עירובין עא ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עא - א

הריאף על פי [יתבאר לקמן] שהחזיק ישראל אחר בנכסיו - אוסר על הישראל הראשון.

מת משחשיכה, אף על פי שלא החזיק ישראל אחר - אינו אוסר!

ומפרשינן תחילה לברייתא, והדר מותבינן מינה:

הא גופא קשיא: אמרת, מת גר מבעוד יום, אף על פי שהחזיק ישראל, אוסר.

ומשמע: ולא מיבעיא כי לא החזיק ישראל, אוסר.

והא אדרבה, כי לא החזיק ישראל בנכסיו לא אסר! והכי הוה ליה למיתני: כיון שהחזיק ישראל אחר בנכסיו, אוסר?!

אמר רב פפא: אימא: אף על פי שלא החזיק הישראל מבעוד יום, אלא רק משחשיכה החזיק, נמי אוסר. ולא אמרינן: הואיל והותר למקצת שבת, הותר לכל השבת [וטעמא מפרש לקמן].

ואכתי תמהינן: והא: אף על פי שהחזיק - קתני!

ומשנינן: חסורי מחסרא בלשון הברייתא, והכי קאמר: מת גר מבעוד יום - אף על פי שלא החזיק ישראל בנכסיו מבעוד יום, אלא משחשיכה, ונמצא שכבר הותרה המגורה בכניסת שבת שהרי היה דר בה ישראל לבדו, מכל מקום משהחזיק בה ישראל שני, אוסר.

כיון דהוה ליה [שהיה יכול] להחזיק מבעוד יום [והיינו פירושא "שהחזיק"] - אוסר.

לפי שהרשות הזו מתחלת שבת היא תלויה ועומדת האם יחזיקו בה, ולכן לא חשיב "הותר" למקצת שבת, עד שנאמר "הותר לכל השבת".

תו תמהינן אהא דקתני בברייתא: משחשיכה, אף על פי שלא החזיק ישראל אחר, אינו אוסר

מדקתני אף על פי שלא החזיק ישראל אחר, משמע: ולא מיבעיא כי החזיק אינו אוסר.

ותימה, הא אדרבה, כי החזיק - אסר!

כלומר: אם יש מקום לאסור, היינו דוקא כשהחזיק [ראשונים], ואיך אמרת: אף על פי שלא החזיק אינו אוסר?!

אמר רב פפא: אימא: אף על פי שהחזיק אינו אוסר. כיון שהותר למקצת שבת, ולא היתה תלויה ועומדת מערב שבת שיחזיק בה זה, שהרי מת משחשיכה.

ואכתי תמהינן: והא אף על פי שלא החזיק קתני?!

ומשנינן: חסורי מחסרא ברייתא, והכי קאמר:

מת משחשיכה, אף על פי שהחזיק ישראל משחשיכה אינו אוסר, כיון דלא הוה ליה [שלא היה יכול] להחזיק מבעוד יום [והיינו פירושא "שלא החזיק"] - אינו אוסר.

והשתא מותבינן: קתני מיהת רישא: אם מת הגר מבעוד יום והחזיק בה משחשיכה, אוסר.

ואמאי אוסר המחזיק בנכסי הגר?

והא כיון דאמרת שיורש וכל הבא במקומו של מת כ"רגל המת" הוא, ומצי מבטל, ניבטל האי מחזיק?!

ומשנינן: אין הכי נמי. מאי "אוסר" המחזיק דקתני - עד שיבטל.

רבי יוחנן משני אהני תרתי מתנייתא דמותבינן מהא דקתני "אוסר" ולא קתני "מבטל", ואמר:

מתנייתא [גאון יעקב] מני - בית שמאי היא, דאמרי, אין ביטול רשות בשבת.

דהכי תנן במשנתנו [לעיל דף סטב]: מאימתי [מתי] נותנין רשות?

בית שמאי אומרים: מבעוד יום, ובית הלל אומרים: אף משתחשך.

אמר עולא: מאי טעמא דבית הלל דאמרי מבטלין ונותנין רשות אף בשבת, ולא חשיבא להו אקנויי רשותא בשבת, דדמי למקח וממכר, ואסור?

ומפרש לה עולא: כיון דהשתא ביטל רשותו, גלי דעתיה דמעיקרא, בערב שבת ניחא ליה בעירובן של שאר בני החצר, אלא ששכח ולא עירב, והם עשאוהו בשליחותו [ריטב"א], ולא הוה ליה אקנויי רשותא בשבת.

ונעשה זה כבעל הבית שאומר למי שתרם את התבואה שלו שלא מדעתו: "כלך אצל יפות" [לך תרום יפות יותר ממה שתרמת], ששנינו: "אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה". דכיון דגלי בעל הבית דעתיה דניחא ליה, אמרינן, כמאן דשווייה שליח מעיקרא.

אמר תמה אביי אהאי טעמא: מת נכרי בשבת דקיימא לן שמבטלין בשבת [ריטב"א] - מאי "כלך אצל יפות" איכא? והרי לא עירבו אתמול, דנימא דניחא ליה בעירוב דאתמול. ^[62]

אלא, הכא במשנתנו בהא קמיפלגי:

דבית שמאי סברי: ביטול רשות מיקנא רשותא הוא.

ומיקנא רשותא בשבת, אסור, דדמי למקח וממכר.

ובית הלל סברי: אסתלוקי רשותא בעלמא הוא.

ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי.

מתניתין:

בעל הבית, אחד מבני המבוי, שהיה שותף לשכניו [עם שכניו] בדבר מאכל או משתה, בתורת שותפות בעלמא ולא לשם שתופי מבואות, והיתה השותפות לכל שכניו באותו דבר מאכל או משתה, כגון, שהיה שותף לזה, לחברו האחד למבוי, ביין, ואף לזה, לחבירו האחר שעמו במבוי, היה שותף ביין - שוב אינן צריכין לערב!

שאינם צריכים לעשות שתופי מבואות כדי להוציא מחצר למבוי, לפי שאף שיתוף נקרא עירוב [תוספות לקמן דף פה ב], ושותפותו עם שני חבריו משתפת את שלשתם.

אבל, אם היה שותף עם שכניו [שלא לשם שיתוף] בדברים שונים, כגון לזה ביין ולזה בשמן, הרי אף על גב שבעלמא, כשגובין לשם עירוב, מצטרפין כל המשקין, הכא, שלא נשתתפו לשם עירוב, [תוספות] צריכין לע רב.

רבי שמעון אומר: אחד זה ואחד זה - אינן צריכין לערב, ומפרשת הגמרא את שיטת רבי שמעון.

גמרא:

אמר רב: הא דאמרינן שאם היה שותף לשכניו ביין אין צריך עירוב אחר, זה דוקא שהיה שותף עמהם ביין בכלי אחד.

ואף על גב דבעלמא עירוב הנתון בשני כלים כשר לדברי בית הלל, באופנים מסוימים [וכדלעיל דף מט א], הכא, שמעיקרא היה שלא לשם שיתוף, רק בהיותו בכלי אחד חשיב עירוב.

אמר רבא: דיקא נמי מהא דקתני במשנתנו:

לזה ביין ולזה בשמן - צריכין לערב.

אי אמרת בשלמא, רישא בכלי אחד, כיון שמין אחד הוא נותנין אותו בכלי אחד, ובסיפא לא מהני דכיון ששני מינים הם נותנין אותן בשני כלים [ועיקר החילוק תלוי בכלים ולא במינים, ואורחא דמילתא נקט - ריטב"א] - שפיר יש לחלק בין היה השיתוף בכלי אחד או בשני כלים.

אלא, אי אמרת דרישא, דמיירי במין אחד, מהני אף בשני כלים, וסיפא נמי מיירי בשני כלים - מה לי יין ויין, מה לי יין ושמן!? שהרי בודאי אין להתיר בשני כלים אפילו יין ויין אלא משום הכי סבירא לך דמהני בשני כלים, כיון דהבעל הבית שהוא שותף עם זה ושותף עם זה, מחברן. ואם כן הוא הדין ביין ושמן [ריטב"א]?!

אמר דחי ליה אביי: מהכא לא תידוק [ריטב"א]. כי יש לומר, דלעולם רישא מיירי אף בשני כלים, ואפילו הכי עדיף מין אחד על שני מינים.

כי יין ויין ראוי לערב אותם כאחד. הלכך, אף על פי דלא עירבם, סמכינן עליו. ^[63]

אבל יין ושמן אין ראוי לערב אותם כאחד, ולפיכך העירוב מעכב בו. ^[64]

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אחד זה ואחד זה אינן צריכין לערב:

והוינן בה: האם סבירא ליה לרבי שמעון, כי אפילו לזה ביין ולזה בשמן - שמסתמא מונחין הן בשני כלים, ואין ראויין לערב אותם בכלי אחד - נמי מהני?! ^[65]

אמר רבה פירוש אחר בכולה מתניתין:

לא מדובר במשנתנו בבן מבוי שמשתתף עם שכניו במבוי אחד.

אלא, הכא במאי עסקינן, בחצר שבין שני מבואות, ואין המשנה דנה להתיר לטלטל ממבוי למבוי, אלא להתיר טלטול מן החצר שבאמצע אל שני המבואות, ומן המבואות לחצר. [ראה ציור] והכי הוא פירושא דמתניתין:

תנא קמא סבר שאין די בכך שישתתף בעל החצר עם כל בני מבוי בנפרד, כדי להתיר לטלטל מחצרו לכל אחד מהמבואות, ומכל אחד מהמבואות אליו.

אלא, צריך שאף שני המבואות שמשני צידי החצר יהיו משותפים זה עם זה. כי גזירנן שמא יבואו לטלטל כלים ששבתו במבוי זה, למבוי השני, דרך החצר שביניהם. וזה הרי אסור, כיון שאין שני המבואות מעורבין זה עם זה.

ולפיכך: אם היה בעל החצר האמצעית שותף עם כל מבוי בנפרד באותו המין, מועילים השיתופים האלה אף לערב את שני המבואות כאחד, ושפיר דמי לטלטל בין כולם.

אבל אם היה שיתופו של בעל החצר עם כל מבוי בשני מינין, שאין מצטרפין לשיתוף אחד, נמצא שהמבואות אסורין זה עם זה, ולכן אף מהחצר אסור לטלטל לכל אחד מהמבואות.

אבל רבי שמעון אזיל לטעמיה שם, דסבר, מצי בעל החצר להשתתף עם כל מבוי בפני עצמו, ויהיה הוא מותר עם כל מבוי והם מותרין בו, אף ששני המבואות אסורין זה עם זה. דלא גזר רבי שמעון דילמא אתו לטלטולי ממבוי למבוי דרך חצר [ב"ח].

ולכן, הכא נמי, מותרין הן בחצר והחצר בהן, אף שהמבואות אסורין זה עם זה. ולפיכך, לא איכפת לן שיערב בעל החצר עם כל מבוי שיתוף נפרד בשני מינין.

דהכי תנן: אמר רבי שמעון: שלשה אנשים שהיו מחוץ לתחום העיר, ולא קנו להם מקום שביתה, אלא היו להם כל אחד את ארבע אמותיו בלבד.

והיו עומדים זה ליד זה, כשארבע אמותיו של האמצעי משותפים עם ארבע אמותיהם של השנים שלצידו, ואילו השנים שמצידיו היו מרוחקים זה מזה יותר מארבע אמות.

ומותר לאמצעי ליטול אליו לאמצע חפצים של כל אחד מהשנים הנמצאים לצידו, לפי שהם בתחום ארבע אמותיו, ואסור להעביר חפץ של העומד מצידו האחד אל העומד מצידו השני.

ובכל זאת לא גזרו על האמצעי שלא יטלטל כלל שמא יבוא להעביר מהראשון לשני. כי:

למה הדבר דומה: לשלש חצירות הפתוחות זו לזו, ופתוחות כל אחת מהן לרשות הרבים, שאם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית, ולא עירבו החיצונות זו עם זו [שנתנו כל עירוב בבית אחר, או בכלי אחר - ריטב"א] - הרי היא, האמצעית, מותרת בטלטול עמהן, וכן הן מותרות עמה.

ואילו שתים החיצונות אסורות זו עם זו, ולא גזרינן על האמצעית דילמא אתי לטלטולי מחצר חיצונה לחצר חיצונה, דרך חצר אמצעית.

אמר ליה אביי לרבה: מי דמי?

התם, קתני בהדיא: שתים החיצונות - אסורות זו בזו.

אבל הכא במתניתין הא קתני בדברי רבי שמעון: אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב כלל! משום שהועיל להם שיתופם עם בעל החצר כאילו שיתפו ביניהם.

וזה יתכן רק בבני אותה חצר או אותו מבוי.

אבל לא משמע שיועיל כזה שיתוף של שני מבואות נפרדים עם בעל החצר שביניהם, לשתף אותם כאחד, כאשר בני המבוי הזה שותפים עם בעל החצר ביין ואילו בני המבוי השני שותפים עמו בשמן, והיה השיתוף בשני כלים שונים!

ואי כדפריש לה רבה, הרי צריכים הם לערב זה עם זה, אם רוצים לטלטל ממבוי למבוי דרך חצר.

ומשני רבה: מאי "אין צריכין לערב" דקתני במתניתין - שאין צריכין לערב השכנים של בעל הבית, משני המבואות שמצידיו, בהדי בעל הבית, כדי להתיר את הטילטול ביניהם, כיון שהם שותפים עמו, אלו ביין ואלו בשמן.

אבל שכנים בהדי הדדי [בינם לבין עצמם] צריכין לערב, אם רוצים לטלטל ממבוי למבוי, לפי שנעשה שיתופם עם בעל הבית בשני מינים ובשני כלים.

הערות

^[62] ריטב"א. ובר"ן פירש דמעיקרא סלקא דעתך דכאילו ביטל מאתמול. ומקשינן ממת נכרי בשבת, שלא היה יכול לבטל מאתמול.

^[63] כיון דראוי לערב, הרי "כל הראוי לבילה - אין בילה מעכבת בו". ריטב"א.

^[64] ריטב"א. אבל אם עירב יין ושמן כאחד, מהני. וראה עוד שיטה בריטב"א.

^[65] נתבאר על פי הריטב"א בהבנת רש"י.

אף על פי שהחזיק ישראל אחר בנכסיו של הגר — אוסר המחזיק על הדר. אם מת משחשיכה, אף על פי שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו — אינו אוסר, שכבר הותר להם הטלטול בשבת זו.

ומקשים: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה], אמרת: אם מת מבעוד יום אף על פי שהחזיק, ולכאורה מלשון זה אפשר להבין כי לא מיבעיא [נצרכה] לומר כי [כאשר] לא החזיק ודאי שאסור. והרי אינו כן, אדרבה (להיפך הוא), כי לא החזיק אדם אחר ודאי לא אסר, שהרי אז אין בעלים לנכסי הגר, ואין מי שיאסור בחצר זו!

אמר רב פפא: אימא [אמור, תקן את הגרסה] אף על פי שלא החזיק. ומקשים: וכי כיצד אפשר לתקן כך, והא [והרי] "אף על פי שהחזיק" קתני [שנינו]?

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין: אף על פי שלא החזיק מבעוד יום אלא משחשיכה, כיון דהוה ליה [שהיתה לו אפשרות] להחזיק מבעוד יום — אוסר. ואם משחשיכה, אף על פי שלא החזיק ישראל אחר — אינו אוסר.

ומקשים: "אף על פי שלא החזיק ישראל אחר" ולכאורה מלשון זה אפשר להבין כי לא מיבעיא [נצרכה] לומר כי [כאשר] החזיק, שאם החזיק שאינו אוסר?! אדרבה (להיפך הוא), כי [כאשר] החזיק אסר [אוסר]!

אמר רב פפא: אימא [אמור, תקן] "אף על פי שהחזיק". ומקשים: והא [והרי] "אף על פי שלא החזיק" קתני [שנינו]! ומפרשים הכי קאמר [כך אמר]: אף על פי שהחזיק משחשיכה, כיון שלא הוה ליה [היתה לו אפשרות] להחזיק מבעוד יום — אינו אוסר.

ולאחר תיקון הלשון נבוא לעניננו, קתני מיהת רישא [שנינו בכל אופן בתחילת הענין] שהאיש שזכה בנכסי הגר אוסר, אמאי [מדוע] אוסר? ניבטל [שיבטל] רשותו! ומשמע מכאן שאינו יכול לבטל.

השיב רב נחמן: מאי [מה פירוש] "אוסר" דקתני [ששנינו], הכוונה: אוסר עד שיבטל, והביטול מועיל.

ר' יוחנן אמר: מתניתין [המשניות] שהקשו מהן, כשיטת מני [מי היא]? — כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שאומרים]: אין ביטול רשות בשבת כלל, אפילו לבעל הרכוש. דתנן [שכן שנינו] במשנה: מאימתי נותנין (מבטלים) רשות? בית שמאי אומרים: מבעוד יום דוקא, ובית הלל אומרים: אפילו משתחשך.

לגופה של מחלוקת זו, אמר עולא: מאי טעמא [מה הטעם] של בית הלל שמבטלים אף משתחשך, נעשה כאומר "כלך אצל יפות". שאם תרם אדם תרומות עבור חבירו שלא מדעתו, ומצאו החבר ואמר לו: מדוע תרמת מאלו? כלך אצל יפות. כלומר היה לך ללכת למצוא יפות מאלה לתרומה. אם היו באותו מקום יפות מהן, תרומתו תרומה. שגילה דעתו למפרע שמסכים להפרשת תרומה זו, והריהו כשלוחו לענין זה. וכך לעניננו, שאם מתכוון אדם להתיר לעצמו ולאחרים את הטלטול בחצר על ידי עירוב, אלא ששכח ולא עירב. וכיון שביטל רשות משחשיכה, נתגלתה דעתו שרצה שתהיה רשותו מעורבת עם של שכניו. ונמצא שאין כאן מעשה גמור, אלא גילוי דעת בלבד.

אמר אביי: אין לסמוך על ביאור זה, שכן אם מת גוי בשבת מאי [מה קשר] ל"כלך אצל יפות" איכא [יש כאן]? שהרי לפני שמת הגוי אין תועלת בביטול, ובכל זאת אומרים אנו שלאחר שמת, מועיל הביטול, ואין לומר כאן שהתברר הדבר למפרע!

אלא יש לדחות את דברי עולא ולומר כי הכא בהא קמיפלגי [כאן בזה הם חולקים] שבית שמאי סברי [סוברים]: ביטול רשות מיקנא [קניית] רשות הוא, שהשכנים קונים על ידי כך את רשות המבטל. ומיקנא רשותא [ולקנות רשות] בשבת — אסור. ובית הלל סברי [סוברים]: אסתלוקי רשותא בעלמא [סילוק רשות בלבד] הוא, ואסתלוקי רשותא בשבת שפיר דמי [וסילוק רשות בשבת מותר], ואין לאוסרו משום גזירת מקח וממכר.

א משנה בעל הבית שהיה שותף לשכניו שבמבוי, לזה ביין ולזה ביין — אינן צריכים לערב. שאם יש להם שותפות אמיתית, הרי הם לענין זה כבית אחד, ואין צורך בשיתוף נוסף.

ואם היה שותף לזה ביין ולזה בשמן — צריכין לערב, משום שאין לכולם שותפות באותו דבר, ואינם משותפים יחד. ר' שמעון אומר: אחד זה ואחד זה, גם השותף עם חבריו בדברים שונים, אינן צריכין לערב.

ב גמרא אמר רב: מה ששנינו שהשותף לשני שכניו ביין אינו צריך לערב, ובלבד שיהיה היין של כולם בכלי אחד. אמר רבא: דיקא נמי [מדויק הדבר גם כן מן המשנה] דקתני [ששנינו]: היה שותף לזה ביין ולזה בשמן — צריכין לערב. אי אמרת בשלמא רישא [נניח אם אומר אתה שבראש המשנה] הכוונה שהיה בכלי אחד, וסיפא [והסוף] בשני כלים, של יין לחוד ושמן לחוד — שפיר [יפה]. אלא אי אמרת רישא [אם אומר אתה שבראש המשנה] בשני כלים, וסיפא [ואף הסוף] בשני כלים, מה לי יין ויין ומה לי שמן ושמן?! הלא בשני המקרים המצב הוא זהה.

אמר ליה [לו] אביי: אין זו הוכחה. אפשר לומר כי מדובר בראש המשנה שהיה אף היין בכלים נפרדים, אבל ההבדל הוא כי יין ויין — ראוי לערב זה בזה, וגם אם היו בשני כלים אפשר להחשיבם כאחד. יין ושמן — אין ראוי לערב.

ג ר' שמעון אומר שאם היה שותף עם שכניו, אין כל הבדל, ואחד זה כשהיו שותפים ביין בלבד ואחד זה שהיו שותפים ביין ובשמן — אין צריכין לערב. ושואלים: ואפילו לזה ביין ולזה בשמן והלא אינם ראויים להתערב! אמר רבה: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בחצר שהיתה בין שני מבואות, ור' שמעון לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]

דתנן [ששנינו במשנה] אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, עירבו שתים החיצונות עם האמצעית — היא מותרת עמהן, והן מותרות עמה, ושתים החיצונות אסורות זו עם זו. משמע שיכולים בני חצר אחת לערב לשני צדדים, ולאו דוקא עם חצר אחת בלבד. אף כאן, החצר מעורבת עם האחד על ידי היין ועם השני על ידי השמן.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם קתני [שם שנינו]: שתים החיצונות אסורות זו עם זו, הכא קתני [כאן שנינו] ש"אין צריכין לערב", משמע שכולם מותרים זה בזה!

ומסבירים: מאי [מה פירוש] "אין צריכין לערב" הכוונה שכנים בהדי [יחד עם] בעל הבית כלומר, דיירי החצר כל אחד ואחד עם בן החצר שבאמצע, אבל שכנים בהדי הדדי [זה עם זה] כלומר, הדרים במבואות אם רצונם להיות מותרים אלה באלה — צריכין לערב ולהניח עירובם בחצר שבאמצע.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In such a case, even though a different Jew took possession of the convert’s property, the one who acquires it renders carrying prohibited. If, however, he died after nightfall, even though a different Jew did not take possession of his property, it, i.e., carrying, is not prohibited, for carrying had already been permitted on that Shabbat.

The Gemara raises a difficulty: The baraita itself is difficult. You first said: If the convert died while it was still day, even though a different Jew took possession of his property, the latter renders carrying prohibited, which implies that it is not necessary to say so where another Jew did not take possession of the property, for in such a case it is certainly prohibited. But this is incorrect. On the contrary, in a case where a different person did not take possession of the property, it is certainly not prohibited, for in such a case the convert’s property is ownerless and there is nobody to render carrying in the courtyard prohibited.

Rav Pappa said: Say that the baraita should read as follows: Even though a different Jew did not take possession of it. The Gemara raises a difficulty: How can it be corrected in this manner? But doesn’t it teach: Even though he took possession of it?

The Gemara answers: This is what the baraita is saying: If the convert died while it was still day, then even though a different Jew did not take possession of the property while it was still day but only after nightfall, since he had the possibility of taking possession of it while it was still day, the person who acquires it renders carrying prohibited. If, however, the convert died after nightfall, even though a different Jew did not take possession of his property, it does not render it prohibited to carry.

The Gemara now considers the next clause of the baraita, which states: If the convert died after nightfall, even though a different Jew did not take possession of his property, carrying is not prohibited. This implies that it is not necessary to say so where another Jew did take possession of the property, for in such a case it is certainly not prohibited. But, on the contrary, where a different person takes possession of the property, he renders carrying prohibited.

Rav Pappa said: Say that the baraita should read as follows: Even though a different Jew took possession of it. The Gemara raises a difficulty: But didn’t the baraita teach: Even though he did not take possession of it? The Gemara explains: This is what the baraita is saying: If the convert died after nightfall, even though a different Jew took possession of his property after nightfall, since he did not have the possibility of taking possession of it while it was still day, he does not render carrying prohibited.

After explaining the baraita, the Gemara proceeds to clarify the issue at hand: In any event, the first clause is teaching that the person who acquires the convert’s property renders carrying prohibited; but why does he render carrying prohibited? Let him renounce his rights in the domain like an heir. The implication then is that he does not have the option of renunciation, in contrast to the opinion of Rav Naḥman.

Rav Naḥman replied: What is the meaning of the word prohibits that it teaches here? It means he renders carrying prohibited until he renounces his rights, but renunciation is effective.

Rabbi Yoḥanan said: Who is the tanna of the problematic baraitot that imply that an heir cannot renounce rights, and from which objections were brought against Rav Naḥman? It is Beit Shammai, who say that there is no renunciation of rights on Shabbat at all, even for the owner of the property. As we learned in the mishna: When may one give away rights in a domain? Beit Shammai say: While it is still day. And Beit Hillel say: Even after nightfall.

With regard to this dispute itself, Ulla said: What is the reason of Beit Hillel that one may renounce rights even after nightfall? This should be considered an act of acquisition, which is prohibited on Shabbat. He explains: It is comparable to one who says: Turn toward the high-quality ones. If a person sets aside teruma from another person’s produce without the latter’s knowledge, and when the owner finds out he says: Why did you set aside this produce? Turn toward the high-quality ones, i.e., you should have gone to find better produce to use as teruma, then the teruma that was separated is considered teruma, provided there was indeed quality produce in that place. The reason is that the owner has demonstrated his retroactive acquiescence to the other person’s setting aside of teruma. Therefore, the latter is considered his agent for this purpose. The same applies to our issue. If a person intended to permit both himself and others to carry in a courtyard by means of establishing an eiruv but forgot to do so, by renouncing his rights after nightfall, he retroactively makes plain his desire that his domain should be mingled with that of his neighbors. What he then does on Shabbat is not a complete action, but merely a demonstration of his intentions.

Abaye said: This explanation is unsatisfactory, as when a gentile dies on Shabbat, what connection is there to the concept: Turn toward the high-quality ones? When a gentile dies on Shabbat, his Jewish neighbors may renounce their rights in the courtyard to each other and thus render carrying in the courtyard permitted, even though such renunciation would have been ineffective prior to his passing. Consequently, it cannot be said that it works retroactively.

Rather, the Gemara rejects Ulla’s explanation and states that here they disagree over the following: Beit Shammai hold that renunciation of a domain is equivalent to acquisition of a domain, and acquisition of a domain is prohibited on Shabbat. And Beit Hillel hold that it is merely withdrawal from a domain, and withdrawal from a domain seems well on Shabbat, i.e., it is permitted. As such, there is no reason to prohibit renunciation as a form of acquisition, which is prohibited as a part of a decree against conducting commerce on Shabbat.

MISHNA: If a homeowner was in partnership with his neighbors, with this one in wine and with that one in wine, they need not establish an eiruv, for due to their authentic partnership they are considered to be one household, and no further partnership is required.

If, however, he was in partnership with this one in wine and with that one in oil, they must establish an eiruv. As they are not partners in the same item, they are not all considered one partnership. Rabbi Shimon says: In both this case and that case, i.e., even if he partners with his neighbors in different items, they need not establish an eiruv.

GEMARA: Rav said: The halakha that one who is in partnership in wine with both his neighbors need not establish an eiruv applies only if their wine is in one vessel. Rava said: The language of the mishna is also precise, as it teaches: If he was in partnership with this one in wine and with the other one in oil, they must establish an eiruv. Granted, if you say that the first clause of the mishna deals with one vessel, and the latter clause deals with two vessels, one of wine and one of oil, it is well. But, if you say that the first clause of the mishna speaks of two vessels, and the latter clause also speaks of two vessels, what difference is it to me if it is wine and wine or wine and oil? The halakha should be the same in both cases.

Abaye said to him: This is no proof, and the first clause can be referring to a case where the wine was in separate vessels as well. The difference is that wine and wine is suitable for mixing together, and therefore can be considered a single unit even if divided into two containers. Wine and oil, however, are not suitable for mixing.

We learned in the mishna: Rabbi Shimon says: In both this case, where they are partners in wine alone, and that case, where the partnerships are in wine and oil, they need not establish an eiruv. The Gemara poses a question: Did he say this even if the partnership is with this one in wine and with the other one in oil? But these are not suitable for mixing. Rabba said: With what are we dealing here? We are dealing with a courtyard positioned between two alleyways, and Rabbi Shimon follows his usual line of reasoning.

As we learned in a mishna: Rabbi Shimon said: To what is this matter comparable? It is comparable to the case of three courtyards that open into one another and also open into a public domain. If the two outer courtyards each established an eiruv with the middle one, it is permitted for residents of the middle one to carry with the two outer ones, and it is permitted for residents of the two outer ones to carry with the middle one. However, it is prohibited for the residents of the two outer courtyards to carry with each other, as they did not establish an eiruv with each other. This teaches that the residents of one courtyard can establish an eiruv with a courtyard on each side, and need not choose between them. Here too, the residents of the courtyard can participate in an eiruv with both alleyways, one by means of wine and the other by means of oil.

Abaye said to him: Are the cases really comparable? There it teaches: It is prohibited for the residents of the two outer courtyards to carry with each other, whereas here it teaches: They need not establish an eiruv, indicating that it is permitted for residents of all three domains to carry with each other.

The Gemara explains: What is the subject of the phrase they need not establish an eiruv? It refers to the neighbors together with the homeowner, i.e., the residents of the courtyards that open into each of the alleyways with the resident of the courtyard in the middle. But with regard to the neighbors with each other, i.e., if the residents of the two alleyways wish to be permitted to carry with each other, they must establish an eiruv and place it in the middle courtyard.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמ' רבא מאי טעמיהו דבית הלל נעשה כאומ' לו כלך אצל יפות בירור זה בתוספת תרומות כיצד אמרו תורם שלא מדעת תרומתו תרומה הרי שירד לתוך שדה חברו ולקט ותרם שלא ברשות אם חושש משום גזל אין תרומתו תרומה ומניין הוא יודע אם חושש משום גזל אם לאו הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמ' לו כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהן ותרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ומשכחת לה בגמ' בפר' האיש מקדש במסכ' קידושין ואיתה נמי בפר' אלו מציאות:

ומת הגר מבע"י אע"פ שלא בא ישראל והחזיק בחלקו של גר מבע"י אלא משחשיכה כיון דהוה ליה להחזיק מבע"י אע"פ שלא הוחזק מבע"י אלא משחשיכה אוסר. מת הגר משחשיכה ובא ישראל אחר והחזיק כיון דלא הוה ליה להחזיק מבע"י אינו אוסר.

קתני מיהת רישא אוסר אמאי יבטל רשותו ופרקינן הכי נמי קאמר אוסר עד שיבטל ר' יוחנן אמר הני מתנייתא דדייקי אין ביטול רשות בשבת [ב"ש היא] דתנן מאימתי נתינת רשות בש"א מבע"י קסברי ביטול רשות מקנא רשותא הוא ומקנא רשותא בשבת אסירי.

ובה"א אפי' משתחשך קסברי ביטול רשות איסתלוקי הוא ואיסתלוקי בשבת שפיר דמי:
ירושלמי רב חסדאי אמר י' ישראלין הדרין בבית אחד כל אחד ואחד צריך לבטל רשותו וכן עשרה נכרים הדרים בבית אחד צריך להשכיר כל אחד רשותו ור' יסא בשם ר' יוחנן אמר ישראל ונכרי שדרין בבית אחד הלכה ישראל צריך לבטל רשותו ונכרי צריך להשכיר ואסיקנא [אפי'] באגוז ואפילו בתמרה. ומעשה באשתו של פרסי (א"ר) [אחד] שהשכירה חצרה בלא דעת בעלה ושרא ר' שמואל סברין למימר אפי' שמשו ולקיטו:

מתני' בעל הבית שהיה שותף לשכיניו לזה ביין ולזה ביין אינן צריכין אוקימנא בזמן שהיין של שניהם הוא בכלי אחד ובא אביי ודחה ואמר אפי' בשני כלים הואיל וראויין לערבין אין צריכין עירוב אחר ולא דמי ליין ושמן שהיין והשמן אין ראויין לערבן ר' שמעון אומר אפי' לזה ביין ולזה בשמן אינן צריכין לערב אוקמה רבה בחצר שבין ב' מבואות וכגון שיש לחצר עם זו המבוי האחר שותפות בשמן ורבי שמעון לטעמיה דאמר בני החצר מותרין עם זה המבוי.

דתנן אמר רבי שמעון למה הדבר דומה לג' חצרות שפתוחות זו לזו כו' ודחי אביי מי דמי התם קתני ב' החיצונות אסורות זו עם זו הכא קתני אין צריכין לערב כלומר אין צריכין עירוב אחר. מכלל שכולן מותרות הן ושני ליה מאי אין צריכין לערב דקתני במתני' אין צריכין לערב שכינין ובעל הבית. אבל השכינין החיצונין בהדי הדדי צריכין לערב דקתני במתני':

אע"פ שלא החזיק אינו אוסר ולא מיבעי כי החזיק אדרבא כי החזיק הוא דאסר. פירוש: לאו בשהחזיק קאמר דאסר, דכל שמת גר בשבת והחזיק ישראל אינו אוסר באותה שבת, דכיון דאין לו יורשין הוה ליה כשמת כמבטל רשותו לכל. אלא הכי קאמר: אדרבא אין לך אוסר לעולם בשלא החזיק, אלא אדרבא בשהחזיק. א"נ יש לפרש אדרבא אם איתא דנאסר בשהחזיק הוא דאסר ולא בשלא החזיק, ומאי קאמר אף ע"פ שלא החזיק וכל שכן בשהחזיק, אדרבא החזיק הוא דאית ליה למיסר טפי. כנ"ל.

ר' יוחנן אמר מתנייתא מני ב"ש היא דאמרי אין ביטול רשות בשבת. פירוש: קסבר ר' יוחנן דאוסר לגמרי קאמר ואפילו בביטול לא סגי ומני ב"ש, אבל לב"ה אינו אוסר לגמרי אלא עד שיבטל וכדתריץ רב נחמן.

ומיקנא רשותא בשבת אסור. ואף ע"ג דאמרינן בגיטין פרק הזורק (גיטין עז, ב) תיזל ותיחוד ותפתח כי היכא דליקני ביתא וליקני גיטא אגב ביתא. שאני התם דלגבי שכיב מרע הקלו כדי שלא תטרף דעתו עליו, וכמו שהתירו לקנות ממנו בשבת וכדאמרינן (ב"ב קנו, ב) קונין משכיב מרע ואפילו בשבת.

גמרא: אמר רב ובכלי אחד. ואף ע"ג דב"ה שרו בחולק את עירובו כדמלא מנא מיהא, כדאמרינן בפרק מי שהוציאוהו (לעיל עירובין מט, א). התם שאני דמעיקרא נתנו לשם עירוב, אבל לא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי אחד. ואפילו לר' ששת דמשמע דסבירא ליה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (לעיל מח ב) דבבית אחד ואפילו בשני כלים עירובו עירוב גבי הא למה הדבר דומה לשלש חצרות, הכא מודה דדוקא בכלי אחד ומן הטעם שאמרנו. ומיהו מסתברא דלאביי חשיב הכא טפי מהתם, דאילו התם בדמלי מנא ואייתר הרי זה עירוב הא בחולק בשני כלים אינו עירוב, ואילו הכא יין ביין לדידיה אפילו בשני כלים כיון דראוי לבילה הרי זה עולה להן משום עירוב. וטעמא דמילתא כיון דחלקוהו מדעת נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערבו, ומה שמו עירוב שמו ואין זה מעורב. אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שלא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע"פ שהוא בשני כלים אין כאן הקפדה ולא חיישינן. כנ"ל.

אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר. ולזה ביין ולזה בשמן דנקט, הוא הדין יין ביין בכענין זה, אלא דאורחא דמילתא נקט שאין דרכן של יין ושמן שנותן בכלי אחד כיון שאינן חיבור זה לזה אינו עולה להן משום עירוב. ותדע לך דהא לר' שמעון דאמר אין צריכין עירוב אקשינן בסמוך דרך פשיטות ואפילו לזה ביין ולזה בשמן בתמיהה. אלא מילתא פשיטא היא דלכולי עלמא בעינן עירוב, כנ"ל.

אמר רבא הכא בחצר שבין שני מבואות עסקינן ור' שמעון לטעמיה דלא גזר. ואי קשיא לך דהא משמע דלא פליגי חכמים עליה דר' שמעון הכא אלא בשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן, הא לזה ביין ולזה ביין מודו ליה, ואי בחצר שבין שני מבואות אמאי לא גזרי רבנן כדגזרי התם. לא היא דהכא אי נשתתף לזה ביין ולזה ביין ובכלי אחד לרב ולאביי אפילו בשני כלים הרי זה כאילו עירבו כולן כאחד והרי האמצעי מחברן והרי כולן מותרין זה עם זה ואפילו מבואות בהדדי כשלשה חצרות, דהתם בשנתנו עירובן באמצעית בכלי אחד לר' יהודה או בבית אחד לר' ששת כיון שהוא מין אחד וראוי להיות עירובן אחד, אבל כשנשתתף לזה ביין ולזה בשמן אי אפשר להיות עירובן אחד והרי זה כאילו עירב עם זה לעצמו ועם זה לעצמו והלכך המבואות אסורין זה עם זה. ולרבנן דגזרי' אפילו החצר אסור עם שניהם, ולר' שמעון דלא גזר מותרת עם זה ועם זה ומבואות אסורין זה עם זה.

אדרב׳ כי החזיק הוא דאסר. פירשו רבותי כי שורת הדין דכל שמת גר משחשיכה אע״פ שבא ושראל והחזיק אינו אוסר באותו שבת אפי׳ לא עירב עמה׳ כיון שמת ואין לו יורשין ס״ל כשמת כמבטל רשותו לבני החצר. והכא הפי׳ אדרב׳ אלו היינו אומרי׳ שאוסר כשהחזיק. ר׳ יוחנן אמר הני מתנייתא מני ב״ש היא פי׳ מתניית׳ דאחד מן החצר שמת והא דישראל וגר דלא ניחא ליה לר׳ יוחנן לשויי כדשנינן לדידיה האוסר לגמרי משמע ולא עד שיבטל ולהכי ניחא ליה טפי למדחינהו דב״ש נינהו הילכך קי״ל כרב נחמן דאמר מבטלין. נעשה כאו׳ נלך אצל יפות פי׳ דגלי דעתיה דניחא ליה במאי דעביד ולפי׳ תרומתו תרומה הכא נמי כשבטל להם רשותו גלי דעתיה דניחא ליה בעירובו שעשו וכאלו עשאוהו בשליחותו דמי לגבי הא שלא יאסור עליהם ואע״פ שלא אמרו כלך אצל יפות אלא בשעשאו שליח סתם כדפריש׳ בפ׳ אלו מציאות הכא לגבי ערובי חצרות דרבנן דיו לנו בגלויי דעתא דהשתא.

מת עובדי כוכבים ומזלות בשבת מאי כלך אצל יפות איכא. פי׳ דהתם לא ערבו מבע״י כלל. וקמ״ל דמת עובדי כוכבים ומזלות מבטלין וסתמא נקיט לה אע״ג דאתא עובדי כוכבים ומזלות בשבת דקים ליה לאביי דבהאי נמי קי״ל כמ״ד מבטלין כיון דק״ל ששוכרין בשבת וכדכתיבנ׳ לעיל. ומקני רשות אסור פי׳ ואפי׳ לצורך עירוב שיש בו צורך שבת ולא התירו קנין בשבת אלא גבי שכיב מרע כדי שלא תטרוף דעתו עליו כדאי׳ בפ׳ מי שמת וכן בפרק הזורק בההוא שכיב מרע דתקיף ליה עלמא טובא ואסתלוקי בשבת שפיר דמי לפום פשטה משמע דשפיר דמי בכל דוכתא וא״כ מותר לעשות מחיצה בשבת מיהו אפשר לחוש ולומר דה״ק שפיר דמי לצורך עירוב קאמר מפני שיש בו צד מצוה שיש בו תקון לצרכי שבת.

א״ר ובכלי א׳. פי׳ ואפי׳ לב״ה דשאני בחולקין את עירובן כשני כלים או בב׳ כלים ממש כדעת רב ששת בפ׳ מי שהוציאוהו ואי נמי או בדמלא מנא ואייתר כסברא דרב יהודה דהתם שאני התם דמעיקרא נתנו לשם עירוב אבל אלו שלא נשתתפו לשם עירוב דוקא בכלי א׳ ממש. וכן פרש״י ז״ל:

אמר רבא מתני׳ נמי דייקא כו׳. פי׳ דהא קתני סיפא יין ושמן לאו דוקא משום רבוי מנין אלא משום חלוק כלים וה״ה ליין ויין בשני כלים אלא דתנא ארחא דמילתא נקט דסתם יין ויין בכלי א׳ וסתם יין ושמן בשני כלים: אלא אי אמרת בשני כלים מה לי יין ומה לי יין ושמן פי׳ דהא על כרחין אי אמר׳ יין ויין אפי׳ בשני כלים טעמא דידך משום דאמצעי מחברן כאילו נשתתפו שלשתן ביחד וכיון דכן אפי׳ ביין ושמן נימא לאמצעי מצטרפן ומחברן כנ״ל.

אמר אביי כו׳. פי׳ אביי לא פליג עליה דרב בעיקר דינא ממש אלא דאתי לדחויי דממתני׳ ליכא למידק מיניה דלעולם אימא לך רישא וסיפא בשני כלים הילכך יין ויין כיון דראוי לערב בכלי א׳ אין בילה מעכבת בו אבל יין ושמן שאין ראוי לערבן ערוב מערב בו דלמאי דקס״ד השתא יין ושמן נמי בכלי א׳ כיון שמערבין הם הוי עירוב דלא גרעי הני מיין ויין בשני כלים לפי שראויין לערבין ולעיל נמי דמתמהי׳ בסמוך עליה דר״ש ואפילו לזה ביין ולזה בשמן היינו משום דבין לרב בין לאביי סתם יין ושמן בשני כלים מיירי כדמוכח מסוגיין וכן פרש״י ז״ל ואפי׳ לזה ביין ולזה ביין והא לא חזי לאיערובי הא בשהן בכלי א׳ ניח׳ לן לכ״ע שאין צריכין לערב עד לקמן דאוקימנא לרבנן כרבנן דר׳ יוחנן בן נורי אבל יש שפי׳ דכיון דמתמהי בסמוך על ר״ש להדיא ואפי׳ יין ושמן דהיינו משום דסבי׳ לן השתא נמי דאפי׳ בכלי אחד נמי אין לומר כן ונראה ג״כ דאם איתא דלאביי דשרי יין ויין. בשני כלים דאפי׳ בדלא מלא מנא ואייתר שריי׳ ואפי׳ לרב יהוד׳ דהתם היא דכיון דלשם ערוב נתנוהו וחלקוהו מדעת׳ הרי הם נראין כמקפידין על עירובן שלא יתערב ומה שמו עירוב שמו ואין זה מערב אבל אלו שלא חלקוהו מדעת שהרי לא נשתתפו מעיקרא על דעת עירוב אע״פ שהוא בשני כלים אין כאן הפקדה ולא חיישי׳ וכן פי׳ רבותי. ומיהו אנן כרב קי״ל דאפי׳ ביין ויין בעי כלי א׳ ממש דאביי לא פליג עליה דרב ממש בעיקר דינא וכדפרישנא והכי דייק לישניס בש״ס.

אמר רבה כו׳. פי׳ דמתני׳ לאו בשתוף במבוי א׳ פליגי אלא בחצר שבין שתי מבואו׳ ונשתתף עם המבוי הא׳ כולו ביין ועם המבוי השני בשמן ואלו שני מבואו׳ גופייהו דכ״ע אוסרין ואפי׳ לר״ש שהרי לא נשתתפו במין אח׳ וכי פליגי לענין בעל החצר אם הוא מותר עם כ״א מהמבואות דר״ש סבר שהוא מותר עמהם שהרי עם כ״א מהם משותף הוא כראוי במין א׳. וכי תימ׳ דנגזור דילמא אתי להוציא כלים ממבוי למבוי דרך חצר זו קסבר ר״ש דלא גזרי׳ ואזדא לטעמיה דאמר התם גבי ג׳ חצרי׳ דלא גזרי׳ אמצעית עם החיצונה אטו חיצונות גופייהו ורבנן סברי דגזרינן. וא״ת אם כן לרבנן אפי׳ ביין ויין נמי דהא התם אפי׳ ביין ויין אסרי: י״ל דהתם אסרי רבנן מפני שאין עירוב א׳ לשלשתן דמיירי בשנתנה אמצעית ערובה בזו וערובה בזו אי נמי אפי׳ לתנו ערובן החיצונות באמצעית מיירי שנתנוהו בשני בתי׳ או בשני כלים אבל הכא דמיירי בשנשתתפו בכלי א׳ במקום א׳ זה ערוב גמור הוא לכלן. ובכה״ג שלשתן מותרו׳ התם לדברי הכל וכן פרש״י ז״ל בכאן בקוצר כמנהגו הטוב. והא דאוקימנא הכא בחצר שבין שתי מבואות ולא נקט בג׳ חצרות ממש כההיא דהתם. י״ל משום דמתני׳ קתני שמתערבין ביין או בשמן ואלו אנן קי״ל דערוב חצרות בפת. ואי נמי אתייא למימר דאפילו במבואות דאוושי דיורין טפי ושכיחי כלים במבואו׳ טוב׳ בחצר שבנתים לא גזר ר״ש והראשון יותר נכון והא אפסיק׳ הלכ׳ כר״ש בההיא כדאי׳ בפי׳ מי שהוציאו.

המשנה השלשית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר מאימתי נותנין רשות בית שמאי אומרי׳ דוקא מבעוד יום ובית הלל אומרי׳ אף משחשיכה. ופרשו בגמרא שאין טעם בית הלל ממה שאמרו בענין תרומה הלך אצל יפות ר״ל לענין תורם לחברו אם שלא מדעת לדעת קצת ואם מדעת לדעת קצת אלא שלא פירש לו אם בעין יפה או בבינונית אם ברעה שלא היה לו לתרום אלא בבינונית וכשתרם בעין יפה אינה תרומה אלא אם כן גלה בעל הבית דעתו שנוח לו בכך כגון שהיו שם יפות מהן ואמ׳ לו כלך אצל יפות על הדרך שביארנו בחבור זה בשני של מציעא ובמקומות אחרים. ואף בזו שתאמר בנותן רשות בשבת שזה שלא עירב עמהם מבעוד יום לא לאסור עליהם נתכון אלא ליפות כחם לגמרי לבטל רשותו עד שיותרו הם ויאסר הוא על הדרך שבעל הבית בענין תרומה גלה בדעתו שכיון בתרומתו של זה לחשיבות גדולה וליפות כח התורם שאלו היה זה טעם הדבר. מת עכו״ם בשבת מאי כלך אצל יפות איכא והלא לא היה סבור המבטל שימות העכו״ם אלא טעם מחלקתם של בית שמאי בטול רשות מקנא ביתא הוא ובשבת אסור. ואעפ״י שבמסכת גיטין [עז:] אמרו תיחוד ותפתח כי היכי דלקני ביתא ותקני גיטה אגב ביתא. בשכיב מרע הקלו שלא תטרף דעתו עליו על הדרך שאמרו קונין משכיב מרע אפי׳ בשבת. ובית הלל סוברים שבטול רשות אינו אלא אסתלוקי בעלמא ואסתלוקי בעלמא מותר בין בבטול רשות בין בנתינת רשות שנתינה רעועה היא ואינו אלא איסתלוקי רשותא:

זהו ביאור המשנה והלכה כבית הלל ולא נתחדש על משנה זו בגמרא דבר:

המשנה הרביעית והכונה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר מי שנותן רשותו והוציא בין בשוגג בין במזיד אוסר הואיל והוציא עד שלא החזיקו בו חבריו ר׳ יהודה אומר במזיד אוסר בשוגג אינו אוסר. ואוסר שאמרו פירושו עד שיבטל פעם אחרת ואף במזיד יכול לבטל פעם אחרת שאין זה נקרא מומר על שנושא ונותן שם בלא עירוב שהרי בטל רשותו מפני שהדבר קרוב לטעות. וכן שבפעם אחת אינו קרוי מומר כמו שביארנו. וכן ביארנו שאף לדעת ר׳ יהודה אף במזיד לאחר שהחזיקו אינו אוסר לשטתנו כמו שכתבנו למעלה. והלכה כר׳ יהודה:

זהו ביאור המשנה והלכה כר׳ יהודה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

המשנה החמשית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי והוא שאמ׳ בעל הבית שהיה שותף עם שכניו לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לערב לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו׳ יתבאר בפרק חלון [פא.] שאין עירובי חצרות אלא בפת אבל עירובי תחומין ושתופי מבואות בכל דבר חוץ ממים ומלח כמו שהתבאר. ומאחר שכן צריך אתה לומר שמשנתנו לא בעירובי חצרות נאמרה אלא בשתופי מבואות ולפעמים קורהו בלשון עירוב מפני שאף שתוף המבוי מערבן ועושה אותן כבני חצר אחת ואמר במשנה זו שבעל הבית שהיה שותף עם שכניו שבמבוי שתוף של סחורה לא לשם שתוף מבוי אם היה השתוף במין אחד לכלם ר״ל לזה ביין ולזה ביין אין צריכין לשתף מצד אחר אלא יכונו בלבם שיהא שתוף הסחורה עולה להם לשתוף מבוי ודים. ופרשוה בגמר׳ דוקא בכלי אחד ר״ל שכלם משתתפים בחבית אחת ולא סוף דבר בבא זה בלגינו ושפך לתוך החבית המשותפת וכן זה בא בלגינו ושפך שאעפ״י שלשם סחורה נתכונו מכל מקום כבר נעשה בדרך עירוב וכל אחד הביא דבר הראוי לעירוב אלא אף אם לקחו חבית בין כלם בשותפות הדין כן שכל שאחר כן כונו בה לשם עירוב הוברר הדבר שזהו חלק פלוני וזה חלק פלוני שכל בדרבנן יש ברירה אבל בשני כלים לא. ואעפ״י שבפרק רביעי אמרו בעירוב הנתון בשני כלים שהוא כשר. בזו לשם עירוב גבאוהו. וכן שהעמדנוה שם בשנתמלא הכלי ונשאר אבל זה שלא נעשה לשם שתוף מבוי כלל דוקא בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואפי׳ היה לכל אחד חלק בשניהם.

לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב וכו׳. בא לגלות ביאור מה שאמר מתחלה שאין החלוק מצד המינין אלא מצד הכלים. ופי׳ הדברים לזה ביין ולזה בשמן הואיל ומן הסתם שני כלים הם צריכים הם לעירוב אחר. וכן נראה ממה שאמרו בגמרא על ביאורו של רב. אמ׳ רבה מתניתי׳ נמי דיקא לזה ביין ולזה בשמן צריכים לערב אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד וסיפא בשני כלים שפיר אלא אי אמרת זה וזה בשני כלים מה לי יין ויין מה לי יין ושמן. ואעפ״י שאביי דחאו ואמר יין ויין ראוי לערב יין ושמן אין ראוי לערב ודעתו לאמר שכל שבמין אחד אף בחלוק כלים אין צריכים לערב ואעפ״י שבחולק עירובו בשני כלים אינו עירוב אלא אם כן נתחלק העירוב מצד שנתמלא הכלי ונותר בזו הואיל ולשם עירוב נעשה וחלקוהו מדעת ראוי לומר כן אבל אלו שלא חלקוהו שהרי לא נשתתפו בה לשם עירוב אעפ״י שנתון בשני כלים אין קפידא. מכל מקום הלכה כרבה ואף אביי לא אמרה אלא דרך דחייה. וכל שבשני כלים אף במין אחד אינו עירוב ולא תפש יין ושמן אלא מפני שדרכם בשני כלים הא אם היו בכלי אחד אין צריכין לערב כך קבלנו בפירושה. אלא שגדולי הדור סוברים שיין ושמן אף בכלי אחד הואיל ואין ראויים להתערב אינו עולה לעירוב צריכים הם לעירוב אחד ובכלי אחד והראיה שאחר שהעמדנוה בכלי אחד ובאנו לפרש דברי ר׳ שמעון שאמר אחד זה ואחד זה אין צריכים לערב שאלו בגמרא אפי׳ לזה ביין ולזה בשמן. אלמא שכל שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב. וכן שאח״כ העמידו מחלקתם בדר׳ יוחנן בן נורי ורבנן שנחלקו בשמן של תרומה שצף על פני המים ונגע טבול יום בשמן שלרבנן אינו פוסל אלא בשמן בלבד ולר׳ יוחנן בן נורי שניהם נעשו חבור זה לזה אלמא לרבנן שהלכה כדבריהם שני מינין שאין ראויים להתערב אף בכלי אחד אינו עירוב והדברים נראין אם כן אין עירוב בזה מועיל. אלא במין אחד ובכלי אחד וכן כתבוה גדולי המחברים והוא הדין לשני מינין הראויים להתערב ובכלי אחד וכן הלכה:

ונשוב לביאור המשנה ר׳ שמעון אומר אחד זה ואחד זה אין צריכין לערב. ופרשו בגמרא שלא דבר ר׳ שמעון על יין ושמן שמודה הוא שאינו עירוב אלא רמז למחלקת שבינו ובין חכמים והוא במה שנחלקו בה כבר בפרק רביעי [מה:] בשלש חצרות שפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים ועירבו השתים עם האמצעית שלדעת ר׳ שמעון היא מותרת עמהן והן מותרות עמה ואעפ״י ששתים החיצונות אסורות זו עם זו אין אומרין לאסרם עם האמצעית שמא יטעו להוציא ולטלטל מחיצונה לחיצונה דרך חצר זו ולרבנן אסורות אף באמצעית מגזרה זו. וכבר ביארנו שם שהלכה כר׳ שמעון ואף בכאן חזר ונעור מחלקת זה ולא דבר ר׳ שמעון על עירוב יין ושמן שבמבוי אחד אלא בחצר שבין שני מבואות שאף לדעת חכמים אם נשתתפה עם שניהם ביין ובכלי אחד כלן מותרות שהרי זה עירוב אחד אבל נשתתפה עם מבוי זה ביין ועם מבוי זה בשמן הואיל ועירובין חלוקים הם עד שהמבואות אסורים זה עם זה אף הם אסורים עם החצר מכח גזרה שהזכרנו ואמ׳ להם ר׳ שמעון שבזו היא מותרת עם שניהם ואין גוזרין בה על הדרך שאמרה בשלש חצרות ואין חלוק המינים מפקיע בזו אחר שהם מינים חלוקים והלכה כר׳ שמעון:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

הא גופא קשיא שיטה זו מצאתי משובשת בין בספרים בין בקונטרס המורה ונ"ל דה"ג הא גופא קשיא אמרת מבע"י אע"פ שהחזיק ולא מבעיא כי לא החזיק אדרבה כי לא החזיק לא אסר אמר ר"פ אימא אם החזיק והא אע"פ שהחזיק קתני ה"ק אע"פ שהחזיק משחשיכה ואל החזיק מבע"י אוסר פי' ואל אמרי' הרי הותר למקצת שבת שכיון שחי' יכול להחזיק מבע"י והי' אוסר השתא נמי אוסר אימא סיפא משחשיכה אע"פ שלא החזיק ול"מ אם החזיק אדרבה כי החזיק אסר אמר ר"פ אימא אע"פ שהחזיק פי' מושם דהותר למקצת שבת והא אע"פ שלא החזיק קתני ה"ק אע"פ שהחזיק השחשיכה כיון שלא הי' לו להחזיק מבע"י אינו אוסר משום דהותר למקצת שבת:

אמ לי אביי מת נכרי בשבת מאי כלך אצל יפות איכא פי' אליבא דרב ששת דאמר לעיל מבטל קא מקשי לי':

בפרש"י בד"ה ור"ש כו' ואע"פ שלא שיתפו שני המבואות יחד ה"נ אע"פ כו' עכ"ל לישנא דהכא נמי הוא מגומגם דהא בהכי גופיה איירי הכא ומהרש"ל מיישב ליה דה"נ הכא אף שלא הניחה לשם שיתוף ועוד נראה לפרש דה"נ הכא לר"ש אפי' ביין ושמן וק"ל:

בד"ה למה הדבר דומה כו' ולרבנן דמתני' אם נשתתפה עם שניהן ביין ובכלי א' כו' עכ"ל איכא לפרושי הכי לרב ששת דההיא דג' חצירות איירי בהכי דנתנו עירובן באמצעית וכן הכא שנתנו עירובן בחצר שבין ב' המבואות ביין דבכלי אחד רבנן מודו דה"ל כמו שנשתתפו יחד וביין ושמן הכא כיון דבב' כלים הוא שלא לשם שיתוף אפי' בבית א' אינו חיבור ותרי עירובי נינהו ואסורין היא עמהן ושניהן עמה אבל לרב יהודה דמוקי לה התם בנתנה האמצעית עירובה בב' החיצונות א"א לפרש כן דביין ויין נמי ע"כ לרבנן נמי ה"ל תרי עירובי כיון דבשני חצירות הניחו עירובן ולא עדיף מב' בתים דלכ"ע לא הוי עירוב וכל פרש"י הוא לרב דמתני' איירי בכלי א' אבל לאביי אף בב' כלים ביין ויין ה"ל כמו שנשתתפו יחד ודו"ק:

תוס' בד"ה ומקני רשותא כו' קנין שאינו צריך הוא דשרי כי ההיא דפ' מי שמת דבלא קנין קני כדאמר התם דאין הלכה כר"א דהא משמע התם דאי הוה הלכה כר"א כ"ש דהוה ניחא כו' עכ"ל עיין ברא"ש פ' מי שמת תמצא מבואר וק"ל:

בד"ה אא"ב כו' וה"ה יין ויין בב' כלים אבל אורחא כו' עכ"ל ר"ל דלהכי לא נקט לה כולה מתני' ביין ויין ולמתני בד"א בכלי א' אבל בב' כלים צריכין לערב ומשום דביין ויין לאו אורחא להיות בב' כלים ועוד דלא רצה התנא להאריך ולפרש ביין ויין בד"א בכלי א' אבל בב' כלים כו' דגבי יין ושמן לא הוצרך לפרש דמסתמא בב' כלים וק"ל:

בד"ה ור"ש כו' כיון דלא עביד לשם שיתוף דממ"נ תרוייהו הכא בחצר קיימא כו' עכ"ל לרב יהודה ניחא דנתנו עירובן בחיצונות בב' חצרות בב' מבואות ותרי שיתופי נינהו אבל לרב ששת דהכא בחצר שבין ב' המבואות הניחו עירובן וכיון דלפי שיטת ר"י לקמן לא מניחים השיתוף אלא בחצר ואם כן ממ"נ אף אם תאמר בב' כלים הרי שניהם בחצר א' קיימי וה"ל חד שיתוף כמו בבית א' בב' כלים גבי עירוב אלא דהכא גרע טפי כיון דלאו לשם שיתוף הוה לא הוה חד בב' כלים וכמ"ש לעיל וכמו שפרש"י וק"ל:

רש"י בד"ה אע"פ כו' בנכסיו אוסר הס"ד ואחר כך מה"ד אע"פ כו':

בד"ה כלך אצל כו' ואמרינן כמאן כו' כצ"ל:

בד"ה ור"ש כו' עם שני מבואות כו'. נ"ב פי' שאין חילוק בין שני חצירות לשני מבואות וק"ל:

בא"ד ה"נ אע"פ כו'. נ"ב נ"ל דהכי פירושו כמו שאמר ר"ש היכא שעירבה חצר אחת כו' דמועיל אף שלא שיתפו המבואות יחד הכי נמי אמרינן הכא אף שלא הניחה החצר עירוב כלל אלא משותפות כבר א"כ ה"א שצ"ל המבואות גם כן משותפים יחד אפילו הכי אמרינן דמועיל השיתוף של החצר אף שלא שיתפו המבואות יחד עיין בפי' הרב רבי יהונתן ודו"ק:

תוס' בד"ה ומקני רשותא כו' שלא תטרף דעתו עלי' כדאמרינן בפרק מי שמת קונין משכיב מרע ואפילו בשבת ולא לחוש לדברי ר' אלעזר פי' דבעי קנין אלא שלא תטרוף דעתו ואין לומר כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

בד"ה בחצר שבין כו' בין לר' מאיר בין לרבנן כו' כצ"ל:

גמרא ריוח"א מתניתא מני כו'. כצ"ל:

שם אמר עולא מ"ט דב"ה נעשה כו'. נל"פ דבא לדחות דברי ריו"ח ולומר דאף לב"ה יורש אינו מבטל דבו אינו שייך לומר גילוי דעתא למפרע כיון דלא היה אז ברשותו:

שם ובה"ס כו' ואיסתלוקי רשותא בשבת ש"ד. מכאן נ"ל דמותר להפקיר בשבת ויו"ט. וכן ראיה מפסחים (לה ב) דאי בעי מפקיר לנכסיה והתם ליל יו"ט הוא. וכ"מ במ"א ס"ס יג ודלא כהפ"ח באו"ח סי' תל"ד ס"ב דפשוט ליה דאסור מסברא בעלמא:

רש"י ד"ה אע"פ. פריך לקמן הס"ד. ואח"כ מה"ד כי לא החזיק:

רש"י ד"ה ה"ק. והאי החזיק דקתני ה"ל להחזיק קאמר. כאן ה"מ לפרושי דהאי החזיק משחשכה קאמר. אלא משום דבסיפא א"א לפרש רק בכה"ג וכדמפרש לק' להכי מפרש לה לרישא נמי הכי:

גמ' א"ר ובכלי אחד. לע"ד נל"פ דלישנא דמתניתין לזה ביין ולזה ביין. דמשמע דקנה בעה"ב עם שכן אחד יין בשותפות. וכן עם שכן אחר נמצא דשכן עם שכן אין להם שותפות כלל. לכן בעינן שיתערבו בכלי א' דהשתא הוו כולהו שותפין בהדדי באותו כלי. אבל אם כולן יחד שותפין בב' הכלים אפי' באחד יין ובא' שמן הוי עירוב ומצטרפין זה עם זה וזהו דינא דב"ה ויש לכוין גם פרש"י ותוס' לזה:

רש"י ד"ה שכנים. זו פירשתי. נראה דזה צ"ל לעיל קודם ואית דמפרשי:

מתני' בעל הבית שהיה שותף. עיין לעיל דף מט ע"א תד"ה עירוב:

תוס' ד"ה ור"ש לטעמיה וכו' בחצר שבמבוי. לקמן דף פה ע"ב:

אע''פ שהחזיק כו'. לקמן פריך מאי אע''פ שהחזיק כו': אוסר. המחזיק על הדר: משחשיכה. שכבר קנה עירוב: אע''פ. פריך לקמן כי לא החזיק הוה ליה זה דר יחיד וליכא דאסר עליה והאי דאסר משום דהחזיק הוא והכי איבעי ליה למיתני אם החזיק ישראל אחר בנכסיו אוסר: אע''פ שלא החזיק. מבעוד יום מיד והמתין עד שחשיכה ואיכא היתר למקצת שבת אוסר כדמפרש לקמן הואיל והיה לו כח להחזיק בה מבעוד יום אם ירצה נמצאת רשות זו תלויה ועומדת ולא הוה הותר למקצת שבת: ה''ק כו'. וחסורי מיחסרא והאי אע''פ אשלא החזיק קאי והאי החזיק דקתני היה לו להחזיק קאמר: אימא אף ע''פ שהחזיק. אינו אוסר הואיל והותר למקצת שבת: ה''ק. חסורי מיחסר' והאי אע''פ אשהחזיק קאי ושלא החזיק דקתני ה''ק ולא היה לו להחזיק מבעוד יום שלא היתה רשות זו תלויה בין השמשות אלא מוחזקת לגר אם היה זה בא להחזיק לא היה יכול היתר היה בה למקצת שבת ואינו אוסר: ר' יוחנן אמר. הני תרתי מתניתא בתרייתא דאמרי יורש אוסר ב''ש היא: כלך אצל יפות. גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (ב''מ דף כב.) בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם ואמר לו כלך אצל יפות אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי ה''נ כיון דבטיל השתא גלי דעתיה דמעיקרא בשריותא ניחא ליה אלא ששכח ולא עירב ולא הוה ליה אקנויי רשותא בשבת: ומיקנא רשותא בשבת אסור. דדמי למקח וממכר: מתני' שהיה שותף עם שכניו. שבמבוי לשם שותפות בעלמא ולא לשם שיתוף: לזה ביין ולזה ביין כו'. בגמרא מוקי לה בכלי א': לזה ביין ולזה בשמן. אין זה שיתוף א' ואין יכול לסמוך עליו שהרי חלוק בשני כלים: גמ' אמר רב ובכלי אחד. שכולן היה שותפותן בכלי אחד אבל בשני כלים לא ואע''ג דאמרי ב''ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כשר התם הוא דמעיקרא לשם עירוב גבו ומליוה למנא ואייתר אבל הכא דלאו לשם שיתוף הוה בכלי א' אין בב' כלים לא: יין ויין ראוי לערב. הלכך אע''פ דלא ערביה סמכינן עליה: ואפי' לזה ביין ולזה בשמן. בתמיה הא לא חזי לעירוב: שבין ב' מבואות. ולא בשיתוף דמבוי אחד קאמר אלא עם זה נשתתפה ביין ועם זה בשמן ושני עירובין הן: ור''ש לטעמיה. דאמר חצר אחת יכולה לערב ב' עירובין עם ב' מבואות ואע''פ שלא שיתפו ב' המבואות יחד ה''נ אע''פ שאין השיתוף מחובר יחד ולא הותרו מבואות זה עם זה היא מותרת עם שניהם ולא גזרינן דילמא אתי לאפוקי כלים ששבתו במבוי זה למבוי זה דרך חצר זו: למה הדבר דומה. בפ' מי שהוציאוהו ולרבנן דמתני' אם נשתתפה ביין ובכלי א' הוו להו ב' המבואות כמי שנשתתפו יחד ושפיר דמי אבל לזה ביין ולזה בשמן דתרי עירובי נינהו כיון דב' המבואות אסורין זה עם זה היא נמי אסורה עמהן ושניהן אסורין עמה כדקתני בפרק מי שהוציאוהו: שכנים בהדי הדדי. אם רוצין בני מבוי זה להשתמש בזה צריכין לערב ולתת כולן פת בחצר זו ואית דמפרשי מתני' מילי מילי קתני ור''ש לאו אמילתייהו קאי דאילו רבנן בחצר שבין ב' מבואות אפי' לזה ביין ולזה ביין לא זו פירשתי וראשון נראה בעיני:

כלך אצל יפות. פי' רש''י דכשיש לו יפות מהן גלי דעתיה דניחא ליה והוי כמאן דשויה שליח מעיקרא דמי ואין להקשות לפירושו מהא דמוקי לה בריש אלו מציאות (ב''מ דף כב.) כגון דשויה שליח דנהי דשויה שליח לתרום לא שויה שליח לתרום מן היפות ועל זה מפרש בקונטרס כמאן דשויה שליח לתרום מן היפות דמי כיון דנמצא יפות מהן: ומקני רשותא בשבת אסור תימה דבגיטין בריש הזורק (דף עז:) גבי ההוא שכיב מרע אמר דליקני לה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזל איהי ותיחד ותפתח ושבת היתה כדאיתא התם וי''ל דשכיב מרע התירו שלא תטרף דעתו עליו ואין לומר דדוקא קנין שאינו צריך הוא דשרי כי ההיא [דפרק מי שמת] (ב''ב קנו:) דבלא קנין קני כדאמר התם דאין הלכה כר' אלעזר דהא משמע [התם] דאי הוה הלכה כר' אלעזר כ''ש דהוה ניחא טפי שהיו צריכין להתיר והכי נמי איכא למיחש למיטרף דעת אם לא היה יכול לגרשה כרצונו תדע דאף בלא קנין איכא איסורא לגרש בשבת כדתניא בתוספתא דאין מקדשין ואין מגרשין בשבת אלא ודאי בשכיב מרע דוקא התירו שלא תטרוף דעתו שירא שימות בשבת ואינו רוצה להמתין עד החול וה''ה דהתירו נמי קנין וכן פסק רבינו שמואל דאפי' מתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין קונין ממנו בשבת: אי אמרת בשלמא רישא בכלי אחד כו'. והוא הדין יין ויין בב' כלים אבל אורחא דמלתא נקט ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בב' כלים אע''ג דשרו ב''ה בפרק מי שהוציאוהו (לעיל דף מט.) עירוב הנתון בשני כלים כי מלייה למנא ואייתר ה''מ כי גבו לשם עירוב כדפי' בקונטרס אבל הכא דלאו לשם שתוף בכלי א' אין בשני כלים לא: יין ושמן אין ראוי לערב. אף ע''ג דכל האוכלין מצטרפין למזון ב' סעודות לעירוב וה''ה משקין היינו כשנשתתפו לשם עירוב: בחצר שבין ב' מבואות כו'. לא בעי לאוקומי בג' חצירות ממש כאידך משנה דעירובי חצירות בעי פת בין לר''מ בין לרבנן דלקמן בסמוך ואין רוצה להעמיד מתני' כמ''ד ביין ופליג אר''מ ורבנן: ור' שמעון לטעמיה. דלא גזר לרב ששת דמוקי לה לעיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מח.) שנתנו שתים עירובן באמצעית ובב' בתים הכא אפי' בבית א' ובשני כלים כב' בתים דמו כיון דלא עביד לשם שיתוף דממה נפשך תרוייהו הכא בחצר קיימי דשיתופי מבואות בחצר שבמבוי:

דף עא - א

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד