to annul the vow? But didn’t Rav Naḥman say: One may annul vows walking, standing, or mounted? Why, then, did Rabban Gamliel dismount his donkey?

The Gemara answers: This is a dispute between tanna’im, as there is an authority who says that one may open the possibility for dissolution of a vow by means of regret alone. In other words, there is no need to search for a special reason in order to dissolve a person’s vow; it is enough to ascertain that he regrets making it. This can be done easily, even while walking, standing, or riding.

And there is another authority who says that one may not open the possibility for dissolution of a vow by means of regret alone. Rather, one must find an opening, i.e., a particular reason to dissolve the vow in question, which requires a thorough analysis of the circumstances of the vow. This task must be performed free of distractions, which means one must be seated (Tosafot).

As Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With what did Rabban Gamliel open the possibility for dissolving his vow for that man, i.e., what opening did he find for him? Rabban Gamliel cited the verse: “There is one who utters like the piercings of a sword; but the tongue of the wise is health” (Proverbs 12:18) and explained it as follows: Whoever utters a vow deserves to be pierced by a sword, as he might fail to fulfill it. Therefore, one should not vow at all. Had you known that whoever vows is liable to be executed, would you have vowed? Rather, it is the tongue of the wise that heals, as when a Sage dissolves a vow, he dissolves it retroactively, and it is as though one had never taken the vow.

The Gemara continues with its analysis of the baraita. The Master said previously: One of the halakhot learned from the incident involving Rabban Gamliel was that one may not pass by food; rather, one must treat the food with respect and pick it up. Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: They taught this ruling only in the early generations, when Jewish women were not accustomed to using witchcraft. However, in the later generations, when Jewish women are accustomed to using witchcraft, one may pass by food, as a spell might have been cast on the bread, and one must not put himself in unnecessary danger.

A Sage taught: If the loaves are whole, one may pass them by, as they might have been placed there for the purposes of witchcraft; however, if they are in pieces, one may not pass them by, because bread in pieces is not used for witchcraft. Rav Asi said to Rav Ashi: Do they not perform magic with pieces of bread? Isn’t it written in the verse that deals with witchcraft: “And you have profaned Me among My people for handfuls of barley and for pieces of bread” (Ezekiel 13:19)? The Gemara answers: The verse does not mean that they used pieces of bread in their witchcraft, but rather that they took such pieces as their wages.

Rav Sheshet said in the name of Rabbi Elazar ben Azarya:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לא קשיא הא כמאן דאמ' פותחין בחרטה והא כמאן דאמ' אין פותחין בחרטה זו חלוקה בין רב אסי ורב הונא רב אסי היה סובר אין פותחים בחרטה ורב הונא חלק עליו ואמ' פותחין בחרטה ואיתה במסכ' נדרים בפרק ארבעה נדרים התירו חכמי':

רבא אמר אפי' עבד עיסקא ורווח ואפי' מצא מציאה. רב נחמן בר יצחק אמר אפילו (מצא תפילין) [כותב בהו תפלין] דיו א"ר יוחנן מהאי קרא שנאמר וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם:
אמר חייא בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ולא שנו אלא ששתה כדי רביעית אבל יותר מרביעית כ"ש שדרך משכרתו ושינה טרדתו.

ואקשינן דרך מיל מפיגה את היין והתניא מעשה ברבן גמליאל שהיה מהלך מעכו לכזיב והיה רבי אלעאי מחמר אחריו כו' עד הרבה דברים למדנו מאותו מעשה למדנו שרביעית יין האיטלקי משכר ולמדנו שהשכור אל יורה ולמדנו שאין מפירין נדרים לא רכוב ולא מהלך ולא עומד אלא יושב. קתני מיהא ויטייל אחריהן שלשה מילין ודחינן שאני יין האיטלקי דמשכר טפי כו'.

א"ר יוחנן מאי פתח ליה רבן גמליאל לההוא גברא יש בוטה כמדקרות חרב כל בוטה ראוי לדוקרו בחרב אלא לשון חכמים מרפא:

אין מעבירין על האוכלין. א"ר יוחנן לא שנו אלא בדורות הראשונים שלא היו בנות ישראל פרוצות בכשפים. אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין עליהן.

תנא שלימים מעבירין עליהן פתיתין אין מעבירין עליהן פי' אין עושין כשפנות בפתיתין איני והכתיב ותחללנה אותי אל עמי בשעלי שעורים ובפתותי לחם וגו' מכלל דעבדי בפתיתין ופרקינן התם בפתיתין דהוו שקלן באגרייהו:

פותחין בחרטה. פירש רש"י ז"ל: צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי. אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו ואע"פ שאין מוצא לו [טעם] עקירה. ואינו מחוור, דאם כפירושו רב נחמן דאמר מפירין נדרים בין מהלך בין עומד בין רכוב סבירא ליה אין פותחין בחרטה. [ואנן איפכא אמרינן בנדרים, ומפורש גם כן בריש פרק ד' נדרים (נדרים כב, א) דרב נחמן ס"ל פותחין בחרטה]. אלא מאן דאמר פותחין בחרטה אינו צריך למצוא פתחים אלא שיתחרט מעיקרא, ומאן דאמר אין פותחין בחרטה צריך למצוא פתחים. וכבר כתבתי זה בארוכה בפרק ד' נדרים (שם בד"ה אמר) בס"ד.

מאי פתח ליה ר"ג לההוא גברא יש בוטה וכו'. וכבר אסיקנא בנדרים (כב, א) דאין פותחין בהא.

הא כמ״ד כו׳. פרש״י ז״ל דמ״ד פותחין בחרטה צריך לחכם למצא פתח לשאול שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן נדרתי כדי שתהא חרטה מעליא ולא סגי ליה דלימרו כדו תהית ומ״ד אין פותחין סבר אין צריך לבקש לו פתח אחר בחרטה שלו אלא שיאמר לו כדו תהית ועוד דא״כ קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דהתם אמר רב נחמן פותחין בחרטה תחלה ואלו הכא ס״ל אין פותחין בחרטה ולפי׳ הקלו להיות בין רוכב בין יושב לכך פירשו בהכך דמ״ד פותחין בחרטה מקל דסגי ליה דלימרו ליה כדו תהית ומ״ה סבר שמתירין לו בין עומד בין רוכב. ור״ג סבר אין פותחין בחרטה ולפי׳ מחמיר שלא להתיר אלא יושב שדעתו מיושבת עליו למצוא פתח מעליא להתירו ולישנא דפותחין כמו מתחילין וכן מתפרשין כלם במס׳ נדרים:

אעפ״י שאין מבזין את האוכלין וכמו שאמרו אין מעבירין על האוכלין ר״ל לעבור עליהם ולדרסם אם נעשית בהם עבירה מותר והוא שאמרו בסוגיא זו שכל שיש לחוש לכשפים מעבירין עליהם אפי׳ שלימים וכל שאין לחוש לכך אפי׳ פתיתין אסור:

כל המוצא דבר מאכל בדרכים הולכין אחר רוב עוברי דרכים ורוב עוברי דרכי׳ עכו״ם הם ואם מצא ככרות לאחר הפסח אסורין באכילה מחשש חמץ של נכרי מצד שעבר עליו הפסח ומותרין בהנאה כגון להאכילם לעכו״ם שעמו וכיוצא בזה:

התרת נדרים אין ספק שבכלל הוראה היא וכל שהוא אסור להורות מצד שהוא שתוי או שכור אסור בה עד שיפיג יינו על הדרך שביארנו וכן אינו מתיר במקום שיש גדול ממנו או במקום רבו עד שיטול רשות ממנו ואין מפירין דרך הדיטות ר״ל רכוב או מהלך אלא שיעמוד ויתיר ואם הוא מתיר שלא בפתח אלא בחרטה ולדעת הפוסקים שפותחים בחרטה אפי׳ מעומד ומכל מקום אם אינו רוצה לפתוח בחרטה והוא מחזר אחר הפתחים צריך לישב מפני שהוא צריך ליישוב הדעת איזה פתח הוא מוצא לו. וכבר ביארנו במקומו שאין פותחין באיסור נדר ר״ל ממה שאמרו [נדרים נט.] כל הנודר כאלו בנה במה וממה שאמרו יש בוטה כמדקרות חרב וגו׳. וגדולי הרבנים פרשו בסוגיא זו בענין פותחין בחרטה הפך הכונה וכבר ביארנו עניני׳ אלו במקומם:

הא כמאן דאמר פתחין בחרטה הא כמ"ד אין פותחין בחרטה לא גרסי' תחלה לפירש המורה פותחין בחרטה צריך החכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתייודע שכן לא הייתי נודר ונמצא נדר עקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח בחרטה אלא החכם עוקרו אע"פ שאיני מוצא לו טעם עקירה ור"ג סבר כמאן דאמר פותחין לפיכך הוצרך ישוב הדעת לחשוב איזה פתח ימצא לו ואינו נ"ל כלל פתרון זה לפרש אין פותחין שאין צריך לפתוח שום פתח ויוכל לעוקרו בלי שום חרטה שיתחרט השואל דדבר זה אינו עושה כ"א הבעל שמפר בלי שום חרטה שתעשה אשתו והיא נקראת הפרה אבל החכם אם אינו מתחרט השואל אינו יכול להתיר לו והוא הנקראת התרה שמתיר את קשר נדרו ועוקרו מעיקרו ע"י החרטה ופתרון אין פותחין בחרטה לא נאמר להקל אלא להחמיר ופותחין בחרטה נאמר להקל והאי פותחין הוא כמו פתח פיך לאלם שהוא שואלו כלום נתחרטת במה שנדרת אם הוא אומר נתחרטתי מתירין לו מיד ואע"פ שלא אמר האו מאליו כשבא להישאל נתחרטתי החכם פתח לו ושאולו נתחרטת במה שנדרת אם הוא אומר נתחרטתי מתירין לו ומ"ד אין פותחין סבר אם לא אמר הנשאל מאליו נתחרטתי יאן החכם אומר לו שמא נתחרטת שאסור לפתוח לו פתח בענין זה שמא נשים טענת שקר בפיו אלא צריך החכם למצוא תחבולה וסיבה שיאמר לו אדעתא דהכי מי נדרת אם הוא אומר לאו מתירין לו ורבן גמליאל סבר אין פותחין בחרטה שאסור לפתוח לו ולשואלו אם נתחרט אלא כיון שהנשאל לא אמר מאליו נתחרט החכם צריך למצוא לו פתח שיתחרט ומש"ה פתח לההוא גברא יש ביטה וגו' כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב שהראה לו כי חטא ואמר לו אלו ידעת שתחטא בשעת נדרך כלום הייתי נודר ואמר לאו והתירו ומפני שהי' סובר כי אין פותין בחרטה והי' צריך היא למצוא לו פתח שיתחרט לא רצה להתיר לא רכוב ולא עומד אלא מיושב מפני שהי' צריך יישוב הדעת למצוא לו פתח יפה שיתחרט בכל לב אבל מאן דסבר פותחין בחרטה לא ה' צריך שום כיון ויישוב הדתע שכיון שהוא פותח לו פתח ומלמדו טענה שיאמר הנשאל נתחרטתי והיא מתיר לו מה כיון צריך בזה הלכך מפירץ נדרים בין רכוב בין מהלך בין מעומד תדע דר"ג סבר אין פותחין דהא רבב"ח דאמר הכא פתח ליה ר"ג לההיא גברא ס"ל דאין פותחין בחרטה כדאמרי' בפ"ד דנדרים ועיין שם בקונטרס שביארתי הדברים יפה וכך מצאתי שגם ר"ת פירש כדברי:

גמ' והאמר ר"נ ל"ש כו' אבל שתה יותר מרביעית כ"ש שדרך טורדתו כו' עכ"ל ולא ניחא ליה למימר דדרך מיל ושינה כל שהוא טורדתו ביותר מרביעית אבל ג' מילין אינו טורדתו אלא מפיגו אפי' ביותר מרביעית וק"ל:

תוס' בד"ה שהולכין אחר רוב כו' אע"פ שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל י"ל דאחר הפסח נעשה עכ"ל יש לדקדק בדבריהם דאימא דקושטא הוא כיון דסמוך אחר הפסח היה אין לתלות דאחר הפסח נעשה ולאו משום דאם היינו תולין בישראל היה מותר מוכח לה דרוב עוברי דרכים נכרים הם אלא אילו היינו תולין בישראל היה גם אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ויש לומר דאילו אין לנו לתלות שאחר הפסח נעשה בלאו רוב עוברי דרכים נכרים הם נמי לא הוה תלינן בישראל שעבר על לאו דלא יראה אלא דשל נכרים אבל השתא דאיכא למימר אחר הפסח נעשה תולין שפיר בישראל שעשאו בהיתר והיה מותר אי לאו משום רוב עוברי דרכים נכרים הם והוי פת של נכרים ועוד י"ל כיון דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח נמי אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן כדאמרינן בפ' כל שעה בלאו רוב עוברי דרכים נכרים הם אלא במחצה נכרים ומחצה ישראל נמי הוה שרי דספיקא דרבנן לקולא אבל לענין פת של נכרים ניחא דאי הוה תלינן במחצה ישראל ומחצה נכרים אדרבה הוי שרי דספיקא דרבנן לקולא דפת של נכרים אינו רק איסור דרבנן מיהו ק"ק *) לפי זה מה שכתבו לקמן דאי ס"ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה עכ"ל הא כיון [א] דספיקא הוא דשמא אחר הפסח נעשה שרי דספיקא דרבנן לקולא ויש לומר דלאו דוקא קאמרי דספק הוא שמא נעשה בפסח אלא כיון דסמוך לפסח היה כ"כ אית לן למימר מספק טפי שבפסח נעשה ע"י נכרים ודו"ק היטב:

בד"ה ולמדנו כו' והא דתנן בהניזקין מפרנסין כו' ההיא נמי שריא מפני דרכי שלום עכ"ל משום דלכאורה דה"ק דלכך צוה לפרנס עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום אבל הא דשרי לפרנסם לאו משום דרכי שלום הוא אלא דלית ליה כלל איסורא דלא תחנם ותרצו דאינו כן אלא דשריותא דהתם נמי עם עניי ישראל דוקא הוא משום דרכי שלום אבל הכא דליכא משום דרכי שלום אית ליה שפיר איסור דלא תחנם ודו"ק:

ע"ב והרבה דברים למדנו כו'. ולא קאמר נמי דלמדנו ממנו דבעי עיטוף בנדרים כמו בברכת המזון שהרי קתני נתעטף וישב כו' דאפשר דלא נתעטף ר"ג אלא משום דנשיא הוה וק"ל:

רכוב שאני השתא כו'. בטור א"ח סי' צ"ט כתוב דבר זה בשם בעל ה"ג ולא ידעתי למה כתב כך בשם ה"ג כיון דגמרא ערוכה היא וק"ל:

פתח ליה ר"ג כו' יש בוטה כמדקרות כו' מפורש פרק ד' דנדרים ע"ש:

שלימין מעבירין כו' והך גלוסקא דלעיל בעובדא דר' גמליאל במקום שרוב עוברי דרכים נכרים והם ודאי פרוצים בכשפים וצ"ל דלאו גלוסקא שלימה הוה וק"ל:

ופתותי לחם וגו' האי קרא בדורות הראשונים כתיב ואז לא היו פרוצים בכשפים אלא שבאותן נשים שהיו מכשפות מדבר הכתוב ומוכח מיניה דשייך נמי כישוף בפתיתין וק"ל:

רש"י בד"ה שחמצו כו' היה הס"ד:

בד"ה אין פותחין כו' עקירה ר"ג כו' הד"א:

תוס' בד"ה שכיון רבן גמליאל כו' מבגאי גזר כו'. נ"ב פי' דינה בת יעקב ומבגאי כלומר נכרי אחד מל עצמו בכדי:

בד"ה פותחין כו' שיפייסוך קסבר אין פותחין כו' כצ"ל:

בא"ד איבעית נדר כו' כצ"ל. ונ"ב פי' מחמת ביעתותא דאחרים נדרת:

גמרא ולמדנו שהולכין אחרי רוב ע"ד. נראה דר"ל אף דר"ג חייש למיעוטא כר"מ כדאיתא (בחולין ו) מ"מ לא סמיך עליה להקל אף באיסור פת עו"ג דדבריהם:

רש"י ד"ה דשקלן. להטעות את עמי. כצ"ל:

תוס' ד"ה פותחין. (בסה"ד) ור"ג סבר אין פותחין כו'. כצ"ל:

גמרא א"ל רב אסי לרב אשי. נ"ב נראה דכמה רב אסי וכמה רב אשי הוו:

שם משום ר' "אלעזר". כצ"ל:

וְהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב. הוצרך לפרש המקומות להודיע שבחו של רבי אלעאי, שהלך ברגליו בדרך רחוק כזה לכבוד הנשיאות ולכבוד התורה.

מַבְגָּאִי, טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ מֵאִלָעִאי!. יש להקשות בזה ממה שאמרו בגמרא (דחולין דף צד.) אמר שמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעתו של גוי, והא דשמואל לאו בפירושא אתמר אלא מכללא אתמר, דשמואל הוה קעבר במברא, אמר ליה לשמעיה פייסיה למבוריה, פייסה ואקפד, מאי טעמא אקפד? אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהבה ניהליה בעד דשחוטה עיין שם. ואם כן הכא איך נתן לו הגלוסקין בסתם, שזה סובר שהיא מותרת להם ויש בזה גניבת דעת?
ונראה לי בס"ד דהתם אף על גב דהגוים אוכלים טריפה ואין חוששים עם כל זה הם יודעים דאינה טריפה עדיפה, משום דאיכא טרפיות שהם מחמת חולי כמו חסרון המרה ונקיבת הדקין וכיוצא, אלא שהם אוכלים ואין חוששים לעצמן, ומאחר דגם לדידהו הכשירה עדיפה להכי כיון דנתנה לו בתורת כשירה יש בזה גניבת דעת ואיקפד שמואל. אך כאן בגלוסקין אין חסרון בגוף הככר כלל, ואצל הכותי לא יש הפרש בין ככר זו לככר המותרת לנו כלל, ולכן לא חש להודיעו.
וכיוצא בזה שמעתי שהשיב חכם אחד לאותם האפיקורסים שעשו עמו ויכוח לפני המלכים על כמה דברים הכתובים בתלמוד, ובכלל הא דאמרו כתוב בתורה (שמות כב, ל) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ, וחכמים שלכם אמרו לכלב ולא לגוי הרי עשיתם הכלב עדיף מגוי! והשיב להם כמה טרפיות הם דאיסורם משום חולי, ולכן נצטווינו שלא ניתן שום טריפה לגוי כדי שלא נעשה לו נזק בידינו, כי זה הכלל מאי דסני לך לחברך לא תעביד (שבת לא.), ולכן אמרו לכלב ולא לגוי ולא עשו חילוק בין טרפות לטרפות.
ועוד נראה לי בס"ד דהתם חייב ליתן לו שכר הספינה ולא היתה מתנת חנם לכך אסור לגנוב דעתו, אבל כאן מתנת חנם יהיב ליה ולכך אינו מחוייב לפרש לו גוף המתנה שלא יטעה בערך שלה, ומשום איסור מתנת חנם ליכא דהיה כבד עליהם טלטול הככר ועל ידי שנתנו לגוי ניצול מטורח טלטולו.
ועוד נראה לי דהתם היה האיסור ברור ואי אפשר לבא לידי היתר, אך כאן איסור הגלוסקין הוא מספק, כי לא נודע אם הוא של ישראל או של גוי, ואפשר שיהא ישראל ויכיר בטביעות עין ובסמנים שהיא שלו ויהיה מותר באכילה.
ובזה ניחא לתרץ קושיית רבני אשכנז ז"ל שהביא הרב פתח עינים ז"ל מאחר דקאמר כיון רבן גמליאל ברוח הקודש מנ"ל למילף דאזלינן בתר רוב עוברי דרכים אימא ידע רבן גמליאל ברוח הקודש שהיא פת גוים עיין שם. ולפי האמור ניחא דאם ידע ברוח הקודש שהיא פת גוים אם כן איסור שלה ברור ואי אפשר שתבא לידי היתר ואיך נתנה לגוי בסתם, והלא יש בזה גניבת דעת וכאמור לעיל, אלא ודאי דרבן גמליאל לא כיון ברוח הקודש על הפת כלום, ועודנו ספק שאפשר לבא לידי היתר, ואסרו משום דאזיל בתר רוב עוברי דרכים:
ועוד נראה לי בס"ד לתרץ קושיתינו הנזכרות, דהכא רבן גמליאל דקדק לומר 'גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ' ולא אמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מֵאִלָעִאי' ובתיבת הַלָּלוּ מחוי במחוג שיש באלו הגלוסקין איזה שינוי והפרש מגלוסקין אחרים אם לרעה אם לטובה, ובזה פתח לו פתח לשאל ולחקור מה טיבן של גלוסקין הללו, וכיון דפתח לו פתח לשאל שהודיעו בזה שיש איזה שינוי בגלוסקין ההם, אין מחוייב לפרש לו השינוי שיש בהם אם לרעה אם לטובה אם לא ישאל ויחקור על זה ממנו.

וּמַה שִּׁמְּךָ? 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי. יש לדקדק למה הוצרך לומר שְׁמֵנִי, די שישיב לו מַבְגַּאִי מאחר שהוא שאל אותו מַה שִּׁמְּךָ? ועוד יש להבין למה שאל תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? והיה לו לשאל מיד אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? כיון שהוא מטרת שאלתו כדי לידע אם כיון רבן גמליאל ברוח הקודש ובשאלת 'מֵהֵיכָן אַתָּה' לא יתברר זה?
ונראה לי בס"ד כי מנהג העולם אין קורין את האדם בשם העצם שלו בעת שמדברים בעדו או עמו, אלא קורין אותו בשם עירו כגון ירושלמי חברוני אשורי וכיוצא, או קורין אותו בשם כינוי משפחתו כגון לוריא סתהון וכיוצא. גם יש בני אדם ניכרים שהם מעיר פלונית מחמת אופן מלבושיהם או מכח לשונם או ממראה פניהם, ולכך תחלה נסתפק אולי יש עיר ששמה מבגא, ויודע רבן גמליאל תכסיס מלבושיהם של אנשי אותה העיר, והכיר לזה הגוי שהוא מאנשי אותה העיר מסדר המלבוש שלו, או מחמת ששמע לשונו שהיה מדבר בדרך, או הכירו ממראה פניו, ולכך קראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא.
ולכן שאלו תחלה מֵהֵיכָן אַתָּה? וכשאמר לו מֵעֲיָירוֹת שֶׁל בּוּרְגָּנִין, הבין שלא קראו על שם העיר, ואז שאלו מַה שִּׁמְּךָ?? רצונו לומר שם העצם שלך, והשיב 'מַבְגַּאִי' שְׁמֵנִי רצונו לומר שם העצם שלי הוא זה ואינו שם כינוי משפחתי, ואז שאלו אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? והשיב לָאו. ובזה נתברר אצלו שכיון רבן גמליאל ברוח הקודש, ואם היה שואל שאלה זו מתחלה לא היה מתברר אצלו דכיון ברוח הקודש אף על פי שהיה אומר לו הגוי שלא הכירו רבן גמליאל מעולם, דיש לומר אולי יש עיר אחת ששמה מבגא ואנשיה ידועים וניכרים הן מחמת אופן המלבושים שלהם או מחמת לשונם או מחמת מראה פניהם וקראו מַבְגַּאִי על שם אותה העיר ששמה מבגא. ולכן אחר שבירר ספיקות אלו ששם מַבְגַּאִי אינו לא שם עירו ולא שם משפחתו אלא הוא שם העצם שלו, אז שאלו שאלה הג' אִם הִכִּירְךָ רַבָּן גַּמְלִיאֵל מֵעוֹלָם? שבזה הגיע למטרת חקירתו.

לָמַדְנוּ שֶׁאֵין מַעֲבִירִין עַל הָאוֹכְלִין. פירוש אין לומר דאמר לו שיטלם בשביל שיהנה רבי אלעאי ממציאה זו, דאם כן למאי הוצרך לומר לו 'מִן הַדֶּרֶךְ' דדי לומר טוֹל גְּלוּסְקִין הַלָּלוּ, אלא ודאי משום איסורא קא אמר ליה דאין מעבירין על האוכלין.

וְהַרְבֵּה דְּבָרִים לָמַדְנוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. יש לדקדק למה ברישא נקט מניינא דאמר 'וּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ' ובהא לא נקיט מניינא?
ונראה לי בס"ד משום דלמודים אלו דנקיט בסיפא אינם שוים, שיש בהם לימודים רפויים שאינם מוכרחים דיד הדוחה נטויה לדחות, דמה שאמר דֶּרֶךְ מְפִיגָה אינו מוכרח, דיש לתלות ההפגה בזמן ולא בדרך.
וכן מה שאמר אֵין מְפִירִין מְהַלֵּךְ אוֹ עוֹמֵד אוֹ יוֹשֵׁב אינו מוכרח, דיש לומר לעולם מפירין מהלך ועומד אך רבן גמליאל הוה ניחא ליה בישיבה בשביל מנוחת גופו דקץ ברכיבה, אך שאר לימודים דְשִׁכּוֹר אַל יוֹרֶה וכן שִׁעוּר רְבִיעִית מְשַׁכֵּר אלו הם הכרחים, ולכן לא עשו ללמודים אלו מספר דאינם בהשוואה אחת.
אי נמי נראה לי בס"ד ברישא כל אותם שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים לָמַדְנוּ מדיבור אחד של רבן גמליאל ברגע אחד, והוא ממה שאמר 'טוֹל גְּלוּסְקִין מִן הַדֶּרֶךְ' ולכן נקיט בהו מניינא בעבור חיבתן, לומר דברי אחד הוליד שלשה דברים, כאדם שאומר אשה אחת ילדה שלשה בנים בכרס אחת. ולכן נקיט 'שְׁלֹשָׁה' לרבותא ולחיבתם, מה שאין כן בסיפא למדנו כל דבר בפני עצמו בזה אחר זה ולמה אצטריך למנקט בהו מניינא?

כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר. נראה לי לעולם רבן גמליאל היה הולך לעיר כזיב כמו שאמרו ברישא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ מֵעַכּוֹ לִכְזִיב, מה שאמרו כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְזִיב, בָּא אֶחָד לִשָּׁאֵל עַל נִדְרוֹ, לא הגיע לעיר כזיב ממש, אלא הגיע לכפרים קטנים אשר המה סביבות עיר כזיב ונקראים על שמה, וְסֻלָּמָהּ שֶׁל צוֹר היה סמוך לעיר כזיב, וכאשר הגיעו שם עדיין לא נכנסו לעיר כזיב ממש.

"יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב, וּלְשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא" (משלי יב, יח) כָּל הַבּוֹטֶה, רָאוּי לְדָקְרוֹ בַּחֶרֶב, אֶלָּא שֶׁלְּשׁוֹן חֲכָמִים מַרְפֵּא. יש לדקדק הוה ליה למימר 'כְּמַדְקֵר חֶרֶב' ולמה אמר 'מַדְקְרוֹת' לשון רבים?
ונראה לי בס"ד על פי מ"ש בס"ד בחידושי הלכות הטעם שתקנו חכמינו ז"ל לכפול לשון ההתרה ג' פעמים מֻתָּרִים לָךְ, ועוד הוסיפו גם כן ג' פעמים שְׁרוּיִים לָךְ, ועוד ג' פעמים מְחוּלִים לָךְ, ומן הדין כיון שאמרו לו פעם אחת מֻתָּרִים לָךְ הותר הנדר?
ואמרתי בס"ד טעם לזה, דקיימא לן אם נשבע על דבר אחד כמה פעמים צריך לו כנגד כל פעם התרה בפני עצמה, כי אחר שתהיה הראשונה מותרת אז תחול השניה וצריך לה התרה שנית וכן על זה הדרך, ולכן מאחר שיזדמן שהאדם מוציא מפיו כמה שבועות על דבר אחד בזה אחר זה, ובפרט אותו הנשבע מתוך כעס ואינו שם על לבו כמה פעמים הוציא שבועה מפיו, ואינו מרגיש לומר בפני בית דין כך וכך נשבעתי, לכך תיקנו לשון ההתרה כפול ומכופל כדי שיהיו ניתרים כמה שבועות בהתרה זו בלשונות אלו שאומרים בזה אחר זה ועל הרוב לא ימצא מוצא מפיו שבועה תשעה פעמים.
ובזה יובן יֵשׁ בּוֹטֶה כְּמַדְקְרוֹת חָרֶב לשון רבים שנשבע על דבר אחד כמה פעמים בזה אחר זה שראוי לו מַדְקְרוֹת רבים כנגד השבועות, אך לְשׁוֹן חֲכָמִים שתקנו בהתרה לשון כפול כמה כפולים הוא מַרְפֵּא לתקן דבר זה דעביד איניש ולאו אדעתיה.

וְלָמַדְנוּ שֶׁהוֹלְכִים אַחַר רֹב עוֹבְרֵי דְּרָכִים. מקשים, דין זה פשוט הוא בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא, וכל דפריש מרובא פריש. ונראה לי בס"ד דאפשר היה מנהגם מקודם שרוב הנחתומין ובעלי בתים עושים שינוי בצורת הפת של ישראל ואינו דומה לפת של גוים, וכאן קא משמע לן אף על גב דאיכא שינוי בפת ישראל על הרוב, ואותה הגלוסקא לא היה בה שינוי, עם כל זה הולכין אחר עוברי דרכים.

גמרא ולמדנו שיכור אל יורה. עיין בסנהדרין דף מב ע"א תוספות ד"ה והעוסקים:

רש"י ד"ה מאי קראה וכו' ועי"כ נשמעה תפלתם. עיין חולין דף ב ע"ב תוספות ד"ה אבל אמר. ועיין תשובת מהר"ם פאדוואה ס"ס עט:

בעין משפט אות ג' טוש"ע א"ח סימן קפ. ליתא שם מזה והובאה במ"א סי' קעא ס"ק א:

תד"ה ולמדנו דשמא לא ס"ל לר"ג להא דר"י, ק"ל דא"כ הו"ל לומר ש"מ ארבעה דכמו דחשיב דס' חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, והיינו דלא סבר בזה כריה"ג לחשוב דש"מ דסבר מותר ליתן לנכרי מתנת חנם דלא כר"י:

באותה שעה למדנו שכיוין רבן גמליאל ברוח הקדש וג' דברים למדנו באותה שעה וכו' שהולכין אחר רוב עוברי דרכים ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח וכו'. מקשים רבני אשכנז שכיון דר"ג היה לו רוה"ק מהיכן למדנו שהולכין אחר רוב עוברי דרכים אימא שר"ג ידע ברוה"ק שהם של גוי וליכא למשמע מינה שהולכים אחר רוב עוברי דרכים עכ"ד. ואפשר לומר דמדקאמר ר"ג לר' אלעאי טול גלוסקין אלו מן הדרך משמע שיטלם לפי שאין עוברים על האוכלים וז"ש טול מן הדרך ומוכח שיטלם בשביל זה ולא יאכלם ור' אלעאי מוכרח שהבין שהטעם שהולכים אחר רוב עוברי דרכים שעדין לא ידע שר"ג יש לו רוה"ק עד אח"ך שאמר מבגאי טול וכו' וחקר ר' אלעאי מן הגוי וידע שלא הכירו וכיוין ברוה"ק. וכיון דר' אלעאי כשא"ל טול גלוסקין דמשמעו שלא יאכלם הבין שהטעם שהולכים אחר רוב עוברי דרכים וסבר וקביל ואח"ך ר' אלעאי לא קאמר מידי ודאי דאיכא למשמע הכי. א"נ אפשר לומר דאי דינא הוא דאין הולכים אחר רוב עוברי דרכים הו"ל לר"ג לומר לר' אלעאי טול גלוסקי גוי מן הדרך וכלומר דידע ברוה"ק שהם של גוי ולא יטעה ר' אלעאי לומר שהולכים אחר רוב עוברי דרכים וכמו שאח"ך הודיע שמכוין ברוה"ק וקרא מבגאי טול הול"ל קודם טול גלוסקי גוי אלא ודאי שהגם שלא נודע הולכים אחרי רוב עוברי דרכים. א"נ אפשר לומר דכיון דפשיטא ליה שהולכים אחר רוב עוברי דרכים להכי שפר קדמיה לומר שהוא טעמו של ר"ג שהולכים אחר רוב עוברי דרכים ואין לנו לתלות ברוה"ק דפשוט היה בלאו דר"ג דהולכים אחר רוב עוברי דרכים וכמ"ש הרב מהר"ש יפה ביפ"ת סוף ויקרא רבה דלהכי המדרש שם לא למד מדר"ג שהולכים אחרי רוב עוברי דרכים שהוא דבר פשוט ואין אנו צריכים ללמוד מר"ג ע"ש:
הגם הלום חזיתיה לרב רחומי בס' דרך המלך שהדפיס מחדש בדף ו' שהביא קושיא זו. ותירצה וממילא פשיט מאי דנסתפק הוא נר"ו בחמץ שעבר עליו הפסח אי אתו אחריני למיכל מיניה כי לא ידעו שעבר עליו הפסח אי מחוייב בעל החמץ להודיעם שהוא אסור שעבר עליו הפסה ופשיט לה מסוגיין דקשה קושית רבני אשכנז ומוכרח לומר דסבר דאם ר"ג ידע שהוא של גוי לא היה מחוייב לומר לרבי אלעאי שהוא של גוי ולא יאכלנו. ואמאי אפיקיה מר' אלעאי ויהביה למבגאי הרי כל שלא ידע ר' אלעאי שהוא של גוים שריותא גביה ואין מחוייב ר"ג לומר לו אלא ודאי דאזלי' אחרי רוב גוים ואסור לר' אלעאי מגזרת חכמים ומכאן ראיה שאם ראה ישראל אוכלי חמץ שעבר עליו הפסח אינו מחוייב להודיעם זהת"ד. ושם ראיתי שהביא דברי הרב מר קשישא כמהר"י פורמיגיינ"י ודחאם. והרואה יראה שתירוץ הרב מהרי"ף הנז' לקושית רבני אשכנז הוא תירוצנו דלעיל בסגנון אחר וכפי דרך שדרך מהרי"ף שפיר קמותיב. אבל נראה דבסגנון שדרכנו בעניותנו ליכא למדחי וסליק שפיר לישוב הקושיא הנז' דכיון דאיכא למימר דהולכין אחר רוב עוברי דרכים אם איתא דאינו כן ואסרם לר' אלעאי מטעם דידע ברוה"ק שהם של גוי הו"ל לר"ג או לר' אלעאי לרמוז ומדסתמו מלתייהו שמעינן שפיר שהולכים אחר רוב עוברי דרכים ולא היה צריך לר"ג לומר שידע ברוה"ק בהדיא ותסגי ליה רמז קל כמש"ל ומאחר דיש מקום לישב הקושיא הנז' כמש"ל ממילא נדחית הראיה הנז' וכבר כתב מר אהבה נר"ו בדחייתו למהרי"ף דמאן דיליף דינא צריך לחקור ולהבין ולבקש לאמיתו דלא יהא שום פרכא וכו' ע"ש ומדויל ידיה משתלים. ותו דאפילו יהבי' כל דיליה דהרואה למי שרוצה לאכול חמץ שעבר עליו הפסח בבלי דעת שהוא חמץ שעבר עה"פ אינו מחוייב להודיעו מ"מ אפי' תימא הכי מסתברא דאין לבעל החמץ או למי שידע שעבר עה"פ ליתנו בידים לאשר לא ידע והכא ר"ג קאמר אלעאי טול גלוסקין. ועפ"ז אין מקום להקשות אמאי תברא ר' אמי לפנכא הי"ל ליתנה למי שלא ידע ונדחק בזה דף ו' ריש ע"ג דודאי אין ליתנה בידים אלא שהוא נר"ו לא ירד לחילוק זה דאזדא ליה ראיתו. ומה שהקשה מהר"י פורמיגיינ"י דנימא דנתן לגוי בשכר לויה לק"מ דמסתברא שאחר שהיו ביד ר' אלעאי דאם אוכלם מברך עליהם ומעלה ניצוצות הקדושה ומתקנם לא היה מוציאם ונותנם לגוי ומי חסריה לר"ג לתת לו לגוי איזה דבר:
עוד זאת אדרש על רחימתין עזיזא הרב הנז' דהרי קושית רבני אשכנז חיילא נמי במאי דקא' ולמדנו שחמצו של נכרי אחר הפסח מותר בהנאה וכתבו התוספות וז"ל מדנתנו לנכרי דאיכא טובת הנאה דנכרי כדפי' בקו' דאי ס"ל דאסור בהנאה הי"ל לאסור מספק דבפסח נעשה עכ"ל ופירש מהרש"א דלאו דוקא ספק אלא כיון דסמוך לפסח היה כ"כ אית למימר מספק טפי שבפסח נעשה עכ"ל. והשתא תקשי לימא דסבר דאסור בהנאה וברוה"ק ידע דנעשה אחר הפסח ואין כאן לימוד ובהכי לא שייכא תירוצו. ומוכרח לומר דהלימוד הוא דמאחר דיש לומר דסבר מותר בהנאה אם איתא שהוא סבר אסור הו"ל לרמוז דמשום דידע דנעשה אחר הפסח נתנו לגוי ומדסתם ילפינן דסבר דמותר. וכן י"ל לחלוקת עוברי דרכים כמש"ל וליכא למילף לנדונו. ותו דנראה פשוט דהגם דלימודים אלו נראה דלמד תנא דברייתא מ"מ ודאי ר' אלעאי הוא שלמד לימודים אלו. ותו ליכא לאקשויי דילמא משום דידע ברוה"ק דר' אלעאי מאריה עובדא וידע שפיר דכן הוא דעת ר"ג מצורת הענין ומדברי ר"ג ואהימנותיה סמכינן. ובעיקר הדין כתבתי במקום אחר שדעתי הקצרה דחייב להודיע שהוא חמץ דעבר עליו הפסח וכדעת הרב מהר"י פורמיגיינ"י:

(סד ב) שאני יין האיטלקי דמשכר טפי.—עי' מ"ש בסנהדרין ע ע"א.

בעל בנכסי אשתו. בעי למיעבד בהו מצוה דמילתא דתווהו בה אינשי נמי היא ושלטא בהו עינא בישא: אפילו כותב בהו תפילין. .. נמי מיקיימו בידיה: מאי קראה. דעל ידי דעבד בהו מצוה מיקיימי בידיה דכתיב וידר ישראל וגו' והחרמתי לשון הקדש ועל ידי כך נשמעת תפלתם ונפלו בידם: ושינה כל שהוא. או זו או זו: ניטפל לו רבי אלעאי. נתקרב אצל הנכרי: מבגאי שמני. כך שמי: אין מעבירין על האוכלין. המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור עליהן ולהניחן שם: שהולכין אחרי רוב עוברי דרכים. מדלא שרא ליה לר' אלעאי למיכלינהו דאחזקינהו בחזקת פיתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הן: שחמצו של נכרי. שאחר הפסח היה: מותר בהנאה. כגון הכא דאיכא טובת הנאה לנכרי: לזה שעמו. לר' אלעאי: לסולמא של צור. מעלות הר גבוה: אבל יותר מרביעית כו'. וכיון דיין האיטלקי הוה ומשכר טפי הוה ליה כיותר מרביעית: רכוב שאני. דאין לו טורח הדרך: לרמי בר אבא נמי. דאמר דרך מיל והכא תני שלש מילין לא תיקשי דרכוב שאני דאין לו טורח ולפיכך אין מפיגו כל כך: תנאי היא. במסכת נדרים: פותחין בחרטה. צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר לדעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן הוא לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו: אין פותחין. אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקרו אע''פ שאינו מוצא לו טעם עקירה רבן גמליאל סבר כמאן דאמר פותחין לפיכך הוצרך ישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו: כל הבוטה. הנודר נדר: ראוי לדוקרו. דלמא לא מקיים ליה והיינו פתח דקאמר ליה אילו היית יודע שאסור לנדור וחייב מיתה אתה עליו כלום היית נודר ואמר ליה האיך לא: אלא לשון חכמים מרפא. שמתירין לו נדרו: פתיתין אין מעבירין עליהן. אלא נוטלין אותן דליכא למיחש לכשפים: ואפתיתין לא עבדן. כשפים: דשקלן באגרייהו. פתיתי לחם לעשות כשפים מדברים אחרים והכי קאמר נביא בשביל פיתותי לחם שנותנים לכן בשכרכן חיללתן את שמי בתוך עמי שהייתן עושות בהן כשפים לנביאי הבעל להטעות את עמי:

שכוון רבן גמליאל ברוח הקדש. אע''פ שהיה שם זה רגיל באומות כדאמרינן בפרק שני דמכות (דף יא.) תמן אמרין שכם נסיב מבגאי גזר מכל מקום חשיב ליה כוונה ברוח הקדש וההיא דסוף יבמות (דף קכב:) שאמר ליה יפה כוונת שאריה שמי כך קורין אותי בעירי לא שכוון אותו האיש ברוח הקדש שלא קראו אריה אלא על שם כחו: שהולכין אחר רוב עוברי דרכים. כדפירש בקונטרס מדלא שרי ליה לר' אלעאי למכלינהו דאחזקינהו בחזקת פתן של נכרים שרוב עוברי דרכים נכרים הם דאם היינו תולין בשל ישראל היה מותר אף על פי שאחר הפסח היה בסמוך דבישראל יש לומר דאחר הפסח נעשה: ולמדנו שחמצו של עכו''ם אחר הפסח מותר בהנאה. מדנתנו לעכו''ם דאיכא טובת הנאה דעכו''ם כדפירש בקונטרס דאי ס''ל דאסור בהנאה היה לו לאסור מספק דשמא בפסח נעשה וא''ת והיאך נתן ר''ג והא דריש ר''י בסוף פ''ק דע''ז (דף כ.) לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם ואע''ג דלעכו''ם המכירו שרי אפילו לר''י דהא מוקמינן כר''י ההוא דשולח אדם ירך לעכו''ם בפסחים בפרק כל שעה (דף כב.) ותניא בתוספתא [דע''ז פ''ג] דאם היא שכינו מותר מפני שהוא כמוכרו לו מ''מ הכא הא אמרינן שלא היה מכירו רבן גמליאל מעולם ויש לומר דשמא לא סבר לה ר''ג להא דר''י אי נמי כיון שהיה העכו''ם מתלוה עמהן בדרך שרי דחשיב כמוכרו לו והא דתניא בהניזקין (גיטין דף סא.) מפרנסין עניי עכו''ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ההיא נמי שרי משום דרכי שלום: פותחין בחרטה. פי' בקונטרס צריך לחכם למצוא פתח לשואל שיהא לו פתחון פה לומר על דעת כן לא נדרתי ואילו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ונמצא נדר נעקר מאליו אין פותחין אין צריך לפתוח לו בחרטה אלא החכם עוקר אע''פ שאינו מוצא לו טעם עקירה ר''ג סבר כמ''ד פותחין לפיכך הוצרך יישוב הדעת לחשב איזה פתח ימצא לו ע''כ לשון הקונטרס וקשיא לר''ת דהא רב נחמן גופיה שמעינן ליה בהדיא בפרק ד' נדרים (דף כב:) דאמר הלכה פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל ובפ' נערה המאורסה (שם דף עז:) נמי קאמר רב נחמן הלכה נשאלין לנדרים מעומד יחיד ובלילה ופריך עלה מהא דר''ג וכתוב בכל הספרים ר''ג סבר אין פותחין בחרטה למיעקר נדרא בעינן ובעי לעיוני להכי ישב ורב נחמן סבר פותחין בחרטה ואפילו מעומד אלא שיש ספרים שהגיהו איפכא על פי פירוש הקונטרס דהכא בשמעתא ועוד דאמר בסוף אלו מותרין (שם כ.) בשלמא מחמירין עליו דלא פתחינן ליה בחרטה משמע דאין פותחין היא חומרא ועוד אמר בריש ד' נדרים (דף כא:) דרב הונא סבר פותחין בחרטה מההוא דאתא לקמיה ואמר ליה לבך עלך ורבה בר בר חנה דאמר ליה לההוא דאתא אלו אתו י' בני אדם שיפייסוך קסבר אין פותחין בחרטה מפרש ר''ת פותחין בחרטה היינו ששואלין אותו אם הוא מתחרט על מה שנדר שאומר לו כדו תהית או לבך עלך או בעית נדר (שם) ושרינן ליה בהכי ור''ג סבר אין פותחין להתיר לו בחרטה לחוד שמתחרט בו על מה שנדר אלא צריך למצוא פתח לנדרו כגון שאומר לו אילו באו עשרה בני אדם שיפייסוך וכדפתח ר''ג לההוא טייעא ששואלין אותו אדעתא דהכי נדרת שצריך לטרוח הרבה ולחשוב באיזה ענין ימצאו לו פתח לנדרו: כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב. בפרק ד' נדרים (דף כב.) אמר דלא פתחינן ליה בהא דמתוך יראה יאמר אדעתא דהא לא נדר אף על פי שמשקר ועוד פסקינן התם הלכה פותחין בחרטה:

דף סד - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד