עירובין סט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סט - א

והתנן: מי שנתן רשותו שיש לו בחצר או במבוי, ובכל זאת הוציא מביתו לאותו מקום שביטל - בין שהוציא בשוגג, בין במזיד, הרי הוא אוסר, דברי רבי מאיר.

הרי חזינן, שאם מוציא המבטל את כליו לחצר - אוסר!

אמר רב יוסף: אימא הכי: אינו אוסר, לדעת רבי מאיר!

ואילו אביי אמר תירוץ המשאיר את הגירסא:

לא קשיא.

כאן - בברייתא, ובמשנה דריש פירקין - מיירי, שכבר החזיקו בני מבוי במבוי. וכדקתני בהדיא, ולכן אינו אוסר אפילו אם חזר והחזיק.

כאן - במשנה דמייתינן - מיירי, שלא החזיקו עדיין בני מבוי במבוי, שאז הוא יכול לחזור ולהחזיק.

והתניא בהדיא, כדברי אביי:

א. ישראל ששכח לערב, אם עד שלא נתן רשותו עבר בשבת והוציא.

הרי בין הוציא בשוגג, בין במזיד ובפרהסיא [תוספות] - שמומר הוא לחלל שבת - יכול עתה לבטל, דברי רבי מאיר, דסבירא ליה מומר מבטל.

רבי יהודה אומר: רק אם הוציא בשוגג יכול עתה לבטל, אבל אם הוציא במזיד ובפרהסיא - דהוה ליה מומר - אינו יכול לבטל.

ב. מי שנתן רשותו, והוציא מביתו לרשות שביטל, בין בשוגג בין במזיד - הרי זה אוסר מפני שחזר והחזיק, דברי רבי מאיר. [ובשוגג גזרו אטו מזיד].

רבי יהודה אומר: הוציא במזיד אוסר. בשוגג - שאין כאן כוונה להחזיק - אינו אוסר, ולא גזרינן שוגג אטו מזיד!

ג. אמר רבי מאיר: במה דברים אמורים שיכול לחזור ולהחזיק ברשותו אחר שביטלה, בשלא החזיקו בני מבוי במבוי.

אבל אם כבר קדמו והחזיקו בני מבוי במבוי

- בין שחזר והחזיק בשוגג ובין במזיד, אינו אוסר.

וכתב רש"י כי בהכרח ש"במה דברים אמורים" הם דברי רבי מאיר, או דברי הכל, ואין הם המשך דברי רבי יהודה.

כי לדעת רבי יהודה, הרי לפי לשונו במשנה לא מועילה כלל חזקה, ויכול המבטל תמיד לחזור בו.

ואילו לפי לשונו בברייתא, אמר להם רבי יהודה שימהרו להחזיק היות ומומר הוא כעובד כוכבים, ואם לא יחזיקו עד שתחשך יאסור עליהם ולא יוכל לבטל להם.

ולפי לשון זו לעולם מועילה לרבי יהודה חזקה. ואם כן, אם ישראל ביטל והחזיקו ברשותו שוב אינו יכול לחזור בו, ואתיא "במה דברים אמורים" לדברי הכל.

אמר מר: רבי יהודה אומר בלשון אחרת:

מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם, כיון דבטולו של מומר לא מהני.

ותמהינן: אלמא צדוקי - נכרי הוא לדעת רבי יהודה, מדאינו יכול לבטל.

והא אנן - במתניתין דריש פירקין - לא קתני שיש למהר לעשות את הצרכים במבוי "עד שלא תחשך", אלא: מהרו ועשו צרכיכם במבוי "עד שלא יוציא", תנן.

והיינו, דרבי יהודה סבירא ליה שאם מוציא המבטל, אף שכבר החזיקו בני המבוי במבוי, בטל ביטולו, וזהו הטעם שצריך לגמור את עשיית הצרכים במבוי עד שלא יוציא את כליו.

ומשמע כי לפני שמבטל הצדוקי את ביטולו, מועיל ביטולו של הצדוקי אף לרבי יהודה ומוכח שלפי רבי יהודה צדוקי הוא כישראל?! ומשנינן: אימא - במתניתין - מהרו ועשו צרכיכם במבוי "עד שלא יצא [ב"ח] היום". והוי כמו "עד שלא תחשך" דברייתא. ולעולם צדוקי נכרי הוא.

ואיבעית אימא: לא קשיא.

כאן - במתניתין דקתני דצדוקי אינו כנכרי

- מיירי בצדוקי מומר לחלל שבתות בצינעא.

כאן - בברייתא דקתני דהרי הוא כנכרי

- בצדוקי מומר לחלל שבתות בפרהסיא.

ורבי יהודה סבר, שמומר לחלל שבתות בפרהסיא אינו מבטל רשות, כדאמר בברייתא לעיל.

והוינן בה: כמאן אזלא הא דתניא: מומר וגילוי פנים [מפרש לה ואזיל] - הרי זה אינו מבטל רשות.

ומפרשינן בתחלה לברייתא, דקא סלקא דעתין ד"גילוי פנים" היינו חצוף.

ותמהינן: וכי "גילוי פנים" - מומר הוי?

וכי משום שהוא חצוף מומר הוא?!

ומפרשינן לברייתא: אלא הכי קאמר: מומר לחלל שבתות בגילוי פנים [שהוא מחלל שבתות בפרהסיא, והיינו גילוי פנים] - אינו יכול לבטל רשות.

וכמאן אזלא הא ברייתא?

כרבי יהודה, דאמר: דמומר לחלל שבתות בפרהסיא, הרי הוא כנכרי ואינו מבטל.

ההוא גברא דנפק שהיה נוהג לצאת בשבת לרשות הרבים, [והיה רגיל בכך - ריטב"א] בחומרתא דמדושא, קשר של בושם ממיני הבשמים, ומשאוי הוא, ואינו תכשיט אדם שיהיה מותר לצאת בו.

כיון דחזייה ההוא גברא לרבי יהודה נשיאה - כסייה. משראה לרבי יהודה הנשיא, כיסהו.

אמר רבי יהודה נשיאה: כיון שכיסהו בראותו אותי, הרי אינו נחשב כמחלל שבת בפרהסיא. וכגון זה: מבטל רשות לרבי יהודה. ^[51]

אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר? זה המחלל שבתות בפרהסיא. ומשעשה כן, חשיב כמומר לכל התורה כולה, וכל דין מומר בו.

אמר ליה רב נחמן: ממה נפשך תיקשי, כמאן קאמרת לה?

אי כרבי מאיר, דאמר בעלמא: חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה.

אפילו באחד מכל שאר איסורין שבתורה, נמי!

ואי כרבנן?

האמרי: חשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה,

הערות

^[51] וכתב הריטב"א: ההוא גברא הוציאו דרך מלבוש ולא דרך משאוי, ואף דאינו אלא איסור דרבנן, מכל מקום אינו מבטל רשות אם היה מוציאו בפרהסיא. ובתורת חיים כתב: דחזינן מהכא, דלא חשיב מומר בפרהסיא, רק כשעושה כן בפני אנשים חשובים. שהרי אדם זה חילל שבת ברשות הרבים, ונמנע מלחלל בפני רבי יהודה נשיאה, ולא מיקרי מומר לחלל שבתות בפרהסיא.

והתנן [והרי שנינו במשנה] מי שנתן רשותו והוציא, בין בשוגג בין במזיד — אוסר, דברי ר' מאיר. משמע שגם אם הוציא אחר כך, פקע ביטול הרשות! ודבריו אלו סותרים את מה שאמר בענין הצדוקי.

אמר רב יוסף: אימא [אמור, תקן] שאמר ר' מאיר: אינו אוסר. אביי אמר: לא קשיא [אינו קשה], ואפשר ליישב את הסתירה בדברי ר' מאיר כך: כאן בצדוקי שאינו יכול לבטל ביטולו — מדובר שהחזיקו בני מבוי במבוי קודם שהוציא, כאן — שלא החזיקו בני מבוי במבוי.

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מי שלא עירב, אם עד שלא נתן (ביטל) רשותו, הוציא בין בשוגג בין במזיד — יכול לבטל אחר כך, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם הוציא בשוגג — יכול לבטל, במזיד — אינו יכול לבטל, שהמחלל שבת במזיד ובפרהסיה דינו כגוי.

ואולם מי שכבר נתן (ביטל) רשותו והוציא אחר כך, בין בשוגג בין במזיד — אוסר, שפקע ביטול רשותו, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: במזיד — אוסר, בשוגג — אינו אוסר. במה דברים (דבריו של ר' מאיר) אמורים — בשלא החזיקו עדיין בני מבוי במבוי, אבל אם כבר החזיקו בני מבוי במבוי, והוציא בין בשוגג ובין במזיד — אינו אוסר.

א אמר מר [החכם בברייתא]: ר' יהודה אומר בלשון אחרת: מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם. אלמא [מכאן] שהצדוקי כגוי הוא, שאין ביטולו מועיל. והא אנן [והרי אנו] "עד שלא יוציא" תנן [שנינו]! משמע שרק עד אז יוכלו להשתמש במבוי, ומכאן שביטולו מכל מקום ביטול הוא!

ומשיבים: אימא [אמור, תקן] "עד שלא יוציא היום", כלומר עד שלא יגמר היום הששי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] לא קשיא [אינו קשה], כאן ששנינו במשנה שהצדוקי מבטל — מדובר במומר לחלל שבתות בצנעא. כאן בדברי ר' יהודה — במומר לחלל שבתות בפרהסיא, שהוא כגוי גמור, ולכן אינו יכול לבטל.

ומעירים: כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת ברייתא זו ששנינו]: מומר וגילוי פנים — הרי זה אינו מבטל רשות. ולפני עצם הדיון תוהים על הלשון "גילוי פנים", כלומר מחוצף העושה דברים בגלוי בניגוד לתורה, האם מומר הוי [הוא], ומדוע נאמרו הדברים יחד?

אלא יש לתקן את הלשון כך: מומר בגילוי פנים, שהוא מומר המראה את סטייתו מהתורה בפרהסיא — אינו יכול לבטל רשות, כמאן [כמי הולכת שיטה זו] כשיטת ר' יהודה.

ומסופר: ההוא דנפק בחומרתא דמדושא [אדם אחד שיצא בטבעת אלמוג] שאסור לטלטלה ברשות הרבים בשבת. כיון דחזייה [שראה] את ר' יהודה נשיאה [הנשיא], כסייה [כיסה אותה]. שאף שחילל שבת, מכל מקום לא רצה להראות זאת בפני ר' יהודה נשיאה. אמר ר' יהודה נשיאה: כגון זה (אדם מסוג זה) הנזהר מלחלל שבת בפרהסיא מבטל רשות על פי שיטת ר' יהודה.

ב כיון שדובר במי שיצא מגבול תורת ישראל, אמר רב הונא: איזהו ישראל מומר — זה המחלל שבתות בפרהסיא. אמר ליה [לו] רב נחמן: כמאן [כשיטת מי] אומר אתה דבר זה? אי [אם] כשיטת ר' מאיר שאמר: חשוד לדבר אחד כלומר, שיודעים שהוא עובר בענין אחד — חשוד לכל התורה כולה, אם כן, אפילו באחד מכל איסורין שבתורה נמי [גם כן], שגם אם עובר הוא על עבירה אחרת, אפילו אינה חמורה כחילול שבת הריהו כמומר.

אי כרבנן [אם כשיטת חכמים], האמרי [הרי אמרו]: חשוד לדבר אחד — לא הוי [אינו] חשוד לכל התורה כולה,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But didn’t we learn elsewhere in the mishna: If one gave away his rights in his courtyard to the other residents of the courtyard, renouncing them after having forgotten to establish an eiruv with them the previous day, and then he carried something out from his house into the courtyard, whether unwittingly or intentionally, he again renders it prohibited for all the residents of the courtyard to carry; this is the statement of Rabbi Meir. This indicates that according to Rabbi Meir, even if the resident carried something into the courtyard on Shabbat itself, he cancels his renunciation, contrary to Rabbi Meir’s own statement in the mishna with regard to a Sadducee.

Rav Yosef said: Say that Rabbi Meir’s statement should read instead: He does not render it prohibited. Abaye said: It is not difficult, as the contradiction between the two teachings of Rabbi Meir can be resolved as follows: Here, where the Sadducee cannot cancel his renunciation, it refers to a case where the residents of the alleyway had already taken possession of the alleyway before he brought out his vessels; whereas here, where the Jew cancels his renunciation, it refers to a case where the residents of the alleyway had not taken possession of the alleyway prior to his act of carrying.

And similarly, it was taught in a baraita: With regard to one who failed to join in an eiruv with the other residents of his alleyway, if he carried something from his house into the alleyway before he gave away, i.e., renounced, his rights in the alleyway, whether unwittingly or intentionally, he can still renounce his rights; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he unwittingly carried from his house into the alleyway, he can still renounce his rights, but if he did so intentionally, he cannot renounce them, for one who publicly transgresses the words of the Sages and intentionally desecrates Shabbat has the status of a gentile.

However, if one already gave away, i.e., renounced, his rights in the alleyway, and then he carried something from his house into the alleyway, whether unwittingly or intentionally, he renders prohibited all the residents’ use of the alleyway, for his action cancels his renunciation; these are the words of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: If he did it intentionally, he renders carrying prohibited; but if he carried inadvertently, he does not render carrying prohibited. In what case is this statement said? In a case where the residents of the alleyway had not already taken possession of the alleyway. But if the residents of the alleyway had already taken possession of the alleyway before he carried something into the alleyway, all agree that whether he did it unwittingly or intentionally, he does not render prohibited their use of the alleyway.

The Master said above in the baraita: Rabbi Yehuda says: Rabban Gamliel spoke to them with a different formulation, saying: Hurry, and do whatever you must do in the alleyway prior to Shabbat, before night falls, and he will render prohibited your use of the alleyway. It is apparent from this statement that a Sadducee is considered a gentile, whose renunciation of his rights in an alleyway is ineffective. But didn’t we learn in the mishna that according to Rabbi Yehuda, he said: Hurry, and do whatever you have to do before he takes out [yotzi] his vessels and renders prohibited your use of the alleyway, which implies that until then they may in fact use the alleyway; that is, his renunciation is effective?

The Gemara answers: Say that the mishna should read as follows: Hurry, and do whatever you have to do before the day goes out [yotzi hayom], i.e., before the end of Friday. And if you wish, say: It is not difficult. Here, where the mishna implies that a Sadducee may renounce his rights in an alleyway, it refers to an apostate of the kind who desecrates Shabbat in private; here, where the baraita implies that a Sadducee may not renounce his rights in an alleyway, it refers to an apostate who desecrates Shabbat in public [befarhesya]. Such a person is likened to a gentile in all regards, and therefore he may not renounce his rights in the alleyway.

The Gemara comments: In accordance with which tanna is the ruling that was taught in the following baraita: An apostate or a brazen-faced person may not renounce his rights in favor of his neighbors. Before discussing the halakha itself, the Gemara wonders at the phrase brazen-faced person. It would appear to mean an impudent person who acts against the Torah in a brazen manner, but is not such a one an apostate? Why then are the two listed separately?

Rather, read the baraita as follows: A brazen-faced apostate, i.e., one who publicly displays his deviation from Torah, may not renounce his rights in favor of his neighbors. In accordance with whose opinion was this stated? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.

The Gemara now relates that a certain person went out with a coral ring into the public domain, and it is prohibited to do so on Shabbat. When he saw Rabbi Yehuda Nesia approaching, he quickly covered it. Although he was desecrating the Shabbat, he did not want the Sage to see it. Rabbi Yehuda Nesia said: A person such as this, who is careful not to desecrate Shabbat in public, may renounce his rights in his courtyard according to the opinion of Rabbi Yehuda.

In connection with the preceding discussion with regard to one who does not conform to Torah law, Rav Huna said: Who is an apostate Jew? This is one who desecrates Shabbat in public. Rav Naḥman said to him: In accordance with whose opinion did you say this? If he said this in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who said: One who is suspected of transgressing one matter, i.e., someone who is known to have committed one transgression, is suspected of transgressing the entire Torah, he should be considered an apostate even if he transgresses one of all the other prohibitions of the Torah as well, and not necessarily one as severe as Shabbat desecration.

If he said this in accordance with the opinion of the Rabbis, it is difficult. Didn’t they say: One who is suspected of transgressing one matter is not suspected of transgressing the entire Torah,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמאן אי כר' מאיר דאמ' משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה אפילו אחד מכל איסורין שבתורה נמי ואי כרבנן הא אמרי חשוד לדבר אחד לא נחשד לכל התורה הא דר' מאיר משכחת לה בתוספת דמאי דתניא עם הארץ שקיבל עליו כל דברי חבירות ונחשד על חבר אחד נחשד על כולם דברי ר' מאיר ואיתה להא בריתא בגמ' דבכורות בפר' עד כמה ישראל חייבין להיטפל בבכור ודברי חכמי' עד דהוי משומד לע"ז איתנהו נמי בתוספת בכורות דתניא חשוד על ע"ז חשוד על כל המצות שבתורה ולא למפרע אלא מיכן ולהבא שנ' (במדבר ט״ו:כ״ג) למן היום אשר צוה יי' והלאה:

לא אסר. וכדתניא אם עד שלא נתן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל רשותו דברי ר' מאיר.

ר' יהודה אמר בשוגג יכול לבטל. אבל אם הוציא במזיד לאסור עליהן אין יכול לבטל.

מי שנתן רשותו והוציא (אחר) בין שוגג בין מזיד אוסר דברי ר' מאיר. ר' יהודה א' מזיד אוסר שוגג אינו אוסר. בד"א בשלא החזיקו בני המבוי במבוי. אבל אם הוציאו הכלים שלהם והחזיקו בני המבוי במבוי אע"ג שהוציא הוא בין בשוגג בין במזיד אין אוסר.

אמר מר רבי יהודה אומר בלשון אחרת מהרו ועשו צורכיכם במבוי עד שלא תחשך ויאסר עליכם אלמא נכרי הוא ואין ביטול רשות מועיל במקום נכרי עד שישכיר. והא אנן תנן במתני' עד שלא יוציא ויאסור עליכם אלמא לאו נכרי הוא ובביטול סגי ליה. אלא אם יוציא יאסר. ופרקינן מאי שלא יוציא דקתני במתני' שלא יוציא היום. כר' יהודה דקתני עד שלא תחשך.

איבעית אימא לא קשיא הא דקתני ר' יהודה הצדוקי אינו מבטל אלא הרי הוא כנכרי המחלל שבתות בפרהסיא והאי במומר דמחלל שבתות בצנעא והא דתניא מומר בגלוי פנים אינו מבטל רשותו כר' יהודה:

ההוא מומר דנפק בחומרתא דמדושא אקפד ר' אמי אמר רב יוסף מ"ט אקפד והתניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככלים המטלטלין בחצר וזה המומר נפיק בה בשבת ברה"ר. בהדי דחזייה לר' יהודה נשיאה כסייה להאי חומרתא כלומר נתבייש ממנו. אמר כגון זה שאינו מחלל שבת בגילוי פנים יכול לבטל רשות לר' יהודה.

ההוא דנפק בחומרתא. כבר כתבתיה בפרק במה אשה יוצאה בס"ד.

כגון זה יכול לבטל רשות לר' יהודה. כלומר: אפילו לר' יהודה וכ"ש לר' מאיר לתירוצא בתרא דאוקימנא כאן במחלל שבתות בצינעא כאן במחלל שבתות בפרהסיא. וקשיא לי דהא ר' מאיר מחמיר טפי דאית ליה משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה וכדאמרינן בסמוך. וי"ל דבעירובין דרבנן מיקל ולא עביד ליה לגבי ביטול כמשומד גמור.

בד״א בשל׳ החזיק כו׳. פרש״י ז״ל דהא לר׳ מאיר היא דאלו לר׳ יהוד׳ הא קתני במתני׳ שאפי׳ קדמו והחזיקו יכול לחזור בו וזה אפשר לאוקמ׳ לפו׳ לישנ׳ דמתני׳ כפשוט׳ אבל לפו׳ לישנ׳ דבריית׳ דקתני עד שלא תחשך וס״ל דצדוקי כעובדי כוכבים ומזלות אפשר דמודי ר׳ יהודה דלגבי ישראל דמהני ביטול שאם קדמו והחזיקו לא מצי למהדר ביה ומתני׳ נמי הא תריצנ׳ בחד לישנא דעד שלא יוציא היום קאמר וצדוקי הרי הוא כעובדי כוכבים ומזלות ולההיא לישנא שפיר קתני בד״א אפילו לר׳ יהודה אבל למאי דפרישנא בלישנא בתרא דמתני׳ עד שלא יוציא מומר לחלל שבתות בצנעא שאינו כעובדי כוכבים ומזלות משמע דר׳ יהודה קאמר כל שמוציא הצדוקי אפילו לאחר שהחזיקו הרי הוא אוסר וכי קתני הכא בד״א כו׳ לר׳ מאיר הוא כדפרש״י ז״ל וכן פירש בתוספות ובודאי שלשון הברייתא קשה אי לר׳ מאיר בלחוד קאי היכי קתני לה בתר דברי ר׳ יהודה דמשמע דדברי הכל היא ומצי׳ בירושל׳ דמפרש לה שפיר דאפילו ללישנא דמתני׳ אתיא הא אפי׳ לר׳ יהודה דעד כאן לא קאמר ר׳ יהודה במשנתינו ואפי׳ קדמו והחזיקו יכול לחזור מן הביטול אלא בצדוקי דאע״ג דמבטל כישראל לא אלים ביטולה ולא גמר ומבטל כ״כ אבל בישראל גמור אלים ביטוליה וכיון דאחזיקו בני מבוי במבוי תו לא מצי למהדר ביה.

ההוא דנפק כו׳. כתייה כו׳ פי׳ וגלי דעתיה שאינו מחלל שבתות בפרהסיא אמר כגון זה יכול לבטל רשות לר׳ יהוד׳ פי׳ אפי׳ לר׳ יהודה דאמר מומר לחלל שבתות דינו כעובד כוכבים ומזלות דשאני הכא דעביד בצער וזה היה רגיל בכך דאל״כ אפי׳ עבר בפרהסיא אינו מומר לדעת ר״י ז״ל. ויש גורסין ההוא דנפק לקרייתא בחומרתא. כלומר דנפיק זימני טובא ושמעינן מהכא מומר לחלל שבתות מקרי אפי׳ בעבר על איסורא דרבנן דהכא דרך מלבוש הוציאה כדמשמע לישנא דנפיק בחומרתא הילכך אפילו הוציאה לרשות הרבים. ובתו׳ הקשו דהכא משמע דר׳ יהודה נשיאה אוסר לצאת בחומרתא דמבושא ואלו אין אמרי׳ במועד קטן דאיהו גופיה נפק ביה. וי״ל דהכא בדנפק׳ ביה לכרמלית והתם בדנפיק ביה לחצר וכדאמרי׳ עלה דשמע ר׳ אמי ואיקפד ואמרי׳ דמאי איקפד דהא תני עולא הנזמים והטבעו׳ הרי הם ככל הכלים דנטלין בחצר אלמא ההיא בחצר הוה ור״ת ז״ל פי׳ דהא והא בחצר והכא נפק דרך מלבוש שאסרו חכמים שמא יצא בו לכרמלית או לרשו׳ הרבים והתם לא נפק ביה דרך מלבוש אלא שהוציאו בידו ובנך לא גזרו חכמים דהא מסתמא לא אתי למיפק ביה לרשות הרבים והיינו דכי איקפיד ר׳ דהא מסתמא לא אתי למיפק ביה לרשות הרבים אקשי׳ ליה מדתני עולא הנזמים והטבעות הרי הם ככל הכלים הניטלים בחצר דאלמא דרך טלטול הוה ואינו נכון בעיני דמדקאמר נפיק בחומרא דרך מלבוש משמע כי הכא דתניא מכם כו׳ במסכ׳ חולין בס״ד. ולענין פסק נחלקו הגאונים והפוסקים ז״ל בדין צדוקי והמחוור בכלם דהלכה כדברי המיקל בעירוב וצדוקי אינו כעובד כוכבים ומזלות כר״ג ור׳ מאיר ור׳ יהודה דאפילו ר׳ יהודה לא עשאו כעובד כוכבי׳ ומזלות אלא כשמחלל שבתות בפרהסיא כמומר בעלמ׳ לפום איבעית אימ׳ דאמרי׳ בש״ס דהוא לישנא בתרא ומיהו מודה ר״ג בבייתוסי שהוא אוסר כעובד כוכבים ומזלות כדקאמר ת״ק דלא חזי׳ דפליג עליה אלא בצדוקי וטעמא דמילתא משום דצדוקי מתייראין הם מן החכמים כדאי׳ בריש פרק בנות כותיים אבל בייתוסים אינם כעובד כוכבים ומזלות ולענין ישראל שנטל רשו׳ קי״ל שאם קדמו בני מבוי והחזיקו שוב אינו אוסר עליהם כדקאמ׳ ר׳ מאיר והלכה כדברי המיקל בעירוב. והא עדיפא מכללא דכייל שמואל שהלכה כדברי ר׳ יהודה בעירובו דכללה דהלכה כדברי המיקל בעירוב. ור׳ יהושע ב״ל דהלכה כמותו במקום שמואל ועוד דאפילו ר׳ יהודה מודה הוא בדין זה לגבי ישראל לפי הפי׳ הנכון שפירשנו למעלה לדעת הירושלמי וכדמוכח לן פשוטה דברייתא דסיפא דברי הכל היא. ומיהו לפי זה בצדוקי מיהת אף לאחר שהחזיקו בני מבוי חוזר ואוסר כר׳ יהודה דמתני׳.

ישראל מומר לע״ז הרי הוא כעכו״ם ואפי׳ קיים את כל התורה. ומומר לשאר עבירות אם משמר את שבתו בשוק ר״ל בפרהסיא אעפ״י שמחללו בסתר הרי זה מבטל רשות ואם מחללו בפרהסיא הרי הוא כעכו״ם וצריך לשכור וכיצד לשון השכירות או הבטול רשות [אומר לו רשותי] מבוטלת לך [או רשותי קנוי׳ לך] קנה אין צריך לזכות ושתי לשונות אלו על ישראל ועכו״ם הם אמורים שהרשות קנויה לך הוא לשון שכירות וקנה בו אף מן העכו״ם ואינו צריך קנין או חזקה או שטר אלא בדבור בעלמא ובישראל ברשותי מבוטלת לך. ויש מפרשי׳ שתי הלשונות בישראל הא בעכו״ם צריך להזכיר שם שכירות ואין נראה כן:

זה שבארנו במבטל רשות שאם הוציא אחר כן במזיד אסר. כבר ביארנו במשנה דוקא בשלא קדמו והחזיקו בני מבוי הא אם קדמו והחזיקו אף במזיד אינו יכול לאסור. מכל מקום יש חולקים בזו לומר שבמזיד אף לאחר שהחזיקו בני מבוי אוסר שכל שהוציא במזיד מאן דיהיב שקל. וכן מראים פנים בה מלשון הסוגיא שלמה ששנינו תחלה עד שלא יוציא. וכן למה שתירצנו בסוף כאן במומר לחלל בפרהסיא וכו׳ דעת ר׳ יהודה שהצדוקי אינו כעכו״ם אלא שהמבטל שהוציא במזיד אף לאחר חזקת בני מבוי אוסר ומה ששנו בבריתא במה דברים אמורים עד שלא החזיקו וכו׳ ר׳ מאיר היא והלכה כר׳ יהודה וכן כתבוה גדולי המפרשי׳ ולמה שאמ׳ שמואל כל מקום ששנה ר׳ יהודה בעירובין הלכה כמותו ואעפ״י שר׳ יהושע כלל שהלכה כדברי המיקל בעירוב שמא היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר או אין הלכה כר׳ יהושע בן לוי במקום שמואל ואעפ״י שהגאונים כתבו שהלכה כר׳ יהושע בכל מקום לא אמרוה אלא בסברא שהוא אומרה בפני עצמו. ומכל מקום גדולי המחברים פסקוה כמו שכתבנו שאם החזיקו אף במזיד אינו אוסר וגדולי הדור נוטים לומר כן ולא עוד אלא שאף הם מישבים בה לשון הסוגיא מפני שהם מפרשי׳ שלא חלק בה ר׳ יהודה אלא בבטול של צדוקי שאעפ״י שאינו כעכו״ם יש חלוק בין בטול שלו לבטול של ישראל שהישראל בטולו חזק וכל שהחזיקו בו בני מבוי אינו אוסר אף במזיד מה שאין כן בצדוקי. והביאו ראיה ממה שאמרו בתלמוד המערב כל עמא מודו שיש לו בטול רשות מה פליגין לחזור בו ר׳ מאיר אומר מבטל ואינו חוזר והן שזכו במבוי תחלה רבנין אמרין מבטל וחוזר. אלמא שעקר מחלקתם בצדוקי שר׳ מאיר עושהו ישראל שלא לבטל אחר חזקתם ולר׳ יהודה חוזר אפי׳ לאחר חזקתם הא בישראל כלם מודים שאם החזיקו אינו אוסר אף במזיד וברייתא ששנינו בד״א עד שלא החזיקו דברי הכל והראיה שהרי אחר דברי שניהם אמרוה. והדברים נראין. וראיתי מי שמפקפק בה אם כן מה הוצרך רבא למעלה לומר פנו לי מנאי ויבטל ויחזיקו בו ואחר כך אין הוצאת כליו מבטלת להם. ואינו כלום שכל שמוציא אחר כן תחלת הוצאתו באיסור היא:

בד"ה הוציא בין כו' ואפילו הכי לר"מ מבטל רשות כו' עכ"ל ודקאמר בשמעתין דר"מ אית ליה חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה כו' היינו במילי דאורייתא אבל במילי דרבנן כי הכא שהוציא בלא עירוב לא הוה חשוד לכל התורה ועי"ל אע"ג דחשוד מקרי לכל התורה מ"מ מומר לא הוי ומבטל רשות כישראל וק"ל:

בא"ד דל"ל למנקט הוציא הל"ל שחילל שבת בכל מלאכה כו' עכ"ל דליכא למימר דנקט הוציא לרבותא דאפילו במילי דרבנן הוי מומר לר"י כמ"ש התוס' לקמן דה"מ למנקט כל מלאכה דלא הוי רק מדרבנן וק"ל:

בא"ד כמו החזיק אחר ביטול דאין יכול עוד לבטל כו' עכ"ל אין דין זה מוכרח בשמעתין אלא לפי פירושם דהשתא לר' יהודה בהחזיק ברשותו קודם ביטול דאינו יכול שוב לבטל כ"ש בהחזיק אחר ביטול דאינו יכול עוד לבטל ודו"ק:

בד"ה כאן במומר כו' דהא סתם צדוקי אינו נזהר כלל במילי דרבנן אפי' בפרהסיא כו' עכ"ל ר"ל להאי שינויא דסבר ר"י במתניתא דצדוקי אינו כנכרי ועי' בדברי הרא"ש ודו"ק:

בד"ה כיון דחזייה כו' ותימה אפי' בחצר משמע התם דאסור כו' והא תניא השירים כו' עכ"ל אההיא גופא ה"מ להקשות כן דקאמר מ"ט איקפד והתניא השירים כו' הא שפיר איקפד מההיא דשירים ונזמים כו' מדנקט תורת כלים משמע דאסור להתקשט בהן בחצר כו' וכך היא הקושיא בתוס' ס"פ כירה ע"ש וק"ל:

בא"ד כ"מ שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה כו' חוץ מכבול ופאה כו' עכ"ל ומהך דחוץ מכבול כו' לחוד לא הוה קשיא להו דהא שפיר איקפד דאסור לצאת בחומרתא דמדושא בחצר משום דאיכא התם ר' ענני בר ששון דפליג התם ואמר הכל ככבול אבל מההיא דמייתי עלה ההיא דשירים ונזמים כו' ומשום דאיכא תורת כלי כו' מוכח דאפי' בחצר אסור אי לאו לצורך גופו ומקומו ואית ליה כ"מ שאסרו חכמים כו' ודו"ק:

בא"ד ואם היה מותר לטלטל היה מותר להתקשט כו' ולא שייך למיגזר באיש כו' עכ"ל משא"כ בשירים ונזמים כו' דאסורין באצבעו בחצר כמו שהוכיחו התוס' לעיל משום דהוה תכשיט לאשה וגזר דלמא שליף ומחוי וע"ז הקשו דה"מ לאתויי מההיא דטבעת שאין עליה חותם כו' אע"ג דאשה לא תצא בו משום דהוי תכשיט לאשה וגזר דשליף ומחוי משא"כ בחומרתא דמדושא דהוי תכשיט לאיש ומ"מ הוי שפיר ראיה מהתם מדאינה חייבת חטאת ע"כ ראויות לתכשיט הוא וליכא איסור טלטול ובאיש שרי בכה"ג אפי' לכתחלה דלא שליף ומחוי אבל לפי' ר"י דלעיל דחומרתא דמדושא לא הוי תכשיט כלל ולא שרינן ליה אלא לצורך גופו ומקומו לא ה"מ לאתויי מהך דטבעת שאין עליה חותם כו' דהוי תכשיט ושרי לאיש אף באצבעו בלא צורך גופו ומקומו אבל מהך דשירים ונזמים אע"ג דהוי תכשיט לא שרי ליה אלא לצורך גופו ומקומו מייתי שפיר מיניה דה"ה לחומרתא דמדושא דשרי לצורך גופו ומקומו ודו"ק:

בד"ה אי כר"מ כו' לכל התורה כולה אפי' רע לשמים ולבריות עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה כיון דחזייה כו' ונזמים וטבעות אסור כו' כצ"ל:

בא"ד דתנן בטבעת שאין עליה כו'. נ"ב פי' מאחר דהברייתא לא קחשיב אלא נזמים וטבעות אם כן לא בא למידק מיניה אלא דטבעת חשיב תכשיט וה"ה חומרתא א"כ ניתי ראיה ממתני' דטבעת חשיב תכשיט ודו"ק:

אימא אינו אוסר. לר''מ: והתניא. בניחותא: עד שלא נתן כו'. אישראל שלא עירב קאי: יכול לבטל. אע''ג דמומר הוא לחלל שבת יכול לבטל: במזיד אין יכול לבטל. קסבר ר' יהודה מחלל שבת אין יכול לבטל בלא שכירות: אוסר. דהדר שקליה לרשותיה ובשוגג נמי קנסו שוגג אטו מזיד: במה דברים אמורים. ר''מ קאמר לה דאילו ר' יהודה ללישנא דמתני' קאמר דלא מהניא חזקה וללישנא דברייתא דקאמר ר' יהודה עד שלא תחשך טעמא לאו משום דלא מהניא חזקה הוא אלא משום דקסבר הרי הוא כעובד כוכבים וגבי ישראל שביטל איכא למימר דאפי' לר' יהודה מהניא חזקה ובמה דברים אמורים דברי הכל הוא: והא אנן תנן. לר' יהודה עד שלא יוציא אלמא מהני ביטול כל כמה דלא הדר ביה ובחזקה הוא דפליג דקסבר לא מהניא: ואיבעית אימא. מתני' דמשמע צדוקי מבטל במומר לחלל בצנעא: גילוי פנים. חצוף: מומר הוי. בתמיה וכי משום גילוי פנים חשיב ליה מומר: מומר בגילוי פנים. בפרהסיא: כר' יהודה. דלר''מ מומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל: בחומרתא דמדושא. טבעת שחותמה ממין אחר ואמרי' במסכת שבת (דף נט:) היא של אלמוג וחותמה של מתכת אסור לצאת בה חומרתא חותם מדושא לא אתפרש ובדקתי במס' שבת ולא נשנית שם לענין שבת אלא לענין טומאה ואומר אני חומרתא דמדושא קשר של בושם אחד ממיני הבשמים וכי האי גוונא אמרי' בשבת (דף סב.) דאין יוצאין בחומרתא דפילון וחייב עליו חטאת משום דמשאוי הוא ואינו תכשיט אדם: כגון זה. שמחלל שבת בצנעא: איזהו ישראל מומר. דחשבינן ליה מומר לכל מילי: ר' מאיר ורבנן. במס' בכורות בפר' עד כמה (דף ל:):

והא תנן מי שנתן רשות כו'. הא דפריך אברייתא טפי מאמתני' משום דבברייתא מסיים בה דברי ר''מ: הוציא בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל. פירש בקונט' אע''ג דמומר הוא לחלל שבת יכול לבטל ר' יהודה אומר במזיד אינו יכול לבטל קסבר מומר לחלל שבת אינו יכול לבטל בלא שכירות ומדתולה טעם בקונטרס משום מומר צריך לומר דבפרהסיא קאמר כדמסיק דדוקא בפרהסיא לר' יהודה אינו יכול לבטל רשות ואפ''ה לר''מ מבטל רשות ובסמוך נמי דקאמר מומר בגילוי פנים אינו מבטל רשות כמאן כר' יהודה פירש בקונט' דלר''מ במומר לחלל שבת בפרהסיא מבטל ותימה דבמתני' קתני צדוקי הרי הוא כנכרי כדמסיק לעיל ומשמע בריש פירקין דרישא דמתני' ר''מ וי''ל דודאי כולה מתניתא עד ר' יהודה ר''מ קתני לה כדמסיים בה בברייתא דברי ר''מ דר''מ שונה דברי רבותיו דברי חכמים ודברי ר''ג ואפשר דסבר כר''ג דאמר צדוקי אינו כנכרי ועוד מדפליגי ר''מ ור' יהודה אליבא דר''ג משמע נמי דכר''ג סבירא ליה ומיהו לא משמע כלל לפרש ברייתא זו מטעם מומר חדא דלמה ליה למנקט הוציא הוה ליה למימר שחילל שבת בכל מלאכה שחילל ועוד דמשמע דמשום דהוציא בשבת זו דקתני עד שלא נתן רשותו הוציא ועוד דמשמע סתם הוציא בכל ענין בין בצנעא בין בפרהסיא כמו מי שנתן רשותו והוציא דסיפא ומפרש ר''י דהכא לאו מטעם מומר קאמר דמומר לא שייך אלא באדם הרגיל לחלל שבתות ואינו נזהר כלל אבל הכא לא ברגיל איירי אלא שבמקרה בעלמא אירע כך שהוציא שהיה דחוק לפי שעה ואם בשבת שעברה עשה כן אפי' במזיד לא היה מזיק כלום אפי' לר' יהודה דלאו מומר הוא כדפירשתי אלא דוקא בשבת זו דמאחר שהחזיק ברשותו אינו יכול לבטל כמו החזיק אחר ביטול דאין יכול עוד לבטל ור''מ סבר דיכול לבטל משום דלא חשיב מחזיק כיון שאחר הנתינה לא החזיק: כאן במומר לחלל שבתות בפרהסיא. לפירוש הקונט' שהוציא במזיד דלעיל חשיב מומר אפי' במילי דרבנן וכן משמע מדלא משני הא והא בפרהסיא הא בדאורייתא הא בדרבנן ותימה דהא סתם צדוקי אינו נזהר כלל במילי דרבנן אפי' בפרהסיא וכותים נמי שהיו מבטלים ונותנים רשות קודם שגזרו עליהם ר' אמי ור' אסי בפ''ק דחולין (דף ו:) הא סתם כותים אינם מאמינים בדברי חכמים ואפי' בפרהסיא ולא מזדהרי וי''ל שרגילים הם ליזהר לפי שיראים מחכמים כדאשכחן בנדה פרק בנות כותים (דף לג: אע''פ שצדוקים אנו מתיראין אנו מפני הפרושים: כיון דחזיה לר' יהודה נשיאה כסייה. וא''ת והא ר' יהודה נשיאה גופיה נפק בחומרתא דמדושא כדאמרי' במועד קטן בפרק מי שהפך (דף יב:) ותירץ ר''ח דהאי גברא דהכא נפק ברשות הרבים והתם בחצר ותימה אפי' בחצר משמע התם דאסור דקאמר על ר' אמי דאיקפד מאי טעמא איקפד אי משום חומרתא דמדושא והא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עלה דההיא ברייתא בסוף פרק כירה (שבת דף מו:) אמר עולא מאי טעמא הואיל ואיכא תורת כלי עליהן ומדנקט טעמא דתורת כלי משמע דאסור להתקשט בהם בחצר דלא חזו בשבת ואפ''ה שרי לצורך גופו ולצורך מקומו כמו כל דבר שיש תורת כלי עליו אע''פ שמלאכתו לאיסור כדאמר בפרק במה אשה (שם דף סד:) כל מקום שאסרו חכמים לצאת בו לרה''ר אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית ואור''י דודאי שירים ונזמים וטבעות אסור להתקשט בהם בחצר שמא יצא בהן לרה''ר וברשות הרבים אסור דילמא שליף ומחוי ולא חשיב גזירה לגזירה אבל חומרתא דמדושא אינו תכשיט כלל ואפי' הוציאה באצבעו לחצר ליכא איסור משום תכשיט דלאו תכשיט הוא אלא איסור טלטול בעלמא הוא דאיכא כלשון ראשון שפירש בקונט' טבעת שחותמה ממין אחר ולא כלשון ב' שפירש קשר של בשמים וכן במועד קטן (דף יב:) דמדמה להו לשירים ונזמים וטבעות ור' יהודה נשיאה לצורך גופו ולצורך מקומו אפקינהו כגון לטייל בהם את התינוק או שאר עניינים ומשום הכי קאמר מ''ט איקפד דאיסור טלטול ליכא שהרי יש עליה תורת כלי כדתניא השירים והנזמים שהם כשאר כלים שמלאכתן לאיסור שניטלין לצורך גופן וכיון דאיסור טלטול ליכא איסור תכשיט פשיטא דליכא דאינו עשוי לתכשיט אלא כמו עץ בעלמא שעשוי לחתום בה חותמות ור''ת מפרש דתרוייהו נפקי לרה''ר ר' יהודה נשיאה באצבעותיו וההוא גברא בקומצו ואם היה מותר לטלטל היה יכול להתקשט בו לרה''ר שתכשיט הוא ולא שייך למגזר באיש שליף ומחוי לכך. לא הוצרך להביא ראיה אלא על הטלטול דלא חשיב כחתיכה של מתכת או של עץ דעלמא ומיהו קשה לר''י דזה היה יכול לדקדק מן מתני' דפ' במה אשה יוצאה (שבת דף נז.) דתנן בטבעת שאין עליה חותם לא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת ש''מ דחשיב ראויות לתכשיט ועוד דלישנא דנפק לא משמע בקומצו: אי כר''מ אפי' בא' מכל איסורין נמי. וה''נ תניא בהדיא בבכורות בפ' עד כמה (ד' ל.) נחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי ר''מ ותימה דבפ' זה בורר (סנהדרין דף כז.) גבי פלוגתא דאביי ורבא דאוכל נבלות להכעיס ורבא אמר כשר בעי לאוקומי רבא כר' יוסי דאמר הוזם

דף סט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד